עם התעצמותה של מגמת החילון באירופה, מאמצע המאה השמונה-עשרה, דרשו יהודים מרבניהם שיוותרו על הזכות, המוענקת להם על ידי הממלכות בהן חיו, לשלוט על חייהם. הפילוסוף היהודי הנודע משה מנדלסון היה אופטימי: "מאמין אני בלב שלם ברבנים ובזקני העדה של עמי," כך כתב,

כי בחפץ לב יסתלקו מזכות יתרה זו, בחפץ לב יוותרו על כל משמעת של דת ובית כנסת, ויתייחסו אל אחיהם באותה האהבה והסבלנות, שהם עצמם השתוקקו לה עד עכשיו באנחת לב ובכליון נפש.

אם אי פעם היינו זקוקים לעוד ראיה לניתוק האפשרי בין פילוסוף גדול למציאות, הרי היא זו. הרבנים כמובן שלא ויתרו ולו בנימה על כל אפשרות לכפות את דעתם על קהילותיהם. רק תהליך הדמוקרטיזציה הוציא בסופו של דבר את היהודים מתחת זרועם. אם כי, לא בכל מקום כמובן. במדינת ישראל עדיין נתונים יותר מחמישה מיליון יהודים תחת רודנותה של הרבנות הראשית.

למזלנו, סופה של כל רודנות ליפול. הנה עוד צעד גדול בכיוון: השר לשירותי דת יעקב מרגי החליט להפסיק את שירותי הדת של רבני צהר, ולא לאפשר להם לחתן זוגות יהודיים דרך הרבנות הראשית. מכיוון שאי אפשר, על פי חוק, לחתן יהודים במדינת ישראל שלא דרך הרבנות הראשית, צהר, ממלכתים שכמותם, לא יכולים להמשיך לחתן.

אלו חדשות משמחות מאוד, שכן עבור זוגות רבים, בעיקר צעירים חילונים וסרוגי כיפה שנתקפים בבחילה מהרעיון להשתמש בשירותיה, צהר היווה כתובת אחרונה לפני הנטישה הסופית של הרבנות. הרבנים הנחמדים ומסבירי הפנים של צהר שימשו כמקל שאיתו היו מוכנים הזוגות לגעת בגועל, ואיפשרו להם לה להתחתן על פי חוק בלי לסתום את האף (אם כי, אם חס ושלום מי מהזוגות יתגרש, הוא יאלץ כמובן להזדקק לטיפולה האדיב של הרבנות).

ואכן, על פי וואי-נט בצהר אומרים ש"זוגות חילונים רבים אינם מסתפקים בכך שרבני הארגון יערכו את החופה בחתונתם, אלא מבקשים להינשא בלא שיידרש מהם כל מגע עם הממסד הרבני הרשמי"; ומנכ"ל ארגון צהר הרב ד"ר משה בארי אמר ליאיר אטינגר ב"הארץ" ש"היום עשיתי שיחות טלפון לזוגות שכבר נרשמו ואנחנו נאלצים לבטל איתם. רובם אמרו לי ‘לא נורא, ניסע להתחתן בקפריסין'" – דהיינו אלמלא צהר, רבים היו נוטשים את הספינה השוקעת ששמה הרבנות הראשית לישראל.

יש להבהיר שצהר אכן הוקם כדי לשמש בדיוק את אותם זוגות שמסרבים להתקרב לרבנות. אחרי שזו הפכה למעוז חרדי מסואב (ולפעמים, מרושע ממש), הבינו רבני הציונות הדתית, שמרגישים אחראיים לגורלו ההלכתי של העם היהודי, שיש צורך בגוף נעים הליכות, ואפילו, אצל רבנים מסויימים, קצת פחות מקפיד הלכות (כגון ויתור על הדרישה ל"פתק מהמקווה" או איפשור כל מני סממני הדדיות מינוריים לאשה במעמד הנישואין עצמו) בכדי לאפשר לחילונים ללכת עם ולהרגיש בלי.

ועל כן, כאמור, מדובר במכה קשה לרבנות. שהרי גם למונופול הגדול ביותר נדרשים צרכנים, וכאשר יתברר שיותר ויותר ישראלים מוצאים דרכים אחרות להינשא, ממילא הרבנות תהפוך לבלתי-רלוונטית. אמנם רק כ-5% מהזוגות שרושמת הרבנות מגיעים דרך צהר, אבל יש לזכור שמדובר בזוגות היותר עצמאיים, מקוריים, ועל כן דעתנים ואקטיביים. ניתן לשער שלא יקח זמן רב לפני שתימצא המפלגה שתנכס גם את המאבק הזה, ואז כבר יחוקק החוק שיסדיר נישואים נורמלים בישראל. הצעד הקטן של מרגי, אם כן, הוא צעד גדול עבור יהודי מדינת ישראל.

ומה עם צהר? ממבט חטוף באתר שלהם נראה שהם עדיין מקווים לחזור לחיקה החמים והמתנשא של הרבנות. הם קוראים לציבור לפנות ישירות אל מרגי כדי לנסות לשנות את דעתו (ראו המודעה שלהם משמאל), וגם פתחו עצומה. מלבד הפתטיות מכמירת הלב שבקריאה הזו, מדובר כמובן בתקוות שווא, שהרי צהר עצמו מעניין את רוב האזרחים כמו תעודת הכשרות בשווארמייה שבצומת. בצהר מתחילים לגלות עניין רק בשלב חיפוש האולם.

לכן, מבלי שהאל הטוב ילחש על אוזנו של הרב עובדיה, שילחש על אוזנו של השר מרגי, לבטל את ההוראה, הסיפור גמור (עדכון 7:10: הסיפור עוד לא גמור, ראו להלן). ומה הלאה? אפשרות נאה שעומדת בפני צהר היא הקמת בית דין עצמאי לעניני חתונות (ואם כבר, אולי גם לעניני כשרות?). כפי שיאיר אטינגר כתב לא מזמן ב"הארץ", בתי דין עצמאיים כאלה יש לחרדים (לעדה החרדית למשל, או לחסידות בעלזא), ואם יש תקדים חוקי לזה, ייתכן שפנייה לבג"ץ תאפשר להכשיר, חוקית, גם בית דין סרוג.

הקמת בית דין שכזה תיתן את האות לתחילת הפרטת שירותי הדת בישראל, ולהקמתם של בתי דין קונסרבטיבים ורפורמים, שיצטרפו לתנועות הפלורליסטיות שכבר היום פועלות ומחתנות אנשים, דוגמת הוויה, מכון הטקסים החילוני, וכל מני סלבס דוגמת אברי גלעד ויאיר לפיד (ובהערה צדדית, ראוי לשים לב לבלבול המעניין שם בין כריזמה של פרסום לכריזמה של קדושה).

עוד אפשרות העלה השר דניאל הרשקוביץ, שבעצמו מחתן דרך צהר, כשאמר שהוא מתכנן חקיקה שתסדיר את פעילות צהר (יש לשים לב שלא כמו פינוי מאחזים בלתי חוקיים, זו כנראה לא עילה לאיום בפרישה מהממשלה), ואם כן ייתכן שכאן יהיה פתח דווקא לבג"ץ מצד התנועה הרפורמית או הקונסרבטיבית שתדרוש את אותו סידור. כמובן, את רבני צהר האופציה שיתקבלו בחוק נישואין לא-אורתודוקסים מפחידה מאוד (קנאי דת קטנים שכמותם), אבל אולי הרודנות כלפיהם תרכך את לבם ותזכיר להם שכל כפייה דתית היא מגונה.

וכך נראה שאנו עומדים בפני סופו של חלומו של הראי"ה קוק בדבר רבנות ראשית לכל היהודים בארץ. חלום שהתחיל להתגשם, אבל שבשל השתלטות עויינת של החרדים עליו, כלומר שליטה שלהם בגוף שהם עצמם לא מכירים בסמכותו, התדרדר לשפל המדרגה, לחילול ה' גדול, ועל כן עם כל הצער הסנטימנטלי, וגם התיאולוגי במידה מסויימת, ראוי שיבוא אל קיצו. משה מנדלסון היה מברך על כך.

סתם

—

התפרסם באתר אבי חי. וכנסו כנסו לרשימה הנוקבת של מיכל ברגמן על דא, וגם רועי צזנה כתב יפה.

עדכון 7:10: כנראה במכוון כדי להביך אותי, הגיע הרב סתיו לאיזשהו הסכם כניעה עם השר מרגי, שבו יחוקק חוק שמסדיר נישואין שלא על פי איזורים, ומרגי ייתן ברוב טובו לצהר כמה מאות אישורים לחתן בינתיים, כאילו היו קבצנים המתדפקים על דלתו של הגביר, או חסידים המתחננים לברכה מרבם.

יש לשים לב שהמשבר לא נגמר, אלא רק נדחה. מעניין מה גרם לש"ס לשנות עמדה, מה הבטיחו רבני צהר למרגי כדי שירכך את עמדתו, ומה תדרוש ש"ס על מנת לתמוך בחוק המוצע. כרגע המצב הוא שש"ס יכולים לסחוט מצהר כל מני הסכמות ותנאים כדי לקדם את ההסדר, כך שאלמלא פחדנותם הכרונית של רבני צהר, הייתי מהמר על כך שהסיפור יתפוצץ שוב. בינתיים רבני צהר, מצידם, שוב התגלו כממלכתים מאוד מחד, ושפוטים של החרדים מאידך.

כל התנועות המשיחיות נכשלות, אבל כל אחת נכשלת בדרכה המיוחדת. העובדה העצובה הזאת אולי לא ממש מפתיעה – מפתיעה יותר ההתעקשות של חברי התנועות המשיחיות כולן שהפעם, דווקא הפעם, אכן תבוא הגאולה, שדווקא התנועה או הרעיון שלהם יצליחו היכן שנכשלו כה רבים בעבר.

ולא רק מודעוּת היסטורית חסרה למשיחיים, אלא גם למידה מטעויותיהם שלהם עצמם: כפי שמספר מיכה רגב בספרו, כבר לפני הפינוי מסיני והריסת חבל ימית הבטיחו רבני גוש אמונים ש"היה לא תהיה". השבר שבא בעקבות כשלון הנבואה הזו לא הצליח למנוע את הישנותה לפני פינוי גוש קטיף, אז שוב הבטיחו נביאים בעיני עצמם שלא תיתכן נסיגה, פשוט מפני שתהליך הגאולה לא יכול לשוב על עקביו – ושוב נכזבו תלמידיהם, ושוב חרב עולמם הפיזי והאמוני.

רגב מתאר בספרו את מסע ההתבגרות שלו בתוך תנועת גוש אמונים. זהו מסע המתחיל אחרי מלחמת ששת הימים, בעוד רגב תלמיד בישיבה תיכונית, המקבל את שיעוריו הראשונים באהבת הארץ – ולא פחות חשוב, בגאולתה – מרבניו בישיבה ומחנן פורת ז"ל. רוח חדשה נושבת אז במחנה הציוני דתי, רוחה של תורת הרב אברהם יצחק הכהן קוק, המעוצבת לכדי אתוס משיחי-לאומני על ידי בנו, הרב צבי יהודה קוק.

—

רגב וחבריו היו החיילים הצעירים במהפכה הגאולית שהתחוללה בתנועה הדתית-לאומית, וממנה בארץ כולה. במצוות רבניהם הם יצאו למשימות התנחלות בשטחי יהודה ושומרון שלא מכבר נכבשו, תוך משחקי חתול ועכבר עם המשטרה ועם צה"ל, ועבירה סיטונאית על החוק. את הנערים לימדו שהפלסטינים החיים על האדמה הגיעו לא מזמן ואינם אלא "זונים" איתה, שהרי הזיווג הכשר של אדמת ארץ ישראל מתקיים רק כאשר עם ישראל מתיישב עליה.

ואכן, התשוקה המינית, על גווניה וצורות הסובלימציה שלה, שיחקה תפקיד חשוב באותם ימים תמימים של ראשית ההתנחלויות. נערים ונערות קיפצו על הגבעות ותקעו יתד ואוהל, תוך ששיעורי הרבנים, ובראשם פורת, הופכים את האדמה למושא תשוקה שרק התנחלות תביא אותה לכדי פורקן.

רגב מצייר תמונה על פיה בלהט הכיבוש וההתנחלות הופכים ארץ ישראל, תורת ישראל ועם ישראל למשולש רומנטי המפרקס במתח מיני שלא יודע שובע. הפטישיזציה של הארץ לכדי אובייקט מיני נדמית כהגשמה גרוטסקית של המודל המדרשי בו כנסת ישראל היא בת זוגו האהובה של הקב"ה, אלא שהפעם הגעגועים לארץ הופכים לסדרת דייטים מהירה עם השטחים הכבושים, שבסופם חדירה.

מתוך דבריו של רגב ניתן להבין איך כיום האהבה לארץ גוברת על האהבה למדינה, עד כדי כך שאיום הנסיגה מהראשונה מביא אף לאלימות כלפי חיילים, חבלה בציוד צהלי, ודיבורים על העדפת האדמה על המדינה אם וכאשר תהיה נסיגה.

—

ומהאהבה לשברון הלב. מסעו של רגב לוקח אותו מראשית ההתישבות בגוש עציון אל הצטרפות זמנית לחוליית טרור כהניסטית, וממנה אל הגולן, שם נלחמו רגב וחבריו ברעיון האימים של הנסיגה מהעיירה הסורית קוניטרה, בהסכם הפסקת האש. כישלון מניעת הנסיגה מקוניטרה לא רפה את ידיהם. להפך: כעת לא רק הערבים עוברים דמוניזציה, אלא גם השמאלנים – חלק מרבניו של רגב מלמדים אותו שנשמתם היא נשמה בהמית, בניגוד לנשמה האלוהית של עם ישראל הכשר.

עם המהפך השלטוני של 1977 סוף סוף נפתחים שערי ההתיישבות בשטחים לרווחה. רגב וחבריו מקבלים זאת כאות שהתוכנית האלוהית למלכות ישראל השלישית הולכת ומתגשמת. ההצלחה הגוברת של מפעל ההתנחלות מעלה את קרנו של הרב צבי יהודה, ומרב בינוני למדי הוא הופך למנהיג הבלתי-מעורער של הכיפות הסרוגות. תורת הרב קוק על פי פרשנותו הופכת לפרדיגמה השלטת.

השבר הגדול הראשון התרחש, כאמור, בנסיגה מסיני. דווקא ממשלת ימין היא שגרמה לראשונה לתהיות לגבי הכיוון החד סטרי של הגאולה, והרי על פי מה שלימדו רבניו של רגב לא תיתכן במכאניקה המשיחית נסיגה. רגב עצמו כבר נמצא בתהליך מתקדם של התפכחות מהחזון המשיחי, אולם חבריו בטוחים ש"היה לא תהיה" ויוצאים למסע הפגנות נרחב נגד הנסיגה. הסוף ידוע, כמו גם סופה של ההתישבות בעזה, אליה מגיע רגב בהמשך. בין לבין נרצח ראש ממשלה מפני שההסכמים עליהם חתם נתפסו כחריגה גסה מדי מהתוכנית האלוהית.

על כל התפתחות שלא תאמה את נבואותיהם הומצאה פרשנות, ו"ככל שהרבנים והאברכים ניסו לפרש את כוונות האל וייעדיו עלי אדמות, הלכו החזיונות והפכו קיצוניים ומנותקים מערכי התרבות המערבית ומההגיון האנושי הפשוט." (עמ' 89)

—

כל התנועות המשיחיות נכשלות, אבל כל כל אחת נכשלת בדרכה המיוחדת. ישעיהו ליבוביץ התנבא שכאשר הכישלון המשיחי של גוש אמונים יתברר, יתנצרו חבריו. זה לא קרה, וכנראה לא יקרה. את פירות כשלון החזון המשיחי של הרב צבי יהודה קוק אנחנו רואים לפנינו היום בישיבות הפוסט-ציוניות שלא מפחדות להרים יד כנגד המדינה ומוסדותיה, בכהניזם ההולך ומתרבה, בפנייה לרוחניות החסידית של ברסלב, ובתופעת החרד"לים מחד והדתל"שים מאידך, שנעים מעלה-מטה על מנעד המחוייבות להלכה בעקבות השבר בתפיסת עולמם. כל מאוכזב-משיח ודרך ההתמודדות שלו.

ויש כמובן את מי שעדיין מקווה ומצפה. רגב פונה אליהם במיוחד, ומתריע מהשבר הצפוי. בסוף הספר הוא מתחנן לרבנים שיכינו את צאן מרעיתם לרגע שבו החלום יגוז, לרגע שבו יהיה עליהם להתעורר מאותו "פונדמנטליזם רומנטי ואלים, שחי בעבר דמיוני", כדבריו (עמ' 141).

ספרו של רגב, אלוף משנה במיל' שחי היום בגליל, מאפשר מבט פנימי על אחת מהתנועות המשיחיות החשובות ביותר של היהדות בעידן המודרני. הוא כתוב בתנופה אחת, ובשל כך פעמים הוא מרתק, אולם פעמים בזה חולשתו: הוא נקרא כמניפסט יותר מאשר כעדות. הספר מזכיר במידת מה את "חמורו של משיח" של ספי רכלבסקי, רק כנראטיב.

יש חד-צדדיות לא מעטה בספר, ונדמה שבשטף הכרונולוגי נעלמות נקודות עדינות של קהילתיות והקרבה שאפיינו את תנועת ההתנחלות. אחרי הכל, תנועות משיחיות ידועות גם בסולידריות שלהם ובנכונותן לשלם מחיר אישי עבור ערכיהן. דברים אלה מוזכרים, אולם הם נשטפים כאמור ברצף, מוקרבים עבור המסר המרכזי. מדי פעם זוכה הקורא גם לדרשה דידקטית מפיו של המחבר.

כמובן, כוונתו של רגב היתה ממילא להשמיע אזעקה, לא לעטוף אותנו בפרוזה, והסיפור שלו, על כל מאפייניו האישיים, בכל זאת טיפוסי מאוד לציבור ממנו הוא מגיע. אני לא חושב שמוגזם לומר שלא מעט מעתיד מדינת ישראל תלוי בבחינתו הביקורתית.

שכרון הגאולה, מיכה רגב, ידיעות ספרים, 303 עמ'

סתם

—

פורסם, בשינויים קלים, ביום ראשון האחרון, במוסף "ז'ורנל" של מעריב. עכשיו לפני שאתם קופצים, אני רוצה להקדים ולומר כמה דברים בקשר לכמה משפטים כאן. למשל, שנכון שכל התנועות המשיחיות נכשלות בכך שהן לא מביאות את המשיח או איזו גאולה שלמה וסופית, אבל שלא נכון שהן נכשלות בכך שהן לא מביאות לשינוי במציאות – והרי גוש אמונים הביא לשינוי עצום במציאות הישראלית (תכלס, כל התרבות המערבית היא הצלחה פנומנלית של הארוס המשיחי). כמו כן, למשל, שנכון, וזה אמור להיות מובן מאליו, שיש מגוון סיבות נוספות, מלבד שברון התקוות המשיחיות, לכך שהציונות הדתית עוברת פרגמנטציה לברסלב, חרד"ל, דתל"שים וכו'. בקיצור, כשכותבים רשימה קצרה לעיתון מוגבלים במספר המילים, ואי אפשר להסביר הכל. אבל אנחנו כבר מבינים אחד את השני, אני ואתם, לא?

וחוץ מזה, בבית התפוצות תיערך השנה סדרת הרצאות בנושא חסידות, ואני אדבר בסופה על ענייני נאו-חסידות ומדיטציה. הנה הפרטים – אפשר להירשם.

ב-12 בצהריים עמדו ליד קבר הרב קוק כעשרים איש, וקראו מתוך דפים שחולקו במקום. הסככה הקטנה שהקימו היתה גדולה מספיק עבור הקהל, והקהל עצמו שקט ומתחשב, עומד איש איש (וכמה נשים) מכונס בעצמו, ממלמל. עמדתי גם אני ונשאתי תפילה, הודאתי לרב על תורתו וגם ביקשתי ברכה. החלפתי מבט עם אשתי לראות האם מיצינו, וזהו, הלכנו לנו הביתה.

זה היה ביום שישי האחרון, ג' אלול כמובן, הר הזיתים. היארצייט של הרב. אולי בבוקר היו ההמונים, אמרתי לעצמי. אולי. אולי זה פשוט לא מעניין אף אחד, למרות המודעות הצבעוניות שקראו מעל דפי עלוני בית הכנסת ועיתוני המגזר הסרוג לעלות "בהמונינו" אל "הציון הקדוש" של הרב. ערוץ 7 דיווח שהיו אלפים, אבל על פי הוידאו שהוא עצמו מביא זה לא נראה ככה.

ואולי על פי המבוכה שניתן היה להרגיש שעולה מהמודעות אפשר היה לנחש את המבוכה סביב הקבר עצמו. וכי מה למייסד ישיבת מרכז הרב ולהילולות צדיקים – אפילו יהיה הוא עצמו הצדיק? ממתי "מרכז" הפכו למשתטחי קברים? והרי רק לפני שנה, לקראת ראש השנה ופסטיבל אומן השנתי, הזכיר הרב אבינר ש"בתורה ובתרי"ג המצוות בהן מחויב כל יהודי, לא מוזכרת מצוות תפילה על קברי צדיקים", הרב שרלו קבע כי "הפיכת קבר של צדיק למוקד עליה לרגל – היא משובשת", ואילו הרב אמנון בזק הסביר שתופעת אומן "שמה דגש קיצוני על דמות אחת ביהדות, וגם כאן מדובר בסטייה מדרכה של היהדות לאורך כל הדורות" – ונדמה שאי אפשר לשמוע דברים ברורים יותר מאלו.

מה אם כן השתנה? מה שהשתנה הוא ההכרה שהחלה לפלס את דרכה הסבוכה אל תוך תודעותיהם של רבני המגזר כבר לפני כמה שנים, ההכרה שאומן בפרט ותורת ברסלב בכלל שובה הרבה יותר את לבותיהם של צעירי המגזר מאשר תורת הרב קוק. ההכרה הזאת סוף סוף הצליחה לחדור אל הקודש פנימה, וכאסימון זה שנופל ומשמיע קול 'פינג', לא רק שהיא חדרה, אלא הביאה איתה את ההבנה הפשוטה שבכלי הנשק של פעם (לאומנות, התנחלות, בני עקיבא) אי אפשר לנצח את המלחמות של היום.

אורות החיקוי

כידוע, חכמה בגויים – תאמין, ולכן אימצו רבני המגזר את הכלל הנוכרי הידוע if you can't beat them, join them, והחליטו על ייסוד פסטיבל קברי צדיקים משל עצמם. והמחיר גם הרבה יותר זול: לא לאומן צריך לעלות, כי אם רק להר הזיתים!

ואכן, הקורא הזהיר* יכול היה להבחין בהתגבשותה של ההילולה המודרנית הזו מול עינינו: בעוד שלפני שנה (75 שנה למותו של הרב!) קראו המודעות להתאסף

בחלקת הנביאים בהר הזיתים בבית החיים בו נטמן ומול הר הבית. נשמע דברי תורה מפי חכמי דורנו כדי לינוק מאורו (ישע שלנו, גליון 208, כאן ב-pdf)

השנה כבר קראו המודעות

נעלה בהמונינו, תלמידיו וההולכים לאורו, לשאת תפילה למען עם ישראל, ארצו ותורתו על יד ציונו הקדוש בהר הזיתים מול הר הבית (ישע שלנו, גליון 258, כאן ב-pdf).

ההבדלים ברורים: לא נשמע דברי תורה, אלא נתפלל. לא "בבית החיים", אלא "על יד ציונו הקדוש". אמנם נתפלל על עם ישראל, אבל מכאן ועד תפילה לזיווג הגון בשביל אחותנו הדרך כבר לא כל כך ארוכה. ועם הנצח לא מפחד מדרך לא ארוכה.

לא צריך גם לחפש רחוק כדי למצוא את האקדח המעשן. חברי הכנסת שארגנו את העלייה לציון הקדוש מסבירים בצורה מפורשת:

האבסורד הוא שעשרות אלפים מבני הציונות הדתית נוסעים לאוקראינה להשתטח על קברי צדיקים, אך את קברי צדיקנו בהר הזיתים, הם כמעט ולא פוקדים.

אולי הם לא פוקדים אותם פשוט כי חינכו אותם שעלייה לקברים לא שייכת למרכזניק שמכבד את עצמו? אולי, אבל כל זה היה ואיננו עוד. הצעירים רוצים קברים? ניתן להם קברים.

מעשה מקבצן ומלך

הבעיה היא שהצעירים רוצים יותר מקברים, הם רוצים רוחניות. את זה הם שואבים מתורתו של ר' נחמן, ואת זה הם מוצאים באומן. לא שאין רוחניות חלילה בכתבי הרב – יש ויש, ושפע ממנה מואר ומוזהב (ואישית אני הרבה יותר מזדהה עם המיסטיקה של הרב מאשר עם זו של ר' נחמן) – אלא שכפי שאמר פעם הרב שג"ר, ישיבת מרכז ובנותיה לקחו את תורתו המיסטית "אך איבנו אותן לכדי דוגמות קשוחות".** לר' נחמן תורה שבורה, שלא ניתנת בקלות ליציקה לתוך תבנית, ויש לו גם את ה'התבודדות' החיה, ויש לו עוד כמה דברים שמשמרים לו את הלחלוחית.

על המתח בין "מרכז" לאומן כבר כתבתי, והבאתי שם ציטוטים ממאמרו המעניין של משה ויינשטוק בעניין. ווינשטוק, שבימים אלה יוצא לאור ספר שהוא כתב על תופעת אומן, חקר את התייחסותם של בני הציונות הדתית לציון של ר' נחמן ומביא ציטוטים (ראו שם) שממחישים את הכמיהה לדתיות חיה, כמיהה שעבור רבים מבניה של הציונות הדתית ניתן לה מענה רק שם.

ההילולה בציון הרב קוק אורגנה על ידי ח"כ אורי אריאל, האיחוד הלאומי, הבית היהודי, מועצת יש"ע, "עם כלביא", "משקפת", "אור האורות", "קוממיות". ניכר, אם כן, שיש כאן גיוס כללי ומאמץ אמיתי להציע לבני המגזר אלטרנטיבה תוצרת בית לאקסטאזה של אומן. ואם לשם כך צריך לשנות חלק מהשקפת העולם, אז משנים. כך קורה שבשקט ולכאורה מבלי משים עוברת הציונות הדתית מהפך מחשבתי.

ורק עוד עניין פעוט: ביציאה מ"בית החיים" (שם אידיוטי) עמד דוכן ספרים, ועליו ספר חדש, "שיצא ממש עכשיו", כדברי המוכר: שני המאורות: הרבי נחמן מברסלב זצ"ל והרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל. הספר מקבץ בתוכו עדויות שונות לקשר שהיה בין הרב קוק לתורת וחסידי ברסלב.

כך למשל, נכתב על "זיקתו של הראי"ה לתורת ברסלב", מובאות "הקבלות בין תורת הראי"ה לתורת ברסלב", ואף מאירים את עינינו על כך ש

מסופר כי הראי"ה התבטא פעם כך: "חסידות ברסלב היא ה'שפיץ' של החסידות".

הנה כי כן, עוד לא שבענו מהניסיון מעורר הרחמים להציע תחליף אומן על הר הזיתים, והנה ממשיכים אנו גם בין דפי ספר את ריקוד "מה יפית" מול אהלי ברסלב.

—

* ותודה לקורא הזהיר – שביקש להישאר עלום שם – שהסב את תשומת לבי לעניין.
** הציטוט מתוך הרצאה של ד"ר סמדר שרלו על הנטישה של תורת הרב לטובת תורת הצדיק.

1. אני קורא בימים האלה, בין ספר-דוקטורט אחד למשנהו, את ספרו החדש, ממש מלפני כחודש, של אריה קופרסמית Holy Beggars: A Journey from Haight Street to Jerusalem (כתבתי עליו מעט כאן). סיפור המסגרת של הספר הוא מיסודו ופעולתו של ה- House of Love and Prayer בסאן פרנסיסקו ב-1968. הבית היה המרכז המקומי של ר' שלמה קרליבך, והוא הוקם על ידי קופרסמית. סיפור העומק של הספר, ברם, הוא מאבקיו הרוחניים של קופרסמית, שנע בין חייו בשנות התשעים כאיש עסקים מצליח שנשוי לנוצרייה, זכרונותיו מהזמן שבו שר ולימד יהדות עם קרליבך, וחיפושיו המחודשים אחר זהות בשנים האחרונות. הוא כתוב בצורה יפיפיה ומרגשת.

אני רק בחצי הספר, אבל כמה דברים קטנים ברורים: ראשית, שקרליבך היה כנראה באמת פנומן. אדם שהיה יכול לחוש את זולתו בצורה עמוקה, להתחבר אליו או אליה ולהרים אותו על איזה גל של שמחה ואף התלהבות של עבודת ה'. הוא היה יכול לעשות את זה אחד על אחד, וכמובן היה אמן בחסד עליון בעבודה עם קהל, דרך מוזיקה.

ושנית, בנוגע לסצנה בסאן-פרנסיסקו של שנות השישים, שמתוארת בצבעוניות ובאהבה שהיא ראוייה להם. המחבר מצליח לצייר בצורה מרגשת את האווירה האנארכית והאופטימית כל כך שהיתה שם, מעין ערבוב מקסים של חיפוש רוחני, מין חופשי, כוונות טובות וסמים. חוסר סדר שאיכשהו מסתדר ותומך ופועם. בימים האלה של התעוררות חברתית ותחושה של סולידריות צריך לזכור שכבר היו תקופות כאלה, וארוכות ורחבות הרבה יותר, ושעם כל הטוב שהן הביאו הן לא מנעו את רייגן ותאצ'ר, וגרוע מכך, את הפיכתם של רוחניקים רבים כל כך לבני דמותם של הבורגנים המשעממים שלהם הם בזו בצעירותם.

2. הטלפון בביתי החדש (והשכור כמובן) בירושלים טלפן השבוע, ועל הקו היתה אשה, שפנתה אלי בבקשה לפרסם משהו בבלוג שלי. היא לא מכירה את הבלוג ולא מכירה אותי, אבל איכשהו היא השיגה את הטלפון ואיכשהו שמעה שאולי אני אפרסם את מה שהיא רוצה שכולם ידעו. ומה היא רוצה שידעו? היא רוצה לומר לכל המהפכנים הצעירים היום, לכל המוחים והמוחות הרוצים והרוצות צדק חברתי, שהמהפכה האמיתית שמתחוללת מול עינינו היא מהפכה תודעתית.

תגיד להם שזה לא עניין של דיור וזה לא עניין של שכר. הם בעצמם לא מבינים. הם לא מבינים שמה שהם רוצים זה לא מדינת רווחה או שום דבר כזה. הם פשוט מגיבים לגל שעובר עכשיו בכל העולם, גל שמסמן שינוי תודעתי כללי. אנחנו נכנסים לעידן חדש. יש כאן שינוי של מצב התודעה. [כו' וכו']

אמרתי לה שאני לא אכתוב דבר כזה בבלוג, כי זה לא ממש מה שאני עושה איתו. וגם שלמרות שדבריה בגדול חביבים, אני לא חושב שנכון לומר שהמוחים לא באמת רוצים את מה שהם חושבים שהם רוצים. ואף יותר חשוב מכך שהאמת העמוקה לדעתי היא שכמו שדיור או שכר או רווחה לא מספיקים כדי לחיות חיים ראויים ללא שינוי תודעתי, הרי שגם שינוי תודעתי אינו אפשרי, לפחות עבור רוב האנשים, ללא דיור ושכר ורווחה.

3. ועוד ספר שיצא ממש עכשיו, ספר מעניין מאוד של אלחנן ניר, שהוא גם רב בישיבת שיח יצחק ואחד מתלמידיו הקרובים של הרב שג"ר ז"ל, גם עורך הספרות במוסף "שבת" של מקור ראשון, משורר (שמות ספריו תחינה על האינטימיות, והאש הרגילה) שזכה השנה בפרס ראש הממשלה ליצירה, גם ידיד אישי שלי וגם אדם שאני מאוד מעריך. הספר, אם רץ לבך: רוח וקודש בחיי היום-יום, עוסק בחיבור בין רוחניות לחיי המעשה מנקודת מבט יהודית. ניר דואג להבהיר את כוונותיו כבר בתחילת הספר:

זרמים רוחניים רבים – הן כאלה המצויים במזרח אסיה והן זרמים פילוסופיים מערביים-יווניים קדומים […] ביקשו להשתחרר ממעגל התשוקות ומן השעבוד למציאות החיים הנדמית להם פחותת ערך. בתורת משה לא מצאתי בקשה כזאת. (עמ' 12)

אני חושב שניר מצביע כאן על נקודה מהותית שבה לדעתי יש ליהדות נקודת זכות רצינית על פני זרמים רוחניים רבים כל כך. היהדות מתחילתה קידשה את העולם – מעצם העובדה שהיא גרסה שהאל הטוב ברא אותו – ומתחילתה לא ראתה ביציאה ממנו יתרון. את קידוש העולם הזה והחיים האלה, על כל תלאותיהם ותשוקותיהם, קשה למצוא במסורות רוחניות רבות. הבודהיזם המהאיאני תיקן עניין זה ביחס לבודהיזם המוקדם יותר, והשייוויזם והשאקטיזם תיקנו אותו ביחס לזרמי ההינדואיזם האחרים. אבל הנטייה המזרחית, כמו גם הנוצרית, לבכר את הרוח על פני הגוף נותרה מודגשת בחלק ניכר מהתרבויות האלה, ופעמים רבות הכיוון הזה מוביל לדעתי לניתוק לא בריא מהחיים.

דווקא בהיצמדות להתניות הנפש ותנאי העולם בצורה מכוונת ונכונה – זו שתיקרא מעתה "רצוא ושוב" – עומדת ההזמנה לחיים היהודיים. (שם)

ספרו של ניר עוסק באותו "רצוא ושוב" דרך בחינת הופעתו בפסוקים, בספר יצירה ובתלמוד הבבלי ובעיקר בהגותם של רצף של הוגים (הבעש"ט, ר' נחום מטשרנוביל, ר' אלימלך מליז'נסק, ר' שניאור זלמן מלאדי ובנו – האדמו"ר האמצעי, ר' נחמן מברסלב, הראי"ה קוק והרי"ד סולובייצ'יק). אבל הוא גם הרבה יותר מזה, כי ניר, משורר שכמותו, משלב בו גם הרהורי-לב שלא מן העניין הרשמי אבל מאוד מאוד מן העניין המהותי – ובתוך אלה קטעי שירה, ציטוטי הוגים ואמנים שונים, ווידויים אישיים. הנה הרהור שכזה לדוגמא:

רוב מהלך החיים אינו רצוף התגלויות אלא מתנהל בתוך שגרה, עם הבזקי ערגה לימי הברק המתרחשים לרוב בימי הנעורים. עד מהרה האדם תופס עצמו יושב לעת ערב בסלון ביתו המרווח, לפניו כוס תה מהביל, האויר נושב בדיוק במשב הנכון, הילדים במקומם, נשימותיהם קצובות, הוא כבר מודה בחצי פה כי "קיום של אמת יש לייחס רק למה שניתן למגע ומישוש" [מתוך סופיסטן של אפלטון].
יש להודות: הכל בסדר. באמת שהכל בסדר.
ואז, מול השיתוק הנורא שנקרא "הכל בסדר", מול האובדן העוטף ומאיים לחנוק הנקרא "הכל בסדר", הוא נתקף געגוע; געגוע לימים שבתקופות מאוחרות יותר הוא ראה אותם באור של נאיביות, ימים של טרם הגירוש מגן עדן; ימים שבהם הלך כמשוגע ברחובות ולא חיפש דבר, מלבד את הדבר עצמו; לילות שבהם נמלט בכל מחיר מהבנאלי וידע כי לא יניח אבן על אבן עד אשר יבוא "לשבירת מפרקתם של הדברים שהם כמות שהם" [מתוך עפיפונים של רומן גארי]. כעת, אחר כל ה"בסדר", אדם יודע כי משהו נעדר הרבה יותר מאשר נוכח. אבל יותר מכך: הנורא מכל הוא הגילוי הפתאומי שאדם מגלה כי גורש מן העדן של הבקשה והחיפוש, אך למעשה דבר לא קרה. הכול נשאר כפי שהיה. (עמ' 131-132)

האסון הכי גדול שלנו הוא לא אובדן הדרישה לאמת, אלא אובדן הרצון לדרישה לאמת. הטרגדיה היא לא ששכחנו את האש הבוערת של האותנטיות, אלא ששכחנו את ששכחנו. שיכחת השיכחה, היא הזוועה האיומה ביותר. היא השברון שמזמנים לנו חיים של אלילות. כי מה שנורא בעבודת אלילים, כמו שידע לומר התיאולוג הפרוטסטנטי המבריק קארל בארת, הוא שהיא עובדת. כלומר, האדם עובד את אליליו ונראה לו שהכל בסדר. והוא הולך ומתרחק מהאל החי. התרחקות נמשכת זו היא הגירוש מן העדן של הבקשה והחיפוש, כפי שמכנה אותה כאן ניר. כי, שוב, לא הגירוש מגן עדן הוא הקטסטרופה, אלא שוויון הנפש שאחריו, של אחרי תום הבקשה והחיפוש לחזור אליו.

גם לכן, אגב, המחאה של הזמן הזה כל כך יפה. כי היא מערערת, ולו במעט, על הסדר המובן מאליו, על ה"בסדר" ההוא של היומיום. היא יפה מעוד הרבה בחינות (כמו הדרישה לצדק, כמו הסולידריות המתחדשת ועוד ועוד), אבל גם לכן היא יפה. ואותם ציניקנים שמתחילתה של המחאה ראו אותה, כפי שכותב ניר, "באור של נאיביות", אולי צודקים בקשר לנאיביות, אבל טעותם הגדולה היא שהם לא מכירים בערכה של נאיביות, שהם איבדו מזמן את היכולת לצאת מתוך הקונכיה השמרנית שלהם ולנוע חשופים. ולו לרגע, חשופים אבל חופשיים.

אם לשוב לניר (המשפט הבא בספר, אחרי הציטוט האחרון, הוא "אם לשוב לר' נחמן"), הרי שהוא מביא בספרו שלל הוגים, רובם חסידיים כאמור, ומנסה להראות כיצד הם מנסים להראות כיצד יש "לחיות לאור האש, קרוב קרוב לה, אך לא בתוכה. לקיים את היומיום בסמוך לה, אך בידיעת המרחק הדק הנדרש כדי להתחמם לאורה ולא להתכלות." (עמ' 24)

אני חייב לומר שזה חלק גדול ממה שמעסיק אותי בחיי הרוחניים. אותו ריקוד בין שני העולמות, או דוקא על שניהם, בו התפיסה האחדותית-אלוהית-כוללת-כל אינה מבטלת את עולם התופעות על זמניו, פעולותיו ומגוון דבריו, אלא אדרבה מעשירה אותו ומאירה אותו. למעשה כל כך עניין אותי הריקוד הזה שאת תזת ה-M.A. שלי כתבתי עליו, כלומר הראתי איך רוקדים את הריקוד הזה שני מיסטיקנים גדולים: מייסטר אקהרט והראי"ה קוק.

אני מציין את זה משום שניר עוסק בספרו בהרחבה בשיטתו של הראי"ה בעניין אותו ריקוד – כלומר בדיוק במה שאני עצמי כתבתי עליו. לשמחתי ניר שמע על המחקר שלי (אני פשוט סיפרתי לו – יצאה לי מזה הערת שוליים), ואפילו אין בינינו חוסר הסכמה באשר לסוגייה הזו בתורת הרב. את הדיון הרציני והמעניין על דרכו של הרב קוק ברצוא ושוב אשאיר בספר, וכאן אביא את דבריו של ניר על הסכנה שהוא רואה בקרב חסידי הרב דווקא לא בכמיהה לרצוא, אלא בדבקות בשוב:

סכנת איבוד הרלוונטיות מרחפת פעמים רבות מעל בן הישיבה הדתי-לאומי, בוגר תורת הראי"ה, המבקש להמשיך את דרך הראי"ה ולמצוא מענה למצקות הרוחניות של הזמן הזה; של "הדור" כולו. אך בשל ניתוקו המר מן המציאות הפשוטה, האישית והחברתית כאחת, הוא אינו יכול לתת למציאות – זו הניצבת למול עיניו ומחוץ לישיבתו וקהילתו – מענה עכשווי ורלוונטי. מענה זה יוותר לעולם לענה לבעיות שנתן הראי"ה לבעיות זמנו, ולא יצליח לפרוץ את מאת השנים שעברו מאז ניתן הפתרון. (עמ' 155)

ניר מביא את דברי הרב עצמו, שהביע צער עמוק על כך שמפני החילון המכרסם במסורת

ברחו המחנות כולם אל העבודה הבלתי מסוכנת, אבל גם כן בלתי מועילה הרבה בהיותה מסולקת מנשמתה. כל חכמי ישראל פנו רק אל הדיוק המעשי, והשכל כולו מכל רועי האומה לא מצא שום עניין אחר כי אם פסקים או שעשוע של דרשות ופלפולים, והנשמה בגבהה העליון יושבת היא ושוממה. (ציטוט מתוך קבצים מכתב יד קדשו, ב, פנקס ה, 21, עמ' קנ – עמ' 156 בספר)

על פי ניר הרב קוק

מבקר את המחשבה האורתודוקסית, הרואה בגמרא ובפוסקים את חזות הכול […] הראי"ה רואה כיצד הפחד משתק את ההנהגה הרבנית, ומוביל אותה לעיסוק אובססיבי בעוקצי הלכות, כאשר אלו מתנהלים וחיים ללא כל משמעות או נשמה. (עמ' 157)

ניר לא חוסך את שבטו מהציבור הדתי-לאומי, ונדמה שברור למה: זה הציבור שלו. אין קטעי תוכחה דומים בפרקים האחרים של הספר, בו עוסק המחבר בקבלה ובחסידות. הוא משתמש בראי"ה כדי לשוב ולחבוט במנטליות ה"הכל בסדר", או אולי "כולם צריכים להיות בסדר" של הציבור הסרוג, בהתבצרות ב"שוב" על חשבון כל זיק של "רצוא". דבר זה מוביל, על פי הראי"ה, להתפרצות אנארכית:

בשל כוח הסבל, הכבלים מעיקים […] הנשמה מוכרחה להתפרץ אל המרחב. כשתתפרץ בלא סדרים, בלא מנהל ומחזיק בידיה, תפנה עורף אל כל עבודותיה הצרות. (עמ' 158)

וניר מפרש

בניגוד לקושי של הראי"ה ביחס לתנועת הרצוא, שעליו הארכנו למעלה, כאן עולה נימה הפוכה. אל מול העיסוק האורתודוקסי ההולך ונמשך בדקדוקי השוב, כמעט מתבקשת תנועת רגרסיה…. שכן רגרסיה, כדרך כל רגרסיה, אינה יודעת להבחין בין עיקר לטפל. הכל נעקר. זוהי צעקת הנשמה כנגד השוב, שאינו אלא קצה אחד של חבל ארוך ומורכב הנקרא "רצוא ושוב". למרבה הכאב הולך והופך קצה זה במרוצת הדורות לחזות הכול. זהו המחיר של ויתור על בריאות "משקל החים", על הדינמיקה העדינה הנרקמת בין הרצוא לשוב ועל דחית מקום הרצוא (שם)

ניכר שניר באמת כואב את הנושא. ואני מקווה שאני לא עושה לו עוול בכך שאני מביא דווקא ציטוטים אלה, שכן הספר כאמור מלא וגדוש כל טוב. ניר מסמן את הדרך למעלה ולמטה על פי חכמי הדורות היהודיים, ואם ההזהרה בדרך כלל בדבריהם היא להימנע מהישאבות טוטלית אל העליונים, זו הבאה על חשבון העולם הזה, הרי שכיום מירב הסכנה היא הביטול של האלוהים לטובת דקדוקי העולם הזה, עשיית אותם דקדוקים לאלילים אותם יש לעבוד עבור עצמם. והרי מה שנורא בעבודת אלילים, הוא שהיא עובדת.

כידידו של ניר אני עד לאהבתו את עולם ההלכה והמצוות, אהבה שהיא עמוקה מאוד ועסיסית וגם מלאה במחויבות שורשית. ויחד עם זה הוא תמיד יודע גם להרים גבה ולהביט בהומור, לנתח את אותו עולם באירוניה חדה. רצוא ושוב, בכל זאת.

הספר של ניר אינו "קריא". לא שאי אפשר לקרוא אותו כמובן, אבל העניין דורש ריכוז, מסירות, אפילו התמסרות מסויימת. זהו, אולי, לא ספר שקוראים, אלא ספר שלומדים. השפה של ניר עשירה מאוד, מורכבת ומתוחכמת, כאילו הוא ספג מהרב קוק את האיכות הפואטית, ואת הפלפול הפילוסופי מהרב שג"ר. והספר גם תמציתי מאוד, דחוס – הוא היה יכול להיות עבה פי שניים. ספר טוב וגם חיוני מאוד בנוף הישראלי בזמן הזה.

תכננתי להעלות את הרשימה הזאת ביום ראשון, אבל כל עם כל המוות שמסביב החלטתי לא להוסיף דין, לחכות קצת. אולם מצדדים אחרים גם הפיגוע המפלצתי באיתמר לא הסיט לרגע את האש שבזמן האחרון מכוונת כלפי השמאל. כבר בבוקר יום ראשון יצא אסף וול במאמר מתלהם שפורסם בעמוד הראשי של וואי-נט – לא נגד הטרוריסטים, אלא נגד השמאל (ה"אידיוטים או אנטישמים"). באותו יום פרסם במעריב הרב חיים נבון התקפה נוספת כנגד "דוברי השמאל". ואלה לא היו ההתקפות היחידות. כלומר איכשהו רצח מתנחלים מעלה זעם דווקא נגד השמאל. אני רוצה ברשימה להתעכב מעט על המסע האנטי-שמאלני הזה, אם כי לא בכללותו, אלא בעיקר בחלק בו שמופנה ספציפית כנגד התקשורת.

אין מציאות של נסיגה כשם שאין שדים

ראשית כמה מילות הקדמה. באופן כללי, עם גסיסתו (הארוכה, אני מודה) של מפעל ההתנחלויות בשטחי יהודה ושומרון הימין מאבד את אחד מנכסי הזהות העיקריים שלו, את אחד מעמודי התווך של ה- raison d'etreשמזין אותו. לדעתי זו אחת הסיבות לריבוי התופעות ההיפר-לאומיות שאנו עדים להן בשנתיים-שלוש האחרונות (בשיפוט, בחקיקה, בפובליציסטיקה ובאווירה כללית), לאמור: ההבנה, המודעת או הלא-מודעת, שהסוף קרב מולידה ריאקציה כעוסה כנגד הצד השני; אלא שמכיוון ש"לתקוע" לארה"ב ואירופה אנחנו לא ממש יכולים, נסתפק בתקיפת השמאל המקומי.

אבל איזה שמאל מקומי? מי כאן שמאל, כאשר אהוד ברק הוא חברו הטוב ביותר של בנימין נתניהו, ולמרצ יש 3 מנדטים? העובדה שהשמאל לא רק שאינו בשלטון, לא רק שאינו חלק מהממשלה, אלא שאינו אפילו מיוצג בצורה ממשית בכנסת מחייבת למצוא שמאלנים בקרב האזרחים, ולכן הכעס של הימין הקיצוני יותר יוצא על אמנים, "משתמטים" (שאינם חרדים), מערכת המשפט ובעיקר – על "התקשורת".

ובעניין זה ברצוני כאמור לגעת כאן. אני לא יודע כמה מקוראי הבלוג הזה נחשפים למקורות בהם השיח האנטי-תקשורתי הזה הוא בוטה במיוחד. אביא כדוגמא זמינה את עלון בית-הכנסת הפופולרי עולם קטן, שבשבוע שעבר (כ"ח אדר א') הציג מאמרים מאת מוטי קרפל ואביאל אליצור. הראשון קבע כי "השאלה היא כיצד מונעים מהמיעוט הקטן של השמאל הישראלי להמשיך לשלוט במחשבותיה של אומה שלמה". השני התלונן על "השיח השמאלני הקיצוני שהשתלט על מדינת ישראל". הידעתם שבמדינת ישראל ובמחשבות אזרחיה שולט מיעוט שמאלני קיצוני?

אני חושב שמרחק כזה מהמציאות הפשוטה מחייב הסבר. בפסקאות הקודמות דיברתי על הימין באופן כללי. לימין הדתי, לפחות בחלקו הקוקיסטי, יש בעיה חמורה פי כמה עם מציאות בה מדינת ישראל נסוגה מארץ ישראל, שכן על פי השקפתם זו הראשונה אמורה להיות הביטוי הפוליטי והמעשי של קדושתה התיאורטית של האחרונה. ככזו, היא אמורה לכבוש עוד ועוד משטחיה, ובוודאי לא לוותר על כאלו שכבר נכבשו (סיכמתי את העניין פעם). האמונה שכך אמור להיות היא במקורה חסרת פשרות. ראו הדברים הבאים של הרב אבינר מתשמ"ג:

כל דבריהם וניסיונותיהם של הגויים לעצור את מהלך גאולתנו הם ריק, אפס ותוהו. כל תוכניותיהם, פיטפוטיהם, לקצץ בנחלת אבותינו, לבתר את אדמת קדשינו […] הם הבלי הבלים, כל זה לא יקום ולא יהיה.

או דבריו אלה של חנן פורת מתשל"ו:

צריך לחנך את עצמנו: אין מציאות של נסיגה כשם שאין שדים בעולם.

מכאן ברור גודל השבר שמולידות נסיגות כגון אלו מסיני, לבנון, עזה ובעיקר משטחים מסויימים ביו"ש. ההתמודדות עם המשבר אליה נכנסה תמונת העולם הזאת היא שמולידה, בין השאר, את האשמת התקשורת בכל רע אפשרי.

הרב יוסף קלנר מיואש מהעם המטומטם

אולי תזכרו שבמכתב הרבנים למשה קצב התקשורת הואשמה בעוול שנעשה לו: "כל העם היושב בציון, נאנח ונאנק תחת עול המדי-ה המרעיל את חיינו, ומצפה להשבת הטהרה לחיינו הציבוריים" – כך הרבנים כותבי המכתב. אני רוצה להביא דברים מפי רב נוסף ממחנה כותבי המכתב ההוא, שמתייחס גם הוא למשפט קצב ותוקף את התקשורת כמקור הרע.

מדובר בדברים שנשא הרב יוסף קלנר (כתבתי עליו כאן) לפני כשבועיים בפני תלמידיו, תחת הכותרת "שו"ת [20] בעניין מכתב הרבנים לגבי הנשיא קצב" (ראו הקלטה כאן, או כאן – ותודה לקורא שהפנה אותי אליו). קלנר הוא מהרבנים המרכזיים של ישיבות "הקו" (כלומר אלו ההולכות בעקבות הרב טאו ומציגות היפר-ממלכתיות כיתתית, המקדשת את המדינה ובזה למצב העם), אדם כלל לא טיפש שמשמש מעין גורו כריזמטי עבור תלמידיו.

בכל אופן, קלנר דידן, למרות שהוא "נגד המכתב הזה" (המבטא את תמיכת רבותיו בקצב), חושב שהרבנים שכתבו אותו הם "גברים", כי "יש להם את האמת שלהם […] והם לא עושים חשבון לאף אחד" "זו צורה של תלמידי חכמים […] לא סמרטוטים". כל זה, בכל אופן, על פי הרב קלנר "הדבר ראשון שאפשר ללמוד מהפרשייה"

הדבר השני: "בימינו צריך להיזהר לא רק לומר דברים נכונים […] הם לא היו מספיק זהירים" והעניין התפרסם.

הדבר השלישי: "החברה הדתית לאומית […] אין לה זכות להתקומם נגד מי שחושב שבית המשפט לא בסדר", וזה כי בית המשפט באמת לא בסדר. הנה:

כתוצאה משלטונו ורשעותו [של השופט אהרן ברק …] נבנתה כאן תודעה ציבורית רחבה שהולכת ומואסת בבית המשפט העליון יותר ויותר. […] אהרון ברק הזה הוא נכס לנו. […] מערכת המשפט הזאת צריכה לעבור מהפכה מוחלטת, והרמת היד הזו שלה כנגד התורה היא דבר שצריך בנייה מן הראשית […] כיום כשאתה מדבר עם נהגי מוניות… ודאי [שהם יסכימו שבית המשפט] הם 'מושחתים ושמאלנים'

כלומר, אם הבנתי נכון, עם ישראל מבין שבית המשפט הוא מושחת ושמאלני, בגלל שהוא פוסק בניגוד להלכה ("מבפנים", הרי, כל היהודים הם אורתודוקסים). הבעיה, על פי קלנר, היא ש

מעשה השטן הצליח […] על ידי התקשורת המניפולטיבית הזאת. […] קרנו של בית המשפט השתפרה בשנה האחרונה […] הרבה בזכות פרשיית קצב

כלומר (שוב, אם הבנתי נכון) פרשיית קצב היא תרגיל לשיפור מעמדו של בית המשפט. והכל – וזהו העיקר – בניצוחה של התקשורת:

הרעיון הוא בערך שצריכה לבוא מחאה על זה שיש פה… סומנה על ידי התקשורת לשעשוע של ציד האדם שלה, ובמסע הציד הזה, שמנוהל בצורה אינטנסיבית על ידי התקשורת, נשטף מוחו של הציבור הרחב [… מי ש]משתפת פעולה עם כל המציאות הזאת [היא] מערכת המשפט [… וכך,] ציבוריות רחבה מנוהלת על ידי התקשורת […] והשמחה רבה.

קלנר ממשיך וטוען שקצב למעשה זכאי, ולהרשעתו "אין ראיות […] זו קביעה משפטית. […] מעולם לא היתה בהיסטוריה של מדינת ישראל תופעה משפטית כזו: חורצים דינו של אדם ללא ראיות". לכן, עם כל הביקורת על הרבנים, "הם היו בצד של האמת בסופו של דבר".

ולמה זה מגיע לקצב? על פי קלנר קצב הוא הצדיק מבין אלה שתמכו בהתנתקות, ולכן הוא מתנקה מחטאו בעולם הזה, וכל השאר ישלמו בעולם הבא. אבל האשמה העיקרית היא התקשורת. קלנר ממש מתעב את התקשורת: "אין לך דבר יותר… אין לך התגלמות ורשעות וטפשות ונבזות – בקיצור, מה יכול להיות יותר גרוע מהמילה 'תקשורת'?"

כשתלמיד שואל משהו על זה שעם ישראל בכל זאת אמור להיות צדיק, וקלנר משיב ש"העם לא רוצה שום דבר. טימטמו לו את המוח, שטפו לו את המוח." ומאוחר יותר קובע ש"העם שלנו הוא משוגע […] זה פוסט-טראומטיות של מה שעשתה לנו השואה. העם הזה דפוק." ולסיכום: "מדינת ישראל לא היתה במצב כזה […] תהום כזאת כמו בפרשה הזאת".

הרב קלנר נואש מהעם הדפוק שלנו, מה לעשות. יחד עם זאת, על פי קלנר

התוכנית [של הגאולה] לא משתנה. […] אין בחירה לעם ישראל להיות או לא להיות. לעזוב את התורה או לא. אבל בתוך זה יש בחירה. סוף דבר אין בחירה, אבל על הפרטים יש בחירה. נצח ישראל לא ישקר, והתורה הזאת לא תהיה מוחלפת. אבל זה לא אומר מה יקרה לא לאדם זה ולא לדור זה.

לסיכום, מסתבר שעל פי הרב קלנר, כנראה כמו גם על פי הרבנים שכתבו את אותו מכתב, מתישהו בין התלהבותו ושל הרב קוק מהחלוצים "פורצי הגדרות" ובין משפט קצב קמה קבוצה מרושעת של אנשי תקשורת והצליחה לבנות מערך מדיה רב-זרועי, אשר באמצעותו עלה בידה לשטוף את מוחו של העם כולו. עד כדי כך הוא "משוגע", שכיום הוא מעדיף את השקר (עמדת בית המשפט), על האמת (עמדת הרבנים טאו ואבינר). אולי מצבו הפוסט-טראומטי של העם הוא זה שמסביר את העובדה שהוא מאפשר, במו כספו ואהדתו, לתקשורת להמשיך ולטמטם אותו, ולא נוהר, מסיבה בלתי-מובנת, בהמוניו לקנות ולקרוא עיתונים טובים וכשרים כגון מקור ראשון ובשבע. כך או כך, העם "דפוק", ומתדרדר משפל לשפל.

ולכן הגאולה מתעכבת. היא תגיע כמובן, אבל אולי לא בדור שלנו. קלנר כבר לא בטוח בכלום. כך שהרב צבי יהודה טעה: יש קץ מגולה מזה, ואנחנו לא בעיצומה של הגאולה. אולי לא הכיר הרצי"ה את נבזותה של התקשורת.

העם הדפוק קדוש, ולהפך

בשפה תיאולוגית קלנר מציג כאן השקפה שהיא על סף הגנוסטיקה, לאמור: כולם עיוורים, ורק אני והחבורה שלי יודעים את האמת. כוחות השחור השתלטו על מוחותיהם של ההמונים, ואלו מובלים ככבשים. הדבר היחיד שמבדיל בינו לבין הגנוסיטיקה הוא שעל פיו יש בכל זאת לכל יהודי ניצוץ אלוהי, שלכאורה יעלה ויתגלה ביום מן הימים.

אבל איבתו של קלנר כלפי העם, הזלזול שלו בתבונה הפשוטה של האנשים (בניגוד גמור לרב קוק, שהעריך אותה), העמדה הקונספירטיבית כלפי "התקשורת" ו"מערכת המשפט" – כל אלה נותנים את ההרגשה שעוד מעט קט והרב קלנר מכריז על חבורתו כ"בני אור" הניצבים מעטים מול בני החושך הרבים. זה מה שנשאר לעשות כשהמציאות לא מוכנה להיכנס לתוך התבניות התיאולוגיות בהן אנחנו מחזיקים. בניגוד לרוב ההוגים מהמחנה הדתי-לאומני, הרב קלנר לא רק נמצא על סף יאוש, אלא גם נותן לזה ביטוי בדבריו.

בסופו של דבר הרב קלנר מציג כאן עמדה שבירה ולא לגמרי קוהרנטית, ובוודאי העניין גם נובע שבשיחה עם תלמידיו הקרובים הוא מוכן לגלות יותר מרגשותיו ומקפיד פחות על רציפות רעיונית. אבל למרות היאוש העולה ממילותיו במקרה הזה, במבט רחב יותר ניתן לומר שעל פי רוב במאמרים פובליציסטים שונים מתוך המחנה הקוקיסטי-cum-גינזבורגי האשמת התקשורת בחטאי העם משמשת לצורך תפקיד כפול, במהלך דו-שלבי:

ראשית, מודיעים לנו שבעצם הכל בסדר. אין מה לדאוג (לעתיד ההתנחלויות, התורה, העם), כי בעצם, באמת, בפנים בפנים, עמישראל הוא ממש אחלה, שכן הוא מבין היטב שהתורה היא אמת לאמיתה (אגב, דעו שבפנים בפנים גם הגויים ימ"ש מבינים שהתורה היא אמת). זו רק השכבה החיצונית, של האינטלקטואלים בתמיכת התקשורת בתמיכת האינטלקטואלים בתמיכת התקשורת, שמהווה את הבעיה. התקשורת היא זו שאיכשהו הצליחה להטעות, זמנית, את כל העם הצדיק, ולכן כיום הוא מטומטם.

שנית, מודיעים לנו שאם רק. אם רק נצליח לשכנע את העולם שהם טרוריסטים, אם רק נגן בתקיפות על זכותנו האלוקית להתיישב בשטחים, אם רק יהיה בראשות הליכוד מועמד "אמוני", אם רק נשנה את השיח התבוסתני, אם רק נחדור אל שורות המטכ"ל / הפריפריה / מערכת החינוך / התקשורת – אז האמת, כלומר זה שהעם והעולם ממש ממש רוצים אותנו ואת ההתנחלויות, תהיה גלויה לכולם גם בפועל, ולא רק בכוח.

אמונה בקיומם של שדים

מה יוצא מכל זה? אם בתחילת הרשימה הבאתי ציטוט בו חנן פורת מכחיש שתיתכן נסיגה כפי שהוא מכחיש שיתכנו שדים בעולם, נדמה שכיום, כאשר יש נסיגות, יש גם שדים. אצל קלנר, כמו רבים אחרים בימין הדתי כיום, התקשורת היא שממלאת את התפקיד אותו מילאו השדים עד העת החדשה: היא מסבירה איך ייתכן שאדם טוב יתנהג רע. לשאלה איך ייתכן שיהודים קדושים יהיו בעד חלוקת הארץ יש תשובה פשוטה: נכנס בהם שד. לאמור, הם עצמם ממש ממש בסדר, אלא שמשהו חיצוני להם נדבק בהם, משפיע עליהם, וגורם להם לסטות מדרכם ההגונה והישרה. הם נגועים בדיבוק שמאלני, פרי לחשיה של מכשפת הצפון, התקשורת. התקשורת הופכת לשטן רב עוצמה, לרועת-שדים הסרים לפקודתה ומשתלטים על נשמות ההמונים התמימים. התקשורת הופכת לאליבי לכשלון התיאולוגיה.