ב"מוסף הארץ" בסוף השבוע הזה פורסמה כתבה די מרגשת של נועה לימונה תחת הכותרת המשומשת משהו "הודו למורה כי טוב". הכתבה מספרת על "שפת הקשב", שיטה להנחלת ופיתוח תשומת לב (או בבודהיסטית מתמערבת, mindfulness) אצל ילדים, בתוך מסגרת בית הספר. הנה תיאור קצר מתוך הכתבה יחד עם השורה התחתונה שגומרת את ההלל:

המדריכה מקבלת אותם בכניסה לכיתת המדיטציה, והם מסירים נעליים, מסתדרים בטור, ונכנסים אחד-אחד. כל תלמיד, בתורו, זוכה לתשומת לב, מגע וברכת בוקר טוב מהמדריכה. על הרצפה מסודרים מזרנים. הילדים בוחרים מהם, וגם המחנכת נשכבת לצדם על מזרן משלה, עוצמת עיניים. השיעור מתחיל בהקשת גונג ותרגילי נשימה. בהמשך, באמצעות שימוש בכלים המבוססים על דמיון מודרך, יוגה ומדיטציה, יתרגלו כיצד לשמור על קשב בכל רגע ורגע, ולהתבונן באופן לא שיפוטי בתהליכי הגוף. באורח פלא, אין כמעט אלימות, האווירה בין המורים והתלמידים נעימה וההישגים הלימודיים גבוהים.

"שפת הקשב" היא בעצם עיבוד של מדיטציה בודהיסטית מסוג ויפאסנה לתרגול על ידי ילדים. מובן שאין לצפות מילד, כנהוג בזמננו, לשבת ברגליים משוכלות במשך 45 דקות ולהתבונן בנשימה, בטח לא לעשות את זה לאורך קורס של שבוע או עשרה ימים, ולכן לוז מדיטציית הויפאסנה – תשומת הלב להווה, בחינת העולם הפנימי, הקניית האפשרות להתבונן בתוכן של הנפש מבלי להזדהות איתו מיד – מועבר לילדים בצורות אחרות.

את השיטה פיתחו שניים: שימי לוי, מורה ותיקה לויפאסנה (אותה אני שמח להכיר אישית מזה שנים מפעילותי בעמותת תובנה) וד"ר נמרוד שיינמן, נטורופת ומייסד "המרכז הישראלי לרפואת גוף-נפש", והיא כבר נוסתה בכמה בתי ספר (ויש לה מקבילות בעולם). לא אאריך בפרטים (אנא קראו את הכתבה), ואביא רק ארבע פסקאות מרכזיות שאני רוצה לומר עליהן משהו קטן:

לפי מחקרים שנעשו בעולם לאחרונה, תלמידים המתרגלים קשיבות מדווחים שהם שמחים יותר להגיע לבית הספר, שהם יותר שבעי רצון מהמורים ומבית הספר, ושהם מרגישים פחות לחוצים משיעורי הבית, מהמבחנים ומהציונים. הניסיון המצטבר בעבודה עם ילדים מעיד על שיפור ביכולות הריכוז, המודעות העצמית, הוויסות הרגשי, האינטליגנציה הרגשית ויכולות ההתמודדות עם קשיים ולחצים.

בהתאם לתיאוריות הבודהיסטיות שעומדות בבסיס תרגולי הקשיבות, דווקא ההתמקדות של כל מטופל בנפשו גורם לילד לפתח חמלה. מחקר של ריצ'רד דיווידסון מ-2007 מצא שאנשים שתירגלו מדיטציה יום-יום במשך מספר חודשים נעשו רגישים יותר לקולות אנושיים ובמיוחד לקולות מצוקה, וכן, שבזמן מדיטציה נוצרת פעילות מוחית מוגברת באזורים במוח הקשורים לתחושת אמפתיה. "הפניית הקשב פנימה נשמעת על פניו אגואיסטית", אומר ד"ר שיינמן, "אבל בתל חי התיאוריות הבודהיסטיות התאמתו: ככל שהילדים הפנו יותר קשיבות פנימה, כך התפתחה יותר אכפתיות, פתיחות וחמלה כלפי אחרים. זה בא כסוג של תופעת לוואי חיובית – לא אמרנו להם להתנהג יפה, הם למדו את זה לבד".

העניין המדעי בנושא הקשיבות גדל בשנים האחרונות במהירות. כמות הפרסומים על ההשפעות המוחיות והפסיכולוגיות של תרגול קשיבות גדלה פי 100 בעשור האחרון, וכמות המחקרים הממומנים על ידי ארגון הבריאות העולמי קפצה מ-0 ל-100. מה שהניע את הפרץ המחקרי הזה היה הצטברות הולכת וגדלה של עדויות שהגיעו גם מאוכלוסיות של מבוגרים בריאים שסובלים ממתח, וגם מאוכלוסיות של חולי סרטן, פיברומיאלגיה, פסוריאזיס, ואנשים הסובלים מכאב כרוני, הפרעות חרדה ודיכאון, ועוד – כולם הפיקו תועלת משמעותית מתרגולי הקשיבות. הממצאים המוחיים מראים שתרגול קשיבות משנה נפחים של חומר אפור (כמות הנוירונים), משפיע על החומר הלבן (חיבורים בין אזורים במוח), על רמות פעילות (עוצמת הנוירונים), ועל פעולת הרשתות המוחיות (כמה אזורים שונים במוח מצליחים לעבוד יחד בעבודת צוות). ד"ר ריצ'רד דיווידסון מספר על מחקרים שערך שהראו כבר אחרי שבועיים של תרגול קשיבות במשך שעתיים ביום, ראיות חזקות לשינויים פונקציונליים במוח. אחד ממחקריו הראה שכבר אחרי שמונה שבועות נוצרים שינויים במבנה המוח עצמו. "יש לנו סיבות טובות להאמין שאצל ילדים השינויים הללו חזקים וברורים יותר", אומר דיווידסון, "כי המוח הרבה יותר פלסטי בגילם".

לדבריה של ד"ר נאוה לויט בן-נון, השינוי החיובי ביחס המדעי לנושא אינו מפתיע. "למרות הסטיגמה, לא מדובר פה רק בעניין רוחני, או מטאפיזי, אלא בפיתוח מיומנות שקשורה בקשב ובמודעות, תחום שנחקר במדעי המוח כבר שנים. זה עניין של שנים בודדות עד שהסטיגמות יפלו וכל מי שדואג לגופו ולמוחו יכניס לסדר היום שלו, בנוסף לפעילות הספורטיבית, גם פעילות של אימון מנטלי מסוג הקשיבות".

נתחיל מהסוף: "לא מדובר פה רק בעניין רוחני, או מטאפיזי, אלא בפיתוח מיומנות שקשורה בקשב ובמודעות" – מהמשפט הזה ניתן ללמוד למה עושים מדיטציה בודהיסטית ולא מתפללים שמונה-עשרה. מעניין אמנם שד"ר בן נון לא מכחישה שמדובר גם בעניין רוחני – תכופות נוכל להיתקל במתרגלי מדיטציה שיתעקשו שמדובר רק בטכניקה מנטלית-פסיכולוגית – אם כי היא ודאי לא מתכוונת שהתלמידים נחשפים או מכוונים לאיזה עולם עליון שבו שוהים הבודהות המוארים, או שהם משתדלים לפתח כוחות פרה-פסיכולוגיים על-טבעיים. הכוונה היא שיש כאן פיתוח של הפוטנציאל הרוחני של הילדים, כלומר העמקה של חייהם הפנימיים, טיפוח רגישותם ואפשרותם ללמוד איך לתקן את נפשם.

אבל אכן, הויפאסנה היא גם טכניקה שמפתחת מיומנות. האדם לומד איך להיות מודע, איך להישאר בהווה, איך להקשיב, איך לשים לב. ולמידת המיומנויות הלכאורה כל כך פשוטות האלה אכן יקרה מפז. היא מגלה לנו את החיים, פשוטו כמשמעו, והחיים הגלויים והמתגלים הם הכל.

מנגד, תפילה היא תפילה. אפשר להתפלל בהתלהבות ובכוונה, אבל קשה מאוד לעשות מתפילה טכניקה. יש שיאמרו שגם לו היה אפשר היה הדבר חילול הקודש. היתרון של המדיטציה הבודהיסטית כאן הוא שהיא מראשיתה היתה ממוקדת אדם ומכוונת למען למידתו את עצמו. מראשיתה היא היתה טכניקה. מכל מני סיבות (תהליך החילון, האתוס המדעי, המצב הפוסטמודרני, ההתמקדות בפסיכולוגי, ההתמקדות בתרפויטי) היא בדיוק הדבר שמתאים למערביים רבים לאמץ בזמן הזה.

נעבור לעניין המחקרים: אכן המחקרים על כל מה שקשור לתודעה האנושית בפריחה חסרת תקדים מאז שנות התשעים. בעוד שלפניהן מדענים נמנעו לעסוק בנושא, שנחשב בלתי ניתן לפענוח, כיום מתבצעים מחקרים רבים ויש מדענים שכבר מכריזים שבקרוב נדע סוף סוף איך גוש לח של תאים אפורים מנפיק חוויה אור-קולית ססגונית – שלא לדבר על תחושת עצמיות.

גם המחקרים על השפעתה של המדיטציה באופן ספציפי הולכים ומתרבים, ואיתם הולכים ומתבהרים היתרונות הגדולים הטמונים בתרגולה. הלוואי שאכן "זה עניין של שנים בודדות עד שהסטיגמות יפלו וכל מי שדואג לגופו ולמוחו יכניס לסדר היום שלו, בנוסף לפעילות הספורטיבית, גם פעילות של אימון מנטלי מסוג הקשיבות". הלוואי, מפני שזה כל כך נחוץ, בעיקר בזמן הזה שבו גירויים יותר ויותר אלימים מנסים לשבות את התודעה שלנו, את תשומת הלב שלנו, מהאינטרנט דרך הסלולרים ועד לסמים סינטטיים מתוחכמים יותר ויותר. הילדים שלנו בהחלט צריכים ללמוד, מגיל צעיר, איך להיות מודעים לעצמם, איך להבחין במה שמתרחש בנפשם, איך להרגיש מה טוב ומה רע להם, איך למצות את הפוטנציאל האדיר של התודעה האנושית.

ועכשיו לעניין המעניין ביותר, המסתורי ביותר, זה שמתואר בפסקה השנייה לעיל.

בהתאם לתיאוריות הבודהיסטיות […] דווקא ההתמקדות של כל מטופל בנפשו גורם לילד לפתח חמלה. […] אנשים שתירגלו מדיטציה יום-יום במשך מספר חודשים נעשו רגישים יותר לקולות אנושיים ובמיוחד לקולות מצוקה […] בזמן מדיטציה נוצרת פעילות מוחית מוגברת באזורים במוח הקשורים לתחושת אמפתיה. […] "ככל שהילדים הפנו יותר קשיבות פנימה, כך התפתחה יותר אכפתיות, פתיחות וחמלה כלפי אחרים."

הכוונה ב"תיאוריות הבודהיסטיות" היא אולי לארבעת ה- Brahma-Vihara, כלומר למקומות, או לתכונות, בהם כל אדם שהופך לבודהה שורה. אלו הם/ן איזון פנימי, חמלה, אהבה חברית ושמחה אמפתית. לבד מאיזון פנימי (שמתורגם לעיתים "שוויון נפש" – ותודה לקרן ארבל על העזרה בתרגום המונחים) שלושת ההוויות האחרות של האדם המואר מופנות בפירוש החוצה: חמלה כמובן, אהבה חברית, ושמחה אמפתית, שהיא שמחה בשמחתו של הזולת. כך שעל פי המקורות הבודהיסטים הדהרמה (שכוללת אמנם לא רק ממדיטציה, אלא דרך אתית מגוונת ומלאה, הכוללת גם מוסר וחיי קהילה) מובילה לפיתוח המודעות, המובילה ללימוד עצמי, המובילה להפטרות מ"שלושת הרעלים" (השתוקקות, סלידה ובלבול), המובילה להשתלמות בדמות פיתוח איזון, חמלה, שמחה ואמפתיה.

וכאן המיסתורין הגדול בעיני: שכן למה שההבנה הבודהיסטית הקלאסית שעולם התופעות כולו הוא (1)חולף ומשתנה, (2)חסר מהות עצמית ו(3)שאי אפשר לשאוב ממנו סיפוק, ולמה ההבנה, לגבי הפרט עצמו, שאין כל מוקד של עצמיות ושל זהות שניתן לאחוז בו – למה שאלה יובילו לאיזשהו תנועה נפשית חיובית? למה שתהיה בעקבות אלה נביעה פנימית של חיוביוּת לעבר הזולת? למה שהנפש המתוקנת תתמלא אהבה? למה שלא תישאר מאוזנת וניטרלית? למה שלא תשהה באפתיה? לא יותר הגיוני?

במילים אחרות מה ומנין הוא אותו מעיין צלול שיכול – אם רק נותנים לו לנבוע, אם רק מסירים את הסלעים שניצבים בפיו, אם רק מוכנים להרחיב למים הרעננים את הדרך – להחיות אותנו כך, שיכול להעניק לנו לא רק מספיק אהבה עבור עצמנו (וזה תנאי ראשוני והכרחי כמובן) אלא גם שפע שעולה על גדותיו ומשפיע הלאה, לאחינו ורעינו ולסתם זרים שנקרים בדרכנו? מהי אותה נקודה פנימית שאיננה רגועה גם כשאנו עצמנו ב"איזון", אלא רוטטת הלאה ומעוררת חיוּת ואהבה? מהו אותו עומק שיש בנו שגועש בטוּב ומוכן להתפרץ בכל עסיסיותו המתוקה? מהו אותו עונג פנימי שופע, או שפע פנימי מענג, או טוביות פנימית גואה וגולשת, או פנימיות טובה פורה וגודשת?

זה לא אור פנימי, זה דבש פנימי. אבל מאיפה? ולמה? ואיך? ומה?

סתם

—

[בשבוע הבא יתקיימו שני כנסים מעניינים: הראשון באוניברסטית חיפה על הספר תורת המלך (ובו גם אדבר), והשני במכון ואן-ליר על דו"ח "לבחינת תופעת הכתות" שהוגש לא מזמן למשרד הרווחה, עליו כתבתי כאן. ראו פרטים על שני הכנסים כאן]

ברשימה אתמול כתבתי שאני רוצה לדבר קצת על ההשקפה החברתית-דתית שאני יוצא ממנה. כתבתי ש

אני מנחש שקוראים רבים, במיוחד כאלה שמלווים את הבלוג מתחילתו, לא כל כך מבינים מה אני – יוצא הודו, שגם נכנס אליה מדי פעם בחדווה רבה – רוצה מהיהדות והמצוות וכל הבלגן הזה. הרי, אם אנחנו רוצים להתפתח רוחנית, למה לא פשוט לשבת ולעשות מדיטציה? כאילו, מה הקשר כשרות? מה עניין שמיטה להארה?

אז אני רוצה לנסות להבהיר את הדברים. ואני רוצה לעשות זאת על ידי טיעון מרכזי אחד (כלומר יש לדעתי גם אחרים), שאני חושב שהוא בסך הכל די פשוט ואמור להיות מובן לכל מי שמקדיש לדבר מחשבה. עוד יתרון של הטיעון שאקדם להלן הוא שהוא לא מנסה לבסס את עצמו על ידי פנייה לאמונות שונות (למשל שהיהדות היא "דת האמת", או שהתורה ניתנה מילה במילה מפי הגבורה, או שלעם ישראל יש נשמות מסוג מיוחד), אמונות שלא רק שאני עצמי לא מחזיק בהן, אלא שלדעתי כל עירוב שלהן בדיון פומבי, בדו-שיח, הוא מופרך, מפני שאי-הרציונליות האינהרנטית שלהן לא מאפשרת לתקשר אותן, וממילא הן לא יכולות להיות אבני בנין בניסיון רציני לבסס טענה.

ורק עוד דבר בקשר לאופיו של הטיעון, והוא שהוא יוצא מנקודת הנחה קהילתית, כלומר מתוך אחריות לחברה בכללותה, ולכן לאדם הממוצע. אני לא מדבר כאן על הפרט יוצא הדופן שמסוגל למדוט את דרכו אל האמת, להתעורר רוחנית מתוך אקספרימנטציה פסיכודלית או באופן כללי שמסוגל להנהיג עצמו על פי אתיקה רוחנית ייחודית ודורשנית. רוב בני האדם אינם יכולים לעשות זאת, ואני מעוניין לדאוג לרוב בני האדם.

אז מה אני רוצה לעשות? מה שאני רוצה לעשות הוא להיעזר בהבחנה בין שני מושגים של חופש שהציע פעם ישעיהו ברלין. בהרצאה מפורסמת, שהפכה מאוחר יותר למאמר מפורסם, מבחין ישעיהו ברלין בין שני סוגים שונים של חופש או חירות (אני לא מתכוון להבחין בין המונחים האלה): חופש שלילי וחופש חיובי.

"כמעט כל הוגה-מוסר בהסטוריה האנושית שיבח את החופש", טוען ברלין, אולם יש להבחין למה בדיוק הם מתכוונים כשהם משתמשים במילה הזאת. בעוד שחופש שלילי פירושו חופש מכל התערבות או כפייה חיצונית, חופש חיובי פירושו היכולת לממש את רצוננו, ובמובן רחב יותר לממש את הפוטנציאל הטמון בנו. בקיצור אפשר לומר שחופש שלילי הוא חופש מ, כלומר חופש מהגבלות כלשהן, וחופש חיובי הוא חופש ל, חופש להגשים את מטרותנו (ואף לפתח את עצמו, להתבגר, להשתלם). (לעיון מורחב: הערך בויקיפדיה, הערך בסטאנפורד)

ועכשיו נגיע לעיקר, וכדי להגיע אל העיקר אני אעזר מאוד במאמר מצויין של מרן צ'רלס טיילור, הנקרא What's Wrong with Negative Liberty (מתוך A. Ryan (ed.), The Idea of Freedom, Oxford University Press, 1979, כולו כאן ב-pdf). ומהו העיקר? העיקר הוא השאלה: מהן הנחות המוצא של שתי ההשקפות האלה? כלומר, מהן הנחות המוצא של התומכים באחת אל מול חברתה?

הנחות מוצא

אפשר לומר שהנחת המוצא של הדרישה לחופש שלילי מקסימלי היא הנחת המוצא של ההשקפה האנרכיסטית, לאמור: עזבו את האדם במנוחה, תנו לו לעשות כל מה שירצה ואך ורק מה שירצה, ותראו שהכל יהיה בסדר: הוא לבדו יגדל ויפרח אל תוך חיים טובים וראויים. אדרבה, כל חוק או הגבלה אחרת רק יפריעו את התפתחותו הטבעית וההרמונית של האדם לכדי יצור שמח ומאושר. הגישה הזאת עתיקה כימי לאו-דזה (שאמר ש"יש להנהיג מדינה בדומה לדרך שבה מטגנים דג קטן: נוגעים כמה שפחות") והופיעה במערב המודרני אצל תומס הובס (שאמר ש"אדם חופשי הוא אשר […] אינו מופרע מעשות את שיש לו רצון לעשותו").

לעומת זאת, הנחת המוצא של הדרישה לחופש חיובי היא הפוכה: לבדו אין האדם יכול להרים עצמו למדרגת חיים ראויים. לבדו הוא באופן טבעי והרמוני לגמרי ישקע בסיפוק תשוקותיו, בצבירת רכוש ובבהייה בשידורים מעגליים של "האח הגדול". האדם צריך כיוון, והוא צריך הכוונה. רק כך הוא יוכל להיות חופשי באמת, שכן חופש אמיתי אינו החופש לשדרג את מכשיר הפלאפון, אלא החופש לממש את הפוטנציאל שלנו כבני אדם. גם הגישה הזאת עתיקה, וניתן למצוא אותה אצל אפיקטטוס הסטואיקן (שאמר ש"רק המשכילים חופשיים באמת"), כמו גם אצל ר' יהודה הלוי ("עבדי הזמן עבדי עבדים הם; עבד ה' הוא לבדו חופשי").

סכנות נסתרות

אבל כשאנחנו מבינים מהן הנחות המוצא של הדרישה לחופש חיובי פעמוני האזעקה מתריעים מסכנה גדולה: ומי זה שיחליט בשבילנו שדווקא מטרה זו (או אחרת) היא מימושו העצמי של האדם? הרי אנשים שונים מתארים מימוש עצמי בצורה שונה לחלוטין! ואפילו אם אנחנו מסכימים על הגדרה מסויימת לעניין, מי יקבע עבורנו באיזו דרך ללכת לקראת מטרה זו? אולי יש דרכים רבות אל המטרה? אולי לכל אחד יש את הדרך שלו?

ואכן, כולנו מכירים כל מני חברות ומדינות שחשבו שהן יודעות הכי טוב עבור הפרט איך לממש את עצמו. היו שחשבו שמימוש עצמי מלא אפשרי רק בדיקטטורה של הפרולטריון, והיו שחשבו שהוא אפשרי רק מתוך אהבה טוטלית למדינה תוך ציות לדוצ'ה. היו שחשבו שיש צורך בהתמזגות עם ה-Geist של ה- Volk, ויש שחושבים שעבור מימוש מלא של הפוטנציאל שלנו יש לקומם מחדש מקדש גדול על הר מסויים בירושלים.

כך למשל, יוהן גוטליב פיכטה, שחשב שהפרט הוא תא באורגניזם הלאומי ושעליו לבטל בפניו את רצונו כדי להשיג חופש אמיתי, אמר ש"לכפות על בני אדם לאמץ לעצמם את הצורה הנכונה של ממשל, לכפות עליהם בכוח את אשר הוא נכון, אין זו רק חובתו האמיתית, אלא הקדושה, של כל אדם אשר לו הן בינה והן כוח לעשות זאת."

ובדומה לו בזמננו איתי אליצור, חוקר ב"מכון המקדש", טוען ש"למי שבאמת מאמין בקב"ה אין שום התלבטות מוסרית. ברור לו שהוא רשאי לכפות בכוח על כל אחד בעולם לקיים מצוות. יתרה מזאת: אין הוא רשאי שלא לעשות כן." (נקודה, פברואר 2008, עמ' 53)

בקיצור, יש כאן סכנה גדולה לרודנות. ברור לנו שאילו רק יינתן הכוח בידי בריונים קהי-רגש שכאלה, הם לא יהססו להשתמש בו. כמובן, הם יטענו שהם עושים זאת למען טובתנו הגדולה ביותר, למען השחרור שלנו למעשה, אולם אנחנו יודעים שודאות גסה שכזאת באשר לרעיונות דקים, עדינים ומורכבים כמשמעות הקיום האנושי או תכלית הרצון האלוהי היא הסימן הברור ביותר שהמחזיקים בה לא מתחילים אפילו להבין כמה עשירים ומופלאים הם החיים.

מגבלות פנימיות

הסכנה, אם כן, גדולה. אולם אני רוצה לטעון שתוך נקיטת כל האמצעים למזעור הסכנה, אין לנו ברירה אלה להסתכן. ראשית הבא נשאל את עצמנו את השאלה הבאה: האם אנחנו בכלל מאמינים שהאדם, ללא שום הגבלה וברשות עצמו, מסוגל לחיות חיים ראויים?

נאמר שאנחנו גורסים שאין משמעות לחיים לבד מלחיות אותם כמה שיותר בנוחות או באושר. ייתכן שאז זו המסקנה שנגיע אליה. אישית אני לא חושב שחיים ראויים מסתכמים בנוחות ואושר, אבל אני רוצה להציע שגם אז, גם במקרה הקיצוני (אך הפופולרי בזמננו) שבו אנחנו סבורים שחיים נוחים או מאושרים הם לבדם תנאי מספיק לחיים ראויים, גם אז זו תהיה מסקנה מוטעית.

לשם כך אני רוצה לרגע להביט על הנחות היסוד שלנו בקשר לחופש שאפשרי לנו. נשאל: האם מישהו מאיתנו באמת חושב שלו רק לא היו עליו הגבלות חיצוניות, הרי שהוא או היא היו חופשיים? אני מנחש שלא. שהרי כולנו מכירים מצבים בהם לא הגבלות חיצוניות מגבילות את החופש שלנו, אלא הגבלות פנימיות. חוסר יכולת בסיסי בתפעול מכונית, או פחד גבהים, או אובססיה לשוקולד, או התאהבות מטורפת, או קשיי ריכוז, או אמונה שגויה באשר לטבע המציאות – כל אלה מהווים מגבלות פנימיות קשות על החופש שלנו, וכולנו מכירים מקרים בהם עניינים כאלה אכן הגבילו או מגבילים אותנו. במקרים כאלה לא מספיק יהיה שהפרט, אנחנו או כל אחד אחר, אינו מוגבל חיצונית, מכיוון שהוא מוגבל פנימית. במקרים כאלה אותו פרט יהיה חייב לעבור תהליך נפשי מסויים כדי להתגבר על מגבלותיו הפנימיות. אותו תהליך נפשי יביא אותו למצב שבו הוא יוכל סוף סוף לעשות כרצונו.

נדמה לי שהדוגמאות האלה מצביעות על כך שגם על פי חסידי החופש השלילי אין זה מספיק שלא תהיינה מגבלות חיצוניות על הפרט. גם בהנחה שאין אפשרות למימוש חיים שיש בהם משהו נשגב או עמוק יותר מנוחות או אושר, הרי שאפילו כדי להגיע לנוחות או אושר מסתבר שנהיה צריכים לעבור תהליך נפשי מסויים, תהליך של שחרור פנימי.

אבל מה בכך? חסידי החופש השלילי עדיין יכולים לטעון שאין עם זה שום בעיה. האדם יזהה את מגבלותיו הפנימיות, ויעביר את עצמו תהליך נפשי. אולי הוא יקרא ספרים שידריכו אותו, אולי הוא יתפלל, אולי יעשה מדיטציה, אולי יבלע כדורים, אולי גם ילך מיוזמתו לפסיכולוג. אין כל צורך בהגבלות חיצוניות (בדמות חוקים או הכוונה). הפרט עוזר לעצמו.

אבל בעוד שזה אולי יכול להיות נכון כשמדובר בהגבלות הפנימיות הראשונות שמיניתי, הרי שזו האחרונה, בדבר אמונה שגויה באשר לטבע המציאות, לא תוכל להיפתר בצורה כזאת. מפני שההגבלה הפנימית הזאת, בשונה מאלו הקודמות, לא ברורה למי שמחזיק אותה. הוא לא מודע שזו הגבלה עבורו. לכן, אם יותירו אותו לעצמו, הוא לא ינסה להיפתר ממנה, אלא למעשה אף להפך, למצוא סיבות לחיזוקה.

וכולנו מכירים מקרים שכאלה. הגבלה פנימית כזו, אני חושב שלא קשה יהיה להודות, היתה לנירון קיסר, או לשבתי צבי, או מצוייה כיום בנפשו של אנדרס ברייויק או מחמוד אחמדינג'אד. אפשר כמובן להוסיף עוד שמות רבים רבים לרשימה, רשימת הפרטים המנועים ממימוש חיים ראויים (אפילו בהגדרתם המצומצמת כחיים של נוחות ואושר) משום אמונותיהם המבולבלות. כלומר הגבלה כזאת מדכאת את החופש של הפרט בצורה שהוא עצמו לא מודע לה. מי שמודע לה זו החברה שסביבו, במקרה הטוב. במקרה הרע מודעים לה רק האנשים הרחוקים ממנו. במקרה הרע ביותר מודעים לה רק הדורות הבאים.

(ואם אחרוג לרגע מהדיון הכללי ואכניס את דעתי האישית, הרי שבאופן אישי אני חושב שכולנו נתונים בצבתיה של אמונה שגוייה באשר לאופייה של המציאות. אפילו כמה אמונות שגויות. לא אאריך בעניין, ורק אומר בקיצור שאני בסך הכל מסכים עם האבחון של סידהרטה גוטמה, הבודהה, לגבי מצבה של האנושות, על פיו היא עיוורת לטבע התופעות כולן, כלומר שהן חולפות, חסרות מהות עצמית, וחסרות יכולת לתת לנו סיפוק אמיתי. דרך אחרת לומר את זה היא שאנחנו לא מבינים באמת, לעומק, מי אנחנו, ואיך אנחנו קשורים לכלל תופעות ולקיום עצמו. ומכיוון שכך, אגב, אני גם חושב שחיים ראויים הם הרבה יותר מחיים נוחים או מאושרים – אלו חיים של רגישות, ושל אינטימיות, ושל מלאות, ושל אותנטיות, ושל אמת. אבל נעזוב את זה עכשיו.)

אם אנחנו מבינים שייתכנו הגבלות פנימיות כאלה, שנסתרות מאיתנו, ייתכן שגם חסידי החופש השלילי יודו שאי אפשר בכל מצב להותיר את הפרט ברשות עצמו. מפני שללא הדרכה חיצונית, ייתכן והוא יקלע לבור אמוני, לראייה מעוותת של המציאות, ובהחלט יהיה רחוק מאוד ממימוש החופש האפשרי, גם אם זה כולל אך ורק חיים נוחים לעצמו.

שקרי השוק

במידה והגענו למסקנה שיש צורך בהכוונה חיצונית לאדם, נשאלת השאלה: איך לארגן את ההכוונה הזאת? בזמנים עברו לא היתה עולה שאלה כזאת, מפני שבזמנים עברו כל תרבות יצרה מתוך עצמה את ההכוונה הזאת. מסורות של הכוונה היו עוברות בתוך קהילות, והן היוו את המערך הערכי המובן מאליו של אותה קהילה. אלה היו קהילות מסורתיות באמת, כלומר מסורתיות ללא מודעות לכך שהן מסורתיות. אני כמובן לא טוען שכל המסורות האלה הדריכו את האדם בצורה טובה, אבל ברור שהיתה תמיד הכוונה כזאת, בכל תרבות, ותמיד עם האיזונים והבלמים שלה. רק שקהילות כאלה כבר לא קיימות היום בעולם המערבי.

המצב היום, בעולם המערבי המחולן, שונה. כיום אין מסורת ברורה שעוברת מדור לדור. מה שיש הוא כמה קווי יסוד הומניסטים (מצויינים לדעתי), שנשחקים בהדרגה על ידי כוחות השוק ההיפר-קפיטליסטי, כוחות שמזמינים אותנו להיכנס למה שמו"ר אילן גור-זאב מכנה "מכונת העונג הפוסטמודרנית", כלומר, בגדול, לקנות ולצְפות ולשדרג ולאכול, הכל כמה שיותר בגדול. אותם כוחות רוצים לשכנע אותנו שביכולתם לתת לנו נוחות ואושר. אלא שאפילו אם היינו מסתפקים באלה ולא דורשים שום דבר נוסף על מנת לחיות חיים ראויים (דבר שאני כאמור לא מסכים שהוא ראוי), הם אינם יכולים באמת לתת לנו אותם.

(האם החבר'ה בשדרות רוטשילד הבינו את זה? חלקם. חלקם דווקא חושבים שחלוקה הוגנת יותר של ההון בהחלט כן תאפשר להם נוחות ואושר. כלומר חלקם נמצאים בשלב המוקדם יותר – אם כי החשוב מאוד בפני עצמו! – שבו עדיין לא הספקנו להתאכזב מהבטחות הממון. מיותר לציין, אני מקווה, שאני תומך מאוד בחלוקה הוגנת יותר של ההון. אולם כדאי כבר עכשיו לדעת שמדובר רק בשלב הבסיסי, באמצעי למען המטרה, בתנאים הבסיסיים שיאפשרו שחרור. כבר מרקס הבין את זה.)

מה שאני מציע הוא שאנחנו מוקפים בכוחות שמטעים אותנו לחשוב שאם רק יהיה לנו מספיק כסף ולא יגבילו אותנו בשימוש בו, הרי שנהפוך את עצמנו למאושרים על ידי רכישת מוצרים וחוויות. זאת אחת מהאמונות השגויות הנפוצות ביותר. והאמונה הזאת בעצמה מקדמת רצון לחופש שלילי (עזבו אותנו לרצוננו! Laissez-faire!), בעוד שהיא אינה יכולה לספק לנו אפילו את הנוחות או האושר המינימלים שאפשר לצפות ממנו.

ולכן לדעתי יש צורך במשהו שיהווה רמז שאנחנו אכן שבויים באמונה שגוייה.

מסורת, תרבות, וכל מני כאלה

(והנה המעבר מהתיאור הדסקרפטיבי אל ההכוונה הפרסקריפטיבית – בנקודת תורפה קלאסית זו אפשר לתקוף אותי, קוראים יקרים, ולהראות לי למה גם אם ניתחתי את המצב נכון, לא הצעתי דרך טובה לפתרונו.) אני חושב שמה שיכול להוות רמז לכך, משהו שיכול להוות משקל נגד לכוחות האלה, החזקים מאוד, היא (גם) המסורת המקומית, כל מקום ומסורתו הוא. ראשית, מפני שמדובר במערך תרבותי בן כמה מאות או אלפי שנים, ומשום כך, לדעתי, חזקה עליו שתהיה בו חכמה רבה (כמו גם שטויות רבות, ברור). שנית, מפני שמדובר במערך תרבותי שמהווה קונטרה לתרבות המודרנית ההגמונית, ובכך יכול לאזן חלקים בה שאינם מאוזנים; ושלישית, מכיוון שהתרבות המקומית משוקעת בנפשו של כל אחד מבני המקום, דהיינו היא שפת האם התרבותית שלנו, או לפחות הרובד הקדמון והראשוני, והעמוק יותר, של השפה התרבותית שלנו.

כמובן שעבורנו, המערך התרבותי המקומי הוא התרבות היהודית. לייק איט אור נוט, היא נמצאת בנפשנו, כלומר במודע ובתת-מודע שלנו. היא יורדת לעומקנו הרבה לפני שאנחנו חושבים בכלל לרדת לעומקה. כמובן, יש כאלה שירגישו זאת יותר ויש שפחות. יש שכלל לא, וזה כמובן סבבה אגוזים. אבל לדעתי כציבור, כקהילה, ככלל, יש לתרבות היהודית רזוננס טבעי עם המיות הלב שלנו.

ושוב: זה לא שום עניין מיסטי, ולא מדובר בהתעוררותה של הנשמה היהודית שלנו או כל שמאלץ אמוני שכזה. מדובר בתוצאה טבעית של מורשת תרבותית של דורות על גבי דורות, של חלחול תת-סיפי של ערכים, נורמות ומנהגים, וכמובן של דיבור בעברית. דווקא אם אנחנו לא מאמינים בנשמה כישות עצמאית (ואני נוטה לא להאמין בכך) אנחנו אמורים להכיר בכך שהאדם כולו הוא תבנית נוף תרבותו, ופשוט קשה מאוד להתחמק מזה.

וזו אחת הסיבות שבגללה אני חושב שצריך להחיות את התרבות היהודית. כלומר להשאיר אותה חיה ולהטעין אותה בחיות נוספת. איך? מה? כמה? עוד רבות ידובר יסופר ויושר. מה שברור בכל מקרה הוא שאי אפשר פשוט לזרוק את כל מה שהיה וחשבנו שהוא כבר לא רלוונטי. אני חושב שהוא רלוונטי. וכמובן, ודאי שנאמץ את הדברים הטובים שגילינו לאחרונה, כמו הומניזם, פמיניזם, פלורליזם, רציונליזם, הינדואיזם, וכו'.

לסיכום, בקצרה: בין אם אנחנו מניחים שיש חיים ראויים שאינם רק נוחות ואושר, ובין אם אנחנו חושבים שאין כאלה, אני מקווה שהראתי כאן שיש צורך בהכוונה חיצונית לאדם, בדרך שכוללת חופש חיובי, ואין אפשרות להשאיר אותו לנפשו; מתוך ההבנה שכיום להשאירנו לנפשנו פירושו להשתעבד למכונה ההיפר-קפיטליסטית, אני מציע כחברה (ויהיו כמובן פרטים שזה לא יתאים להם) להישען, או להתעגן, במסורת המקומית (במקרה שלנו, ביהדות), תוך הבאתה לדיאלוג מתמיד עם ערכי ההומניזם מחד והחשיבה הרציונלית מאידך. דבר זה יהווה, כך אני לפחות מקווה, איזון או תיקון ראשוני לנטייה הנוכחית (הנשענת על אמונות שגויות) לבנות על כך שהחופש השלילי שלנו וחשבון הבנק שלנו יספקו עבורנו את התנאים לחיים של נוחות ואושר. ומי יודע, אולי הכוונה כזאת אפילו תוביל אותנו קרוב יותר לחופש חיובי, אמיתי.

מה אתם אומרים?

מסה קצרה ליום ירושלים

    

במאות הראשונות לספירה התרחש תהליך מוזר, אשר במסגרתו הפסיקו בני המערב להתעניין בהקרבת קרבנות. חורבן המקדש היהודי מחד, ועליית הנצרות מאידך, הביאו לכך שפולחן על ידי הקרבת בעלי חיים הפך פתאום ללא רלוונטי, ומאוסף של דתות וכתות ששחיטת בעלי חיים, שריפתם ואכילתם עמדו במרכז הוויתם, עבר העולם המערבי לצורה אחרת של עבודת אלוהים.

הסיבה לכך היא מיסתורין אמיתי, שהרי היו יכולים הנוצרים להעמיד קורבן של שור (למשל) במרכז דתם, והיו היהודים יכולים להנהיג הקרבת יונים (למשל) בבתי הכנסת שנפוצו לאחר חורבן הבית. אולם זה לא קרה. כאילו מתוך תיאום הדדי דחה המערב את צורת הפולחן הישנה, והנהיג טקסים אלטרנטיבים לצורך סיפוק אלוהיו. כנראה שחיטה של חיות כבר לא עשתה את הרושם הרצוי על התודעה האנושית בשלב הזה, ודרכים אחרות נולדו שבכושרן ליצר במפעיליהן רושם של עבודת אלוהים אמיתית. אכן, כבר הרמב"ם הסביר (מו"נ, ג, לב) שהאל ציווה על הקורבנות רק מפני שבזמני עבר העבריים לא היו מסוגלים עדיין לעבוד אותו בצורה עליונה, רוחנית יותר.

השינוי שהביאה זניחת הקורבנות בדת היהודית הוא עצום, והוא מצטרף לשינויים אחרים שהתרחשו אחרי חורבן הבית השני. למעשה אפשר לומר שהיהדות שאחרי המאה הראשונה לספירה היא דת שונה מזו שלפניה: מדת שבמרכזה מקדש, בו הפולחן הוא כלל-ישראלי, מנוהל על ידי כוהנים וקשוב לעונות השנה היא הפכה לדת שבמרכזה בית הכנסת ובית המדרש, בהם הפולחן הוא קהילתי, מנוהל על ידי רבנים ומנותק ממחזור הטבע.

היהדות החדשה, הרבנית, גיבשה עבור עצמה אוסף של חוקים מחייבים, הלכות, שיתרונן על פני המקדש היה אי תלותן בזמן ובמקום – בדיוק מה שהיהודים, שהתפזרו עכשיו לגלויות שונות, היו צריכים כדי להישאר בקשר. ודאי שהיו חוקים רבים שבני ישראל היו כפופים להם גם קודם, אבל המשנה והתלמוד הביאו פירוט, שכלול והעצמה חסרי תקדים לחוק היהודי.

וזה היה רק תחילתו של התהליך: עם הזמן הלכה ההלכה והשתכללה – חוקים חדשים נולדו מתוך הישנים וחוקים ישנים גוועו ומתו, כפי שניתן לצפות מכל מערכת תרבותית חיה. השינוי הרדיקלי הבא באופי היהדות הגיע במאה ה-19, עם התפשטותם של ההשכלה והחילון. אז התחיל השלב המודרני שלה, יציאתה (המאוחרת יחסית) מימי הביניים.

פונדמנטליזם יהודי, הגל הראשון

האמנסיפציה מצד אחד, וההשכלה מצד שני, נתנו ליהודים הזדמנויות חיות ומרחבים רעיוניים ששימשו אותם לעזיבת הדת. לפתע היה אפשר פשוט לעזוב את השטעטל, ולפתע היתה גם סיבה טובה: לא כדי להתנצר, וכך בעצם רק להחליף מבנה דתי אוטוריטטיבי אחד במשנהו, אלא כדי להפוך ל"חושב חופשי", אולי אפילו לפילוסוף, שבהתאם לערכי הנאורות אחראי להשכלתו, למעשיו ולבחירותיו וכפוף רק למרות ההגיון הצרוף ולחוקי המוסר האוניברסלי. יהודים רבים ניצלו את ההזדמנות להיפרד משררתו של הרב הקהילתי ולפתוח בחיים חדשים, "חופשיים". והחופש קרא להם.

בתחילת המאה ה-19, כאשר קהילות שלמות התפרקו בגלל התחלנותם המואצת של חבריהן, היה ברור לרבנים שהנשק הישן כנגד "אפיקורסים" – החרם – לא יכול כבר לעבוד. מה שהפחיד בודדים בזמנו של שפינוזה ולפניו כבר לא יכול להרתיע את מי שממילא פועל במסגרתו של זרם אדיר, של תנועה חברתית עצומה, זו שתשנה, למעשה, את פני המערב. התגובה היתה התנתקות והתכנסות. הרבנים החליטו להגביה את החומות ולהגן על צאן מרעיתם על ידי יצירתו של מרחב סטרילי, נקי מהשפעות המאתגרות את השקפת עולמם. כך נולדו הקהילות החרדיות הראשונות. כך התחיל גל הפונדמנטליזם היהודי הראשון.

פונדמנטליזם, בפשטות, הוא ניסיון לחזרה למה ש"פונדמנטלי", כלומר ליסודות. מקור המילה בחוברות שהדפיסה חבורה מודאגת של נוצרים פרוטסטנטים בארה"ב בתחילת המאה העשרים, חוברות שנקראו The Fundamentals ושבהן פורטו יסודות הנצרות לדעת אותה קבוצה (כמו האמת שבכל מילה שבתנ"ך, לידת הבתולין, והצפייה לביאה השניה של ישו), יסודות שהם חששו מאוד שהנוצרים סביבם שכחו. המילה כיום משמשת לתיאור תגובתם של זרמים דתיים מסויימים למודרנה, אותה ריאקציה שמרנית וקנאית שקל מאוד לראות סביבנו, מטהרן, דרך בת-עין ועד חגורת-התנ"ך בארה"ב.

הפונדמנטליזם החרדי מתאפיין לא רק בסגירות כלפי חוץ, אלא גם בהעצמת מעמד הרב כפוסק בלעדי בכל רבדי החיים, ובעיקר בהענקת משקל הולך וגדל לאות החוק הכתובה על פני מסורת המנהגים החיה. הדקדקנות שבה שומרים על המצוות התגברה במאתיים השנים האחרונות בצורה חסרת תקדים, עד כדי כך שפעמים רבות מה שהיה כשר והלכתי מבחינתם של אבותינו עד לפני מאתיים, מאה או עשר שנים נחשב כ"חפיפניקי" או אף פסול לחלוטין עבורנו. באופן אירוני, כך דווקא הפונדמנטליסטים הם אלה שאינם שבים ומבצרים את המסורת, אלא סוללים לעצמם דרך חדשה.

פונדמנטליזם יהודי, הגל השני

דבר זה ניכר מאוד בגל הפונדמנטליזם השני של היהדות, זה המורכב מיהודים השואפים ופועלים למען הקמתו המחודשת של בית המקדש בירושלים. כיום פועלות קבוצות שונות, בעלות רקע מגוון, שעבורן קימום בית המקדש אינו רק מושא לתפילות, אלא תוכנית אופרטיבית למימוש מיידי. מכון המקדש, נאמני הר הבית, התנועה לכינון המקדש ועוד כהנה וכהנה יוזמים ופעלתנים המעוניינים לראות את עבודת הכהנים שבה ושוחטת כבשנים קדמוניות.

אני מכנה את הכמהים למקדש פונדמנטליסטים 'מגל שני' לא רק מבחינה כרונולוגית. הצעד של העורגים למזבחות הוא "שני" מפני שהוא לוקח את הפונדמנטליזם למקום רחוק יותר, לעבר קדום יותר, לסדר שני של "יסודות". שהרי אם החרדים מנסים לחזור, או לפחות לשמור, על נאמנות מוחלטת למערך הלכתי 'מקורי' ו'אמיתי' לכאורה, שוחרי בית הבחירה מנסים לחזור עוד יותר אחורה, לתקופה קדם-הלכתית, תקופה בה חוקי המשנה עדין לא היו קיימים, תקופה בה היו כוהנים, ורגלים, ודם הוזלף על קרנות המזבח. משום כך מקימי המקדש מציגים בעצם פונדמנטליזם של דת אחרת: בתוך היהדות הרבנית הם מקדמים פונדמנטליזם כוהני.

הפונדמנטליזם המקדשי קשור בצורה עמוקה ללאומיות הישראלית. ראשית, מפני שהוא תוצר של האפשרות הממשית לבנות את בית המקדש, כלומר קשור להקמת מדינת ישראל בארץ ישראל, קשור לכיבוש ירושלים, וקשור לאפשרות הריאלית לשנות את המציאות הפיזית כך שהמקדש אכן יוקם. ברור מכאן שכל התנועות הללו הן צעירות יחסית, ונולדו רק אחרי קום המדינה.

שנית, וחשוב יותר, הפונדמנטליזם המקדשי קשור לכמיהה, שגם היא הפכה ריאלית רק עם הקמת מדינת ישראל, לאיחוד כל העם היהודי תחת מנהיגות דתית אחד. אם נתבונן לאחור נראה שמאפיין אחד של היהדות שאחרי חורבן הבית השני היה חלוקתה לא רק לפלגים וזרמים, אלא גם בתוך כל זרם לקהילות שונות, שבראשן עומד מנהיג דתי, רב, שונה. לא רק בבל מול ארץ ישראל, אלא קהילות שונות בכל הגלויות, ובתוך כל גלות וגלות. מנגד, בעת שהמקדש עמד על תילו היה (רשמית, מיתית) רק מרכז דתי אחד לכלל ישראל. הפונדמנטליזם המקדשי רוצה לאחד שוב את עם ישראל, להחיות שוב את הלב שלכאורה פעם פעם במרכז גופו המשותף.

דה-אינדבידואליזציה, דה-דה-מיתולוגיזציה

העורגים למקדש, אם כן, כמהים לעם, לאומה, לאחדות לאומית. בניגוד לחרדים, הם פחות חוששים מהמודרנה, ואין להם בעיה לבוא במגע עם העולם המתועש והמתוקשר. אולם הם דוחים את ערכיו משתי בחינות חשובות: הם קמים כנגד האינדבידואליזם, וכנגד הדה-מיתולוגיזציה שמאפיינים אותו.

לגבי הראשון, הרי זה ברור: אם מאז עידן הנאורות עיקרון הפרדת הדת והמדינה היווה מדד מרכזי לבחינת קריטריונים כדמוקרטיזציה וחירות הפרט, ואם תוצאותיה של השקפה זו הן ראייתה של הדת כעניין אישי ואינדבידואלי, הרי הפונדמנטליסטים רוצים להחזיר את הדת למלכותה הימי-ביניימית (ולפני כן), אז היא חלשה או השפיעה כמעט על כל מימד ציבורי – כלומר, הם רוצים לכונן מחדש דת-מדינה המשותפת לכלל העם. בדת כזו ידע כל פרט את מקומו, לא רק מבחינת אמונותיו, אלא גם מבחינת מעמדו החברתי, שהרי הדת הכוהנית מחולקת לקאסטות – כוהנים, לויים וישראל.

לגבי השני, גם די ברור: המקדש מציג חזרה לתפיסת עולם בה האל שוכן במציאות, בה הוא זקוק לבית גשמי. מדובר כאן באל שלא רק שאינו טרנסצנדנטי, אלא שאף אינו אימננטי, אינו קיים בכל דבר, אלא במקום מסויים מאוד. וכמובן, מדובר בפולחן קולקטיבי, בו כלל העם עובד יחד את אלוהיו. מדובר, אם כן, בתפיסה בה עם מסויים עובד יחד אל מסויים, ואותו אל פורש את כנפיו על כלל בניו, בני אותו העם.

משתי בחינות אלה מדובר במהלך שמנוגד לכיוון מרכזי שאליו נעה הדתיות המערבית, והוא כיוון של הפנמה, אינדבידואליזציה ודה-מיתולוגיזציה חריפה. כמעט בכל אתר במערב ניתן לשמוע על השאיפה לדתיות "רוחנית" יותר, ופירושו של דבר פולחן המתבצע רובו ככולו בתוככי נפשו של האינדבידואל, המתבסס על חוויותיו הסובייקטיביות והשואף לטרנספורמציה פרטית שלו.

הפונדמנטליזם המקדשי שואף לדת לאומית וללאום דתי, למצב בו כלל הפרטים פונים לעבר מרכז משותף וממנו מקבלים משמעות וזהות. שחרור ירושלים מבחינתו הוא שיבוצה כיהלום בכתר כלל ארצי ובינלאומי שמכונן ממסגרת דתית היררכית וכוללת-כל. בניגוד לגלובליזציה הקפיטליסטית, האינדבידואליסטית מאוד, הוא מציג גלובליזציה של מקשה אחת, של עם אחד, בראשות דת אחת, תחת אל אחד.

שחרור מהרצון להשתחרר מהשחרור האחר

הניחוחות שעולים באפינו הם, אם כן, של שני סוגים שונים של שחרור: מחד, הכיוון התרבותי המערבי הכללי מושך לשחרור פרטי ותודעתי, שבו האינדיבידואל עובר תהליך נפשי שבסופו הוא מגיע לחירות אישית. מאידך, שוחרי המקדש מציגים אידיאל של שחרור לאומי וגשמי, שבו העם והעולם משתחררים אל עידן גאול על ידי הגשמה פיזית של זיכרון היסטורי שהפך לתקווה דתית.

שני הצדדים הללו, השואפים שניהם לשחרור, הולכים ומתרחקים זה מזה. בפינה אחת מתקבצים אלה שעבורם הדת מאכלסת לא יותר מאשר את הלב והראש של הפרט. בפינה שניה אלה שבשבילם הדת חולשת על ארץ, עם ועולם. בפינה אחת מדגישים את החוויה, בשניה את המעשה. בפינה אחת המסע הוא פנימי, בשניה מדובר במפעל חיצוני.

על פי החלוקה הזו נראה שכדי לפתור את שאלת שחרור ירושלים צריך תחילה להחליט ולבחור באיזה מישור נשחרר אותה, אם תודעתית או גיאוגרפית, אם באמצעות טרנספורמציה פנימית או בעזרת חברת בנייה.

אולם זו היא ברירת שווא. אין צד אחד שלם ללא הצד השני, בדיוק כפי שקצהו האחד של מקל אינו מתקיים ללא הקצה השני. חירות אמיתית היא הכלה, ולא דחייה. ואכן, יש לשים לב היטב למניעים הנסתרים שעומדים בבסיס רעיונות החופש שלנו: ממה אנחנו מבקשים להשתחרר באמת? אם נדמה לנו שנשיג חירות על ידי דחיית החומר וחוק, או לחילופין על ידי מחיקת הרצון האינדיבידואלי, הרי שיש לחשוד בכך שהשחרור שאנחנו מבקשים נועד בעצם להקל עלינו, ולא לפתח אותנו.

כוונתי היא שהשאיפה לשחרור עצמה משמשת כמניע עיקרי בהתרחקותן של העמדות הללו האחת מהשנייה: השחרור הרוחני הוא פעמים רבות גם שחרור מהצורך לתת דין וחשבון מעשי, להתמודד במישור הפיזי עם העולם. כך הנטייה להרחנת האידיאלים הדתיים שלנו היא בקשה של חופש מהתנאים החומריים שלכאורה כובלים אותנו. באופן דומה, השחרור הפונדמנטליסטי הוא תגובה לשחרור הרוחני, ולמעשה שחרור מההנחה שחירות אמיתית היא פנימית. קיים מימד מודגש של ריאקציונריות בגישה הפונדמנטליסטית, דהיינו מדובר בתגובה קשה להלך הרוח שמבקש רק רוח. התגובה כאן מנסה לחזור לעידן שבו (לגבי עם ישראל) חירות נמדדה בעיקר בכלים לאומיים ופוליטיים.

שלא יהיה ספק: כמו הרמב"ם המוזכר לעיל, המישור התודעתי חשוב בעיני יותר מזה המעשי. וכמו הרמב"ם, גם אני לא נלהב ממיתוסים המבשרים על גאולה ניסית. כך שהשפעתם של נזירים שמודטים במערות, אם ניקח את המקרה הקיצון, טובה לדעתי לאין ערוך מזו של המקדישים חייהם לתקוות או יוזמות של גאולה הנדסית-קבלנית בהר הבית. אלא שניתן להבחין בתוככי כל קבוצה בשאיפה לגאולה שבאה על חשבון ובמנותק מהצד השני, ותקווה כזו עתידה תמיד לאכזב.

אמור להיות מובן לכל בר דעת ששחרור אמיתי לא ייתכן ללא שיתוף של שני מישורי הקיום הללו. רוצה לומר, למען שחרור אמיתי על כל צד לוותר על שאיפות השחרור שלו מהצד השני. כוונתי היא שלא רק שאין שחרור אותנטי ללא התייחסות לכל היבט של המציאות, אלא לכך שרעיונות השחרור של הצדדים השונים הופכים גרוטסקים בדיוק מפני שכל צד מבקש לבטל את אחיו, מפני שהשאיפה לרוחניות מבקשת להתנתק מהחומר, ומפני שהשאיפה לדת פונדמנטליסטית מבקשת לבטל את התודעה. השחרור שעלינו לשאוף אליו מתחיל בשחרור מבקשת השחרור מהצד המקביל וההופכי מאיתנו, על עקרונותיו כמו גם על אנשיו.

—

המאמר פורסם במסגרת "שישה ימים ביוני – מסע לשחרור ירושלים" – שיתוף פעולה בין "הרשות העצמית" והאמן גיא ברילר לעורכי "ערב רב" רונן אידלמן ויונתן אמיר, המשלב מסע ומגזין מודפס הכולל עבודות אמנות ומאמרים בעברית וערבית. בשידורים, תצלומים ועבודות וידאו מהמסע ניתן לצפות כאן. מאמרים נוספים ניתן לקרוא גם כאן.

רבן גמליאל קבע כי "כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח,לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח, מצה ומרור" – וקביעתו תמיד הילכה עלי קסמים. נדמה לי שלא בכדי, שהרי היא מוסרת לנו מעין נוסחת קסם: אמרו שלוש מילים, וצאו ידי חובה. נכון, אולי צריך לעשות עוד כמה דברים אחרים, אבל בלי אותן מילים אי אפשר, זה בטוח. בלי למלמל את ההברות הללו – שימו לב: לא צריך להבין מה משמעותן – פסח הוא לא פסח, ומן הסתם מצה אינה מצה ומרור אינו מרור.

במסגרת לימודי את דתות המזרח מצאתי מעין מקבילה שהיא גם תמונת נגטיב לשילוש הקדוש הזה. בזרם הבודהיסטי הפופולרי מאוד של ה- Pure Land נהוג להגות את שמו של אמיטבה (Amitābha), בודהה רב עוצמה, חסד וחמלה, היושב בארץ שלווה וטובה. אמיטאבה מזמין את כולנו להיוולד בגלגולנו הבא בארצו הטהורה. כרטיס הכניסה הוא זול מאוד: עלינו פשוט לומר "נָאמוֹ אמיטאבה" (מעין "הלל לאמיטבה") שלוש פעמים רצוף. זה הכל.

פלא שזהו אחד הזרמים הפופולריים ביותר בקרב הבודהיסטים? חסל סדר ישיבה במדיטציות ולימוד סוטרות, גם לא צריך להזהר כל החיים לא לצבור קארמה רעה. הגאולה מעולם לא היתה קלה יותר: נָאמוֹ אמיטאבה, נָאמוֹ אמיטאבה, נָאמוֹ אמיטאבה.

הגאולה שמציע אמיטאבה דומה לזו שמציע רבן גמליאל בכך שהיא כוללת מלמול חסר עומק של מילים. אבל היא שונה ממנה בשני אופנים: מילותיו של רבן גמליאל מלמדות על העבר, ומזכירות גאולה שהיתה. מילותיו של אמיטאבה מצביעות אל העתיד, ומזכות אותנו בישועה בעולם הבא. ואכן, כמו מיקרוקוסמוס של נקודת מחלוקת מרכזית בין היהדות לבודהיזם, רבן גמליאל לא מסכים עם אמיטאבה בדיוק על זה: עבור הראשון ההיסטוריה חשובה, ויש לעשות הכל כדי לזכרה. עבור השני ההיסטוריה היא עול, ויש לעשות הכל כדי להסירה. בשביל רבן גמליאל הגאולה היא בהיסטוריה. בשביל אמיטאבה הגאולה היא מההסטוריה.

האמונה בכוחן של מילים נטועה בעמוד השדרה של היהדות – שהרי העולם נברא בדיבור – אבל נראה שבפסח היא מודגשת ביתר שאת. כך, למשל, אקט ביטול החמץ, המתאפשר על ידי אמירה פשוטה (של לחש ארמי). גם ההגדה, ניתן לטעון, אינה אלא לחש מאגי מורכב אשר מלמולו מבטיח לנו כניסה למרחב גאול של זיכרון ונצח. בקשר לעניין ביטול החמץ כתבתי לפני שלוש שנים בבלוג של אורן צור, בהקשר לרשימה שהוא כתב על העניין. על ההגדה כולה כלחש מאגי, כלומר על חשיבותה של הגדת ההגדה ולא סיפורה, כתבתי בימים אלה לאתר הזמנה לפיוט.

יש להקות של שיר אחד, מוטי קרפל הוא פובליציסט של טור אחד. לא משנה מה ההתפתחות הפוליטית או המדינית, אם השם תחת הכותרת הוא שלו, השאלה היא רק איך הוא יצליח להסביר דרכה את קריסת העולם הישן של ציונות-ליברליזם-דמוקרטיה ועליית העולם החדש של יהדות-תורה-מלוכה. קרפל, בעל תשובה בעברו הרחוק וממקימי "מנהיגות יהודית" יחד עם משה פייגלין בעבר הקרוב יותר, נטוע מבחינה רעיונית רגל אחת במשיחיות הקבלית של הרב יצחק גינזבורג ורגל שניה בפרוגרמה המדינית-תיאוקרטית של שבתאי בן דב, כאשר את הקצב וכיוון ההליכה נותן לו הפילוסוף הגרמני הדגול ג.ו.פ. הגל.

את ה-weltanschauung הקרפלי ניתן לסכם בכמה משפטים: התכנון האלוהי פועל דרך ההיסטוריה, והוא זה שהביא את היהודים חזרה לא"י, כתחילתה של הגאולה. אולם אלו לא ענו "הן!" אמיץ למפגשם עם הרצון האלוהי המפורש, והסתפקו בניסיון רכרוכי לכונן כאן מדינה דמוקרטית נורמלית. זו עתידה בצורה בלתי נמנעת להיחרב – הסיבות לחורבנה הקרב הן החומר ממנו בנויים מאמריו של קרפל – ובמקומה תצמח בצורה טבעית ומפוארת היהדות החדשה, שתכלול עם חופשי בארצו אשר עובד אל אחד, תחת מלך בן דוד אחד, במקדש שלישי אחד.

מאמריו, אם כן, בד"כ מוקדשים להצבעה על כשלי הציונות, לא כדי לעזור לתקנה, אלא כדי לבשר על סופה, ועל עליית התודעה היהודית שהוא מצפה לה. כאן, למשל, כתבתי על כך שטרנד המוסיקה היהודית מבשר עבור קרפל את אותו הדבר (אחרי שהמוזיקאים כבר לא יכולים לינוק השראה מהתרבות החילונית החולה, כמובן). בסוף השבוע הזה פורסם מאמר שבו קרפל מנתח באותה צורה את הדמוקרטיה. הנה כמה ציטוטים נבחרים, בדילוגים מסויימים (פורסם ב-10 לפברואר במוסף "יומן" של מקור ראשון):

קרפל אם כן מצפה שהדמוקרטיה עצמה תקרוס. בשביל זה הוא סומך על הערבים, שלא מסוגלים לכאורה באמת לקיים חברה אזרחית, ועל ברק אובמה, שמתעקש לתת להם הזדמנות לעשות זאת. "עורמת ההיסטוריה", אם כן, תביא לכך שנשיא המאמין בפנאטיות בדמוקרטיה הוא זה אשר יביא לחורבנה. השלב הבא: העולם המערבי יתהלך כסומא באפילה, ורק ישראל יוכל להאיר לו את דרכו, עם משיח בן דוד ותיאוקרטיה יהודית. מ.ש.ל.

דא עקא, כדי להוכיח את טענתו חייב קרפל להכין לעצמו איש קש, משום שכאשר הוא כותב ש"מערכת הערכים הדמוקרטית בכלל, ובגרסתה הפוסט-מודרנית בפרט, בעייתית", קשה להבין למה בדיוק הוא מתכוון, שהרי אין בעצם גרסה פוסטמודרנית שלל דמוקרטיה (בניגוד לדמוקרטיה שמתפקדת בתוך חברה פוסטמודרנית) – דמוקרטיה אינה שלטון הרוב ובבסיסה עומדים ערכים מאוד מודרניסטים כשוויון לפני החוק, שקיפות, הפרדת רשויות ובירוקרטיה רציונלית. "אם מערכת כזו – כשנאמנים לערכיה באמת – מאפשרת ואף מעודדת את עלייתם של משטרים איסלאמיים פונדמנטליסטים […] הרי היא מכילה את סתירתה בתוכה", כותב קרפל, ובאמת כולנו מחבבים סתירות פנימיות, אבל מהם אותם ערכים של אותה דמוקרטיה פוסטמודרנית שאנשים מסויימים (פוסטמודרניסטים?) נאמנים להם "באמת"?

מה שכן, חייב לומר שהמאמר עורר בי גם הערכה מסויימת לקרפל: הוא בהחלט מבין את לבם של אידיאולוגים ערכיים מסויימים, בכללם כמובן אנשי-שמאל, שעבורם יקוב הדין את ההר וזכויות האדם, או האזרח, חייבות להתקיים ויהי מה, אפילו במחיר פרגמטי או מוסרי גדול. יש בהחלט נטייה כזאת (אם כי אני לא יודע אם אובמה שותף לה). אכן, בני אדם נוהגים לעשות שטויות כאשר האידיאולוגיה מעוורת אותם עד כדי כך שהם מפרשים את המציאות כולה אך ורק בהתאם לפריזמה קונספטואלית צרה. ומי כקרפל יודע על כך.

על חיבת "הפרוצס"

אבל אולי ננצל את חיבתו של קרפל להגל כדי להרהר קצת בשיטתו של זה האחרון, שנראה שעד כמה שהוא מושמץ אין משפיע ממנו על הוגים מודרניים, ובכלל זה גם – ובעיקר – הוגים רוחניקים שונים. מהנרי ברגסון ועד פייר טילר דה-שרדן, מרודולף שטיינר ועד קן וילבר, משרי אורובינדו ועד הראי"ה קוק, כולם מאוד אוהבים למתוח את אלוהים על פני ההיסטוריה, וראוי לשאול: מה כל כך מפתה בזה?

אבל רגע, מה בכלל האלטרנטיבה?? אל מול תמונת העולם ההגליאנית יש להציב את תמונת העולם האריסטוטלית: כאן המציאות קבועה ובלתי-משתנה, העולם מחולק יפה למדרגות-היררכית, המטרה היא דחיית החומר והתעלות אל הרוח.

הבה נסדר את העניינים בטבלה:

הוספתי טור שמונה את הבעייתיות עבור המונותאיסטים: אצל אריסטו הכל קבוע, ולכן לא תיתכן בריאה. הנחות המוצא אומרות ששינוי אינו הגיוני, המשחק האלוהי מתנהל במרחב על ציר מעלה-מטה – רוח-חומר, וזו הרי גם היתה הבעיה שהרמב"ם נתקל בה כשניסה לפרש את התורה על פי אריסטו. מנגד אצל הגל אין בעיה שהזמן יתחיל מתישהו – מימד הזמן הרי הוא הבמה שעליה נערכת ההצגה – אבל בגלל זה יש בעיה שאל תוך הזמן יתפרץ פתאום אלוהים "מלמעלה" – אין "למעלה" כי אין "בחוץ", או במילים אחרות ממילא הלמעלה והלמטה כאן כלולים בתוך התהליך האלוהי.

אז למה העולם ההגליאני מפתה אותנו כל כך? מסיבות רבות, אני חושב. ביניהן מפני שהוא תואם יותר את תגליות המדע (אבולוציה וכו'), את רוח הזמן (מודרניזם וכו') ואת ההגיון הנטורליסטי (שמסתייג מבריאה ex nihilo). השיטה ההגליאנית גם ניחנת, משום שהטבע עצמו מתפתח כאמור, בפאסון מדעי, ורבים מאלו שבונים על פיה את הגותם טוענים שהיא "מדעית" (ע"ע מרקס).

ועוד משהו: השיטה ההגליאנית מאפשרת דבר מה חשוב ביותר, והוא עדכון המסורת. זאת על ידי הפטנט (החביב עלי מאוד באופן אישי) שנקרא "התגלות מתמדת". עניין זה אחרון הוא הפתרון המוצלח לבעיית ההתגלות בעולם ההגליאני: אין התגלות אחת שבאה מחוץ לעולם, אלא רוח אלוהית שפועלת בעולם כל הזמן, וממשיכה לפעול בימינו, מה שמאפשר עדכון של ההלכה (למשל) תוך גושפנקא אלוהית. משה רבנו הופך כאן לראשון בסדרה של שליחי-אלוה ש"מורידים" (קרי, מוציאים אל האור) נון-סטופ את התורה. ר' נחמן קרוכמל חשב על זה קודם, ואני באמת רוצה לכתוב עליו בקרוב.