הרב טאו

מלחמות התנ"ך כמאבק הנהגה

רבות כבר דובר, סופר, תואר ושוּרר אודות מאבקי הטיטנים התורניים שמתחוללים בזמן האחרון בשדות המערכה המחותתים המכונים "הציבור הדתי-לאומי". תנ"ך 'בגובה העיניים' או דווקא 'בגובה השמיים', כל האומר דוד המלך חטא אינו אלא טועה או לחילופין רואה את הדברים כהוויתם – הפולמוס הזה, שנראה לצופה החילוני כעוד פלפול על היותה של בהמה מסויימת מעלה או לא מעלה גירה, טעון למעשה במשמעויות תיאולוגיות כבדות משקל, כפי שניסיתי להסביר כאן (וראו גם מאמר נהדר מאת חגי משגב).

ברשימה הקצרה הזאת הייתי רוצה להצביע על המימדים הסוציולוגים של מאבק האיתנים הזה, שהינם לא פחות כבדי משקל. גלעד סרי-לוי כתב באריכות וברצינות ארבע רשימות על החלוקות הפנימיות שבתוך המגזר הסרוג (1, 2, 3, 4), ואני ממליץ למי שרוצה לקרוא אותן כדי לקבל מפה של השטח. כאן הייתי רוצה להציע שלוש סיבות חברתיות עקרוניות שעומדות בלב הפולמוס, לבד מזו התיאולוגית כמובן.

וגלוי עיניים (טרוטות)

ראשית כמה מילים כלליות על הסכסוך. הסיפור נוגע לכאורה לתוכני תוכנית הלימודים במקרא שאמורה להילמד לראשונה בשנת הלימודים הקרובה בבתי הספר של החינוך הממלכתי-דתי (חמ"ד). התוכנית שהכינה המפמ"רית (מפקחת-מרכזת) החדשה של המקצוע בחינוך הדתי, מירי שליסל, נועדה להיות "מפגש של התלמידים עם דבר ה'", כפי שהגדירה זאת שליסל במכתב ההסבר (הציטוט מכתבה של טלילה נשר ב'הארץ'), כלומר להביא את דבר ה' לגובה העיניים.

התוכנית זכתה לקבלת פנים חמה, ולא במובן הטוב של המילה, מצד רבני ישיבות 'הקו', כלומר הישיבות המשתלשלות מבית מדרשו של הרב צבי טאו. מדובר בזרם המשלב תפיסה חרדית של ההלכה עם ממלכתיות אדוקה הנגזרת מראיית מדינת ישראל כשלב מרכזי ולפני-אחרון בתוכנית הגאולה הכללית של הקב"ה. אל רבנים אלה הצטרפו עוד כמה חרד"לניקים, והם ששיגרו מכתבים של אש וגופרית לכל מי שקשור לנושא. בדבריהם הם מתריעים מפני "מבט קלוקל […] מגובה עיניים טרוטות" ואף "פרשנות של חול ושל גויים", לא עלינו.

אז מי במחנה המתנגדים? ובכן, החשובים ביותר כאן הם הרבנים דב ליאור, אליקים לבנון ושלמה אבינר. יש גם אחרים וטובים (למשל הרב זלמן נחמיה גולדברג, שנתן בזמנו הסכמה לספר תורת המלך, או הרב מרדכי שטרנברג, ראש ישיבת 'הר המור'), אבל אלה השמות שעושים רעש. ברקע ניצב כצוק איתן של גרניט אטומה הרב טאו, וסביבו תלמידיו. ראוי לציין כאן שחלק מילדיהם של רבנים אלה, ובפרט של תלמידי הרב טאו, לומדים בכלל בחינוך החרדי, ולא יבואו ממילא במגע עם התוכנית הזאת. ולמרות זאת, הם רוצים לשלוט בתכניה.

סילופים, נשים וחשיבה חופשית

לכאורה, אם כן, מדובר בפולמוס תיאולוגי על דרך הוראת התנ"ך. למעשה, למרות שלתיאולוגיה גרידא יש כאן תפקיד, מדובר גם במאבק על כמה סוגיות חברתיות והנהגותיות. אפשר לקבל רמז לכך מהעובדה הפשוטה שרוב רובן של הזעקות לא יצאו כלל כנגד התוכנית גופא, אלא כנגד המפמ"רית שליסל וכלפי תכנים שהיא העלתה לאתר התוכנית ברשת, ושנועדו כחומר העשרה ופורום לצורך דיונים בין המורים. שימו לב: הרבנים המכובדים הנ"ל יצאו לא ממש נגד התוכנית, אלא נגד העומדת בראשה, ונגד חומרי עזר שהיא פרסמה, שאינם נמצאים בתוכנית עצמה. כפי שכותב הרב ישראל רוזן,

כמדומה שעל התכנית לא היה שום ערעור, גם לא מצד רבני 'הקו' […] ולא מצד רבנים נודעים [… ש]אינם משתייכים כלל לזרם זה. הקצף יצא רק על אתר משרד החינוך, 'ללמוד וללמד', בו שובצו חמרי העשרה למורים, ללא זיקה ישירה לתכנית הלימודים, וללא מעורבות או אחריות של ועדת המקצוע.

מעניין, לא? תוכנית הלימודים עצמה הוכרזה כבעייתית, אולם הביקורת הופנתה כלפי התכנים באתר, שאינם כלולים בתוכנית ושלא היתה שום חובה ללמד אותם או אף לעיין בהם (כך גם מובהר בכתבתה של נשר) – וכמובן, הביקורת הופנתה גם כנגד מי שהעלתה אותם, המפמ"רית מירי שליסל. למעשה, היחיד שיצא נגד התוכנית עצמה היה הרב אבינר, אלא שבגלל שלא מצא בה פגמים אמיתיים נזקק להביא מתוכה ציטוטים קטועים בצורה מגמתית ונבזית (עד כדי כך שהרב אמנון בזק, במאמר שקרע את ביקורתו של אבינר לגזרים, קם ושאל "מדוע דברים מפורשים סולפו באופן כל כך הפוך מכוונתם הברורה של כותביהם?").

הנקודה הזאת מביאה אותי להציע שתי סיבות סוציולוגיות ראשונות לזעקות השבר הנוכחיות מצד אותם רבנים:

  • 1. האם ייתכן שהבעיה אינה התוכנית, אלא האפשרות של המורים להעשיר את עולמם, ולהורות מתוך עולם עשיר? האם ייתכן שהבעיה אינה התוכנית, אלא האפשרות של מורים להתדיין בינם לבין עצמם בפורום מיוחד? האם ייתכן שהבעיה, בקיצור, היא החירות האינטלקטואלית שהמפמ"רית מציעה כהעשרה למוריה, הזמנתה אותם להעשיר את עולמם? האם אותם רבני 'קו' מוטרדים פחות מהתוכנית עצמה, ויותר מהאפשרות, הטכנית והעקרונית, להוסיף עליה חומרי העשרה ולשאול לגביה שאלות? לדעתי יש יסוד להאמין שכן. אותם רבנים מעוניינים לשלוט בצורה מוחלטת ועקרונית בכל מה שהמורים מלמדים את ילדיהם. פתיחת האפשרות להעשרה פירושה איבוד השליטה על התכנים בתוכנית, דבר המטריד רבנים אלה גם – ובעיקר – אם תכני התוכנית כשרים לחלוטין.
  • 2. הרב טאו, הרב לבנון והרב ליאור התבטאו כולם בעבר כנגד כהונתן של נשים בעמדות סמכות: הרב לבנון אסר על נשים להתמודד למזכירות אלון מורה, הרב ליאור תמך בפסיקתו זו והבהיר שעבודת נשים מחוץ לבית מנוגדת ל"השקפתה של תורה", ורק לאחרונה התבשרנו שהרב טאו גורס גם הוא ש"הבית הוא המקום של האשה ולא המרחב החברתי". הרב אבינר גם הוא אינו ידוע בדעותיו הפרוגרסיביות בנושא. היציאה כגד התוכנית מונעת גם מתוך הרצון להפטר מהמפמ"רית, שבהיותה אישה ממילא אינה אמורה להיות בעמדת קבלת החלטות לדעתם. מידע שהגיע אלי מכמה מקורות מבהיר שבפורומים שונים רבנים המובילים את המאבק אמרו במפורש שהם רוצים להביא לפיטורי שליסל, ושהדבר אף נאמר לפני פרוץ הפולמוס הנוכחי. בשיחות אלה גם הובעה התקווה שכפי שהלחץ לפטר את אדר כהן הביא לתוצאות, יהיה אפשר גם להעיף מפמ"רים אחרים שמפריעים לקו האידיאולוגי.

נקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו, וושמו להם ראש אחד

אלה, אם כן, שתי סיבות סוציולוגיות שאני מציע שנמצאות בבסיס המאבק. הסיבה השלישית גדולה ומהותית יותר, וממנה, נדמה לי, יונק הזעם הקדוש של הרבנים המתנגדים לתוכנית את מירב הלהט שלו.

העניין הוא כזה: אם ניגשים למיפוי הדמויות המרכזיות בסיפור מוצאים שמי שתומך בתוכנית הם הרבנים יעקב אריאל, חיים דרוקמן, ישעיהו הדרי ואיתן אייזמן. כולם חתומים על מסמך שמגבה את התוכנית. למרות שיש ניסיון להציג את המאבק ככזה המתחולל בין רבני 'הקו' לרבני 'הגוש' (כלומר אנשי ישיבת 'הר עציון' ובנותיה), הרי שאלו אינם רבני 'הגוש', אלא הרבה יותר רבני 'מרכז הרב'.

המאבק, אם כן, למרות שאידיאולוגית הוא נגד גישה המזוהה עם 'הגוש', מעשית הוא נגד אנשים המזוהים עם 'מרכז הרב'. למה אם כן נלחמים בהם?

  • 3. אני רוצה להציע שמדובר בעצם במאבק הנהגה, שנערך בדיוק בטריטוריה היחידה שעדיין נתונה למיקוח. המאבק הוא 1) בין המנהיגים; 2) על הציבור המפולג; 3) לגבי הדור הצעיר. כיצד?

ראשית, ניכר שהמאבק הזה נערך בין גדולי רבני הציונות הדתית, הרבנים יעקב אריאל, חיים דרוקמן, אהרן ליכטנשטיין, זלמן מלמד, דב ליאור וצבי טאו. אלה זקני השבט, וכולם סביב שנתם השמונים. שימו לב שלבד מהרב מלמד, שנמנע מתפיסת צד בפולמוס, כל השאר מעורבים בקטטה. המאבק, אם כן, הוא בין המנהיגים היוצאים של הציונות הדתית, כאשר הרב אבינר ותלמידי הרב טאו מנסים למצב את עצמם כמנהיגים החדשים של הדור הבא, כשומרי החומות כנגד מגמות "רפורמיות".

שנית, כל מי שמעט בינה בראשו יודע שהציבור הדתי-לאומי הוא כבר לא ציבור, כלומר, הוא כבר לא אחד. בשביל מי שהחזיק עדיין באיזו אשלייה בעניין הבהיר לאחרונה הרב אבינר ש"הפילוג כבר נעשה". אלא מה? המקום היחיד שבו הציבור הזה יושב יחד הוא במערכת החינוך שלו (לבד, כאמור, מילדים של רבנים מיוחסים, שנשלחים למערכת החינוך החרדית). לכן מערכת החינוך הופכת לשלל האחרון שעליו אפשר לריב.

שלישית, מכיוון שמערכת החינוך היא המוסד המשותף האחרון של הפלגים הסרוגים השונים, לחרד"לניקים יש איזו אשלייה שאם הם ישלטו בתכני הלימוד הם יוכלו לגדל דור של מאמינים תמימים, ולאחד לכאורה מחדש את ממלכות ישראל ויהודה – סליחה, 'הגוש' ו'הקו'. בנוסף לכך, תקיפת תוכנית הלימודים באה כדי לערער את המוניטין ההלכתי של העומדים בראשה (אריאל, דרוקמן וכו'), כך שהמתקיפים יצטיירו כשומרי אמוני ישראל, וממילא כמנהיגים הראויים של הציבור הסרוג. לא מן הנמנע שיש כאן גם ניסיון לחבל במועמדותו המחודשת, בעוד שבעה חודשים, של הרב יעקב אריאל (או רב אחר מרבני 'צהר') לרב האשכנזי הראשי (ראו על מאמצי הבחירות כאן).

דור של אפיקורסים

כל זה כמובן לא יקרה. כתבתי לעיל שזו "אשליה" מפני שרק אנשים שגרים בישובים הומוגניים לחלוטין והמנהיגים אורח חיים סטייל מאה שערים יכולים להעלות על דעתם שרוב מניין ובניין הילדים והנוער חובשי הכיפות הסרוגות מסוגלים לבלוע את האינדוקטרינציה התפלה והילדותית שהם מציעים בתור חומר לימוד. ססמותיהם בדבר "טהרת הקודש" של החינוך הראוי ל"ילדי ישראל" רק מדגימה עד כמה הם מנותקים מעולמם של מרבית חובשי הכיפה היום, שביטויים חרדיים שכאלה מעוררים בהם לא יראה, אלא גיחוך. אם ישתלטו החרד"לים על בתי הספר לא ילדים טהורי קודש יצאו משם, אלא אפיקורסים.

סתם

עדכון 9:45: שני פרטי מידע מעניינים שהגיעו אלי עכשיו, ומצביעים על אופי המאבק שמנהלים המתנגדים לתוכנית:
1. מסתבר שהיה מי שטרח ללכת ולחפש אחר העותק הבודד של עבודת המאסטר של שליסל ולמרקר בה כל משפט שחשוד בשימוש במקורות 'בגובה העיניים'. את הצילומים הוא שלח לרשימת תפוצה של רבנים בדואר רגיל.
2. בנוסף, יו"ר מנהל החמ"ד, ד"ר אברהם ליפשיץ, קיבל זימון לדין תורה אצל הרב ליאור, במסמך עם חתימה של הרב רבינוביץ. הבעיה היא שהרב רבינוביץ כלל לא חתם על דבר כזה. הזימון התקבל ממזכירו של הרב ליאור. הרב רבינוביץ התקשר לנזוף במזכיר שהתנצל על "הטעות".

[בשנת הלימודים הבאה אעביר קורס בבית המדרש של 'בינה' על משיחיות יהודית מודנית. הקהל הרחב מוזמן. פרטים כאן.]

מה אנחנו למדים מתמיכת הרבנים בקצב

חלק מרבנינו היקרים הוכיחו אתמול שוב שהתבונה והאמת רחוקות מהם, כנראה כמעט כפי שהן רחוקות ממועמר קדאפי. מכתב התמיכה בקצב (שודאי יבוא אחריו מכתב תמיכה במוטי אלון, אם וכאשר יורשע, והרב דרוקמן כחלוץ לפני המחנה), מוכיח, למי שהיה צריך עוד הוכחה, שמדובר באוסף אומלל במיוחד של אסטרונאוטים, מלומדים המרחפים בחלל ההלכתי כאשר צינור החמצן ביניהם ובין ספינת האם – המציאות – ניתק מזמן.  המצב מביך וטיפשי כמעט עד כדי כך שמפתה פשוט להרים גבה ולעבור הלאה, כפי שעושה אדם ממוצע הנתקל ברחוב במבוגר שיכור שעושה מעצמו צחוק, ובכל זאת, ננסה להעלות מספר קטן של דברים שניתן אולי ללמוד מהפרשה האחרונה. אז מה למדנו מכל זה?

1. שההלכה אינה מסוגלת כנראה להתמודד עם שררה, עם ריבונות. אפרת שפירא-רוזנברג כותבת טור מצויין (כדאי לקרוא את כולו) על כך שמדובר למעשה בסיום הקשר האידיאולוגי בין הציונות הדתית עם מדינת ישראל. קץ הממלכתיות:

מכתב הרבנים הנוכחי מסמן את מותה של הגישה הממלכתית בקרב הגרעין הקשה של הציונות הדתית, ואולי את השלב המשמעותי ביותר בהיטמעותה בתוך הגישה החרדית, ששוללת כל אפשרות לקיומה של מדינה יהודית שאיננה מדינת הלכה שפועלת על פי חוקי התורה. כמה ישמחו תלמידי ישראל לשמוע שמהיום נשארו להם רק חמש גישות ללמוד בספר האזרחות.

אכן, כאשר הרב טאו אינו מכיר בכך שדינא דמלכותא דינא, מה יאמרו אזובי הקיר החרדים? ידידיה שטרן כותב בצורה יפה (שוב, כדאי לקרוא) שמדובר למעשה בחוסר יכולת מוחלט להתמודד עם האתגר הגדול שמציב בפניהם השינוי היסודי שחל בעם היהודי במאה האחרונה, והוא הקמתה של מדינה ריבונית. הנה:

רבני הדור הנוכחי רוצים להמשיך בשושלת ההנהגה. ואולם פועלם לנוכח האתגר שהמדינה היהודית מציבה לפניהם מעורר ספק על התאמתם למשימה. לראשונה יש לקבוצה היהודית סמכות ואחריות להפעיל מכשירי שלטון, על כל ההשלכות שיש לכך. אך הרבנים, תחת שיירתמו לעול מצוות הריבונות, שומטים אותו מעליהם. זרמי העומק של עמדותיהם מלמדים על חוסר הפנמת חשיבות התופעה היהודית המרכזית בדורנו: המדינה היהודית.

בקיצור, השינוי גדול מדי. אחרי אלפיים שנות גלות, אחרי שלוש-מאות שנות השכלה וחילון, אין יכולת להתאים את ההלכה למציאות (יותר נכון: לשנות את הגישה להלכה), אין אומץ להכיר בכך שהעולם – ואיתו העם היהודי – השתנה, ואין מספיק עומק וחוכמה להבין שכאשר אתה ריבון, כאשר מופקד בידיך כוח, אתה צריך לנהוג בצורה אחרת, אחראית, ושכאשר מכוננים דמוקרטיה אין אפשרות שלא להתייחס לעובדות. ציונות דתית – פרוייקט שטרם נכשל?

2. מה שמביא אותנו להסיק שרבנים גדולים אכן לרוב מנותקים מהרחוב, מהשטח, מהעם, מהעובדות, מהמציאות. סגורים בתוך ד' אמות של הלכה, בתוך בתי המדרש שלהם, מעל תלמידיהם ובמעגלים הכיתתיים שבנו לעצמם, הם פשוט אטומים, עיוורים וחרשים, נטולי מצפן וחסרי יכולת להבין את החלש, את הגר, את היתום והאלמנה, ובוודאי את הזר, הגוי. בצורות רבות ושונות, פשוט אין להם מגע עם המציאות. בוודאי שהם לא מבינים נושא עדין ומורכב כמו יחסי כוח בין גבר בעל שררה לנשים שעובדות תחתיו.

3.מה שמביא אותנו להסיק שהדרת נשים, חוסר שיוויון ואובססיית "צניעות", למרות כל האפולוגטיקה החלקלקה, אינה רק מתוך כבוד לאשה, אלא, כפי שברור לכל בר דעת, מתוך אדנות עליה, מתוך רצון להעלימה, להשתיקה, לדכאה. ההלכות האלה הן שמנפיקות רבנים שהינם חסרי רגישות ועיוורים לדינמיקה רבת הרבדים של המיניות בחברה המודרנית.

מדובר ברבנים שרגילים לאשה כמשרתת, שלא לומר שפחה, כפי שאכן היה לפני כמה מאות שנים, וממילא לא ברורה להם מציאות בה יש לה זכויות משלה. הם יודעים שאישה שנאנסת בעיר, ולא צעקה לעזרה, אשמה גם היא באונס, וממילא לא מובן להם כיצד מרשיעים אדם שניצל את מעמדו כגבר, כבוס, כנשיא, ועשה מה שעשה בלשכתו המהודרת. ובעיקר: הם חסרי יכולת להזדהות עם נשים, מפני שהם תופסים אותן כשונות מהותית מהם, כאחרות, כ"אחר" המוחלט, שלא לומר כמקור לטומאה וחטא ופיתוי תמידי. אבל נשים הם קצת יותר מחמישים אחוז מהאוכלוסייה.

4. מה שמביא אותנו למסקנה שלא לעולם חוסן. אטימות וניתוק כאלה יביאו לניתוק מהצד השני. כאן אין צורך במהפכה אלימה ואפילו לא בהפגנות. ה"נתינים" פשוט ינטשו, משום שרודנות סהרורית כזאת לא יכולה להחזיק מעמד. בטח שלא בחברה הציונית דתית (כלומר, בחברה החרדית עוד יש מעט מקום לדיקטטורים מעופפים – אבל גם זה עניין של זמן). השבר בוא יבוא. אולי הוא כבר כאן.

5. מה שמביא אותנו להכיר בסימני השבר. כי כשרבנים גדולים מגלים סימני טירלול הרב שרלו נקרא אל הדגל והולך ופניו אחורנית כדי לכסות את ערוות עמיתיו המלומדים. כמו בניזרי שמפרשן את מרן, תמיד צריך את "הקול השפוי" הזה שיבהיר שההלכה "דווקא בסדר", שעוד לא איבדנו כל צלם אנוש. כך גם במכתב הרבנים הגזעני, כך גם עם "תורת המלך", כך גם עם משבר הגיור.

זה לא יכול להספיק לאורך זמן. תבוא גם התנערות כללית מרבנים שכאלה ויבוא גם פיצול. השבר יהפוך לחלוקה בין מחנות, אולטרה-אורתודוקסיה ומודרן-אורתודוקסיה, אם נלך על המודל האמריקאי. מדובר בחלוקה בין הנותנים לרציונליות ולשכל הישר מקום, ובין העושים מהויתור עליהם קודש ומצווה. הפיצול בדרך, ויפה שעה אחת קודם.