ספרו החדש של ד"ר שלומי דורון (החוג לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, המכללה האקדמית אשקלון) יצא לאור לאחרונה, ומהווה מחקר מקיף והשוואתי על מה שנקרא "חזרה בתשובה" ו"חזרה בשאלה" בחברה הישראלית. הספר, המהלכים בין העולמות: "חזרה בתשובה" ו"חזרה בשאלה" בחברה הישראלית (הקיבוץ המאוחד) מבוסס על ראיונות עם 87 איש ואישה, כמחציתם חוזרים בתשובה וכמחציתם פורקי עול מצוות. עבודת השדה נמשכה שש שנים, משנת 2000 ועד שנת 2006. ביקשתי מד"ר דורון שישתף אותנו בממצאיו.

איך הגעת למחקר וכיצד ערכת אותו?
הגעתי למחקר במקרה ולא במקרה. כשסיימתי תואר שני באוניברסיטת בן גוריון רציתי לעשות מחקר על אימוץ ולהשתמש במודל של טרנר לגבי לימינליות. נפגשתי עם פרופ' ניסן רובין והוא אמר לי שזה אינו מעיסוקו והציע לי לבדוק את המודל לגבי "חוזרים בתשובה" ו"חוזרים בשאלה". כך שבאמת מקריות… אבל, סיפור חיי בעצם הוביל אותי לשדות התשובה/והשאלה. נולדתי למשפחה חרדית ועברתי משפחות אומנה חרדיות ודתיות. כך שאני בפנים וגם בחוץ. לא כיוונתי לחקור שדות אלו אבל הכול מלמעלה…

תוכל לתת לנו קצת סטטיסטיקה כרקע? כמה חוזרים בתשובה? כמה חוזרים בשאלה? לאן חוזרים בתשובה? וכו'.
בנוגע לשתי התופעות שעומדות במרכז ספר זה, "חזרה בתשובה" ו"חזרה בשאלה", רב הנסתר על הגלוי. אפשר להבין זאת כבר משמות התופעות, שמקורן בביטויים עממיים ולא בטרמינולוגיה מחקרית. אנחנו לא יודעים כמה יחידים "חוזרים" בתשובה או בשאלה בשנה (האם יותר/פחות לאחר מלחמות (כששת הימים, 1967; ויום הכיפורים 1973) ואין לנו אינדיקציה ברורה להשפעתם של אירועים היסטוריים מעצבים (דוגמת תוכנית ההתנתקות)? האם יש קשר בין מעמד חברתי-כלכלי (בני מעמד גבוה, בינוני, שכונות מצוקה) לבין התחזקות דתית "וחזרה בתשובה"? לא ברורים גם ההבדלים בין "חוזרים" בגילאים שונים (למשל, "חוזרים" בגיל 13 שונים מאלו שבני 50, אולם מה ההבדל בין אלו בין 25 ל- 30?).

מצד שני, למרות שאין לנו נתונים סטטיסטיים, ניתן לראות שינויים לאורך עשורים: בשנות 70-60 ראינו "תנועת תשובה" בקרב בעלי תשובה מארצות הברית, ישראלים ממוצא אירופאי בני מעמד בינוני וישראלים ממוצא מזרחי יוצאי שכונות מצוקה; בשנות ה-80-70 "תנועת תשובה" מתמסדת בארגונים כחב"ד (ותופעת השליחים בחו"ל), "אל המקורות", "נעשה ונשמע", "תורה ואמונה", "ערכים" (והפעלת בתים יהודיים במזרח), "לב יהודי", "שורשים תל-אביב", ופעילות בקרב חיילים בצבא; שנות ה 90 ועד היום עליה בקרב "חוזרים בתשובה" ושיבה למסורת של מסורתים, שחקנים, זמרים, סלבריטאים והתחזקות תנועות תשובה בקרב חב"ד, ברסלב, ש"ס וקבלה. אין מקבילה מסודרת לפי עשורים לתיאור אלו שעוזבים את הדת, למרות שמדווח על יותר ויותר יישובים דתיים ומעורבים שבהם צעירים עוזבים את המסגרת הדתית. בקיצור, הדבר טרם בורר דיו במחקר אקדמי מסודר.

ועוד: מתוך כ-7.5 מיליון ישראלים ישנם כ-800,000 חרדים. כמה מהם "חוזרים" ו/או מהלכים בין העולמות? העולם החרדי מורכב מפלגים ומקבוצות רבות (יש המציינים אף כ-300 פלגים וחצרות!) דבר המקשה על בחינת השוני במקרה של אלו המבקשים להיכנס או לצאת מהקבוצות הללו. גם הבדלי מגדר ומוצא עדתי-אתני קיימים אולם טרם בוררו דיים. ומהם ההבדלים בין "חוזרים" בשני התהליכים בין דור ראשון ושני?. קשיים אלו מלווים כל אחד המבקש להבין תופעות אלו.

נקודת המוצא שלי בספר זה היא שאנו יודעים על קיומם של שתי תופעות אלו ("חזרה בתשובה" ו"חזרה בשאלה"), אבל ללא מדד כמותי ועם הבנה מסוימת וחלקית לגבי מה שמתרחש בהן. ספר זה מבקש להבין תהליכים אלו.

במחקרך אתה עוקב אחרי "חוזרים בתשובה" ו"חוזרים בשאלה", ומשווה באופן המעבר שלהם מחברה לחברה. האם אכן יש בכלל דמיון בין שתי הקבוצות? הרי חוזרים בתשובה נכנסים לחברה קהילתית, בעלת קודים ברורים של התנהגות, ומקבלים על עצמם מערך של חיובים ונורמות, ואילו חוזרים בשאלה יוצאים מחברה כזאת ועוברים לחברה מבוזרת, מרובת בחירה, המדגישה את הפרט וצרכיו. מה בעצם משותף להם?
מספר דברים משותפים. ראשית, הסיבה למעבר: בשני התהליכים אין מדובר במקור לעזיבה/כניסה הקשור לדת אלא לסיפור חיים ולדברים המתרחשים (נקודת הטבעה) באדם. שנית, תהליכים זהים בצורתם: פירוק והרכבה של זהויות (אישי, משפחתי, קהילתי, ניתוק, מעבר ושילוב). שלישית, עוצמת התהליך: בשני הנתיבים נראה עוצמה מתונה/חדה והדבר תלוי במגדר, מוצא אתני, סיפור חיים ומבנה קהילה בכניסה/ביציאה. רביעית, הקשיים שכרוכים בו: בשני התהליכים אנו רואים קשיי הסתגלות רבים, למשל מצבי משבר ומתח עם החברים, המשפחה והזהות הפנימית.

אתה מדבר במחקר לא מעט על "לימינליות", כלומר על הגבוליות שבין העולמות כמרכיב חשוב במעבר ובדמותם של העוברים מצד אל צד. תוכל לומר כמה מילים על חשיבות הגבול?
לימינליות אינה בדיוק גבול. הכוונה למצב זהות שבו אדם (או קבוצה) נמצאים במצב של "בין לבין" "גם פה וגם שם" "לא פה ולא שם". למה הכוונה? הגבול בין העולמות החרדי, החילוני וגם הדתי לכאורה ברור. אדם גר במקום שגרים אנשי קהילתו. אולם "החוזרים" מבקשים לשנות את הסטטוס שלהם במובן של שינוי במקום החברתי/קהילתי. שינוי החברה אינו קל, ולעיתים אינו ברור. אותם יחידים משלבים את עולם מהעבר עם עולמם החדש. הרי אין אדם היכול למחוק כליל את עברו/ה. גבול הזהות, ושאלות של היכן אני נמצא והיכן אני רוצה להגיע, הם עניין מורכב. נוסיף לזה את קשיי הקליטה והעובדה שהחברה החילונית והחרדית אינן תורמות לקליטה ונקבל חיים בין העולמות ולא בתוכן.

בקשר לאותו גבול, האם שמת לב לשינויים שחלו בו בשנים האחרונות? הרושם שלי הוא שהגבול הזה הולך ומטשטש, שהגדר בין העולמות – החילוני ושומר המצוות – הרבה פחות יציבה ממה שהייתה לפני עשור או שניים. האם אכן כך?
אכן כן. בעבר מבחינה גיאוגרפית הייתה הפרדה: חרדי וחילוני, איש איש דר במקום נפרד. כיום שכונות מעורבות וחיבור בין הקהילות נפוץ בהרבה. אבל זו אינה רק חיצוניות. הרבה פחות ברור הגבול המחשבתי בין "חרדי" "חילוני". הגדר בין שני העולמות (או יותר) מטשטשת: חילוני לומד גמרא, חרדי מתגייס ויוצא לעבוד (לא כולם); חילוני נוסע לטיולים בשכונות חרדים וחרדים מסתכלים החוצה; מסורתיים חדשים; חרדים חדשים; מהפכת האינטרנט מטשטשת את הגבולות; ברסלב, חב"ד, קבלה, סלבריטאים מוצאים/מאבדים את המסורת ועוד קבוצות מתערבבות. המצב הרבה פחות יציב וכיום אין "זהות אחת" אלא מערבולת של זהויות והליכה בין העולמות (כשם ספרי).

במחקרך אתה מדבר על זהותו החילונית של החוזר בתשובה כמשהו שלא נעלם, שנשאר איתו, ומשפיע על חייו החדשים. ראשית, עד כמה שמת לב שזה מפריע לחוזרים בתשובה? שנית, מה אתה חושב על תופעות כמו קהילת 'שדה צופים' המורכבת מחוזרים בתשובה שלא מצאו את מקומם בעולם החרדי, והחליטו להשלים עם זהותם ההיברידית, ולהקים מעין זרם משל עצמם (ואף מוציאים עיתון המייצג אותם, 'אדרבה')? האם תופעה כזאת היא יוצא דופן זניח, או סימן לעתיד?
"חוזרים בתשובה" מוצאים עצמם מול חומות: מחד גיסא, הם צדיקים כדברי הרמב"ם; מאידך גיסא, הם נכנסים לקהילות חרדיות הרואות בהן שעטנז של מתחזק חילוני במבט חשדני. ההתמודדות עם הדיסונס הזה יכולה להיות על ידי ביטול עצמי, על ידי מאבק או על ידי יציאה מהחומות. בעלי תשובה רבים מקימים מסגרות היברידות קהילתיות, חדשות ישובים קהילתיים של בעלי תשובה "כשדה צופים" "בעלי אור" ועוד. דבר דומה מתרחש בשדה המדיה עם עיתון "אדרבה" שמציג את הקשיים, או בלוגים וקבוצות פייסבוק. יש גם הפונים לסעד לבית המשפט (כרב ללום). אנו רואים זרם חדש של תנועת תשובה לא מהתבטלות או מחולשה אלא ממקום של כוח. בעלי תשובה שאינם מוכנים לתווית של "מום שידך" וסוג ב'. לא מוכנים לקבל את "במקום שבו בעלי תשובה עומדים חרדים לגמרי לא יעמדו". אלא, זהות ומרחב שיענה על צרכיהם. אבל – התסכול לא נעלם. ישנה השלמה בזהות החדשה אבל תמיד השאלה תישאל: למה אני לא במרכז החרדי.

אתה מציין שקיימים "טקסי מעבר" לעוברים בין הקבוצות, ושהם פומביים יותר אצל החוזרים בתשובה, ופרטיים יותר אצל החוזרים בשאלה. תוכל לתת כמה דוגמאות לטקסי מעבר שכאלה? מה חשיבותם? ולמה אתה קובע שיש להם "מבנה עומק דומה"?
מבנה עומק הכוונה שיש אותו מבנה/צורה של 3 שלבים (ניתוק, מעבר ושילוב). יחד עם זאת, עוצמת התהליך שונה (חד/מתון). זו אבחנה שמקלה על ניתוח המציאות. כך, בקרב "חוזרים בתשובה" נראה יותר טקסים פומביים דתיים (כפסח, שבועות, ספירת העומר, פורים, שבתות, חגים ומועדים) ואילו בקרב "חוזרים בשאלה" הטקסים יותר אישיים ופחות דתיים (למשל, מפגשים עם חברים, טקסי ניתוק במסעדה, כתיבת יומנים, בלוגים, טקסים חילוניים במועדים ובשבתות).

האם אתה מזהה הבדל בדמות החברה שהעוברים אליה מדמיינים – כלומר, האם לחוזרים בתשובה יש תמונה אוטופית של חברת שומרי המצוות לפני שהם עוברים אליה? האם לחוזרים בשאלה יש אידיאליזציה שכזו לגבי החברה החילונית? ומה קורה כאשר האידיאל (בשני הצדדים) נפגש עם המציאות?
בתחילת התהליך הרבה "חוזרים" רואים את החברה החדשה כאידיאליזציה. החברה החדשה מושלמת, קיימת אופוריה של כניסה לעולם חדש שכולם יקבלו ויעזרו לי. המפגש עם המציאות בשני המקומות (חרדי וחילוני) מוביל במקרים רבים למשבר אישי. התחושה היא שהעולם "שמעבר" אידיאלי המציאות של קשיים לא מתקבלת לעיתים בסבר פנים נעימות.

אתה מתאר במחקרך מנהגים היפר-נומיים של החוזרים בתשובה (הפרדת ירקות זכריים מנקביים במקרר מחשש ייחוד). נדמה שהחוזרים בתשובה מנסים להיות קתולים יותר מהאפיפיור, ובכך דווקא חורגים מהמסורת שהם מנסים להשתייך אליה. האם יש גם התנהגות "סופר-חילונית" מצדם של החוזרים בשאלה? האם דפוסי התנהגות כאלה שוכחים, או שלמעשה החוזרים משני הצדדים מולידים מסורות חדשות?
חוזרים בשני התהליכים משתמשים בנהגים מה שקראתי "מגזימים בתורה כפיצוי על אי הבנת התוכן" וזאת כדרך של להיות קתולים יותר מהאפיפיור. דפוסי מסורת מנהגים אלו בולטים בקרב חוזרים בשני הנתיבים וכן במובן של הולדת מסורות חדשות. למשל בפורים מחלקים 30-40 משלוחי מנות, בסוכות קונים את האתרוג היקר ביותר, מנהגי שולחן והפרדה מגדרית נוקשים ועוד. הקצנה בריטואל כביטוי לאי קבלה במקרים רבים. הרצון להשתייך דרך הריטואל.

אצל "חוזרים בשאלה" יש המקצינים בדרך אנטי דתית. פורקים כל עול, בולעים את החופש עד תומו (לבוש, מזון שאינו כשר, מסיבות בכיפור, קעקועים בולטים, כתיבה מתריסה נגד הדת); יש המשתמשים בטקסים אישיים הכוללים מסרים אישיים וגם תכנים רוחניים: בשבת מדליקים נרות ואחר כך מכבים, מכבים אור מלא בשבת רק בחדר אחד, מורידים כיתוב בס"ד או לק"י בראש דף אבל תכופות אומרים בעזרת השם, בחגים הולכים עם הילדים לבית כנסת אבל לא לזמן רב, בל"ג בעומר מספרי סיפורי יציאה.

אם לרגע ננסה להבדיל בין דברים הקשורים היטב אהדדי, עד כמה הרגשת שהמניעים לחזרות למיניהן הם חברתיים, ועד כמה פסיכולוגים-אישיים? או אולי נשאל: עד כמה אנשים רצו להשתייך לחברה שונה, קצו בחייהם בחברה (או במשפחה) שלהם ורצו לעבור, ועד כמה המניע הוא אישי-קיומי יותר, של חיפוש משמעות ודרך חיים שונה?
גם וגם וגם. מניעים: חברתיים, פסיכולוגיים, אישיים, הרצון להשתייך, הרצון לשינוי. שאלת הלמה (מתרחש השינוי) היא במידה רבה שאלה עלומה. קשה מאוד לסמן במדויק את רגע השינוי ולרוב מדובר בנקודות שינוי (Turning Points) והמרה רבות המשתנות במהלך אירועים בחייו של היחיד. מעניין הוא שנקודות שינוי אלו לרוב אינן קשורות לחוויה דתית אמונית (כנראה שאדם לא יקום בבוקר ויאמר "מצאתי את האלוהים" או "אין יותר אלוהים") כי אם לסיבות אחרות.

כך למשל, לחזרה בשאלה יכולות להיות לכך סיבות רבות ושונות, אך ברוב המקרים אין מדובר בעזיבת חיי התורה מתוך התבוננות מעמיקה והסקת מסקנות תיאולוגיות או פילוסופיות שאין צורך לקיים מצוות. חלק מעוזבי הדת הם צעירים שחינוכם הדתי לא כלל עומק לב ועומק שכל, וכשנקלעו למשבר לא היו להם הכלים להתמודד עמו. אחרים עברו חוויות לא נעימות בבתיהם או בבתי החינוך בהם התחנכו. בחלק אחר מהמקרים מדובר בהתגברות ייצרית של גיל הנעורים, ובחוסר תמיכה מהקהילה ועזיבת הכול מתוך מחשבה שאם כבר חטאתי הרי אין לי סיכוי בחברה זו. יש צעירים שלא השתלבו בלימוד התורה כראוי, ומכיוון שהחברה רואה בלומדי התורה חזות הכל, הידרדרו לנטישה.

נקודות שינוי והמרה בשני הנתיבים יכולות להיות קשורות לחוויות חיוביות (קריאת ספר, השתתפות בסדנה, השתתפות בהרצאה, תוכנית טלוויזיה, הארה, לידה, חשיפה לטכנולוגיה, חיפוש אחר משהו "אחר" ועוד) או לחוויות שליליות ואחרות (מחלה, פטירה של קרוב, תאונה, נדר בעקבות אירוע, מלחמה וכדומה). ספקות אינטלקטואלים, תשובות לא רלבנטיות ומזלזלות לשאלות, הרהור שמביא לערעור על הסמכות, מניעים אידיאולוגיים ומניעים חומריים, חילון פנימי וחילון חיצוני, ריב עם ההורים, "שנת חופש מהאלוהים", אמונה וכפירה. החיפוש אחרי תרבות אלטרנטיבית, הכמיהה לעולם ההשכלה, הכמיהה לעצמאות, בעיית האדישות בחברה וסקרנות ואיסורי מיניות. ניתן להוסיף סיבות נוספות: מצוקה חברתית (שיכולה להוביל לנטישת הדת), סערות גיל ההתבגרות, נישואין לבן/בת זוג חילוני, כפירה בקיומו של האל (התפקרות אמונית), שוביניזם גברי ויחס מפלה כלפי האישה בהלכות הדת, הרצון לחופש, חיפוש אחר רוחניות ושינוי אורח החיים.

מה הכי הפתיע אותך או הרשים אותך?
שני דברים: אי הסדר בחומר. הרבה מדברים על תשובה/שאלה אבל אף אחד לא סידר זאת לכדי הבנה קוהרנטית אחת. דבר שני שהפתיע אותי הוא שרב הדמיון מהשוני בשני התהליכים. ישנם הרבה קווי דמיון בצורה, בשפה ובקשיים.

:

—

עמותת ישראל חופשית מזמינה את הקהל לפאנל לדיון על חופש דת בישראל: נישואים אזרחיים, זכויות להט"ב, תחבורה ציבורית בשבת, כשרות, רבנות – זאת על רקע הממשלה החדשה וההזדמנויות להתקדם בעניינים אלה. משתתפים: ח"כ רות קלדרון (יש עתיד), ח"כ תמר זנדברג (מרצ), עמית סגל (ערוץ 2), תומר פרסיקו (אונ' תל-אביב). מנחה: מיקי גיצין, מנכ"ל העמותה. בשפגאט (נחלת בנימין 43), יום רביעי, 8 במאי, 20:30, כניסה חופשית, חבל לפספס.

כתבת התחקיר המצויינת של יאיר אטינגר הציגה בסוף השבוע הזה חלקים מהציבור החרדי במערומיהם המכוערים ביותר. אטינגר הביא עדויות מפורשות של פסיכיאטרים, רבנים, אברכים ונשים חרדיות שציירו תמונה שמשלבת את החלקים הגרועים ביותר של '1984' של אורוול עם 'עולם חדש מופלא' של האקסלי. התחקיר חשף קשר של סימום שיטתי, רשת רודנית בה תרופות פסיכיאטריות מנוצלות על מנת למשטר חיי אדם. בקצרה, מדובר בעולם חרדי בו רבנים התמכרו לפטנט חדש שמסייע להם לשלוט בצאן הקדושים שלהם – – החל מדיכוי רצונה של אישה להתגרש ועד לדיכוי רצונו של אברך לאונן – וזאת בעזרת שתוף פעולה מצד קבוצה של פסיכיאטרים.

חשוב לומר שקשה להבין מהתחקיר עד כמה התופעה הזאת נפוצה. האם היא עניין שמתוחם לחסידות גור? האם יש גם מקרים משמעותיים מעבר לכך? אם אין, האם יהיו? האם זה סימן לבאות? אטינגר מדווח על עמותה אחת לפחות שמקדישה את מרצה וכספה למימון טיפולים פסיכיאטרים לחרדים, כך שאני כותב את הדברים הבאים מתוך הנחה שמדובר בתופעה, ובמדיניות. יחד עם זאת, יש לזכור שיש עדיין חרדים רבים מאוד שמסתייגים מסיבות שונות מטיפול פסיכיאטרי. בחסידות ברסלב, למשל, לא מוכנים לטפל גם במי שבאמת יש לו בעיה. בכל מקרה, כמה וכמה סוגיות מעורבבות כאן יחד – אנסה להפריד בין החוטים ולטפל בהן אחת אחת.

האתיקה של התודעה

נאמר שאני עובד במשרד פרסום, ואני צריך אספרסו כפול על הבוקר כדי להתעורר, לתפקד, להיות יצירתי, להתפרנס. האם יש בזה משהו שלילי? האם זה לא ראוי? ונאמר שאני צריך כדור של רטלין בשביל אותן מטרות. זה בסדר? ואם נאמר שאני צריך ציפרלקס – לא כי יש לי בעיה פסיכיאטרית ספציפית, אלא פשוט משום הלחץ, שעות העבודה המטורפות, התחרותיות, הבוסית, הילד שחולה בבית – מותר לי? אני מתכוון מוסרית, מותר לי?

שלא יהיה ספק: כל הנ"ל הם חומרים פסיכואקטיבים, המעודדים מבחינה כימית את המוח והגוף שלנו לפעול כפי שהיינו רוצים שיפעלו. עוצמתן אולי שונה, אבל העיקרון זהה. אין בתופעה הזאת שום דבר חדש – בני אדם השתמשו בחומרים משני תודעה מהרגע שידעו עליהם, וזה היה מאוד מזמן. אבל השאלה האחרונה חושפת בלבול מסויים שרווח כיום בקשר לנושא הזה. כי בעוד שבעבר המסורות הרוחניות שלנו מסגרו עבורנו את השימוש בחומרים משני תודעה, כלומר הנחו אותנו מה כדאי, איך כדאי, ואולי חשוב מכל, למה כדאי להשתמש בהם, כיום לרובנו אין מסורת רוחנית, ואין כל מערך אתי שייתן לנו כיוון בנושא הזה.

הנאורות היא שגזלה מאיתנו את ההנחייה הרוחנית של הדת לגבי התחום הזה, כמו כמעט בכל תחום אחר כמובן. מצד שני, היא השאירה אותנו עם תמונה מאוד מצומצמת וענייה של המצב התודעתי הרצוי והראוי שלנו. כבנים למסורת הנאורות אנחנו מונחים לשמור על תודעה צלולה, חדה, ערנית ונמרצת. עלינו להיות מסוגלים לקלוט מידע ולנתח אותו בצורה רציונלית. עלינו לראות את העולם שסביבנו כמרחב תלת-מימדי המלא בחפצים, סמלים ומסרים שאותם ניתן לקלוט, לנתח, לתפעל. זהו בגדול. עלינו להיות פכחים. עלינו להיות סחים.

המצב הנוכחי, אם כן, חורג מזה שהיה נחלת בני אדם לאורך רוב ההיסטוריה הן על ידי כך שהוא לא מציע לנו מסגרת חינוכית/רוחנית שתלמד אותנו איך ולמה להשתמש בחומרים משני תודעה, והן על ידי כך שהוא קובע שעלינו להישאר במצב תודעתי פיקח וערני, היחיד שנחשב "נורמלי" ו"בסדר".

חשוב לציין שהמצב הזה הוא הקונצנזואלי בימינו ללא קיומו של כל דיון על העניין. אין כיום מחשבה מעמיקה על האתיקה של התודעה, ודאי שלא כפי שיש על אתיקה של מלחמה, מיניות, יחס לבעלי חיים, עתונות, עבודה, פוליטיקה וכיוצא באלה. הנושא הזה נשאר יתום. שתי השאלות שאינן נשאלות ואינן זוכות ליחס רציני הן 1) מהו מצב תודעתי ראוי; 2) איך ראוי להגיע למצב תודעתי ראוי. אנחנו לא שואלים אותן ולא דנים עליהן, ובעצם משאירים למחוקק לתחום בגמלוניות ובחוסר ידע את גבולות התודעה שלנו. (כל העניין הזה קרוב ללבי, וכתבתי עליו מאמר מפורט: "האתיקה של התודעה", אקדמות כ"ה, אלול תש"ע, כאן ב-pdf).

לעניינינו חשוב להבין שללא התייחסות מעמיקה למעמדו האתי של מצב תודעתי כזה או אחר, אין בעצם אפשרות לענות על השאלה, שאני חושב שאינטואיטיבית מטרידה אותנו, האם ראוי או לא להיעזר בציפרלקס כדי לגמור בהצלחה עוד יום עבודה במשרד; או, אותה שאלה מזוית אחרת, האם ראוי לקיים מקום עבודה שבו אחוז מסויים מהעובדים נדרשים לתרופות פסיכיאטריות כדי לתפקד בו. אלו שאלות שהתשובות להן תתבררנה רק אם נחליט לפני כן מהו מצב תודעתי ראוי בעינינו, לאן אנחנו שואפים מבחינה תודעתית, לאן אנחנו לא רוצים להגיע, וכיוצא באלה סוגיות מעניינות. לכן לגבי עצם השימוש בתרופות פסיכיאטריות, אם זה במשרדי חברת היי-טק, על הסט של 'האח הגדול' או בחצרות חסידים למיניהן, אין מה להזדעזע עד שלא נחליט מהו מצב תודעתי שמזעזע אותנו.

סמי אונס

אבל מה שמזעזע אותנו כאן, הרי, אינו בעיקרו עצם השימוש, אלא השימוש בסמים הללו על מנת לעצב את רצונו של הפרט כך שיתאים לדרישות האחראים עליו. כאן התרופות הפסיכיאטריות עוברות מקטגוריה של עזרים או מעצבים, שיכולים להיות שנויים במחלוקת, של תודעה ואיכות חיים, לאמצעים נכלוליים של שליטה בקהל. זה מזעזע אותנו מפני שעוד ירושה שקיבלנו מהנאורות היא התפיסה ההומניסטית על פיה כל אחד מאיתנו הוא סובייקט אוטונומי, שהאוטונומיה הזאת היא מאפיין מהותי של הזהות שלנו ושל ההערכה העצמית שלנו, ושכל פגיעה בה היא פשע. החירות שלנו לעצב את חיינו ולפעול בדרך שבחרנו בה היא אולי המרכיב הבסיסי ביותר, והמובן מאליו ביותר, בדימוי העצמי שלנו כבני אדם במלוא מובן המילה.

החירות הזאת היא מה שמדוכא על ידי התרופות הפסיכיאטריות במקרה הזה, ויותר חשוב כמובן, על ידי מי שנתן לנו אותם בתואנה שקרית, או כפה עלינו לקחת אותם. יותר מעצם השימוש בתרופות פסיכיאטריות (שלרוב, כאמור, לא ביררנו לעצמנו בעצם מה טוב או רע בו), מה שמזעזע אותנו בסיפורים כמו פרשת 'האח הגדול' או בתמונה האיומה שחשף אטינגר הוא הפיכתם של בני אדם ליצורים חסרי רצון, וחסרי בחירה.

לכאורה, יכולים לבוא רבנים שונים ולומר לנו: מה יש לכם אתם? נאורות-שנאורות. עופו לנו מהעיניים ותנו לנו לעשות לאנשים שלנו מה שאנחנו רוצים. אלא שזאת, כמובן, תהיה תגובה טפשית ביותר. לא רק מפני שהיא מניחה שמה שנעשה לאנשים אחרים אינו מענייננו וממעיטה בתחושת האחריות והסולידריות שלנו עם בני אדם (באשר הם שם) שמבוצעים נגדם פשעים, אלא גם מפני שהיא תתעלם מהשורשים המאוד יהודיים של אותה תפיסה הומניסטית שמאדירה את חופש הבחירה שלנו. שכן מה שצריך להיות ברור הוא שהמצב שמתאר אטינגר בכתבתו מעיד יותר מכל על פשיטת רגל מוחלטת של האתוס החרדי עצמו.

התמונה שמצייר אטינגר מעידה על קריסת האתוס החרדי בשתי בחינות עיקריות: מנקודת המבט של הבחירה החופשית, ומנקודת המבט של המלחמה ביצר. מהבחינה הראשונה, הרי שאני מקווה שאין צורך להדגיש עד כמה עקרון הבחירה הוא מרכזי באתוס היהודי לדורותיו, החל מהפרקים הראשונים של בראשית, דרך כלל המקרא ("העדתי בכם היום את-השמים ואת הארץ, החיים והמות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים" – דברים, ל, יט), דרך חז"ל ("הכל צפוי והרשות נתונה" – אבות, ג, טו), הרמב"ם ("רשות לכל אדם נתונה אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו" – הלכות תשובה, ה, א), הרמח"ל ("כבר זכרנו היות האדם אותה הברייה הנבראת לידבק בו יתברך, והיא המוטלת בין השלמות והחסרונות, והיכולת בידו לקנות השלמות. ואולם צריך שיהיה זה בבחירתו ורצונו" – דרך ה', א, ג, א) ועד ימינו כמובן.

הבחינה השנייה קשורה בראשונה: הקהילות החרדיות מהוות חלק מהאיים האחרונים בחברה המערבית שבהם לחימה ביצר, התגברות על התשוקה וסירוב למימוש תאוות נחשבים להתנהגות ראויה ואידיאלית. כאשר בכל מקום ואתר אנחנו מתבקשים – אם על ידי חוסר האיכפתיות החילוני הכללי; אם על ידי הנטורליזציה של העולם, כלומר הפיכת כל עניין ל"טבעי", על ידי המדע; אם על ידי עולם הפרסום; אם על ידי ההגיון ההיפר-קפיטליסטי בכללותו; אם על ידי הטנטריזציה של הרוחניות העכשווית – לא רק לשחרר את הרסן ולהנות, אלא אף לחגוג את יצרינו ותשוקותינו, הקהילות החרדיות מציגות אתיקה של צמצום ההנאה, סירוב לפיתויי היצר ואף מידה של סגפנות.

אולם אם האידיאל אמור להיות התגברות על היצר, בחירה בטוב על פני הרע, קיום מתוך הכנעה של רצונו ית' וכו', הרי שעל פי המתואר בכתבה האידיאל הזה מת. אין התגברות כי מדכאים באופן כימי את היצר, אין בחירה כי אין אלטרנטיבה מאותה סיבה, ואין הכנעה מרצון אלא מאונס. אין כאן יהודים שומרי מצוות, אלא זומבים הכפויים לעשותן. כאשר אדם לא בוחר, אלא מכבים אצלו את היצר, ברור שהוא לא מקיים מצוות לא-תעשה של שפיכת זרע לבטלה, כפי שברור שאדם מסורס לא מקיים מצווה כזו, וששולחן פורמייקה לא מקיים מצווה כזו. אין כאן אם כן שמירת הלכה, אלא שמירה על החברה, על המסגרת. אין כאן קיום מצוות, אלא קיום אוטומטי של חברה חולה.

וכאן תורף העניין לדעתי: לא רק שמתבצע כאן פשע איום נגד האדם ונגד צלם-האדם, אלא שעצם ביצועו מעיד על גסיסת עולמו האידיאולוגי של הפושע. מה שנחשף בפנינו כאן הוא המידה בה ההלכה חדלה מלהיות משמעותית עבור אותם חרדים, והשמירה על המסגרת (הדכאנית) היא התכלית עבורה חיים. כשלעצמו, זה לא חידוש מפעים לגבי חלקים לא קטנים מהחברה החרדית, אבל הדרך חסרת המודעות העצמית שבה מודים אותם רבנים שאכן כן, הם מסממים את חסידיהם, מעידה עד כמה הם התרחקו מאיזושהי תפיסה הלכתית או מוסרית, אם בכלל אי פעם אחזו בה.

ועוד מסקנה מעניינת עולה מתוך הסיפור הזה: היתכנותה של מדינת הלכה, לפחות כפי שהיא מצויירת בימינו בדמיונם של שוחריה, מותנית בצורה מכרעת במידת זמינותם של אמצעים פסיכיאטרים בידי מוציאיה לפועל. נראה שאין דרך אחרת לכפות על אנשים שונים לקיים את אותה מסגרת הלכתית.

רמיסת האדם

בסופו של דבר, התחקיר פותח עוד חלון לצפון-קוריאה המקומית שמכונה בטעות "המגזר החרדי". כמובן שלא כולו, כמובן שלא באותה מידה, כמובן יש בו גם הרבה טוב. באמת, יש. הבעיה היא אחת: חוסר בחופש בחירה. במובן הזה עניין הסמים הוא רק ביטוי קיצוני לכפייה הכללית, על כל אורחות החיים, על מספר רב של בני אדם (שוב: כמובן שלא כולם, כמובן שלא באותה מידה, וכו'). הכפייה הזאת היא בושה לכל מדינה דמוקרטית, ובושה לכל חברה המתיימרת להמשיך את המסורת היהודית. כפי שזועק אחד המרואיינים בכתבה:

חילונים אוהבים למתוח ביקורת על חרדים בשני נושאים: על ההשתמטות מהצבא ועל יציאה לעבודה. אני חושב ששני הדברים האלה לא מצדיקים שנאה. הסיפור האמיתי של המגזר החרדי הוא רמיסת זכויות האדם והקניין. המחנק שהולך אצלנו הוא נורא.

סתם

—

התפרסם באתר קומפרס, אתר הגותי-תרבותי-ביקורתי חדש שהקימו אביעד קליינברג, נאוה נאי, גדעון סאמט, נסים קלדרון,ניר ברעם, ירון בלוך ודרור שרמן. ראו שם מאמרים מעניינים של קליינברג על קלישאות, קלדרון על המחאה החברתית, דרור שרמן על אורי שגיא ותמי ריקליס על סדר פסח.

פרידה מגדול הדור

בסוף שנות השבעים עברה ספרד מדיקטטורה צבאית לדמוקרטיה, וזאת עם מות הרודן שלה מאז שנות השלושים, הג'נרליסימו פרנסיסקו פרנקו. בימיו האחרונים היה פרנקו חולה מאוד, כתוצאה משילוב מוצלח של כמה התקפי לב ופרקינסון. למעשה חייו נמשכו באותה תקופה רק הודות למכונות, ואילו הוא עצמו היה חסר הכרה – ניתן לומר שלכל דבר ועניין היה מת. אחרי שסוף סוף הוציא את נשמתו תהה מישל פוקו על מצבו של אותו אדם ששלט שליטה אבסולוטית בחייהם, ולא פעם במותם, של מיליונים, ושעבר פתאום להיות נשלט חסר-אונים וחסר-מודעות על ידי צוות רפואי שלכאורה כפוף לפקודותיו, אך למעשה פועל מתוקף ערכים הומניסטים אוניברסלים.

משום מה נזכרתי באנקדוטה הזו לאור מה שמתרחש בתקופה האחרונה עם הרב אליישיב. כבר שנים שאינו שולט, למעשה, בנתיניו, כלומר באלה שנשבעים לו אמונים, וחבורה של פונקציונרים סביבו מחליטה בשבילו ובשבילם מה דעתו. אולם המצב החמיר לאחרונה, כאשר אלישיב הפך תלוי בהשגי המדע והרפואה המודרנית כדי להמשיך ולחיות. כאן, כדי להמשיך ולשמש כמנהיג אבסולוטי הוא היה צריך להיכנס תחת פיקוחם ופיקודם של אנשים שמעולם לא היו נתיניו, ואשר פועלים בשדה ערכי ומחשבתי שונה לחלוטין. אלו הנשימו את מנהיגותו הגוססת עבור מאות האלפים שבשבילם הוא הסמכות העליונה.

כמובן, אין מה להשוות בין דיקטטור רצחני לבין גדול-דור מלומד. למרות שסביר להניח שאיסורו העקשני של הרב אליישיב לתרום איברים אחרי מוות-מוחי הביא לקיצור חייהם של חולים שונים, הוא בוודאי לא רודן אכזר. לכן אני כמובן משווה בין השניים רק בעניין המסויים של שליט-אוטוקרטי-שכבר-בעצם-לא-חי- אבל-כל-עוד-הוא-מונשם-הוא-לכאורה-השליט-למרות-שבעצם-ממילא-כבר-הרבה-זמן-הוא-לא-שולט-על- כלום.

ראוי לשים לב למצב האירוני שמופיע כאן לפנינו: אדם שמתנגד רשמית לאפשרות שרבבות האנשים ששומעים לו יצאו וירכשו השכלה ומקצוע, תלוי בחסדיהם של מי שיצאו ורכשו מקצוע, ולמעשה הם מהרופאים הטובים בעולם היום. לא זאת אף זאת: מבחינה עקרונית כל המבנה האמפירי-רציונלי שעל פיו פועל המדע המודרני מהווה עבור הרב אליישיב במקרה הטוב קשקושים של "חול", ובמקרה הפחות טוב "טומאה" ממש. והנה אותם קשקושים וטומאות הם שמאפשרים לרב הגדול להמשיך ולחיות, להמשיך להיות גדול הדור וגדול בתורה, ותוך כדי כך גם להמשיך ולאסור על תלמידיו לצאת וללמוד את אותן טומאות, שמחזיקות אותו חי.

בזמן כהונתו כגדול הדור המשיך הרב אליישיב ואף העצים את האידיאולוגיה החרדית הנפסדת של ניתוק מהעולם. אפשר, כאמור לעיל, לבחון את העמדה הזאת הן מהזוית של ההתנגדות לאפשרות לרכוש השכלה כללית, ואפשר גם להתבונן בה מהיחס שלו כלפי חילונים. כפי שכתב פרופ' בנימין בראון לא מזמן:

בניגוד לקן הדומיננטי בהלכה האורתודוקסית במאה העשרים, הרואה בחילונים של זמננו "תינוקות שנשבו", ולפיכך דן אותם כחוטאים מאונס, [הרב אלישיב] קבע כי החילונים בימינו הם בגדר "מומרים", שדינם כגויים, שיין שנגעו בו הופך ליין נסך [שאינו כשר]. בשל מעמדם זה עולה גם ספק אם מותר לצרפם למניין. (לקראת דמוקרטיזציה במנהיגות החרדית, עמ' 76)

החילונים הם גויים, ועל כן ממילא אין להתקשר עמם. הקו המחשבתי ברור: כמה שיותר להפריד בין הטומאה שבחוץ לבין הטהרה שבפנים. ולא ניכנס כאן לסנקציות הכבדות שמופעלות נגד מי שנתפס מתרועע עם אותם "מומרים".

ומשום מה שוב עולה בדמיוני אנקדוטה על רודנויות עבר: כאשר בנתה מזרח גרמניה את חומת ברלין בשנות השישים היא טענה שהחומה אמורה לבלום את האימפריאליזם הקפיטליסטי ולמנוע את השחתת "רצון העם", שכולו, כמובן, שואף לבנות דמוקרטיה פרולטרית סוציאליסטית והרמונית. כידוע, למעשה החומה נבנתה כדי למנוע מאנשי מזרח גרמניה לברוח למערבה. האין בניית חומה שכל תכליתה למנוע מאנשיך שלך מגע או מעבר אל העולם החיצוני העדות הברורה ביותר לפשיטת הרגל הכללית של האידיאולוגיה שלך?

פרידה מהארכיבישוף

ראש הכנסייה האנגליקנית הודיע השבוע על פרישתו, תשע שנים לפני שהיה חייב על פי הנוהל. לכאורה, לרב אליישיב נשמעים כמה מאות אלפי יהודים, לארכיבישוף רואן וויליאמס נשמעים מעל שבעים מיליון נוצרים. למעשה, הכנסייה האנגליקנית היא גוף הרבה פחות אחיד וממושמע מגייסותיו של אלישיב. ואכן, המשימה העיקרית שעמדה בפני הארכיבישוף בכהונתו היא למנוע פיצול רשמי בכנסייה, וזאת בין הליברלים יותר לשמרנים יותר. "רשמי" כתבתי, כי מעשית מדובר בגופים שונים, כאשר השמרנים, שיושבים בעיקר באפריקה, מאמינים שאלוהים חושב שהומוסקסואליות היא חטא ושנשים לא יכולות להיות כהנות דת, ואילו הפרוגרסיבים, שיושבים בעיקר בארה"ב ובאנגליה, היו שמחים לאפשר נישואים חד מיניים ולמנות הומואים ונשים לתפקידי כהונה.

(תגידו, לא נמאס שכל הזמן רבים על אותם נושאים? הומואים, נשים, הומואים, נשים, מין, מגדר, הומואים, נשים? גברים הטרוסקסואלים מתקוטטים על מה אסור למי שאינו הם. אולי נריב קצת על עושר מול עוני, סמים בעד או נגד, פציפיזם מול הגנה עצמית, ביקורת המקרא, למי יש גלימות יותר יפות, אקולוגיה וזיהום אויר, חשיבותה של החוויה המיסטית, צמחונות, איזו ברנדי הכי טובה?)

אכן היו לו כמה בעיות עם ענייני הומואים, תחילה כאשר הכנסייה-האחות האפיסקופלית בארה"ב מינתה את Gene Robinson, הומו מוצהר לבישוף (2003), ואחרי זה כשמינה בעצמו את חברו Jeffrey John לבישוף, גם הוא הומו, ונאלץ לסגת במהירות לנוכח זעקות השמרנים. הבעיה כאן היתה ההתמודדות עם האנגליקנים שבאפריקה, שכנסיותיהם גדלות, ולא קטנות כמו במערב (כחלק מגל הנצרות הגלובלית), שלא היו ממש בעניין.

וויליאמס הוא, על פי הגדרתו העצמית, "שמאלני שעיר" (hairy leftie), והליברלים שבכנסייה ציפו ממנו לגדולות, אבל התאכזבו מרצונו להתפשר שוב ושוב עם השמרנים (כידוע, פשרה עם שמרנים משמעותה בעצם קבלת עמדתם). מדי פעם הוא אכן פלט משהו שמאלני להפליא, שלא לומר סמולני (כמו בעניין השריעה, או חיסול בן לאדן), אבל למעשה כנראה היה פחות ליברל ממה שעשו ממנו, כפי שמדגישים כמה פרשנים (למשל כאן). עבורו הקהילה היתה חשובה לא פחות מהפרט וזכויותיו, ושמירה על הקהילה הייתה החובה העיקרית ששם לעצמו. כאמור, וויליאמס ניסה בכוח לשמור על הכנסייה מפיצול רשמי, וכן מקפיצתם של כוהנים שמרנים יותר אל הכנסייה הקתולית, אחרי שהאפיפיור הציע (תוך סיבוב הסכין בגבו של וויליאמס) לקלוט אותם בתנאים משופרים (אפשר להביא את האשה והילדים!). בזה הוא הצליח.

אינטליגנטי מאוד גם בעיני מבקריו, וויליאמס הגיע למעמד מקריירה אקדמית מצליחה, ואליה הוא עכשיו ישוב. לעיתים הדרך המורכבת שבה התנסח, כך קובעים במאמר המערכת בגרדיאן, הרחיקה ממנו את הקהל, אבל מצד שני "הרעיון שנוצרים אדוקים חייבים להיות טפשים, אטומים או בעלי דעות קדומות לא היה יכול להיתפס ברצינות על ידי כל מי שהקשיב לארכיבישוף." באופן אישי מאוד הרשים אותי מכתב שהוא כתב לילדה בת שש ששאלה אותו "מי המציא את אלוהים?" הנה השורות הראשונות מתשובתו (אחרי שהוא מבהיר שידבר בשם אלוהים):

לולו היקרה – אף אחד לא המציא אותי – אבל אנשים רבים גילו אותי והיו מופתעים למדי. הם גילו אותי כשהתבוננו סביב בעולם וחשבו שהוא ממש יפה וממש מסתורי ותהו לעצמם מאיפה הוא הגיע. הוא גילו אותי כשהם היו מאוד מאוד שקטים, לבדם, והרגישו מעין שלווה ואהבה שהם לא ציפו לה. ואז הם המציאו רעיונות עלי – חלקם בעלי טעם וחלקם לא ממש בעלי טעם. מפעם לפעם שלחתי אליהם סימנים – בעיקר בחייו של ישו – כדי שיתקרבו למה שמי שאני באמת.

יפיפה. מעניין איך היה עונה הרב אליישיב על אותה שאלה.

ברשימה הזאת אני רוצה לנסות לסרטט את אחד מקווי החלוקה המרכזיים לדעתי בחברה הישראלית היום. הוא קשור לחלוקה בין דתיים לחילונים, אבל הוא אינו החלוקה הזו. הוא נובע מתוך תהליכים שעברו על היהודים החילונים והדתיים בעשרות השנים האחרונות, אבל הוא הגיע לפרקו ועלה על פני השטח רק לאחרונה. החיכוכים האחרונים (שירת נשים, תג מחיר) מבטאים את תוצאות התהליכים הללו והבשלתם. אנסה להראות כיצד.

תקופות משבריות כגון זו שאנו נמצאים בעיצומה מדכדכות אותי באופן אישי, אולם מה שטוב בהן הוא שאנחנו נדחפים קצת יותר להגדיר לעצמנו את הערכים שעומדים בבסיס השקפת העולם שלנו, כמו גם את צורת החיים שחשוב לנו לבסס ולהגן עליה. המחאה החברתית של הקיץ האחרון פרצה גם בגלל שאי אפשר היה יותר להתעלם מכך שמדינת ישראל מתרחקת מאוד מדמותה הציונית-חלוצית-חילונית-ליברלית שרבים מהיוצאים לרחובות גדלו עליה. ישראל ההיא הולכת ונמוגה לא רק בגלל עצירת תהליך השלום עם הפלסטינים, ולא רק בגלל הדמוגרפיה המאיימת בגני הילדים. גם השוק הקפיטליסטי עצמו, דווקא כשהוא מוצלח ומשגשג, מסמן פרגמנטציה חברתית ופשיטת רגל ערכית אל מול ההגיון ההיפר-קפיטליסטי (למשל בתחומי החינוך, הבריאות, התשתיות, התקשורת), שבו הערכים היחידים הם התחרות, הרווח, והעלות-מול-תועלת.

היציאה אל הרחובות סימנה אם כן גם רצון לחזרה לסולידריות ההיא, של "ארץ ישראל הישנה והטובה", ובכך לאו דווקא שיבה להגמוניה האחוס"לית, אלא יותר לתחושה של ההגמוניה ההיא, להרגשה שיש כיוון משותף לכל העסק הזה, והוא הכיוון של כולנו. כפי שהודגש שוב ושוב על ידי המפגינים, הרצון היה לשלב כמה שיותר מגזרים ונטיות פוליטיות, מתוך איזשהי ערגה להחזרת המדינה "שלנו", שאבדה לנו. זה לדעתי סממן שיכול ללמד אותנו משהו חשוב. מה שאני רוצה במיוחד להדגיש ברשימה הזאת הוא שה"שלנו" הזה מוגדר כיום פחות על ידי מוצא עדתי והשקפה פוליטית, ואף לא על ידי זהות דתית, אלא על ידי שדה ההתייחסות הכללי של עולמו הערכי של הפרט. במילים פשוטות, קו השבר שחשוב כיום לשים אליו לב הוא לא בין חובשי כיפות לאלו שאינם, שמאלנים לימנים או יהודים לערבים, אלא בין מי ששם בראש מעניניו את החברה הכללית ובין מי שפועל אך ורק למען מגזרו או אמונתו.

באין חזון

כל תלמיד מדעי המדינה בשנה א' יודע שמה שמייחד את מדינת הלאום לעומת הממלכה הוא שהיא מבקשת להפוך את כל נתיניה לאזרחיה, כלומר להטמיע בהם תחושת מחוייבות למדינה שהיא מעבר למחוייבות שלהם לכל תת-מגזר שהם שייכים אליו. במדינת ישראל של שנות החמישים-שישים, בהנהגת בן גוריון, ניסיון זה ליצור "ממלכתיות" הצליח, ואזרחי ישראל היהודים, לבד מהחרדים (שהיו אז מעטים יחסית ושבן-גוריון ויתר עליהם מראש) הרגישו בראש ובראשונה חלק מהאומה המתהווה. המגזר הדתי-לאומי, או הציוני-דתי, מקפל בכינוייו אלה את נכונותו דאז להשתתף בפרוייקט הציוני-לאומי.

הצד הדתי של נכונותו של המגזר ההוא התעצם והתעשר אחרי מלחמת ששת הימים, כאשר עם כיבוש יהודה ושומרון, "נחלת אבותינו", חזון מדינת ישראל כ"ראשית צמיחת גאולתנו" קיבל חיזוק קונקרטי אדיר. זה היה הרקע לפריצת 'גוש אמונים' בניסיון ליישב את ארץ האבות מתוך וודאות שלא רק שהקב"ה רוצה זאת, אלא שגם "עם ישראל" תומך בחלוצים שומרי המצוות. ראיית מפעל ההתנחלות כ"רצון העם" היתה חלק הכרחי מתפיסת העולם של 'גוש אמונים', שנוסחה כבר על ידי הרב קוק כנשענת ושואבת את כוחה מתפיסה אורגנית של האומה.

מכאן שהמשבר הגדול הראשון בתפיסת העולם הזאת הגיע עם פינוי סיני כחלק מהסכם השלום עם מצריים, כאשר היה ברור שרוב העם דווקא מסכים בקלות להחזרת שטחי ארץ ישראל. המשבר הגדול השני הגיע עם הסכם אוסלו, בו שוב התברר שארץ ישראל פחות חשובה לרוב הישראלים מהאפשרות לחיות חיים נורמלים. המשבר השלישי, ואולי החמור מכולם, הגיע כמובן עם הריסת ישובי גוש קטיף.

הפרשנות הלאומית הגסה של הרצי"ה קוק לתורת אביו הפכה אותה אמנם מועדת לכישלון, אולם זה הגיע גם בעקבות שינויים שחלו בחברה החילונית ובתפיסתה העצמית. יש לשים לב שבין שנות השישים ושנות התשעים "חיים נורמלים" קיבלו עבור הציבור החילוני משמעות שונה. אם אי אז בעבר התגבש רוב הציבור החילוני בארץ סביב אתוס רפובליקני, קולקטיביסטי, לאומי, ציוני; הרי שעד שנות התשעים הוא שינה את טעמו ופירק את הלאום לפרודות שמבקשות כל אחת את "החיים הטובים" במשמעותם הקפיטליסטית, דהיינו רווחה כלכלית והנאה חומרית, איש איש לעצמו ולמשפחתו. בהמשך לכך המרחב הציבורי הופקר לרוחות פלורליסטיות שנישאו על בשורת הרב-תרבותיות, כאשר במקום האתוס הלאומי לא מוצב שום כיוון אידיאולוגי כללי מאחד, ואף לא מסגרת ערכית ברורה.

בדוקטורט שלו* מנתח שלמה פישר בצורה מבריקה ומאלפת את הרקע האידיאולוגי והמהלך ההיסטורי של הרעיונות שטמונים בבסיס הציונות הדתית לגווניה, ואת המשבר שבינה ובין מדינת ישראל כיום. על פי פישר

עד שנות השישים והשבעים האליטות החילוניות בישראל החזיקו על פי רוב בהשקפה רפובליקאית חזקה, (יחד עם יסודות ונטיות דמוקרטיות-ליברליות שונות). משנות השבעים והלאה הן אימצו בצורה גוברת יותר ויותר שיח ליברלי [והייתי מוסיף: עם נטיות אינדבידואליסטיות-רב-תרבותניקיות מודגשות – ת.פ.]. בציונות הדתית ההפך התרחש: התרבות הציונית דתית עד שנות השישים כללה, כפי שראינו, זרמים אקספרסיבים-רפובליקאים [כלומר כאלה הרואים במדינה את הביטוי המושלם של העם, של "רצון העם", ושל כל אחד מבני העם – ת.פ] ואינדבידואליסטים-ליברלים. משנות השבעים והלאה הקהילה הציונית דתית אימצה עמדות אקספרסיביסטיות-רפובליקניות חזקות. אם מביטים במצב באור הזה, ניתן להבין בצורה שונה את "הברית ההיסטורית" בין מפלגת העבודה למפד"ל. ההרמוניה ההיא התקיימה לא רק מפני שהציונות הדתית עדיין לא אימצה בצורה מוחלטת את הפילוסופיה הקוקיסטית המשיחית-אקספרסיביסטית, כפי שנהוג לחשוב. ההרמוניה שררה שם גם משום שתנועת העבודה הציונית עצמה היתה רפובליקאית באופן כללי, ולכן קרובה יותר ליסודות הרפובליקאים בציבור הציוני-דתי. (עמ' 408)

כלומר בעוד מרבית הציבור החילוני התרחק מהתפיסה המעמידה את העם והמדינה במרכז חייו האזרחיים, הציבור הדתי-לאומי דווקא התקרב אליה. בעוד הראשונים נהו יותר ויותר לעבר הגלובליזציה הקפיטליסטית, האחרונים עפו על עמישראל מתוך התפיסה הקוקיסטית-משיחית. מכאן שהקרע שבין שתי קבוצות אלה הוא תוצאת התזוזה של שתיהן זו הרחק מזו.

ההתחרדות של הציונות הדתית

מהי התוצאה של כשלון התפיסה הקוקיסטית-משיחית? עד 1979 היה ניתן עוד להאמין בקלות ש"רצון העם" הוא בהתיישבות בשטחים הכבושים. אחרי הנסיגה מסיני, אחרי הסכם אוסלו, ולאחרונה אחרי הפינוי מעזה כבר קשה הרבה יותר להאמין בכך. כאשר הרב יואל בן-נון ביכה ב-1992 (נדמה לי) על כך ש"לא התנחלנו בלבבות" הוא ביטא כבר אז נסיגה מהעמדה הקוקיסטית הברורה מאיליה, שכלל לא צריך להתנחל בלבבות מפני שללבות יהודיים טהורים יתענגו באופן טבעי על כל רגב אדמה של ארץ הקודש. כיום ברור שלא כך. יש עוד כמה חילונים בליכוד שבקטע, ועל כן 'הבית היהודי' חובר לביבי. אבל שימו לב ש'האיחוד הלאומי' כבר מעבר לבריתות עם החילונים, ולמעשה מאמץ השקפה סמי-חרדית.

וזה לב העניין: כפי שפישר מדגיש במחקרו, תפיסת העולם של הציונות הדתית עמדה תמיד על שתי רגליים: תורה ומצוות מחד, והתפיסה הקוקיסטית, האורגנית-אקספרסיבית של העם והארץ ושל תפקידם בזמן הזה (כיבוש הארץ, חזרה בתשובה, ביאת המשיח וכו') מאידך. אלא שהרגל השניה נשברה, ועתה נותר לבני הציונות הדתית להעביר את המשקל לרגל הראשונה, ובתוך כך לאמץ דפוסי חשיבה חרדיים ביחס לעולם התורה ועולם החולין. כפי שכתבתי כאן, התחרדות זו לא מתמצה בהקפדה יתרה על שמירת המצוות, אלא כוללת בעומקה ניתוק מהעולם המודרני על אנשיו ועל ערכיו. כאשר בני קצובר ואליקים לבנון מספרים לנו בשבוע שעבר שהדמוקרטיה הישראלית סיימה את תפקידה הם מעידים שעבורם אין כל דו-שיח בין תורת ישראל לעולם המודרני. יש רק דרך אחת להיות (מדינת) יהודים, והיא על פי הפרשנות החרדית-אורתודוקסית של ההלכה (עם איזה וורט של הרב קוק פה ושם).

הקפיטליזציה של החילניות היהודית

אבל האם יש אכן דרך אחרת להיות יהודים? אם נפנה אל היהדות החילונית, נראה, כאמור, שהיא במשבר ערכי חמור, ולא מציעה אלטרנטיבה אתית או תרבותית רצינית לתפיסתם של החרדים הותיקים והמצטרפים החדשים אליהם משורות הציונות הדתית. כך למשל, לפני כמה שבועות (ב-20.12.11) צורף לעיתון 'הארץ' מוסף מיוחד שמומן על ידי קרן פוזן, שכותרתו יהדות כתרבות – היופי שבחילוניות. במוסף הזה ניתן למצוא כמה ניסיונות לנסח מהי בדיוק יהדות חילונית, כולן, לצערי הרב, דלים ביותר.

כך למשל, ידידיה יצחקי, שכתב ספר ("בראש גלוי") על הנושא, קובע ש

החילוניות [… היא] השקפת עולם עצמאית, הומניסטית, בעלת ערכים משלה כגון סובלנות ופלורליזם. […] החילוניות, הרואה את ריבונותו של האדם על עצמו ועל אורחות חייו כנתונה לו מעצם היותו אדם חופשי, מבקשת אם כן להשיב לאדם, ברמה גבוהה יותר, את ריבונותו ואת חירותו האוניברסלית הראשונית, שלתפיסתה קדמה ל"התגלויות" האלוהיות הקדמוניות. (עמ' 8)

או יעקב מלכין, פרופסור אמריטוס בפקולטה לאומניות של אוניברסיטת תל-אביב, שגורס כי

בשיח יהודים החופשיים מדת משמש הביטוי "יהודים חילונים" […] ככינוי ליהודים המאמינים באדם כריבון לחייו, בזכותו לבחירה חופשית באורח חייו ובהיותו מחוייב לכללי צדק, לחוקי הדמוקרטיה ולסולידריות חברתית ולאומית. (עמ' 12)

מהי אם כן יהדות חילונית? במקרה הטוב הומניזם, ובמקרה הפחות טוב הטיות שונות של השורש ח.פ.ש.. אני אגב מאוד מאוד בעד הומניזם (תפיסה שהיא רק מעט פחות טובה מבודהיזם) ולו אכן היו היהודים החילונים הומניסטים וריבוניים למעשיהם, החרשתי, אבל כפי שניסיתי לטעון כאן, מטען תרבותי דליל שכזה מוביל כמעט תמיד להסחפות חסרת שליטה אל תוך גלגלי השיניים של המכונה ההיפר-קפיטליסטית. מכאן שהחילון במשמעותו התרבותית דומה פעמים רבות בישראל לזה שמתחולל במדינות מערביות אחרות (במידות שונות יש לציין, וסקנדינביה תעיד), ומשמעותו זניחת התרבות המקומית (במקרה שלנו, היהודית כמובן), ולעיתים גם עקרונות הומניסטים כלליים, לטובת אמריקניזציה קפיטליסטית. מדובר בהתפרקות ערכית בה אובדת הסולידריות הקהילתית לטובת התשוקה לשדרג את הסמרטפון ולהידחף בפתיחת סניף של רשת אופנה.

לאן מכאן

מכל זה עולה שהחברה הישראלית נמצאת כיום בצומת אליו הובילו שתי דרכים: האחת היא ההתפרקות החילונית מהערכים הציוניים, היהודיים, ולבסוף ההומניסטים לטובת הרב-תרבותיות הגלובלית של השוק החופשי; והשניה היא ההתעצמות, המספרית והאידיאולוגית, של השקפת העולם החרדית, כאשר אל אחוזי הילודה המרשימים מתווספים דתיים-לאומיים הפונים נגד המודרנה, וכל אלה יחד מקצינים את עמדותיהם. מצד אחד נמצאים חילונים שריבונים ללכת לקניון, ומהצד השני חרדים וחרד"לים שמנסים לשכנע את עצמם שאלוהים באמת לא רוצה שהם ישמעו אישה שרה.

מתוך הצומת הזה עומדות בפנינו כמה ברירות. האחת היא המשך הכיוון הנוכחי, דבר שיוביל להתפרקות למגזרים נבדלים, ליברלים לצד פונדמנטליסטים, יהודים לצד ערבים, עשירים לצד עניים, ולהפיכת מדינה ישראל ללבנון נוספת על חופו של הים התיכון, לפדרציה של שבטים שזוכים לאוטונומיה בגבולות מצומצמים, ובעצם למדינת עולם שלישי הן מבחינה כלכלית והן מבחינה דמוקרטית.

מאידך, הפחד מזה יכול להעלות לשלטון מנהיג שלא רק מבטיח אחדות, אלא גם כופה אותה על ידי הוצאתו לפועל של אתוס סמי-פאשיסטי בסגנון אתאטורק, פוטין או ליברמן, בו "כור ההיתוך" הבן-גוריוני חוזר with a vengeance, ובמסגרתו החרדים נאנסים להשתלב בחברה הכללית ולשאת בנטל המשותף, היהדות הופכת לשפחתה של המדינה ולדת-גזע המעניקה לבניה פריבילגיות שונות, ומנגד "בוגדים" למיניהם מושתקים במגוון צורות.

האפשרות השלישית (בטח יש נוספות) היא שהמסה המרכזית של הציבור, אותם חילונים שהקרבה לתהום העירה אותם מתרדמתם הקפיטליסטית, יחד עם אותם ציונים דתיים (וחרדים ספורים) שעדיין מבקשים לשלב שמירת מצוות עם מודרנה, דהיינו יהדות עם דמוקרטיה ופמיניזם (לכתחילה), יצליחו איכשהו לקומם הנהגה שתדע למתן את הכלכלה הקפיטליסטית, לשכנע (או לכפות) את החרדים להסכים ללימודי ליבה ולהשתלבות, ולסיים את הסכסוך עם הפלסטינים בצורה שתאפשר למדינה להמשיך ולהיות דמוקרטית (או למעשה, להתחיל להיות באמת דמוקרטית).

מלחמת התרבות הנוכחית, אם כן, אינה בין חילונים לחרדים, בין נוער הגבעות לצה"ל, או בין אנסטסיה מיכאלי לכל מי שאינו יהודי ימני. היא בין כל אלה שהחברה הישראלית ככלל (ואולי אף כדמוקרטיה ליברלית) חשובה להם, לבין אלה שמה שחשוב להם זו רק הקבוצה שלהם, תת-המגזר שבו הם נטועים, על מנהגיו ואמונותיו המסויימות. החילונים ההיפר-קפיטליסטים מחד, והחרדים האולטרה-אורתודקסים מאידך, לא בסיפור הכללי הזה, שכן הם אך ורק בסיפור הפרטי שלהם. כל מי שמבקש סולידריות עם עובדי הקבלן, מערכות בריאות וחינוך ממלכתיות טובות יותר, וזכויות אדם ואזרח לכולם ולפני הכל, בסיפור. וכן, גם מי שמבקש מדינה ציונית-לאומנית סטייל אם-תרצו (כלומר, יש כמובן קווי חלוקה אחרים בסיפור).

אם זה נכון, רצונם של המפגינים, שלנו, בקיץ לשתף במחאה את המגזרים (החברתיים, הפולטיים, הדתיים) השונים היתה (גם) ביטוי של ההגדרה העדכנית הזו של המרחב הציבורי, דהיינו ניסיון לסמן מי בתוך הדאגה לכלל, ומי בחוץ, ניסיון להכניס אל תוך הזירה של "המדינה" כמה שיותר, כמו גם לראות מי נשאר נטוע במגזר הספציפי שלו. לא בכדי אם כן, רבנים כמו שרלו ולאו, הנמצאים בדיאלוג עם המודרנה, היו בפנים, ואלו כמו מלמד וליאור היו בחוץ. כמובן שהתמונה מורכבת ממשתנים רבים נוספים (למשל, כאמור, הצורה בה אנחנו מגדירים את "המדינה", אם כישות אתנית או אזרחית). אבל זה אחד מהם, ולדעתי החשוב שבהם.

סתם

—

* Shlomo Fischer, Self-Expression and Democracy in Radical Religious Zionist Ideology, Submitted to the Senate of the Hebrew University, January 2007

 פורסם באתר המחאה החברתית, בפרוייקט מיוחד במלאת חצי שנה למחאה

מלחמת התרבות זוטא – בבית שמש, בחטמ"ר אפריים – שפרצה לאחרונה בישראל הגיעה דווקא עכשיו מסיבות רבות, שאת כולן אפשר לסכם תחת אותו הכלל שקשור לכלב ולתחביבו ללקק את עצמו: היא פרצה כי היא יכולה. מהצד היותר "אזרחי" היא יכולה (סוף סוף!) מפני שהמחאה בקיץ הראתה שיש – באופן מפתיע – גם לרוב השפוי כוח וגייסות (וכן, מפני שהתהליך המדיני מת). מהצד היותר פונדמנטליסטי היא יכולה מפני שהמדינה נטולת הנהגה, ומפני שהחוק במדינה חל בצורה דלילה יותר על מי שפועל בשם "היהדות". במובנים אחרונים אלה הקיצוניות הדתית שאנחנו עדים לה בזמן הזה פועלת כמו השפע הנבואי על פי הרמב"ם: היא כל הזמן מגיעה מאלוהים. צריך רק לתת לה מקום והיא תפרוץ.

באופן טבעי, נציגי האורתודוקסיה במדינה נמצאים במגננה, אולם הנוסחאות האפולוגטיות שלהם יצירתיות בערך כמו מהלכיהם ההלכתיים: גם עכשיו, כמו במקרי הגזענות בעמנואל, האלימות בפינוי מעזה או רצח רבין אנחנו מתבקשים להאמין שהילדים הרעים הם "הקיצונים" או "עשבים שוטים" כלשהם שאין להם קשר ממשי לציבור שומר המצוות כולו.

יש לומר בברור שיש בזה אמת רבה: ודאי שרוב רובו המוחלט של הציבור שומר המצוות בארץ אינו קיצוני, אינו שוטה, ומעוניין בסך הכל לחיות את חייו בשלווה. יחד עם זאת, זו לא כל האמת, מכיוון שהגבול בין אותו מיעוט קיצוני לרוב הנרפה שמשלים עם מעשיו הוא מטושטש ונזיל, ולמעשה תלוי בתפיסתו את ההלכה ואת תפקידה בחיינו: ככל שההלכה נתפסת כחלק מהחיים, כמערך פרקטי-ערכי שנמצא בדיאלוג ובהפרייה מתמדת עם הרבדים השונים של הקיום – כך הסיכוי לאותה קיצוניות להתגשם ולהתפרץ קטן. ככל שההלכה מוצבת כנגד החיים המודרניים, כמערכת נורמטיבית שאין לה דבר עם המציאות בזמן הזה, אלא מקורה אך ורק "מלמעלה" והיא כפוייה עלינו על אף שכלנו וההגיון הבריא שלנו – כך אותה קיצוניות נדמית לקפיץ שרק ממתין להתפרץ.

אפשר בקלות לראות שהחברה החרדית אימצה, כמעט מאז היווסדה במאה ה-19 ולמעט חריגים ספורים, את הגישה השניה, דהיינו הציבה את עצמה, על ערכיה, אל מול וכנגד החברה הכללית כאומרת: אין לנו מה ללמוד מכם, שכן אתם כופרים/נהנתנים הנוהגים בעגלה ריקה, ואילו אנו שומרי אוצר הנצח של תורת ישראל, תורה אשר ניתן להפוך בה ולהפוך בה ולמצוא בה את כל מה שצריך עבור החיים. תודעה של בדלנות פיזית וערכית כזו היא זו המאפשרת לראות בילדה בת שמונה פרוצה, במשטרה "נאצים", ובמלחמה בבג"צ (כפי שאמר האדמו"ר מסלונים) מאבק "בין כוח הקדושה לכוח הטומאה של הסטרא אחרא" – פשוט: כל מי שלא איתנו, שייך ל'בני החושך'.

על חרדים במרכז הרב ומרכזניקים בגבעות

החברה הדתית-לאומית הלכה רוב שנותיה במסלול אחר. מסלול שלא רק משלב קודש וחול, אלא רואה בחול מקור נאמן למוסר וחכמה. בין אם מתוך גישה תיאולוגית-קוקניקית, בה החול אמור להתקדש ולכפירה החילונית יש בעצם ערך דתי, ובין אם מתוך פרגמטיות לאומית, בה היה רצון אמיתי להשתלב בפרוייקט הציוני ולתרום ממשית למדינת ישראל, בני הציונות הדתית מעולם לא הכריזו מלחמה על ערכי המודרנה (דמוקרטיה, פמיניזם, ליברליזם) ומימושם בפועל. להפך, אם כבר, הם ראו את תפקידם כמפשרים ומשלבים בין המסורת הקדומה לבין חידושי העולם, שנתפסו באור חיובי.

כאשר מתברר לנו שפורעי החטיבה המרחבית אפריים הם תלמידי 'מרכז הרב' אנחנו מבינים עד כמה המצב כיום שונה. 'מרכז', אותה "ישיבה מרכזית עולמית" שהקים הראי"ה קוק, אותה ישיבה ממנה יצא גוש אמונים תחת הנהגתו של הרב צבי יהודה קוק, היא כמובן מהאיברים הפנימיים החשובים ביותר של הציבור הציוני-דתי. עד כדי כך שראש הממשלה נתניהו הגיע דווקא אליה אחרי נאומו "ההיסטורי" בקונגרס, וסיפר לתלמידיה שברכותיהם חיזקו אותו מול אובמה ושהם "סיירת של תורה".

ועכשיו אותה סיירת של תורה זורקת בלוקים על חיילי צה"ל. אבירי ה"ממלכתיות" נוהגים כאותם ריקים ופוחזים שנתלים בתורתו של הרב גינזבורג כדי להתפרע בשטחים הכבושים. כפי שהגדיר את המקרה הרב אביחי רונצקי: "מדובר באלימות קשה ובמספר משתתפים גדול". לא רק שזה לא "קומץ" – חשוב יותר הוא שאלו לא "עשבים". אלה תלמידים יראי שמיים מאחד מהמרכזים האידיאולוגיים של הציונות הדתית. גם האנלוגיה שביבי מתח בין הפורעים בחטמ"ר אפריים לבין האנרכיסטים בבילעין מתגלה כריקה, שכן לא מדובר כאן בקיצוני המחנה, אלא, כאמור, במרכזו. עד לכאן הגיעה אם כן, ההתחרדות של הציונות הדתית. הרב גינזבורג עולה מהדלת הקדמית, ואת תורתו של הרב קוק מנדים לאחורי האוטובוס.

ודוק: ההתחרדות כאן היא לא רק במובן של שמירה קפדנית על מצוות, קבלת "דעת תורה" של רבנים על כל קינוח אף וראייתה של התורה כמערכת סגורה הרמטית, מושלמת ונצחית. ההתחרדות כאן היא גם, ואולי בעיקר, במובן של הצבת העולם החילוני, הדמוקרטי-ליברלי-הומניסטי-פמיניסטי, כמשהו זר, מסוכן, טמא. כאשר יוצאים נגד חוקי המדינה ונגד צה"ל בצורה כל כך בוטה פירושו של דבר שהממלכתיות, ובה הניסיון להעניק משמעות דתית למדינת ישראל המודרנית, מתה. הרצון להשתלב, לקדש ולרומם את החול, הנכונות לקבל ערכים גם מ"דרך הארץ" וללמוד מתוך ההווה – כל אלה נעלמו, ואת השמיים מכסים עננים של קנאות שטחית, בה כל דבר שאינו "תורה" הוא שיקוץ.

בדיון על השתתפות תלמידי 'מרכז' באלימות נגד חיילי צה"ל אמר אבישי בן חיים אתמול ב'לונדון את קירשנבאום' ש"מבחינה תיאולוגית […] משהו כאן השתנה". ובכן מה שהשתנה הוא שההתחרדות הגיעה ללב לבה של הציונות הדתית. מכאן גם מובן למה פתאום חשוב כל כך לא לשמוע נשים שרות: היציאה היא מראש ולכתחילה נגד כל סממן של "נורמליות", של דרך ארץ פשוטה, של אדיבות ומתינות, של היגיון בריא. כל אלה הם עכשיו "מוסר נוצרי או, "התיוונות", "דתיות-לייט" או "נאו-רפורמה". כבר אי אפשר לשקלל לתוך מערכת הערכים את התרבות הדמוקרטית. זוהי המשמעות של ההתחרדות העוברת על חלקים (עדיין קטנים מבחינה מספרית, יש לציין) בציונות הדתית.

על ההתנתקות מההלכה וההפיכה לכת

ההתחרדות של חלקים מהציונות הדתית, ככל התחרדות, ובניגוד גמור לרטוריקה שבה היא משתמשת, דואגת פחות להלכה, ויותר ליצירת מה שניתן לכנות 'סממנים דתיים', עבור עצמה ועבור סביבתה. סממנים אלה אמורים להוכיח לחברי הקהילה הדתית עצמם שהם אכן מאמינים טובים, יראי שמיים ונאמנים (כפי שכתבתי כאן לגבי החרדים, וכאן לגבי החרד"לים), ואמורים להראות לסביבה שהם "אחרים" ממנה, שהם מיוחדים, או במילים אחרות: קדושים (ומהי קדושה, כקטגוריה ממסדית, אם לא ייחוד?).

פרופ' אלן בריל כתב לא מזמן בבלוגו (המומלץ מאוד) על ספר מצויין שיצא בשנה שעברה ושמדבר על הסייפא של המשפט הקודם, דהיינו המאמץ של המאמינים בזמננו להתנתק מעולם החולין, פיזית וערכית, ולאמץ תודעה כיתתית, מסתגרת. בינתיים שמתי את ידי על הספר (Holy Ignorance, מאת Oliver Roy – כאן ביקורת בנ"י טיימס). הנה ציטוט שמתייחס לעניין (ההערות בסוגריים מרובעים שלי):

תופעת היציאה-מול-התרבות [exculturation, של המאמינים] חזקה אף יותר בחברות מחולנות [לעומתה בחברות דתיות כארצות איסלמיות שונות], שכן עולם החול איבד את ההקשרים הדתיים שלו [שהיו לו עד לפני כמה מאות שנים]. לדת יש קושי להתחבר מחדש לחברה שכעת מוצבת כישות זרה. הסממנים התרבותיים והדתיים מתנתקים אלו מאלו. הצורך לבנות את עצמה בתוך הטוהר של האמונה לבדה דוחף את הקהילה הדתית לנתק באופן יזום את הסממנים הדתיים מתרבות שנחשבת [על ידם] לפגאנית, ואז לנסות לערוך להם מונופוליזציה. הקהילה חיה כמיעוט, אף אם הדת שהיא מחזיקה בה אוחזת בהגמוניה מבחינה סוציולוגית – זה בדיוק המצב של הפרוטסטנטיות בארה"ב והאיסלאם במזרח התיכון. (עמ' 117)

וזה בדיוק גם המצב עם היהדות בישראל. דהיינו, חלקים מהיהדות מתנתקים מהתרבות הכללית, שנחשבת על ידם לכופרנית וריקה מערכים, מתבצרים בתוך "טוהר אמוני" שהם מייצרים לעצמם, ואף מספרים לעצמים שהם הם "היהדות האמיתית" (זו המונופוליזציה). הקהילה אז מציבה עצמה מול התרבות הכללית, וחיה כמיעוט מדוכא. ה"בורות הקדושה", כותרת ספרו של רוי, משמעה המצאת פעולות פולחניות חדשות ("אוטובוסי מהדרין") וראייתן דווקא כביטוי של מסורתיות. אנחנו רגילים לזה מהחרדים, עכשיו אנחנו מקבלים את זה גם בציונות הדתית.

על הגלות מהעולם היומיומי וחובתה של המדינה

העניין כאן, אם כן, קשור הרבה יותר ברצון של הקהילה הדתית להפרד (פיזית ומנטלית) מזו החילונית, מאשר ברצון לקיים תרי"ג מצוות (וכי הפרדה ברחובות העיר היא באמת מצווה על פי ההלכה?). רצון זה מגיע מתוך עמדה מתגוננת, המבטאת את חולשתה של האמונה אל מול המודרנה. אולם דווקא משום שתנועת ההתחרדות הזאת לא קשורה להלכה, אין לה גבול, והיא תמלא כל חלל שיתאפשר לה. כל אזור ותחום במרחב ובחיים יתמלא באידיאולוגיה ו/או פרקטיקה שמטרתה לסמן את הקהילות הדתיות האלה כ"טהורות" ולהבדיל אותן מהעולם ה"טמא". ובכלל, ברגע שעלית על רכבת הטהרה בדרך כלל תישאר עליה עד לתחנה הסופית: אי שם בסיביר של הדת, בגלות מהעולם היומיומי.

לכן אותם "סיקריקים" מבית שמש, כמו אותם פושטקים מישיבת מרכז הרב, יותר משהם מעוניינים לחיות חיים של מצוות, מעוניינים להציג לעצמם ולעולם שהם "עבדי ה'", וההצגה הזאת חייבת להימשך כל יום, כל היום, שבעה ימים בשבוע. לעיתים לא נדירות זה כולל גם שימוש באלימות. זריקת אבנים על חיילי צה"ל לקראת פינוי מאחזים וזריקת אבנים על מכוניות של חילונים בשבת היא אותה פעולה ממש של בנייה של זהות דתית לעומתית.

מכאן שדברי השרה לימור לבנת, כאילו אפשר לתת לקהילות חרדיות להדיר את נשותיהן, מבטאים בורות מסוכנת. ודאי שאי אפשר לכפות על קהילות חרדיום להיות ליברליות (ראבק, אי אפשר לכפות את זה אפילו על קהילות חילוניות), אבל ודאי גם שיש גבול למה שדמוקרטיה הליברלית יכולה להרשות שיתקיים בתחומה. המדינה צריכה לקבוע גבולות ברורים אותם אסור לחצות, כל זה מתוך הבנה שהקנאות תמלא כל חלל שיתאפשר לה. הגבולות האלה אמורים להיות נתונים לדיון תמידי, כפי שאופיין וגווניהן של זכויות הפרט (בכלל, ומול הקהילה) נתונים לדיון והתפתחות, אבל הם בהחלט אמורים להיות מוצבים בצורה החלטית.

אי אפשר להמשיך לעמוד מול קיצוני החרדים או הסרוגים בפה פעור בעודם מנופפים במילת הקוד "ההלכה" כדי להצדיק כל שעשוע מיזוגני או הרפתקה אתנוצנטרית. אם החרדים, או חלקים מהציונות הדתית, צריכים מבוגרים אחראיים שיסמנו בשבילם את הגבולות של המותר והאסור, החברה הליברלית במדינה בהחלט יכולה, ואף חייבת לעשות כן. אם הם החליטו להתנתק מהתרבות הכללית, יבוסם להם. אבל אין שום רשות מוסרית לתת להם להתנתק מהמוסר הפשוט ותוך כדי כך לפגוע בזולתם.