יותם יזרעאלי משלים תואר מוסמך בתוכנית לדתות זמננו באוניברסיטת תל-אביב, וכותב תזה על היחסים שבין נבואה, מאגיה ופוליטיקה, מתוך שילוב של קריאות ספרותיות פוסטמודרניות במחזור סיפורי אלישע הנביא (והוא אפילו היה סטודנט שלי פעם). לפני כחודשיים חזר ממסע בסיביר, שם חקר את שבט החאנטי, שבט שעדיין מתקיים, כחמש שעות טיסה מזרחה ממוסקבה, כציידים לקטים. ביקשתי ממנו לספר קצת על המסע ועל השבט.
אולי נפתח בכמה מילים על עצמך: מי אתה, מאיפה אתה מגיע לנושא, ואיך יצא שהעפלת עד סיביר כדי ללמוד עליו מקרוב?
קוראים לי יותם יזרעאלי, ואני תלמיד ומורה בתחום מדעי הרוח, הן במסגרות פורמליות כמו האקדמיה, מערכת החינוך וארגונים חינוכיים-חברתיים, והן במסגרות בלתי פורמליות. אני לומד ומלמד בתכנית הבינתחומית לחקר דתות באוניברסיטת ת"א, מלמד קורסים בנושאים של יהדות, נצרות ואיסלאם בישיבה החילונית של בינ"ה בדרום ת"א, מנחה בתי מדרש וסמינרים בנושאים של מודעות ומעורבות חברתית במספר ארגונים של רשת בתי המדרש בישראל, ובאופן כללי אני לומד והוגה והוזה לי את הגיגיי והזיותיי. אני נשוי לשיקמה ואבא לשלושה ילדים מתוקים שביום מן הימים, אני מקווה, יצטרפו גם הם למסעות הללו. אז אני מגיע לנושא גם מן ההיבט המקצועי של מחקר דתות, אבל גם מן ההיבט הפרטי. במקרה הזה המסע הזה לא היה מסע של משלחת אקדמית (ובמילים אחרות הוא עלה לי ביוקר :)). זהו מסע שאורגן על ידי כמה אנשים פרטיים שמרגישים שיש להם מה ללמוד מצורת החיים השאמאנית, וביקשנו להיחשף אל החיים השאמאנים במובן הפשוט ביותר של המילה.
היינו יכולים לפיכך לסוע לבקר בכל מיני מקומות, והשאלה למה להעפיל עד סיביר הרחוקה היא שאלה נכונה. למה למשל לא לסוע לשבטים אינדיאנים בדרום אמריקה, או משהו בסגנון הזה? ראשית כל לא היינו חייבים להעפיל עד סיביר הרחוקה, והיינו יכולים לבקר במקומות יותר קונבנציונאליים (עד כמה שמסע לביקור שבט שאמאני יכול להיות קונבנציונאלי). אבל הגענו אל שבט החאנטי דווקא בשל הריחוק והבידוד שלהם, ולא על-אף המאפיינים האלה.
בדומה לשאר החברות הילידיות של סיביר, שבט החאנטי הצליח לשמור הודות לריחוק הגיאוגרפי ולאקלים החורפי הקיצוני על אורח חיים זהה במשך כמה אלפי שנים. לפי החוקרים המוסמכים המסורות שלהם הן בנות 6000 שנה בערך, עם מנהגים שהגנאולוגיה שלהם מגיעה עד התקופה הניאוליטית. הם לא נראים כמו האדם הקדמון והם לא מתנהגים כמוהו, ובכל זאת אי אפשר שלא לחוש שיש משהו פרה-היסטורי באורח החיים שלהם, באופן התקשורת שלהם, עם עצמם, איתנו ועם סביבת המחייה שלהם. אל המשהו הזה ביקשנו להיחשף.
כדאי אולי להגיד שזו לא היתה משלחת עם אופי של אוריינטליזם רומנטי שתר אחר "חוויה אוטנטית". לא הגענו כתיירים, מה גם ש"חוויה אוטנטית" אפשר להשיג בפחות משאבים והוצאות כספיות. אפשר לומר שהגענו כציידים, או כלקטים. זו היתה משלחת שמבקשת לצוד וללקט רשמים מעולם שלא נגיש לנו ביום-יום, כדי שמן הרשמים הללו ניתן יהיה להזין רבדים שונים בחיינו – המקצועיים, הפרטיים והחברתיים. וכמו שהצייד הסיבירי לא יוצא למסע צייד לפני שהוא מקבל על כך אישורים מן האלים הרלוונטיים, וזאת על מנת שכל הצייד והלקט ייעשה בדין ועל פי חוזים מוסכמים מראש שמכבדים את כל הצדדים, כך גם אנחנו, יצאנו אל המסע הזה בתיאום מראש עם האנשים הרלוונטים שמנהלים את חיי השבט.
עד כמה החברה השבטית שם אכן שבטית? האם הם באמת עדיין ציידים לקטים? איך הם הצליחו לשרוד את שנות ברה"מ מבלי להכפות להתכללות באחוות הפרולטריון?
אלה שאלות גדולות מאוד. החברה שם היא שבטית באופן מובהק, לרבות כל המשמעויות הנגזרות מן המונח "שבטי". מבחינה דמוגרפית מדובר בקבוצה אתנית של כ-18 אלף איש, והם חיים בכפרים קטנים (והמונח "מאחזים" יותר מדויק אם מפרישים ממנו את הסמנטיקה הפוליטית של אזורנו, וזה קשור לאופי הציידי לקטי של חייהם, שאגע בו עוד מעט). המאחזים הללו פרושים לאורכן של גדות-נהר במערכת נהרות עצומה שמהווה את אגן הניקוז של מערב סיביר (אגן הניקוז הזה נשפך אל נהר האוב-אירטיש, שהוא החמישי באורכו בעולם והשלישי בגודלו מבחינת נפח המים שזורמים בו). אנחנו מדברים על שטח בסדר גודל עצום, שווה ערך לשליש ארה"ב, פלוס מינוס, והוא כולו יער אחד ענק, המכונה יער הטאיגה (Taiga).
בכל מאחז שכזה חיים בין שלושה לשלושים נפש, בממוצע, כלומר בין משפחה אחת לשש משפחות. חישוב מהיר מצביע על כך שקיימים מאות מאחזים, ולכולם שם מוגדר וציון על המפה. הקבץ של מספר מאחזים מכונה "קלאן", שזוהי קטגוריה מוכרת במבנים סוציולוגיים שבטיים (מקבילה של החמולה אפשר לאמר), והקלאנים מוגדרים על פי רוב לפי הנהר שלאורך גדותיו המאחזים של הקלאן פרושים. לכל קלאן יש חיה טוטמית שאיתה הם "עובדים" (זוהי תרבות שמאנית), ורוחה של החיה היא ששומרת על האזור ביער שבו הם גרים. למשל נהר ה"בולשוי יוגאן" (היוגאן הגדול) מאכלס את עשרות המאחזים של חמולת הדב (Bear Clan) – שאירחה אותנו. הקבוצה שלנו התארחה בשלושה מאחזים שונים, שנמצאים במרחק של כמה קילומטרים אחד ממשנהו, במעלה או במורד הנהר.
בני החאנטי הם השבט הגדול מבין השבטים הילידיים ששרדו בסיביר, והם חיים אורח חיים מסורתי. הם צדים ומלקטים את האוכל שלהם מהיער, וכמעט ולא מגדלים כלום. ישנם שבטיים צפוניים יותר שרועים איילים צפוניים (כמו של סנטה קלאוס), והם עדיין שבטים נודדים, אבל בני החאנטי עברו להיות שבט קבע לפני כמה מאות שנים, ויער הטאיגה מהווה עבורם מאז את מקור הפרנסה הבלעדי – אוכל, בדים, עורות, פרוות וכלים. בחורף הם צדים איילים ומוּס בשביל בשר, ושועלים וסנאים בשביל הפרוות, ובקיץ הם דגים בנהר ואוכלים תותים ואכמניות. התפריט שלהם משתנה בהתאם למה שהיער מספק. בכל אביב הם נכנסים לתקופה של כמה חודשי רעב ולא מלקטים כמעט כלום, כדי לאפשר לחיות היער לאכול את האכמניות והחמוציות. מהבחינה הזו אפשר לומר שהם לא משתמשים ביער, כמו שהם משתתפים ביער.
לשאלת השרידות שלהם במהלך שנות בריה"מ יש תשובה אחת – המרחק והבידוד. בני החאנטי ספגו מכות קשות מהשלטון הסובייטי, שלעתים טבח בהם והרג את השמאנים שלהם, אבל אחרי הכל, בשל הריחוק והבידוד והפרישה המרווחת שלהם בשטחי מערב סיביר, הם הצליחו לשמור על אורחות חייהם. לעתים את הטקסים הדתיים הם קיימו בחשאי, כגון טקס הדב השנתי, או ריטואלים של סעודות קרבן לאל או אלה מקומיים, אבל את אורח החיים ביער הם שימרו.
איך הם קיבלו אותך? ואיך תיקשרת איתם?
הם קיבלו אותנו בחום רב ובלבביות מדהימה. צריך להבין שמדובר באנשים מאוד עניים בסטנדרטים מודרניים, והם חיים חיים מאוד פשוטים. הם באים במגע עם אוכלוסיות אחרות, ולעתים מודרניות, כאשר הם יוצאים מן הטאיגה אל עבר הערים הגדולות שבאזור, כדי ללמוד באוניברסיטה או כדי למכור תכשיטים ואמנות מסורתית. אבל לארח זרים בבתיהם – זו הפעם הראשונה שזה קורה. לכן האימפקט של הנוכחות שלנו היה חזק מאוד, גם עבורם וכמובן שגם עבורנו. ישנו באוהלים מחוץ לבתים שלהם (בבתים אין מקום), גם כאשר ירדו סופות גשמים. את הארוחות אכלנו בבתים הקטנים, סביב שולחן המטבח. יצאנו ללקט תותים ואכמניות, בוקר אחד גם לקחו את הגברים לציד פטריות, חלקנו נלקחו לדיג בחכות או ברשתות, והנשים לימדו את נשות הקבוצה שלנו לארוג, להשחיל חרוזים, לחרוט בעור ולהכין סכו"ם וצלחות מקליפות העצים.
החאנטי דוברים שתי שפות: חאנטי ורוסית. הם דיברו איתנו בעיקר רוסית, ואנחנו דיברנו איתם באנגלית שבורה, במילים בודדות ברוסית, ובעיקר בשפת הידיים ומחוות הגוף. במשך כל השבוע התקשורת היתה מלווה בהתפרצויות של צחוק, של אי הבנות, של חוסר אונים ושל חיקויים. חלקנו אפילו קיבלנו כינויים.
ספר קצת על המבנה החברתי של הדת שלהם. איך היא מאורגנת? האם לכל שבט יש שמאן? או אולי יותר מאחד? ומה יחסי הכוחות בינו לבין מנהיג השבט? איפה נכנסות לכאן נשות השבט? האם יש להן תפקיד דתי כלשהו?
המבנה החברתי של החאנטי הוא מבנה טוטמי. לכל קלאן יש חיה שעימה הם מזוהים. הרבה מההבחנות של של דורקהיים וטיילור מסוף המאה ה19 ותחילת המאה ה20, שהיו בין הראשונים שחקרו את התרבויות השבטיות הילידיות, על היחסים שבין הטוטם והטאבוים החברתיים עדיין תקפות, אבל לא ביליתי שם מספיק זמן בשביל לנכוח בטקס של קרבן הטוטם.
בגדול קיים פנתאון רחב של אלים, וההתארגנות הדתית מתארגנת לפי הקטגוריות החברתיות. החל מן האדם הפרטי שיש לו את האלים שאיתם הוא עובד ולהם הוא סוגד, דרך המשפחה, הקלאן ועד לשבט הגדול. ייתכן שקיימים גם ריטואלים בין שבטיים. הפנתאון מורכב מהטוטמים השונים, מאלים שמזוהים עם הנהר, או עם עצים מסוימים, או אלים שהם הרוחות של האבות או האמהות מן העידנים המיתיים (פולחן אבות). כל הילדים, למשל,כאשר הם נולדים מוקדשים על ידי ההורים שלהם לישות רוחנית שכזו, לאל כלשהו, וחייהם יהיו כרוכים במשמעויות ובסמלים שמאורגנים סביב הישות הזו. כך למשל אם אמא רוצה שהבן שלה יהיה צייד טוב, היא תבחר להקדיש את הילד לרוח של אחד האבות שהיה צייד אמיץ, והפולחן הדתי של הילד הזה יסוב בין היתר גם סביב הישות הזו. כאשר הוא יתחתן הוא יצטרך להכין סעודת הקרבה שתוקדש לאל הזה, וזה מתרחש במקביל לפולחן הדתי של הקטגוריות השונות של המשפחה והקלאן והשבט.
אנחנו נכחנו בטקס דתי של אלת הנהר, ונכחו בו כמה משפחות בודדות. מי שניהל את הטקס לא היה השמאן המחוזי, אבל היה אחד מבני הכפרים שידע לשנן את התפילות. לא יכלתי שלא לשים לב לדמיון האסתטי שבין הטקס לאלת הנהר לבין תפילה של מניין מתפללים בערב שבת. התנודתיות של הגוף בעת התפילה, שליח הציבור, הסעודה הקדושה והוודקה (במקום היין) ששתינו.
השמאנים לא קיימים בכל מאחז, ובדרך כלל לכל קלאן יש שמאן, אבל לעתים קורה שהשמאן נפטר ועד שמוצאים את מי שיחליף אותו (זה לא תמיד עובר בירושה, אם כי גם זה קורה) אין שמאן באיזור ובעת הצורך צריך לצאת למסע של כמה ימים לכפר אחר, או אפילו לנהר אחר, אל חמולה אחרת.
אחת לכמה זמן קיימים ריטואליים כלל שבטיים. למשל אחת לשנה, במהלך החורף, מתכנסים כלל הקלאנים מכל רחבי אגן הניקוז לטקס קורבן האיילים, שמתקיים במרכז הנהר הקפוא (כל שנה קלאן אחר מארח את האירוע), ובוא מקריבים מספר רב של איילים. ההתכנסות של כלל המשפחות בשבט, שחלקן עורכות מסע של כמה ימים כדי להגיע לטקס, מתקפת עבור חברי השבט את הזהות הקולקטיבית שלהם, ומזכירה להם באופן המוחשי ביותר, שגם אם הם לא חיים ביחד ולא נפגשים כלל אלא בטקס השנתי, הם עדיין משתייכים לאותה קבוצה אתנית ששומרת על זהותה כבר אלפי שנים.
אני לא יודע מספיק על התפקידים הדתיים של נשות השבט, אם כי העניין המגדרי מאוד מעניין שם, וחלק מן הריטואלים שלהם כוללים רכיבים טרנס-ג'נדרים, כלומר הגברים מתלבשים כנשים והנשים מתלבשות כגברים, והם מעלים הצגות ומשתכרים כלוט. לפי האנתרופולוגית שליוותה את הקבוצה שלנו, המנהג הזה מתייחס אל המעבר מן החברה המטריארכאלית אל החברה הפטריארכאלית.
מה בעניין אמונותיהם? האם הם אנימיסטית? איך מתנהל הפולחן בפועל? האם הם משתמשים בקטגוריות דתיות של קדושה/חולין, טהרה/טומאה, אנחנו/זרים, ואם כן, איך הן מאורגנות? מה קדוש ומה חולין בעיניהם? מה טהור ומה טמא? מה היחס לזרים מבחינה דתית (האם מותר להשתתף בפולחן שלהם וכו'?)
אפשר לומר שהם אנימיסטים, אבל אל לנו לשקוע בתוך קטגוריות של מתודולוגיה מערבית, שהיא חשובה מאוד, אבל לא ממצה עד תום את המציאות של החיים הילידיים. הם אנימיסטים במובן זה שהיער חי מבחינתם. ישנם עצים בעלי תכונות כאלה ואחרות – וכמובן שאני מתכוון לא רק לתכונות בוטניות. ישנם אבנים בעלי כוחות ואיכויות. לעתים הידע הזה יהיה שייך בעיקר לשמאנים, ולעתים הוא יהיה common knowledge, אבל צריך לזכור שהם לא חושבים בצורה של קטגוריות כאלה, מבחינתם היער פשוט חי. למשל לפני כל לידה של תינוק חדש, ההורים שלו מכינים לו מנשא עץ שמגולף מגזע של עץ חי, במטרה מוצהרת לחבר את התינוק לרוח של היער, כדי שירגיש את היער כבר מרגעיו הראשונים. אפשר לשים לב לכך שהם לא מצהירים שהתינוק יהיה מחובר אל העץ הספציפי שממנו המנשא נעשה – אלא אל היער כולו. כלומר שיש כאן תפיסת עולם אורגאנית.
קיימים אצלהם קטגוריות של קדושה וחולין, אבל גם החולין רווי "קסם". ההבחנה היא בעיקר הבחנה של זמנים ומרחבים מקודשים. טקס הדב הוא שבוע קדוש. המקדש של אלת הנהר הוא ביקתה קדושה. הקדושה באה לידי ביטוי בעצם הריחוק של המקום מהמאחז שבו חיים, או בחוקים שקובעים למי מותר ולמי אסור להיכנס אל המרחבים. גם הבחנות מגדריות קיימות אצלהם, הן בקודש והן בחול, וזה נושא מעניין בפני עצמו. במהלך הטקסים הגברים והנשים תמיד מופרדים ויש להם תפקידים שונים בטקס, ואסור לנשים לעבור לאזור של הגברים, שנמצא מעבר למדורה המקודשת. ישנם אביזרים מקודשים, בדים למשל שמכסים את הפסל של אלת הנהר, נעשים לבדים בעלי מטען מיוחד, ומבחינה זו יש בהם קדושה.
לגבי טומאה וטהרה לא יצא לי להתנסות במקרה של הבחנות בעלי משמעות כזו או אחרת, אך אני מניח שהן קיימות. זהות קבוצתית אחת כלעומת קבוצה אחרת הוא עקרון מבחין חשוב בתרבות החאנטי, ובכלל בחברות הילידיות של סיביר. אסור לגבר ואישה להתחתן אם הם גדלים באותו המאחז. האישה תמיד חייבת למצוא גבר ממאחז אחר, מותר שהוא יהיה מאותו הקלאן, אך לא מחויב, ולאחר טקס הנישואין היא עוזבת את בית הוריה ואת הכפר שלה ועוברת לגור בכפר של בעלה. לכן הזהות של הנשים יכולה להיות מורכבת מהזהות המרחבית של הקלאן, ומן הזהות הגנאולוגית של בית הוריה, בעוד שעבור הגברים הזהות המרחבית והזהות הגנאולוגית תמיד תהיינה חופפות. בשנים האחרונות, ניתן לראות מתיחה של גבולות מוסד הנישואין, כאשר נשים בוחרות גברים רוסיים מעיירות מודרניות, למשל, או כאשר זוג אוהבים יעזוב את המאחז של הגבר ויעברו לגור במאחז שלישי, "ניטראלי". המניעים לכך רבים וקשורים בעיקר לשינויים שעוברים על חברת החאנטי בעידן הפוסט-סובייטי.
נקודה רגישה בסוגיית ה"אחר" היא נושא ההתנצרות. מאז שסיביר נכבשה על ידי הצאר הרוסי בסוף ימה"ב, נחשפו השבטים הילידיים של סיביר לניסיונות מיסיונריים של הכנסיה. אבל התנאים הקיצוניים של מזג האויר, היעדר דרכי הגישה והפרישה הרחבה של הכפרים לא עודדו מיסיונרים רבים לשוט במורד הנהר. והניסיונות שהוצאו לפועל נתקלו על פי רוב בחברות מסורתיות מאוד שלא מיהרו להמיר מערכת דתית אחת באחרת. בעידן המודרני, כל שכן הפוסט-סובייטי, התנאים נעשו קלים בהרבה (באופן יחסי) וסוגיית ההתנצרות הפכה להיות מציאות מורכבת אצל חלק ממשפחות החאנטי.
אולגה ואיסק, בני הזוג שאירחו אותי בביתם, הם דוגמא מעניינת בהקשר זה. לפני מספר שנים, איסק ובנו הבכור, שהיה אז בן 12, יצאו לצוד ביער, וכתוצאה מפליטת כדור הבן נהרג. כעבור זמן מה עבר מיסיון במורד הנהר, והציע לאולגה נחמה בישועת המשיח. אולגה שלא יכלה להכיל את האבל הכבד התנצרה. איסק נותר נאמן למסורת אבותיו, וילדיהם הבאים קיבלו שמות נוצרים, כגון פיטר ודוד. גם השכנה שלהם, נינה, שהיתה אחראית על ניגון נבל הפה בטקסי השבט ובטקס קרבן הדב, התנצרה מסיבות דומות, וכיום הניגון בנבל הפה, שעשוי מעצם של מוס-צפוני, הוא תחביב בלבד, כי היא כבר לא משתתפת בטקסים ה"פגאנים" האלה.
בספרו המעניין של יובל נח הררי, 'קיצור תולדות האנושות', הוא מבכה על אבדן הזמן הפנוי שספגנו כאשר עברנו מחברות של ציידים לקטים אל העולם שאחרי המהפכה החקלאית. האם אכן יש לבני השבט הרבה זמן פנוי? מה סדר היום של השבט?
לא הצלחתי לקרוא את כל הספר של נח הררי מכיוון שמצאתי אותו מעט פשטני, כפי שניתן לצפות ממיזם שמבקש לתמצת את קיצור תולדות האנושות בכריכה אחת. הנושא של הזמן הפנוי הוא דוגמא מצוינת לכך, מכיוון שאפשר בקלות להצביע על הדברים שהררי לא מביא בחשבון. אני אסביר.
ראשית כל, הוא צודק. יש להם הרבה זמן פנאי, והם לא קמים וישר יוצאים לעבודה או למשרד והם לא לחוצים והם אנשים קלילים ומסבירי פנים – אם כי כמובן היינו אורחים ולא כל הכביסה המלוכלכת יוצאת. (למשל, יש שם מקרים של אלימות, אלכוהוליזם, רציחות וכדומה. הבן או החתן של נינה, שהתנצרה, נרצח שנה שעברה כאשר הוא הסתבך בקטטה וזרקו אותו מחוץ לבית, והוא קפא למוות ולא שרד עד הבוקר.) אבל נניח שאנחנו מתמקדים רק בנושא של פנאי מול זמן עבודה. צריך להבין שהמובן שלנו של פנאי ועבודה הוא אחר מאוד, ויש משהו אנכרוניסטי בקביעה של הררי.
מבחינת חלוקת זמנים – הוא צודק. הם הולכים לישון כשמחשיך, וזה אומר שבאקלים הצפוני שלהם מדובר על קרוב לחצות הליל. גם הילדים נשארים ערים עד מאוחר. והם קמים בנחת בבוקר, סביב שמונה או תשע, ואוכלים ולאט לאט מתארגנים לקראת מה שצריך לעשות באותו היום, אם זה דייג, או ליקוט אכמניות, או לתקן ספסל, או להכין סלסלות וכדומה. לפעמים גם צריך לשוט לכפר סמוך להעביר מסר או להביא מנוע חלופי לסירה. יש עבודה שוטפת של להביא מים מהנהר, ולחמם אותם, ולהסיק את האש – שזה עשוי להתפרש כפנאי אבל זו עבודה לכל דבר.
אבל מה שהכי חשוב להבין הוא שמושג הפנאי הוא מערבי ומודרני מכיוון שעבורנו פנאי זה מושג שהוא יחסי לתרבות של עבודה. אין להם פנאי במובן של לקרוא ספר, או לשכב בערסל ולרבוץ במשך כמה שעות. החיים שלהם הם סיפור אחד ארוך של השרדות.
למשל, אחד הדברים ששמתי אליהם לב הוא שבכל פעם שהלכנו ביער, ולא משנה מה הנסיבות, אם זה היה בדרך לליקוט אכמניות או בדרך לטקס שקיימנו בבקתה הקדושה של אלת הנהר שהיה במרחק של שעה הליכה לתוך היער, הם כל הזמן מלקטים ואוכלים מהשיחים שלצד השביל, מבלי שהם מתעכבים. זה אוכל זמין על הדרך, והם אוכלים אותו בכל הזדמנות. זו מנטליות שיותר דומה לחתול רחוב מאשר לאדם המערבי – והפנאי שהררי מתאר ברומנטיות צריך להיות מובן בהקשר הזה.
דוגמא נוספת היא שבאחד הימים איסק הוביל קבוצה אל תוך מרחב ביער שיש בו המון שיחי אכמניות. לכולנו היו דליים וסלסלות, וכעבור שעתיים, חלק מהנשים התעייפו, וגם קלטנו ששכחנו לקחת איתנו מספיק מים (לא כל כך ידענו לכמה זמן הולכים ואיך להתארגן). לאט לאט הקבוצה החלה להתקבץ ליד גזע עץ נפול, והתפתחה שיחה על הפסטורליות של היער, על חוויית הליקוט, אחד הגרמנים בקבוצה נזכר בילדותו שהיה יוצא אל היער לאסוף תותים לעוגות של אמא שלו, בעוד שאיסק לא הפסיק ללקט. גם כשניגשתי אליו ובשפת הסימנים והאנגלית השבורה אמרתי לו שהקבוצה תשמח לחזור, הוא צחק והבין, הצטרף אל ההתקבצות של החברים ליד גזע העץ, ובכל הזמן הזה הוא המשיך ללקט אכמניות, לא הפסיק לרגע.
כולנו שמנו לב לזה, והיה ברור שבעוד שעבורנו יש תודעה שמסווגת את הזמנים לזמן של עבודה ולזמן של מנוחה, מבחינתו אין דבר כזה. זה לא קיים אצלו בכלל במערכת המחשבתית. מהבחינה הזו אין לו רגע אחד של פנאי. זה לא אומר עליו שהוא אדם לחוץ וחרדתי – ממש לא. אבל החיים שלהם לא חיים קלים.
אני מכיר אנשים, וגם אני חוטא בזה לפעמים, שמתרפקים על הזמנים שהיו פעם. אידיאולגיית העבר הרחוק המושלם, כשהיינו מחוברים לאדמה. אז כן, האנשים האלה מחוברים ליער ולנהרות בצורה שאי אפשר להאמין אם לא רואים. אבל מהות העניין היא שהם מחוברים אל הרשת המערכתית שבתוכה הם חיים. גם המערב המודרני הוא "יער", ולדעתי היישום הנכון של השאמאניזם – כאורח חיים – הוא בהשתתפות ביער שלנו, ולא בניסיון להתנגד לו או להוציא את עצמנו מתוכו.
מה האתגרים העומדים בפניהם בימים אלה, והאם לדעתך הם ישרדו אותם?
כיום האתגרים הגדולים שלהם הם מול תהליכי התיעוש והקפיטליזם האוליגרכי שמתעדף את משאבי הטבע של סיביר על חשבון המורשת התרבותית של בני החאנטי. אבל צריך להדגיש כאן כמה דברים. בשונה מחברות מסורתיות רבות שאנו שומעים עליהן שלא הצליחו לעשות את הטרנספורמציה אל תוך המודרנה, דווקא בני החאנטי הצליחו במובנים מסויימים. במקום חץ וקשת הם צדים עם רובה. סירות הדיג כיום ממונעות. הם יוצאים ליער ללקט תותים עם פלאפון, ומצלמים את טקס הדב של עצמם (אבל לא מעלים ליוטיוב). הם חוטבים עצים עם מסורים ממנועי דיזל, ושמעתי מן האנתרופולוגית שליוותה אותנו שפעם עבור הטקס השנתי של קרבן האיילים, הטיסו אחת עשרה איילים זכרים בהליקופטר עד לנקודת המפגש של הטקס.
כלומר בני החאנטי הצליחו לשמר מסורת של אלפי שנים גם כשהם סופגים חלק מהטכנולוגיות של העולם המודרני (למעט מים זורמים וחשמל). זאת עוד אחת מבין הסיבות שבגללן בחרנו לסוע ולפגוש דווקא אותם, כי יש משהו באורח החיים שלהם שמנפץ את ה"פסל", את הדימוי שיש לנו על שבטים שמאניים. הם לא נראים "שמאניים" אם יש בכלל מראה כזה שאנחנו עשויים לדמיין אותו. אבל הם כן מתנהגים כמו שאמאנים, ויש בזה הבדל גדול.
עם כל זאת, על-אף שאת הכיבוש הרוסי, את המיסיונריות הנוצרית, את מלחמות העולם ואת השלטון הסובייטי הם שרדו, נראה שהסיכויים שלהם לשרוד את מדיניות הפטרול של רוסיה הם קלושים. הם לא מאורגנים מבחינה פוליטית, ומשאבי הטבע שקיימים במרחבי הצייד והליקוט שלהם יקרים מדי עבור מערכת השיקולים הקפיטליסטית. בקיצור, האתגר הגדול ביותר שלהם הוא תעשיית הנפט.
יש להם חוזים עם תאגידי הנפט, על פיהם הם מקבלים דלק חינם עבור סירות המנוע ועבור הגנראטורים שמספקים להם שעות בודדות של חשמל בערבים, אבל רבים מהחוזים האלה מופרים על ידי התאגידים, ושטחי המחייה של החאנטי מצטמצמים משנה לשנה. קשה להעריך כיצד בדיוק ייראו השנים הקרובות. יתכן שהסיכויים היחידים שלהם לשרוד יהיו על ידי הפיכת התרבות שלהם למשהו שניתן לשווק אותו. אבל גם אז עולה השאלה האם אכן ניתן לכנות מצב כזה שרידות, או טרנספורמציה מלאה שמחירה אבדן המסורת. התשובה לדעתי ברורה.
—
ביום שישי הזה אדריך סיור בנושא דת ומדינה בירושלים. כאן הפרטים.
יוסף בן שלמה
לולאת האל 