מוטי ענברי הוא פרופסור למחקר הדתות באוניברסיטת צפון קרולינה, ופרסם בעבר, לבד ממאמרים לכתבי עת שונים, גם את הספר פונדמנטליזם יהודי והר הבית (עברית, אנגלית), שזכה לשבחים ועיטורים. הוא מומחה לתיאולוגיה של הציונות הדתית על גווניה ופיתוחיה, ולפני כמה שבועות יצא ספרו השני, Messianic Religious Zionism Confronts Israeli Territorial Compromises בהוצאת אוניברסיטת קיימברידג'. ביקשתי ממנו להתראיין לבלוג.
ספרו החדש של ענברי הוא ספר חשוב. הוא חשוב לא רק משום תוכנו הרלוונטי, אלא משום שלמרות המשמעויות הכבדות שהנושא מחזיק, מעטים כמוהו פורסמו. גדעון ארן כתב דוקטורט מרתק על גוש אמונים ב-1987, וב-2007 הגיש שלמה פישר דוקטורט מרתק אף הוא על משיחיות ואקספרסיביים בציונות הדתית, אבל שניהם לא פורסמו. גרשם גורנברג כתב ספר על תנועת ההתנחלויות, The Accidental Empire, שעוסק בשנים הראשונות של גוש אמונים, עד עלייתו של הליכוד לשלטון. ב-2009 יצא ספר חשוב של מיכאל פייגה, Settling in the Hearts, שנוגע בתיאולוגיה, אולם שגישתו היא יותר אנתרופולוגית. ייחודו של הספר שלפנינו הוא שהוא עוסק בהרחבה בתיאולוגיה המתפתחת, לאורך השנים ועד זמננו, של רבניי הפרוייקט המדיני-חברתי-משיחי הזה, מהמשמעותיים בתולדות העם היהודי.
ככזה, וכספר שיוצא בהוצאת קיימברידג' המכובדת, אני מוכן להמר שהוא ייקרא על ידי כל ממשל עכשווי שירצה להבין טוב יותר את הכוחות העומדים בדרכו של פתרון שתי המדינות. סביר מאוד שהוא יסוכם על ידי צוותיהם של מרקל, קמרון ואובמה (או רומני) ומסקנות ממנו יונחו על שולחנותיהם. אגב, ניכר שקיימברידג' יודעים מה שיש להם ביד, ולכן תמחרו את הספר בהתאם. $100 באתר ההוצאה, ולא שקל אחד פחות. ובשבילכם? הראיון הזה חינם אין כסף.
תוכל ראשית להציג את עצמך? מה הרקע החברתי והדתי שלך, איך הגעת לנושא המחקר הזה, ואיפה אתה היום, פיזית ומחשבתית?
אני חושב שהרקע החברתי שלי הוא די טיפוסי לצבר חילוני. גדלתי בירושלים והתחנכתי בבתי ספר ממלכתיים. הורי שכירים, עובדי מדינה, שגידלו אותי על אדני החשיבה היהודית החילונית. אורח החיים האורתודוקסי, שכיום ממלא את תחומי המחקר שלי, מעולם לא עניין אותי כילד או נער. יתרה, הבית בו גדלתי היה די עויין לדת ולמסורת, בו התנהגות "להכעיס" היתה די טיפוסית לדפוסי ההתנהגות של הורי.
לאחר השירות הצבאי נרשמתי לתואר ראשון במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטה העברית. מהר מאד גיליתי שהדיסציפלינה הפוליטית לא כל כך מעניינת אותי. מבן כל ענפי מדעי המדינה גיליתי עניין בחשיבה הטוטליטרית, ובהיסטוריה יהודית. משום כך החלטתי לתואר שני לשנות כיוון ונרשמתי למכון ליהדות זמננו שבאוניברסיטה העברית. מלכתחילה חשבתי להתמחות בקומוניזם היהודי בארץ ובברית המועצות, אולם מאורע שהתרחש בשנת 1994 הסיט אותי מכיוון זה. אני מתכוון להתפרצות המפתיעה שהתרחשה ביהוד בביתו של הרב עוזי משולם, שהתבצר עם חסידיו במשך כחודש וחצי ודרש ועדת חקירה לחקר גורל ילדי תימן. באותה עת אני ואשתי עליזה היינו עיתונאים מתחילים בעיתון יומי, והעורכת שלחה אותנו להכין כתבה על הפרשיה. בזכות קשרים שהיו לאשתי עם אישה שהיתה מקורבת לרב, השגנו קלטות של דרשות שהרב נשא זמן קצר לפני ההתפרצות, והסתבר לנו כי מדובר בהשקפת עולם אפוקליפטית אימננטית.
באותה עת גם למדתי קורס באוניברסיטה על משיחיות יהודית מודרנית בהנחיית פרופ' יונתן פרנקל ז"ל, והחלטתי לכתוב עבודת סמינר על המאורעות הללו. הסמינר התפתח לעבודת מאסטר, ולאחר מכן כבר היה ברור לי שאני רוצה לחקור תופעות של משיחיות יהודית מודרנית, הפעם מן האספקט הדתי ולא החילוני. ביקשתי מפרופ' מנחם פרידמן שישמש כמנחה שני, יחד עם יונתן פרנקל, וכך יצאתי לדוקטורט החוקר את התנועות הפועלות למען כינון בית המקדש השלישי. עבודת הדוקטור התפרסמה כספר לפני מספר שנים. תהליך החקירה היה עבורי רב שלבי, שכן לא רק שיצאתי לחקור תחום שכמעט ולא נחקר לפני, אלא גם אני נאלצתי להשכיל ביסודות שבלעדייהם לא הייתי יכול להבין את התופעה שנגלתה אל מול עיני על הר הבית. אני מדבר על תחום שהיה זר עבורי – מחשבת ישראל, תורת הסוד, תולדות האורתודוקסיה, ואפילו פרקטיקות בסיסיות כמו תפילה.
לאחר שסיימתי את הדוקטורט פרסמתי את המחקר כספר. אחת הביקורות שנכתבה על הספר אמרה כי המחקר מצומצם ומציג רק צד אחד של המפה הציונית דתית, זו הרדיקלית. הביקורת דחפה אותי להמשיך בחקירה, ולנסות להציג תמונה רחבה יותר של עמדות הציונות הדתית בסוגיות לאומיות. ברקע עמדה גם תוכנית ההתנתקות שסיפקה לי שדה מחקר עכשווי. מכאן נולד הספר החדש. החלטתי לחקור את יחס תנועת גוש אמונים לשאלות של פשרות טריטוריאליות מיום היווסדה ועד לאחר תוכנית ההתנתקות.
לאחר סיום הדוקטורט יצאתי לחפש עבודה. המקום היחידי שגילה נכונות להעסיק אותי בתחומי התמחותי היתה האקדמיה האמריקנית. לצערי, שום אוניברסיטה הישראלית לא גילתה עניין בי כסגל. בהתחלה הועסקתי כפוסט דוקטורנט באוניברסיטת ברנדייס ובאוניברסיטה של פלורידה. עכשיו אני נמצא במשרה במסלול לתקן באוניברסיטה של קרוליינה הצפונית. נראה כי הדיסציפלינה של מדעי היהדות ולימודי ישראל עוברים לארצות הברית, בעוד שבישראל תחומים אלה גוועים.
כיוון שאני כבר כמעט עשרים שנה לומד את זרמי החשיבה המשיחיים של הציונות הדתית והאורתודוקסיה היהודית פיתחתי התמחות בנושא שאיננה נופלת מכל רב "מפדלניקי" טיפוסי. אולם עמדתי כדמות חיצונית, אחד שלא התחנך בישיבה ולא הפגין בכיכרות, וכבר שש שנים לא מתגורר בישראל, מאפשרת לי ראייה נוקבת אל החברה הזו, שהינה בסך כל סימפטית, אבל אנליטית ולא אפולוגטית. הבעיה בחקר המתנחלים מקרב חוקרים ישראלים רבים היא או שאתה תומך בהם או שאתה מתנגד להם, וקשה למצוא איזון. אני מקווה שמחקר שלי מתגבר על חסמי ההשקפות האישיות לנושא.
בספרך אתה חוקר את התמודדותן של זרמים ציונים-דתיים שונים עם משבר האמונה אליו הם נכנסו בעקבות החלטות מדינה שונות הכוללות נסיגה משטחי ארץ ישראל. אתה מקדיש פרקים לתגובות נבדלות למשבר הזה: החל מזו של הרב יהודה עמיטל משמאל, דרך העמדה הממלכתית הקלאסית, ועד למשיחיות הלאומית של משה פייגלין ו"מנהיגות יהודית" מימין. תוכל לפרט בקצרה את ממצאיך? באילו דרכים מנסים אותם זרמים להתמודד על המשבר?
אנסה לפרט בתחילה את מקורו של המשבר. האורתודוקסיה התקשתה להתמודד עם הציונות. אופיה המרדני, האנטי דתי, והזיהוי העצמי של הציונים עם מימוש משיחי, היתה "גלולה" שהוגים אורתודוקסים רבים התקשו לבלוע. הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הוגה אורתודוקסי יחודי שלימים תורתו תזכה לעדנה רבה, ניסה להכיל את הציונות בתוך תפיסה הוליסטית שטוענת שהיוזמה הציונית מסמלת ראשיתו של תהליך משיחי. אין מדובר במשיחיות ניסית אלא במשיחיות הנעשית כפי כוח האדם. לשיטתו, אמנם המרד הציוני התחיל בחולין ובבעיטה בעולם הדתי, אולם בשלביו המתקדמים יותר הוא יפנה אל הקודש, או אז יחזרו החילונים בתשובה, ואוטופיה דתית תוכל להתממש בארץ ישראל, ששיאה יהיה בכינון בית המקדש מחדש, הקמת הסנהדרין וחידוש המלוכה.
בנו של הראי"ה קוק, צבי יהודה קוק, הפך את תורת אביו לפלטפורמה פוליטית. לפי שיטתו, שהועברה לתלמידיו בישיבת מרכז הרב ושלימים יהפכו למנהיגי תנועת גוש אמונים, המציאות הישראלית משקפת שתי קדושות מרכזיות: קדושת הארץ וקדושת המדינה. קדושת ארץ ישראל הוסברה על סמך הנרטיב התנ"כי המקדש את האדמה. הייחוד בשיטתו של צבי יהודה קוק היה בקדושת המדינה: אם הקב"ה בחר ביהודים החילונים ככלי שדרכו מקודמת האוטופיה המשיחית, באמצעות הקמת מדינת ישראל, או אז על המדינה להתקדש בעיני תלמידיו. שתי קדושות אלה אמורות להתחבר האחת עם השניה, ותוצאות מלחמת ששת הימים הביאו להתעצמות הדעה הטוענת שאכן ההתפשטות הטריטוריאלית היא ביטוי לרצון האל בגאולת עמו.
אולם המציאות הישראלית טפחה על פניהם של האוחזים בהשקפה זו. החל מהסכם השלום עם מצרים, דרך הסכמי אוסלו ועד לתוכנית ההתנתקות, היתה זוהי המדינה שהחליטה לפנות ישובים ולהחזיר אדמות לשלטון ערבי. במצב בו המדינה מחליטה לחלק את ארץ ישראל, מוצאים נאמני השקפתו של צבי יהודה קוק במבוי סתום. מה גובר על מה – קדושת המדינה שמחזירה שטחים או קדושת הארץ? כיצד במצב כזה ניתן עדיין לקדש את המדינה? האם מדובר היה בטעות לראות במדינה כלי למימוש משיחי? שאלות אלה עומדות במרכזו של הספר.
לשאלות אלה ראיתי שלוש תגובות מרכזיות. תגובה אחת, שאמנם משקפת עמדת מיעוט, טוענת כי ראיית המדינה ככלי למימוש הגאולה המשיחית היתה טעות. יש פה הודאה בכישלון והתווית דרך אלטרנטיבית. בין האוחזים בהשקפה זו מצאתי את הרב יהודה עמיטל. יהודה עמיטל היה מראשוני המתנחלים, והישיבה שהתבקש להנהיג, התמקמה בהתנחלות הראשונה מעבר לקו הירוק בגוש עציון. עמיטל נתבקש לבוא לישיבה על ידי חנן פורת ויואל בן נון שכן השקפותיו באותה עת (1968) לא היו רחוקות באופן משמעותי מאלה של המזמינים. אולם ברבות השנים הוא שינה את עמדותיו. בשנת 1993, לאחר חתימת הסכמי אוסלו, הודיע הרב באופן פומבי לתלמידיו בישיבה, כי הוא טעה כשזיהה את מדינת ישראל עם ראשיתו של תהליך משיחי, ואין מדובר בפעמי גאולה. מתוך התחשבות בשיקולים פרגמטים, ומתן הזדמנות לשלום, הוא תומך בהסכמי אוסלו.
תגובה אחרת, זו של הזרם הממלכתי, טוענת שכיוון שאין וודאות מוחלטת שהגאולה המשיחית אכן קרסה, בעקבות ההסכמים המדיניים והנסיגות החלקיות מתוך גבולות ארץ ישראל, אין לשנות דבר מההתנהלות הדתית והפוליטית, להמשיך להיצמד אל הקרקע ולהמשיך לראות המדינה קדושה. מכאן עולה שאין למרוד במדינה, או לסרב לשרת בצבא. הדוברים המרכזיים של הזרם הזה הם הרבנים שלמה אבינר, צבי טאו ויואל בן נון. הפעילות הנדרשת במצב משברי כזה, לשיטתם, היא ביציאה בקמפיין גדול של "התנחלות בלבבות", לצד חיזוק פנימי של לימוד הקבלה ותורות סוד.
הרב שלמה אבינר דרש רבות על כך שהנסיגות הישראליות מהוות מבחן של אמונה שהאל מציב לנאמניו לראות את חוזקם הפנימי, ולכן אסור להם להתייאש. צבי טאו הציע להתחמק מן המשבר בנסיגה לתוך לימוד התורה שמשמעה נסיגה מתוך ההתעסקות הבלתי פוסקת בעניינים פוליטיים. עמדה מעניינית בקרב החוגים הממלכתיים היתה של יואל בן-נון שקרא לציבור המתנחלים לתמוך בפשרה שתאפשר הקמת מדינה פלסטינית תוך שישראל תספח את גושי ההתנחלות המרכזיים. לשיטתו, כל שטח שנסוג ממנו לבסוף יוחזר לנו בסוף הדרך בסיומו של התהליך המשיחי, לכן הפשרות הן רק זמניות.
תגובה שלישית, הרדיקלית, נצפתה אצל תנועת מנהיגות יהודית והרב יצחק גינצבורג. לפי הדוברים של שיטה זו, אכן ישנה נסיגה משיחית בגלל התנהלותה של המדינה. אולם הדרך הנכונה לתקן את המצב היא באמצעות פעילות שתחליף את המדינה בדרך למימוש המשיחי. אופן התיקון מצוי במחלוקת בקרב חוגים אלה. תנועת 'מנהיגות יהודית' הוקמה על מנת לתקן את התווי המשיחי מתוך המערכת הפוליטית ובאמצעות הכלים הפוליטים שהמערכת מאפשרת – כלומר, בחירות חופשיות במרכזי המפלגות. כיוון שהם מאמנים בדטרמיניזם משיחי, הם סבורים שלבסוף דרכם תבחר באופן חופשי על ידי הרוב.
מולם עומד הרב יצחק גינצבורג, אשר מצידו כבר איבד כל אמון במערכת הקיימת. הדרך לתקן את המדינה, לפי שיטתו, היא באמצעות נסיגה למובלעת דתית, שבה יוקמו מוסדות אלטרנטיבים, ובסופו של יום כשהדרך תפתח לכך, יוכלו אלטרנטיבות אלה להחליף את השיטה הקיימת. לפיכך, זרמים אלה מנסים באופן אקטיבי להביא ליישם את מטרות העל שתווה הראי"ה קוק שיחליפו את מציאות הציונית.
המודל שפיתח לאון פסטינגר להתמודדות עם דיסוננס קוגניטיבי כבר הפך לקלאסי – פסטינגר מצא שכאשר מאמינים ניצבים מול עובדות הסותרות את אמונתם, הם יעדיפו להכחיש את העובדות ולהחזיק באמונתם. לצורך כך הם זקוקים לאישור חיצוני שהם צודקים, ועל כן משברי אמונה מולידים פעמים רבות פעילות מיסונרית מואצת – דהיינו לא התכנסות פנימה ויאוש, אלא פריצה החוצה ועזוז מוגבר (וע"ע מקרה חב"ד באותו עניין). האם מצאת במודל הזה ערך בניתוח ממצאיך? האם ניתן לראות התמודדות מהסוג הזה בציונות הדתית? אם לא, עד כמה ההתמודדות השונה של הציונות הדתית עם משברי האמונה שלה נגזרת לדעתך מהיותה תנועה יהודית, בשונה מהתנועות הנוצריות (והניו-אייג'יות) שחקר פסטינגר?
התזה של פסיטנגר היא בת כמעט 50 שנה וחוקרים רבים מצאו בה עקרונות שעמדו במבחן הזמן ועקרונות שלא עמדו במבחן הזמן. בנסיון לאחד את כל התובנות שנצברו בחקר הדיסוננס הקוגניטיבי פיתח Lorne Dawson מודל ולפיו כאשר נבואה מכזיבה, שלוש תגובות תתכנה: הגברת הפעילות המיסיונרית, רציונליזציה של כשלון באמצעות ספיריטואליזציה של הנבואה או הטענה שהכשלון הוא מבחן אמונה, ופעולות של אישרור מחדש של הנבואה. כל התגובות הללו מצויות בהתנהגות רבני הציונות הדתית המשיחית בפני כשלון נבואתם.
הגברת הפעילות המיסיונרית נצפתה בקמפיין "ההתנחלות בלבבות" של הזרם הממלכתי במהלך הסכמי אוסלו ולפני תוכנית ההתנתקות. גם הפעילות הפוליטית של מנהיגות יהודית ויצחק גינצבורג יכולה להתאים לקטגוריה זו, שנועדה לתקן את הפגם בתהליך המשיחי. רציונליזציה באמצעות הטענה שתוואי הגאולה ממשיך לצעוד קדימה בשמים, הגם שעל פני הארץ הדברים נראים קצת אחרת, היא טענה מרכזית של הרבנים כמו שלמה אבינר וצבי טאו. לצורך חיזוק השקפות אלה הם מביאים מובאות מתוך המיסטיקה היהודית, שביסודה עומדת על עקרון ההיפוך שבין שמים וארץ. גם הטענה שהכשלון הנבואי נועד להוות מבחן אמונה היא טענה חזקה בקרב הרבנים הממלכתיים. אישרור מחדש של הנבואה מתקיים במודל של הרב טאו של חיזוק לימודי המיסטיקה של המאמינים פנימה כדי להתחזק באופן אישי ולהתחשל בפני המציאות הטופחת פנים בפני המאמין.
השוני המרכזי שבין התזות הדיסוננס הקוגניטיבי, שנבדקו בעיקר על תנועות דתיות חדשות, למודל של גוש אמונים, מצוי בנחרצות של הכשלון. לגאולה של ממשיכי גוש אמונים אין תאריכי קץ ברורים וחד משמעיים, ולכן אי אפשר לטעון באופן חד משמעי שאכן נכשלה הגאולה. אפשר לטעון שהסימנים מעידים על כשלון, אולם אין ודאות מוחלטת. היכולת של רבני הציונות הדתית המשיחית להתמודד עם כשלון נבואותיהם נוח יותר כי אין בפניהם את אותה ודאות של כשלון, כמו במצב של חישובי קץ.
כאמור, בערך מאז שהתגבש, ולצד הצלחותיו הברורות, מתמודד גוש אמונים (וממשיכיו הרעיוניים) עם משברי אמונה קטנים וגדולים, כאשר שוב ושוב מדינת ישראל מחליטה לוותר על שטחי ארץ ישראל שבריבונותה. מהויתור על קוניטרה ב-1974 (שהרב צבי יהודה הבטיח שלא יתרחש!) ועד להתנתקות ב-2005, נראה שלמרות שמספרים לנו ש"גאולה שלישית אין לה הפסק" – דווקא יש. האם לאורך הציר הכרונולוגי אתה רואה שינוי בדרכי ההתמודדות עם משברי האמונה? האם אתה רואה התגברות ביאוש מתפיסת העולם הזאת ככל שהזמן עובר, והתגברות בנטישתה, או דווקא להפך, התחפרות בעמדות האמוניות והתכחשות מוגברת למציאות?
טענתי בספר שגוש אמונים נוסד לא מתוך הצלחה ושגשוג של הציונות, לאחר הנצחון של מלחמת ששת הימים, אלא דווקא מתוך היאוש והחשש מפני כשלון אמוני. גוש אמונים נוסד בשנת 1974 על רק מסע הדילוגים של הנרי קיסינג'ר, שר החוץ האמריקני, שדרש נסיגות ישראליות משטחים בתמורה להפסקת האש בחזית הסורית והמצרית. באותה תקופה רואים ברטוריקה של צבי יהודה קוק תפנית דרמטית. מממלכתיות מושלמת שרואה בכל אספקט של העשיה הציונית כקדושה מוחלטת, עד כדי כך שבעיניו גם העבריינים קדושים, הפכה המדינה לבוגדת וללא ראויה. הוא גם איים ביציאה למלחמת אחים אם יתממשו הנסיגות הטריטוריאליות. זה היה המניע שהוציא את בוגרי ישיבת מרכז הרב אל הקמת התנחלויות ביו"ש ועזה: לא ההצלחה והשגשוג, אלא היאוש והחשש מפני קריסת המציאות המשיחית. ההצמדות אל הקרקע נועדה לחסום כל אפשרות של נסיגה, בין אם היא טריטוריאלית או רוחנית. מתח זה מלווה את גוש אמונים מיום היווסדה, והוא זה נותן בה אנרגיות עשייה.
שני הצדדים האלה בדמותו של צבי יהודה קוק מצויים אצל תומכיו וממשיכיו מאז ועד היום. תמיד התקיימה עמדת מיעוט שטוענת שאם המדינה מפירה את מחוייבותה כלפי הגאולה המשיחית בפשרות טריטוריאליות, יש להחליף את המדינה ולמרוד בסמכותה. זרם זה התבסס כבר בעת הנסיגה מימית בשנת 1982 והוא קיים עד היום. ברבות השנים גדל כוחו ועוצמתו של הזרם הזה, והוא כבר משתקף בהתבטאויות של דמויות הרבה יותר מרכזיות מיהודה עציון, מייסד המחתרת היהודית, או ישראל אריאל מייסד מכון המקדש.
את הספר אני מסיים בנימה פסימית. אני רואה את התחזקות עמדות המיעוט, ותוהה לאן פונה תנועה זו. אני רואה שתי מגמות פוטנציאליות – האחת היא שהאכזבה והכשלון יביאו להתפרצות אלימה ותקיפה. עד כמה יכולה תנועה זו לספוג מכות מבלי להגיב בחזרה? לכן אני רואה פה פוטנציאל גדול להתחזקות האלימות, וישנן עוד מגמות שמנבאות כיוון זה. מן הצד השני, האכזבה יכולה לדחוף אנשים אל זרועות החרדים, ונסיגה לפאסיביות פוליטית. או אז, אותו מעמד מיוחד שפיתחה הציונות הדתית כגשר שבין עולמה של תורה וחלוציות ציונית יקרוס, וגם לכך עשויות להיות השלכות חריפות על החברה הישראלית.
לאחרונה נתרבו העליות להר הבית מקרב הציונות הדתית (הארץ, עוד הארץ, בלוגי הקט), ונראה שהעניין בהר הבית גובר בקרב ציבור זה. כותרת ספרך הקודם היתה פונדמנטליזם יהודי והר הבית. איך אתה מנתח את הקשר בין פונדמנטליזם יהודי להר הבית? עד כמה הכמיהה להר קשורה לדת, ועד כמה ללאומיות המודרנית? ובהקשר לספרך החדש, האם אתה רואה קשר בין הקשיים בדרכה של תפיסת הגאולה הקוקיסטית לבין התגברותה של הכמיהה להקמת בית המקדש השלישי?
אני בהחלט רואה קשר בין הקשיים בתפיסת הגאולה לבין הגברות הכמיהה להר הבית. מתוך הכרותי את הדמויות הפעילות למען בית המקדש השלישי, אני יוכל לטעון כי הם רואים בסוגיית הר הבית מעין "קיצור דרך" למימוש הגאולה המשיחית. בעוד שלפי הזרם המרכזי ממלכתי, כינון המקדש צריך לבוא כתוצאה של רצון האומה, כיוון שהמצב כרגע הוא שהאומה לא חפצה בבית מקדש, מנסים חוגים אלה לנקוט בפעילויות שנועדו לשרת את המטרה הסופית של החזון המשיחי, תוך דילוג מעל המצב הנוכחי הרווי אכזבות וכשלונות. התגברות התמיכה בחוגים אלה, עד כדי כך שעומד לרשותם כיום חבר כנסת שמייצג אותם באופן ישיר ועוד כמה שתומכים בהם באופן עקיף, מלמדת על התפשטות מגמות היאוש. יש פה תופעה שהגדרת נכון כהתחפרות.
האופן שבו התייחסה היהדות הרבנית לסוגיית הר הבית במאות השנים החולפות הוא באמצעות מושג ה"מורא". כלומר, מפאת הקדושה, לא ניתן להכיל אותה באופן פיזי ויש להתרחק מן ההר ומן העליה אליו. השתנות היחס למקום הקדוש עד כדי אפשרות נגיעה בקדושה היא דרמטית. לפי הבנתי, שינוי כה יסודי בחוויה הדתית היא תוצר של מציאות משברית מבחינה אמונית ופוליטית. אגב, שינוי החוק הדתי ביחס להר הבית מלמד משהו גם על האפשרות לשינויים בחוקים אחרים העומדים בציפור נפשה של החברה הישראלית.
בספרך אתה מקדיש פרק לאלימות פוליטית, דהיינו לפעולות מחתרתיות שונות שביצעו לאורך השנים אנשים מתוך הציונות הדתית, בעיקר נגד ערבים, ומדי פעם גם נגד יהודים. ראשית, תוכל לעמוד על הקפיצה שנעשית מתוך השקפה "ממלכתית" לפעולות פרטיזניות, שלמעשה חותרות נגד הריבונות הישראלית? שנית, אתה כותב על התעצמותן של תפיסות קבליות ומטאפיזיות באשר ליריבים פוליטיים יהודיים, למשל הגדרתם כ"ערב רב". עד כמה כיוון זה נפוץ? אילו תת-זרמים מחזיקים בתפיסות כאלה כיום?
בפרק המדובר בחנתי את יחס האוטוריטות הדתיות לטבח במערת המכפלה ב-1994 ולרצח רבין שנה לאחר מכן. המסקנה שהגעתי שהתגובה לרצח הערבים בחברון היתה של גינוי רפה תוך התחשבות בנסיבות המיוחדות שהביאו את ברוך גולשדטיין לבצע את הרצח הנ"ל. היו אנשים, כמו יצחק גינצבורג, שתמכו ברוצח והללו את המעשה האלים. הדמות הממלכתית של שלמה אבינר לא יכלה לגנות באופן נחרץ את האלימות, ומכאן כבר אין פלא שהאלימות תמשיך ותלווה את מפעל ההתנחלויות.
בנוסף לכך, ישנן עוד שתי מגמות שניתן לראות כמטרידות – התחזקות אתוס הקנאות, המהלל את הספונטניות של האלימות ורואה בה ביטוי של מימוש הרצון האלוהי, והתחזקות הדיון בחוקי ה'ערב רב'. אתוס הקנאות קשור בדמותו המקראית של פנחס, שרצח את זמרי באקט של זעם ספונטני על רקע חילול השם, וקיבל על כך גמול אלוהי. מתוך כך ניתן לראות היום יותר יותר מעשי אלימות פוליטית שמתבצעים על רקע ספונטני (מה שבשפה הבטחונית מכנים "זאב בודד"), וללא התייעצות עם אף גורם. ברוך גולדשטיין, יגאל עמיר, עדן נתן-זאדה ואחרים פעלו באופן דומה.
העיסוק בהגדרות ה'ערב רב' על ידי מיסטיקנים נועד כדי לקבוע גבולות של מי בשורש נשמתו הוא יהודי כשר, ומי בשורש נשמתו הוא מתחזה ונוכל. אני מדבר כמובן על גלגול נשמות, ועל ההתבססות על פסוק מפרק שמות שאומר שבעת יציאת מצרים יצאו לא רק היהודים אלא גם מצרים הצטרפו אליהם (ערב רב), ונשמתם מתגלגלת מדור לדור, וכל מטרת אותה נשמה רעה היא להזיק לעם ישראל. מתוך העיון המיסטי הזה, מתבססת השערה בעיני המיסטיקנים שכל מי שעוין להתנחלויות הוא משורש הערב רב, ולכן הוא לא יהודי כשר, ומכאן כבר יכולות להיגזר כל מני מסקנות, שחלקן יכולות להיות אלימות.
במצב שבו אין גינוי לאלימות מצד האוטוריטות המרכזיות, במצב שבו היריב הפוליטי מתואר באופן דמנולוגי (ערב רב, קליפה וכו') ובמצב שבו אידיאולוגיה המצדיקה אלימות ספונטנית תופסת תאוצה בקרב חוגים רדיקלים, אין להתפלא שהאלימות הופכת לחלק בלתי נפרד ממפעל ההתנחלויות.
הספר ודאי נכתב ונחתם כבר לפני שנה ומעלה, ואילו השנים האחרונות היו עשירות באירועים הקשורים לתחום מחקרו. כמשקיף מבחוץ בעל ידע פנימי, האם תוכל לנתח את שמתחולל בארץ בשנים האחרונות בתחומים שחקרת? אילו מגמות מתחזקות ואילו נחלשות? האם התגבשו פתרונות חדשים להתמודדות עם משברי הקוקיזם? האם תוכל לתת הערכה לגבי עתידן של מגמות אלה ואחרות?
תחושתי היא שלממלכתיות יש רוב מוצק בקרב חוגי הציונות הדתית המשיחית, וזה סימן מעודד. אולם אין כל ספק שכוחם של הרדיקלים בעליה. הזרם הממלכתי נתפס כמהוסס, פסימי, ולא מציע שום פתרון חדש למצוקה האמונית, בעוד שהפוסט ממלכתיים נראים תקיפים ולוחמניים. ולכן ניתן לזהות תהליך של התחזקות השוליים, והעמדת השקפות שאינן מייחסות קדושה מיוחדת למדינה לחזית הדיון הציבורי, ומשום כך פוטנציאל של התדרדרות הוא רב עד מאד. אני חושש שבמצב עתידי של פינוי התנחלויות באופן מאסיבי, כמו שהתקיים בגוש קטיף, אנו נהיה עדים לשתי תגובת פוטנציאליות חריפות: יתכן אובדן שליטה על האלימות מן הצד האחד, ותתכן גם נסיגה לפאסיביות חרדית א-ציונית מן הצד השני. שני התרחישים הם רעים לחברה הישראלית. נראה כי המשיחיות הובילה חוגים אלה לנקודת חוסר מוצא.
בסוף פגישתי עם הרב סתיו, לפני כחצי שנה, שאלתי אותו, אוף דה רקורד, מה לדעתו הסיכויים שלו להיבחר לרב הראשי האשכנזי הבא. "מצויינים" אמר לי סתיו ללא היסוס. היה זה בתחילת המרוץ לרבנות הראשית, לפני ההשמצות, התככים, הקללות, המלחמות הפנימיות, הקומבינות, האינטריגות, ה"עמלק". אבל גם אחרי כל אלה, כששאלתי אחד מבכירי רבני צהר כמה ימים לפני הבחירות מה לדעתו סיכוייו של סתיו, התשובה היתה דומה. עד הרגע האחרון שידרו במחנה סתיו אופטימיות וספרו רוב ברור של קולות שנציגים שונים של הגוף הבוחר הבטיחו להם.
לזה יש להוסיף את האיום הברור שהציב סתיו בפני מערך הכשרות של ש"ס. מדובר במפעל השווה מיליונים, ומפרנס היטב ענפים מסועפים של משפחת יוסף. מנגד, הרב סתיו הציב לעצמו לערוך רפורמה במערך הכשרות: "כשמסעדה היום רוצה תעודת כשרות היא צריכה הכשר גם מהרבנות וגם מהעדה החרדית. אני אומר: למה שבעלי המסעדות יצטרכו לשלם פעמיים?" למה? כדי שלמשפחת יוסף תהיה פרנסה, זה למה. מכאן הדרך קצרה עד להכרזה של הרב עובדיה על כך שסתיו "רשע" ו"לא ראוי לכלום".
לולאת האל 