גאולה

דבר תורה לכבוד ר' שלמה בעל הנחש

במוצאי שבת האחרונה התקיימה הילולה לכבודו ולזכרו של ר' שלמה בעל הנחש. נשאתי בה דבר תורה, והנה הוא לפניכם.

המצבה על ציון ר' שלמה בעל הנחש במרוקו. אם בעלי הזכויות של התמונה סבורים שהפרתי את זכויותיהם אנא אמרו לי ואסיר את התמונה מיד. לחצו כדי לעבור לאתר שממנו התמונה.המסורת מספרת שר' שלמה אלשאקר, שליח דרבנן שחי במאה הט"ז, נשלח מארץ ישראל כדי לאסוף תרומות מקהילת יהודי מרוקו. כשהגיע לעמק האוריקה, למרגלות הרי האטלס, נפטר בכניסה לכפר. הקאדי של הכפר שלח את אנשיו אל סוסיו של ר' שלמה, שהיו עמוסים בתרומות, אולם כשהגיעו הפכו רתמות הסוסים לנחשים, והם ברחו – מכאן קיבל ר' שלמה את הכינוי בלחנש, במרוקאית "בעל הנחש". מסורת אחרת מספר שהרג נחש שנכרך סביב גופו של אדם אחר בעזרת אמירת שמות קודש.

הנחש הוא אחד מהסמלים העתיקים ביותר בתרבות האנושית, אם כי הוא מסמל דברים שונים ומגוונים. כאשר הוא אוחז את זנבו בפיו הוא האורובורוס, המבטא את האינסוף האחדותי הבראשיתי, או את הזמן מחזורי, או את המים. מכונף, הוא השרף, שמסמל אחדות וקדושה, את אחדות הארץ והשמיים, את קדושת האל סביבו הוא מפרפר. על מטה, הוא סמל הרפואה, מאז שמשה הכין נחש נחושת, שזכה לשם נחושתן, כדי לרפא את העם מהנחשים שהכישו אותם (שמות כ"א). כאשר הוא מדבר, למשל בגן עדן, הוא המפתה, המרושע, שגורם לחטא. כאשר הוא עומד זקוף על זנבו הוא שומר ומגן, אם על אוצרות מפני גנבים, אם על חכמים (למשל, הבודהה) מפני מתנכלים. כאשר הוא משמש כחבל המאגד וקושר הוא עוזר לנו, למשל כנחש Vaasuki, שנמצא סביב צווארו של האל שיווה. בתוך הגוף הוא סמל אנרגיית החיים או האנרגיה הרוחנית, הקונדליני, שעולה מהאגן לראש כדי לעורר אותנו.

איילה המתקשה ללדת

מתוך כתב יד גרמני מהמאה ה-18אולם אנחנו נדבר היום על נחש אחר, נחש שעוזר לנו ללדת, כלומר לעבור ממצב אחד לשני, לעבור טרנספורמציה. בספר איוב אנחנו מוצאים את הפסוק "הֲיָדַעְתָּ עֵת לֶדֶת יַעֲלֵי-סָלַע; חֹלֵל אַיָּלוֹת תִּשְׁמֹר" (לט, א). פסוק זה הוא אחת התשובות של האל כלפי איוב שמעז לתהות על הצדק האינסופי של האל. בין שאר שאלות גדולות ששואל אלוהים את איוב כגון מקורו של העולם ומאיפה מגיע האור ועד כמה רחב היקום שואל אותו אלוהים: האם אתה יודע מתי יולדות היעלות? האם תדע מתי האיילות מתפחדות (מלשון חיל) בחבלי לידה?

איוב לא יודע, אבל אנחנו הולכים לדעת, משום שהפסוק הזה נדרש מאוחר יותר בתלמוד, ואחריו בזוהר הקדוש.

במסכת בבא בתרא (טז:) מתפרש הפסוק:

'חולל אילות תשמור': אילה זו רחמה צר בשעה שכורעת ללדת אני מזמין לה דרקון שמכישה בבית הרחם ומתרפה ממולדה ואלמלי מקדים רגע אחד או מאחר רגע אחד מיד מתה

כאשר האיילה כורעת ללדת היא מתקשה, שכן רחמה צר. אז מזמן הקב"ה דרקון, שאינו אלא נחש שמימי, והוא מכיש אותה בפי הרחם, כלומר במשבר (אם נשתמש במילה שהיא מחד לא בוטה, ומאידך רבת משמעות בנקודה זו ממש). ההקשה גורמת לאזור להתרפות, והיא יולדת. אין להקדים את ההקשה רגע אחד מוקדם מדי ולא רגע אחד מאוחר מדי, שכן אז הפתח ייסגר מחדש, ואם הוולד אינו מוכן בדיוק לצאת הוא יישאר תקוע בפנים, והאיילה תמות.

איילה של מטה, איילה של מעלה

אבל על איזו איילה מדובר? ודאי לא כל איילה בשדה. זו איילה מיוחדת מאוד כמובן, וכדי להבין טוב יותר מי היא נפנה לספר הזוהר. בזוהר (פרשת בא) נדרש הפסוק "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות יב) כנסוב סביב החשיבות של מנהיגי הדור, שכן העם כולו נשפט על פי צדיקותם של ראשיו. במסגרת המדרש על הפסוק מסופר על רבי חִיָא ורבי יוסֵי, שהיו מהלכים בדרך מאושא (בגליל התחתון) ללוד, ולומדים תורה תוך כדי. [תרגום מהארמית הזוהרית]:

בעודם הולכים העריב הלילה. אמרו: מה נעשה? אם נלך, יחשיך הלילה. אם נשב, פחד הוא. סרו מהדרך, ישבו תחת אילן אחד, והיו אומרים דברי תורה ולא ישנו. בחצות לילה ראו איילה אחת שעברה לפניהם והיתה מרימה קולה וצווחת. שמעו וקמו רבי חיא ורבי יוסי והזדעזעו. שמעו קול אחד שמכריז ואומר: מתעוררים קומו! ישנים התעוררו! עולמות התכוננו לפני אדוניכם! כי אדוניכם יוצא לגן עדן, שהוא היכלו, להשתעשע עם הצדיקים, ככתוב "ובהיכלו כלו אומר כבוד" [תהלים כט]. אמר רבי חיא: עתה חצות לילה ממש, וזה הקול הוא הקול שיוצא ומכאיב לאילה של מעלה ושל מטה, כמו שכתוב: "קול ה' יחולל אילות" [שם], אשרי חלקנו שזכינו לשמוע דבר זה.

כאשר יושבים השניים ולומדים תורה כל הלילה עוברת לידם איילה, וצווחת מכאב. בדיוק באותו רגע שמעו קול שמכריז שאדון העולם עומד להגיע לגן עדן, להשתעשע עם הצדיקים. מכך הבין ר' חיא שמדובר בדיוק בחצות הלילה, שכן האיילה של מטה, שהם ראו בעיניהם, מקבילה לאיילה של מעלה, שהיא השכינה, ספירת מלכות, והיא זו שיולדת ברגע זה. ומה היא יולדת? היא יולדת את השחר, את היום החדש. זו איילת השחר. ובמובן רחב יותר היא מביאה את האור, את הגאולה.

הנה מקור זוהרי אחר שעומד על העניין בפירוט (פרשת פנחס):

בשעה שמתעברת נסתמת, וכשמגיעה שְׁעתה ללדת, צועקת ומרימה קולות, קול אחר קול, עד ע' קולות, כחשבון התיבות של 'יַעַנְךָ ה' ביום צרה' [תהילים, כ, ב – הפרק מכיל שבעים מילים], שהוא שיר של מעוברת הזו. והקב"ה שומע אותה, ומזמין לה [ישועתה]. אז, יוצא נחש אחד גדול מתוך הרי חושך, ובא בין ההרים, פיו מלחך בעפר, ומגיע עד אותה האיילָ, ובא ונושך אותה באותו מקום ב' פעמים. בפעם הראשונה יוצא דם והוא לוחך. בפעם השנייה יוצאים מים, ושותים כל אותן הבהמות שבהרים. והיא נפתחת ויולדת.

האיילה נקראת איילָ ללא ה' סופית, משום שללא נשיכת הנחש היא עדיין לא שלמה, ורק אחרי הנשיכה היא מוסיפה את ה-ה' האלוהית. הוספת האלוהות היא ההפרייה השלמה, כפי שמוסבר בקטע הקודם מהזוהר. נחזור אליו ונראה כיצד ר' חיא ממשיך ומפרש:

ובוא וראה סוד הדבר: בשעה שהקב"ה נראה על הגן, כל הגן נאסף ולא פורש מעדן. ומזה העדן מעיינות יוצאים לכמה דרכים ושבילים, וזה הגן נקרא צרור החיים, ששם מתעדנים הצדיקים מאור העולם הבא. ובזו השעה מתגלה הקב"ה עליהם.

הקב"ה מגיע לגן עדן בדיוק בחצות הלילה. ואז "כל הגן נאסף ולא פורש מעדן". מה פירוש? ה"עדן" הוא הזכריות האלוהית, וה"גן" לא פורש ממנו, לא נסוג, אלא מזדווג איתו. "גן" כאן הוא שוב השכינה, המלכות. וכאשר הגן מזדווג עם עדן נוצר "צרור החיים", זהו תוצר הזיווג בין עדן לגן, והוא השעשוע של הקב"ה עם הצדיקים. מהזיווג הזה נולד היום החדש, וגם צדיקים חדשים נולדים ממנו, וגם המשיח יוולד ממנו.

הצדיק כנחש

האר"י הוא שגילה את הסוד הזה, לו הוא קרא 'סוד שביעי של פסח'. 'סוד שביעי של פסח' מבאר את מהות קריעת ים סוף על ידי דרשה על אותו סיפור של איילה המתקשה בלידתה ונעזרת בנחש הנושך אותה במשברה. על פי סוד זה הנחש הוא ביטוי של כוח היסוד של פרצוף זעיר אנפין, כלומר איבר המין הזכרי של האלוהות הרווקה, שכאשר הוא בקטנותו הוא נחש, וכאשר הוא מתקשה הוא הופך למטה.

(אם ניזכר בסיפורי המקרא, נבחין שכאשר משה מבקש מה' ראייה שיעזר בה כדי לשכנע את בני ישראל שהוא שליחו מלמד אותו ה' לזרוק את המטה שלו לאדמה ולהפוך אותו לנחש, ולהפוך אותו חזרה למטה כשהוא אוחז בזנבו (שמות ד). האם ניתן ללמוד מזה שהכוח של הזכריות הוא לא בתנועה אלא באחיזה הנכונה? בתצוגת התכלית של משה לפני פרעה המטה שלו אוכל את הנחשים של חרטומי מצריים (שמות ז), אולם על פי המדרש רק אחרי שהוא הופך שוב למטה – זכריותו היציבה של משה היא עליונה על זו הרפויה של החרטומים.)

נחזור לאר"י: הנחש, אמרנו, הוא ספירת יסוד, שהוא הזכריות של הקב"ה. אלא שכאן החידוש הגדול, שמעביר את הדרמה מתוך העולמות האלוהיים אל האנושיים. ספירת יסוד היא כידוע גם צדיק – צדיק יסוד עולם – והנה אנחנו למדים שהצדיק הוא המסוגל לגרום לשכינה ללדת, או במילים אחרות לעזור לקב"ה לעשות מעשה, לחולל ניסים, ואף להביא גאולה לעולם. מסתבר שהצדיק הוא הנחש שמכיש את השכינה במשברה, ואם הוא מביא את הגאולה הרי הוא לא פחות מהמשיח עצמו. והרי משי"ח בגימטריה נח"ש.

בספר החסידי 'ביאור תיקוני הזוהר' לר' ישראל בן שבתי, המגיד מקאזניץ (טשערנוביץ תרכ"ב) כתוב (א טור ב):

"כי לא יעשה ה' אלהים דבר בלתי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים" [עמוס ג, ז], וכשאין נביאים יש חסידים ואנשי מעשה, ועד דלא אסכימו לא יעשה דבר, כמו באברהם אבינו ע"ה בענין סדום. ולפעמים כשגגה היוצאת מלפני השליט [קהלת י, ה], ולפעמים הוא כעין נחש דבא על חוה ומפתה לאיתתא [=אשה] יראת ה'.

ציון ר' שלמה בעל הנחש במרוקו. אם בעלי הזכויות של התמונה סבורים שהפרתי את זכויותיהם אנא אמרו לי ואסיר את התמונה מיד. לחצו כדי לעבור לאתר שממנו התמונה.על פי יהודה ליבס פעולת הצדיק על השכינה מושווית כאן לפעולת הנחש המפתה אותה באופן מיני, כמו הנחש שפיתה את חוה אמנו בזמנו. בעקבות פיתוי זה השכינה עושה ככל שיגזור עליה הצדיק, גם אם מדובר במשהו שלפנים משורת הדין, או אפילו בניגוד לדין – הצדיק גוזר והקב"ה מקיים.

והצדיק שלנו אנו הוא ר' שלמה בלחנש, ר' שלמה בעל הנחש, שההילולה הזו היא לכבודו ולזכרו. אנו קוראים לו ומפצירים בו שיכיש את אשר דרוש הכשה ויפתה את אשר דרוש פיתוי ויגרום לקב"ה לשלוח לנו גאולה שלמה במהרה בימינו, הן גאולה כללית לכל עם ישראל – והרי אותה איילת השחר שהיא השכינה וספירת מלכות היא כמובן גם כנסת ישראל – וגם גאולה פרטית לכל אחד מאיתנו, שיפתח לכל אחד מאיתנו את המשבר הפרטי שלו, ויאשר לו ללדת את מה שמחכה, מחכה כל כך להיוולד. אמן כן יהי רצון.

:

נעזרתי במקורות האלו:

  • יהודה ליבס, פולחן השחר: יחס הזוהר לעבודה זרה, כרמל, ירולשים, 2011
  • יהודה ליבס, "'תרין אורזילין דאיילת': דרשתו הסודית של האר"י לפני מיתתו", קבלת האר"י, מחקרי ירושלים במחשבת ישראל י, ירושלים, 170-113.
  • מרדכי פכטר, "בין לילה לבוקר: ניתוח ספרותי של מאמר זוהר ח"ב, לו", דברי הכנס הבינלאומי השלישי לתולדות המיסטיקה היהודית, מחקרי ירושלים במחשבת ישראל ח, תשמ"ט, ירושלים, 311-346

חביבה פדיה על ניצחונה של קבלת האר"י

קבלת האר"י תמיד נתפסה אצלי כמבנה מרשים, אסתטי ומתוחכם מאוד של חלומות, מעין פריצה לפני השטח, במקרה הטוב, של הוויות התת-מודע, שאם אפשר להפיק ממנה תועלת כלשהי יהיה זה רק על ידי הפיכתם של המבנים המטפיזיים שהיא מעמידה לעקרונות, כלומר על ידי הבנת ארמונות הפרצופים והעולמות לא כמטאפיזיקה, אלא כפסיכולוגיה וכאתיקה (או, בזהירות, כמפת דרכים מיתית, ועל כן מרומזת, לפוטנציאל הפורה של משחקי הדואליות במציאות).

וזה אכן מה שהחסידות עשתה. כדי להציל את הקבלה, שעד למאה ה-18 כבר היתה מבוססת לחלוטין על תורת האר"י (ושלמעשה, כפי שנוהג לומר ארתור גרין, קרסה לתוך עצמה מעודף משקל פרטי הפרטים של מכפלות העולמות, הפרצופים והספירות, שבתהליך בארוקי של פרקטליזציה התפצלו עד אז בצורה אקספוננטית בתוך עצמם), היא הפכה אותה לסט של תובנות רוחניות ופסיכולוגיות. כפי שמסופר על המגיד ממזריטש (פתחתי את ראשי התבות):

פעם אחת היה הרב [המגיד] מוכיח לאחד על מה שדרש קבלה ברבים, והשיב לו האיש מפני שמר [כלומר המגיד עצמו] דורש גם כן קבלה ברבים! והשיב לו הרב: אני לומד [=מלמד] את העולם שיבינו שבעולם הזה ובאדם גם כן כל הדברים הנאמרים בספר עץ-חיים [של ר' חיים ויטאל, תלמידו הבכיר של האר"י], ולא שאני נותן להבין את הרוחני כמו שכתוב בעץ-חיים; אבל מר דורש דברים ככתבן בעץ-חיים! אם כן אתה עושה מרוחניות גשמיות, שאין הפה יכול לדבר למעלה בעולם הרוחני. (אור האמת, ל"ו, ע"ג-ע"ד)

כלומר, בעוד המגיד מייחס את כל מה שכתוב בעץ-חיים לעולם הזה ולנפשו של האדם, היהודי ההוא דורש דברים ככתבם בעץ-חיים, כלומר, כפשוטם. אבל, מזהיר המגיד, הס מלייחס את הכתוב בספרי קבלת האר"י למשהו "שם למעלה", אלא רק "בעולם הזה ובאדם" הם כל הדברים שבספר עץ-חיים (וה"גם כן" שבמשפט ההוא, נדמה לי, הוא בעיקר לשם נימוס, שכן ממילא "אין הפה יכול לדבר למעלה בעולם הרוחני").

בעצם, מבחינה עקרונית, המהלך הזה לא חדש: החסידות מחלצת תובנות פסיכולוגיות ורוחניות מקבלת האר"י באופן דומה לזה שבו חילצה הקבלה תובנות מטאפיזיות ורוחניות מהתורה ומההלכה. היא מתעלמת מהפשט וממריאה למימדים המטאפורים. הקבלה מצאה את ה"פנימיות" של התורה, והחסידות מצאה את ה"פנימיות" של "פנימיות התורה".

אבל איך מלכתחילה זכתה קבלת האר"י לבכורה? הרי התורה שהביא האר"י התבססה כפרדיגמה המרכזית של כל תורת הסוד היהודית, ואף מעבר אליה, מזמנו והלאה. האר"י, כפי שכותבת חביבה פדיה (מיד, מיד), "בין שהתכוון לכך ובין שלא, קבע אינדקס חדש שעיצב את כל היהדות המודרנית" (עמ' 197). על מה ולמה?

יחד עם האר"י בצפת חי, כתב ולימד גם ר' משה קרודוברו, מקובל שהקבלה שפיתח לא נפלה מבחינת התחכום מזו של האר"י, מקובל שגרשם שלום מכנה "התיאורטיקן הגדול ביותר של המיסטיקה היהודית", מקובל שהוא, שלא כאר"י, ביקש להפיץ את תורתו ולא לאסרה בצינוק אזוטרי. למה לא הפכה שיטתו של רמ"ק לבסיס לכל קבלה עתידית?

מיסטיקה, היסטוריה וריטואל

 

אני חושב שבספר חדש ומרתק של חביבה פדיה ניתן למצוא חלק מהתשובה. פדיה, שהיא יותר מפרופסור בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן גוריון (היא גם משוררת, סופרת ובעצם נמצאת לדעתי בין ההוגים היהודיים המרתקים והמעמיקים כיום) מטפלת בספר – הליכה שמעבר לטראומה: מיסטיקה, היסטוריה וריטואל, רסלינג – במושג הגלות, מעמודי התווך המרכזיים של המסורת היהודית, דרך ניתוח סוגים שונים של הליכה, דהיינו גירוש, נדודים, שיטוט, בריחה, תעיה ועלייה לרגל.

הספר מרתק. כאן אביא רק דברים מתוך חלק קטן ממנו, החלק בו מטפלת פדיה בקבלת צפת, ובאופן ספציפי בפרדיגמה הגאולית של רמ"ק מול זו של האר"י. דרך הבנת ההבדלים בין אלו, נוכל אולי להתקרב להבנת ניצחונו המוחלט של האר"י ותורתו.

אם כן, פדיה ראשית מבהירה ש

עלינו להביא בחשבון היבט גנוסטי-נקבי זה של השכינה במסגרת הדיון בגלות, היות שבאופקו של כל דיון בתפיסת הגלות במיסטיקה [היהודית – ת.פ.] עומד גם המיתוס של גלות השכינה. טקסי גלות בדרך זו או אחרת מכילים התייחסות לסיפור מיתי זה של נפילת הגורם הנקבי מתוך מערכת האלוהות. (עמ' 35)

כבר מעניין, שהרי המיסטיקה היהודית נבנתה על בסיס שכלל את ההדרה של המימד הנקבי באלוהות, הדרה שהתחילה עוד מימי המקרא, עת "יהו-ה ואשרתו" הפך ליהו-ה בלבד, והאל היהודי הועמד כזכר קוסמי בודד. והנה הניתוק מהנקבי נתפס כחידלון רבתי, כטרגדיה, כגלות. כמובן, הנקבי מתפרש לא עוד כאֶלָה, או כמימד הנקבי במציאות, אלא ככנסת ישראל, שמתנתקת מאלוהיה ומגורשת מעל פניו.

ובכן, לרמ"ק ולאר"י היו תפיסות שונות לגבי התיקון האפשרי (ובסופו של דבר, הבלתי-נמנע) למצב הזה.

רמ"ק: נפילת השכינה עד הקץ

הרמ"ק הוא אשר פיתח בצורה העמוקה ביותר את מערכות ההקבלה, שיסודותיהן המוצקים הונחו בספר תיקוני זוהר, בין השכינה כגולה וכענייה ובין המקובלים כגולים. (עמ' 124)

אולם,

הרמ"ק, שהיה נצר ישיר למשפחת מגורשים [מספרד], המשיך לתת ביטוי לחוויה האפוקליפטית, לחווית "הקצה" שאליה נדחק דור הגירוש, ונתן מבע עז בהמשגה ובתמונה לתפיסת ההיסטוריה כהידרדרות בהתאמה עם תחושת ההרס וההווה הטראומטי המלא עדין בהריסות. (עמ' 213)

רמ"ק, אם כן, ראה את המקובלים, כמו גם את השכינה, כהולכים וגולים, יותר ויותר. נדמה לי שפדיה עומדת לראשונה על חשיבותו של היבט זה בתורתו של רמ"ק. היא מביאה ציטוט מרגש מהספר אור יקר של רמ"ק, שממחיש את תפיסתו:

בחורבן בית שני כסה אופל את העולם כולו ומאז ועד עתה התחיל העולם והשכינה עמו / לרדת דרך מורד הקליפות והקליפות שולטות / ואין לך יום שאין בו קללה יותר מחברו / מפני שבכל יום יורד מדרגה אחת ממדרגות החיצונים / וכל מדרגה שהיא למטה ממדרגה אחרת היא קשה מאוד מחברתה / והיינו סוכת דוד הנופלת שהיא לעולם נופלת ויורדת וקץ הגאולה תלויה בירידתה / ככלותה לרדת מיד תעלה בבת אחת / ולכן בתהום רבה דהיינו בתוך עמקי התהום שהיא משכן החיצונים וספירותיו הטמאות והיכליו המקולקלים שם סוד הגאולה (כרך טו, עמ' פד)

מקטע זה עולה שעל פי רמ"ק הגאולה תבוא רק כאשר השכינה תגיע לקץ ירידתה, כלומר תיפול עד שתפגע בתחתית כל התחתיות. פדיה מפרשת כי

הסיפור הסמוי – או הדימוי התואם – של ההיסטוריה הוא נפילתה של דמות נקבית, אחד מסמלי האלוהות, אל תחתיתו של בור, ורק בהיותה בשפל המדרגה נשלמת מכסת הנפילה והיא עולה באחת ובכך גם באה ההיסטוריה את קצה. (עמ' 214)

האר"י: איסוף השכינה עד התיקון

האר"י, כידוע, ערך את החומרים הקבליים שהיו לפניו ועיצב מהם, בתנופה יצירתית עצומה, מערכת מטאפיזית בעלת ציר אנכי (פרצופי פרצופים) בלתי נגמר ומולו ציר אופקי, כרונולוגי, מסודר ובהחלט נגמר, עת השבירה שאחרי הצמצום תגיעה לידי תיקון.

האר"י הציע לעולם היהודי, אחרי המשבר הגדול [של גירוש ספרד] ובפתחו של העולם הנוצרי החווה תחושת עולם חדש, שיטה שלמה, שיטה תאולוגית שאין להבינה אלא ככזו שנועדה לארגן מחדש את המציאות, את תמונת היקום האלוהי והגשמי גם יחד (עמ' 197)

האר"י ארגן מחדש את העולם. הוא סרטט מהלך היסטורי בו היהודים, ובראשם המקובלים, עמלים כל חייהם על איסוף חלקי האלוהות והעלאתם. הקטסטרופה הראשונית, השבירה, נענית במהלך ארוך ומייגע של תיקון.

באופן ספציפי לעניינינו, פדיה קובעת שאת אבדן השלמות הנקבית מבחינת קבלת האר"י אפשר לתאר כהתנפצות שאירעה מיד עם תחילת היווצרות העולם, בשבירת הכלים, ואילו המהלך הגאולי הוא משך הזמן הדרוש לאיסופה; כלומר ההיסטוריה תסתיים, על פי האר"י, כאשר נעלה ונאחד את כל הניצוצות המפוזרים של הדמות האלוהית. משום כך הדרך היא מעלה מעלה. זאת מול רמ"ק, שתיאר תהליך ארוך של נפילה, נפילת השכינה מטה ונפילת המקובלים איתה, שרק בסופו, פתאום, גאולה.

אם נשווה בין סיפור מהלכה הסמוי של ההיסטוריה, שהסובייקט שלו הוא השכינה כפי שמציעים האר"י והרמ"ק, נראה שלפי הרמ"ק סיפור ההידרדרות הוא סיפורו של זמן ה"משך" [הזמן הסמוי, שמודד את תהליך הגאולה – ת.פ.]. לפי האר"י סיפור ההידרדרות או המשבר מתרחש מיד בתחילת הזמן, ואילו זמן ה"משך" הוא זמן של בניה ועלייה. ישנו הבדל בין תיאור השכינה כדמות פרסונלית אחת שרגליה הולכות ויורדות ומהלך הקיום הוא השלמת ירידתה, אז היא עולה באחת, ובין תיאוריה של אותה דמות אור כמי שמתנפצת בתחילת הקיום ומהלך הקיום הוא משך איסופה לכלל דמות אחת בחזרה" (עמ' 214)

עכשיו זה ברור: יתרונה הגדול של שיטת האר"י הוא בתקווה שהיא מציעה, בעלייה שהיא מציעה. בעוד רמ"ק בעצם אומר לנו "תחזיקו חזק, זאת הולכת להיות נפילה חופשית, אל תפקחו עיניים עד שתשמעו בום", האר"י אומר, "תפשילו שרוולים, יש הרבה עבודה, זה יקח זמן, אבל מכאן והלאה זה הולך ומשתפר". קל להבין למה מסגרת פרשנית כזאת למציאות מפתה יותר לאימוץ.

הרמ"ק הציע תשובה אפוקליפטית סמויה, אבל היא שאפה לרגרסיה. היא ציפתה להמשך הקטסטרופה, ובמינוח אחר היא היתה מכוונת כל כולה לקטסטרופה השנייה. ואילו האר"י, שתורתו כפי שנרשמה בכתבי תלמידיו קשה הרבה יותר לקריאה ולעיכול מכתבי הרמ"ק, נקלט בתודעתם של הדורות הבאים כגורם מארגן אף שרוב כתביו היו קשים מדי לקריאה. הסיבה לכך היא שהאר"י סיפק תשובה לדור שלם, אשר בהדרגה הוכלה ונטמעה בתוך החשיבה המערכתית בדורות הבאים, בגבשו את הסכמה של משבר ותיקון, בין שתכלית זו נוסחה באופן שהיה בהיר לו עצמו ובין שלא (עמ' 198-199)

קמע תוצרת האר"י, מתוך שער היחודים לויטאל

הגלות כהכרח קיומי

ולא רק בגלל זה: המסגרת הפרשנית שהאר"י מציע מסבירה היטב גם את הגולה. פיזור היהודים בעולם אינו רק עונש, אלא גם בעל משמעות גאולית בפני עצמו. על פי פדיה האר"י

בונה תורה המגבשת את הקולקטיב היהודי כולו כנושא הפרוצס המשיחי ומעניק את ההסבר לסדר הסימבולי החדש: יש תכלית בהליכה, בתפוצה בארבע קצוות תבל[.] היהודים הם הלוגיקה הסמויה של הערים, לא הערים הן הסמויות מהעין אלא הגלות המתרחשת ביניהן היא סוד קיומן (עמ' 216)

היהודים מפוזרים בעולם כדי להעלות מכל קצותיו את הניצוצות האלוהיים, כדי לתקן אותו. העולם מחולק לעמים ולאומים כדי שהיהודים יפוזרו ביניהם ויעלו מתוכם את הניצוצות. הגלות היא הסוד המקיים את העולם, משום שברגע שהיא תסתיים, כלומר ברגע שכל הניצוצות יועלו, ממילא העולם יגיע אל קיצו. כשהיהודים יחזרו לארצם, תגיע הגאולה; סוף העולם.

(רק, למה זה מרגיש כאילו אנחנו מחכים לבום?)

היסטוריה משוכתבת וגאולה מעודכנת בתורותיהם של הרבנים ארז משה דורון ומיכאל לייטמן

 Angelus Novus של פול קלה, 1920 גאולה זקוקה להיסטוריה. אם לא נדע כמה רע היה, לא נוכל להעריך את הישועה בה זכינו. במידה דומה נתינת תוקף לסדר הנוכחי, הגאול, תלויה בהתבוננות רטרוספקטיבית, המעלה את המסקנות הנכונות. ביצור החוק או המושיע שלנו מתקיים על ידי כלונסאות העשויות מדברי הימים, והרי מצוות ההגדה של פסח מבוססת על האמת הזו. ניתן לומר, אם כן, שמלאך ההיסטוריה לא רק מתקדם ופניו אל העבר, אלא העובדה שפניו אל העבר היא שמאפשרת לו להתקדם. העבר שלנו בונה עבורנו את ההווה.

אולם מה קורה אם הסדר הנוכחי לא מרגיש גאול מספיק, ואנו נדרשים לגאולה נוספת? או אז עולה הצורך גם בהיסטוריה נוספת, כלומר שכתובה של ההיסטוריה ויציקתה לתבניות שיתנו לה צורה שימושית יותר. במהלך שכזה נקטה הנצרות, שפירשה המחדש את התורה כפרפיגורציה המעידה על אמיתות ההתגלות של משיחה. גם מוחמד שכתב לא מעט היסטוריה כאשר הוא ניגש למלאכת הרכבת האיסלאם. בעידן הזה, כשסביבנו עולות ופורחות תנועות רוחניות חדשות, צפוי שניפגש גם עם נראטיבים היסטוריים חדשים, בהם על ידי הסיפור ההיסטורי שהיא מציעה מנסה כל תנועה לתת לגיטימציה למודל הגאולי שהיא מקדמת.

נתבונן בשתי תנועות שכאלה: הזרם הברסלבי של הרב ארז משה דורון, ותנועת הקבלה של הרב מיכאל לייטמן. בחינה קרובה תאפשר לנו לראות כיצד כל אחת מהן מספרת את סיפור יציאת מצריים הפרטי שלה.

הרב ארז משה דורון הוא הידוע מבין רבני ברסלב הפונים אל ההמונים, ובכך אחד מהפופולריזטורים הגדולים של תורתו של ר' נחמן בזמננו. דורון חזר בתשובה אחרי שירותו הצבאי, גילה את ברסלב, וכעשור מאוחר יותר הוציא בהוצאה עצמית את ספרו הראשון, "נתיב לא ידעו עיט", העוסק בצורה מקיפה בהתבודדות הברסלבית. עד היום כבר פרסם למעלה מעשרים ספרים, והוא עומד בראש ארגון "לב הדברים", העוסק, על פי אתר הארגון, "בהעברת סדנאות ושיעורים בארץ ובעולם במשנתו של רבי נחמן". דורון מעיד על עצמו שהוא הפך "לכתובת לשאלות בנוגע להתבודדות".

נראה שההתבודדות היא אכן עיקר הדרך הרוחנית עבור דורון. ההתבודדות היתה כמובן גם מרכזית מאוד עבור ר' נחמן. הצדיק מברסלב דרש מכל אחד מחסידיו להתבודד לפחות שעה ביום, פעילות אשר במסגרתה "ישפוך את נפשו" לפני הקב"ה וישוחח עמו כאילו הוא חברו הטוב. במקרים מסויימים ההתבודדות היתה גם פרקטיקה מיסטית רבת עוצמה עבור ר' נחמן, וכלי מרכזי לגאולה הפרטית של החסיד.

גם עבור הרב דורון ההתבודדות היא כלי המוביל לגאולה, הן פרטית והן כללית. עבור דורון ממילא אנחנו ב"עקבתא דמשיחא", כלומר ב"דורות האחרונים סמוך לבואו" של המשיח, ועלינו מוטלת העבודה שתביא את הגאולה. עבודה זו היא תפילה. התפילה מבוצעת בשלמותה בהתבודדות, דבר שדורון מביא לגביו ראיות ממקורות יהודיים שונים, רק כדי לקבוע בסופם שהיה זה ר' נחמן שלימד את זו "יותר מכל גדולי הדורות שנזכרו".

אלא שלא סתם לימד זאת ר' נחמן, וכאן אנחנו מגיעים לחידוש ההיסטורי של הרב דורון. על פי ההיסטוריוסופיה הדורונית חלו בעולם שינויים רוחניים קיצוניים במאתיים השנים האחרונות, שינויים שהולידו את הצורך בתורתו של ר' נחמן. בספרו "גבול הקדושה" מתאר דורון תהליך היסטורי אשר במסגרתו חל שינוי דרמטי בצורת האמונה היהודית: בעוד שבעבר יהודים עבדו את האל כמלך, כיום יחסים שבנויים בצורה היררכית שכזו כבר לא קורצים לנו, ואף נראים לנו מעוותים. כל זה לא קרה במקרה:

יש בעולם כוח שנקרא 'היכלי התמורות'. אפשר לתאר זאת בצורה ציורית כמו רשת של קורי עכביש בלתי נראית המקיפה את כל כדור הארץ, או לחילופין, את הלב של כל אחד. […] כדרכם להרוס ולקלקל כל דבר שבקדושה, בנו אותם כוחות מיסטיים מערכת שלמה של תפיסת עולם [… שבעקבותיהן] התחלנו לתפוס גם את אלוקים, מלך מלכי המלכים, כקר ומנוכר, מאיים, ולעיתים קרובות גם אכזרי וגרוע מזה. […] היכלי התמורות השיגו את מטרתם המרושעת וניתקו אותנו מן הבורא.

אצל ר' נחמן "היכלי התמורות" הוא מושג המתאר מצב תודעתי הדומה להשגה רוחנית, אבל נמוך ממנה. עבור דורון הפכו אלו לכוח מטאפיזי מרושע, אותו כוח שגרם, כך נראה, לתהליכי האינדבידואליזציה והדמוקרטיזציה, שבעקבותיהם מלוכה נתפשת אצלנו כמנוגדת להגיון ולרווחה הכללית. כניסתו של אותו כוח קלוקל היא שיצרה את הצורך בגואל חדש:

אבל אז קרה משהו. לפני כמאתיים שנה הגיע לעולם רבי נחמן מברסלב. הוא הכיר את תעלולי 'היכלי התמורות' והציג בפנינו לבוש אחר של הבורא: 'חבר טוב אמיתי'.

שלא כמו בזמן שמירת המצוות השגרתית, בה אנחנו כפופים לחוק כנתינים לפני מלכם, ההתבודדות היא ההזדמנות שלנו לדבר עם האלוהים כחבר קרוב. ההתבודדות, אם כן, היא הפרקטיקה הדתית המתאימה לתקופתנו, שכן היא מתחמקת מההשפעות הרעות של 'היכלי התמורות' ומחדשת את הקשר בינינו לבין האל. בשפה פשוטה, ההתבודדות הברסלבית עונה על הצורך של המחפשים הרוחניים היום לקשר ישיר, אינטימי וחוויתי, עם האל.

את הצורך הזה מכירים גם בתנועת הקבלה של הרב מיכאל לייטמן, "בני ברוך", אשר מונה עשרות אלפי חברים והינה ללא ספק התנועה הדתית החדשה הגדולה בארץ. אם הרב דורון שייך לסוגה הברסלבית, הרי שבני ברוך שייכת לז'אנר קבלת-הפופ, כלומר אותן תנועות שמתרגמות, תוך דילול ניכר על פי רוב, מימדים מתורת הקבלה לשפה השגורה בפי ההמונים. כמו רבות בקבוצה זו, בני ברוך מסתמכת על קבלת הרב יהודה אשלג, שבמחצית הראשונה של המאה העשרים שילב בין קבלת האר"י לרעיונות רומנטיים ומרקסיסטים כדי לרקום את תורתו הקבלית המיוחדת.

לימוד קבלת אשלג מהווה עבור התנועה את התפקיד הסוטריולוגי שההתבודדות ממלאת בתנועתו של דורון. בנוסף לכך, כפי שההתבודדות מאפשרת שם גישה ישירה ואישית אל האל, הקבלה מאפשרת לחברים בבני ברוך דרך "רוחנית", דהיינו נטולת מצוות, אל הגאולה. לשון אחר, שתי התנועות מתמודדות עם חוסר החן המובנה בקיום מצוות כיום, וכל אחת מהן מקדמת את השיטה הייחודית לה לצורך יצירת נתיב אלטרנטיבי לאלוהות. וכפי שסלילת הנתיב הזה דרשה מהרב ארז משה דורון את פיתוחה של היסטוריה מיתולוגית חדשה לעם היהודי, כך גם במקרה של בני ברוך נוכל למצוא נראטיב היסטורי שלא הכרנו בעבר.

אכן, על פי מנהיגה של בני ברוך, הרב מיכאל לייטמן, מסתבר אברהם היה המקובל הראשון, ותלמידיו הם הם ראשוני בני ישראל. "אברהם לקח את תלמידיו מבבל והוביל אותם לארץ כנען. הוא בנה מהם קבוצת מקובלים, שהמשיכה להתקיים עד לחורבן בית המקדש".

בספר "נפגשים עם קבלה" מסביר לייטמן ש"עד לחורבן הבית חי כל עם ישראל מתוך הרגשה רוחנית […] אלא שלאחר חורבן בית ראשון זה החל להיגמר, ובתקופת בית שני נפסק לחלוטין. אז כולם נפלו לגשמיות […] על כן נותרו לנו רק אותם סימנים חיצוניים." הסימנים החיצוניים האלה הן המצוות:

הבעיה היא שהדת החליפה את חכמת הקבלה לאחר חורבן בית המקדש, כשעם ישראל נפל מהדרגה הרוחנית לדרגה הגשמית, ומה שנשאר לו כזכר לפעולות הרוחניות הקודמות זה רק לקיים את הפעולות הפיזיות, כמסורת.

לכן עלינו לחזור אל הקבלה. לייטמן מסביר שעלינו להוסיף לדת שלנו את "עבודת השם" האמיתית, שהיא "העבודה הפנימית של האדם", וזו כמובן מובאת בכתבי הקבלה. כיום יש ליהודים הזדמנות חדשה לעשות כן מפני שמצד אחד הם במדינה משלהם, ומצד שני אומות העולם עברו התפתחות ניכרת שבעקבותיה הן מוכנות לראשונה ללמוד מהם. אם אכן יעשו כך הרי ש"לא יישאר מקום לדתות", מפני שהכל יבינו שהקבלה מבטאת את הפנימיות האותנטית שלהן ממילא.

הן דורון והן לייטמן מתמודדים עם חוסר החיבה של מרבית היהודים כיום כלפי המצוות. שניהם מציעים פיתרון שמזמין אותנו לקשר אישי ופנימי יותר עם האל. כדי להעניק לפתרון שלהם ארשת אותנטית, מפתחים שניהם היסטוריה אלטרנטיבית, המובילה אותנו בהכרח אל הדרך שהם מציעים.

בבלוג שלו כותב הרב לייטמן כי "האדם אינו יכול להשיג את התיקון מבלי להבין כיצד ומדוע הדברים התרחשו בהיסטוריה", וזו אכן הנקודה המרכזית. היסטוריה וגאולה קשורות בקשר עמוק. לא בכדי הרעיון המשיחי הפך למרכזי ביהדות האובססיבית לזיכרון, ולא במזרח על תפיסת הזמן המעגלית שלו. סיפור ההיסטוריה הוא שנותן תוקף לגאולה העתידה לבוא, ונותן כוח לפרקטיקה הדתית המסויימת שמספר הסיפור חפץ ביקרה. כפי שההגדה של פסח מעמידה אותנו מול הר סיני, הנראטיב ההיסטורי שבידי הרבנים דורון ולייטמן מציב מולנו את ההתבודדות, או לחילופין את הקבלה האשלגית, כל אחת מהן כשיטה בלעדית ומותאמת במיוחד לזמן הזה כדי לחולל גאולה.

המאמר התפרסם במוסף "תרבות וספרות" של הארץ ביום א', ערב החג.

[אולי שמתם לב ששיבצתי פרסומת לתוכנית לדתות זמננו באוניברסיטת תל-אביב, בה אני מלמד, לצד גדולים ממני. ניתן להירשם ללימודי תואר שני בה, ולהתעמק בנושאים כגון אלו שברשימה זו.

כמו כן, סאתיה סאי באבא, מהפופולרים שבקדושים ההודים ואלוהיהם של מיליונים, שחלה לאחרונה, מת ביום ראשון בבוקר, 11 שנה לפני שהתנבא שימות. בקרוב אקדיש לעניין רשימה.]

שלוש מדיטציות בסיסיות

כפי שהכריז מעל גלי אתרו ואף כתב באתר מעריב, הנביא האינטרנטי עידו הרטוגזון פתח במסע בחירות אינטנסיבי. כלומר, מסע פנימי אינטנסיבי. של בחירות. אינטנסיביות. המדובר במסעה של מפלגת ג.א.ל., שקוראת לנו לבחור בדברים החשובים באמת, ולשם כך אף מכנסת מגוון בחירות טובות באתר מיוחד, בו יוכל הגולש האינטנסיבי להצביע על בחירתו, ובקליק אחד גם לממש אותה.

והנה נפל בחלקי כבוד גדול, כאשר התבקשתי על ידי עידו לתרום כמה תרגילי תודעה אהובים עלי למאמץ הגאולתי, וכמובן שנעתרתי בשמחה רבה. כך עלה היום בבוקר פוסט קצר ובו פירוט קצרצר של שלוש טכניקות מדיטטיביות שאני ממליץ עליהן בחום. מדיטציות ממוקדות שמחברות אותנו היטב אל עצמנו, אל ההווה, ואל האמת (ואין בין שלושת אלה הבדל מהותי). לעיונכם ותרגולכם, ומי ייתן ואכן נגאל ונשתלם.