הישראלי הממוצע נפגש עם הרבנות פעמים ספורות בחייו, אם כי ברגעים משמעותיים מאוד: בעיקר כשהוא מתחתן או קובר קרוב משפחה. נדמה לי שפגישות אלה הן פעמים רבות מעיקות ולא נעימות, ונדמה לי שזה כך מפני שנציגי הרבנות הם פעמים רבות מעיקים ולא נעימים. מהיכרותי הקצרה עם חברה-קדישא קיבלתי את הרושם שתשומת לבם נתונה בעיקר לצד ההלכתי הפורמלי ולצד הכספי של מעמד הקבורה, ואילו כל מערך ההרשמה לרבנות מתחיל בדרך כלל בהרצאות מגוחכות-משהו של רבניות דודתיות על "טהרת המשפחה" (מושג שעבור חילונים הוא לחלוטין חסר פשר), ונגמר בהפקדת טקס הנישואין עצמו בידי רבנים חסרי הומור, שלמרות זאת מנסים להצחיק והופכים את מעמד החופה למשהו שכולם מחכים שיעבור מהר, כדי שיוכלו לגשת לאוכל ולריקודים.

אם אכן זהו המצב על פי רוב, נשאלת השאלה: מדוע רוב הישראלים מסכימים לכך? בנוגע לקבורת קרובים, אני מנחש שלרוב האנשים קשה להתווכח עם סמכויות דתיות ברגעים קשים שכאלה, זאת גם כי המפגש עם המוות מחדיר בנו יראת שמיים פתאומית, וגם כי בזמנים כאלה פשוט אין כוח. בנוגע לחתונה, נדמה לי שלרוב הישראלים בעצם לא כל כך איכפת. הם בעיקר רוצים "לגמור עם הקטע הרשמי" ולהתפנות למסיבה, ולכן מוכנים לסבול את ההשפלה שבהאזנה להרצאות משונות על דברים שלא נוגעים להם ולקיים טקס שאת רוב רובו הם בכלל לא מבינים. הם יודעים שכדי להיחשב נשוי במדינה הזאת כך צריך, אז עושים.

מדוע אם כן נרשמים אנשים לנישואין ברבנות מדינת ישראל? כי זה החוק, כי כך עושים כולם, כי "מצאנו רב דווקא נחמד שיעשה את זה מהר", כי "אצלנו הרב לא התעקש שאביא הוכחה שהייתי במקווה", כי "אם לא נירשם הילדים יהיו ממזרים", כי "זאת המסורת".

כל הסיבות הללו לא ממש טובות. חלקן ממש רעות. חלקן לא תואמות למציאות. האם החוק במדינת ישראל קובע שעל יהודי להירשם לנישואין ברבנות? כן. הוא קובע גם שאדם אחר, המשיא זוג יהודים שלא דרך הרבנות, צפוי לקנס של עד 5000 שקלים. אכן, מעט מדינות בעולם מחייבות כיום את אזרחיהם להתחתן אך ורק בצורה דתית, ורק דרך הממסד הדתי שהן ממנות ומממנות. הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון היא אחת מהן.

אם נדלג על חוסר החשיבה והניסיונות למצוא רב שיהיה איכשהו נורמלי, נגיע אל שתי הסיבות האחרונות, שהן פשוט לא נכונות. על פי ההלכה, ממזרים אינם תוצאה של היריון מחוץ לנישואין אלא של ניאוף. אישה נשואה הנכנסת להיריון מגבר שאינו בעלה יולדת ממזר (ההפך, כאשר גבר נשוי מכניס אישה שאינה אשתו להיריון, אינו מוביל ללידת ממזר). ומה בדבר המסורת? אם הכוונה היא למסורת שתחילתה במאה העשרים, אז כן. הרי לפני כן לא היתה כלל מדינה ואנשים היו נרשמים בקהילותיהם ולא במוסד רשמי כלשהו. מדובר אם כן במסורת צעירה ביותר.

ולמה לא להירשם ברבנות? לכך יש סיבות רבות, טובות ואמיתיות. קודם כל מכיוון שלא כולם יכולים להירשם ברבנות. אם נולדתם בארץ, אתם לא מאומצים, ואתם לא ברשימת הממזרים (כן, יש כזו) – אתם מסודרים. אבל אם נולדתם, למשל, בארה"ב או באנגליה, תצטרכו להוכיח שהוריכם רשומים בקהילה יהודית שמוכרת על ידי רב אורתודוקסי. אם נולדתם ברוסיה, תהיו חייבים להוכיח שסבתא שלכם היתה יהודייה, גם אם צריך בשביל זה לגרור אותה מבית האבות לבית הדין (וזה במקרה בטוב. במקרה הרע היא קבורה בפרברי קייב ובמסמכים לא כתוב בכלל שהיא היתה יהודיה, כי הקומוניסטים לא חשבו שצריך סעיף כזה בטופס). אם נולדתם בארגנטינה, והמסמכים שלכם, כמו של רבים, נשרפו בפיגוע בשגרירות ב-1992, אתם בכלל בברוך.

עכשיו, אם במקרה התגיירתם, הרשו לי לברך אתכם בכניסתכם לעם היהודי, אבל שלא תחשבו שתוכלו פשוט להתחתן כאן. תהיו חייבים להוכיח שהגיור שלכם מוכר (כלומר, למשל, אינו צה"לי), ושאתם ממשיכים לשמור מצוות (גם כששמונים אחוזים מהעם היהודי לא שומר). ואם את במקרה גיורת או גרושה ואהובך כהן, תשכחי גם את מחתונה בארץ. בקיצור, הזכות להתחתן במדינת ישראל שמורה רק לבעלי כרטיס מועדון. זו אפלייה אנטי-דמוקרטית, ויש להפסיק לשתף איתה פעולה.

אבל יש עוד סיבות. למשל, העובדה שלרבנות אין שום הערכה לתפיסת העולם החילונית. לפקידי הרבנות החרדים (וגם לרבים מהסרוגים) זלזול מוחלט בהשקפת עולם ליברלית, דמוקרטית ופמיניסטית, שמשותפת לרובנו. הם בזים לכך שגרתם יחד לפני שהחלטתם להתחתן, הם בזים לכך שאת משכילה, הם בזים לעולמכם הערכי ולתפיסת היהדות שלכם ("עגלה ריקה", כן?), ובאופן עקרוני הם רואים בכם יהודים סוג ב'. למה להסכים להיות מושפלים?

ועוד לא נגענו ביחס המבזה הכרוך בתהליך הרישום עצמו. על השיעורים המצחיקים של הרבנית, על היחס האדנותי של הרב המחתן – דיברנו. אבל מה שרבים אינם יודעים הוא עם הזמן הולכות תופעות אלו ומחמירות. אם תשאלו את ההורים שלכם הם יספרו לכם שלרובם לא היה כלל שיעור על "טהרת המשפחה". כיום יש רבניות שדורשות נוכחות בחמישה שיעורים כאלה. לפעמים הן דורשות גם מהחתן להיות נוכח. למה? כי הן יכולות.

אותם רבנים-פקידים גם מחליטים כיום עבור חילונים רבים את תאריך החתונה. הם מחייבים אתכם לומר מתי קיבלה בת זוגתכם מחזור, וכך קובעים תאריכים אפשריים לחופה, למרות שאין כלל הלכה האוסרת על חופה בזמן מחזור. אז למה הם עושים את זה? כי הם רוצים למנוע מכם לגעת אחד בשני תחת החופה, למרות, שוב, שבשבילכם האמונה שאסור לגעת באישה במחזור היא הבל מוחלט. אז למה הם עושים את זה? כי הם מזלזלים בעולמכם הערכי. ועוד למה? כי הם יכולים. ולמה זה? כי אתם נותנים להם את הכוח לכך.

ועוד נקודה שחייבים לגעת בה: אם חס וחלילה תתגרשו, או אז שוב תהיו חייבים לעבור דרך הרבנות – והפעם תהיו באמת שבויים בידיהם, ובמיוחד את תהיי שבויה בידיהם. בתי דין רבניים הרי פועלים על פי ההלכה. ההלכה הרי דורשת שהגבר ייתן את הגט. כאשר הגבר מסרב (למה? כי הוא לא רוצה לשלם מזונות, כי הוא יכול בינתיים לעשות מה שהוא רוצה, כולל להכניס להריון את חברתו החדשה, כי הוא פשוט רוצה להתנקם באשה), האישה הופכת להיות מסורבת-גט. גברים רבים משחקים במקרה זה על השעון הביולוגי, וסוחטים אישה שרוצה ללדת עוד ילדים (ושלא רוצה שהם יחשבו לממזרים) כך שתסכים לכל תנאי (ויתור על המזונות וכו') עד שיתנו לה את הגט (וראו מאמריה הרבים של רבקה לוביץ בנושא).

לאחרונה התבשרנו גם שהרבנות מרחיבה את סמכויותיה, ובניגוד מפורש לפסיקת בג"ץ מחייבת גם אזרחים שנישאו בחו"ל ומבקשים להתגרש לעבור דרכה. המשמעות היא שגם מי שניסתה לחמוק מידה הגסה של הרבנות וטסה לחו"ל כדי להינשא תהיה חייבת לסמוך על טוב לבו של בעלה אם חלילה יתגרשו – וראו קליפ חביב שיצא לאחרונה בעניין זה.

משום כל הסיבות שלעיל אני וזוגתי לא נרשמנו ברבנות, ואנחנו גם לא מתכוונים להינשא בחו"ל. מבחינת פקידות המדינה נישאר רשמית רווקים, או מה שנקרא "ידועים בציבור" (למרות שכאמור נישואינו תקפים הלכתית, גם על פי ההלכה האורתודוקסית). וכן, זו האלטרנטיבה שאני מציע: תתחתנו מתוך מחשבה, מתוך לימוד המסורת, מתוך נאמנות לעולם הערכי שלכם, מתוך בעלות על יהדותכם, ואל תירשמו ברבנות. אגב, כ"ידועים בציבור" אתם ממילא מקבלים את כל הזכויות כחוק, בדקו והיווכחו.

זה לא עניין אנטי-ממסדי וזה לא מתוך שנאת חרדים. המטרה כאן היא לנהוג במוסריות כלפי כלל אזרחי המדינה, ולפעול מתוך אחריות לעתיד היהדות בישראל. לטובתם של האזרחים ושל היהדות צריך להפריד בין החוק האזרחי לממסד הדתי. המצב הנוכחי גורם לאפלייה בלתי-נסבלת מחד, ולחילול ה' גדול מאידך. "הממסד הדתי משחית את מרקם המדינה והמדינה משחיתה את רקמת הדת", כתב לאחרונה דב הלברטל, מי שהיה ראש לשכת הרב הראשי לישראל.

ושוב: תתחתנו בחורף או בקיץ, בגן או באולם, חד-מינית או אורתודוקסית, פשוט אל תשתפו ברגעים החשובים האלה את הממסד המכוער ההוא. את הרבנות צריך להפוך לבלתי-רלוונטית, לפחות עד שיהיה אפשר חוקית להתחתן (ולהתגרש) בלעדיה. אז תתאפשר חתונה לכל אזרחי המדינה, כל אחד על פי תפיסותיו, כל זרם ביהדות על פי אמונותיו. הגיוני שכך יהיה במדינה יהודית-דמוקרטית, לא?

קחו אחריות על הרגעים המשמעותיים של חייכם. אל תתנו לרבנות לסרס לכם את החתונה, ואל תתנו להם לשלוט בגורלכם הזוגי אחריה. התחתנו מתוך מחשבה, אחריות ומודעות. ושיהיה במזל.

—

תודה לאשתי היקרה על תרומתה הרבה לרשימה זו. הרשימה התפרסמה היום גם באתר מעריב. והנה הרשימה הקודמת בנושא, שתחתיה נאספו מעל מאה תגובות, ביניהן כמה דיאלוגים מעניינים לדעתי.

כל מי שעיניים בראשו יכול לראות שהדתות שלנו מלאות בקיטש ועמוסות בקלישאות. כמו רומולוס ורמוס, יונקים הקיטש והקלישאה כתאומים רעבתנים מדדיה של זאבת האינסוף, ובתורם מעטרים את התופעה הדתית כולה. כמו קין והבל, הקלישאה תמיד מקנאה באחיה החלש אך היפה יותר, ותמיד מאיימת להרוגו. כאשר היא מצליחה, מתקבלת דת חסרת חיים ואות הקין שלה הוא החוסר העניין של מאמיניה בה (חישבו על המיינסטרים הפרוטסטנטי, ותראו מהי דת שרק קלישאות נבובות נשארו לה). מאידך כאשר הקיטש חומק ומתפרע בשמחה מתקבלת דת מפוארת בססגוניותה, אולם הסכנה היא להפוך את הססגוניות עצמה לדת (ודוגמאות רבות לכך ניתן כמובן למצוא בבזאר הגדול של הניו אייג').

האל הטוב שונא קלישאות, אני בטוח בזה. מצד שני, ברור לי שהוא מאוד אוהב קיטש. דווקא משום כך מעניין לראות שבדתות עצמן יש הרבה מאוד משניהם – ולפעמים קל מאוד להתבלבל ביניהם.

הנצרות הקתולית וההינדואיזם, למשל, מלאות בקיטש: דמויות צבעוניות, פסלים מלוקקים, דמעות גדולות ולבבות קרועים לרווחה – מכל מקום תוקפים אותך ביטויים של שמאלץ טהור צבוע בוורוד ותכלת וירוק זרחני – כאילו הגעת ליומולדת של ילדו של בעל מפעל לסוכר. אך גם בדתות האחרות לא חסר מהמתוק-מתוק הזה: הטיבטים עם ציורי הקיר הצבעוניים, המוסלמים עם סלסולי האותיות האינסופיים וכיפות המסגדים הירוקות, השטריימלים של היהודים, הנוצות של האינדיאנים, החרקירי של היפנים – הכל מוגזם, מופרז, מופרך.

מאידך, כאמור, גם הקלישאות גודשות את הסאה: כמה פעמים נשמע ש"הכל לטובה", "הכל אחד", "בעולם הבא נקבל את מה שמגיע לנו", "זה רצון השם/הקארמה שלך", "אלוהים הוא אהבה", "זו הדרך היחידה לישועה", "אסונות הם מבחן לאמונה", וכו' וכו' וכו'. כל כך הרבה קלישאות אופפות את האל, ואין פלא בכך שהוא עצמו הופך לקלישאה הגדולה ביותר.

אם הדת היא פתח הכניסה של האינסופי לעולם (צר ומלוכלך ככל שיהיה), אולי הגיוני שדרכי הביטוי שלה יהיו כאלה, שכן מה שמייחד את הקיטש ואת הקלישאה הוא אכן השפע, או במילים ארציות יותר, ההפרזה – כאשר אור אינסוף שוטף את האדמה הוא מגיע במסות, הרבה יותר מדי, ומה הפלא שהכלים תמיד נשברים והכל עולה על גדותיו ונשפך מהצדדים? אך הדרך בה הקיטש והקלישאה מעבדים את אותו האור לכדי הפרזה שונה, ומכאן שונה גם ערכם, לחיוב או לשלילה.

הקלישאה והקיטש, כאמור, ניחנים באלמנט בולט של עודף: בשניהם יש משהו מיותר, עומס מחניק, עודף של שפע. ההבדל הוא שבעוד שהקיטש מוציא מעצמו את היתר, שופע מעצמו על עצמו ועל סביבתו, הקלישאה אינה יוצאת מעצמה, אלא אך ורק משכפלת את עצמה, שוב ושוב, בכל מקום ובכל רגע. כך הקיטש בנברשת מפוארת בבית כנסת מוציא מעצמו ניצנוצי זוהר המשקפים האחד את רעהו, משחקים ביניהם ובינם לבין האור; ואילו הקלישאות שמשמיע רב גרוע, שאינן אלא בדלי שיעתוק שנגררו מאלפי הדרשות ששמע בעצמו, נופלות מתות מפיו על ריצפת השיש.

גם בקלישאה וגם בקיטש יש הגזמה: הקיטש חצוף מספיק בכדי לצעוק לתשומת לב, לחגוג את עצמו, את חייו הססגוניים. הקלישאה, לעומת זאת, היא דבר מת: נבלה עבשה שמתרבה על ידי כניסה טפילית למקומות פנויים (פנויים מתבונה, מיופי, מחיים אמיתיים). על כן בעוד הקיטש הוא צבעוני ומבריק תמיד, מתוק לעתים עד כדי בחילה, הקלישאה היא תמיד תפלה, חסרת טעם, מעוררת גועל – כמו תלתלי אבק ושערות היא אפרפרה, דהויה, ויודעת רק למלא פינות ריקות.

הבחילה שהקיטש מעורר בנו אינה שונה הרבה מהיראה האלוהית: תגובה ספונטאנית, אורגנית, לנוכח שפע שאיננו מסוגלים להתמודד עמו. זה יותר מדי טוב, זה יותר מדי מהטוב, זה טוב על גבי טוב על גבי טוב: קשה לסבול מתיקות כזו, קשה לעמוד תחת קפלה ענקית עמוסת דמויות מלאכים – גם במוצאנו דבש עלינו להיזהר לא לאכול ממנו יתר על המידה, פן נקיא את נשמתנו. אך זו בחילה הבאה מתוך אהבה (כידוע, בשיא המאוהבות אי אפשר לאכול), מתוך מלאות עצמית, מתוך התרגשות הדומה למהפכה הפנימית המתרחשת בנו כאשר אנחנו מסתחררים על קרוסלה או על רכבת שדים בלונה פארק. זו בחילה הבאה מתוך שפע, מתוך רצון להמשיך ולקבל גם כשאיננו מסוגלים עוד לעכל.

הגועל שמעוררת בנו הקלישאה הוא גועל פשוט של רתיעה: אנחנו פשוט לא רוצים את זה. זה דוחה אותנו. הטיפשות, הריקנות הרפטטיבית, חוסר המקוריות, הפחדנות. כמה פעמים עוד יספר לנו האפיפיור כי ישו הוא הדרך היחידה לגאולה? כמה פעמים נתבשר שאין אלוהים מלבדי אללה? כמה פעמים עוד נשמע שהקבלה היא מדע לפני שכבר לא נוכל לקחת את זה בשום רצינות? כי בעוד הקיטש מעורר בנו סוג של יראה, הקלישאה היא עצמה פחדנית, שפלה. הקיטש מלא בעצמו כל כך עד כי הוא מרוקן אותנו מעצמנו – זה מפחיד, אבל אין טוב מזה. הקלישאה עצמה היא ריקה ממהות וחסרת תוכן אמיתי, ועל כן היא מאפשרת לנו להתנשא מעליה – לבד מזה שדבר זה מעורר בנו דחייה כלפיה, הרי זה גם אסון בשבילנו.

אך ההבדל המרכזי בין הקיטש לקלישאה הוא ביושר שלהם. הקיטש מכריז על עצמו בגלוי מראשיתו: אני דביל. אני חוגג בשטותיות, אני מפריז באהבה, אני שיכור מיופי וריק מתוכן. אני אינני מתוחכם ולא רוצה להיות, אני רוצה רק ליהנות – אני רק קיטש.

הקלישאה מנסה תמיד להעמיד פני אחרת: אני מתוחכמת. אני יודעת, אני מייעצת, אני חכמה, אני מלומדת. כדאי להקשיב לי כי אני כבר עשיתי, אני כבר הייתי, אני כבר אני הרבה זמן, הרבה שכל. הקלישאה נדחפת בגסות לכל מקום שבו אין דבר אחר, וכל מקום היא הופכת לדומה, לתפל – כלומר, היא אכן מסלקת ממנו כל ניצוץ של אחרוּת, כי לא מספיק שהיא מתנשאת, היא גם תמיד זהה לעצמה בצורה משמימה (אכן, כל האגו-מניאקים הם בסופו של דבר די דומים). מה שמסתבר לנו מכך הוא שהקלישאה למעשה מכבה אורות אלוהיים, או לפחות לא נותנת להם לפרוח – ניתן לומר שהיא עצמה ידו השמאלית של האלוהים, כלומר: השטן.

הקיטש כאמור הוא אור על פני אור. אמנם חוסר התחכום של הקיטש איננו משהו להתגאות בו, אך הכנות שלו בהחלט כן, והיא בהחלט מפצה על חסרונותיו. מפני שכל כך קשה למצוא בעולמנו כנות אמיתית הקיטש הוא מעיין מים זכים, יש בו משהו טהור ותמים, הוא ילדותי וקסום ומחויך. הוא אמיתי, ולכן כל כך כיף לאהוב אותו, כל כך כיף לאהוב קיטש.

היהדות היא דת בה הקיטש (ביהודית "שמאלץ") מתקרש ומתייבש מהר מאוד לכדי קלישאה. באיזה רגע תמים וקצרצר בעבר היה הצירוף "הרב הגאון" עדיין קיטש? והאם בכלל היתה דקה שבה ציטוטי הפסוקים הנלווים לאירוע מתאים ("מי לה' אלי", "אין נביא בעירו", "ניצחו אראלים את המצוקים" וכו') לא היו קלישאה? אפילו התפוח בדבש הפך כבר לעניין יותר רפטטיבי ממתוק. חלק מדלות הקיטש בה נובע מההסתייגות הידועה של היהדות מאסתטיקה, ובטח חלק נוסף מכך שבחלקים גדולים מההיסטוריה שלה לא היה הרבה מה לחגוג. הייתי רוצה להאמין שחלק גם נובע מראייתה את העולם עצמו כשפע שעולה על גדותיו, ומה לנו להוסיף שפע על שפע?

אבל מה בנוגע למצוות – האין הן קלישאות? הן ודאי חוזרות על עצמן. בצורתן השגורה הן גם מבוצעות בצורה מכאנית לחלוטין. אך ההבדל הוא שהמצוות, גם כאשר הן מבוצעות בצורה מכאנית, אינן מנסות לספר סיפור שאינו אמת – או כל סיפור בכלל. כלומר, עשייתן היא עשייתן, ולא דיבור על מציאות אחרת. כך, למשל, הערך הסמנטי של המשפט "מה רבו מעשיך ה'" הוא קלישאתי בבירור, אבל עצם אמירתו בתגובה למראה מלבב היא הוצאה לפועל של מחוייבות שהאומר אותה לקח. קיום המצווה עצמו הוא התמקמות במרחב ובזמן, לא ניסיון לכסות עליהם בצעיף צבעוני. מכאן מובן למה נכשלו ונכשלים תמיד הנסיונות לעודד שמירת מצוות על ידי פנייה אל ערכן הסימבולי (מפילון האלכסנדרוני ועד הרש"ר הירש): באופן טרגי דווקא ניסיונות אלה הופכים את המצווה לקלישאה.

הקיטש הוא אלוהי – הקלישאה אלילית, ויש לרדוף אחרי האלוהי ולהתרחק מאלילות. כל מי שהיה בהודו יודע כי הארץ היפהפייה הזו מלאה עד להתפקע מקיטש, וכמעט לחלוטין ריקה מקלישאות. קלישאות בהודו תימצאו רק במרכזי הערים הגדולות, היכן שהגלובליזציה נעצה את ציפורניה האימתניות, ואישכנזה כל חלקה ברברית כנה. הדת ההודית היא דת הקיטש בה' הידיעה, ומספיק לראות ציור אחד של קרישנה כתינוק כדי להבין במה מדובר, ומספיק לראות את המקדש הצבעוני במדוראי כדי להפנים סופית: פאר הקיטש העולמי כפי שמעולם לא נרקח ולא יכול היה להיות מומצא ומיוצא בשום מעבדת קיטש מערבית; חרושת קיטש לתפארת שאין כמוה בשבעת הימים, גם לא בלילות ואף לא בחגים, אשר קרובה אליה רק קריית הוותיקן ושלעומתה בית המקדש, מנוחתו עדן, נדמה כבניין שיכון עובדים של עמידר, מרובע להשְמִים, נטוש וזקוק לצביעה מחודשת. הבה נצבע אותו מחדש.

גרסה מוקדמת לרשימה זו פורסמה כאן.

בספרו המדובר התנגשות הציביליזציות (1996) פורש סמואל הנטינגטון תמונת עולם של מאבקים גלובליים בין תרבויות שונות. הנטינגטון מנבא כי עד 2020 אחת מאלו, האיסלאם, עתידה להיות הגדולה ביותר מבחינה מספרית. כיום ברור שהנטינגטון טעה. האיסלאם לא תהיה התרבות או הדת הגדולה בעולם, לא ב-2020 וכנראה גם לא אחריה. כתר הבכורה ימשיך להיות מונח לבטח על ראשה של הנצרות.

אבל לא רק הנטינגטון טעה. טעה גם כל מי שהספיד את הכנסייה הקתולית, אותו גוף ארכאי ושמרני שמתעקש לאסור על אמצעי מניעה ולהגדיר יחסים הומוסקסואלים כחטא. הכנסייה הקתולית לא הולכת להיעלם. כפי הנראה – אם כי על כך יש ויכוח, וראו להלן – גם צורות שמרניות אחרות של נצרות לא יעלמו. לבד מזה טעה כמובן גם כל מי שחושב שהאנושות בדרך לחילון חובק עולם, ולסיום טעה גם כל מי שחשב שהנצרות היא "דת מערבית". כל זאת בגלל התופעה הגדולה ביותר שאף אחד לא מדבר עלייה, והיא הצמיחה האסטרונומית של הנצרות בחצי התחתון של כדור הארץ.

כן, קוראים יקרים: זה לא בטלוויזיה, זה לא בעיתונים, ורק בעשור האחרון זה בצורה רצינית במחקר האקדמי (ראו ממש מעכשיו כאן), אבל אין ספק שמשהו מתרחש שם למטה, בדרום הגלובלי. ישו עושה לו נפשות. שזפו עיניכם בנתונים הבאים:

• הנצרות היא הדת הגדולה בעולם. יש כיום יותר משני מיליארד נוצרים: 530 מיליון באירופה, יותר מ-300 מ' באמריקה הצפונית, 510 מ' בדרום אמריקה, 390 מ' באפריקה, וכ-300 מ' באסיה
• ב-1900 חיו 90% מהנוצרים באירופה וארה"ב. כיום 60% חיים באסיה, אפריקה ודרום אמריקה
• בין שנת 1900 לשנת 2000 מספר הנוצרים באפריקה גדל מ-10 מיליון ל-360 מיליון, מ-10% מהאוכלוסייה ל-46% ממנה
• כרגע אפריקנים ואסייתים מונים 30% מכלל הנוצרים, אבל המספר הזה עולה כל הזמן. עד 2025 אפריקה ודרום-אמריקה יתחרו על תואר היבשת הנוצרית ביותר
• שני שלישים מהכנסייה הקתולית חיים כבר היום באפריקה, אסיה ודרום אמריקה. עד 2025 צפוי שהמספר יעלה ל-75%. הדבר כמובן ישפיע על מוצאם של האפיפיורים הבאים
• עד 2050, רק אחד מחמישה מבין 3 מיליארד הנוצרים יהיה לבן לא-היספני
• בכנסייה האנגליקנית, שמוצאה כמובן באנגליה, המחוז הניגרי הוא הגדול ביותר
• ל- Seventh Day Adventist Church, קבוצה מלינאריסטית שהתחילה את דרכה בארה"ב, יש כיום 14 מיליון מאמינים. מיליון מהם בארה"ב והיתר בעולם השלישי
• ובכלל לא הזכרנו (ולא נזכיר כאן) את סין, שכרגע מעריכים שיש בה בסביבות 50 מיליון נוצרים, והיד כמובן עוד מאוד נטויה
• יוצאת מהכלל: הכנסייה האורתודוקסית במזרח אירופה, שייתכן שעומדת (על פי פיליפ ג'נקינס) על סף גסיסה

אז מה קורה כאן? מה שקורה הוא שהנצרות גדלה, באזורים מסויימים בצורה אקספוננטלית. בעיקר שני זרמים נוצריים נהנים מהגדילה הזאת, והם הכנסייה הקתולית, והנצרות הפנטקוסטלית. את הקתולים אנחנו מכירים, אבל הכוח העולה הם הפנטקוסטלים, שכתופעה מובחנת קיימים רק מתחילת המאה העשרים. ומיהם אלו? ובכן, מדובר באחד הצאצאים הצעירים ומלאי אנרגיה של המהפכה הפרוטסטנטית: זו נצרות ששמה דגש רב על "מתנות רוח הקודש", על חוויות כקונברסיה, "דיבור בלשונות" ו"התנבאות", ובאופן כללי מציגה פולחן של התלהבות ואופטימיות מצד אחד, ושל מלחמה מתמדת בכוחותיו של השטן מצד שני.

לדבר בלשונות כאשר נתנם הרוח

הפנטקוסטלים מקבלים את שמם ממאורע ה-Pentecost, כלומר מה שקרה בחג השבועות הראשון אחרי שישו, בפסח כידוע, עלה השמיימה נצלב. אז ירדה רוח הקודש על קהילת הנוצרים הראשונה שנאספה בירושלים (מעשי השליחים, ב, 1-4, 16-17):

וּבְיוֹם מְלֹאת שִׁבְעַת הַשָּׁבֻעוֹת נֶאֶסְפוּ כֻלָּם לֵב אֶחָד׃ וַיְהִי קוֹל רַעַשׁ מִן־הַשָּׁמַיִם פִּתְאֹם כְּקוֹל רוּחַ סְעָרָה וַיְמַלֵּא אֶת־כָּל־הַבַּיִת אֲשֶׁר הֵם ישְׁבִים בּוֹ׃ וַתֵּרָאֶינָה אֲלֵיהֶם לְשֹׁנוֹת מִתְפָּרְדוֹת בְּמַרְאֵה אֵשׁ וַתָּנוּחַ אַחַת אַחַת עַל כָּל־אֶחָד מֵהֶם׃ וַיִּמָּלְאוּ כֻלָּם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וַיָּחֵלּוּ לְדַבֵּר בִּלְשֹׁנוֹת אֲחֵרוֹת כַּאֲשֶׁר נְתָנָם הָרוּחַ לְסַפֵּר׃ […] וְהוּא הָאָמוּר עַל־יְדֵי יוֹאֵל הַנָּבִיא׃ וְהָיָה בָּאַחֲרִית הַיָּמִים נְאֻם אֱלֹהִים אֶשְׁפֹּךְ אֶת־רוּחִי עַל־כָּל־בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וּבַחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ וְזִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן׃ וְגַם עַל־עֲבָדַי וְעַל־שִׁפְחוֹתַי בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֶשְׁפֹּךְ אֶת־רוּחִי וְנִבָּאוּ׃

הפנטקוסטלים מפרשים פסוקים אלה כתחילתה של מערכת יחסים בין רוח הקודש למאמינים, אשר מאותו רגע יכולים, ואף נדרשים, להתמלא בה ולהתנבא. בארה"ב קיימים פנטקוסטלים, אבל הם נחשבים קצת weird. כאשר שרה פיילין רצתה להיבחר לראשות העיר ווסילה באלסקה היא החליפה את הכנסייה שלה מפנטקטסטלית לאוונגליסטית.

על פי הערכה אחת קיימים 523 מיליון פנטקוסטלים בעולם, כשני שלישים מהם מחוץ לעולם המערבי, ואותה הערכה קובעת שמצטרפים אליהם כתשעה מיליון נוספים בכל שנה. הפופולריות העצומה של הדת הזו באה, אני מקווה שכבר מובן לקוראי בלוג זה, דווקא משום הדגשתה את החוויה, את ההתרגשות והרגש, אלמנטים שבעידננו מהווים לא רק מטרה אלא גם מקור של סמכות. ניתן לומר שהמקבילה היהודית לפנטקוסטלים הם חסידי ברסלב, ובעיקר בעלי-התשובה שבהם.

מה אם כן צפוי לנו מנצרות שכזו? מה אפשר לצפות מעולם שחלקים גדולים ממנו הם נוצרים מתלהבים שמוחאים כפיים, צועקים "הללויה!" וממלמלים ג'יברש מקודש כאשר הם מרגישים את רוח הקודש יורדת עליהם בכנסייה? על כך הדעות חלוקות. להלן שני נציגי הקצוות בפולמוס הזה.

כבר מזמן לא היה לנו מסע צלב ראוי לשמו

בפינה הימנית של הזירה ניצב פיליפ ג'נקינס, פרופסור להיסטוריה של הדתות באונ' פנסילבניה. ב-2002 כתב ג'נקינס ספר מדובר ומשפיע בשם The Next Christendom: The Coming of Global Christianity. בספר הזה ג'נקינס מסרטט את מפת הנצרות הגלובלית ההולכת וגדלה, תופעה שמזכה לדעתו את עידננו בתואר "אחת מהתקופות הטרנספורמטיביות בהיסטוריה של הדתות בעולם".

על פי ג'נקינס הנוצרים החדשים (שרובם בכלל פנטקוסטליות חדשות – הנצרות תמיד היתה פופולרית יותר בקרב נשים, למרות שמנהיגיה כמעט תמיד גברים) הם

הרבה יותר שמרנים הן מבחינת אמונותיהם והן מבחינת עמדותיהם המוסריות […] הכנסיות החדשות האלה מטיפות לאמונה אישית עמוקה ולאורתודוקסיה טקסית, מיסטיקה ופוריטניות, אשר אותם הם מעגנים בכתבי הקודש. הם מטיפים מסרים שעבור המערבי נראים פשטניים, כרזמטיים, חזיוניים ואפוקליפטיים. בעולם המחשבתי הזה נבואה היא מציאות יומיומית, וריפוי-על-ידי-אמונה, גירוש שדים וחלומות חזיוניים מרכיבים כולם את הרגישות הדתית הבסיסית.

כבר היום ישנם חיכוכים, לעיתים אלימים מאוד, בין נוצרים למוסלמים באפריקה (ניגריה, סודן, סומליה) ובאסיה (אינדונזיה, מלזיה, פיליפינים – פיטר ברגר כתב על זה בבלוגו לאחרונה). הגדילה המהירה של הנצרות, במידה וזו שמרנית ולוחמנית, יכולה לסמן לדעת ג'נקינס חזרה מהירה לעולם שמתבוסס במלחמות ג'יהאד ומסעות צלב. יש למה לחכות.

עתיד האמונה הוא חוסר אמונה

בפינה השמאלית ניצב הפרופסור לתיאולוגיה מהאוורד, והכוהן הנוצרי-בפטיסטי, הארווי קוקס. קוקס נחשב לאחד התיאולוגים הנוצריים החשובים בארה"ב. הוא קנה את תהילתו כאשר ב-1965, בגיל שלושים ושש, פרסם את ספרו The Secular City, ספר שהפך מיד לסנסציה, ליבה פולמוס ער בעולם הנוצרי ואף נמכר בקרוב למיליון עותקים. כל כך למה? מפני שבספרו טוען קוקס שעל הנוצרים לקדם את החילון העולמי בברכה, שכן הוא ורק הוא מאפשר לאדם הדתי לעמוד מול אלוהיו בצורה חופשית ובוגרת, ללא ממסד כנסייתי שכופה עליו אמונות.

קל להבין מכאן שקוקס נמצא בקצה הליברלי מאוד של הנצרות. הוא לא אוהב סמכות דתית, לא חושב שחוקים או טקסים מקרבים אותנו אל האל, וגורס שדתיות אישית, פנימית וחוויתית היא הדרך הטובה ביותר לעבודת השם. בספר שיצא ב-2009, The Future of Faith, הוא מחבר את חשיבתו התיאולוגית לניתוח הנצרות הגלובלית, וקובע שהעתיד הוא א) נוצרי ב) ליברלי ג) חוויתי.

קוקס מציב אלו מול אלו חוויה ופנימיות מול אמונה וחוק. עבורו התמקדותם של הנוצרים החדשים, הפנטקוסטלים למיניהם, בדת מיסטית וחוויתית מנטרלת כל תשוקה להילחם על אמונות ודוגמה. על פי קוקס בניגוד לאחיהם מצפון אמריקה, הפנטקוסטלים החדשים אינם פונדמטליסטים. הוא קובע כי

עתה אנחנו עומדים בפני פרק חדש בתולדות הסיפור הנוצרי. למרות תחזיות עגומות על דעיכתה, הנצרות גדלה מהר יותר מאשר אי פעם, אם כי בעיקר מחוץ למערב, ובתנועות שמדגישות את החוויה הרוחנית, את רוח חסידיו הראשונים של ישו, ואת התקווה. אלו תנועות שלא מקדישות תשומת לב רבה לעיקרי אמונה, והן פורחות ללא היררכיה.

אם שמתם לב, קוקס רואה כאן חזרה אל הנצרות הראשונית, זו שהיתה מורכבת מזרמים רבים, מנהיגים (וכמה מנהיגות) שונים ושהדגישה את קבלת רוח הקודש. הנצרות הזאת נעלמה במאה הרביעית כאשר הנצרות הפכה לדת הרשמית של האימפריה הרומית, ונקבעה לה דוֹגמה אחידה. עכשיו, טוען קוקס, מחזירים עטרה ליושנה (הנה וידאו בו הוא מדבר על ספרו וטוען כנ"ל).

קוקס, אם כן, רואה תקווה רבה בעליית הפנטקוסטליזם. הוא גם מצרף את התפשטותה של רוחניות הניו-אייג' לכדי מהלך כלל עולמי של "שינוי העמוק בטבע היסודי של הדתיות", מדתיות סמכותנית, אקסקלוסיביסטית והיררכית, לדתיות פרטית, פלורליסטית ופלואידית. קוקס אף לא מתבייש להשתמש בשפה משיחית ולטעון שההתפתחויות האלה הם "סימן ברור לבואו של עידן הרוח", כלומר עידננו הוא עידן סמי-גאול (או קוואזי-משיחי?) בו רוח הקודש יורדת על ההמונים המתנבאים ודעת ה' כמים לים מכסים. ואמרו הללויה.

נו, אז מי צודק?

האם פנינו, אם כן, למסעות צלב או להתבסמות נינוחה בזיו השכינה? ובכן, לצערי התזה המוצגת בספרו החדש של קוקס בעיתית מבחינות רבות. לא אכנס אליהן כאן כי אני נכנס אליהם בביקורת על הספר שכתבתי לאחרונה לתכלת, אבל לדאבון הלב מדובר במשאלת לב יותר מאשר בניתוח אובייקטיבי של המציאות. לא שאין לקוקס על מה לסמוך – הניו-אייג' אכן מתאפיין בסובלנות, פלורליזם והעדפת החוויה על הדוגמה. אכן, גם נוצרים מן השורה בארה"ב מתעניינים היום הרבה פחות באמונותיהם מאשר בשאלות מוסריות (בסקר שנערך לאחרונה התברר, למשל, ש45% מהקתולים בארה"ב לא יודעים שבכל פעם שהם משתתפים במיסה הם בעצם סועדים מבשרו ודמו של המשיח!). אולם כל זה קורה במערב. בכל הנוגע לאותם נוצרים חדשים, הרי שאצלם החוויה המיסטית לא באה על חשבון הדוגמה.

דוגמא נאה לכך ניתנה ממש בחודש שעבר, בקייפטאון, אז נועדו ארבעת אלפים ומאתיים מנהיגים אוונגליסטים לציון מאה שנים של פעילות מיסיונרית (מאז ועידה דומה באדינבורו). בכנס הודה הארכיבישוף רוברט דנקן מהכנסייה האנגליקנית של צפון אמריקה לעמיתיו מדרום כדור הארץ על שסייעו לקבוצתו, שפרשה מהכנסייה האפיסקופלית, להאבק ב"ליברליזם האגרסיבי".

הוא כמובן מדבר על המשבר החמור שפרץ בשורות האנגליקנים (בעצם בכנסייה האפיסקופלית העולמית) ב-2003 כאשר המועצה העליונה החליטה להסמיך את ג'ין רובינסון, הומו מוצהר, כבישוף. הבישופים השמרנים יותר מארה"ב מצאו בעלי ברית באלו שבאו זה מכבר מסינגפור ורואנדה. אלו מחו בתוקף על ההחלטה, דבר שהוביל לקרע עמוק בכנסייה, קרע שראשה, הארכיבישוף רואן וויליאמס, מתקשה מאז לאחות. לא רק זאת, אלא שכשלושים כהני דת אמריקאים עברו מבחינת הרישום מהיות נתונים תחת הבישוף האמריקאי של מקום עבודתם, ללהיות רשומים תחת בישופים מרואנדה, שעם דעותיהם השמרניות הם יותר מזדהים!

בכלל, החלוקה הבינארית, הדואליסטית הזו שעורך קוקס בין חוק לרוח, הגם שהיא מאוד נוצרית, היא מאוד מוטעית, ויעיד כל מקובל שלא מרגיש שהחוק מגביל את חוויותיו המיסטיות, אלא דווקא מגביר אותן. כלומר נכון שהפנייה פנימה באה פעמים רבות על חשבון הסמכות החיצונית (של החוק או המסורת), אבל אין להסיק מכך שכך הדבר תמיד, ובכל מקרה העניינים מורכבים יותר (בדיוק על כך, ובהקשר הפנטקוסטלי, ראו המאמר כאן)

זה לא אומר שאכן יש לחגור את החרב ולנעול על האישה את חגורת הצניעות – ייתכן שהמצב לא יתדרדר לכדי מלחמות דת. בכל זאת, מדובר בנוצרים מכנסיות שונות, וההיררכיה שמפקחת עליהם אכן הרבה יותר דלילה מזו שהיתה לכנסייה הקתולית בימי הביניים. ועוד יש לסייג באופן כללי את אותן עקומות גדילה והתחזיות לגבי הנצרות ב-2025 וכו'. תחזיות עתידיות, בוודאי ככל שמדובר בקצב התרבותם של בני אדם (כפי שיודע היטב כל מלתוסיאני), הינן מתכון כמעט ודאי למבוכה. אבל כן, הנצרות פורחת, אולי כפי שלא פרחה מעולם, ודאי בלי שימוש בכפייה. לסיכום מקיף על התופעה, ועל מחקר התופעה, אני ממליץ על מאמר מצויין של ג'ואל רובינס מ-2004, שבאופן משמח נמצא כולו על הרשת (ב-pdf).

ולסיום, קשה שלא לתהות על סוד קסמה של הנצרות, אותה כת גלילית קטנה שצמחה והיתה לתרבות עצומה ושוקקת. כפי שכותב ג'ואל רובינס במאמר הנ"ל, חלק מהסוד הוא יכולתה של הנצרות להתאים את עצמה לעולמו הרוחני של המתנצר. באותן ארצות דרומיות, למשל, המאמינים לא נדרשים לוותר על אמונותיהן הישנות (בכישוף, בריפוי אלילי, בשדים), אלא רק לשנות את ההתייחסות אליהן: מה שפעם נחשב אלוהי נחשב כעת שטני. כך אין צורך לפרק את תמונת העולם, אלא רק לשנות את הזוית ממנה מתבוננים בה. (נדמה לי שנוצרים הודים עושים בדיוק כך: האלים ההינדים לא נעלמים, אלא שפשוט אין לעבוד אותם, אלא רק את האל האחד דרך בנו – אין כאן מחיקה של ההשקפה הקודמת, אלא תוספת לה.)

וכמובן, הדגש הנוצרי על האינדבידואל, ועל החוויה, שני מוקדים של זהות וסמכות שרק הולכים ומגבירים את חשיבותם בעולמנו. תוך סיכון להישמע כהגלייני שוטה, אעז ואומר שמבחינה זו הנצרות היא אכן הדת המתאימה לאדם המודרני, כלומר לאדם העירוני, ה"פרטי", החשוף לגירויים רבים, העסוק, המחפש קהילה תוך הדגשת חשיבות הפרט ועצמאותו, המחפש משמעות שנובעת מתוך חוויה, המחפש אלוהי רחמים ואהבה, המחפש אל שמבשר על עידן חדש ומתחדש. זה כמובן לא מפתיע, שהרי המודרנה נולדה מתוך הנצרות.

—

כל הנתונים לקוחים מהספרים ומהמאמרים המוזכרים, וכן מהספר Global Christianity: Contested Claims, Ed. Frans Wijsen & Robert Schreiter, Rodopi, 2007

[דבר אחר, ראו תגובות מעניינות שנוספו בפוסט על הפולמוס בין הרב חיים רפופורט ואנוכי בנוגע למשיחיות החב"דית, שנמצא בבלוג המשני "מינים", שמשמש להערות אגביות וקצרות על עניני דיומא, ושניתן לעשות אליו מנוי לגמרי בחינם]

בשנים האחרונות עושה האורתודוקסיה היהודית כל שביכולתה על מנת להשניא את עצמה על הציבור בישראל. תקציבים לישיבות, גנבים בש"ס, אפלייה בעמנואל, 'תג מחיר' בשטחים, אוטובוסים מופרדים, רבנים מתנשאים, עולים שלא יכולים להתחתן, חיילים שנקברים מחוץ לגדר, ילדים שעומדים בפני גירוש, שנאת אחים כלפי רפורמים, צפצוף ארוך על הדמוקרטיה, השתלטות עוינת על רחבת הכותל, משמרות צניעות, אמא טליבן, ניצול מיני, שנאת חינם, דמגוגיה, שקרים, סיקריקים, שובניזם, לאומנות, הומופוביה, מיזוגניה, קסנופוביה, אתנוצנטריזם, גזענות, אלילות, אלי ישי.

אכן מאמץ משולב ומרשים, שמראה על השקעה רבה ורצון אמיתי להכנס ראש בראש עם ההגינות והשפיות. ובהחלט נראה שלאחרונה הוא סוף סוף נושא פרי: הציבור בישראל אכן מתחיל לשנוא את האורתודוקסיה. לא לשנוא חרדים, שזה קל ופשוט, כמעט בנאלי, ונהוג בקרב עדותנו מזה זמן רב. הכוונה היא לראות את שומרי המצוות כמוזרים, ואף יותר חמור: כזרים. ומכיוון שעל זהותם היהודית לא מוכנים רוב החילונים לוותר (אבל לא כולם), מתחילה להתגנב אל לבם התחושה המוזרה שהאורתודוקסיה איננה מה שהיא מתיימרת להיות, כלומר היא לא "היהדות" (וראו דבריו החריפים של יורם קניוק שלשום בדיוק על כך).

בעוד שמבחינה חברתית הציבור החרדי הופך פחות ופחות מנותק מכלל ישראל, מבחינה תודעתית הוא וסרוגי הכיפה מתרחקים והולכים מגבולות המקובל בציבוריות הישראלית. לחרדים זה מקום יחסית מוכר, אם כי לאחרונה דברים שנסלחו להם בעבר כבר אינם נסלחים. חלקים מהסרוגים הם שהולכים והופכים עצמם ל"חרדים" מבחינת הזרות שלהם לערכים הבסיסיים של החברה בישראל כיום.

ממילא, אם כן, יוצא שחילונים רבים מתחילים לפקפק בהנחה, שמעולם לא הוקדשה לה בעצם חשיבה רבה, שהאורתודוקסיה מייצגת איזושהי יהדות אמיתית או אותנטית יותר מאשר זרמים אחרים שקמו במקביל אליה ביהדות המודרנית. ויש לזכור שעל בסיס ההנחה הזאת – וכמעט רק על בסיסה – מוגשים לאורתודוקסיה בישראל יתרונות, הנחות וכוח רב, החל משירות מקוצר לבני ישיבות הסדר, עד לתקציבים גדולים יותר לבתי הספר וכלה ברשיון להסתה לגזענות (ושימו לב שליתרונות אלה זוכים סרוגי הכיפה – על הציבור החרדי באמת מיותר לדבר).

דבר נוסף שעוזר להתפקחות המאוחרת הזאת הוא מסגרות הלימוד הפלורליסטיות/חילוניות הרבות, שהולכות ונעשות פופולריות, בהן נחשפים חילונים למקורות היהדות, חשיפה שמובילה לכמה מסקנות בלתי נמנעות, כגון המסקנה שאין הלכה אחת, שיש השפעות תרבותיות והיסטוריות על גיבושן של מצוות, ושבאופן כללי ההיסטוריה של העם היהודי קצת יותר מורכבת ממה שהאורתודוקסיה נוהגת לצייר בעיני רוחה ובאוזני חסידיה, ובכל אופן היא בהחלט לא מובילה באופן בלתי נמנע דווקא אליה.

עכשיו אני חייב לומר, שזה לא שאין לי אהבה ליהדות האורתודוקסית. בהחלט יש לי. ואני אפילו חושב שיש בה אמת, ויופי, וערך רב. לכן התהליך הזה הוא טוב ככל שהוא יוביל להכרה (שאמורה להיות מובנת מאליה) בערכן של צורות אחרות של יהדות, וככל שהוא יוביל לצמצום האפלייה בחוק לטובת שומרי המצוות האורתודוקסים. אבל הוא לא טוב, ככל שהוא יוביל להתפוררותה של האורתודוקסיה או להפיכתה לכת מתבדלת ומנותקת, מעין אפנדציט מנוון שמדלדל במעיו של הגוף היהודי. תוצאות כאלה תהיינה טרגיות, וההפסד לדעתי יהיה של כולנו.

שתי דוגמאות לפער ההולך ומתרחב בין האורתודוקסיה למרבית הציבור בישראל

אני רוצה להביא שתי דוגמאות לדילמות שעומדות בפני החברה בישראל, דילמות שקשורות בתפיסת היהדות שלנו, בתפיסת ההלכה האורתודוקסית, ובתפיסה של הקשר בין שתי אלה.

הדוגמא האחת היא מעמד הנישואין בישראל. בשבוע שעבר פורסם בוואי-נט שחוק "ברית הזוגיות" של ח"כ דוד רותם (ישראל ביתנו) סוף סוף הולך להפוך למעשי: "חסרי דת" יהיו יכולים להתחתן בארץ. הכוונה היא כמובן לכמה רבבות של עולים חדשים שאינם יהודים על פי ההלכה האורתודוקסית (אבל עלו לכאן על פי חוק השבות). ואכן,

רשם הזוגיות יבדוק תחילה האם שני בני הזוג אינם מופיעים במרשם האוכלוסין כיהודים ובמידה שאכן כך – יעביר את התיק לעיון בתי הדין, שם יבדקו על פי הרישומים אצלם, האם לאחד מבני הזוג אין קרוב מדרגה ראשונה שמוכר כיהודי. במקרים שבהם אחד המבקשים מופיע במשרד הפנים כיהודי – הבקשה תידחה על הסף על ידי הרשם.

כמובן, כי יהודים שייכים – כצמיתים אלה שהיו שייכים לאדונם הפיאודלי – לרבנות הראשית, ואין להם דרך חוקית אחרת להתחתן במדינתם. ואם מישהו רוצה לראות את עוצמת השנאה כנגד הרבנות, הוא מוזמן להציץ בטוקבקים של המאמר ההוא, מהם כמה עשרות שמבקשים רק שיסבירו להם איך הופכים ל"חסר דת". כמה מהם גם מסבירים שמבחינתם זה עניין פורמלי בלבד: הם ישארו יהודים, רק יורידו את הרבנות מהגב שלהם.

ואכן, לא קל להוריד את הרבנות מהגב. חשבתם אולי שתטוסו לקפריסין ותתחתנו שם? זה יופי, אבל זה לא יעזור אם אי פעם תרצו להתגרש, שכן הגבר עדיין יהיה יכול לגרור את התיק לבתי הדין של הרבנות, שם הוא כמובן זוכה ליחס מועדף, בהיות אשתו, על פי הרבנות, פריט קניין שברשותו. הנה טור של רבקה לוביץ על כך, שמסתיים בפסקה הזו:

כב' בית הדין: למה לא תתנו קצת שקט לאנשים שבחרו להינשא אזרחית? לא עולה על הדעת שבשם "מנהג המדינה" תכופו את עצמכם על אזרחי המדינה שהצביעו ברגליהם ועשו כול שיכלו בכדי להימנע מלבוא בשעריכם. ובכלל, מי רוצה להתדיין אצל דיינים אשר מתעסקים בשאלה אם אישה זכאית למזונות משום שכירות פועל בדין "שפחה לשמשו" או משום "מנהג המדינה"?

אבל בית הדין כמובן לא יתן ליהודים החילונים שקט, שכן הוא תאב כוח (בסדר, יש שם גם איזו תודעת שליחות של הגנה על היהדות מפני היכחדות מבחינתם). לפעמים גם נדמה שבית הדין ממש נהנה להתעלל בהם (ראו דוגמא מאתמול). מה תהיה התוצאה? זוגות רבים ינשאו מבלי להירשם ברבנות ומבלי לנסוע לחו"ל. כלומר תהיה חתונה (אולי אפילו כשרה מבחינת ההלכה האורתודוקסית), אבל היא לא תירשם בשום מקום. וזאת כדי להימנע ממגע עם הרבנות.

שמעתי על זוגות שעשו כך. הם אמנם רשומים במרשם האוכלוסין כרווק/ה, אבל זה לא ממש משנה, כי אין כיום כמעט הבדל מבחינת ההטבות והזכויות שבחוק בין זוגות נשואים ל"ידועים בציבור". רק במוצ"ש האחרון המליצה אשרת קוטלר ב"חדשות השבת" בערוץ 10 לא להתחתן על פי ההלכה. קיים גם אירגון שלוקח אחריות על הסיפור הזה ומארגן חתונות שמצד אחד הן יהודיות, ומד שני אינן בשום אופן רבניות: הוויה, ואפילו הייתי בחתונה מלבבת שהוא אירגן. מגמות אלה רק יתחזקו, והתוצאה היא הפיכתה של הרבנות לבלתי-רלוונטית, ויצירת ציבור שלם במדינה שהוא רווק ברישומיה ונשוי מבחינתו.

הדוגמא השנייה קשורה גם היא לעולים החדשים שאינם יהודים על פי האורתודוקסיה (ומכיוון שכך, לצערנו הרב, גם על פי המדינה), ורוצים להתגייר. על עוולות הגיור מדובר רבות לאחרונה, והנה בסוף השבוע הזה התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' מאמר נאה ורציני (הנה הוא ברשת) של אלחנן שילה (שזו לא הפעם הראשונה שהוא משמש כמעין מבקר-בית של הציבור הסרוג, ועושה זאת בצורה מרשימה) בו הוא לא רק מציג את הבעיה במלוא היקפה, אלא גם מנסה לתת לה פיתרון.

אבל לפני שנגיע אל מאמרו נבין מהם שני צדדי הבעיה. הצד הראשון הוא זה של העולים עצמם, שכמו כל אזרח רוצים לחיות את חייהם בצורה נורמלית (חתונה, קבורה וכו'), אבל לא יכולים לעשות כן במדינת היהודים, שכן זו שבוייה כאמור בתפיסה האורתודוקסית. עד כאן ברור. אבל הצד השני הוא זה של היהדות האורתודוקסית, שכן כמו בסוגיית החתונות הפרטיזניות, סוגיית הגיור תעמיד בפני הרבנות מציאות של ציבור שלם שאינו מכיר בה. אלא שכאן המצב מבחינת האורתודוקסיה מדאיג הרבה יותר. הרב יהודה גלעד מסביר למה:

במצב ההתבוללות הנורא בו מצוי העם היהודי בגולה, עם ישראל מאבד אלפי יהודים מדי שנה. מדינת ישראל הייתה בעשרות השנים האחרונות המקום היחיד בעולם בו ההתבוללות אינה קיימת כמעט לחלוטין. נישואים בין יהודים לגויים הגרים בארץ, ערבים, דרוזים וכיו"ב נדירים, וכך הייתה ישראל למקום היחיד בעולם המבטיח את העתיד הדמוגרפי של העם היהודי. בעשור האחרון, כידוע השתנו הדברים. בעליה הברוכה מבריה"מ לשעבר, עלו גם מאות אלפים של צאצאי יהודים שאינם יהודים על פי ההלכה. האנשים היקרים הללו התערו באופן מרשים בחיי המדינה, בחברה, בצבא, בכלכלה, ובכל מערכות החיים. השלב החותם את ההתערות של רבים מהם בחיי המדינה, הוא נישואין עם יהודים ישראלים בני הארץ הזאת.
[…]
צריך לומר זאת בברור, האפשרויות הן שתיים בלבד: האחת היא מאמץ נרחב לגיור הלכתי מאיר פנים, מעודד וידידותי המסתמך על הדעות המקלות של חלק גדול מפוסקי הדורות המאפשר קבלתם של רבים מעולים אלו לעם ישראל. והשנייה היא היצמדות לגישות המחמירות בהלכה אשר על פיהן אין לקבל גיורם של עולים אלו, כאשר המשמעות של קבלת דרך זו היא אלפי נישואי תערובת בין יהודים לגויים.

כלומר מבחינת האורתודוקסיה אם לא יגויירו אותם עולים, הדבר יגרום ל"נישואי תערובת", ועתידו של העם היהודי יסוכן. אבל הפיתרון שמציע הרב גלעד אינו ריאלי. לא מפני שהרבנים החרדים יתנגדו לו (לְמה הם לא מתנגדים?), אלא מפני שגם בגיור מקל, או צה"לי, פשוט לא מתגיירים מספרים גדולים מספיק מקרב אוכלוסיית העולים ההיא. וכאן אנחנו מגיעים למאמרו של שילה. במאמרו מביא שילה נתונים על פיהם במשך שני העשורים האחרונים גוירו פחות מ-5% מהעולים, וזאת אחרי שהממשלה בראשות שרון הקדישה לעניין כסף ומאמץ רב.

מה אם כן ניתן לעשות? שילה מציע גישה שונה לגמרי לגיור. על פיו הדרך אל תוך העם היהודי היתה פשוטה, גם אם ארכה זמן, כל עוד הוא ישב בארצו (כפי שניתן להבין גם ממגילת רות). זרים היו נטמעים בעם, שהיווה ממילא את הרוב באזור. רק בגלות נוצר תהליך פורמלי של "גיור", שבו מקבלים לקהילה הסגורה, קהילה שהיא מיעוט בארצה, אדם זר. שילה מביא כמה ציטוטים מציונים טובים מלפני מאה שנה (ברדיצ'בסקי, קלצקין) שדיברו בדיוק על זה וחזו את המצב כיום. בסופו של דבר, מפריד שילה בין ההיבט ההלכתי להיבט הלאומי של היהדות, ומציע שלעומת היהודי ההלכתי שאנחנו מכירים, "יהודי לאומי נחשב מי שחי בתוך הקולקטיב היהודי ורואה את עצמו חלק ממנו גם אם הוא איננו בן להורים יהודיים".

שילה מודה שליהודים חילונים קל הרבה יותר לקבל גישה זו, ולמעשה רבים מהם מקבלים אותה במובלע, כפי שאפשר לשמוע בזעקותיהם, למשל על כך שעולים חיילים שאינם יהודים על פי ההלכה נקברים מחוץ לגדר בית הקברות – השירות בצה"ל, וודאי המוות בשורותיו, הם כרטיס כניסה מספק עבורם ליהדות. אולם שילה קורא גם לרבני הכיפות הסרוגות לאמץ גישה כזאת, בה אותם לא-יהודים יחשבו חלק מהלאום היהודי, וחשוב יותר, ילדיהם ייחשבו כשרים לצורך נישואין עם בנותיהם של אותם רבנים (זאת על פי תקדימים הלכתיים בהם הניחו שהבאים להינשא הם "בחזקת כשרות" – דהיינו don't ask, don't tell הלכתי). הוא מחפש "אישיות תורנית בעלת משקל שתתמוך בהצעה זו", אחרת, כאמור, מבחינת האורתודוקסיה העתיד מסמן התבוללות.

אני בספק אם תימצא אישיות כזאת. מבחינה חברתית יש כאן מקרה קלאסי של התכווצות שנובעת מתוך חרדה מפני שינוי ומשתקת כל אפשרות לתזוזה, גם כשזו הכרחית על מנת להינצל. מבחינה אישית רוב הרבנים כיום מפחדים מכל צעד, מחוייב מציאות ככל שיהיה, שיזכה אותם בכינוי "ניאו-רפורמים". אולי רק אחרי פיצול רשמי בתוככי הציונות הדתית יוכל לקום מישהו כזה. או אולי תקום ועדה, "מועצת גדולי תורה" סרוגה שתהיה מסוגלת. ואולי צריך בכלל לחפש אותו מחוץ לציונות הדתית (וראו בעניין זה כתבה מעודדת מאוד של שלום ירושלמי על הרב חיים אמסלם).

הלכה שלא הולכת

אבל לענינינו פחות משנה האם האורתודוקסיה תצליח להציץ מתוך ד' אמות של הלכה אל החיים או שתסתגר ביניהן עוד יותר, מתבוננת בעניין רב בטבורה. זה פחות משנה שכן, כאמור, אם יתגבר התהליך שבו היהודים החילונים בארץ יתנתקו תודעתית מהתלות בה, עבור רוב העם שחי בציון הנושא כלל לא יהיה רלוונטי. אותם עולים לא-יהודים-על-פי-האורתודוקסיה ייחשבו יהודים לכל דבר ועניין עבור מרבית הציבור, וברגע שהנישואין ייצאו מידי הרבנות (או ברגע שתהפוך נפוצה האופצייה הפשוטה כל כך לא להתחתן דרכה) ממילא לא ישנה אילן היוחסין של ישראלי כזה או אחר. התוצאה, גם כאן, תהיה הפיכתה של הרבנות לבלתי-רלוונטית, ויצירת ציבור שלם במדינה שהוא לא-יהודי ברישומיה ויהודי מבחינתו ומבחינת רוב הציבור הישראלי.

שתי הדוגמאות הללו מצביעות על פער שהולך וגדל בין תודעתו העצמית של רוב הציבור בישראל מבחינה מוסרית ולאומית ובין הרבנות וההלכה האורתודוקסית. אלו שני תהליכים הנעים לקראת מצב בו באופן מעניין רק שינוי הלכתי יזום ומהותי יהיה מסוגל לתת תוקף ציבורי למעמד ההלכה. השאלה, אם כן, היא כמה שנים עוד נותרו לאורתודוקסיה להציל את עצמה משקיעה בחוסר רלוונטיות עבור מרבית החברה היהודית בישראל.

 

[בעניין דומה אך צדדי ראו רשימה קצרה על שומרי חצי-שבת בארה"ב]

ככל שאני מתקדם בלימוד ובתרגול הדהרמה, כך אני מרגיש רחוק יותר מהבודהיזם כדת ממוסדת – סטיבן בצ'לור, Confessions of a Buddhist Atheist

בעשירי למרץ, 1973, עמד סטיבן בצ'לור עם עמיתיו הנזירים מזרם הגלוג הטיבטי מחוץ לספרייה הטיבטית בדהרמסלה, צופים בטקס לציון השנה הארבע-עשרה לבריחתו של הדלאי-לאמה מטיבט הכבושה. אחרי שעלה הדלאי-לאמה על הבמה, ואחרי שהקהל השתחווה אפיים ארצה לכבודו, הוא החל להקריא נאום מהיר בטיבטית שבצ'לור לא היה יכול עדיין להבין. טיפות של גשם החלו לרדת.

לפתע נשמע צפירה חדה, שפרצה מתוך עצם-ירך שלתוכה נשף לאמה זקן וממושקף שעמד על גבעה סמוכה, בעודו מצלצל בנחישות בפעמון. הקולות לווּ בתנועות ידיים שונות, במלמול חרישי של מילות קסם, וזרייתם של זרעי חרדל אל הרוח. אף טיפה של גשם לא נפלה על הקהל.

אחרי הטקס דיבר בצ'לור עם הנזירים האחרים על כוחות הקסם אל אותו זקן, ישה דורג'ה, שהפסיקו את הגשם ומנעו מהקהל להירטב. אפילו בעודו מדבר איתם הרגיש בצ'לור שהוא משקר: הגשם כפי הנראה פשוט הפסיק באותה פתאומיות בא הוא התחיל. אבל "אף אחד מאיתנו לא היה מוכן להודות באפשרות הזאת." כותב בצ'לור בספרו; "דבר כזה היה מקרב אותנו בצורה מסוכנת לפקפק בכוחותיו של הלאמה, ובהקשר לכך בכל מערך האמונות המתוחכם של הבודהיזם הטיבטי." ולמרות זאת, בצ'לור ידע שייתכן וזו האמת הפשוטה.

בספרו החדש, Confessions of a Buddhist Atheist ("וידוייו של אתאיסט בודהיסטי"), מספר בצ'לור על מאבקיו עם האמונות בהן נדרש להאמין כנזיר בודהיסטי, תחילה במסורת הטבטית ומאוחר יותר במסורת הזן הקוראינית. מהספר עולה תמונה מרתקת של אדם שלא היה מוכן להפסיק לחקור, שלא היה מוכן לשקר לעצמו, ושחקירותיו ונאמנותו לעצמו גרמו לו בסופו של דבר להיפלט מתוך הבודהיזם הממוסד ולהפוך לאחד המורים המערביים היותר ידועים – ושנויים במחלוקת.

על אותו מקרה כותב בצ'לור

אני מתאר לעצמי שהשקר ההוא לא הרגיש לי כשקר מפני שהוא שירת את ביסוסה של אמת גדולה יותר […] אמת שנחשפתי אליה מפי אנשים אנשים בעלי מעמד מוסרי ואינטלקטואלי מושלם. [… על פי מה שלמד בצ'לור] הם ודאי לא דיברו מתוך אמונה עיוורת, אלא מתוך החוויה והידע הישירים שלהם. ומכאן: ישה דורג'ה עצר את הגשם עם העצם, הפעמון, זרעי החרדל והלחשים שלו.

תהליך השכנוע העצמי הזה, שבצ'לור מפרט בכנות מרגשת, לא זר כמובן לאף אחד מאיתנו. כולנו מאמינים באמיתות שלא בדקנו על בסיס סמכותם של אנשים שאנחנו מעריכים. ההבדל נעוץ בעיקר במידת הפנטסטיות של האמונות שלנו, ובאפשרות שאנחנו נותנים – או לא נותנים – להסברים אלטרנטיבים, שנוגדים את אמונתנו, לפרש בשבילנו את המציאות. בצ'לור החליט לארח בתודעתו גם הסברים אחרים למתרחש סביבו, ודבר זה גרם באופן אירוני להתרחקותו מאותה סביבה.

חלקו העיקרי של ספרו של בצ'לור, אם כן, הוא סיפורו של נזיר שפשט את גלימתו, של בודהיסט שהחליט לאמץ בצורה בלתי-מתפשרת את הוראתו של הבודהה (ב- Kalama Sutta) לא להאמין בדבר על בסיס מסורת או קדושה אלא רק אם אישרת אותו בחווייתך האישית, ושכתוצאה מכך מצא את עצמו מתרחק והולך ממוריו ומהאמונות שאימץ בהתלהבות רבה לפני כן.

לדמיין עצמך כאלה מוארת

בצ'לור מתחיל את סיפורו כשהוא מגיע להודו, בדרך היבשה מאירופה, בתחילת שנות השבעים. הוא מתאהב בבודהיזם הטיבטי ובטיבטים עצמם, שאחרי בריחתם מהכיבוש הסיני בטיבט מתבססים במורדות ההימלאיה בצפון הודו. עד מהרה הוא לוקח את נדרי הנזורה והופך למתלמד אצל גשה רבטן (Geshe Rabten), מורה מוערך מאוד ואחד הטיבטים הראשונים שלימדו מערביים.

לימודי הבודהיזם הטיבטי הופכים לכל עולמו: הוא לומד טיבטית, ודרכה את הטקסטים המקודשים למסורת העצומה הזו. בצ'לור גם נחנך לטכניקות מיסטיות ומאגיות אזוטריות ביותר, ומוצא עצמו, למשל, מדמיין את עצמו כל בוקר כ-Vajrayogini: "אלה מוארת, אדומה, בת שש-עשרה, בזמן מחזורה החודשי", וכל זה בתוך היכל צבעוני של אורות.

אבל הוא לא היה יכול להאמין בתועלת של זה לאורך זמן. הבודהיזם הטיבטי מיוחד בכך שהוא נוצר ממפגש בין הבודהיזם שהגיע מהודו (החל מהמאה השביעית), לבין המסורת הדתית הפגאנית הילידית של טיבט, ה"בּוֹן". אלמנטים פגאנים שונים אומצו על ידי הבודהיזם בטיבט, ועל כן הוא מלא לא רק במאגיה שאמניסטית, אלא מרובה באלים ואלות, שדים ושדות, ומימדי מציאות שונים שביניהם ניתן וצריך לתמרן.

מצב זה הופך את הבודהיזם הטיבטי למשופע במיוחד באמונות משונות, שלא לומר תפלות. מנגד, דגש מועט מושם בו על מדיטציה פשוטה של מודעות להווה וחקירת החיים, ולרוב הנזירים מצווים לעסוק בסוגים שונים של דמיון מודרך או קונטמפלציה פשוטה, רפטטיבית, של הדוֹגמה הטיבטית. עבור אדם כמו בצ'לור, לא היה יכול להיות זרם בודהיסטי פחות מתאים.

בצ'לור מתאר איך התלהבותו הראשונית מהפרקטיקות האזוטריות האלה שוככת, עד שהוא ממשיך בפעולותיו רק מתוך נאמנות למסורת, כמצוות אנשים מלומדה. מאוחר יותר, על דעת עצמו ובסתר, הוא פשוט מפסיק. אז הוא הופך למעשה למעין בודהיסט רפורמי, המבקש לתקן את המסורת מבפנים על ידי פנייה למהותה, שהוא מחזיק שהיא אמיתית וטובה. אבל מהי מהות הבודהיזם שהוא מבקש להדגיש?

חקירותיו של בצ'לור מובילות אותו לקרוא ספרי מחקר וגם, לראשונה בחייו, את הקאנון הפאלי, כלומר את הטקסטים העתיקים ביותר של הבודהיזם, שנחשבים על פי המחקר המודרני כקרובים ביותר למילותיו של הבודהה עצמו. אלה, בניגוד לטקסטים הטיבטים, נקיים הרבה יותר מניסים, נפלאות ומימדים אסטרליים.

אך לא רק חקירות אינטלקטואליות מעסיקות אותו. אחד הדברים שהצילו את נאמנותו לבודהיזם היה קורס ויפאסנה שהוא השתתף בו. מורה בשם ס. נ. גואנקה (אז בקושי ידוע, היום בעל שם עולמי) הגיע לדהרמסלה, ומורו הטיבטי של בצ'לור הרשה לו להשתתף בקורס שהציע. גואנקה לא רק פקח את עיניו של בצ'לור לסוג שונה לגמרי של מדיטציה ממה שהכיר, אלא גם לסוג שונה לגמרי של בודהיזם. אם עד אז הוא האמין, כפי שלימדו מוריו, שהבודהיזם הטיבטי מכיל את כל תורתו של הבודהה, כעת הוא ידע שקיימים סוגים נוספים של בודהיזם, ושהם בעלי חוכמה וערך אמיתיים. מעל הכל, תרגול הויפאסנה נתן לבצ'לור חוויה ישירה של אמיתות תורתו של הבודהה: "אחרי קורס של עשרה ימי ויפאסנה היה לי ברור יותר על מה הבודהה דיבר מאשר אחרי חודשים של לימוד", הוא אמר לי בשיחה אישית. הפתח לשינוי נפרץ.

לשאול שוב ושוב "מה זה?"

את השינוי הוא חיפש באחת מצורות הבודהיזם השונות ביותר ממה שהכיר: תשע שנים אחרי שהפך לנזיר טיבטי הגיע בצ'לור לקוריאה הדרומית, שם התקבל למנזר זן. במנזר הספרטני שנוסד שמונה מאות שנה לפני כן הוא בילה את רוב שעותיו יושב במדיטציה מול קיר לבן, שואל את עצמו שוב ושוב את השאלה המתמיהה "מה זה?" בניסיון לא לענות עליה, אלא לגרום לתודעתו להתייאש מכל אפשרות של תשובה דיסקורסיבית. בצ'לור התלהב אז מאוד מהדגש הזני על ספק. "היכן שיש ספק גדול," היה חוזר ואומר מורו קוסן סונים (Kusan Sunim), "יש התעוררות גדולה."

אולם במהרה הבחין בצ'לור שסונים אינו שונה בהרבה מגשה רבטן, מורו הקודם:

למרות גרסאות הבודהיזם השונות מאוד שלהם, הם היו דומים מאוד: […] הם היו שמרנים, מסורים לחלוטין לשמירת ולהעברת מה שהם למדו ממוריהם ומשושלתם; הם היו משוכנעים באמיתותה הבלעדית של הגישה המסויימת שלהם ולא היה להם עניין באף גישה אחרת; והם הציגו יציבות, מוסריות ואצילות שמילאו אותי בענווה.

עבור בצ'לור הענווה שהתמלא בה לא הצליחה לבטל את ספקותיו. "למרות הדגש המתמיד על ספק, שוב הודרכתי להגיע לתובנות שיאשרו את המסקנות הנתונות של האורתודוקסיה." אחרי מות מורו וארבע שנים אחרי שהתחיל לתרגל זן פשט בצ'לור את גלימת הנזורה ונשא לאישה את מרטין, שהיתה נזירה גם היא באותו מנזר קוריאני.

בצ'לור ממשיך וכותב על חייו כ"בעל-בית", כלומר כאדם חסר כל המנסה להתפרנס במערב. הוא לבסוף משתלב בכל מני פרוייקטים של לימוד בודהיזם, שבתחילת שנות השמונים כבר מושכים קהל לא מועט באירופה. כיום, כאמור, הוא אחד המורים הבולטים לבודהיזם במערב.

הבודהה כאדם

כתבתי שסיפורו האישי הוא החלק העיקרי של הספר. חלק אחר הוא מעין ביוגרפיה של הבודהה "כאדם". בחלק הזה בצ'לור מנסה לבנות את דמותו ההיסטורית של הבודהה על פי המידע המצוי בקאנון הפאלי ועל פי מקורות חוץ-בודהיסטים מהתקופה. הוא פורש את חייו של הבודהה מילדותו כבן של אציל משבט השאקיה, דרך נדידתו וסגפנותו בחיפוש אחר מזור לסבל האנושי, עבור בשחרורו, שבצ'לור מדגיש שהוא "כלל שינוי רדיקלי של פרספקטיבה, יותר מאשר הצצה בלעדית לאיזו אמת גבוהה יותר".

בצ'לור מביא בהמשך שיחות שונות של הבודהה בהן המורה הקדום מדגיש היבטים שנזנחו על ידי המסורת הבודהיסטית, או מערער אמיתות שהתקבלו בה. בשיחה אחת הבודהה מלמד נווד בשם Sīvaka שאין כל ביטחון שחוק הקארמה אכן תקף. באחרת הבודהה לועג לאמונה באלוהות אחת, טרנסאנדנטית, ובאחת נוספת הבודהה מודה שאין לו כל כוחות על-טבעיים, ורואה זאת אף לשבח. הבודהה גם מתנגד לניסיון של בן-דודו דוודטה להחמיר בחוקים הפנימיים של הקהילה הבודהיסטית (לכיוון הסגפני והמתבדל יותר), ניסיון שזוכה לפופולריות בקרב הנזירים הצעירים יותר.

דיוקן הבודהה כאדם שמצייר בצ'לור הוא נאה, ובוודאי קרוב יותר לעובדות מהדמות האגדית שחלק מהמסרות מקדמות. יחד עם זאת, בצ'לור עצמו מודה שאין לנו מידע מהימן על חלקים רבים בחייו של הבודהה, ושהתמונה שהוא חושף תלויה גם היא בפרשנות לא מעטה של הטקסטים. יחד עם זאת, בצ'לור חושב שפרשנותו מדוייקת יותר מזו של המסורות הבודהיסטיות השונות.

אני נוטה להסכים איתו. מאידך, נדמה לי שלעיתים בצ'לור מרחיק לכת קצת יותר מדי. אחת הבעיות העיקריות שיש לבצ'לור עם הבודהיזם המסורתי היא האמונה בלידה מחדש, או בשפה גסה יותר, "גלגול נשמות". כמובן שקשה מאוד לקבל לגבי עניין זה עדות ישירה ואישית. עבור מוריו של בצ'לור האמונה הזאת היתה ברורה מאליה ו"חלק מרכזי מהזהות המוסרית שלהם" כלשונו (ואכן, המימד המוסרי שבתורה זו הוא מרכזי לקיומה לדעתי).

כאשר שאל אותם בצ'לור מדוע להאמין בה גם אם אין לו גישה ישירה לאמיתותה, אמרו לו הם שהבודהה, וכמוהו 'גדויילים' נוספים במסורת הגיעו לרמה כזו של תובנה עד שהם ראו ישירות את אמיתות העניין, ואנחנו כמובן מצווים להאמין להם. "אבל אם ההוכחה לגלגול נשמות נשענת על האמון שלנו בדיווחיהם על חוויותיהם של אחרים," שואל בצ'לור, "כיצד זה שונה מהטענה שאלוהים קיים על בסיס קביעתם של מיסטיקנים – למה שישקרו? – שהיתה להם חוויה ישירה של אלוהים?"

ובצ'לור לא מסתפק בדחיית האמונה הזו, אלא טוען שגם הבודהה עצמו לא האמין בה. אכן, על פי בצ'לור האמונה בלידה מחדש "אינה חלק מהותי ממה שלימד [הבודהה], אלא פשוט השתקפות של הקוסמולוגיה והסוטריולוגיה [=תורת הגאולה] ההודית העתיקה". קשה מאוד לקבל שכך אכן הדבר. לא רק שהבודהה מדגיש פעמים רבות שהאמונה בלידה מחדש היא הכרחית לכל תלמיד שלו, אלא שגם קשה לדמיין את התורה הבודהיסטית בלעדיה – היא בהחלט חלק מהותי ממה שהבודהה לימד (ושוב: העניין כאן הוא מוסרי בעיקרו לדעתי – האפשרות ללידה מחדש יחד עם חוק הקארמה מספקים את הקואורדינטות המוסריות לעולם הבודהיסטי).

קשה גם לקבל את ההשערה שהבודהה פשוט השאיר את האמונה הזאת, אף שידע שהיא לא נכונה, בתורתו כחלק מהמורשת ההינדית שנכפתה עליו. הרי הבודהה ידע להעיף מהתורה שהציג את התלות באלים, את החלוקה לקאסטות ואת האמונה בסמכותן של הודות – למה אם כן שדווקא כאן יעצור ולא ימשיך במלאכת "טיהור" היהנדואיזם שפתח בה?

מכת המצ'טה הרציונלית

בספר מדמה בצ'לור את עצמו, בנוגע לחקירותיו הבודהיסטיות, לחוקר שמצא עיר אבודה בלב הג'ונגל, עיר חצי הרוסה ומכוסה בסבך אדיר של מתפסים. החלקים שנשארו שלמים מאותה עיר הם אותם חלקים הנאמנים למציאות מתוך הקאנון הפאלי, ועל בצ'לור מוטלת המלאכה העצומה של קיצוץ הירוקת ופינוי ההריסות מעל למבנים. אותם צמחים והריסות הם כמובן החלקים היותר מסורתיים (קרי, עבור בצ'לור, דוגמטיים ודמיוניים) של הטקסטים הפאליים, שלא לדבר על התוספות של הטקסטים המאוחרים יותר (הטיבטים וכו').

לא קשה לנחש שרבים מתוך העולם הבודהיסטי המסורתי יותר מבקרים בצורה חריפה את בצ'לור, ובפיהם, לצד טיעונים ששגורים בפי נציגים אפולוגטים של מסורות דתיות שונות, גם שאלות כבדות משקל על מעמדו של מה שנשאר מהבודהיזם אחרי שבצ'לור משסה בו את המצ'טה הרציונלית שלו. האם, שואלים חלק, בכל פעם שנתקל בסתירה בין עקרונות הבודהיזם לערכי המודרנה יש לזנוח את הקודמים? האם, שואל חלק אחר, היה הבודהה אכן ספקן שלא מוכן שתלמידיו יאמינו בדבר? עבור מבקרים אלה התשובה על השאלות הללו היא חד משמעית שלילית, ויש להודות שחלקים לא קטנים מהקאנון הפאלי תומכים בגישתם. אחרים מבקרים את המטריאליזם הרדוקציוניסטי של בצ'לור, שהופך את הבודהיזם ללא יותר מאשר תרפיה פסיכולוגית. הבודהה, לדידם, בהחלט לא היה מטריאליסט.

אכן, ובצ'לור מודה כאמור שגם התמונה שהוא מצייר היא פרשנות מסויימת, גם אם יותר קרובה לאמת ההיסטורית לדעתו, של חיי הבודהה. מאידך הוא טוען שהבודהזים היא דת מתפתחת, ושלא הגיוני שכאשר היא מגיעה למערב ונקלטת בקרב אנשים מודרניים, היא לא תשתנה בהתאם, שינוי שמבחינתו הוא מניח את יסודותיו.

גם זה נכון, על אף שספק גדול בעיני אם דווקא מהפכה רציונלית היא מה שרוב חסידיו של הבודהיזם במערב היו רוצים שהוא יעבור. אכן, אם לא שום דבר אחר יכול הספר הזה, סיפורו של נזיר בודהיסטי שהתפקר, לשמש כקריאת התעוררות לבודהיסטים מערביים רבים שעסוקים יותר בשינון הדוגמה הבודהיסטית מאשר במימוש תובנותיה. בצ'לור הוא כותב מיומן ונעים, והקריאה על המאבק האישי שלו באמונת הסרק הזכירה לי את אמרתו הידועה של נגארג'ונה, אותו פילוסוף בודהיסטי ענק מהמאה השלישית, על כך שבעוד שאלו שמאמינים במציאות כפשוטה הם חולים, אלה שמאמינים ב'ריקות' הם לחלוטין מעבר לכל תקנה.

המאמר התפרסם בגרסה מקוצרת בגליון 13 של מגזין אדם עולם

עניין נוסף בבצ'לור:

פגישה ראשונה איתו (תוך ניהול אדמיניסטרטיבי של קורס מדיטציה שהוא הנחה) והתרשמות ראשונית

פגישה שניה איתו, התרשמות נוספת, ומעט ביקורת שלי על גישתו

ראיון איתו, גירסת הבמאי