"אל נשכח גם דבר שנהוג לטשטש אותו היום בחינוך אצלנו: מלחמת החשמונאים היתה מכוונת בעיקרה נגד יהודים ולא נגד יוונים. זו היתה מלחמת שומרי התורה נגד היהודים המתייוונים." – כך קבע ישעיהו ליבוביץ בהרצאה שנתן ב-1980 תחת הכותרת "מלחמה וגבורה בישראל, בעבר ובהווה". כוונתו של ליבוביץ היתה להדגיש את המימד הדתי של מלחמות החשמונאים: לא כדי לכבוש שטח הם יצאו לקרב, אלא כדי לקומם ממלכת כוהנים. בניגוד לניכוס הציוני של החנוכה, בו הודגשה הריבונות המדינית שבה זכו החשמונאים (החל מהרצל עצמו, שבפסקה האחרונה של ספרו 'מדינת היהודים' מקווה ש"דור המכבים יקום ושב לתחיה") ביקש ליבוביץ לעמוד על אופיו התיאוקרטי של שלטון החשמונאים. הללו נלחמו נגד ה"יווניות" יותר מאשר נגד יוון.

ליבוביץ אהב לזעזע את שומעיו וקוראיו, ולא היסס למצוא הקבלות לימינו ולכנות חילונים שונים "מתיוונים". סיפור חנוכה כאילו מבקש להציב מולנו את שאלת מעמדה של הדת היהודית מול התרבות הכללית, ומאז שליבוביץ פסק את פסוקו התרבו רבנים שונים שמצאו מתיוונים פה ושם בארץ ישראל. ברשותכם לא אפתח ברשימה ארוכה שלהם, ולו רק מפני שלרוב הגישה שהם מציגים שטחית כשם שהיא בנאלית. לשמחתי לקראת החנוכה הבעל"ט יצא ספר חדש המקבץ בתוכו מאמרים שונים של הרב שג"ר – מגדולי האינטלקטואלים שקמו לציונות הדתית בדורות האחרונים – על חנוכה. כפי שאפשר היה לצפות, בספר, ששמו להאיר את הפתחים, ניתן למצוא גישה מתוחכמת ופורייה הרבה יותר לנושא.

אתמקד במאמר שבו מתייחס שג"ר לעולם המחקר והלימודים האקדמאים. הוא פותח בהציגו שתי גישות בסיסיות כלפיו: זו של הרב קוק, וזו של ר' נחמן. הרב קוק, שנאם בטקס פתיחת האוניברסיטה העברית, אינו מרגיש מאויים מהאקדמיה, וקובע כי "כל רעיון ומחשבה הבא מתוך מחקר, חיפוש ובקורת כשהוא לבדו, בטהרת החופש שלו, לא יגע לעולם לרעה לא באמונה הכללית […] ולא ביסוד נצח ישראל". מנגד, ר' נחמן חושש מאוד מהמחקר האקדמי, וגורס ש"מי שלומד חס ושלום בספרי המחַקְרים והפילוסופים נכנס בלבו ספקות וכפירות […] אשרי מי שאינו יודע כלל מספריהם, רק הולך בתמימות […] שהוא חכמה ומלאכה גדולה להיות כמו בהמה."

הרב שג"ר חולק הן על זה והן על זה. לדעתו הרב קוק "לא הכיר את הרוח המערבית", ולא הבין שיש במחקר אכן יסודות שיכולים לפגוע באמונה. המחקר המדעי, טוען שג"ר, מגיע עם עולם ערכי משלו, ואינו ניטרלי. על פי שג"ר "הניגוד בין השיח הדתי הבית מדרשי לשיח האקדמי הנו ניגוד מובנה. זהו הניגוד בין שיח המסורת, הנשען על התגלות, לבין שיח שהנו תולדת המודרניזם הנשען על ההבנה האנושית." זה כמובן נכון, ולכאורה נדמה שהצדק עם ר' נחמן. אלא שלשג"ר יש כמובן התייחסות מורכבת יותר לעניין.

כדי להבהיר את עמדתו הוא מציג ארבע גישות שונות כלפי האקדמיה שאותן הוא מוצא בתוך הציונות הדתית: הגישה הראשונה רואה את האקדמיה ככפירה. זאת גישתו, למשל, של הרב צבי טאו (שמחשיב עצמו משום מה תלמידו של הרב קוק). על פי גישה זו אין לגעת במחקר. הגישה השנייה היא הגישה הממדרת, על פיה אין מלכות נוגעת בחברתה: תורה לחוד, ומדע לחוד, ומה שהאחד אומר אינו רלוונטי לשני. הרב שג"ר מבחין היטב בסכנות שבעמדה הזאת. היא מביאה לרוב לדבקות עיוורת וקנאית במצוות, שמקבלת את כוחה דווקא מכיוון שאין לה, ולא יכול להיות לה, כל הסבר. ראש בקיר. סכנה שנייה במביאה גישה זו היא הפוכה: המדע והגיונו, המתקבלים על הדעת ועל הנפש, הופכים למובן מאליו ולתפיסת העולם של האדם. המצוות הופכות לטקסים ריקים שנעשים רק לצורך השתייכות חברתית.

שתי הגישות האחרונות מעניינות הרבה יותר. הגישה השלישית מציגה אדם דתי שהאקדמיה דווקא מפרה אותו, ומעצימה את דתיותו. אותו אדם נהיה דתי באופן עמוק יותר דווקא משום שהוא נחשף לתגליות המחקר. במצב זה המבט המרוחק של האקדמיה מאפשר רפלקסיה וגילוי עצמי שלא היה קיים מלפנים. "העולם הצר מתרחב בעקבות הפרספקטיבה שהמחקר האקדמי הזר והמנוכר מעניק לאמונה ולדת", כותב שג"ר, ומביא ציטוטים ממחקר שערך איתן מלכיאור אודות שומרי מצוות שכך היה להם. אפשר לומר שעל פי גישה זו ההכרות העמוקה עם המחקר מהווה לא פחות מאשר דרך רוחנית עבור האדם הדתי.

הגישה הרביעית, והיא זו החביבה במיוחד על הרב שג"ר, פירושה ריבוי זהויות. "זו איננה זהות כפולה, שחצייה דתי וחצייה חילוני, כפילות אשר, כאמור, מחירה הנו פישוט ורידוד או אפילו הונאה עצמית, אלא זהות החיה את הכפילות כמתח מפרה – ולא סתם מתח, אלא מתח דתי. זאת איננה האפשרות ההרמונית של הראי"ה, אלא היפוכה: כל אחד מן העולמות מופיע במלוא עוצמתו, וככל שהמרחק בינו לבין העולם האחר גדל, כך מתלבה כוח הנפץ הדתי המצוי במפגש בין שני היסודות השונים הללו." כאן הדתיות נשכרת לא מרפלקסיה, אלא מהעמידה מול מה ששונה ממנה לחלוטין, ועם זאת ממשהו שברור לאדם הדתי שיש בו ערך עצום, ואף תוקף של אמת. היא מייצרת אישיות דתית מורכבת, מקורית ונון-קונפורמיסטית.

לא זאת אף זאת: עבור הרב שג"ר שתי הגישות האחרונות לא רק מעניינות יותר, אלא מחויבות המציאות. הוא גורס שלא רק שלא ניתן להימנע ממפגש עם העולם האקדמי, אלא שבמובנים רבים העולם האקדמי כבר בתוכנו. אנחנו חלק מהעולם המערבי והגיונו. אנחנו אמשים מורדניים, בין אם נרצה ובין אם לא (ואף אם נסתתר במעמקי בני ברק). על כן לדעת שג"ר "אין כיום אפשרות לדתיות ממשית בלי מגע והיכרות עם האקדמיה", לא פחות. עבור הרב שג"ר העניין הוא בראש ובראשונה דתי: "בלי מהלך של היכרות עם העולם האקדמי, אנו נשארים לא פעם רדודים ושטחיים מן הבחינה הדתית."

"לשון יוון", טוען שג"ר, היא ממילא "חלק מעולמנו הרוחני הפנימי", ויש להכירה. התובנה הזאת היא חשובה ביותר לדעתי, ובה מתגלה גדולתו של הרב שג"ר, שידע לא רק לצפות על המציאות, אלא להבין מאיזו עמדה תצפיותיו שלו עצמו נובעות. אם נבין את המצב לאשורו נגלה שבמובן עמוק אנחנו כולנו במידה מסויימת מתייוונים. המודעות לכך וחקירת המקורות לכך היא חשובה, ויכולה לחלץ אותנו מחיקוי בלתי מודע מחד גיסא (כמו שקרה, אגב, לחשמונאים עצמם, לאחר שני דורות), ומניתוק והתנכרות ליסודות חשובים בעולמנו ובנו עצמנו, מאידך. עבור הרב שג"ר, ההתמודדות הכנה עם ההתייוונות ועם יוון שבנו היא לא פחות ממצווה דתית.

:

—

פורסם באתר אבי חי

ימימה מזרחי, פרשה ואישה: לימוד נשי לפרשת השבוע, ידיעות ספרים, 2013, 143 עמ', 118 ש"ח.

יובל פרוינד (עורך ומפרש), נביעות: הארות, עצות ותובנות המשיבות את הרוח על פי משתנו של הראי"ה קוק, ידיעות ספרים, 2013, 98 ש"ח.

איתמר מור (עורך), צהר לעסקים: פרשת השבוע בראי עסקי, ניהולי ומנהיגותי, דני ספרים, 2013, 408 עמ', 118 ש"ח.

:

בתחילת המאה העשרים נפוץ בארצות הברית ז'אנר ספרותי חדש ומקורי: ספרי "עזרה עצמית" (Self Help). ספרים אלה כיבדו את הקורא במגוון ססגוני של עצות שימושיות, והציעו דרכים לקצירת הישגים בשדה מסויים שבדרך כלל היה מוזכר בכותרתם. המפורסם בספרים אלה הוא ספרו של דייל קרניגי, "כיצד תרכוש ידידים והשפעה", שנמכר עד היום ביותר מ-15 מיליון עותקים ושהוליד חיקויים רבים, מוצלחים ומצליחים יותר ופחות.

חלק לא מבוטל מהכותרים הללו, שעד היום מככבים ברשימות רבי המכר, עוסק בעצות כלכליות, אבל אין צורך בפנייה לאלה כדי להבין שההיגיון הקפיטליסטי, התועלתני-אינסטרומנטלי, הוא הרוח הנושבת בז'אנר הזה כולו. החיים מוצגים בספרי העזרה-העצמית כפרוייקט לפיתוח אשר הקורא הוא לו יזם וקבלן ביצוע. עליו להסתער על חייו במרץ, לכרות את משאביהם ולהפיק מהם כמה שיותר רווח נקי. אם יש צורך, אפשר וכדאי לפטר אגפים חסרי תועלת כגון מתינות, רגישות והגיון בריא. "הדמוקרטיה מכניסה רוח תעשייתית לספרות" מאבחן טוקוויל כבר במחצית המאה ה-19, וטוקוויל כרגיל צודק.

מרבית ספרי העזרה העצמית נשענו על ההנחה, שאת שורשיה אפשר למצוא בתנועה הרומנטית, שהפרט מחזיק במשאבים פנימיים אותם עליו לגלות ולהחצין. העצות המוצעות בהם נסבו אפוא לרוב סביב הדרכים והשיטות לדלייתם של אותם אוצרות נסתרים. הפרט נדרש למצוא בתוכו אומץ, נחישות או יצירתיות שהוא או היא כלל לא ידעו שקיימים, אולם הספר הסביר להם שלמרות שהם נעלמו מעיניהם עד כה, מכמנים חבויים אלה הם לא פחות מאשר עצמיותם הפנימית והעמוקה ביותר.

הרעיון שהגאולה מתחילה מבפנים בנה את ביתו על בסיס האינדיבידואליזם המודרני ואידיאל העצמאות והיוזמה הכלכלית המאפיינים את התרבות האמריקאית. יחד עם רוח ההמצאה והחדשנות הטכנולוגית העניקו ספרי העזרה העצמית לקוראיהם תחושה שלא רק בשדה הכלכלי, אלא בכל תחום ותחום בחיים ניתן למצוא "שיטה" שבעזרתה יהיה אפשר לתפעל את הנתונים, ובסופו של דבר למקסם רווחים.

באופן בלתי נמנע, ספרי עזרה עצמית התחילו להיכתב גם אודות התחום הדתי-רוחני. כאן לא מדובר רק בהוראות שיטתיות בדבר הדרכים היעילות ביותר לקשירת קשר עם העולמות העליונים, אלא פעמים רבות בעצות שמתבססות על מקורות דתיים ומסורתיים ושאמורות לעזור לנו דווקא בתחומי החולין. כדוגמא פשוטה ניתן להביא למעלה מחמישים(!) כותרים שונים באנגלית בלבד שמכריזים כי הם מלמדים את "הטאו של" (ההורות, הגינון, המיניות, הבישול, העסקים). ספרים אלה מתיימרים לדלות תובנות מהמסורת הסינית העתיקה על מנת לשפר את איכות חיינו המערביים בהווה.

הכל, כידוע, מגיע אלינו באיחור, אולם החדשות הטובות הן שלא רק שלא אלמן ישראל, אלא שבת זוגו ירשה הון תועפות. בשנים האחרונות נראה שהיהדות הישראלית הצטרפה סוף סוף למגמה וספרי עזרה עצמית המבוססים על חכמת המסורת היהודית ממלאים את מדפי חנויות הספרים. הוצאת ידיעות ספרים מובילה בפלח זה של השוק בצורה ברורה, מה שמשתלב במאמציה הכלליים, והראויים לכל שבח, להעשרת ארון הספרים היהודי בכותרים רבים ומגוונים. כבר לפני שנתיים פורסם במסגרתה ספר שתת-הכותרת שלו אינה משאירה מקום לספק באשר לחלקו בז'אנר המדובר: "פעם בשבוע – תובנות והעצמה אישית מפרשת השבוע", מאת אהרוני ברנשטיין. מאז רק הלכו והתרבו הדרכים לשאוב תובנות והעצמה אישית מפרשת השבוע.

פרשה ואישה של הרבנית מזרחי

ספרה החדש של הרבנית ימימה מזרחי הוא דוגמא נאה לכך. מזרחי היא מהבולטות שבמנהיגות הרוחניות הפופולריות בשדה היהדות בישראל. עורכת דין וטוענת רבנית בהכשרתה, כיום מזרחי מגישה שיעורים על המסורת היהודית ופרשת השבוע ברחבי הארץ. אלפי נשים מנויות על רשימת התפוצה שלה, והכינוסים שהיא עורכת מלאים מפה לפה. כפי שניתן ללמוד מספרה החדש 'פרשה ואישה: לימוד נשי לפרשת השבוע', הפרשות משמשות לה כמצע גמיש ופורה להעלאת עצות ותובנות התורמות להעצמתן של חסידותיה.

זהו ספרה הראשון של מזרחי על פרשת השבוע, והוא מוגבל לחומשים בראשית ושמות. את המוטו ניתן לזקק מהמבוא: "כל אחד הוא אוצר של חכמה, אבל אסור שיישאר אצוּר. על מנת שהחכמה תושפע ותשפיע נדרש לימוד נשי מחבר". את החכמה הפנימית שלנו ניתן לחשוף, אם כן, בעזרת פרשת השבוע, ומזרחי עושה זאת בשנינות ויצירתיות רבה. עם זאת, הלימוד הנדרש כאן, כאמור, הוא נשי. על פי מזרחי מדובר בלימוד "הבוקע מחדרי הלב והבית, שונה מהמיית הלימוד העולה מספסלי הישיבות. נשים פשוט לומדות אחרת".

כיצד נראה בפועל אותו לימוד נשי? על פי ספרה של מזרחי מדובר בשימוש בעלילות המקראיות על מנת להבין כיצד יש לסבול ציפייה לזיווג, לנהל מערכות יחסים ולגדל ילדים. פרשת חיי שרה, למשל, עוסקת בבעיות בזוגיות. תולדות – בהורות. מקץ מלמדת אותנו שלהיות שמנמנות זה בסדר גמור, ופרשת ויגש מבארת את חשיבותו של הבכי. בכלל, רגשות וניהולן הן הנושא העיקרי שניתן ללמוד מתוך פרשות השבוע, והעלאתן מתוך הטקסט המקראי הידוע בקמצנותו בכל הנוגע להבעה סנטימנטלית היא הישג לא מבוטל.

מזרחי מגישה את פרשנותה בכשרון רב, ולא קשה להבין מדוע היא פופולרית כל כך. כמה פעמים בספרה היא מדגישה את עליונות הנשים על הגברים, ויחד עם זאת היא לרגע לא מערערת על החלוקה המסורתית באשר לתפקידי המגדרים השונים. עיסוקיהן של נשים מוגבלים לבית, והבית הוא עסקן של הנשים. כאשר מוזכר "שחרור האישה" אנו לומדים (או לומדות) שתהליך זה אחראי ללחץ ולפחדים שלנו. אולם גם זאת לטובה: "מהו תפקידו של הפחד? ראשית, לגלות לך כמה כוחות יש לך. את ענקית!"

נגיעות מהרב קוק

והנה, את אותה עצה ממש אפשר ללמוד גם מהרב קוק: "פעמים רבות המצבים התהומיים מלמדים את האדם על עצמו […] הרכישה של תכונות חדשות בתקופות הקשות גורמת לעלייה גדולה ומשוכללת לאחר מכן." זוהי פרשנותו של יובל פרוינד לקטע מתוך 'אורות הקודש' בו הראי"ה קוק מסביר ש"ממעמקי התהומים הוא צריך לדלות מרגליות יקרות, וישוב ויעלה, ויחדש כוחו בגבורה ושלוה."

כותרת הספר, 'נביעות: הארות, עצות ותובנות המשיבות את הרוח על פי משתנו של הראי"ה קוק', מבהירה שגם כאן מדובר בספר עזרה-עצמית הדולה את חכמת החיים שלו מתחום הדת. הפעם לא פרשת השבוע אלא הרב קוק נבחר כדי להשיב את רוחנו. ביאוריו של פרוינד משקיפים על מילות הרב מהעמוד שמולן, ואילו דברי הרב קוק מסודרים בשורות קצרות ומוסטות למרכז, כמו שירה. גם כאן העיקרון המנחה הוא שאיבת האוצרות החבויים במעמקי הנפש: "באדם […] ישנן עוצמות רוחניות גדולות ועצומות בקנה מידה אחר לגמרי, שהוא חייב להעריך ולכבד אותן", כותב פרוינד.

את הרב קוק קל לתרגם לעצמיות רומנטית, שהרי הוא עצמו הושפע רבות מהרומנטיקה. יש להבין, עם זאת, שבמשך עשרות שנים המסר שעלה מכתביו היה לאומי ומשיחי בלבד. הסיבה למעבר לשפת הרגש במקרה זה אינה רק התעוררותו של ז'אנר ספרי העזרה העצמית הדתיים, אלא גם התחרות ההולכת וגוברת על לבותיהם של צעירים סרוגי-כיפה בין הרב קוק לרבי נחמן. שפתו הרגשית ותובנותיו הפסיכולוגיות של הצדיק מברסלב עושות להן נפשות רבות במעגלי הציונות הדתית, ואלו החליטו להשיב מלחמה שערה. קנאת סופרים תרבה חכמה, ובמקרה זה מדובר בחכמת הבייגלה.

הרב קוק הוא הוגה ענק ומשורר בחסד, ודבריו המובאים מעוררים השראה. יש לשבח את המלקט, יובל פרוינד, שלא חשש להביא גם קטעים שעלולים לסכן את הנאמנות האוטומטית של הקוראים להלכה. הרב קוק קורא, בין השאר, לחרוג מתוך המבנים המוכרים ולהקשיב לקולנו הפנימי. המתח בין הקול הפנימי לבין הציות להלכה ההטרונומית אמור להיות ברור, ועבור מי שמעוניין בנאמנות ללא פקפוק למסורת יש סיכון מסויים בהבאתם של דברים שכאלה מפי סמכות שכזו. עצות להתמודדות עם הקונפליקט הפנימי הזה, אגב, אינן נכללות בין דפי הספר.

צהר לעסקים

נחזור אל פרשת השבוע בכותר נוסף שמייצג רוח דומה: 'צהר לעסקים: פרשת השבוע בראי עסקי, ניהולי ומנהיגותי'. בספר זה מוצע לנו מקבץ מאמרים קצרים של כמה מרבני ארגון צהר, כולל הכוכבים המוכרים כגון הרב יובל שרלו, הרב דוד סתיו או הרב (ושר החינוך) שי פירון. יש לציין שמקומן של נשים לא נפקד, וניתן למצוא כמה מאמרים פרי עטן. כפי שאפשר להבין מכותרת הספר, כאן פרשת השבוע משמשת כמקור לתובנות על עולם העסקים.

הספר הוא למעשה קיבוץ של מאמרים שנשלחו בעשור האחרון לרשימת תפוצה של אנשי עסקים ישראליים. מדובר ברשימת התפוצה של ערן רולס, איש עסקים שמזדהה כבעל "כיפה שקופה" או "חילוני שומר מצוות", ומהווה בעצמו את אחד מפירותיו השונים של הרנסאנס היהודי בארץ. רולס יזם משלוח שבועי של פרשת השבוע לרשמית התפוצה שלו, שהלכה ותפחה ככל שעברו השנים.

העצות אינן משהו שאי אפשר היה לנחש מראש. יוזמה, התמדה, יצירתיות, נחישות, ניצול הזדמנויות ומקוריות – פרשת השבוע מלמדת אותנו את אלה על מנת לסייע להצלחתנו העסקית. לזכותם של רבני צהר יש לומר שלא רק את ההצלחה האישית של קוראיהם הם מבקשים לקדם, אלא גם את תנאי ההעסקה של המועסקים אצלם. מאמרים רבים מדגישים את המימד המוסרי של העולם העסקי, ודורשים מהקורא להפנות את תשומת לבו גם להשלכות האתיות של מעשיו.

הדוגמאות לעיל מלמדות על מגמה הולכת ומתרחבת של ספרי עזרה-עצמית יהודיים, או, במילים אחרות, השתלבותה של המסורת היהודית במגמות המרכזיות בשוק הספרים העולמי. אולם מדובר ביותר מכך. הספרים הנזכרים אינם רק נציגים של ספרי עזרה-עצמית, אלא מהווים ביטויים של תנועה תרבותית רחבה שמציגה עיסוק מוגבר בחיי הרגש שלנו, ודגש על ראיית עולם תועלתנית. כאמור לעיל, מדובר בהכלאה של הנטייה הרומנטית למצוא ייחודיות, אותנטיות ומשמעות בתוכנו עם ההיגיון האינסטרומנטלי של השוק הקפיטליסטי. הזיווג הזה מוביל להיצע עשיר של "שיטות" ו"עצות" שבעזרתן נוציא לפועל את האורות הגנוזים שבפנימיותנו.

אין זה רע בהכרח כמובן, ואולי יש בתוכנו באמת מימדים חבויים וכוחות אצורים. עם זאת יש לשים לב לתהליך הזה, בו גם המסורת וארון הספרים היהודי הופך לחומר גלם בידי השוק, ומתרגם את עצמו לדפוסי אותו הגיון תועלתני מוכר. באופן מעניין, הדת הפונדמנטליסטית, בין אם באפגניסטן ובין אם במאה שערים, מהווה כיום את אחד מהמוקדים הבודדים של התנגדות עיקשת לגלובליזציה הקפיטליסטית. היא אמנם מתנגדת תוך כדי כך להרבה דברים אחרים, אולם ייתכן שדווקא בהציבה אלטרנטיבה נחושה שמבטאת השקפת עולם אחרת והגיון שונה היא מזמינה אותנו ללמוד משהו חשוב מאוד על עצמנו. משהו לא פחות חשוב מאשר איך לחכות בסבלנות לזיווג הגון או איך לסגור את העסקה הבאה.

:

—

פורסם אתמול במוסף 'ספרים' של עיתון הארץ. שימו לב לוידאו הקצר לעיל שצילם אמיל סלמן, בו אני מתייחס לרשימה.

דיני המשפחה בישראל דומים למפלצת פרנקנשטיין: טלאי על טלאי, עוד תוספת ועוד איבר, כאן עוד חוק ושם פסיקה בבג"צ, וזאת בלי לשים לב שהישות המשפטית המרשימה שניצבת מולנו היא בסופו של דבר גופה. העובדות מדברות בעד עצמן: יותר ויותר אזרחי ישראל יהודים בוחרים שלא להתחתן ברבנות. במהלך מרוצו למשרת הרב הראשי לישראל התריע הרב דוד סתיו שכשליש מהזוגות החילונים מוצאים דרכים אחרות להתחתן, ויש לשער שבחירתם של שני רבנים ראשיים שמרנים רק תגביר מגמה מתרחבת זו.

והנה, בשבוע שעבר הבהיק אור בחשכה: החוק לפתיחת איזורי הרישום לנישואים עבר, ועתה עומדת בפני כל אזרח האפשרות לבחור באיזו מועצה דתית הוא נרשם לנישואים. הבחירה תתן בידי האזרח הקטן אפשרות תיאורטית להגיע לפקיד סובלני, אולי כזה שלא ידרוש מהכלה להביא פתק שמעיד שהיא טבלה במקווה. זאת התפתחות חיובית ללא ספק, אם כי היא לא פותרת את הבעיה, אלא רק מקלה אותה במידת מה. הרי להתחתן אורתודוקסית נהיה חייבים על פי חוק. נתנחם בכך שאולי נמצא לנו רב נחמד.

אלא שלא זה כל מה שחוקק בשבוע שעבר. יחד עם פתיחת אזורי הרישום שונה גם הסעיף בחוק הקובע עונש על המתחתנים שלא דרך הרבנות (החוק כאן ב-pdf). בעוד שלשון החוק המקורי קבעה ש"כל שאינו דואג לרישום הנישואין או הגירושין שלו [ברבנות], יאשם בעבירה ויהא צפוי לעונשין שנקבעו בתוספת לסעיף 99 של החוק הפלילי העותומני", התיקון החדש קובע שלא רק המתחתנים עצמם עוברים על החוק, אלא גם עורך החופה, ובמקום ההפניה החיננית לחוק העותומני נחקק כי הן כל אחד מהמתחתנים והן המחתן "דינו – מאסר שנתיים".

אין מה לשפשף את העיניים, קראתם נכון: העונש על מי שמעז להתחתן מחוץ לרבנות הוא שנתיים מאסר. יש לומר שהחוק במתכונתו הקודמת מעולם לא נאכף, וזוגות הנישאים שלא דרך הרבנות לא הועמדו לדין. עם זאת, קשה לחשוב על סיבה טובה להפיכתם של מאות אלפי אזרחים ישראלים לפושעים. עלינו להבין גם שבין האזרחים שלא מתחתנים דרך הרבנות ישנם רבים שלא עושים זאת מתוך בחירה. בישראל חיים כיום מעל לשלוש מאות אלף איש, רובם עולים ישנים מברהמ"ל, שאינם נחשבים יהודים על פי ההלכה האורתודוקסית ולכן אינם יכולים להתחתן. החוק הזה מוסיף מבחינתם חטא על פשע. מצב בו הם אינם יכולים להתחתן במדינתם הוא שערורייתי ממילא, והנה כעת אם יערכו חופה שלא דרך הרבנות ושלא תחשב כלל על ידי המדינה הם הופכים לעבריינים שעלולים לשלם על כך בשנתיים מחייהם. כנראה שעליהם להישאר רווקים לנצח.

ולא רק הם, אלא גם פסולי חיתון אחרים, כממזרים או גרושות וכהנים, נידונים להיות פושעים נמלטים אם רק ינסו לערוך חופה לעצמם, אחרי שהמדינה כבר דחתה אותם. מדינת ישראל היא המדינה הדמוקרטית היחידה בעולם בה דיני המשפחה כפופים לדת, והנה היא הולכת עוד צעד פונדמנטליסטי קדימה ומצטרפת למדינות המעטות בהם העובר על חוקי הדת צפוי על פי חוק למאסר. אין ספק, אור לגויים.

התהליך כאן ברור כשם שהוא מעורר רחמים: בניסיונותיה לשמור על המונופול האורתודוקסי במרחב הציבורי מדינת ישראל צריכה לרוץ יותר ויותר מהר רק כדי להישאר במקום. הפוביה הישנה מ"התבוללות" ו"ממזרות" יוצרת הכלאות מכוערות בין הלכה לבירוקרטיה, מפלצות של כפייה דתית התפורות בגסות ומציגות מבט מטומטם בעיניים. אין לך איום במאסר כדי להמחיש את פשיטת הרגל התדמיתית והערכית שמוסד הרבנות הראשית שרוי בה, ואין לך סימן טוב יותר להתרסקותו הקרובה.

אחרי שהתחתנתי, לפני כשלוש שנים, הצטרפתי לצוות עורכי החופה של ארגון הויה. רציתי להשתתף במאמץ להעמיד אלטרנטיבה לנישואים ברבנות עבור שני קהלים ישראלים גדולים: אותם מאות האלפים שאינם יכולים להתחתן במדינתם, ומאות האלפים שיכולים להתחתן, אלא שהדבר האחרון שהם מעוניינים בו הוא שרב אורתודוקסי שאינו שותף לעולם הערכי שלהם (ולעיתים גם בז לו) יעמוד תחת חופתם. ערכתי מאז כמה חופות, וכמובן שלא דאגתי לרשום אותן ברבנות. אני וחברי נמשיך במלאכת הקודש הזאת, והפעם מתוך קריאת תיגר מפורשת כנגד החוק הזה, המשתמש בכוח המדינה עבור כפייה דתית, והמנוגד לעקרונות הדמוקרטיה.

עדכון: ראו התייחסויות שונות לחוק, של שחר אילן ויאיר אטינגר ותגובתי בתגובות.

—

פורסם במדור הדעות של 'הארץ'

לפני כשלושה שבועות נעצר יהודה גליק בעודו עורך את אחד מביקוריו התכופים על הר הבית / אל-חרם א-שריף. גליק הוא אחת מהדמויות הבולטות בקרב שוחרי הר הבית ובית המקדש בזמננו, והוא פועל רבות על מנת להעלות את המודעות לחשיבות הנושא ולעודד עליית יהודים למקום. אחרי מעצרו הוא שוחרר, אולם לא לפני שקיבל צו הרחקה מההר לזמן בלתי מוגבל. על פי המשטרה גליק עבר על "כללי הביקור" בהר "מתוך כוונה ובידיעה ברורה", והורחק משום שמעשים כאלה יכולים לעורר מהומות על ההר.

"כללי הביקור" עבור יהודים פירושם איסור להתפלל בצורה מופגנת, ופעילים שונים מקרב שוחרי הר הבית אכן עוברים מדי פעם על הכללים האלה. כפי שתראו מהראיון איתו להלן, גליק מכחיש שהוא עבר על הכללים. המשטרה, בגיבוי השב"כ, אוסרת על תפילת יהודים בהר בטעמי ביטחון, כלומר מתוך ההערכה שתפילת יהודים מופגנת תצית מהומות אלימות. אין לי כל דרך לדעת האם אכן המצב נפיץ עד כדי כך. אם כן, כפי שגם קבעו עמוס הראל וניר חסון במאמר ארוך בגיליון שישי האחרון של 'הארץ', ודאי שראוי להרחיק כל אדם שמפר את התקנות ומסכן את הציבור. אולם מה אם גליק לא עשה דבר?ומה אם המשטרה והשב"כ מגזימים ומחמירים בהערכותיהם על המצב בשטח כדי לעשות לעצמם את החיים קלים? כידוע, כבר היו דברים מעולם.

השאלות האלה נטענות בחשיבות כאשר אנחנו מבינים שמדובר כאן בהרחקה של אדם ממושא תשוקתו הדתית הגדול ביותר. עבור גליק הר הבית הוא לב חייו וזהותו. עבורו זהו מרכז העולם, מטאפורית וכפשוטו. מדובר אפוא בצעד חריף ביותר, שאסור שייושם בשרירותיות. גם האיסור להתפלל מלכתחילה נוגע ללב זהותו הדתית של גליק, וכמוהו של כמה עשרות יהודים אחרים.

בעניין זה ראוי להימנע גם מהגלישה הקלה לעבר ה"הזוי", "פסיכי", "מטורלל" וכו'. לגיטימי לחשוב שמי שחולם על בית מקדש הוא פסיכי, אבל לא לגיטימי להשתמש בזה בתור תירוץ להפלות את גליק לרעה. צרכיו הדתיים אמורים לקבל מאיתנו כבוד מינימלי, כמו צרכיהם הדתיים (או האתאיסטים) של כל אחד ואחת. מיותר לציין, אני מקווה, שמבחן הסובלנות שלנו הוא דווקא כלפי תופעות שאנחנו לא מזדהים איתן. להיות סובלני לדוסים שחביבים בעינינו זה די פשוט. גם המסגרת הדמוקרטית נמדדת בשמירה על זכיותיו של המיעוט דווקא – לרוב אין שום בעיה לקבל את מה שהוא רוצה.

אבל מה אם גליק אכן מסוכן? גליק משתתף בהכנת כלי המקדש ובתכנון המקדש עצמו, אם וכאשר ייבנה. ניסו שחם, לשעבר מפקד מחוז ירושלים, אמר פעם שיהודה גליק הוא "האדם המסוכן ביותר במזרח התיכון". כאשר הורחק גליק בעבר מההר הוא עתר לבג"צ (ב-2009), ובית המשפט קבע כי

העותר הודה בשיחה שערך עם קצין המשטרה במרחב דוד כי מטרתו ארוכת הטווח היא להביא לשינוי בסטאטוס-קוו על הר-הבית, ולצורך זה מפרסם הוא פרסומים בתקשורת המזמינים את הציבור להשתתף בתפילות רבות משתתפים על הר-הבית. להערכת המשטרה, עלייתו של העותר להר-הבית בנסיבות אלה עלולה, ברמה של קרבה לוודאות, להביא לפגיעה חמורה בשלום הציבור ובסדר הציבורי.

בקיצור, הסוגייה הזאת סבוכה. אם לא די בזאת, האווירה סביב ההר הולכת ומתלהטת בשנים האחרונות, כאשר שוחרי הר הבית מגבירים פעילות ומגייסים לטובתם גם חברי כנסת שונים, והמצב על ההר הופך לשאלה מורכבת לא רק של יחסים בינלאומיים עם שכנותינו, אלא גם של דת-מדינה וחופש-דת מול ביטחון הציבור. בעבר כתבתי לא מעט על הנושא, ולאחרונה ערכתי דו"ח מיוחד של עמותות 'קשב' ו'עיר עמים' שיצא תחת הכותרת "קשר מסוכן: דינאמיקת ההתעצמות של תנועות המקדש בישראל ומשמעויותיה".

באופן אישי אני סבור שהאיסור על התפילה ליהודים על הר הבית הוא שערורייתי, ויכול להיות מוצדק רק אם באמת קיימת סכנה מיידית להתפרצות אלימה אם יתפללו. מצד שני, מכיוון שגם מדינת ישראל מכירה (למשל בחוזה השלום עם ירדן) בסמכות הווקף וממלכת ירדן על המתרחש בהר, שינוי הסטטוס קוו צריך להתבצע על ידי דיאלוג בין כל הצדדים המעורבים.

אחרי שמאמציו לשנות את רוע הגזרה עלו בתוהו, פתח היום יהודה גליק בשביתת רעב. כדי להבהיר את עמדתו ביקשתי ממנו לענות על כמה שאלות. להלן תשובותיו.

תוכל תחילה לתת לנו קצת רקע? מה בעצם אתה עושה על הר הבית בזמן האחרון?
מזה 25 שנה שאני עולה להר הבית. אני בעל תואר שני בתולדות עם ישראל ולפני כחמש שנים סיימתי קורס וקיבלתי רישיון "מורה דרך" מטעם משרד התיירות. הדרכתי עד היום בהר הבית מאות קבוצות להערכתי יותר מאלף (אגב, לא כולן של יהודים; הדרכתי לא מעט קבוצות נוצריות בהר הבית).

הר הבית הינו המקום הקדוש לעם היהודי ומוגדר בתורה "המקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם". הוא המקום היחיד בעולם שיש ליהודי מצוה להגיע אליו "לשכנו תדרשו ובאת שמה". הר הבית הוא המקום שעל פי חזון הנביאים ממנו תצא הנבואה "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" הוא המקום שעליו נאמר "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".

כאשר אני לוקח קבוצה להר הבית אני מתייחס לפן הזה, דהיינו הפן הא-להי רוחני, הפן הזה של חיבור למקום שמסמל יותר מכל בעולם את האמונה בא-ל אחד. וכמה שזה נפלא ("יד ההשגחה" כלשוני) שאכן כל הדתות המונותיאסטיות רואות בו מקום קדוש. אני מעודד יהודים לעלות להר הבית כי האמת ההיסטורית היא שזהו המקום אליו חלמו אבותינו ואבות אבותינו להגיע אליו במשך כל הדורות. לצערנו בשנים האחרונות מישהו שתל בראשם של האנשים את הטעות ההיסטורית כאילו המקום הקדוש ליהודים הוא הכותל המערבי.

אתה טוען שהמשטרה סימנה אותך. למה? מה האינטרס שלה להרחיק אותך מההר?
לא זכור לי שהשתמשתי בביטוי "סימנה אותי" אלא "החליטה להרחיק אותי מההר מסיבות שאינן ענייניות". אינני יודע מה האינטרס של המשטרה אני יכול להעלות כמה השערות שכל אחת מהן יכולה להיות די סבירה:

1. המשטרה כדרכה של משטרה מעדיפה "שקט" ולא נוח לה שיש אדם שמעודד אנשים לעלות להר הבית
2. משטרה היא גוף ששונא ביקורת! במסגרת פעילותי הציבורית (מחוץ להר!!) אני מבקר את המשטרה ואף נאבק נגדה בבמות ציבוריות/משפטיות/פוליטיות. בין השאר אני נאבק נגד האפליה הקיימת בהר הבית כלפי יהודים בעלי חזות דתית, נגד האיסור המוזר על הכנסת ספרי קודש או על קיום תפילה בציבור בהר הבית (למעט זו של מוסלמים). אני נאבק נגד כניעת המשטרה לגורמים האלימים. במקום שהמקום יהיה מרכז עולמי לשיתוף פעולה בין מאמיני א-ל אחד הוא מסור בידי גורמים המטיפים לשנאה ומסיתים לאלימות.
3. יש הנחיה מהדרג המדיני לדאוג שבהר הבית לא תהיה נוכחות גדולה מידי של יהודים לטובת אוירה נינוחה סביב המו"מ המדיני.
4. במכלול השיקולים של המשטרה היא מעוניינת לחזק את קשריה עם הוואקף או גורמים איסלמיים ולרכוש את אמונם. הרחקת יהודה גליק המהווה סוג של סמל של הנוכחות היהודית יכולה להיתפס כמחווה לא רע.

האם אתה יכול להבטיח שלא עברת על התקנות של המתחם? כלומר שלא הרחיקו אותך בגלל שהתפללת למרות האיסור על כך?
יהודים בעלי חזות דתית העולים להר הבית "זוכים" בליווי צמוד של איש משטרה ואיש וואקף העוקבים אחרי כל צעד ושעל שלהם, ובמידה ומזהים חריגה מן הכללים מיד עוצרים או מעכבים או לכל הפחות מוציאים מההר. כאמור עליתי להר הבית מאות פעמים. ככל יהודי בעל חזות דתית גם אני "זוכה" לליוויים הנ"ל. והנה זה פלא למרות שמחפשים אותי מעולם לא נעצרתי, לא עוכבתי לא הוצאתי מההר וזאת למרות המעכב הצמוד. נדמה לי שזה אומר הכל.

בנוסף, אני מבקש לתקן את טענתך "התפללת למרות האיסור על כך". בג"ץ קבע כבר למעלה מעשר פעמים שאין איסור להתפלל בהר הבית! המשטרה יכולה למנוע תפילה במידה ויש לה "מידע קונקרטי שלא מבוסס על הערכות מן העבר כי התפילה תגרום להפרת הסדר הציבורי ותגרום לסכנת נפשות". המשטרה כמובן מותחת את הקו הזה עד תום. אבל גם המשטרה יודעת שיש גבולות לכך. על כן הגדירה המשטרה את מה שהיא אוסרת ל"תפילה מופגנת". ביטוי שקיבל גיבוי גם בבג"ץ כלשונו – "תפילה כן, הפגנה לא"

הצהרתי לא פעם גם בתקשורת, גם בבית משפט השלום וגם בבג"ץ שבכל פעם שאני עולה להר הבית אני משלב דברי תפילה בתוך דברי ההדרכה שלי. הדברים ידועים ומפורסמים הן למשטרה הן לבית המשפט והן לציבור ומעולם לא הסתרתי זאת, ואף נאמר לי מפורשות לא פעם על ידי קציני המשטרה בכירים "אין לנו בעיה עם זה".

ניתן למצוא סיורים מלאים או חלקים של סיורים שלי ביוטיוב ובאתרים אחרים. בכל הסיורים שלי אני חוזר פעמים רבות על ההנחיה הברורה – גם אם לא מוצא חן בעיני מישהו משהו – בסיורים שלי כולנו כולל כולם ממלאים אחרי הוראות המשטרה במלואן. כך נהגתי מעולם וכך בכוונתי לנהוג בעתיד. אני מאמין באמונה שלמה שאם כל אחד יקבע לעצמו כללים נגיע לאנרכיה ואני מכבד מאוד את מדינת ישראל חוקיה והוראות המשטרה שלה. מעולם לא חרגתי מכל הנ"ל.

עוד יצויין כי ביום בו עוכבתי והובאתי לתחנת המשטרה בתואנה ש"התנהגתי התנהגות שעלולה היתה להביא להפרת הסדר הציבורי", היה זה כחצי שעה אחרי שסיימתי סיור בהר וכבר הלכתי לדרכי והייתי באיזור רחבת הכותל. כשהגעתי לתחנת המשטרה פגשתי את קצין המשטרה אשר ליוה אותי בסיור בהר והוא שאל אותי מה אני עושה שם. עניתי לו שעוכבתי בתואנה הנ"ל, ואז הוא שאל כמשיח לפי תומו "מתי? הרי היית איתי בכל הסיור?"

למי פנית בעניינך? האם ניסית להיכנס לדיאלוג עם המשטרה או עם השר לבטחון פנים?
פניתי למפקד המרחב (איתו הייתי עד להרחקה בקשר אישי חם) – באימייל, בסמס, ובניסיון התקשרות טלפונית ללא הצלחה. עורך הדין שלי פנה למפקד מחוז ירושלים וביקש שיזמין אותי לשימוע. כידוע על פי חוק הם מחוייבים לענות תוך 14 יום. ואכן ביום ה-14 בשעה 6 בערב קיבל עורך דיני מכתב שהם לא רשאים לענות לו כי הוא לא הציג "יפוי כח". מיד שלח להם יפוי כח חתום על ידי ושוחח איתם טלפונית וביקש תגובתם. ותשובתם – "כעת יש לנו עוד 14 יום!"

חברי הקבוצה שהדרכתי הוציאו מכתב לשר לביטחון הפנים החתום על ידי כל 20 המשתתפים ובו הם מצהירים כי לאורך כל הסיור חזרתי על ההוראה שיש לציית להוראות המשטרה ושכך נהגתי גם אני ושלדעתם מדובר בעלילת שוא.

פגשתי את השר לבטחון פנים באופן אישי במזנון הח"כים בכנסת. ביקשתי לשוחח איתו והוא אמר שישמח לקבוע איתי פגישה ושאתאם עם העוזר שלו עמוס דהרי. כמובן שפניתי למר דהרי טלפונית למעלה מעשרים פעם וללא הועיל.

בנוסף, חברות הכנסת שולי מועלם ואיילת שקד וחברי הכנסת צחי הנגבי ויריב לוין העבירו מכתב עם כותרת "דחוף" לשר לביטחון הפנים ועד לרגע זה לא קיבלו תשובה. חברת הכנסת מירי רגב נפגשה עם היועץ המשפטי למחוז ירושלים ועם היועץ המשפטי של המשרד לביטחון פנים והם טענו בפניה שיש להם מספיק ראיות לכך ש"התנהגתי התנהגות שעלולה היתה להבאי להפרת הסדר הציבורי".

אם תתפוס לרגע את העמדה של המשטרה, האם אתה יכול להבין את החשש שלהם מפריצה של מהומות על ההר בגלל משהו שייתפס בעיניים מוסלמיות כפרובוקציה? האם לדעתך סכנה כזאת לא נותנת לגיטימציה מסויימת להרחיק אנשים שיכולים לעורר אותה מההר לדעתך?
עמדתי העקרונית והמעשית היא שהמשטרה צריכה להרחיק מהר הבית כל אדם (יהודי, מוסלמי, נוצרי או בן כל דת אחרת או חסר דת) אשר יש חשש שינהג בהר הבית התנהגות אלימה. המשטרה צריכה לפעול בכל כוחה לאפשר סובלנות דתית בהר הבית לכל הדתות הרואות במקום הזה קדוש עבורם.

המשטרה הודתה מעל במות שונות כי האלימות בהר הבית לאורך השנים (למעט מקרים בודדים בלבד) היא אך ורק מכיוון אחד – מהכייוון המוסלמי. למרות זאת המשטרה פועלת "לקולא" וללא כל מוטיבציה כאשר מדובר באלימות ובהסתה לאלימות מצד גורמים מוסלמיים (שלצערי אף מנצלים את בתי התפילה הנהנים מחסינות מפני פעילות משטרתית כדי לאגור תחמושת וחומרי חבלה), ואילו נוהגת "לחומרא" קיצונית כאשר יש כל בדל של חשש רחוק קל שבקלים מהתנהגות יהודית העלולה להרגיז מאן דהוא בצד המוסלמי!

המשטרה נוהגת בחוסר סבירות קיצונית כאשר מאפשרת לגורמים מוסלמים לערוך פיקניקים, לשחק כדורגל בכל רחבי הר הבית (בניגוד להוראה מפורשת של בג"ץ) ואילו מונעת תפילה יהודית ציבורית מופגנת או השתחוויה, אחיזת סידור או ספר תהלים גם כאשר מדובר במקומות נידחים ומוסתרים בהר ולא אמורים ליצור כל סוג של חיכוך.

התכתבותם של יובל נח הררי וגארי יורופסקי זימנה לקורא מפגש עם שני נציגים מרכזיים ורהוטים של תנועת הצמחונות והטבעונות. באופן מאלף היא גם זימנה לו מפגש עם הקצוות המסוכנים והאנטי-אנושיים של אותה מגמה מוסרית.

על יורופסקי אין לי כל כוונה להשחית מילים. מי שמכנה את בני האדם "טפילים", ומקדם באופן מפורש אלימות מונע מעיוורון משיחי וסופו שיגרום למוות, בין אם של יריביו, בין אם של חסידיו, ובין אם שלו עצמו. ולא ירחק היום. יורופסקי מוציא שם רע לצמחונות ולטבעונות, אולם איני חושב שהוא נטע זר בתוכן. היסוד האנטי-הומניסטי קיים בהן בצורה מובנית, כמו גם רידודם של החיים מתוך כימות תועלתני של סבל וכאב. לו היה דובר לרעיונות האציליים האלה היה עליו להוקיע את יורופסקי, ובלית כזה אפשר רק לקוות שכל מי שמחזיק בחמלה ומצפון ירחק ממנו ומשכמותו.

הררי הוא סיפור אחר. לא רק כהוגה פופולרי, אלא גם כאדם מבריק ורב ידע, הררי מציג תפיסה מורכבת הרבה יותר של הנושא. ועם זאת, דומני שגם הוא נופל במספר כשלים הגותיים, ששניים מהם אעלה כאן. ראשית, התעקשותו של הררי על כך שאין הבדל תודעתי בין בעלי החיים לאדם מתמיהה. הררי טוען ש"אין כל ראיה מדעית לכך שהאדם ניחן במודעות מסוג שונה מזו של יונקים אחרים או ביכולת רבה יותר לסבול". דברים אלו מוזרים, שהרי אין שום ראיה מדעית לכך שהאדם ניחן במודעות בכלל. מדעי המוח, למשל, כלל לא יכולים לבחון קיומה של "מודעות", אלא רק את מערכות העצבים והמוח המאפשרים, לכאורה, את קיומה.

זו הסיבה שבגינה רבים מבין מדעני המוח והפילוסופים של ההכרה (פרנסיס קריק, פטרישיה צ'ורצ'לנד) סבורים שהתודעה האנושית היא לא יותר מ"אפי-פנומנה", דהיינו תופעת לוואי, מסדר שני, העולה מתוך המצע הנוירולוגי ובטלה לחלוטין מבחינת השפעתה. גם השאלות הגדולות שמעלה מבחן טיורינג נובעות בדיוק מההנחה שאי אפשר לזהות מודעות אנושית אלא מתוך התגובות החיצוניות שהיא מייצרת. ואכן, בדיוק מתוך אותן תגובות חיצוניות אנחנו מזהים שלבעלי חיים אין תודעה הזהה לזו האנושית. הם לא מסוגלים לבנות משפט, לא לדבוק באידיאולוגיות, ולא לדון בשאלות מוסריות. הררי יודע את זה, שכן יתרונם התודעתי של בני האדם הוא עמוד תווך מרכזי ברב-המכר המצויין שכתב. מוזר מאוד אפוא שהוא נסוג בו מההכרה זו, שנדמה לי שברורה לכל בר דעת.

לגבי היכולת לסבול, גם היא כמובן נגזרת מהמודעות. חלק גדול מהסבל האנושי קשור לזיכרון, לדמיון, וליכולת שלנו לספר לעצמנו סיפורים מורכבים על מה שהיה, מה שייתכן שיהיה, ומה שהיה יכול להיות. ציפייה, געגוע וחרטה הם גורמים ישירם לסבל אנושי אדיר, כמו גם זיכרון אהובינו שהלכו, או החרדה ממותנו בעוד שנים רבות. כחובב בודהיזם הררי ודאי יודע שהבודהה מייחס לאותם רשמים נפשיים תפקיד מרכזי בסבל שאנחנו גורמים לעצמנו (ולאחרים). בעוד שבעלי חיים יכולים ודאי לחוש כאב, מכיוון שאין להם מערכת מורכבת של המשגה ודמיון הם אינם יכולים לחוש את אותן עוצמות של סבל.

לא זאת אף זאת: אם נחזור לרגע לממצאים האמפיריים, והפעם כאלה שאכן קיימים, הרי שנגלה שאין למחקר המדעי כל ספק בכך שמערכת העצבים והמוח האנושיים מורכבים ומתוחכמים יותר מאלו של הזבוב, החתול ואף הקוף. למעשה, אם לא כן נאלץ לטעון שהגורם ליתרון התודעתי של האדם על הבהמה אינו מבנה מוחו, אלא נשמתו האלוהית. מכיוון שעומק התודעה קשור קשר ישיר והכרחי במערכת העצבים ובמוח, אמור להיות לנו ברור שככל שאלה מורכבים יותר גם התודעה, וגם הסבל שהיא יכולה לייצר, רחבים ועמוקים יותר. לאדם כושר לסבול אשר גדול עשרות מונים מאשר לחגב, וגם מאשר לפרה. לשמחתנו אנחנו גם יכולים להיות מאושרים הרבה יותר.

בעיה שניה העולה מדבריו של הררי עוסקת במעמדן של ישויות הסכמיות. הררי טוען שהאדם ניחן ב"יכולת לדמיין דברים שאינם קיימים במציאות, כגון אלים, כסף, מדינות או זכויות אדם." ההקבלה בין אלים לכסף ומדינות עושה שירות דב לאתאיסטים, שנדמה לי שיתעקשו דווקא שאלים קיימים הרבה פחות ממדינות או כסף, ושאם לא כן נבין מדברי הררי שכמו מדינות אלים מחלקים ביניהם איזורי השפעה גיאוגרפים, וכמו כסף אלים אכן מניעים את העולם. אבל זו הבעיה הקטנה יותר בדבריו, שהרי אין לאף אחד מאיתנו ספק שמדינות אכן קיימות. הררי כנראה מתכוון לכך שהן לא היו קיימות אלא בתנאי שבני אדם מסכימים לכך, וכך גם כסף – כלומר מדובר בישויות התלויות לשם קיומן בהסכמה אנושית כללית.

זה נכון, אולם אם משום כך אלו "דברים שאינם קיימים" מהר מאוד ניוותר לא רק בלי מדינות, אלא גם בלי בני אדם, שהרי הקטגוריה "אדם" קיימת רק מתוקף הסכמה אנושית. ללא היכולת התודעתית לתפוס יונקים נבדלים ולכלול אותם תחת כותרת מופשטת אחת קיימים רק פרטי אורגניזמים נפרדים ושונים. גם הקטגוריה "מדע", שהררי אוהב כל כך להביא כדי לתמוך ברעיונותיו, קיימת רק מכוח הסכמה אנושית. המתודה המדעית היא יציר אדם, והגדרתו של ניסוי מדעי, כמו גם ניסוח הדרך לגזור מסקנות ממנו, תלויים לחלוטין בהסכמה אנושית. לפני שהררי מסיק מסקנות על בסיס קיומה או חוסר קיומה של "ראיה מדעית", ראוי לו לשים לב שגם זו אינה אלא ישות הסכמית.

ומעבר לכל הבעיות האלה, עולה מתוך דבריהם של שני המתפלמסים עמדה מוסרית תועלתנית מסוכנת. כאמור לעיל, מדובר בראיית עולם שמרדדת ומפרקת את המציאות ליחידות של סבל והנאה בלבד, ומודדת כל מעשה במאזניים המכוילים לזהות רק את אלה. על חולצות ושלטי מפגינים טבעונים רואים לא פעם את הסיסמה "בסבל כולנו שווים", ואת אותה סיסמה אפשר למצוא באתר קבוצת 269, אותה תנועה שהביאה לא מזמן ראשי עגלים כרותים לכיכרות שונים בתל-אביב. הסבל הוא כאן המכנה המשותף בין כל בעלי החיים, והוא מה שהופך אותם, למרות שבכל מדד אחר הם נבדלים בהחלט, ל"שווים".

הגישה האנטי-הומניסטית הזו לא רק שאינה רואה בחיי אדם ערך בפני עצמו, אלא אינה רואה בחיים בכלל ערך, אלא מודדת אותם רק על פי מידת הסבל או ההנאה שהם מפיקים. מדובר בצד האפל של אותה רגישות מוסרית מוגברת לסבל המתעצמת בזמננו. זו הופכת, בהתפרקותם של אידיאלים מקיפים (שלא לדבר על ערכים מסורתיים), למדד היחיד שנחשב בר תוקף. בעולם שבו הרדיפה אחרי "חוויות" ועונג הפכה לסיבה היחידה המניעה אותנו לפעולה (למה נוסעים להודו? למה עושים סמים? למה רואים סרט? למה מחליפים עבודה? "בשביל החוויה"), גרימת סבל הופכת להיות הסיבה היחידה להימנעות מפעולה.

יש כאמור מימד מוסרי חשוב ברצון שלנו לא לגרום סבל לזולת (אני עצמי צמחוני מזה 17 שנה), אולם עולם מוסרי המצומצם אך ורק למשוואות של סבל והנאה הוא עולם מוסרי רדוד, שאינו מסוגל לתפוס תמונה מורכבת בה השלם גדול מסכום חלקיו (כמו שקורה, למשל, בחברה האנושית). למעשה, עולם כזה אינו יכול בסופו של דבר גם לנמק מדוע רע מוסרית לגרום לסבל. נכון שסבל זה "לא נעים", אבל תרבויות לא מעטות מחזיקות שהלא-נעים הוא חיובי מבחינה אתית (ע"ע סגפנות). כאשר הררי קובע ש"אלים, כסף, מדינות או זכויות אדם" הם "דברים שאינם קיימים במציאות" עליו לזכור שגם הרעיון התועלתני שסבל הוא דבר שיש למנוע אינו קיים במציאות. דרוש נימוק מורכב יותר על מנת להציג עמדה צמחונית או טבעונית תקפה.

:

—

יפורסם במוסף הארץ, 24.10.13 (אבל כבר עלה לרשת)