גורואים ומורים רוחניים

מרדכי גפני באפולוגטיקה אינטגרלית

גפני על שער "מעריב", אז מאז שברח מהארץ, לאחר שהוגשו נגדו מספר תלונות על ידי תלמידותיו במרכז "בית חדש", במשטרה, באשמת ניצול מיני, בנה את עצמו הרב מרדכי גפני מחדש כמורה רוחני בזרם ה"אינטגרלי" בארה"ב. קן וילבר וחבריו פרשו עליו את חסותם, ולמרות שוילבר אמר תחילה שעל גפני "לרפא את עצמו" מה"מחלה" ממנה הוא סובל (התמכרות למין? עגבת?) הוא מהר מאוד נתן לו מקום מימין לכס מלכותו.

(כמה מילים על התיאוריה האינטגרלית: זו מנסה לתת תמונת עולם כוללת המבוססת על ניתוח אבולוציוני, ברוח הגליאנית, של התפתחות האדם ורמות התודעה שלו, מהשבטי-פרימיטיבי ועד המואר. היא מנסה לכלול ולשלב אמיתות רבות ככל האפשר, לא רק מתקופות ומיבשות שונות, אלא גם משדות ידע שונים, וכך ולנסות ליצוק יחד מכל הגופים הללו מפה מפורטת וברורה של "מכלול הידע האנושי", שמצביעה על התפתחות בעלת כיוון ברור, חיובי, המסתיים במודעות עצמית מוארת ומאושרת. האמת היא שאני מחבב אותה וחושב שיש בה כמה רעיונות טובים, אם כי היא לא תמיד נצמדת למתודות מדעיות, שלא לומר לעובדות היבשות.)

ואכן, נראה שטוב לו שם, לגפני. הבעיה היא שלשונות זדוניות עדיין לוחשות שגפני, בסופו של דבר ובמהותו של עניין, אינו יותר מאשר עוד גורו נצלן, ושאין לתת לו במה, קהל, לגיטימציה או גישה חופשית לבני אדם. ובכן, כדי לקבור דעות מטרידות אלה אחת ולתמיד מתכוון גפני להסביר למה מה שעשה כשר לחלוטין. כשר, כלומר, מבחינה אינטגרלית.

הבלוגיסט William Harryman שמדווח על כל עניין אינטגרלי מספר על הרצאה שגפני כנראה יתן בכנס האינטגרלי הקרוב, שמתחיל היום. כותרת ההרצאה:Spiritually Incorrect; Sex, Ethics and Injury, וגפני בה מבקש כפי הנראה להסביר למה למרות שמין בין מורה רוחני לתלמיד(ה) אינו פוליטיקלי קורקט, הרי שהוא בעצם בסדר גמור. הנה כל ההרצאה ב-pdf.

לשמחתי אותו הרימן כבר עשה את העבודה ואין צורך לקרוא את כל מילותיו (המבולבלות, כך הוא מוסר) של גפני. מול כל ועדות האתיקה שמגנות, ואוסרות, באופן חד משמעי יחסי מין בין מטפלים למטופלים, טוען גפני כי האיסור הזה הוא לא יותר מאשר "דוגמה":

הוא דוגמה מפני שהוא מוצג כמעין אמת אלוהית אף שהוא מגובה על ידי פסיכולוגיה מפוקפקת ודלה. כמו כל דוגמה יש בה תובנה מהותית ואמת, אולם כמו כל כתיבה פונדמנטליסטית, התובנה הזאת נמתחת הרבה מעבר ליכולת שלה להביא לחכמה או הבנה. הכתיבה שלהם [של הפסיכולוגים הטוענים כך – ת.פ.] היא באופן מובהק לא אינטגרלית בכך שהיא מתעלמת מהקשר, שלבי התפתחות, היא אינה מודעת ל- pre-trans fallacy, לא לארבעת הרבעים, ולעניינים רבים אחרים שהם לב לאתיקה ולשיח האינטגרליים.

אחר כך הוא בכלל טוען שהם לא לוקחים בחשבון את "הצל הנקבי" (feminine shadow), כלומר, בשפה אינטגרלית, אותו חלק אצל הנשים שהם מדחיקות, לא מודעות אליו, אבל שמשפיע על התנהגותן ומושך אותן לכיוונים לא חיוביים. במילים אחרות: הן בכלל אשמות.

גפני הוא אדם מתוחכם וחלק-לשון, אבל הטיעונים האלה מבישים. האשמת פסיכולוגים, על הגופים שהם מייצגים ושלל הניסיון שבאמתחתם, בכך שהם לא מבינים תיאוריה אינטגרלית ולכן אינם יודעים שיש מקרים שבהם יחסי מין בין מטפל למטופל הם דווקא לעניין, אינו יותר מאשר הפיכת התנועה האינטגרלית לכת דמוי-גנוסטית שמחזיקה באמת ומלגלגת על "בני החושך" העיוורים (באופן מצער הקהל האינטגרלי אכן יכול עוד לבלוע את זה, שכן יש בתנועה הזאת משהו בהחלט כיתתי-גנוסטי מהבחינה הזאת). ואם היחסים האלה היו כל כך טובים מבחינה אינטגרלית, איך זה שהנשים עצמן הרגישו עצמן פגועות? אה, נכון, אולי הבעיה היא ב"צל" שלהן. כאן ראוי לומר בברור: כל ניסיון להפיל את האחריות לפגיעתו של התלמיד על התלמיד ולא על המורה הוא מעוות בעיקרו, על אחת כמה וכמה אם השניים נכנסו למערכת רומנטית-מינית.

בכלל, הרי מה רוצה בסופו של דבר גפני להסביר לנו? כל מה שהוא רוצה לומר הוא דבר פשוט: יש יוצאים מהכלל. זה הכל. והוא מנסה לגרום לנו להאמין שכל המקרים שבהם הוא קיים יחסי מין עם תלמידותיו (דבר בו הוא מודה) כולם היו יוצאים מהכלל. אבל בשביל לומר את זה הוא מגייס את התיאוריה האינטגרלית, כלומר אוסף שלם של כללים. הכללים החדשים האלה יעזרו לו, כך הוא מקווה, להוכיח שכל פעם שחטא עשה זאת באופן מיוחד, נדיר, ובכל זאת "לשם שמיים". כנראה הוא יכול, אם רק ישאלו, להנפיק את ההסבר האינטגרלי המדוייק לכל מקרה של משגל אסור בינו ובין תלמידה.

ואכן, גפני מסכם (העילגות במקור):

טבעה של דוגמה הוא שהיא לא מסוגלת לערוך הבחנות. היא קיצונית בטבעה ולא מאפשרת ניואנסים עדינים או פרדיגמות אלטרנטיביות. לכן לימדו מורי הזן: אם תפגוש את הבודהה בדרכך, הרוג אותו. כי הבודהה של אתמול הוא הקורבן הפמיניסט או הפאשיסט המיני שמקדם את המקרתיזם המיני החדש.

איזה ממבו-ג'מבו ניו-אייג'י מפואר! גפני הוא הלוחם נגד המקרתיזם המיני, הפאשיזם המיני, הפמיניזם הקורבני והבודהיזם הדוגמטי (או כל צירוף שימושי אחר). השתחררו מכבליכם הדוגמטיים והצטרפו אל הרב גפני במסעו אל החופש! אוי, וגיוס הזן למען שבירת כל הכללים הוא תרגיל ניו-אייג'י ישן יותר מהלחישה "תזרמי" על אזנה של רוחניקית. לכאן, אם כן, הגיעה התנועה האינטגרלית – אם אכן גפני יוכל לומר דברים שכאלה בכנס הרשמי שלה.

וכפי הנראה הוא יוכל. הבלוגר שחשף את זה מציין שהוא "הבלוגר הרשמי של הכנס", והוא אכן נזעק על דבריו של גפני, אבל לא כן מארגני הכנס. אחת מהם, המורה הרוחנית Sally Kempton, הגיבה לפוסט שלו, בטוקבק ובקובץ רשמי, והגנה בלהט על גפני ועל השתתפותו בכנס, גם בשם קן וילבר. מובאת שם גם תגובה מוילבר עצמו, שטוען שגפני "השתנה באמת בדרכים רבות". כך שכפי הנראה גפני אכן יעלה ויאמר את דברים האלה.

אני לא יודע אם גפני השתנה או לא, אבל 1) תלונות כנגדו במשטרה עדיין תלויות ועומדות; 2) אפולוגטיקה אינטגרלית למערכות יחסים מיניות בין מורה לתלמידות רבות היא שפל נוראי ובושה לכל התנועה והתיאוריה האינטגרלית.

שי טובלי מנהיג כת, עבר ועתיד

אני רוצה להתחיל בשתי הצהרות עמדה בסיסיות:

1) אין לי דבר עקרוני נגד כתות, כלומר נגד קבוצות מצומצמות שפועלות סביב מורה. עקרונית אין בזה לדעתי כל רע, גם אם לרוב מצבים כאלה הופכים לשליליים מבחינה רוחנית, אם לא גם מבחינה רגשית, כספית, מינית ועוד. קבוצת התלמידים הראשונה סביב הבעש"ט, למשל, היתה נחשבת בימינו כת, אבל יצאו ממנה כמה מגדולי הרוח וכמה מהרעיונות היפיפיים של היהדות – והאנושות – אי פעם.

2) אין לי דבר עקרוני נגד שי טובלי. אני חושב שהוא אדם שבבסיסו הוא טוב, שכוונותיו לרוב טובות, ואני גם חושב שהוא מיוחד מבחינה רוחנית, כלומר שיש לו בהחלט השגה מסויימת. בפגישתנו הראשונה, בראיון שקיימתי איתו לפני יותר מחמש שנים, התרשמתי ממנו בסך הכל לטובה, וכך גם ניכר בכתיבתי.

טובלי מכריז שהוא הבודהה מאוריון אבל מאז דברים השתנו. כשנה וחצי לאחר מכן יצא טובלי בהכרזה חגיגית שהוא "הבודהה מאוריון", אחד מ"צוות הבוראים של הגלקסיה", שבואו מסמן את "קץ הדתות" ותחילת הנהגתו את האנושות כולה. אבל אף אחד לא קנה את הקשקוש המגלומאני הזה, וטובלי נאלץ לסגת, תוך חודשיים בלבד, מכל הכרזותיו ולהפוך שוב לגורו מן המניין. בין לבין טובלי הספיק לפרק זוגות בקהילתו על פי הנחיותיו, לגבות כספים על הוראתו הרוחנית המפוקפקת, ולתת לאנשים "תרופות הומאופתיות" שרקח בעצמו, אתם לא רוצים לדעת ממה.

מאז עבר טובלי גלגולים רבים. הוא המציא שיטת יוגה, רפואה חדשה, ועוד מני הבלים (סיכום של גלגוליו, כולל תמונות, כאן), עד שלאחרונה הוא הפך ל"מורה רוחני המשתייך למסורת קונדליני יוגה שמייסדה היה סוואמי ניטייננדה. תלמיד ישיר של המורה הרוחני האמריקאי ד"ר גבריאל קזאנס. הוגה, סופר ומשורר", ולהבטיח במסגרת זו חיי נצח.

יחד עם זאת, הוא לא זנח עוד שלל פרוייקטים מקוריים חדשים (כשהגננת אמרה שיש לילד דמיון מפותח היא לא צחקה), כמו "טכניקת השאלה" או "סוד האור הלבן". כשטענתי לפני שנה שהוא לא יותר מאשר מנהיג כת הכחיש טובלי נמרצות. הוא טען שפירק את הקבוצה שלו:

מעניין יהיה לדווח שה"כת" שבראשותי פורקה זה מכבר ביוזמתי האישית, ועל כן יהיה אידיוטי לטעון שכל רצוני הוא לצרף חברים לקבוצתי. […] תודה לאל שאני איני שותף למטרה המיסיונרית המשעממת של איסוף מאמינים ומקדיש את כל ימיי ולילותיי לכתיבת ספרי עיון, רומאנים וספרי שירה, כמו גם פרויקטים אמנותיים נוספים ורפואיים-אלטרנטיביים.

קבוצתו אכן פורקה באותה תקופה, אם כי כמובן שכל חבריה היו עדיין כפופים למרותו. וכך הגענו עד הלום, כלומר עד הרגע שבו טובלי החליט לאסוף מחדש את מאמיניו ואף לנסות לצרף כמה חדשים. ממידע שהגיע אלי עושה רושם שטובלי מבקש לחזור לעשות נפשות לעצמו ולתורתו. מדובר בכמה מיילים שנשלחו בתפוצה פנימית בין חברי הכת. אני יודע מי כתב (למעשה כתבה) אותם, אך לא אציין שמות, וגם לא אביא את המיילים בשלמותם, משום צנעת הפרט. אביא רק כמה ציטוטים שישפכו אור על פעילות הקבוצה, כדי להזהיר אנשים מלתת לה את כספם או זמנם. ובכן, על פי הכותבת (הערות בסוגריים מרובעות שלי):

השנה, לפי כל התחזיות, הפנימיות והחיצוניות שהוצלבו כבר אצל מעט גורמים שונים ובלתי תלויים האחד בשני הולכת להיות שנת ההתמקמות האחרונה של הבודהא, השנה שלאחריה הוא יהיה כאן במלואו. […] לכן, הנוכחים ביום ההולדת [של טובלי] יוכלו להיות אלה אשר מתחייבים על פרוייקט לשנה וכאשנו אומרים מתחייבים, הכוונה היא ממש לחתום על התחייבות בכתב עם דיווח חודשי של התקדמות הפרוייקט שיועבר אליי. זאת מכיוון שהבטחות שניתנו בעבר, או פרוייקטים שהתחילו בהבטחה גדולה לא הסתיימו.

טוב, זאת האנדרסטייטמנט של הגלקסיה. אחר דברים אלה באה רשימת פרוייקטים, רובם ענייני הפצה של תורתו של שי לעולם (למשל, "הקמת והפצת אי-בוק", "הפקת והפצת חוברות השאלה לילדים"), והאחראיים עליהם. שימו לה שמהמידע הזה עולה גם שחסידיו של טובלי עדיין בטוחים שהוא "הבודהא מאוריון", כלומר אחד מצוות הבוראים הגלקטיים (ראו לינק שני לעיל).

"תנועת 2012", עוד אחד מגלגוליו הקודמים של טובלי והנה ההכרזה על הכוונה להתגבש מחדש כקבוצה, ולגייס חברים נוספים:

[…] אמרתי לו [לשי] שקשה לי להבין איך לצידו של יוצר גלקטי בעל שיעור קומה וגודל בלתי נתפש כמוהו, התאספה קבוצת אנשים כל כך חלשה וחסרת אנרגיה. הוא אמר לי שהוא כבר עבר עם עצמו את כל תהליכי האבל, והשלים עם המציאות הזו. אבל ראיתי בעיניים שלו שהוא עדיין כמה לקבוצה חזקה ומגובשת סביבו. […]

תוך זמן קצר התחלתי להרגיש דחף מאוד חזק לעשות משהו בעניין. […] אז הרמתי את הכפפה, ואתמול נפגשתי עם [השם נמחק] כדי לקבל בהירות, הכוונה ומעשיות דרך טכניקת השאלה. זה היה אירוע מאוד מרגש ומחזק, וכולי תקווה שכמה שיותר מאיתנו ימצאו בתוכם את הקריאה לקחת חלק בתנועה החדשה שרוצה לקרות דרכנו.

[…] הכוונה היא להקים גוף חזק של תלמידים שעומד להתעסק בשני מישורים עיקריים: הראשון הוא של שירות והפצה. כלומר, גוף תלמידים שיפעל מתוך תאום עם הרצון האלוהי, כדי להפיץ בכל דרך אפשרית את טכניקות המוח והאור הלבן, שידאג להביא כמה שיותר אנשים למפגשים של שי ויהיה זמין לפעולה חזקה ומדויקת בכל מה שיידרש. השני הוא של שחרור וטרנספורמציה. כדי להפוך ליצירות מופת עלינו להשקיע הרבה אנרגיה ומודעות ביצירת התשתית המתאימה לקבלת האור, ליצור בינינו שיח של התעלות ואקסטזה ולחדול מהתעסקות קטנונית באשליה.

[…] לפני הכל כמובן שלא מדובר בשום דבר שהוא חובה. אנחנו כבר לא בסרט ההיררכי הזה, ולכן היענות לקריאה שבאה דרכי היא פונקציה של רצון חופשי,להט אמיתי ותחושה של יעוד וחיבור לחזון של סנגה אמיתית. […] לכל נפגעי טראומת הכת, לכל מי שחווה דחייה מרעיונות קולקטיביים כתוצאה מחיינו המשותפים הקודמים ולכל מי שליבו מלא בחשש או אפילו ציניות כלפי מהלך כזה, אני רוצה לומר שאני מבינה אתכם, אבל יודעת שיש עתיד לא ידוע, משהו חדש שטרם התגלה ונוסה באמת על ידינו. שהזמן מבשיל למהלך כזה ואם אנחנו רוצים לצאת משיממון חיינו הנפרדים, זה הרגע לעשות מהלך משותף.

הפסקה האחרונה מגלה לנו שאכן כבר היו נפגעים מפעילותו של שי בעבר, שפעל בצורה היררכית והביא לסבל ול'טראומה'. הפעם, כך מבטיחה הכותבת, יהיה שונה, אם כי דרישתה להתחייבות בכתב, והשכל הבריא, מעלים חשד שלא כך יהיה. בהמשך הדברים (שלא ציטטתי) מוצעת למכירה עוד "תרופה" פרי פיתוחו של שי ("להתמזגות עם הבודהא מאוריון"), ובקשה לסגור חובות שקיימים עדיין כלפיו, כמה אלפי שקלים שכל מני חסידים חייבים לו. דברים אלה הם במסגרת פעילותה הפנימית של הכת, ולכן אין טעם לדעתי להיכנס אליהם.

אני רוצה לומר שוב: אני לא חושב ששי הוא אדם רע, או "שרלטן" במובן המקובל. הוא אכן מאמין שהוא הבודהא מאוריון וכל הג'ז הזה. הבעיה היא שהוא מציג את עצמו בצורה אחרת (למשל כמורה לקונדליני, או כמפתח טכניקת "האור הלבן"), ומסתיר את אמונותיו האמיתיות כדי לקרב אליו תלמידים ולעשות נפשות לתורתו (שממנה הוא גם מתפרנס כאמור). ובאמת שיש כתות גרועות הרבה יותר מזו של טובלי, שהיא יותר מכל פשוט מגוחכת. גם האנשים סביב טובלי הם לדעתי ברובם רציניים וטובים, באופן אירוני אכן כנראה 'חלשים וחסרי אנרגיה' כפי שטובלי עצמו מסכים, אבל אולי רק מפני שהם שפויים מדי כדי לקנות לגמרי, בעומק לבבם, את השטויות שלו, בעיקר אחרי כשלונותיו החוזרים ונשנים.

הרשימה הזאת על כן לא מבקשת לפגוע באיש, אלא רק להזהיר את הציבור ולומר בקול ברור: שי טובלי הוא מנהיג כת, והוא מנסה לגייס אנשים בטכניקות שונות, לא כולן כנות.

הנהגה יהודית – בין כריזמה להלכה

מאמר שפורסם ב"דעות", ונספחיים על הרב אלון ועל דברים נוקבים שפורסמו בגליון האחרון

בעשורים האחרונים הדיון בכריזמה לגווניה נעשה יותר ויותר חשוב בשדה חקר הדתות, וזאת משום ריבוי התנועות הדתיות החדשות (New Religious Movements, או NRMs בשפת המחקר), כלומר התופעה ההולכת ונפוצה של זרמים רוחניים קטנים, ושמא פשוט כתות, שמתקיימים תחת הנהגתו של מורה רוחני יחיד. קבוצות כאלה הם למעשה הדוגמה הטובה ביותר למה שמקס ובר (מאבות הסוציולוגיה, 1864-1920) כינה "הנהגה כריזמטית", דהיינו הנהגה שמבוססת כולה על סמכותו של אדם בודד, ואשר בדרך כלל יוצאת כנגד הזרם המרכזי בחברה.

ובר לא היה הראשון שהשתמש במונח 'כריזמה', אבל ללא ספק הוא היה זה שהחדיר אותו כמושג בעל חשיבות עליונה להבנת התופעה הדתית. הוא משתמש במונח במגוון דרכים, אולם בבסיסו כוונתו היא לאופי העל-טבעי, המאגי, של ההנהגה הכריזמטית, כלומר לכך שהמנהיג הדתי הכריזמטי נחשב כמי שיש לו גישה אל המימד העל-נורמלי של המציאות ויכולת לדלות ממנו כוחות או בשורות, ועל כן – סמכות. מכאן מובן שאחד מאבות הטיפוס העיקריים של המנהיג הכריזמטי עבור ובר הוא הנביא המקראי.

כיום עדיין יש בינינו "כריזמטים" במובן הזה (למשל הרב איפרגן "הרנטגן"), אולם לרוב אנחנו כמובן לא מתכוונים שלאדם כריזמטי יש כוחות על-טבעיים. אולם בבסיס האופן בו אנחנו מתייחסים אליו נותר דומה: יש בו 'משהו' שמייחד אותו, משהו שלא ניתן בדיוק להגדיר, אבל שנוסך קסם בלתי ניתן להכחשה על הפוגשים בו. במילים פשוטות – הוא מקסים.

מתח מתמיד ומפרה

ההנהגה הכריזמטית ניצבת עבור ובר כנגד שתי צורות אחרות של מנהיגות: המנהיגות המסורתית, והמנהיגות הרציונלית-משפטית. המנהיגות המסורתית שואבת את כוחה מהעבר: היא עוברת בירושה ומיצגת היררכיה שאולי פעם הונהגה על ידי מנהיג כריזמטי, אבל מאז עברה מיסוד והפכה למסורת קבועה. המלוכה היא דוגמא ברורה למנהיגות מסורתית, וכך גם אב-המשפחה. המנהיגות הרציונלית-משפטית, לעומתה, מתבססת על עקרונות רציונלים (למשל: החוק בה חל בצורה שווה על כולם), והיא היחידה שעולה על במת ההיסטוריה לדעת ובר בנקודה מסויימת מאוד: במערב המודרני.

מובן שהחלוקה הזאת היא סכמטית ופשטנית; במציאות סוגי ההנהגה האלה משולבים האחד בשני, וכך גם ביהדות. היהדות מציגה (באופן נוכח יותר מבשאר הדתות) שילוב אמיץ בין הנהגה מסורתית להנהגה חוקית, וובר לא היה עיוור לכך. היהודים, כמו הפרוטסטנטים אבל הרבה לפניהם, דחו את השימוש בטקסיות-מאגית (שניתן למצוא בתרבויות שמאניות או אצל הקתולים) כאמצעי לגאולה, ומיסדו מערכת לגליסטית מקיפה שכפופה ברובה לשיקולים רציונליים. משום כך, ההנהגה הכריזמטית היהודית, שגם היא התקיימה לצד ההנהגה החוקית והמסורתית, היתה פעמים רבות באופן מודגש אנטי-ממסדית. אין זה מקרה שרוב הנביאים לא היו כוהנים ואף יצאו כנגד עבודת הקורבנות, ואין זה מקרה שחז"ל מיהרו לקבוע ש"חכם עדיף מנביא". מכיוון שהמנהיג הכריזמטי שואב את כוחו מעצמו, הוא מהווה מוקד נבדל ומתחרה להנהגה המסורתית.

במילים אחרות, קיים מתח מתמיד בין כריזמה להלכה: בעוד הרב מבסס את סמכותו על קדושת המסורת, הנביא (או הכריזמט המודרני) מגבש את סמכותו סביב קדושתו שלו. יחד עם זאת, המתח הזה הוא יסוד מפרה, וובר ראה במנהיגים הכריזמטיים סוכני שינוי הדוחפים את המערכת המסורתית קדימה (בעיקר בזמני משבר) ומפתחים אותה. אין זה אלא מופע נוסף של אותו ניגוד ישן נושן בין הביטחון לחופש, בין החוק היבש והאהבה המקלקלת את השורה, או בשפה קבלית – בין עיגולים ויושר.

בהיסטוריה היהודית ניתן לראות דוגמא מובהקת למתח בין ההנהגה הכריזמטית לזו המסורתית בתנועה השבתאית, שם נביא כריזמטי (נתן העזתי) ומועמד למשיח, ריסקו עבור חסידיהם את המסגרת הנורמטיבית של ההלכה. כמשיח ניחן שבתי צבי במטען הכריזמטי האולטימטיבי עבור היהודים, ואין זה מפליא שכל שיקול מסורתי (או מוסרי) התבטל בפני הנהגתו.

אם התנועה השבתאית היתה כוח שהרס יותר מאשר יצר, אולי בעיקר בגלל הבגידה המאוחרת של מנהיגה במסורתו, הרי שבתנועת החסידות ניתן לראות בצורה ברורה כיצד הכריזמה משמשת ככוח יצירתי ומפתח. הצדיקים החסידיים, כבר מהבעש"ט, היו כמובן מנהיגים כריזמטיים, אבל יכולתם לשמור על המסגרת המסורתית בת בבד עם הדגשת החידושים שהם יצרו איפשרה לחסידות להוות יסוד יוצר ובונה ולהעניק ליהדות כלים חדשים וחשובים להתמודדות עם העולם המודרני.

פרשת הרב מוטי אלון

דוגמא מעניינת של הנהגה כריזמתית, שיחסיה עם הממסד היו יוצאי דופן, ניתן למצוא בדמותו של הרב מוטי אלון. הכריזמה של הרב אלון היא כמובן גרסה מודרנית ומעודנת בהרבה של אותו כוח מאגי שהשאמן או הצדיק החסידי החזיק בו; הוא פשוט מקרין תכונות שבחברה שלנו אינן שכיחות (ולכן מבוקשות) כמו קרבה, רוחב-לב, עומק, דבקות-דתית ויושרה. מקרה הרב אלון שונה גם מבחינות אחרות: הכריזמה שלו לא גויסה כדי להוות מוקד אלטרנטיבי של סמכות או אף כדי לחדש חידושים מתוך הזרם המרכזי, אלא דווקא כדי לבצר את המוקד המסורתי, דהיינו את ההלכה כפי שהיא.

משום כך הכריזמה שהוא זכה לה לא היוותה כל איום על הממסד עד הרגע הנורא בו נחשף שהוא בגד בעקרונות מרכזיים של אותו ממסד; או אז גם ידע הממסד להרחיק אותו מכל עמדת סמכות. אם נחזור לפתיחת דברינו, נראה שזהו אחד ההבדלים החשובים בין מנהיגות כריזמטית שנוצרת בתוך דתות ממוסדות, לבין כזו שיוצרת את הדת של עצמה, כמו בניו-אייג'. בניגוד למקרה הרב אלון, על האחרונה אין כל פיקוח, ומובן שפעמים רבות התוצאות הנובעות מכך הן קשות.

המקרה של אלון מוכיח אם כן לא את סכנתה של הכריזמה בימינו, אלא דווקא את חוסר השפעתה המצער. כאמור, כמו כל דת ממוסדת צריכה היהדות מנהיגות כריזמטית שתנצל את כוחה היצירתי והסוחף כדי להפרות ולשכלל אותה. כפי שידע ובר, החיכוך בין ההנהגה הממסדית לכריזמטית הוא כזה שמתיז ניצוצות, אך דווקא בכוחם של אלה להאיר פינות חשוכות בעמדתה הנוכחית ולהצעידה קדימה. החוקים נחוצים לא פחות מהיצר לפרוץ אותם, ומאידך, ללא אותו יצר החוק הקפוץ יביא רק לסטגנציה, לעצירות.

עבור חסידיו של הרב אלון המכה היא כואבת מאוד, אולם מנקודת מבט שלוקחת בחשבון את התפתחותה של המסורת היהודית, מה שמצער במקרה הרב אלון לא מעט הוא שהרב לא ניצל את הכריזמה שזכה לה כדי להאיר צללים וכדי למשוך אנשים מחושך לאור, ולפיכך כוחות היצירה והחידוש שגלומים היו בדמותו נותרו עקרים ולא אתגרו את הממסד הרבני – לא לפני חשיפת הפרשה הקשורה להתנהגותו ולא לאחריה.

נספח א': כריזמה, מין, והרב מוטי אלון

על פי ובר כריזמה גם קשורה בקשר רב דורות למיניות: אחת הדרכים הותיקות ביותר לזכות בראשונה היתה להימנע מכל קשר עם האחרונה. הסגפן הנזירי נטען בכריזמה, כלומר נחשב למיוחד או טהור, בגלל שהוא חי בצורה מיוחדת, צורה בלתי-אנושית שבמסורות רבות נחשבת משום מה לעל-אנושית. אחת הסיבות לאימוץ הנזירות על ידי הכמורה בכנסייה הקתולית היתה על פי ובר כדי להשוות בין הכריזמה של כהניה לזו של סגפניה המתבודדים במדבר – הממסד הכנסייתי לא היה יכול להרשות לעצמו מוקד מתחרה חזק כל כך של סמכות כריזמטית. ניתן לומר שגם בהינדואיזם המצב דומה, וממנו למדו זאת גם הבודהיסטים.

ביהדות כמובן המצב שונה, ודמויות לא נטענות בכריזמה משום שהן פרושות מבחינה מינית. היהדות תמיד ידעה לשמור על יחס בריא יותר למין (טוב, בזמננו זה כבר לפעמים לא כך), וממילא הימנעות ממנו לא נחשבה למעשה שראוי לשבח. יוסף, למשל, לא נערץ על שום שלא קיים יחסי מין, אלא על שום שלא חטא באשת איש. מאידך כאשר יהודה הולך לזונה זו לא נחשבת בעיה, אלא רק כשאותה אישה מתגלה ככלתו תמר.

מין אם כן אינו מטבע שניתן לקנות איתו כריזמה ביהדות, אלא אם כן קיומו או אי קיומו מתיישב על קיומה או אי קיומה של מצווה. כאשר הרב אלון מקיים יחסי מין עם גברים הבעיה מבחינת האורתודוקסיה היא לא המין, אלא הגברים.

והערה אחרונה על המצב של הרב אלון כעת: הרב אלון חזר ללמד. אם לשפוט על פי דבריה של אמונה אלון בראיון שנתנה בשישי האחרון ל-7 ימים, הוא מוקף באנשים שבטוחים בחפותו, או לפחות בטוחים שנעשה לו עוול. בראיון אלון אף מאשימה חברים בפורום תקנה בנסיון מכוון לחיסולו של הרב אלון כדמות ציבורית: "שתיים-שלוש דמויות אינטרסנטיות שאני יודעת מי הן, אבל לא אנקוב בשמותיהן, העלילו עלילה ושיכנעו את יתר חברי הפורום שהרב מוטי מסוכן".

בלי להתייחס להאשמה השערורייתית הזאת שבעצם מטילה רפש ברוב האישים הבולטים של הציונות הדתית כיום (ויש לזכור שאלון עצמו לא הכחיש את מה שהוא מואשם בו), הרי שעולה ממנה משהו שנדמה לי שכתבתי כבר איפשהו: אלון הופך לגורו, ותלמידיו סביבו הופכים לכת. באין לו מקום באורתודוקסיה, הוא פורש ממנה דה-פאקטו ומקים לעצמו מועדון פרטי. נבנית כאן אם כן חצר מנותקת של מעריצי הרב מוטי, מוחרמת על ידי סביבתה ובעלת מודעות עצמית פרנואידית (ומה היה הימין הדתי עושה בלי תיאוריות קונספירציה?). בעיני חסידיו הרב הוא צדיק נסתר, מוכפש ומעונה, שעומד לבד אל מול כל העולם, ובעיני כל העולם אלון הוא מחזה מביך של אדם שלא מסוגל לקחת אחריות על מעשיו. נעקוב אחרי ההתפתחויות. משעמם לא יהיה.

נספח ב': גליון דעות 47

המאמר שלעיל, ללא הנספח, פורסם בגליון האחרון של דעות (עורך עמרי שאשא), גליון 47 המעניין שיצא זה עתה. הגליון "מבקש להתבונן מחדש על מרכיביה השונים של דמות הרב", ובין המאמרים המעניינים יש ראיון של משה מאיר עם הרב יובל שרלו, וכן דברי ביקורת נוקבים של כמה אישים נכבדים.

הרב בני לאו, למשל, יוצא נגד "קבלת מרות וצייתנות לרבנים גדולי תורה [שמולידה] דלות רוח, תלותיות וכניעה" ובעד "חינוך לעצמאות, לתודעת חירות אישית ולהעצמת היחיד". אחר כך הוא פחות או יותר מכריז מלחמה על הרבנים החרדים הגדולים:

ההשתקה של חכמי ישראל [דוגמת הרב דרוקמן בעניין הגיור – ת.פ.] היא אלימות רוחנית, שהולידה רדידות ותלות שמשפיעות על חיינו הדתיים בכל פינה ופינה. […] הגענו לתהום כעורה של הנהגה חרדית, ואין לנו אלא למרוד בה: זו אינה התורה שלנו, זו אינה ההשקפה שלנו, ואלו אינם הגדולים שלנו. ילדינו צריכים לשמוע אותנו מתקוממים מול האלימות וההשתקה. אנחנו צריכים לצעוק בקול גדול: לא כך דרכה של תורה! אנו מאמינים בה' ובתורתו ומסרבים להכניע ראש מול האפיפיורות הרעה הזו. עלינו לחזק איש את רעהו באמונה בה' ובתורתו, ולחזק את האמון שלנו ביושר ובטוב של כל ילדינו.

דברים נוקבים אם אי פעם היו כאלה. אריאל פיקאר (הרב, הד"ר) גם הוא טוען שיש להסיר מהרב את

מרכיב הסמכות. כפי שהוא נתפס עד היום, הרב הוא השארית האחרונה של תפיסה חברתית היררכית קדם-מודרנית וקדם-דמוקרטית. […] החברה הדתית-מודרנית צריכה להתבגר: אנשים ונשים הנוהגים לקבל החלטות חשובות ביותר בחיים הפרטיים שלהם ובחיי הקהילה והחברה אינם יכולים להשאיר את התחום הדתי וההלכתי בסמכותם הבלעדית של רבנים, חכמים ומוסריים ככל שיהיו.

אכן, אכן. לא שכל היררכיה היא דבר רע לדעתי, בכלל לא. אבל הרדוקציה של ההלכה לשו"ת סמס, למשל, היא הסרת אחריות קיצונית ודלדול רוח חמור של חלקים מציבור שומרי המצוות. וזו רק דוגמא אחת. בקיצור, כדאי לקרוא.

עוד גורו, שוב פעם מין

ישעיהו בן אהרון מצטרף למועדון המאוד לא אקסקלוסיבי של מורים רוחניים סורחים. פרשת מעידותיו מעידה על חשיבותה של מסורת רוחנית

טור שהתפרסם בגליון אדם עולם שיצא זה עתה (11, מאי-יוני 2010), ואחריו דברי הסבר

לפעמים שר ההיסטוריה מתזמן היטב את צעדיו. לאחרונה נודע כי שלוש דמויות בולטות בציבוריות הישראלית השתמשו בכוחן או במעמדן כדי לנצל, איש איש בתחומו ובמעגלו החברתי, את צאן מרעיתם / תלמידיהם / מעריציהם. שלושה אלה – יצחק לאור, מוטי אלון וישעיהו בן-אהרון – שנגדם הוגשו באחרונה תלונות על ניצול מיני, מצטרפים (אם אכן עשו את המיוחס להם) לרשימה ארוכה מאוד של אישים מוכשרים ונערצים שלכאורה ניצלו את מעמדם כדי לבגוד בעקרונותיהם. למעשה, העת האחרונה הייתה פורייה אף עוד יותר בתחום נעיצת הסיכה בבלונים רוחניים: מעבר לימים התגלה שסוואמי ניטיאננדה, אחד הכוכבים הצעירים בסצנה הרוחנית שבהודו, לא ממש שומר על נדר הסאניאס (לחיי פרישות – הוא צולם במיטה עם כוכבת בוליוודית). ומנגד, בארצות-הברית יצא ספר ובו אסופה של מאמרים לא סימפטיים על אנדרו כהן, אחד המורים הרוחניים הידועים בעולם כיום.

אנדרו כהן ארחיב מעט על סיפורו של כהן, כי הוא שופך אור דווקא על המקרים הקרובים אלינו, ולכן רלוונטי לנו יותר. דיווחים על רודנותו של כהן אינם חדשים, ולמעשה אף אמו, שהייתה תלמידתו תקופה מסוימת, כתבה ספר ובו גינתה את הנהגתו. ואולם הספר החדש, "American Guru" שמו, מקבץ עדויות שונות מגוף ראשון על מסכת השפלות והתעללויות שמעביר כהן את חסידיו, ומצייר את הגורו המשופם כאגומניאק תאב כוח ומתנות יקרות. כהן היה סוחט תרומות עתק מתלמידיו, שולח אותם למשימות סתמיות כדי "לשבור להם את האגו", מעניש אותם על כל חריגה מכלליו, מורה להם לסטור זה לזה וממציא עוד כהנה וכהנה תכסיסים כדי לקדמם בדרך הרוחנית. מעולם לא היה מודה בטעות, ומצד שני תמיד היה לוקח קרדיט על כל התפתחות חיובית בקהילתו. בכל מצב היה דואג בעיקר לשמו הטוב. אף על פי שחסידיו של כהן רבים, הם גם מתחלפים בקצב מהיר, ו-123 מבין 130 תלמידיו המקוריים עזבו אותו במהלך השנים.

מה שאמור לעניין אותנו בסיפור הזה הוא תגובתו של כהן לגילויים הללו, והיא נעה בין הכחשה גורפת (שמריבוי העדויות ופירוטן די ברור שהיא שקרית) לטענה שאת כל התנהגותו ניתן לתרץ על ידי המושג המופלא "crazy wisdom". למי שלא בקיא ברזי התרצנות הרוחנית דהעידנא נאמר, שהמונח מגיע מהבודהיזם הטיבטי, שבו הוא משמש לתיאור חוכמתם פורצת הגבולות, החוקים והנימוסים של אלה שרוקנו עצמם לגמרי מכל אגו או אשליה. חכמים אלה אינם יכולים לכאורה לטעות בפועלם, משום שהם ברסוננס מלא עם פעולתו של היקום.

בהקשר של רוחניות הניו-אייג' הפורחת במערב עבר המונח הזה טרנספורמציה, וכיום הוא בעצם מתפרש כרישיון של המורה לגרום לתלמיד כאב על מנת לעורר אותו מעיוורונו. הבעייתיות כאן ברורה מיד: מכיוון שהמורה "מואר" וחכם בצורה משוגעת, הרי עד כמה שמעשיו נראים לעיניים אנושיות מופרכים או נבזיים, עקרונית לא ייתכן שהוא טועה. על כן, כל התעללות שלו בתלמיד מוכשרת מיד, ואף מהוללת כניסיון רדיקלי להביא אותו אל מעבר לכל צרותיו.

השימוש בתירוץ הזה, שנשלף מהקשרו המקורי, הוא רק סימפטום לבעיה. הבעיה עצמה היא מוסד הגורו במערב. מורים רוחניים היו תמיד כמובן, אבל כמעט בכל תקופה ומקום הם פעלו בתוך קונטקסט קבוע וידוע – כלומר בתוך מסורת מסוימת. המיוחד ברוחניות הניו-אייג' הוא שאין למעשה כל מסגרת נורמטיבית שבתוכה פועלים, או אמורים לפעול, המחפשים הרוחניים ומוריהם. עולה שמוסד הגורו מוצא מתוך הקשרו המסורתי (תרתי משמע), ונשתל אל תוך תנאים הזרים להווייתו בפירוש. במערב כיום המורה הרוחני על-פי רוב אינו מוקף במסורת הכרוכה במסגרת של איזונים ובלמים, שיכולה להגביל ולייצב אותו, ונותר לו רק להמציא את עצמו, פשוטו כמשמעו, ולהמציא תוך כדי גם את דרכו הרוחנית.

מכאן, בַּמקום שבו הגורו המסורתי היה מבקש מהתלמיד להיכנע לרצונו בסמכותה של המסורת שהוא אחד מחוליותיה, הגורו של ימינו מבקש מחסידיו להיכנע רק לו, ורק לסמכותו. במקום להצטרף למערך רוחני ותיק ומסועף שעמד במבחן הזמן, התלמיד מקשר עצמו לאדם אחד, יחיד ואולי גם מיוחד, אבל לאו דווקא חכם במיוחד, ובמקרים אחרים סתם שרלטן. בִּמקום שתהיה סביב פעולתו של הגורו מסגרת שלמה שלא תאפשר חריגות מסוכנות ופגיעות, ישנו רק רצונו האוטונומי של הגורו היחיד, ומי יאמר לו לא, כאשר הוא מוקף בעדת חסידים מלחכי פנכה ואומרי הן? מצפונו, יש לקוות. אך לפעמים הוא חסר מצפון, או חסר עמוד שדרה להישמע לו, או חסר כל אחריות, והתוצאות קשות.

אנדרו כהן הוא דוגמא למורה רוחני שלא כפוף לדבר, ושמכפיף את חסידיו אך ורק לרצונו. אם כך, גם כאשר מתגלה שרצונו לוקה, אין הרבה מה לעשות בעניין: הוא פשוט מודיע שלדעתו מה שהוא עשה זה בדיוק מה שצריך לעשות כדי לעורר את חסידיו. שוב: מי יגיד לו לא?

גליון "אדם עולם" החדש כאן נחשפת אם כן החשיבות הגדולה שבמסורת רוחנית: הן הרב אלון והן בן-אהרון, בהיותם חברים בדרך רוחנית (ולא נביאיה המייסדים), לא היו יכולים להכשיר את מעשיהם לכאורה, וממילא האנשים הקשורים לאותה מסגרת למעשה גזרו עליהם את סיום תפקידם כמורים. המרחב בתוך המסורת יכול להיות רחב למדי, אבל כל עוד המורה פועל כנציג של תנועה מסוימת, ברור שיש דברים שאסור לו לעשות. מכיוון שכל מסורת שעמדה במבחן הזמן הייתה חייבת להתחשב בחברה שסביבה, אף ברור שאותם דברים שאסור לעשות יחפפו פחות או יותר את כללי האתיקה הבסיסיים שעליהם מושתתת כל חברה חפצת חיים.

אם נדייק יותר, נמצא שהאנתרופוסופיה כתנועה רוחנית נמצאת בתווך בין הדתות הממוסדות הוותיקות לבין זרמי הניו-אייג' השונים. אמנם באנתרופוסופיה אין "ציווים" ברורים שניתן לחרוג מהם, אבל בהחלט קיימת תפיסת עולם מוסרית שמתוכה אמורים חבריה לגבש את דרכם. בן אהרון פעל לכאורה בניגוד לערכים שעליהם הרצה ולדרך שאותה התווה לתלמידיו, ולכן, מעשיו הביאו להוקעתו בסביבתו, שכן כמו הרב אלון הוא היה שייך לקהילה בעלת כיוון מוסרי ברור ופעל במסגרתה – קהילה שחבריה היו נכונים להתעורר, לנער חוצנם ממנו ולהביא לסגירת הקורסים שלו.

התגובה של מנהיגי ציבור הכיפות הסרוגות, כמו גם התגובה של חברי הרדוף – הקיבוץ שבו חי ופועל ישעיהו בן אהרון – מוכיחות שכאשר מורה רוחני פועל בתוך מסגרת הגדולה ממנו, הוא אינו יכול לעשות ככל העולה על רוחו, ויהיה גדול ואהוב ככל שיהיה. וכן, גם סוואמי ניטיאננדה החליט לפרוש מכל הוראה רוחנית, ולאחרונה הוא אף נעצר.

הסבר קצר:

על ניתיאננדה כתבתי רק עכשיו, והנה הלינק.

על אנדרו כהן, הפרק הקודם, כתבתי כאן, ובסיום הלינק על ניתיאננדה יש גם כמה מילים עדכניות עליו ועל חבריו. אגב, חשוב לציין שכהן לא הואשם מעולם בניצול מיני של תלמידותיו. למעשה אני יודע שכהן אמר פעם בשיחה פרטית שמין מעולם לא עניין אותו, והוא כמובן זוקף זאת לזכות רמתו הרוחנית הגבוהה. אני חושב שהוא סתם בוק.

הרב אלון השיק אתר אינטרנט ולכאורה "חוזר", אבל ברור שבפעולותיו הוא בעיקר מבזה את עצמו ואת הציבור ממנו הוא בא.

השערוריה שמרתיחה את עולם האנתרופוסופיה בארץ (ובמידה מסוימת אף בעולם) ולא שמעתם עליה קשורה באחת הדמויות המרכזיות בתנועה זו כאן, ישעיהו בן אהרון כאמור (כן, בנו של יצחק בן אהרון). בן אהרון הוא ממקימי ומנהיגי קיבוץ הרדוף האנתרופוסופי, הוא כתב מספר ספרים בעברית על התורה ופיתוחיה מכיוונים יהודיים-ישראליים, העמיד תלמידים רבים בתחום ובאופן כללי ניצב כאחד מעמודי התווך של התנועה בארץ.

לאחרונה נחשף שכפי הנראה ניצל מינית במשך שנים את חסידותיו ותלמידותיו, וכמה מהן הגישו נגדו תלונה במשטרה. הנ"ל מכחיש ו/או אומר שהכל היה בהסכמה ו/או אומר שלא עשה שום דבר רע, והעניין כרגע בדיון משפטי שנוגע אף בשאלות פנים-אנתרופוסופיות, שכן בן אהרון טוען שאי אפשר לומר שעשה משהו "בניגוד לאנתרופוסופיה" ולכן אין מה להתלונן כלפיו, ומתנגדיו כמובן טוענים אחרת.

הבעיה היא גם משפטית, שכן בחוק המגן על קרבנות ניצול מיני אין קטגוריה של "מורה רוחני". רוצה לומר, אם מעסיק, מורה, מרצה או מטפל כלשהו ניצלו את מערכת היחסים המיוחדת ביניכם כדי לשדלכם ליחסי מין, ניתן להגיש נגדו תלונה ומשפט יפתח, שכן מה שהוא עשה הוא פלילי על פי חוק. אבל אם מורה רוחני עושה אותו דבר החוק לא מכיר בפליליות של מעשיו. לכן יש סיכוי טוב שהתיק כנגד בן אהרון יסגר.

אני עצמי נפגשתי עם בן אהרון לפני כמה שנים, לשיחה נעימה של החלפת רעיונות, וכמובן לא עלה על דעתי וכו'. מאז לא דיברתי איתו. כפי שכתבתי ברשימה לעיל, הקהילה בהרדוף הקיאה אותו מתוכה, וכשמדובר באדם עם כל כך הרבה זכויות (וכריזמה), זה דבר שראוי להערכה. במאמר המערכת בגליון האחרון כותב העורך, נועם שרון, "שמירת סוד, בשם 'ההגנה על שמה הטוב של האנתרופוסופיה', היא מעשה מעוות מוסרית, שעתיד לפגוע בכולנו ולגרום לנזקים כבדים, כפרטים וכקהילה".

כאמור, הרשימה הזו התפרסמה בגליון החדש של אדם עולם, שיוצא במתכונת חדשה (ובעיצוב חדש) מתוך ניסיון ליצור מגזין שיספק ויעניין הרבה צדדים: "הורים שהקשר שלהם לאנתרופוסופיה מסתכם בזה שילדיהם בחינוך ולדורף מחד, ואנתרופוסופים כבדים מאידך; שוחרי אנתרופוסופיה מחד, ומתעניינים ברוח מאידך".

נועם שרון, העורך, ממשיך ואומר כי

המגזין אדם עולם נולד בתוך הקהילה האנתרופוסופית ויש לו תפקיד בתוכה. את התפקיד הכי גדול אני רואה בתור כלי שמעודד תהליכים של פתיחות, הידברות בינינו לביו עצמנו ובינינו לעולם. יחד עם זאת אני מאמין שלאנתרופוסופיה בישראל היום יש מספיק זהות עצמית כדי לצאת החוצה ולפגוש את העולם מבלי ללכת לאיבוד. המפגש הזה עם העולם חשוב קודם כל לנו, כדי שנקבל מראה. גם העיתון שואף לצאת החוצה ולהיות מגזין משפיע בישראל. השאיפה להתרחב היא כורך המציאות, גם מבחינה כלכלית ויותר מזה מבחינה רוחנית. רוחנית זוהי טעות לעשות מגזין לקהילה של יודעי חן. מסר רוחני היום הוא מעצם טבעו אוניברסאלי, פונה לכל אדם. אם הדברים שאתה כותב אינם נהירים לקורא בר-דעת, זה אומר שמשהו לא בסדר בקוהרנטיות שלך. באדם עולם אנחנו מאוד מתאמצים לבטא את הרעיונות האנתרופוסופיים, שגם פיתחו לעצמם שפה משלהם, בעברית פשוטה וצחה. אני מקווה שגם מצליחים.

הנה כתבה אחת מתוך הגליון החדש שפורסמה באינטרנט, על גן חובה ממלכתי-אנתרופוסופי ראשון.

עדכון 6.5.10: התיק נגד בן-אהרון נסגר.

[עוד דבר קטן: תמה סדנת השיפוצים שנערכה לפוסטים ישנים בבלוג, שעברו בצורה מעוותת מהבלוג הקודם. אני מתנצל בפני קוראי גוגל-רידר, שמשום מה קורא פוסטים מעודכנים כחדשים. אז זה נגמר לעת עתה (אם כי אולי מדי פעם אעדכן איזה פוסט פה פוסט שם). מה הרווחנו? פוסטים משופצים, וענן תגיות כאן משמאל. תודה למי שעזרו, גלעד ס. ואבי לבקוביץ (לאחרון יש לו בלוג מעניין כאן ואתר מבדר כאן)]

ניתיאננדה בנפתולי התשוקה

שערוריית הסקס, שקרים ווידאוטייפ הרוחנו-מינית מזעזעת את ההינדים הלאומנו-מסורתיים

זה התחיל לפני כחודשיים: ערוץ חדשות הודי פרסם וידאו של סוואמי ניתיאננדה הידוע שוכב במיטה לצד שחקנית בוליוודית מפורסמת, שגם הודתה ששכבה עם הנזיר והמורה הרוחני ההודי המפורסם בכמה הזדמנויות. הנה:

איך ההודים יודעים ליצור מלודרמה גם מהדרמה הגדולה ביותר! וזו אכן דרמה ענקית: ניתיאננדה הוא אחד המורים הרוחניים הגדולים בהודו כיום. או לפחות היה. אני זוכר תמונות ענק שלו בחלקים שונים של הודו, אשרמים של תנועתו פזורים פה ושם, מיסיונרים מטעם תנועתו מנסים לשכנעני בצדקת דרכם, ובאופן כללי תחושה של משיח צעיר וסקסי שכוכבו דרך וממשיך לדרוך. לא עוד.

סוואמי ניתיאננדה, לפני הנה כתבה של גידי בוקר בערוץ הניו-אייג' של אתר מעריב שמסכם את הסיפור והשתלשלויותיו. מה שקרה אחרי מה שמסופר בכתבה הוא ראשית שניתי התפטר מכל תפקידיו הרשמיים והכריז על פרישה לפרישות לזמן בלתי מפורש, ואחר כך נעצר, בין השאר באשמת אונס. על המעצר כתבתי בקצרה כאן יחד עם ציטוט מחוזה מיוחד שהחתים הגורו את בנות-זוגו, תוך שהוא משביע אותן לא לגלות דבר, ומסביר להן שהן עומדות לעבור תרגולות סודיות של – סורפרייז סורפרייז – טנטרה.

אבל על כל זה אני לא רוצה לדבר, אלא רק בקצרה על התגובה של ההינדים המסורתיים לעניין. אל אלה יש לי גישה דרך ידיד שקניתי לי בשהיותיי השונות בעיירת הקודש טירוונאמאלאי, סאדהו אנגלי במוצאו שכדרכם של מומרים או חוזרים בתשובה הוא יותר הינדי ממהאטמה גנדהי, אדם טוב שכל רצונו לעבוד את אליליו בשלווה ועל כן שנאתו לנצרות בהודו רבה, ולא תמיד ללא הצדקה.

בכל אופן, אותם הינדים מסורתיים דומים בהלך רוחם לימין הדתי אצלנו בארץ, אם בקריאתם לחיזוק הצביון ההינדי של הודו, אם בתלונתם על כך שהמוסלמים והנוצרים בהודו משתלטים על הודו (כלכלית, תרבותית) למרות שלהם יש אינספור מדינות אחרות ואילו להינדים יש רק את הודו, ועוד כהנה וכהנה אמרות כנף דומות שכולנו מכירים.

ובכן, אותם הינדים נתקפו חרדה על מה שבשפה יהודית אפשר לכנות "חילול השם" שגרם להם ניתיאננדה. עבורם הוא כמובן לא גורו מסורתי אותנטי, אלא גרסה ניו-אייג'ית המיועדת למצוא חן בעיני המערב המושחת, ולמרות זאת, אותו מערב יכול לחשוב בטעות שניתי הוא הינדי רציני, ולכן לקבל את הרושם המוטעה שהינדים רציניים שוכבים עם כוכבות קולנוע. ניתי כמובן תורם לתחושה זו אצל המערביים הפותים, שכן הוא לבוש כתום וטוען שהוא סאניאסי (פרוש).

ולא רק ניתיאננדה תורם לרושם הזה. שימו לב לתמונה הבאה:

gfch זהו כנס יסוד ה- GFCH, ראשי תיבות של 'העמותה הגלובלית להרמוניה תרבותית', ינואר 2008. משמאל לימין: שרי שרי ראווי שאנקר, הדלאי לאמה, נשיא הודו לשעבר עבדול קלאם, סוואמי דיאננדה סרסווטי, סוואמי ראמדב (1, 2), סוואמי ניתיאננדה והארכיבישוף של בומבי הקרדינל אוסוולד גרסיאס. עוד השתתפו בו נציג מטעם אמה אמריטאננדה מאי, וגם הרב יחזקאל יצחק מלקר ראש הקהילה היהודית בדלהי.

לא צריך להיות מומחה גדול בסצנה הרוחניקית בהודו כדי להבין שאלה התותחים הכבדים ביותר (והלינקים יסבירו יותר למי שרוצה). והנה ניתיאננדה סרח, ובסרחונו הסריח גם את חבריו, וכפי שדואגים אותם הינדיסטים, גם את ההינדואיזם כולו. אבל לא רק ממעלליו של ניתי הפוחז פוחדים ההם. כפי שכותב ידידי הנ"ל (במייל שמשום מה עלה לאינטרנט):

Nithy is not the end of the sadhu sex scandals. There are allegations being made against Sri Sri which, when they get into the hands of our enemies, are going to be a bigger blow to us than Nithy was. And the allegations against Sai Baba have been there for years. I, like you with Nithy, believed it was all a Christian conspiracy against Sai Baba, But in the last 10 years I have listened to a number of absolutely candid personal accounts from Baba devotees of their sex encounters with Sai Baba, so I cannot brush it off as vicious gossip any longer. Baba Ramdev has an unsavory past that is known to all sadhus in Haridwar-Rishikesh, that includes land-grabbing, car theft and murder. But they are old allegations and may not be relevant any longer.

כלומר מעלליו של ניתי הם רק קצה הסקנדל שכולו ביזיון הדהרמה ההינדית (וזאת בין האשמות קונספירטיביות כלפי הנצרות ופחד כללי מנזק תדמיתי). ומה בפרקים הבאים? השמועות על שרי שרי ראווי שנקר אומרות שהוא הומו. על סאי באבא כבר הראה סרט דוקומנטרי מלפני חמש שנים שהוא פדופיל. ראמדב בינתיים נקי מינית אבל מלוכלך עסקית (וזה עוד לפני שנכנס לפוליטיקה – ראו לינקים), וכך מסתבר שמכל הגברדייה ההינדית שבתמונה לעיל רק דיאננדה סרסווטי יוצא נקי (ואני אישית מאמין שהוא ישאר נקי). סרסווטי זה למעשה מינה עצמו לנציג הבלתי רשמי של ההינדואיזם, וזה כשלעצמו לא מוצא חן בעיני המסורתיים, שכן הם מתעקשים, בצדק, שלהינדואיזם מעולם לא היה אפיפיור ולעולם גם לא יהיה. הם גם לא ממש אוהבים את שיתופי הפעולה שלו עם הדתות האחרות. אבל כרגע זה מה יש להם כנציג הינדי כשר בפני הגויים, והם מתפללים שלפחות זה ישאר.

לעת עתה, אם כן, מתעקשים אותם מסורתיים לנתק כל קשר עסקי או חברי עם דתות אחרות, להפסיק לטוס מסביב לעולם וללמד מערביים יוגה ומדיטציה (ממילא, הם טוענים, רק על אדמת הודו אפשר לקיים תרגולים אלה כהלכה), להפסיק את הפעילויות המשותפות ואת השיחות הבין-דתיות (דוגמת אלו שנעשו בשם העמותה שבתמונה), ובאופן כללי להתנתק גם מהערכים המערביים הנלוזים דוגמת פלורליזם ודמוקרטיה.

נשמע מוכר? אולי אכן יש לומר: פונדמנטליסטי כל העולם התאחדו! הרי ממילא יש לכם דת אחת, והיא שמרנות צפודה, שנאת הזר, אתנוצנטריזם וטיפוח האגו האישי והקולקטיבי. זוהי דתכם ואלו אמונותיה – למה אם כן תריבו?

וניתי? הוא עסוק במשפטו. כי לצד האפשרות לפונדמנטליזם יש גם יתרונות למסורת דתית ברורה: עברות על חוקיה גם הן ברורות וניתן לסלק את האשמים בהם בקלות יחסית מעמדות הכוח שלהם. כך במקרה ניתיאננדה, כך במקרה מוטי אלון. לא כך, למשל, בכל מני תנועות ניו-אייג' למיניהן, למשל התנועה האינטגרלית שאנדרו כהן הוא אחד מנציגיה הבולטים. ראו למשל המאמר הזה של Be Scofield מהמגזין היהודי-אמריקאי Tikkun, שהתפרסם שלשום, על הסירחון העולה מהקהילה האינטגרלית בארה"ב: אנדרו כהן, קן וילבר, קרייג המילטון, מרדכי גפני (כן כן) ושות'. כל אלה מפרכסים זה את זה למרות עדויות רבות ומפורשות על מקרי ניצול פסיכולוגי, כספי ומיני לא מעטים. ולזה אתייחס בפוסט או שניים בקרוב.

חסידים לשעבר שורפים את תמונתו של ניתיאננדה