לכבוד ראש השנה פרסמה אתמול הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה את השנתון סטטיסטי לישראל מספר 62, 2011. ויש בו כמה נתונים מעניינים. ראשית, החלוקה הנוכחית בקרב האוכלוסייה היהודית, על פי הגדרה עצמית, היא 8% חרדים, 12% דתיים, 13% מסורתיים-דתיים, 25% מסורתיים-לא כל כך דתיים; ו- 42% לא-דתיים או חילוניים. אלו נתונים זהים לאלו שנאספו ב-2009.
החילונים הם עדיין הקבוצה הגדולה ביותר, ובהפרש ניכר, ועדיין הקבוצה שבאופן מובהק לא דואגת לאינטרסים שלה, הן לטווח הקצר והן לטווח הארוך – ע"ע דבריו של טרכטנברג אתמול. ללא לימודי ליב"ה לציבור החרדי והשתלבותו בשוק העבודה, וללא ניכוש העשבים השוטים בישיבות הפוסט-ציוניות בשטחים, הדמוקרטיה הליברלית, שהיא המסגרת לכלל האינטרסים של הציבור החילוני ואינטרס פרגמטי וערכי שלו בפני עצמה, בסכנה גדולה. יש לקוות שבבחירות הבאות יהיה מי שיישא את הדגלים האלה.
שנית, מסתבר שהיו כמה מאיתנו שהפכו דתיים יותר וכמה שהפכו דתיים פחות (כל הטבלה כאן):
21% מצהירים שהם היום דתיים יותר, ו14% שהם פחות. 5.4% קובעים שהם "חוזרים בתשובה". הנתונים האלה לא מפתיעים, ומתאימים להשערה שעם התפרקות האידיאולוגיה הציונית, ואיתה הזהות הציונית, אנשים יהיו חייבים לפתח לעצמם זהות אלטרנטיבית (בטבע אין וקום, ובנפש האדם רק לעיתים רחוקות), ובמקרה דנן ישובו לזהות הדתית שלהם.
אבל לא כל כך מהר: כי מסתבר שבחינה קרובה של הנתונים מגלה משהו מעניין מאוד: 42% מהחרדים, וכמעט 46% מהדתיים אומרים שהם הפכו דתיים יותר, ואילו אצל החילונים רק 6% יותר דתיים, ו-15.5% פחות! כלומר השינוי הוא ברובו תוך-מגזרי: הדתיים הופכים דתיים יותר ((21.8% מהחרדים מגדירים עצמם "חוזרים בתשובה" – די ברור שהסוקרים והחרדים מתכוונים לשני דברים שונים במונח הזה), ואילו החילונים הופכים דתיים פחות.
ממצא זה מתאים לנתונים משנת 2002, אז היו 5.9% חרדים, 10% דתיים, 13% מסורתיים-דתיים, 28.5% מסורתיים-לא כל כך דתיים, 42.6% חילונים – כלומר ניתן לראות שמי שדתי מתחזק, מי שלא דתי מתרחק. אפשר גם לחשוב מה הסיבות להתרחקות של חילונים מהיהדות, ונדמה לי שכתבתי עליהן כאן לא פעם. בסך הכל אכן יש דתיזציה זוחלת של האוכלוסייה, אבל זו משמעותית פחות ממה שניתן לחשוב. לפחות עד שהדמוגרפיה תשטוף אותנו.
ועוד פרט מעניין: נשואים מועדים ל"התחזקות" יותר מרווקים – 22.6% מהנשואים הפכו דתיים יותר, ורק 11.6 הפכו פחות. אצל הרווקים המצב הפוך – רווקות מעודדת התפקרות: 18.8% הפכו יותר דתיים, ואילו 20.1% הפכו פחות. כלומר, הרבנים הנזעקים על "בעיית הרווקות המאוחרת" יודעים על מה הם מדברים, והחרדים המשיאים את ילדיהם בגיל 17 יודעים מה הם עושים.
וראו הנתונים הבאים, הנוגעים להשכלה (אני מודה לאסף וול על הטבלה והאבחנה) :
מספר המתחזקים והחוזרים בתשובה עולה ככל שההשכלה יורדת, וככל שההשכלה עולה מתרחקים יותר מהדת. ללא בגרות 20.8% נעשו דתיים יותר, ו-11.8% פחות. עם דיפלומה אקדמית 18% נעשו דתיים יותר ו14.7% פחות. ושוב יודעים מה הם עושים החרדים המסרבים ללימודי ליב"ה. אך כמה עלובה היא המערכת הרעיונית שצריכה לחשוש מהשכלה.
61.7% מכלל האוכלוסייה היהודית חושבים שיש לאפשר נישואים אזרחיים במדינה
56.6% סבורים שיש להפריד את הדת מהמדינה
53.8% חושבים שיש לשמוע דעתם של מנהיגים דתיים בעת קביעת מדיניות
53% בעד תיגבור לימודי דת בבתי הספר
שוב: יש ציבור רחב וגדול שיתמוך בפוליטיקאי/ת שמצד אחד י/תכבד את היהדות, ומצד שני י/תשים אותה במקומה: הפרדה מהמדינה, איבוד המונופול על הנישואין (והקבורה, מן הסתם). ועוד כמה נתונים:
88% מהמסורתיים והחילונים עורכים סדר פסח
49.4% מהמסורתיים והחילונים צמים ביום כיפור
32.5% מהמסורתיים והחילונים אוכלים כשר
10.5% מהמסורתיים והחילונים מתפללים
סדר פסח, כמו בין יהודי ארה"ב, הוא הלהיט מספר אחת בקרב חילונים ומסורתיים: כל המשפחה, ערב אחד בשנה, ודיבורים על חופש – מה יכול להיות רע?
יש טייקונים של מדיה, יש טייקונים של רשתות שיווק, ויש – וזה באמת עתיק כאנושות עצמה – טייקונים של דת. במחוזותינו טייקונים של דת הם אלה שחושבים שהם ורק הם יהודים טובים, שהם ורק הם יודעים בדיוק מה רוצה הקב"ה, ושהם ורק הם שליחיו הנאמנים. על כן לדעתם רצוי מאוד שרק קולם ישמע, ושכולם ישמעו לקולם.
הנה דוגמא עכשווית לטייקוני דת שכאלה:
בלחץ גופים דתיים וימניים מחוץ לצבא דוחק הרב הצבאי הראשי, תת-אלוף הרב רפי פרץ, על חיל החינוך להפסיק לקיים סדרות חינוך על זהות דתית לחיילים וקצינים, באמצעות ארגונים לא-אורתודוקסיים.
זה בעצם הסיפור האומלל כולו. ובפירוט (בכתבה של אנשיל פפר):
בשבועות האחרונים מפעילים רבנים בציונות הדתית מסכת לחצים על צה"ל – בין השאר באמצעות כתבות בשבועוני הימין "בשבע" ו"מקור ראשון" – להפסיק את שיתוף פעולה עם גופים העוסקים בחינוך וזהות יהודית שלא על פי התפיסות הדתיות שלהם. כך אומרים גורמים בכירים בצה"ל.
ומענין שאותם סרוגי כיפה שמאמינים, לפחות על פי הצהרתם, בקירוב לבבות ואחדות העם היהודי, רוצים לדאוג לכך שרק דרכם יקורבו הלבבות ורק אליהם, ושאחדות העם היהודי תהיה אחדות תחת פיקודם. מסתבר שכשממש דוחקים אותם לפינה הם מוכנים להודות שבעצם ראוי שהחילונים יהיו תינוקות שנשבו, בתנאי, כמובן, שהם עצמם יהיו שוביהם.
—
אז על מה יצא זאת הפעם קצפם של אותם טייקונים? הרי ברור לכולם שגופים שונים מוזמנים על ידי צה"ל להדריך את חייליו וקציניו בתכנים "יהודיים", וברור לכולם שרובם הגדול, ובתוכם כלל פעילותה של הרבנות הצבאית כמובן, שומרי מצוות בצורה אורתודוקסית, או מזדהים לחלוטין עם הדרך הזו. מיעוטם שיך לארגונים שעמדתם שונה. התנועה הרפורמית, אם אני לא טועה, כלל לא מוזמנת על ידי צה"ל (שלא כמו שנכתב בכתבה המבולבלת וההיסטרית של אריאל כהנא לפני שבועיים). מי שכן מוזמן הוא ארגון בינ"ה, שמנהל שתי ישיבות חילוניות ומכינה קדם צבאית.
בינ"ה היא ארגון חילוני, השואף לעצב תרבות יהודית חילונית. הנה חלק מה"חזון" שמוצע באתרו:
בינה הינה ארגון חינוכי- חברתי המקדם את העיסוק בהתחדשות יהודית מתוך השקפת עולם פלורליסטית. הגישה החינוכית חותרת לבניית ציבור וקהילה יהודית חופשית וריבונית במדינת ישראל אשר רואה ביהדות תרבות פתוחה ומתחדשת, ובמסורת מקור השראה ולא מקור סמכות. התפיסה החברתית יונקת מן השאיפה ליצור במדינת ישראל חברה צודקת.
אפשר לאהוב את זה ואפשר לא לאהוב את זה, אבל היה גם אפשר להניח שבזרוע רשמית של מדינה דמוקרטית קול שכזה יכול (אם לא ראוי) לקבל ביטוי. היה ניתן להניח שלא רק שאסור למנוע מחיילים לשמוע מגוון של דעות, אלא שרצוי מאוד לאפשר להם לעשות כן. אבל יש מי שמפחד מתחרות חופשית.
רפי פרץ, הרב הצבאי הראשי לצה"ל, ישב פעמים רבות עם אנשי בינ"ה. גם לפני שהוא מונה לרבצ"ר, כראש מכינת עצמונה, הוא ישב בפורום המכינות הקדם צבאיות, שבתוכו יושבות גם המכינה של בינ"ה, וכמובן בתפקידו הנוכחי הוא מכיר את האנשים מקרוב. אני מנחש שהוא מחבב אותם. אני גם מנחש שברוח מרכזניקית טיפוסית הוא אפילו מברך על העניין שיש ליהודים חילונים במורשתם (פעם אפילו אמר שהוא "מאמין שהתורה הזאת שייכת לכל יהודי"). האם הוא שינה את עורו, או נכנע תחת לחץ של הקיצוניים ממנו? ואולי מעולם לא באמת חשב שליהודים חילונים יש זכות דיבור?
כך או כך, נדמה לי ששריון המונופול האורתודוקסי בצה"ל יאותת בברור שלא מדובר בצבא העם. העם אינו אורתודוקסי, גם אם רבים ממנו מזדהים עם האורתודוקסיה. יתברר אם כן שצה"ל הוא צבא ההגנה לאורתודוקסיה, כלומר צבא המציב כאחת ממשימותיו את האינדוקטינציה של חייליו לדרכו של הזרם היהודי המסויים הזה, וההגנה עליהם מפני דעות אחרות, העלולות לערער את אמונתם התמימה. הנה עוד שימוש טוב בכספי המיסים שלנו, ואולי באמת יש להוסיף ולהגדיל את תקציב הביטחון.
—
הניסיון לפגוע בריבוי דעות הוא חמור, אבל צריך להודות שהוא גם פתטי. הרי אם נשאל משום מה עולה הקריאה הזאת, האורתודוקסית, להשתקת האלטרנטיבה, נבין מיד את התשובה: חדי חוש הריח שבין הרבנים האורתודוקסים מבינים לאן נושבת הרוח בזמן הזה, והיא לא נושבת לכיוונם. במילים אחרות, הפאניקה במקום. כשהיצירות התרבותיות הבולטות של האורתודוקסיה בשנים האחרונות הן "תורת המלך" וצרור מכתבי רבנים, קל להבין למה חלקים גדולים מהציבור לוקחים צעד אחורה. לזאת יש להוסיף תרועות ביניים של מיזוגניה פרוורטית בכל הנוגע לשירת נשים, הומופוביה, וכמובן את ריקבון הרבנות הראשית שמשניאה את הדת על האזרחים, החרדה הדמוגרפית מהחרדים ועוד כהנה וכהנה. המנייה בצלילה.
מול זה בתי המדרש הפלורליסטים מציעים יהדות מצודדת הרבה יותר. בסקר שהזמינה חב"ד לפני פחות משנה הסתבר שחילונים מזדהים יותר עם ערכי הרפורמים מאשר עם ערכי האורתודוקסים. מכיוון אחר מתחוללת בעשור או שניים האחרונים תחייה תרבותית-יהודית בישראל, רנסאנס מגוון וססגוני, שגם הוא לא בדיוק על פי דעת התורה של הרב דב ליאור.
גם בתחום המכינות הקדם צבאיות עצמו מתחולל שינוי גדול. כבר לפני ארבע שנים פורסם כי קיים
מתח סמוי בין המכינות הדתיות לחילוניות. "ברמת האיגוד יש שיתוף פעולה מלא ומבורך, אבל הגידול המתמיד אצל החילוניות מול מיצוי הפוטנציאל של הדתיות עושה משהו".
המשהו הזה הוא כנראה לחץ אטומי.
יש לומר כמובן שהציבור החילוני אינו "רפורמי". רחוק מזה. פועמים בו זרמי עומק של אורתודוקסיה, מסורתיות, לאומיות שבטית וכיוצא באלו. כאן זה לא אמריקה וכנראה לא יהיה. אבל קיימת תנועה חדשה של עניין ביהדות, ואף מחוייבות ליהדות, מתוך נקודת מבט שונה, בוגרת ומשכילה. פריחתם של בתי המדרש הפלורליסטים מחנכת דור של חילונים שאי אפשר יהיה לספר להם מעשיות פשטניות על "היהדות" (ואף לא על "ההלכה" או "הקבלה"). צה"ל נשאר אחד המקומות היחידים בהם האינדוקטרינציה האורתודוקסית שולטת בכיפה, וברור למה אותם רבנים לא מעוניינים לאבד מקור כוח חשוב. טייקון תמיד פוחד מאיבוד המונופול. ההיסטוריה מלמדת שהפחד הזה מוצדק.
במוסף "שבת" של מקור ראשוןהתפרסמה בשישי האחרון שיחה בין ניר מנוסי, רונן שובל ואנוכי, הכל בהנהגת אבי גז. מנוסי, בעל הבלוג הרהורי תשובה, הוא כיום מתלמידיו הבולטים של הרב יצחק גינזבורג (ראו למשל דיונים בתגובות ביני לבינו ברשימה שפרסמתי לא מזמן על נקודה בתורת רבו), ומהכרותי המצומצמת איתו אדם מוכשר וטוב מאוד בפני עצמו. שובל הוא כמובן יו"ר תנועת אם תרצו, ואותו ואני כלל לא מכיר אישית.
בדיון בינינו עולות שאלות של הלכה מול חילוניות ביהדות, דת יהודית ולאום ישראלי, והיחס לדתות ותרבויות אחרות. שיחות שכאלה, על הזמן המצומצם שמוקדש להן מחד והנושאים הגדולים מאידך, לא יכולות להגיע לעומק או למורכבות משמעותיים, ובכל זאת אני חושב שעמדנו על כמה נקודות חשובות. אחד המפתחות להבנת הדברים שם לדעתי הוא לזכור שמבחינה הלכתית אני ורונן נמצאים בצד אחד וניר בשני, מבחינה דתית אני וניר דומים ורונן שונה, ומבחינה לאומית (או אתנוצנטרית) רונן וניר שותפים לעמדה אחת ואילו אני לאחרת. הנה שוב הקישור לשיחה באתר מוסף "שבת".
—
שלושה דברים נוספים, בתקופה של מעברים וטרנספורמציות:
בעקבות הרשימה האחרונה שלי, בעניין הניסיון להקים עיתון חרדי הגון, הוזמן העורך, יוסי איתן, לתוכנית הבוקר של ערוץ 2. כמו כן בתגובות שם התפתח רב-שיח מעניין מאוד, ואני ממליץ למי שזה מעניין אותו לחזור ולקרוא אותו.
עברנו, אני ואשתי, לירושלים. זה מרגש, זה מעורר, ואני בטוח שזה גם יתרום לכתיבתי בבלוג (מה לעשות, בקריית אתא בכל זאת הסצנה הדתית מגוונת פחות). בכלל, אני מרגיש שזאת זכות גדולה לגור בירושלים. עיר הקודש, כן?
אני לא יכול שלא להזכיר את מחאת הדיור, שעם כל חוסר הקשר שלה (לפחות בינתיים) לענייני דת (אפילו דת ומדינה) או רוחניות, ובלי קשר גם למידת הצלחתה להביא שינוי בנושאים שהיא כן עוסקת בהם, היא כבר מעידה על התנפצות הבועה שבעת-הרצון שרובנו נמצאים בה רוב חיינו, על תחילה של שאילת שאלות לגבי "הסדר הטוב", על חוסר שקט שבמקרה הזה הוא לדעתי מבורך. (ובמקרה אני בדיוק כותב רשימה כללית, לרגל מלוא חמש שנים לבלוג, על העמדה שלי בקשר ליחסי הפרט-החברה-התרבות וזה אפילו מתקשר בצורה נאה. אני מקווה לפרסמה בהמשך השבוע.)
קוראותי וקוראי היקרות והיקרים, אני מתכבד להזמין אתכן ואתכם ליום עיון תחת הכותרת:
Good Enough Jew – על גבולות היהדות והאדם הדתי
העיון שביום יהיה במעמקי מושג הגבול, מושג חשוב ומרכזי מאין כמוהו בתרבות היהודית, ובעיקר במטען ובשימוש שלו היום, בחברה הישראלית. הוא יתקיים ביום א', ז' באב, 7 לאוגוסט, בבית כנסת יקר בתל-אביב. כלומר האירוע מתקיים יומיים לפני ט' באב, וסמיכות הזמנים מסמנת את תחושת הדחיפות והחרדה שמרגישים מארגניו, ביניהם אני, לעתידה של החברה הישראלית וליכולת שלה להתמודד בהצלחה עם האתגרים שמציב בפניה מושג הגבול כיום.
בערב ידברו הרב יהושע אנגלמן ופרופ' רון מרגולין על אפשרות החיים לא בגלות ולא בגאולה, ב"מרחבי ביניים" שבקיום היהודי; אחריהם ידונו יואב שורק, ד"ר יצחק בנימיני וד"ר אריאל פיקאר על אפשרות הלגיטימציה לכתחילה של החילוניות היהודית על ידי המסורת, ובעצם "ביטול החברה הדתית", כממרתו הפרובוקטיבית של שורק; בהמשך ידברו הפסיכואנליטיקאית רות גולן ופרופ' חביבה פדיה על המושגים 'גבול', 'תחום' ו'מכיל' במרחב הנפשי והרוחני, ולבסוף הרב בני פרל ועו"ד אפרת שפירא-רוזנברג ינסו לזקק את משמעותה של הזהות הישראלית 'הלכה למעשה'. הדוברים ידברו, והקהל כמובן יוזמן להגיב. ינחה את הערב אנוכי הק'.
הנה התוכנית המלאה:
יום העיון בעצם ניזום והופק על ידי רן גולדן, שהרגיש שהנושא חשוב ודורש הצפה ודיון רציני. חשבנו יחד איך לעורר מודעות, ואולי גם הבנה, באשר לתהליכים המהירים שמתרחשים בחברה היהודית סביבנו כיום, והחלטנו לפתוח בכך. כפי שאתם רואים, הדוברים בערב (לבד מזה שרבים מהם אוזכרו ברשימות שונות בבלוג הזה לאחרונה – כן, יש כאן מעין הרחבה של הבלוג לתלת-מימד) הם יותר מהצד ה"דתי" מאשר מזה החילוני, ואין ספק שזו, בפשטות, רק צד אחד של התמונה. ברור, אם כן, שמדובר בחוליה אחת מתוך רבות. (לא מזמן, אגב, היה יום עיון מעניין מאוד סביב ספרו המיתולוגי של ארי אלון, עלמא די, שהציג את הדברים מהכיוון החילוני יותר).
החברה הישראלית עוברת בזמן הזה תמורות מרחיקות לכת בשדה הזהות היהודית ובמרקם היחסים שבין שומרי מצוות לשאינם. כמו בכל תהליך של שינוי, תמורות אלו מלוות בפחד והקצנה מחד גיסא, ובחלומות ובתקוות מאידך. כמו בכל תהליך של לידה, אני חושב שיעזור לכולנו לנשום עמוק, להתבונן על הדברים – ולדבר על זה. הציבור הרחב מוזמן לעשות כן.
אילו רצה הרב דב ליאור, הוא היה מגיע לחקירה במשטרה בכוחות עצמו. אין הלכה שמצווה לא להיחקר. המנעותו מהגעה לחקירה אינה משום שהאמין שזה מה שאביו שבשמיים ציווה עליו, אלא משום שזה מה שהוא עצמו רצה. השאלה, אם כן, היא למה הוא רצה זאת. התשובה הפשוטה היא שהוא עצמו רצה זאת בשביל לבצר בעיני רוחו ובעיני תלמידיו את עצמאותה של ההלכה, את היותה נפרדת ומנותקת מכל מערכת חוקים אנושית. לאמור, המדינה על חוקיה החילוניים לא תוכל לשפוט אותי על דברי הלכה, שכן זו עומדת מעל ומעבר לכל חוק ארצי.
העמדה הזאת, שהוא ותלמידיו מציגים בעצמם, אינה כשלעצמה מובנת מאליה. אין שום סיבה פנים-הלכתית לחשוב שההלכה מנותקת מכל חוק ארצי, שהיא לא נמצאת בשיג ושיח מתמיד עם חוקי המדינה, מנהגי המקום, כללי האופנה כמו גם חוקי הפיזיקה. נהפוך הוא, רוב פוסקי ההלכה לדורותיהם ראו בהתאמה בין ההלכה ל"דרך הארץ" מציאות חיה במקרה הטוב, ואידיאל שיש לשאוף אליו במקרה הפחות טוב. לכן השאלה שצריך לשאול היא למה חשוב לרב ליאור לנתק בין שני אלה, בין ההלכה ובין הנורמה המקומית, בין אם נקרא לה דינא דמלכותא, החוק הדמוקרטי או כללי ההגינות והנימוס הבסיסיים. למה חשוב לו להעמיד את עצמו כנגד המדינה והחברה בישראל.
כמובן שלעניין סיבות רבות, חלקן פוליטיות (בעקבות הפינוי מעזה), חלקן פסיכולוגיות (בעקבות הפינוי מעזה) וחלקן חברתיות (בעקבות הפינוי מעזה), אולם כאן ארצה להצביע על סיבה אחת לעניין, והיא הרצון של הרב ליאור לבצר את ההלכה כ"מסורת". על פי ההסבר הזה, סירובו להיחקר עוזר לתיפעולו של פרוייקט המתמשך הלז.
האורתודוקסיה היהודית היא מסורת שהתפתחה במאתיים השנים האחרונות. אני כמובן לא טוען שיהודים לא קיימו מצוות לפני כן, אלא שהמסגרת החברתית שבה נשמרת ההלכה היא כיום שונה משהיתה לפני כמה מאות שנים. זה כמובן ברור לכל, שהרי אין החרדיות או הציונות הדתית דומות לחיים בשטעטל. ממילא גם ההלכה שונה, מכל מני בחינות, שעל אחת מהן אעמוד מיד.
האורתודוקסיה, כפי שהיה מכנה זאת אריק הובסבאום, היא "מסורת מומצאת". מסורת, בניגוד למנהג, רוטינה, נורמה או קונבנציה, היא סדרה מודעת של טקסים, כלומר פעולות שיש לעשות מתוך כוונה ברורה ורפלקסיבית. בספרו על העניין (The Invention of Tradition) מסביר הובסבאום שהמצאת מסורות היא "תהליך של פורמליזציה וריטואליזציה, המתאפיין בהצבעה על העבר, ולו רק על ידי כפיית חזרת פעולות על עצמן" (עמ' 4). מסורת מומצאת מדגישה את עברה על ידי שיעתוקה המתמשך בהווה.
הרב ליאור, כמו אורתודוקסים רבים, זקוק להלכה כישות מטאפיזית. נפרדת, עליונה, שלמה, מושלמת. ההלכה על פיו היא מימד נוסף במציאות, היפוסטאזה אלוהית. היא חייבת להיות כזו, משום שכמציאות חיה, נושמת, טבעית ומתפתחת היא חדלה מלהתקיים. אנחנו כיום לא מקיימים מצוות כדבר מובן מאליו, לא כמנהג אבות אורגני שמעובר בעלפה ולא כברירת מחדל חברתית-קהילתית. אם בכלל, אנחנו מקיימים מצוות כבחירה. כאמור, זהו עניין מודע. כל זאת משום שבמעבר מהשטעטל לאמנסיפציה ההלכה נעלמה כמציאות טבעית עבור רוב היהודים. ואם היא נעלמה ככזו, לא היתה שום ברירה אלא להפוך אותה במודע למציאות נפרדת (ואם כבר נפרדת, אז אלוהית). המודרנה היא בדיוק המשבר שמוליד מעין מסורת מומצאת שכזו.
יצחק בנימיני נגד האל והרבנות
לאחרונה פרסם יצחק בנימיני, אחד העורכים של הוצאת רסלינג והוגה בפני עצמו, ספר תחת הכותרת צחוק אברהם: פירוש לספר בראשית כתיאולוגיה ביקורתית. בספר בנימיני מפרש את הפרקים הראשונים של ספר בראשית בצורה מקורית ומעניינת, תוך פניה למקורות ושדות שיח שונים. אני לא רוצה כאן להתייחס לפרשנותו, אלא להערות האוטוביוגרפיות המחוייכות-אירוניות שהוא מפזר לאורך הספר, הערות שבעצם מתלכדות לכדי מעין 'תיאוריה של הדת', ושדרכן נוכל גם לפגוש דתיות שונה לחלוטין מזו של הרב ליאור ודומיו.
שכן בנימיני בא ממסורת שאינה עדיין "מסורת":
לא מעט מיהודי תרבות האיסלם (החיים בישראל תחת סד המילה "מזרחיים") […] חיים את האלוהים לא כצו חיצוני, לא כדת, אלא כמסורת אבות, כדרך חיים: שומר אבי וכך דודיי וסבי ז"ל ואמי, ואולי גם אני, שומרים על שבת, לא מדליקים אש, נוסעים בשבת, חובשים כיפה בבית הכנסת ובשעת הקידוש בערב שבת, אבל בשאר הזמן מורידים את הכיפה ולא מרגישים בשום פנים ואופן פחות יהודים מזה שהוגדר כ-הדתי. (עמ' 105)
לדעת בנימיני כמוהו גם היה אברהם, לפני מתן תורה. התורה לדידו היא הכפייה החיצונית על הספונטאניות של הקשר הטבעי עם האל:
ומה נאמר בקשר לכך שאברהם חי את עידן הקדם-משה? שמשה והר סיני הם שלב חדש הנוטל את המסורת והופכה לצו חיצוני-רבני של אליטה המטילה על הסובייקט אינספור חוקים וחוקי משנה כפייתיים שאין לו מילוט מהם. […] על כן עבודת האל בבראשית של אברהם, החולף על פני הארץ ובונה מזבחות ל-ה', הנה טבעית, אישית, משפחתית […] ואולי זו דת עממית בהיותה לא תחת סד הטלאולוגיה הקולקטיבית.
הסובייקט הפרסי, הסוחר, היודע להתמקח, שומר מסורת ואינו מכפיף את עצמו בהכרח לאידיאולוגיות מלבד ממד ההצלחה המשפחתית, מלבד הארגון של תא המשפחה, תוך קיום הלכות דת, הטקסים של שבת, חגים, כשרות, ולא בקיצוניות ולא בכיור בשרי מול כיור חלבי, אלא באי-אכילה פשוטה של בשר עם חלב, של סוכה לפעמים כן ולפעמים לא, תוך חיוך, תוך אירוניה, תוך הגחכה של מי מבני המשפחה המציב את עצמו בעמדה רבנית: "מולה!", כך כפי שאמי נוהגת לומר לאבי שלעתים מחליט להיות קצת יותר צמוד למנהג, או סבתי שושנה אחדות ז"ל, אֵם אמי, שנהגה ללכת יום-יום ושבת-שבת לבית הכנסת השכונתי להתפלל, אך גם הזדעזעה למשמע נכדתה על כך שהיא מתכוונת לחיות כדתייה אדוקה. זר לא יבין זאת.
אבל ייתכן שלא רק בני משפחתי נהגו כך במשך הדורות, אלא מרבית יהודי העולם בקהילות שונות, אשר לא הקפידו על קוצו של חוק ויוד אלא הזרימו את החוק לתוך חייהם, פעלו בתוך האידיאולוגיה הרבנית, ולא הקימו מוסדות רפורמיים אדיאולוגיים, אלא בו-זמנית תמיד חתרו תחת הצו המוחלט הרבני. (עמ' 107-109)
בנימיני מתאר כאן את הדת כמנהג, כמסורת חיה (להבדיל ממסורת מומצאת). הדת כחלק אורגני מהחיים שזורמת איתם ודרכם. לכאורה כך נראו הדברים לפני המודרנה, וגם אחריה בארצות ערב, אליהן היא הגיעה באיחור ובצורה איטית יותר. כשהרב אמסלם צוחק על אלי ישי על שהפך לליטאי, לזה הוא מתכוון, כלומר לאימוץ התפיסה האשכנזית, הליטאית-טכנוקרטית-טרנסצנדנטית-קשוחה של ההלכה.
בנימיני ממשיך ומפתח את העניין. הוא טוען שאותו תהליך התרחש לגבי האמונה, בה במקום אמונה דיאלוגית שדרשה מהאל טובות הנאה (פרנסה, פריון וכו'), הומצאה על ידי שליחי הדת אמונה "טהורה" ו"תמימה", שאינה תלויה בדבר, והוכרז שזו דווקא היא האמונה האמיתית, העמוקה יותר, בעוד שאין היא אלא המצאה של תיאולוגים, שהולבשה על האמונה הטבעית והאותנטית יותר.
אלוהים והרבנים נמצאים על פי בנימיני בצד אחד, הצד שמקדם דתיות סינטטית וכפוייה. מולם ניצבים המאמינים הפשוטים על משפחותיהם, שנגררים בעל כורכם למסגרת מלאכותית (זאת, אפשר להוסיף, אחרי שנשדדו מהאמונה התמימה על ידי כוחות החילון). מכאן עובר בנימיני להתפלמסות עם תפיסת המזרחיות של מאיר בוזגלו, ולבסוף כאמור מגבש מעין תיאוריה ראשונית של התופעה הדתית. קראו שם.
דב ליאור נגד הזרימה לעבר המסורתיות
חזרה לרב דב ליאור ולמה שמטריד את הרב דב ליאור. הרב ליאור מבין שכדי להדגיש את מעמדה המורם של ההלכה צריך להדגיש עד כמה היא לא ארצית. עד כמה היא משהו אחר. הבעיה היא שלא מספיק לעשות את זה פעם אחת ולתמיד. זה עניין שדורש תחזוקה מתמדת. אם נמשיך את הקו הפרשני של בנימיני, המסורת המומצאת נמצאת כל הזמן בסכנה להיטמע בחיים, לגלוש לעבר מנהג חי וגמיש, כמעט לא מודע. או פשוט להיעלם.
כדי להשאיר אותה אלוהית, מנותקת, מעוררת יראה ומנפיקת ציות, יש צורך לחזור ולתקף אותה, להצביע עליה כאלוהית באופן רפטטיבי, ממש כמו החזרה על כל אחד מהטקסים שנכללים בתוך המסורת. לכן יש ניסיון חוזר להבהיר תוך כדי מאבק ש"ה' הוא האלוהים", דהיינו שהחוק הלכתי הוא מעל לכל, שהוא אלוהי. לכן יוצאים למאבק אחרי מאבק. לכן קוראים לזה "קידוש ה'".
אותו דבר מתרחש באינספור הפגנות חרדים. אותו דבר כאשר חיילי הסדר קמים ועוזבים מופע שבו שרה אישה. ההפגנה, מתוך מאמץ, ב"אתכפייא", מול כולם, היא שמבססת את ההלכה כמערכת נורמטיבית שנמצאת מעל ומעבר לעולם ולכל אשר בו. אחרת הסכנה היא שנתרגל, שנעשה מצוות מתוך הרגל, שנאבד את היראה, שנהפוך למסורתיים. אולי גם לחילונים.
אם נמשיך את הדיון שבו פתחנו ברשימה על רעיונותיהם של הרב יואל בן נון ויואב שורק, הרי שכאן בדיוק צריך להתחולל חלק מהשינוי מבחינת האורתודוקסיה: היא צריכה לוותר על תפיסת ההלכה כמערכת שלמה, אידיאלית, מנותקת. ויתור כזה יאפשר להלכה להתאחד עם החיים. השאלה היא האם ויתור כזה הוא אפשרי מבחינתה.
לולאת האל 