חוסר המעש של הרבנים

אתמול צעדתי בהפגנה שהשתרכה מכיכר הסוס לבית ראש הממשלה בירושלים, בין אלפים רבים. הייתי בעשרות הפגנות בחיי, ואם אני צריך לאפיין אותה הייתי אומר שהיתה אווירה פחות של מחאה ויותר של שמחה, של יצירה, של אחווה, של תחילת מאבק מתוך תחושת ביטחון. היה גיוון משמח של גילאים ועדות, והיו גם כמה חובשי כיפות. פגשתי את דוד גרוסמן, שמעתי שמאיר שלו היה. ראיתי כמה וכמה אנשי אקדמיה. וכמובן, זמרים למניהם לא היו חסרים.

מה שאין עדיין בהפגנות האלה הם מנהיגים דתיים (מנהיגים לא של המאבק כמובן, אלא של ציבור מסויים). אנחנו כמובן רגילים לאילמותם של רבני החרדים בכל מה שלא נוגע למגזר שלהם, אבל רבני ש"ס והרבנים הסרוגים לכאורה אמורים להתעניין במושאים חברתיים. האם הם עושים כן רק כשמדובר בגרעינים תורניים הומוגניים, שגריריהם בשכונות מצוקה למיניהן? האם רק כשמדובר ב"ריבוי הטבעי" בהתנחלויות?

מ"הרבנים הראשיים" אין כמובן מה לצפות לכלום. הרב אמסלם ואריה דרעי לא פוצים פה. הרב יעקב אריאל קרא להצטרף למחאה, אבל נדמה לי שהוא לא צעד אתמול. הגדיל (לא) לעשות הרב יובל שרלו, שטען לפני כמה ימים שמאבק אמיתי הוא מאבק שלא למען עצמך. מסתבר שעל פיו, למשל, השחורים בארה"ב לא היו יכולים להאבק למען עצמם, העניים בכל מקום לא יכולים להיאבק למען עצמם, לא יאה שהרופאים כאן נאבקים למען עצמם ותושבי גוש קטיף לא היו בסדר שנאבקו למען עצמם. תירוץ עלוב להשתמטות. אם כי היום הוא כבר כותב שאולי מדובר בתחילתה של "תנועת תיקון", ואם כן "אני רואה בכך מימוש של חזון נביאי ישראל". יאללה כבוד הרב, זה הזמן לצאת לרחוב. מי יהיה הרב הראשון שיחזיק שלט? שיצעק? שיעלה לבמה וינאם? [תיקון: הרב שי פירון נאם בירושלים. כל הכבוד, ונראה אם זה סימן לבאות.]

כי זה מעבר להבעת תמיכה או הסתייגות. מדובר בחוסר מנהיגות. איפה רבנים כרב קוק שיצאו מהמשרד ונסעו ברחבי הארץ כדי לראות ולפגוש גם את מי שאינו בדיוק מתעניין ברבנות הראשית? איפה רבנים כאברהם יהושע השל בארה"ב, שצעד יד ביד (מילולית!) עם מרטין לותר קינג במאבק נגד הגזענות? איפה רבנים כרב הראשי לבריטניה, יונתן זקס, שדעתו נשמעת בקול ובהתמדה בענינים חברתיים?

האם אילמות הרבנים מסמנת ניתוק מתמשך מהלכי הרוח של הציבור? האם היא מסמנת הסתגרות בארבע אמות של הלכה ולכן, פרדוקסלית, חוסר מגע עם העולם המעשה? או אולי כל מאבק שאינו על עתיד השטחים אינו ראוי בעיניהם? בכל מקרה מדובר בהחמצה אדירה של הזדמנות להפוך את עצמם ואת מעמדם לרלוונטי לציבור רחב יותר מאנשי שלומם.

ומילה אחרונה על "מטרת המאבק" וכל הג'ז הזה. מבחינתי המאבק השיג את מטרתו. מטרתו היא ההבנה של מעמד הביניים שהמדינה היא שלו. מטרתו היא להראות לממשלה שאי אפשר למרוח את כולם כל הזמן, ושמי שמנסה לעשות כן לא יבחר מחדש. נתניהו אמנם נלחץ מכל שטות, אבל הזיעה שהוא נוטף עכשיו היא היא מימוש מטרת המאבק: ההכרה חוצת המגזרים ששדרת מעמד הביניים שולטת בממשלה, ולא להפך. יש לנו כוח.

פלפלנותם של הנזירים הבודהיסטים

התמימות האוריינטליסטית שאפפה עבורי את הדת הבודהיסטית התנפצה כבר במפגש הראשון שלי איתה, בשהיה של חודש במנזר קופאן אשר ליד קטמנדו, לפני כ-15 שנה. אולי בהזדמנות אספר על הגיחוך וחוסר הנעימות שליוו את הלימוד שם. גם מנזר בודהיסטי, הבנתי אז, יכול להיות ממסד דתי אטום ודכאני. אף פעם, אם כן, לא היו לי יותר מדי אשליות בנוגע למושלמותה לכאורה של המסורת שהתפתחה ממשנתו של הבודהא (עם כל הערכתי העצומה לאיש ולמשנתו). אבל מעולם לא שיערתי שתהיה בלתי מושלמת עד כדי דמיון לכנסייה הקתולית.

מאמר מעניין ב-Chicago Tribune מביא כמה וכמה עדויות להטרדה מינית שעל פי הטענות הופעלה מצד נזירים בודהיסטים אסייתים שהיו במנזרים בארה"ב, כלפי אמריקאים. על פי הכתבה הנזירים נוהגים לפעמים להיעלם (כלומר לחזור כנראה לארצות מוצאם) אחרי שמוגשת נגדם תלונה, והמנזרים שלהם לפעמים אף עוזרים להם בנסיגה המהירה לג'ונגלים הסבוכים של ויאטנם או לכרכים הצפופים והמהבילים של תאילנד.

וכאן מגיעים שני עניינים מעוררי עניין. הראשון הוא שעל פי הכתבה במקרים כאלה (כמו למשל במנזר Wat Buddhadhamma ליד העיירה Willowbrook, שם הואשם נזיר בתקיפה מינית של גבר בן 30) הנזירים מאבדים את נזירותם, כלומר את סטטוס הנזיר, מפני שהם מואשמים בהפרת נדר הנזירות המינית שלהם. כלומר שלא כמו אצל הקתולים, החריגה מהכללים לא נחשבת לחטא בר תשובה.

ניתן להניח שבעוד שאצל הקתולים החטא הוא בסופו של חשבון המעשה האנושי והצפוי ביותר, אצל הבודהיסטים הוא נתפס כנפילה רוחנית וחורבנה החד-משמעי של הדרך הנזירית. כמו כן, אצל הקתולים יש מי שיסלח על חטאים. עבור הבודהיסטים הקארמה לא סולחת, ולא שוכחת.

העניין המעניין השני הוא מקרה שבו הנזיר המטרידן לא איבד את סטטוס נזירותו. זאת מקרה של נזיר מנזירי Wat Dhammaram, מנזר בשיקגו, שבמהלך סיור תיירותי במנזר כיבה את האורות, הרים את חולצתה של ילדה בת 12, ומישש את חזהּ תוך שהוא נצמד אליה בחוזקה. נציגם טען ש

"As long as we don't know any sexual intercourse, we have no reason to charge anybody on that ground … We were informed that he just touched body."

(אפשר ממש לשמוע את ההגייה התאילנדית, לא?) כלומר לא היו באמת יחסי מין, ולכן לא נכון להאשים את הנזיר בהפרת נדר הנזירות! מזמוז חזה של ילדה בת 12 אינו נחשב ממש "מין", ולכן אינו נחשב הפרה של הנדר הנזירי. ביל קלינטון היה שם קודם.

ומה מעניין בזה? מעניין הפלפול ההלכתי המצחיק. ולמה זה מצחיק? מפני שאחת המהפכות של הבודהה היתה לטעון בהודו של המאה החמישית לפנה"ס שברהמין אמיתי אינו מי שנולד למשפחה או לקאסטה הנכונה, אלא מי שיודע את עצמו ומגיע לשחרור רוחני אמיתי. ועוד לטעון, למשל, שמה ש"קארמה" טובה או רעה לא נצברת כתוצאה מהמעשה שאתה עושה בהתאם או לא בהתאם לדהרמה (שלך), אלא שהיא הכוונה שמאחורי המעשה (וראו על כך רשימה של ידידי אסף פדרמן). כלומר הבודהיזם העביר את ההלכה ההינדית תהליך של הפנמה, בו מה שמשמעותי נגזר מהמערך הנפשי, ולא מהפוזיציה או הפעולה הגופנית.

והנה צאצאיו הרוחניים של הבודהה, 2500 שנים אחריו, מקפידים על קוצו של יוד כדי להוציא את חברם זכאי. לא הכוונה של אותו נזיר היא העיקר מבחינתם, אלא האופי הטכני של הפעולה: חדר או לא חדר, מין או לא מין.זה לא שלא היו חוקים למסדר הבודהיסטי הצעיר מתחילתו – היו, ורבים. אבל התפלפלות "יהודית" כל כך יכולה לפתוח את הדמיון לאפשרות שחדירת הרעיונות הדתיים מתבצעת לא רק ממזרח למערב.

לפתע
נחה הרוח
זה בכלל לא מתאים
הערב
בדרך להופעה של שלומי שבן

לפתע
נחה הרוח
ודורשת את שלה
ושלה הכל
לפתע

במרכז העולם
ישראל
ובמרכזה ירושלים
ובמרכזה קפה-ג'ו
מול מרכז אבי-חי

ובמרכזו בועות
מִקְצף הקפוצ'ינו
שמביטות אותי
בעניין רב
לפתע

עוד רגע –
היא הולכת
יצאה עם המילים
אפשר לחזור אל השגרה
לגמור את הקפה
לשמוע מוזיקה
להיות אדם.

—

אני רוצה לומר
ושיהיה ברור:
זכיתי באור
מן ההפקר
סתם כך
ברוך השם
בלי התחשבות במה צריך
ומה שפייר
זכיתי באור
מן ההפקר
מכך שזה בכל מקום
וכל מקום הוא זה
מכך שכל העולם הזה הפקר
וכל העולם כולו
הוא חסד

 

 

(מה אתם אומרים, מותר לי מדי פעם להיות קצת אישי? מצאתי שלשום נייר מקופל בכיס הפנימי של המעיל, אם אני לא טועה מהחורף של לפני שנתיים, ובנייר השיר הזה, שלפתע נראה לי לא רע בכלל. וכך הוא הגיע למעמד של פוסט.)

לדבר אחד ויחיד משירותי הצבאי אני מתגעגע, והוא לא יסולא בפז.

שנות התשעים המוקדמות, ימי אוסלו העליזים, והייתי האפסנאי הראשון של הפלחה"ן (פלוגת חיל הנדסה) של הנח"ל. הפלחה"ן הוצב בבסיס בית-ליד, מיד עם השער הראשי ימינה, ואני הייתי צריך להכניס סדר באפסנייה. מעניין זה לא היה. בגלל שהרס"ר מיד זיהה שאני "בחור אחראי" הוא גם היה נוהג לשלוח אותי, במקום לנסוע בעצמו, לכל מני בסיסים בארץ כדי להביא טפסים ולהזמין ציוד. אני זוכר נסיעות ארוכות לנגב, בירבורים בגליל – פעם אחת, יסלח לי האל, הגעתי גם לטול-כרם.

באותו זמן בדיוק עשיתי מעבר מספרי פנטזיה לספרי סטיבן קינג. כן, לא הייתי קראן גדול בנעורי. מצוייד בספר עם גב רחב הייתי מפליג באוטובוסים, או פשוט יושב בתוך האפסנאות וקורא. פעמיים בקריירה הצבאית המפוארת שלי (שנמשכה, על מדים, למזלי הרב בסה"כ שנה וחצי – שאר הזמן הייתי בקיבוצים ובתנועת הנוער) גם רותקתי לבסיס למשך חודש בכל פעם. בפעם הראשונה זה היה בצריפין, כאשר הייתי בקורס מש"קי תחזוקה בבה"ד 6. את כל הקורס ביליתי בבסיס מפני שבשבוע הראשון נרדמתי בשמירה בש"ג. בפעם השניה בבית-ליד. תאמינו או לא, הלכתי מכות עם מישהו.

מהר מאוד הבנתי שצה"ל לא ממש בשבילי ואני לא ממש בשבילו, שגם אם אעשה כמיטב יכולתי לטובת אפסנאות הפלחה"ן (ועשיתי) זה לא ממש ישנה שום דבר בתוך המערכת המסואבת והמגושמת שבתוכה הוא ואני נמצאים, ושכל מה שהיה עלי בעצם לעשות זה להשתדל לא למות ולחכות שתאריך השחרור (או המעבר לקיבוץ) יגיע.

ולכן הכל עבר עלי בכיף. לא משנה מה עשיתי, הייתי רגוע. נינוח. כי הייתי מזוכה. פדוי. נקי. וזה מה שאהבתי הכי בשירות: לא משנה מה עשיתי, הייתי בסדר מבחינה קיומית. ולמה? כי כל תפקידי – לא מבחינה צבאית, מבחינה קיומית – היה להעביר את הזמן. והזמן תמיד עבר. כל מה שהיה עלי לעשות הוא לצפות בו עובר, ולעבור אותו בשלום. פשוט: זה לא היה הזמן שלי, זה היה הזמן של הצבא.

אהיה גלוי לב: אני טיפוס שבמרכז הוויתו עומד העיקרון המוסרי של החובה. החיים קצרים, המלאכה רבה, בעל הבית דוחק, ועלי לנצל כל רגע כדי ללמוד, לעבוד את ה', לאהוב, לעשות טוב. כן, אני יקה פוץ. טיפוס אנאלי. מה שמניע אותי בכל רגע הוא מהי האמת, מה ראוי לעשות, מה יעשה הכי הרבה טוב להכי הרבה אנשים – וזה כמעט אף פעם לא לשבת ולנוח. מה אפשר לעשות, זה האופי שלי.

כעת מובן איזו מנוחה היה עבורי צה"ל. כי מה שלא עשיתי, ידעתי שא) אין לי ברירה אלא לעשותו; וב) כך או כך הזמן עובר, הפז"ם דופק, ותאריך השחרור מתקרב. לא רק שהעול של לחשוב מה היא חובתי האתית באותו הרגע ניטל ממני, אלא שגם מה שלא עשיתי ממילא קידם את "הטוב העליון", את השחרור. לכן גם כשהתרוצצתי בדרכים מבסיס אספקה לבסיס אספקה, עשיתי זאת מתוך מנוחה פנימית גמורה. פיספסתי את האוטובוס? פקק תנועה? לא מסכימים לקבל אותי בבסיס? הגעתי כשכבר סגור? נו טוב, ניסיתי כמיטב יכולתי, והפז"ם בכל מקרה דופק. משימתי העיקרית, להגיע אל סופו, הולכת ומתמלאת.

כמה אני מתגעגע לתחושה הזאת, למעמד הקיומי הזה, בו אני "בסדר" מראש וממילא. בו לא משנה מה יקרה, הכל קורה לטובה, כי כל דבר שקורה מעביר את הזמן. כמה אני מתגעגע לחוסר הצורך לשאול "מי יפדה אותי? מה יעשה אותי זכאי?". איזה אוצר, איזו זכות לחיות ולהרגיש ככה, להרגיש, כמו שכתוב על שטר הדולר, שאלוהים מהנהן בראשו ומאשר את מעשי. את כל מה שאעשה או לא אעשה. 

יש משהו בתרבות המערבית (הנוצרית בעיקר, וגם היהודית) שגורם לנו להרגיש חייבים עד שיוכח אחרת. אנחנו קודם כל צריכים להוכיח שאנחנו "בסדר", שאנחנו תורמים לחברה, מטביעים חותם, יוצרים, עושים טוב, מקדמים את האנושות, מתקנים עולם. אני חושב שאחת הסיבות לחיוכים התדירים על פני האנשים בהודו היא ששם אין דרישה כזאת, לפחות לא כמעמד קיומי. שם מספיק שאתה חי כדי להיות זכאי. שם אתה אוהב את עצמך כפי שכל אחד מאיתנו אוהב את אמא שלו, או הילדה שלו: רק כי היא קיימת, לא בגלל שהיא עשתה כך או אחרת. אם אתה חי אתה בסדר. הרי ממילא הזמן חולף, והזמן ממילא מחזורי. נמות, וממילא ניוולד מחדש. באחת הלידות הבאות, זה בלתי נמנע, נתעורר, ונפסיק עם הקשקושים. אבל נתחיל מחדש כשממילא נחזור שוב, כאשר המציאות תברא את העצמה מחדש. סוף אמיתי אין, ולכן אין גם תכלית אמיתית. כל מה שיש לעשות הוא ליהנות מהנסיעה.

הרעיון הזה, של אהבת העולם כפי שהוא, ולכן של אהבת עצמנו כפי שאנחנו, זר למערב. אנחנו הרי צריכים להוכיח את עצמנו, לממש את עצמנו, להגשים את עצמנו, "להצליח". זה אגו, ברור לא? כלומר היבט מסויים של האגו. אבל זה היבט חשוב: זה השאור בעיסה שגורם לה לתפוח, זה יצר הרע שעל פי חז"ל הוא הכרחי, שכן "אילולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד בנים ולא נשא ונתן" (בראשית רבה, ט, ז), ושכאשר כלאו אותו לשלושה ימים לא מצאו ביצה בת יומה (בבלי, יומא, ס"ט) – כלומר העולם עצר מלכת.

במסע הרוחני שלי עברתי שלבים רבים, ומכיוון שהוא משופע בתורות המזרח נתקלתי פעמים רבות בקריאה להרפות מאותה קריאה, בדרישה לחדול מאותה דרישה לעשות, לשכלל, לבנות, אפילו ליצור. הוזמנתי לקדש את כל הקיים כפי שהוא. אבל אני לא מסוגל, לפחות לא עד הסוף, לא בצורה שמנטרלת לגמרי את היצר הרע. אני חושב שזה בגלל שאני לא באמת רוצה. ואני חושב שאני לא באמת רוצה כי אני חושב שאסור באמת לרצות את זה, שזה לא מוסרי באמת לרצות את זה. זה לא מוסרי לא לרצות, כלומר אך ורק לקדש את הקיים, לרצות לא לבנות, לרצות לא לרצות.

אני אם כן במלכוד: נולדתי עם חוש מוסרי אנאלי, והוא זה שאומר לי שאסור לי בשום אופן לוותר עליו. מוסר שמצדיק את עצמו בצורה לולאתית. כן, כמו האגו. ואני עוד חושב שכל זה מוסרי, שזה – טוב. יוצא שאני לא נח, ומתגעגע לאותה מנוחה צה"לית, לאותה "תן לשים ת'ראש על דיונה", לאותו פדיון קיומי, לאותו אישור מראש וממילא לכל מעשי. צה"ל כמימד מזרחי בתוך המערב – היש אבסורד גדול מזה? 

החודש הזה, אלול, הייתי קצת חולה, ולא הייתי יכול שלא לערוך קצת חשבון נפש. ולקראת השנה החדשה, על הבטחותיה ותקוותיה, על האפשרות לשנות, לתקן, "לפתוח דף חדש" – עלה כל זה לתודעתי. האם אכן עלינו לשמור על הפצע הזה של הרצון לשפר את העולם פתוח? האם לא עדיף להיכנע לכאן ועכשיו? אני באמת לא יודע.

שנה טובה ומתוקה לכולנו, שנת אמת.

"Listen, there's something I must tell. I've never, never seen it so clearly. […] Life is basically a gesture, but no one, no thing, is making it. There is no necessity for it to happen, and none for it to go on happening. For it isn't being driven by anything; it just happens freely of itself. It's a gesture of motion, of sound, of color, and just as no one is making it, it isn't happening to anyone. There is simply no problem of life; it is completely purposeless play—exuberance which is its own end. Basically there is the gesture. Time, space, and multiplicity are complications of it. There is no reason whatever to explain it, for explanations are just another form of complexity, a new manifestation of life on top of life, of gestures gesturing. Pain and suffering are simply extreme forms of play, and there isn't anything in the whole universe to be afraid of because it doesn't happen to anyone! There isn't any substantial ego at all. The ego is a kind of flip, a knowing of knowing, a fearing of fearing. It's a curlicue, an extra jazz to experience, a sort of double-take or reverberation, a dithering of consciousness which is the same as anxiety."

מתוך The Joyous Cosmology של אלן ווטס. את הטקסט המלא ניתן למצוא כאן

אַשְרֵי הָאִיש רָאָה כָּל אֵלֶּה וְיָרַד לָאֲדָמָה,

לוֹ מֻכֶּרֶת תִּכְלַת-הַחַיִּים,

לוֹ מֻכָּר הָעִיקָּרוֹן שֶהָאֵל קְבָעוֹ.

מתוך אשרי האיש של פינדרוס, בתרגום יורם ברונובסקי (בספר "שורה של אודיסאות", הוצאת הקיבוץ המאוחד תשל"ט), שגם מספר שפינדרוס נולד ב- 518 לפנה"ס בכפר בקרבת תבאי ומת בן שמונים, וספק אם היה משורר נערץ יותר ממנו בעולם העתיק מלבד הומרוס.

[כמה חיים חייתי היום, כמה גלגולים התגלגלתי, לכמה דפוסי-דפוסים נפרשה תודעתי רק כדי לשוב בוכה אל עצמה – ושוב. במקרה פגשתי את שני המקורות הללו במסעותי. פורים שמח]

הוראה בבית הספר היא סאדהנה. ידעתי את זה קודם אבל השבוע הזה הוכיח לי מעל לכל ספק שמדובר בתרגולת רוחנית מהמורכבות והמעודנות ביותר. אתה עומד מול שלושים וקצת זוגות עיניים, סקרניות, גועשות, תמימות, רעבות. עיניים שאי אפשר שיפספסו דבר עליך. לא רק מפני שהן רבות, אלא מפני שהן רגישות מאוד. דקות אבחנה. מסוגלות להריח בולשיט מקילומטר. ואתה שם, מולם, שעה אחרי שעה אחרי שעה אחרי שעה. אתמול זה היה שבע שעות רצוף.

לך יש תפקיד כמובן, מטרה. להם יש מטרות אחרות. מאבק. ואיך כג'ודוקה אלוף תתמרן אותם, בדרכי נועם, על פי דרכם, בכוח תנופתם הם, לכיוונך, זו אמנות החינוך כולה, לא? אבל גם אם תתכננן את מהלך הדברים בצורה מופתית, בפועל תמיד קורה אחרת. זה מאחר וזאת בדיכאון וההם רבים וההוא בהיפר ואז נכנסת המחנכת ואז תרגיל ואז טיול ואז צלצול. ואיך תתמודד. איך תגיב להפרעה לא מהאגו אלא מהשכל. ואיך תדע להבדיל בין הפרעה מתוך שעמום להפרעה מתוך קושי להפרעה מתוך נבזות. ולראות את עצמך הופך פחות סבלני ככל שעובר היום, ובעל פחות עניין ומוטיבציה, ויותר צעקני.

להיות מודע לעצמך. ולא להיות מודע לעצמך בצורה המגושמת, שבה אתה מתבייש מהעיניים שבוחנות אותך. לראות איך אתה מגיב כשאתה טועה, כשאתה מבין שאתה משעמם אותם, כשאתה מבין שלא הכנת את השיעור כמו שצריך, כשאתה מבין שמשעמם לך, כשאתה מבין שצעקת בצורה מוגזמת, כשאתה מבין שמי מהם שונא אותך.

ולכלול הכל במבט מקיף, מחבק, מקבל. אותם ואת עצמך, את האנושיות שלהם ושלך. את המצב האבסורדי הזה שבו מושיבים לפניך, בחדר קטן, שלושים ילדים ומכריחים את כולכם להיבחן על חומר שזה אתגר לעשות אותו מעניין.

שבוע ראשון, וכמה נהנתי מהפקחות והעצמאות של הילדים. דיברנו על האם בכלל חשוב ללמוד תנ"ך ותושב"ע, ורבים אמרו שאין אלוהים ולכן ברור שמדובר בקשקושים חסרי תועלת. לומר את זה בשבוע הראשון למורה עם זקן וכיפה זה יפה. יש עם מה לעבוד.

—

גנבו לי את האוטו. היה זה לילה חמים אך רווי רוחות בחוף טנטורה אשר מעבר לקיבוץ נחשולים. היה זה אתמול. נפגשנו שם, החברים ואני, למסיבת הרווקים של אחי, אורן. עוד שבוע במזל טוב החתונה, וישבנו לנו על החול, תחת האוהל הפרוביזורי מהברזנט הכחול הכל-ישראלי, עם המנגל ההכרחי (אפילו אני בחטאותיי טעמתי מעט כבד – הכל בשביל ה- B12 כמובן) והבירות והחומוסים והבמבות והבפלות. המכונית החדשה שלי, כחודש אצלי, גולף 94 כסופה שלוש-דלתות עם ג'נטים רחבים (את הספויילר והאגזוז-לחץ העפתי) חנתה לה כמה מאות מטרים מאיתנו, מוקפת בחברותיה איתן באו החברים, בחשכה.

שעתיים אחרי שהגענו חזרתי להביא את השק-שינה, והיא כבר לא היתה. מישהו מפארדיס הקרובה, זה ההימור שלי. היא היתה פשוט יפה מדי, הערסמוביל החדשה שלי. באמת יפה מדי. לא יודע איך קניתי דווקא אוטו כזה. חשבתי על פונטו, אבל ראיתי אותה בשיטוטי האינטרנט ומשהו בי חמד אותה. גולף, תירצתי לעצמי, הרי בטוחה יותר. כשהגעתי לראות מקרוב הבנתי שיהיה לי קשה להתחבר רגשית למכונית סרסורית שכזאת. שהיא לא באמת מתאימה לי. אבל אז כבר הלכנו לבדיקה ואז כבר אמרתי מה זה משנה ואז כבר לא היה כוח או זמן להמשיך לחפש – והיא בכל זאת היתה יפה, אין להכחיש – אז קניתי.

שיט האפנס כידוע, והעיקר הבריאות. וצר לי בעיקר (חוץ מהכסף והזמן שהלכו) על הדיסקים שהיו בה (Abba Gold, המיטב של מודרן טוקינג, דון ג'ובני בביצוע נחשב, האוסף של תיסלם), ועל פסלון גאנש שהבאתי מהודו האחרונה ושעיטר את הדשבורד.

היום בבוקר הגעתי למשטרה כדי להגיש תלונה. מצאתי שהתהליך מאוד תרפויטי. ראשית יושבים וממתינים לשוטרת מחוץ לחדרון אחר כך מוסרים הפרטים, איפה ומתי ואיזה. כמו וידוי, זה כבר משחרר משהו. אתה כאילו נותן את האסון למישהו אחר. מעביר הלאה, ואז זה לא רק שלך. אחרי זה אומרים שלא, אני לא חייב כסף לאיש ואני לא יודע על מישהו שירצה להתנכל לי, וגם זה משמח. לבסוף חותמים ומקבלים טופס: הנה, לא יצאנו בידיים ריקות.

אני לא יכול לומר שעברתי את חמשת השלבים של קובלר-רוס [תוקן]. עברתי די מהר מתדהמה להשלמה (אלא אם כן, כמובן, אני עדיין בהכחשה). סייעה לי העובדה שיש לי עדיין את המכונית הישנה שלי, ועל כן אני לא נטול רכב ובבעיה תעבורתית איומה. אוכל להגיע לעבודה ביום א'. הגולף ודאי כבר עברה כמה זוגות ידיים. אני לא מאמין שכזאת מכונית יפרקו, ולכן אנחש שהיא בדרכה להיות מכונית השרד של קצין זוטר במשטרה הפלשטינית, וגם זו נחמה מסויימת. תמיד טוב כאשר זולג עושר ממקום בו הוא רב יותר למקום בו הוא חסר.

אחרי שנים של מדיטציות למניהן, המוח כבר מתורגל לנוע בין מצב בו הוא רואה את העולם כאוסף של חפצים, לבין תפיסתו כמהות אחת (ויש גם איזו נקודת מיצוע בין הזויות הללו, שאני כמובן חושב שאינן נבדלות מבחינה אונטולוגית). ישנה אלטרנציה בין ראיית הדמויות בתמונה לראיית התמונה, בין ראיית הדמות על המסך לראיית הפיקסלים המתחלפים שמרכיבים אותה. זאת התנתקות מסויימת, אני מודה, שמעלה חשש לבריחה מהאמת. אבל השאלה היא מהי האמת כמובן, וההרגשה שלי היא שהאמת אינה נמצאת באף אחת מהמצבים הקיצוניים הללו. או ששניהם אמת. או שהמיזוג ביניהם אמת. או שהקפיצה ביניהם, רצוא ושוב, היא האמת, שאיננה סטטית כלל, אלא דינמית. כמו העולם. בכל אופן, הראייה הבלעדית של "הם.גנבו.לי.את.המכונית." ודאי אינה האמת.

המזל הוא שעדיין יש לי את הדוכסית. סיאט מירבלה 88, קטנה ומתפרקת. מכונית אמינה שמוצאת חניה בכל חור, שלא צריך לדאוג לא לדפוק אותה, חסרת שאסי ולכן מאוד לא בטיחותית (טפו טפו טפו), אבל מאוד מלבבת ומלאת כוונות טובות. הוי דוכסית, איך בגדתי בך. היא היתה יפה כל כך, והתפטתי. אבל אני חוזר הביתה. העיקר שתביאי אותי כל יום לעבודה ובחזרה בשלום, ואני מבטיח טיפול כל חצי שנה (ופסלון גאנש לדשבורד כמובן).