אתמול עתר יורם קניוק לבית הדין המחוזי בדרישה להורות למשרד הפנים לאפשר לו "להשתחרר מהדת היהודית" באמצעות שינוי סעיף הדת במרשם מנהל האוכלוסין מ"יהודי" ל"חסר דת", לאחר שפנייתו למשרד הפנים סורבה. קניוק עשה זאת לאחר שנולד נכדו הראשון, אז

התברר לו שנכדו מוגדר במרשם האוכלוסין "נוצרי אמריקאי" כפי שמוגדרת אמו, בתו של קניוק שנולדה בישראל ושירתה בצה"ל. זאת בשל העובדה שאמה, רעייתו של קניוק מירנדה, היא נוצרייה אמריקאית. לאחר דין ודברים עם פקידי מרשם האוכלוסין אושר לשנות את סעיף הדת של הנכד ל"חסר דת". בעקבות כך ביקש קניוק להשוות את מעמדו למעמד נכדו ולהירשם כ"חסר דת", אך פקידי משרד הפנים הסבירו לו שהדבר בלתי אפשרי והפנו אותו לבית המשפט.

קניוק נוגע כאן בעצב רגיש שיכול להביא כאב רב לאנשים רבים. הוא חושף את האפלייה המאוד-לא-דמוקרטית בין יהודים לשאינם במדינה. נכדו של מי שלחם במלחמת העצמאות והיה לאחד מגדולי הסופרים בארץ לא יוכל להתחתן עם יהודיה על פי החוק הישראלי משום שהוא מוגדר כנוצרי.

עכשיו, כמובן שהוא לא נוצרי, וכמובן שהוא יהודי לכל דבר ועניין – חוץ מעל פי ההלכה האורתודוקסית, לה חשובה דתו של אמו. לקניוק כל זה נראה מטורף. הוא מעדיף להיות "חסר דת" מאשר להשתתף במשחקים של הרבנות הראשית. סביר למדי שאם אכן יפסוק בית המשפט לטובתו, יתברר שקניוק מניף כאן את נס המרד, ויהיה הראשון מבין רבים שיהפכו מ"יהודים" ל"חסרי דת".

הבעיה, חשוב לציין, היא לא ההלכה, אלא ההתעקשות על התאמה בין חוקי המדינה להלכה. זכותם של שומרי מצוות למיניהם לא לחתן את בנותיהם עם נכדו של קניוק (או בעצם, לנסות לחנך אותן לכך), אבל חובתה של המדינה לדאוג לכך שנכדו יהיה בה אזרח שווה זכויות. במדינה ישראל, בגלל המונופול של האורתודוקסיה על שירותי הדת ועל הטקסונומיה המשפטית של המדינה, ישנם מאות אלפי בני אדם שלא יכולים לקבל שירותים בסיסיים כנישואין וקבורה (לפחות לא על פי רצונם).

והעניין בעצם עקרוני יותר מזה, שכן הוא נוגע לבעייתיות שבהתעקשות של המדינה להגדיר עבור אזרחיה בני איזו דת הם. גם כאן קיימת ברית לא כשרה בין ההלכה הדתית לבירוקרטיה הממלכתית.

—

קשה לנו להבין את זה היום, אבל עד לפני כמה מאות שנים דתו של אדם לא היתה נתונה לבחירתו. אני לא מתכוון לרוטינה הבנאלית בה אחרים היו קובעים עבורך אם אתה מאמין בלידת הבתולין או בהתגלותו של המלאך גבריאל למוחמד – כפייה כזאת כמובן היתה – אלא למציאות המעניינת בה מבחינת רוב האנשים זה היה הגיוני שאחרים יקבעו בשבילך יסודות שכאלה.

עד המאה ה-18 דת על פי רוב לא היתה עניין של בחירה אמונית, אלא עניין של לידה, מקום מגורים (Cuius regio, eius religio), מצב משפחתי (הגבר קבע את דתה של אשתו) או מעמד. רדיפת האינקוויזיציה אחרי היהודים המומרים בספרד ופורטוגל נמצאת מבחינה היסטורית על התפר שבין התפיסה המובנת מאליה שאפשר (ואף רצוי) לכפות על מישהו המרת דת, לבין הצורך המתסכל לבדוק ולוודא שהוא אכן "מתכוון לזה", מרגיש ככה "מבפנים", כלומר אינו מתמיד במנהגיו הישנים בסתר.

עם הנאורות כל זה נגמר. הפילוסופים החדשים ניסחו עבור ההמונים את מה שהיה כבר המובן מאליו האינטואיטיבי: דת היא עניין פנימי, אוטונומי ואינטנציונלי. רק אם אני באמת מאמין, או לפחות באמת רוצה להאמין, אני באמת נוצרי (או יהודי, או מוסלמי וכו'). כאשר נתנאל פוזנר ביקש בשנות השמונים של המאה ה-18 להתנתק מסמכות הקהילה היהודית באלטונה מפני שכבר לא האמין בעיקרי הדת דאז, היו אלה השכנים הנוצרים-חילונים, ה-freidenkern החדשים, שעודדו את הממשל לאפשר לו להיות אזרח חופשי, ללא קהילה. לפני האמנסיפציה זה לא היה אפשרי. אחריה ניצלו יהודים רבים את האפשרות החדשה להיפרד סופית מהרבנות והמסורת, לצאת סופית מהגטו, להיות יהודים בדרכם – או פשוט להתבולל.

אבל מה שבאירופה ובארה"ב אפשרי מאז תחילת המאה ה-19, במדינת ישראל עדיין אסור חוקית. כי מדינת ישראל מתעקשת לאכוף את ההלכה האורתודוקסית בכל הנוגע למספר נקודות מכריעות בחייו של הפרט: לידה, נישואין, הורות, קבורה. בנקודות האלה המדינה תחליט בשבילך מהי הדת שלך, ובהתאם לכך איך עליך לנהוג, כל זאת גם אם אתה לא מאמין או מקיים דבר ממנה כרגיל. קשה לנו להבין את זה היום, אבל זהו המצב במדינת ישראל.

—

לכן העניין עם היוזמה של קניוק הוא רחב הרבה יותר מעוד ויכוח על זכויות אזרח ודמוקרטיה. אלו עניינים חשובים מאוד כמובן, אבל חשוב לא פחות הוא האתגר לזהות היהודית שמציב כאן קניוק. על פי הכתבה לעיל

קניוק מסביר בעתירתו כי אין בו רצון להיות חלק מ"איראן יהודית" ולא חלק "ממה שנקרא היום 'דת ישראל'" […] בעתירה מסביר קניוק כי היסטורית, נקראו בני העם היהודי בתנ"ך "ישראלים", "בני ישראל" או "בני יעקב". התובע מבקש להיות ישראלי בלאומיותו ובן בלי דת, ולא חלק ממה שנקרא היום דת ישראל ש"נפשו נקעה ממנה". קניוק טוען כי זכותו לשנות את רישום הדת מ"יהודי" ל"חסר דת" נגזרת, בין היתר, מחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, כמו גם מהלכות בית המשפט העליון, ואלה שהכירו בהכרזת העצמאות שמהווה נורמה משפטית המבטאת את ערכיה של החברה בישראל.

וכמוהו יש עוד רבים. הניכוס האורתודוקסי של היהדות, יחד עם הרודנות המשפטית שמוענקת לו על ידי המדינה, מרחיקים ישראלים רבים מדתם – את חלקם גם מישראליותם. האנטגוניזם כלפי המסורת היהודית הוא גדול בחלקים לא קטנים של האוכלוסייה, כאלה שמרגישים שנכנסים להם לתוך הבית/צלחת/ורידים. אלה אותם רבים שנתנו בזמנו ל"שינוי" את כוחה, וחלקם גם הצביעו ליברמן בתקוות שווא שהוא יעשה משהו נגד שליטת הרבנות. רק לפני כמה חודשים התפרסם סקר שהראה שחילונים באופן כללי מזדהים יותר עם ערכי התנועה הרפורמית, מאשר עם אלו של הציונות הדתית או כל זרם אורתודוקסי אחר.

ולא רק בארץ. על פי מחקר שפורסם בספר (המוערך מאוד) The Jew Within: Self, Family and Community in America משנת 2000, בעוד ש

בניגוד לישראלים, שרבים מהם נושאים טינה כלפי האורתודוקסיה זה זמן רב בשל ההשפעה והכוח הפוליטיים שלה, מעטים היהודים האמריקאים שהחזיקו באיבה עמוקה כלפי האורתודוקסיה. […] לפחות עד סוף שנות השישים, נחשבו היהודים האורתודוקסים, על ידי רוב היהודים האחרים, כבעלי הסטנדרטים הגבוהים ביותר של דבקות דתית ומחויבות. […] מצב זה השתנה בשנים האחרונות. 79% מהמשתתפים המחקר שלנו [שהתמקד בקבוצת המרכזית של יהודים אמריקאים, כלומר לא האדוקים ביותר ולא המנותקים ביותר מהמסורת – ת.פ.] שללו את הגדרת האורתודוקסיה כיהדות האותנטית ביותר. רבים (47%) אמרו שהם לא מוקירים תודה לאורתודוקסים על שהם עושים רבות למען שימור החיים היהודיים. הרוב (51%) הסכימו שהאורתודוקסים הם צרי-מוחין ושהם עצמם מוטרדים מתחושות העליונות של האורתודוקסים (52%). […] 80% מהמשיבים אמרו שהם מסכימים עם המשפט "מרגיז אותי שיהודים אורתודוקסים בישראל מגבילים את יכולתם של יהודים קונסרבטיבים ורפורמים לנהוג על פי מסורתם" (עמ' 148-149).

קניוק במקרה קולע לדעתם של האמריקאים. על פי הכתבה לעיל

קניוק גורס שלחם על הקמת מדינה יהודית-עברית שבבסיסה עמדה מגילת העצמאות, ועתה חש הוא כי הדת היהודית של העת האחרונה מייתרת ומורדת בה, ומתירה את הקשר בין הישראלים לבין היהודים בתפוצות שאינם שייכים לדת היהודית הקיצונית של היום.

במילים אחרות, השליטה האורתודוקסית במנגנון הבירוקרטי של מדינת ישראל, זאת בתוקף ראייתה את עצמה כנושאת האמת היהודית הבלעדית, נמצאת בעוכריה ומרחיקה ממנה יהודים רבים.

האורתודוקסיה נמצאת כאן במלכוד, מתוחה בין היומרה לאמת הבלעדית, לבין ההבנה שהתנשאות לא ממש מחבבת אותך על בני אדם כיום; מתוחה בין החובה להוכיח את הזולת ולהכריח אותו לשמור הלכה, לבין ההבנה הברורה כשמש שזה לא ילך ושזה לא מוסרי; מתוחה בין היומרה לכלול תחת כנפיה את כל עם ישראל, לבין המציאות בה רק מיעוטו נאמן להלכה על פיה; מתוחה בין אהבתה לשררה שמעניק לה החוק בישראל, לבין ההבנה המחלחלת שהכוח הזה רק מרחיק ממנה יהודים.

מתוחה, בקיצור, בין המסגרת ההלכתית שהתפתחה בגלות, בשטעטל, לבין המציאות שהתפתחה במדינת ישראל הדמוקרטית והחילונית. מתח הוא לא דבר בריא, בעיקר לנוכח האמת הפשוטה שרוב עם ישראל לא שומר ולא ישמור תרי"ג מצוות לעולם, ומאידך הניסיון לכפות זאת עליו רק ירחיק אותו ממה שהוא עדיין מעריך במורשתו.

—

בסופו של דבר, הבעיות האלה מתחילות מהשילוב המוזר בין דת ללאום שמציעה היהדות. נכון, היא גם וגם. אבל אם כך, למה זה על הלאום כולו לנהוג על פי מנהגיהם הדתיים של המיעוט האורתודוקסי? קניוק מבטא זאת היטב כאשר הוא מבקש להיות "ישראלי בלאומיותו ובן בלי דת" – הלאום מבחינתו גדול יותר מהיהדות הדתית של האורתודוקסיה. ואכן, למה לא, כפי שהציע בזמנו השופט חיים כהן, יהודי במדינת ישראל יהיה מי שמרגיש קשר עמוק לעם היושב בציון, עם או בלי קיום מצוות, עם או בלי אמא יהודיה? למה לא ניתן להצטרף לעם, ולא לדת? האנומליה כאן היא תוצאה של קבלה מעט נמהרת של התכתיב ההלכתי האורתודוקסי, שעבור מרבית הציבור הוא חסר משמעות בכל אתר אחר בחייהם.

למה אם כן זה המצב? למה מסכים הרוב החילוני לתת למיעוט האורתודוקסי את כל הכוח הזה? התשובה בגוף השאלה: לרבים מהחילונים המצב הזה נוח מאוד בדיוק בגלל שבכל אתר אחר של חייהם הם מנותקים מההלכה האורתודוקסית. שכן אם יהדותם מוגדרת על פי לידתם, יוצא שממנה והלאה הם פטורים מכל עניין בה, ודאי מכל מעשה. אין לטעות: חילונים רבים שמחים על כך מאוד, משום שכך הם נחשבים יהודים למרות שהם לא יודעים שום כלום על ההיסטוריה היהודית, על התרבות היהודית, ולא מטפחים אף מנהג או מצווה. והם רוצים מאוד להיחשב כיהודים. חשוב להם להיות חלק מהאתנוס היהודי, מ"עם ישראל", להתכרבל בחמימות שמספקת הלאומיות. הולכים בלי ומרגישים עם.

גם זה לא סוף העולם, אבל אם כך, למה להתעקש לא לאפשר לאחרים להתכרבל גם כן? שלא כמו שמיכת פיקה, הלאומיות רק גדלה ככל שיש יותר אנשים שמתכרבלים בה. מה ההגיון לא לאפשר לפרטים הרוצים להסתפח בנחלת ישראל לעשות כן רק מפני שהם יצאו מרחם לא יהודייה – לבד מהגיון גזעני, שמוצא טעם לחייו בתחושת עליונות על כל מי שלא שייך למועדון הסגור? וכמובן, כאן נכנס גם הסכסוך עם שכנינו ותורם את תרומתו למאבק הזהות הזה: אנחנו יהודים מול מישהו, ולכן מעוניינים מאוד להיות מלוכדים בקשר הדם שבינינו, ואכמ"ל.

הדבק שמעניק הסכסוך לזהות היהודית הוא רב, אבל נראה שהוא מתיישן ומתחיל להתפורר. הצעד של קניוק קובע שלב חדש בפולמוס על הזהות היהודית-ישראלית. לפחות דבר אחד מסתמן כבר עכשיו: הניסיון להגדיר מיהו יהודי על פי האורתודוקסיה, כמו גם הניסיון להכריח אנשים להתחתן או להקבר על פי ההלכה האורתודוקסית, לא רק שאינו דמוקרטי ומפר זכויות אזרח פשוטות, אלא מפורר את הזהות היהודית-ישראלית – אותה זהות שהוא מנסה להציל.

ההה                                                          

—

[ב-19 למאי יתקיים באונ' חיפה כנס תחת הכותרת ישראל בין אנטי-יהודיות, אנטי-שמיות ופרוגרסיביות חדשה. בין השאר ירצו שם נמרוד אלוני, עוז אלמוג, יצחק בנימיני, גדי טאוב, במבי שלג, אסף שגיב, אילן גור זאב, פיליפ וקסלר, בן דרור ימיני, אניטה שפירא וגם אני. פרטים כאן.]

שני מנהיגים דתיים מדברים על חיסולו האלים של מנהיג דתי שלישי. הארכיבישוף מקנטנברי, רואן וויליאמס, האיש החשוב ביותר בכנסייה האנגליקנית, והדלאי לאמה, מנהיגם הדתי (אבל כבר לא הפוליטי) של הטיבטים, חולקים את דעותיהם על חיסולו של אוסמה בן לאדן, מנהיג אל קאידה.

וויליאמס אמר:

אני חושב שהריגתו של אדם לא חמוש תמיד תשאיר תחושה מאוד לא נעימה. לא נראה כאילו נעשה כאן צדק. […] במקרים כאלה, כאשר אנחנו ניצבים מול מישהו שהוא בברור פושע מלחמה במובנים של הזוועות שהוא המית, חשוב שהצדק ייראה.

הדלאי לאמה מצוטט כאומר ש:

כאדם, היה בן לאדן זכאי לחמלה ואף סליחה […] אולם סליחה אין פירושה שאנו שוכחים מה קרה. … אם משהו הוא רציני ויש צורך לנקוט בצעדים (countermeasures), אז יש צורך לנקוט בצעדים.

מה אפשר לומר על שתי התגובות השונות האלה? בעוד וויליאמס הנוצרי חושב שלא נראה צדק ומבקש שהצדק יראה, הדלאי לאמה מלא חמלה כלפי בן לאדן, אבל תומך בהריגתו. ראשית מעניין לראות את ההגיון העומד מאחורי דבריהם: וויליאמס מבקש צדק, וצדק עבורו הוא משפט בבית משפט. דווקא מכיוון שלדעתו בן לאדן הוא "בברור פושע מלחמה" וחולל "זוועות", חשוב להביאו לבית דין ולהעמידו מול שופטים. כדור במצח על ידי חוליית 'אריות הים' לא נראה לו כמו צדק.

לדלאי לאמה לעומתו לא חשוב כלל הצדק המופשט, ואף לא המימד הציבורי של הפעולה. חשוב לו, ראשית, להביע חמלה (ואולי זה יותר עניין אוטומטי עבורו), שנית, חשוב לו העקרון שעל פי לכל מעשה חייבת להיות תוצאה/תגובה, ושלישית, נדמה לי שאפשר להבין שחשוב לו למנוע סבל נוסף, וזאת על ידי נטרול מקורו. על כן בעוד הוד קדושתו חש חמלה כלפי בן לאדן, הוא מרוצה מזה שהוא התגלגל הלאה. לפני כשנתיים כתבתי על כך שבודהיזם אינו פציפיזם ואני חושב שהדלאי לאמה מדגים זאת היטב בדבריו. מה שחשוב למחשבה הבודהיסטית הוא לא האדם כאדם, אלא האדם כפוטנציאל ומוקד לסבל: תחושתו, גרימתו או מניעתו.

עוד דבר מעניין מאוד כאן הוא מקורות הסמכות שפונים אליהם שני המנהיגים הדתיים האלה בבואם לפסוק את פסוקם. די ברור שהארכיבישוף לא הציץ לברית החדשה לפני שקבע ש"לא נראה כאילו נעשה כאן צדק". הוא קבע כך משום שהוא מתבונן במצב על פי השקפת העולם הנוכחית במערב, זו של ההומניזם והפרדת הרשויות של הדמוקרטיה הליברלית. נכון שהברית החדשה לא ממש מספקת כלים לבחינת העניין, או לחילופין, מספקת כלים לא מספקים בהחלט (אלא אם כן אנחנו רוצים להושיט תמיד את הלחי השנייה), אבל נדמה לי שדי ברור שמה שמנחה את חשיבתו של וויליאמס אינם כתבי הקודש, אלא דיני הלוחמה של ועידת ז'נבה. (יש לציין עם זאת, שדיני לוחמה בכל זאת שייכים לתרבות המערבית, שאחד ממקורותיה הוא הנצרות).

לעומת וויליאמס הדלאי לאמה חושב על העניין, כאמור, כמו בודהיסט. בשביל לבחון את המעשה הוא פונה אל ההגיון הבודהיסטי הקלאסי, וממנו הוא מפיק את תובנותיו. העקרונות שמנחים אותו נובעים מתמונת העולם המטאפיזית של חוק הקארמה, גלגולי נשמות, והשאיפה לשחרור כל הישויות החיות מסבל.

יחד עם זאת, מכיוון שההגיון הבודהיסטי הפשוט אינו תואם את התדמית שנוצרה להגיון הבודהיסטי הפשוט, וכנראה גם לא את צרכיו היחצניים של הצוות של הדלאי לאמה, הלה הוציא סיכום משלו לשיחה, בה הוא מפרש כי

הוד קדושתו הדגיש שיש להבדיל בין הפועל לפעולה. הוא אמר שבמקרה של בן לאדן, הפעולה שלו היתה כמובן הרסנית […] ולכן יש להביא את הפעולה שלו לדין צדק (his action must be brought to justice), אמר הוד קדושתו. אבל לגבי הפועל עלינו להפגין חמלה ודאגה, הוא הוסיף. לכן הצעדים שנוקטים, לא משנה באיזו צורה, צריכים להיות בחמלה.

תהרגו אותי אם אני מבין איך מביאים פעולה לדין צדק. התגובה התמוהה והמגומגמת הזאת, שברור שיצאה בנסיון נואש לתקן נזק תדמיתי שלכאורה נעשה, דווקא יותר מתאימה ברוחה לאמרת הכנף הנוצרית הידועה על כך שיש "לתעב את החטא ולאהוב את החוטא". הנה כי כן, בעוד הארכיבישוף מקנטנברי כבר מזמן מדבר במערבית מודרנית, הדלאי לאמה מדבר בודהיסטית, ואילו הצוות הרשמי שלו מתקן את דבריו לנוצרית.

—

ומה עם היהודים? בעוד שכל כך ברור שרבנים בארץ שמחים על חיסולו של הארכי-טרוריסט עד שהם לא היו צריכים אפילו לומר זאת, הרב אריק יופה, מנהיגה של התנועה הרפורמית בארה"ב, אומר ש"לפעמים במסורת היהודית, בעיקר לאלו מאיתנו שנמצאים בצד הפרוגרסיבי, קל לשכוח את יכולתו של האדם לעשות רע". הוא משווה את רדיפת בן לאדן לרדיפת הטרוריסטים שטבחו במשלחת האולימפית הישראלית למינכן וטוען ש"רדיפת צדק פעמים רבות אינה נקייה ולא יפה, אבל היא הכרחית". צדק עבורו, אם כן, הוא חיסולו של בן לאדן. הרב יופה בוחר להתעלם מהחוק הבינלאומי היבש, ופונה להוויה היהודית, מעברה הרחוק והקרוב יותר.

ורק מילה קטנה לסיום. אני חושב שחשוב לומר שבמקרה של בן לאדן קל במיוחד להתעלם מהחוק היבש, וזאת מפני שהוא הודה במו פיו, בתפוצה עולמית, פעמים רבות, שהוא אחראי לרצח של המונים ומתעתד לרצוח עוד המונים. לא מדובר בחשד עלום של מערכת ביטחון כלשהי. לכן הגם שלדעתי היה עדיף להביא אותו למשפט, גם אני במקרה זה חושב שטוב מאוד שהרגו אותו. והנה עוד כמה תגובות של אנשי דת, מינורים יותר מהשלושה הנ"ל, למותו של הטרוריסט.

או: איך שריתי עם צוות בוראי הגלקסיה, ויכלתי

ביום רביעי שעבר בבוקר הגעתי לבית משפט השלום בחדרה מלווה באשתי היקרה, ובעו"דיני היקר גם הוא. בשעה שמונה ורבע הדלתות עדיין היו סגורות, וחיכינו כולנו בחוץ. כולנו, כלומר אני וזוגתי, עו"דיני (המעולה) ישי שנידור, שי טובלי ובן-זוגו, שני עו"דינו של טובלי עמית זילברג וחיים איצקובסקי, וכן פמלייה שלמה שנלוותה לטובלי, הלא היא קהילת תלמידיו הנאמנים (לא אציין את שמותיהם כדי לחסוך מהם מבוכה). עברתי בעיני לאט על כל הנוכחים, אולם אף אחד מהם לא הישיר אלי את מבטו. חיכינו ביחד בדממה, אם כן, שהשערים יפתחו.

כשנכנסו, האולם הקטן התאכלס במהרה. טובלי ולסטר ישבו בפינה השמאלית, ונשרכים מאחוריהם ישבו התלמידים, ממלאים את כל הכיסאות מלבד אלה שלי ושל אשתי, בפינה הימנית. בהמשך יתברר איזו שגיאה טקטית חמורה מצדו של טובלי היתה להביא את עדר מלחכי פנכתו. כשכב' השופטת הדסה אסיף נכנסה עמדנו כראוי, והתיישבנו רק אחרי שהיא התיישבה. והיא, אחרי שהתיישבה, פנתה אל עורכי דינו של טובלי, ופשוט התחילה לנזוף בהם.

הפרוטוקול אינו עושה צדק למה שהתחולל שם. המחזה היה מרהיב. כב' השופטת הביעה, באופן בוטה וחריף, את תמיהתה על עצם הגשת הדרישה להוריד את מאמרי על טובלי עוד לפני המשפט. האם יש למנוע ממני לכתוב ברשת, כך שאלה, כאשר טובלי עצמו משתמש באותו הכלי ממש כדי להפיץ את רעיונותיו לכל עבר? האם אכן העללתי או הכפשתי כאשר כתבתי שטובלי מקיים יחסי מין הומוסקסואלים? האם אכן שיקרתי כאשר טענתי שטובלי הוא מנהיג כת? האם אכן פגעתי בפרטיותו של טובלי כאשר הוא עצמו פירט "לפרטי פרטים", "ביד רחבה", את הרפתקאותיו המיניות על גבי האינטרנט?

חצי דקה לתוך הדיון עורכי הדין של טובלי כבר התחילו לגמגם. אה בה ציגלה מה. שימו לב לקטע המוזהב הזה מהפרוטוקול, שמתאר את אחת מתגובותיהם:

לשאלת בית המשפט – אם הטענה שיש יחסים הומוסקסואלים – בין התובעים היא שקר כאשר התובעים עצמם ציינו במאמרי אינטרנט שפירסמו, אני אומר – אנחנו טוענים שזה שקר. אלה דברים שלא קורים כיום. אני אומר שלמרות שהאיש שלי פירסם בעניין הזה מאמרים שנכנסו לפרטי פרטים של יחסיו המיניים, זה שקר שכתבו את זה במסמכים שצורפו לתביעה.

תענוג גמגומי צרוף. והיו עוד רגעי קסם, שלא נכנסו לפרוטוקול משום מה. כך למשל, התעניינה השופטת איך דואג טובלי כל כך ל"פרטיותו", כאשר הוא עצמו מתערטל בפומבי, ולא רק זה, אלא גם חושף בפומבי, בפרסומים שונים, שמותיהם של קטינים שנמצאים בקבוצתו. האם אין כאן פגיעה חמורה בפרטיותם? התשובה כללה כמה גמגומים נוספים.

ולמה זה האולם מלא בתלמידיו של טובלי, אם התובעים מתעקשים שהוא "פירק את קבוצתו"? האם אכן הוא כבר אינו מנהיג של קהילה? כאשר טענו עורכי דינו של טובלי שמדובר ב"כיתה לימודית" שמורכבת מ"אנשים שמגיעים למפגשים ומאמינים באמונה כזו או אחרת", שאלה כב' השופטת האם יבואו כל הנוצרים לדיון בתביעה של אדם שכתב ביקורת על הנצרות, או כל היהודים לדיון של אדם שכתב ביקורת על היהדות – דהיינו, לי היה נדמה שכב' השופטת רמזה שברור לה שמדובר עדיין בקהילה סגורה, בעלת מבנה סמכותני-היררכי, תחת מנהיגותו של טובלי. אבל רק אל תגידו "כת".

אובג'קשן, יור הונר

אין שום ספק שזעמה של השופטת על הטובליז קשור בתגובה שהגיש בשמי עו"דיני ישי שנידור (הנה היא כאן בסקריבד). בתגובה הראנו בצורה נאה שאין שום ביסוס לבקשה להוריד את מאמרי כבר עכשיו, שכן טובלי אומר בעצמו, על עצמו, דברים דומים מאוד לדברי עליו. ציינו שהמבקשים הסתירו את העובדה שאני פניתי ודיברתי פעמיים(!) עם אשתו לשעבר של טובלי, וביקשתיה לומר לו שיטלפן אלי כדי לקבל ממנו תגובה, ושהוא סירב להגיב. כן הראנו את הכשלים הרבים שבבקשתם הכוללנית של התובעים, ולסיום עמדנו על כך שמחד אני בהחלט לא "נטפל" לטובלי, ומאידך יש בהחלט עניין ציבורי רב בדיווח אודות פועלו הטראנס-גלקטי של טובלי. למשל טענו ש

העיסוק של המשיב במבקש הוא זניח, בטל בששים ממש ביחס לנפח הפעילות שלו. המשיב רואה במבקש אנקדוטה, שרלטן העושה ברוחניות שימוש ציני, המנצל לרעה את הכאריזמה שלו, ובעל השפעה רעה על אלה הנסחפים אחריו. המשיב אינו רואה בו ובפועלו מושא לעיסוק רציני, והוא אכן כמעט ולא עוסק בו.
[…]
מובן מאליו, שיש עניין ציבורי בפועלו של אדם המבקש לסחוף אחריו את הציבור להשגת מטרות רוחניות שנויות במחלוקת בלשון המעטה, ואשר פועל בדרכים בעייתיות, בלשון המעטה דהמעטה. יש עניין ציבורי באדם שמרכז סביבו קהילה רוחנית של אנשים המצייתים לו, שסבור שיש באמתחתו מזור לכל תחלואי האנושות, ממחלת הסרטן ועד הדרך אל האושר.
[…]
למשיב אין כל עניין אישי במבקש. הוא פרסם את הדברים כחוקר בתחום, ומתוך תחושת אחריות.

אמת ויציב. בקיצור, כב' השופטת ראתה, השתכנעה, ולסיום שלחה את הטובליז החוצה "חמש דקות לשקול אם להמשיך עם הבקשה [להוריד את מאמרי כבר עכשיו] והאם להמשיך עם התביעה, או לומר 'סליחה, טעינו'". הזוג טובלי וזוג עורכי דינם יצאו החוצה להסתודד, וכשחזרו אמרו שהם מוותרים על הבקשה, אבל ממשיכים עם התביעה. לא הבינו את הרמז, מסתבר.

יצאנו החוצה עייפים אך מרוצים. עשירים ב-5000 שקל (הוצאות משפט), אבל אחרי שבועיים של הכנות מתישות לדיון, שגזלו ממני שעות עבודה ושינה. אין ספק, עברתי קורס מזורז בהלכות דיבה, ושמחתי לגלות עד כמה זהיר הייתי בכתיבתי. עברתי גם קורס מתקדם בהיסטוריה של טובלי, וכמות המידע שיש לי עליו עכשיו מפחידה אפילו אותי. בהקשר זה יש להודות גם שטובלי היווה יריב קל מהרגיל, בשל ריבוי השטויות שדאג לפרסם על עצמו מעל כל במה אפשרית.

ביום חמישי עלה האייטם הזה באתר מעריב, המראיין אותי ואת הטובליז על מה שקרה ברביעי – ראו שם קובלנותיהם כנגד מערכת המשפט הישראלית. במהלך הסופ"ש נודע לנו שטובלי משך את התביעה, כלומר הגיע למסקנה שכדאי לו לסגת כשיש לו עדיין לאן.

בקיצור, נגמר, וכוחות האור גברו.

הסיפור הגדול באמת

ועכשיו, לחשבון. קודם כל תודה גדולה גדולה. מאז יום רביעי, ה-23.3, כאשר פרסמתי את הרשימה הזאת, קיבלתי 238 תרומות, אשר ביחד מסתכמות ב 31,340 ש"ח. זהו ללא ספק סכום מדהים, ואני שוב מודה בכל פה, בהתרגשות ובהוקרה עמוקה, על האמון והאהבה שהענקתם לי. מלבד סיפור מיקי רוזנטל אני לא זוכר מקרה דומה של התגייסות של קוראים ותומכים למען חוקר חופשי ובלוגר, ואני מרגיש אסיר תודה שכך נהגתם במקרה שלי. אין לי ספק שמכל הבלגן הזה זה הדבר הגדול באמת שהתרחש כאן.

אז ברור שכרגע לא נדרשות עוד תרומות למען המערכה המשפטית (תרומות להבעת הערכה כללית יתקבלו בברכה). ובכל זאת, מה עושים עם כל הכסף הזה? 5000 השקלים שקיבלנו מטובלי, הוצאות המשפט, הולכים לעו"דיני, כפי שסוכם בינינו בתחילה. בנוסף, אני משלם לו 3000 שקלים, שכר טרחה (שווה כל גרוש, הבחור). בנוסף, הוצאות על מוניות להעברת מסמכים וכל מני מגיעות ל-860 ש"ח. נותרנו עם 27,480 שקלים חדשים בלבד.

ומה איתם? אז ככה: כל מי שרוצה את כספו בחזרה, יוכל לקבלו. נא לפנות אלי במייל tomerpersico בשירות הדוא"ל של gmail (ולא יאהו), לציין כתובת, ואשלח צ'ק. אקדים ואומר שלא אוכל להחזיר בדיוק את הסכום למי שתרם דרך פיי-פאל, מפני שפיי-פאל כבר גבו את העמלה שלהם, על סך כמה שקלים עד כמה עשרות שקלים, תלוי בסכום התרומה. כמו כן, זה יכול לקחת מעט זמן, אם רבים יבקשו.

מהכסף שישאר (ואחרי שאנכה ממנו מס כחוק), אתרום 20%, אותם אחלק בין המלכ"רים הבאים: התנועה להעצמת הרוח בחינוך (שאני גם מתנדב בשורותיה), האגודה לזכות הציבור לדעת (שעזרו לי בעת הצרה), חזון פתיה, ומרכז צדק לנשים. את שארית הכסף (שלא יהיה ספק: אני בהחלט שמח בו מאוד מאוד – זה סכום משמעותי עבורי) אקדיש להמשך פעילות הבלוג, כלומר כבטוחה כנגד ניסיונות התביעה הבאים, אם חלילה יבואו, וכן הוצאות שעד כה היו על חשבוני, כגון ספרות מקצועית, נסיעות וכניסות לכנסים, ציוד מחשוב, ציוד הקלטה וצילום, וכדומה. אני מקווה שכך הכסף ישרת לא רק אותי, אלא גם אתכם, נאמנה.

אפקט סטרייסנד

קוראים יקרים, ראו נא את הטבלה הבאה:

מדובר בגרף מתוך סטטיסטיקת הבלוג שלי, המראה את כמות הכניסות של קוראים שונים למאמר האחרון שלי על טובלי, ההוא שהתחיל את כל הבלגן. שימו לב שהכניסות הולכות וקטנות, עד שביום שלפני הקפיצה האחרונה נכנסו לקרוא את המאמר שני אנשים בלבד. יום אחרי כן פרסמתי את הרשימה "טובלי תובע אותי", ומיד צפו בה 776 איש. מאז הרשימה שבה להיות פופולרית ונקראת על ידי מאות אנשים בשבוע. דבר זה יכול ללמדנו עד כמה טיפשית יכולה להיות תביעת דיבה, שמחזירה לעניין הציבורי משהו שכבר בעצם הלך ונשתכח. בנוסף, שמתי לב שמישהו כבר דאג לעדכן את הערך של טובלי בויקיפדיה על המאורעות האחרונים, וזה בהחלט נראה לי עונש הולם ופואטי על הניסיון להשתקה.

סיכום, ומילה לשי

שיהיה ברור: עם כל שמחת הניצחון, אל לנו לשכוח ששי טובלי, על פי מיטב הבנתי והכרתי, הוא מנהיג כת, שפגע בעבר באנשים, ומסוכן לאחרים גם כיום. אני דיברתי אישית עם מספר אנשים שהוא פגע בהם בצורה קשה. זאת ועוד: הדיבורים מטעמו על פירוק הכת הם לדעתי שקרים, כפי שקוראי הבלוג הזה יודעים כבר זמן מה, וכפי שהנוכחות של תלמידיו בבית המשפט העידה. בידי כיום גם עדויות נוספות על כך, שלא היו לי לפנים. טובלי, בקיצור, אינו טיפוס חיובי. ראו הוזהרתם.

ואת המילה האחרונה אני רוצה להפנות לשי טובלי עצמו. שי, אולי לא תאמין, אבל אין לי שום דבר אישי נגדך. אני לא שונא אותך או כועס עליך. כל מה שכתבתי כתבתי כי אני חושב שיש צורך להזהיר את הציבור מפעילותך הציבורית, שגורמת לאנשים נזק וצער. פזר את קבוצתך, הפסק להמציא שיטות רוחניות, הודה שאינך הבודהה מאוריון, וחזור להיות כותב רגיש ומוכשר. אם תהפוך לאדם פרטי כמובן שלא אחלום לכתוב עליך. כל עוד אשמע שאתה ממשיך ללמד, ולקבץ סביבך תלמידים, אני משאיר לעצמי את הזכות לכתוב על כך, ולהביע את דעתי.

—

טובלי ותלמידיו התחילו לכתוב טוקבקים כאן בבלוג, ובכלל זה הכפשות. לא אהיה בבית חלקים מהיום, ולכן אאלץ לקבוע שהתגובות יהיו מותנות באישורי. אכניס כל תגובה שלא תציין שמות של אנשים בכת או של אנשים שהיו בכת, כפי שעשיתי עד כה. עם זאת, אנא מכם תלמידי טובלי, נסו לשמור על רמת דיון בוגרת.

עוד דבר: במהלך אסיפת העדויות על טובלי דיברתי עם רחל ליכטנשטיין, שהיום מרכזת את הפעולות של המרכז לנפגעי כתות. דיברנו גם על אותה כתבה שהתפרסמה ב"7 ימים" בה לכאורה התגלה שיש למרכז אג'נדה חרדית. ליכטנשטיין הבטיחה לי שזה לא המצב. כאמור, גם משיחה עם דוברת המרכז, שרונה בן משה (אותה אני מכיר גם באופן אישי), קיבלתי מסר זהה, ואני נוטה להאמין להן.

אני רוצה להביע את ההוקרה העצומה שאני מרגיש כלפיכם, קוראותי וקוראי הותיקים, וגם אחרים שהזדהו עם המאבק. תודה רבה רבה על התמיכה המתפרצת והמחבקת לה זכיתי, מורלית וכספית. הפוסט הקודם נצפה על ידי כמעט שבעת אלפים איש, ויותר ממאתיים איש תרמו ממיטב כספם לטובת הבלוג וההגנה המשפטית, דבר שכמובן מאוד מאוד עוזר לי. מה אפשר לומר? זה פשוט מפגן של תמיכה שאני מאושר להתברך בו. מצד קוראי הותיקים אני רואה בכך לא רק הבעה של אהבה לכתיבתי אלא גם אמון, שלא אכתוב משהו שאני לא יכול לעמוד מאחוריו. מצד מי שהגיע לכאן לראשונה, זו הבעת סולידריות והתנגדות לניסיון להשתקה בחסות המשפט. תודה רבה רבה לכולכם.

הכסף יוקדש למערכה המשפטית. כל התרומות מתועדות כמובן, ודו"ח סופי יפורסם בבלוג, בשקיפות מלאה, כראוי. במסגרת ניהול המשפט בקוד פתוח אני אשמח גם לשלוח את כתב התביעה, ב-pdf, לכל מי שחפץ בכך (הנה המסמך ב-scribd). העדכון כרגע הוא שאנחנו, כלומר טובלי, עו"דינו, אנוכי ועו"דיני נפגשים ביום ד' בבוקר לדיון ראשוני וחשוב. משם יתברר אם ואיך אנחנו הולכים למשפט. מתוך כך יתברר גם כמה כסף כל הבלגן הזה הולך לעלות לי. משפט שמתנהל (בהצלחה) עד סופו עולה כמה עשרות אלפי שקלים. נקווה שלא יהיה צורך בכך.

ומה עוד? בינתיים קיבלתי עדויות חדשות ומצויינות על מעללי טובלי, ואני מבקש עוד עדויות, לכל מי שנפגע או יודע על פגיעה מפעילותו. אפשר ורצויי גם לשלוח מאמרים שהתפרסמו על טובלי בעיתונות (לא ברשת), למי שבמקרה מחזיק ארכיון פרטי בבית. כמו כן, ב- 9.3.07 שודרה כתבה על הקהילה של טובלי ב"אולפן שישי" של ערוץ 2 – האם למישהו יש הקלטה? זה גם יכול לעזור.

ורק אומר שכמו כמה מגיבים, גם אני מאוד רוצה לשוב למתכונת הרגילה של הבלוג, ללא קשקושי טובלי. באמת שיש דברים הרבה יותר משמעותיים לכתוב עליהם. אבל כנראה בזמן הקרוב תשמעו קצת יותר על זה, אז אנא סבלנותכם. את השבוע האחרון למשל הקדשתי כמעט כולו להכנה למשפט. בסוף גם זה בטח יהפוך לפוסט. שקיפות מלאה, כאמור.

ג'ייקובס בראש

אבל פטור בלא כלום אי אפשר – בשבוע שעבר בכל זאת התרחשו שני אירועים שכדאי לתת עליהם את הדעת. הראשון הוא שנבחר ראש חדש לתנועה הרפורמית. הרב ריצ'רד ג'ייקובס נבחר אחרי חודשים של דיונים, וצפוי להחליף את הרב אריק יופה, שנמצא בתפקיד כבר 15 שנה (יופה, כזכור, הוא זה שהאנס המורשע משה קצב, עוד בהיותו נשיא מדינת ישראל, סירב לכנות אותו "רב"). ג'ייקובס, אם כן, ינהיג תנועה שמכנסת תחתיה כ-900 בתי כנסת ומיליון וחצי יהודים אמריקאים.

ולמה זה משמעותי? תשובה לכך אפשר למצוא בכתבה מצויינת של נועם שיזף במוסף הארץ האחרון. שיזף מתאר בה את הפער, שלא לומר קרע, ההולך וגדל בין יהודי ארה"ב למדינת ישראל. מספר מרואיינים מספרים לו על כך שישראל הפכה לנושא שאי אפשר לדבר עליו בין יהודי ארה"ב, כל כך חריפות המחלוקות ביניהם בקשר אליה. כל זאת מפני שעבור יהודים אמריקאים רבים חלק מרכזי בזהות היהודית הוא נאמנות לתפיסה ליברלית ומוסר אגליטרי. הנה:

הבעיה עם ישראל אינה נוגעת רק לתהליך השלום ולכיבוש. במידה רבה, דווקא להתפתחויות הפנימיות בחברה הישראלית יש משקל גדול יותר עבור רבים. יהודים ליברלים מוטרדים מרדיפת ארגוני זכויות האדם, מהקווים הנפרדים לנשים ולגברים בירושלים וממכתבי הרבנים; לא פחות מ-1,000 רבנים אמריקאים חתמו על מכתב מחאה בתגובה לאיסור השכרת הדירות לערבים. שני נושאים אחרים שזכו לפרסום ניכר בקרב יהודי ארצות הברית כמעט שאינם מקבלים תשומת לב בדיון הציבורי בישראל: חוק הגיור, שיעניק את המונופול בשאלת הגיורים לרבנות הראשית וכבר יצר בקהילות הרפורמיות והקונסרבטיביות תחושה שמותירים אותם מחוץ לגדר, והמעצר על ידי משטרת ירושלים של נשים מארגון "נשות הכותל" שביקשו להתפלל עם ספר תורה, כנהוג בקהילות שלהם, ברחבת הכותל בירושלים.

בהמשך הכתבה מסביר שמואל רוזנר, שבדיוק יצא לאור ספרו העוסק ביהודי ארצות הברית ("שטעטל, בייגל, בייסבול" – כתר):

חשוב להדגיש שאין נתונים חד משמעיים בנושא, בין השאר כי קשה למדוד יחס רגשי. מה שכן ניכר זה פער תרבותי עמוק מאוד בין יהודים ישראלים ליהודים אמריקאים. אצל האמריקאים, ליברליות פוליטית היא במידה רבה חלק מהדת. הם הטמיעו את הערכים הפוליטיים הליברליים שלהם כל כך עמוק לתוך ההוויה היהודית שלהם, שמאוד קשה לזהות איפה נגמרת הפוליטיקה ואיפה מתחילה הדת.

לאותה תפיסה הרואה במוסר עמוד תווך מרכזי בזהות היהודית יש שורשים שמגיעים בעת החדשה עד למנדלסון, והיא שוכללה מאוד בקרב התנועות הקונסרבטיבית והרפורמית. עבור אותם יהודים אי אפשר להפריד בין נאמנות ליהדות לבין נאמנות למוסר אוניברסלי. מכאן מובן למה להסמיך נשים או הומוסקסואלים לרבנות, למשל, הוא עבורם עניין בעל חשיבות יהודית, ולא פשרה על ערכי היהדות. מכאן מובנת הרגישות לעוולות שנעשות כלפי החלש והזר. מכאן מובן גם למה כשמדינת ישראל לא נאמנה לאותו מוסר, היא מהווה מקור לרגישות שהנגיעה בו מעוררת לא מעט אמוציות.

ולכן מעניינת מאוד מה היא העמדה המוסרית של הרב ריצ'רד ג'ייקובס. בהתחשב בכך שהוא היה יו"ר הועדה לפלורליזם בקרן החדשה לישראל, שבמסגרתה פעל במשך כעשרים שנה, ומכיוון שרק לאחרונה תמך בזכותם של יזמים מוסלמים לבנות את אותו מסגד ליד אתר התאומים, אפשר להבין לא רע איפה הוא על הסקאלה שבין ברוך מרזל למרטין לותר קינג. אם רק לפני חודשיים אמר יופה שישראל לא נראית לאחרונה כמו דמוקרטיה, מותר להניח שג'ייקובס מסכים איתו ואף מעבר לכך. מותר גם להניח שתהיה לזה השפעה על יחסי יהדות ארה"ב ומדינת ישראל.

ליאור בראש

העניין המעניין השני הוא "ועד רבנים" חדש שלכאורה הוקם, ושאמור לשמש כ"בית הוראה" שבו יידונו נושאים הנוגעים "לציבור, לעם ולמדינה" ו"תקבע דעה תורנית ברורה וכן יעדים ומשימות הראויים להיקבע על פי דעת תורתנו". בדיוק מה שהיה חסר. ומי ברבנים?

בראש בית ההוראה עומד הרב דב ליאור, רבה של קריית ארבע-חברון, הנחשב לפוסק הבכיר ביותר מבין חברי הועד. כמו כן חברים בבית ההוראה הרב נחום אליעזר רבינוביץ, ראש ישיבת מעלה אדומים, הרב אליקים לבנון, הרב האזורי לשומרון, הרב דוד חי הכהן, רבה של בת ים, הרב מיכאל הרשקוביץ, רב היישוב נריה והרב שמעון כהן, רבה של באר שבע. לכיפה נודע כי אל הועד הוזמנו גם הרב יעקב אריאל, רבה של רמת גן, יחד עם הרב שמואל אליהו, רבה של צפת – אך השניים טרם קיבלו החלטה בנושא.

נו, כל התכשיטים במקום אחד. אם כי מעניין אם הרב אליהו, שמנסה למצב את עצמו כיורשו של אביו, יסכים להיכנס תחת מרותו של ליאור. ושימו לב:

הרב בורשטין טוען כי ועד הרבנים החדש איננו גוף מתחרה לארגון הרבנים הגדול "צהר"

קרי: ועד הרבנים הוא גוף מתחרה לארגון הרבנים הגדול "צהר". כנראה מפני ש"צהר" הפך לגוף שמוציא ניירות עמדה לגבי ענייני דיומא, ואותם רבנים ימניים ותיאוקרטים יותר הרגישו שדרוש גוף שיתן תגובה חרד"לית הולמת. וכל זה כדי לומר, שהקווים מתחדדים ומתבהרים. ברגע שיש גוף, ברגע שלגוף יש שם, אפשר כבר להתייחס אליו כזרם. ברגע שיש זרם, יש זרם שממול. והנה יש לנו כעת את הרבנים ה"צוהריסטים" ומולם, נאמר, ה"בית-הוראיסטים", או "הליאוריסטים".

טוב, אז הוגשה נגדי תביעת דיבה. נעים זה לא, בזבוז זמן וכסף זה כן. טובלי ולסטר תובעים אותי על שהוצאתי לכאורה (אוי, המילה הזאת עכשיו נכתבת עלי!) את דיבתם רעה, בכך שפרסמתי מאמרים שונים על פועלו הרב-תחומי והבין-גלקטי של טובלי. לא רק המאמר האחרון, שהביא עדות קשה מתוך הקהילה של טובלי, מפריע להם – הם הולכים אל ההיסטוריה ומצטטים מאמרים החל מ-2006. נו טוב, טובלי עבר גלגולים רבים מאז. בשלב זה הם דורשים 220 אלף שקל.

אז מעבר לשאלה מדוע הבודהה מאוריון, המתקשר הבלעדי של צוות הבוראים של הגלקסיה, זקוק לשירותיה של מערכת המשפט של מדינת ישראל, ואחרי ששאלנו את עצמנו מה ערכו של מורה רוחני שאינו מסוגל להתמודד בכוחות עצמו עם יריב שאינו יותר מכותב בלוג, אני חושב שראוי להתייחס ברצינות לשאלת חופש הביטוי.

לדעתי התביעה של טובלי היא פגיעה מסוכנת בחופש הביטוי. אני לא מתכוון שבמידה ואפסיד במשפט היא תפגע בחופש הביטוי שלי, אלא שכבר עכשיו מדובר בניסיון להשתיק קול של ביקורת, רק מפני שהוא לא מוצא חן בעיני מושאה. זאת משלוש סיבות.

ראשית, מדובר בפגיעה ממשית באפשרות של פרסום מידע, ובמשנה תוקף פרסום מידע באינטרנט, על ידי אנשים כמוני. שהרי טובלי לא תובע כלי תקשורת כמו אתר מעריב, עיתון הארץ או ערוץ 2 שפרסמו בעבר כתבות מאוד לא מחמיאות עליו (למשל זאת, או זאת). הוא תובע בלוגר, שמפרסם רשימות בבלוג פרטי, ללא יועץ משפטי וללא גב כלכלי. כלומר טובלי לא תובע את מי שבאמת פרסם, בצורה מאסיבית, בהפצה המונית, מידע לא מחמיא עליו, אלא את מי שנוח לו לתבוע, את מי שנוח לו לאיים עליו.

בהמשך לכך, שנית, זאת פגיעה בחופש הביטוי מכיוון שטובלי מצפה שאכנס ללחץ, ומיד אפתח במשא ומתן ואסכים להוריד את הרשימות שלי בתמורה לביטול התביעה. טובלי יודע שאין לי כסף לשלם במקרה שאפסיד. הוא יודע שבקושי יש לי כסף לממן הגנה. אני הרי חי ממשכורת של מורה בתיכון ומלגת דוקטורנט באוניברסיטה. כלומר, נוח לו לתבוע אותי גם בגלל שהוא לא מפחד ממני, ונוח לו לתבוע אותי גם בגלל שהוא חושב שאני מפחד ממנו.

שלישית, טובלי דורש מבית המשפט שיורה לי להוריד את הרשימות עוד לפני פתיחת המשפט בענינינו (למביני עניין, הוא ביקש צו עשה זמני). כלומר הוא אפילו לא מוכן לחכות עד שבית המשפט יפסוק מי מאיתנו צודק, אלא מחפש להשתיק אותי כבר עכשיו. אני כמובן טוען שכתבתי עליו אמת, ואם אכן כך, הרי שמה שכתבתי חיוני מאוד לטובתו ולשלומו של הציבור. מדובר, אם כן, בפעולה אלימה, וזאת מאדם שמטיף לשלום ואהבה.

כמה מילים העבר וההווה של הבלוג

פתחתי את הבלוג הזה לפני כמעט חמש שנים. ברשימת סיכום, אחרי שנתיים של כתיבה, כתבתי:

הבלוג מוקדש לענייני רוחניות, ומתוקף כך גם לענייני דתות. […] אני משתדל להביא לכאן ידיעות שלא מגיעות לתקשורת הכללית, או ניתוחים של נושאים מתוך הזוית הרוחנית או הדתית, שגם כמובן קשה למצוא במדיה הפופולרית. בכלל, אני חושב שיש הרבה אי הבנה, וחוסר ידע, בנוגע לדתות (וודאי לרוחניות) בתקשורת, ואני מנסה לשפר את המצב, עד כמה שאני יכול. […] המטרה שלי בסופו של דבר היא אחת: להעשיר את השיח הדתי-רוחני בארץ.

אני עדיין חושב כך ועושה כך. ועוד: לא סוד הוא שהעיתונות במשבר. גם על עניינים שהיא מבינה קשה לה לפעמים לכתוב. הזירה הציבורית נותרת בנושאים רבים ריקה, יתומה. בלוגרים טובים לא יכולים להיות תשובה מלאה לכך, אבל הם חלק מהתשובה, וחלק שיכול להיות משמעותי. מה שאני כותב, כולל מה שכתבתי על טובלי, מנסה לשפוך אור על תופעות נסתרות, מוסתרות או פשוט לא מובנות. אני חושב שזה חשוב, ואם לא הייתי חושב כך ודאי הייתי מנצל את זמני ויכולותי אחרת.

בהמשך לדברים אלה, התביעה של טובלי מעלה משהו שניתן לכנות "הדילמה של הבלוגר". מצד אחד הבלוגר פועל להעשרת השיח הציבורי בנושאים שיקרים ללבו. הוא לא עושה את זה בשביל כסף (גם אלה שמבקשים תרומות לא עושים את זה בשביל הכסף), ולרוב הוא משקיע בעניין הרבה יותר מכל טובה שצומחת לו ממנו. במובנים רבים מדובר בשירות pro bono לרווחת הכלל. בכל אופן כך אני מרגיש לגבי עצמי.

מצד שני, באמת שאין לי שום רצון להפסיד כסף שיש לי, ובטח שלא 220,000 ש"ח שאין לי. הדבר ההגיוני ביותר עבורי, לכן, הוא להיכנס למשא ומתן עם טובלי ושות', ולסגור על התנצלות רפה בבלוג והסרת הרשימות. ברור לי שזה אפשרי, ואני בטוח שזה גם יקל מאוד על קרוביי. אלא שבמובן מסויים במעשה כזה אחריב במו ידי את כל מה שעשיתי בבלוג הזה מתחילתו, אחטא למטרתו ואשחית את רוחו.

הבחירה לא לעשות כן היא החלטה "ציבורית" על חשבונו של אינטרס אישי. כאמור לעיל, המטרה שלי בסופו של דבר היא אחת: להעשיר את השיח הדתי-רוחני בארץ, ואני לא רוצה לתת יד להשתקה, בעניין זה כבעניינים אחרים, של השיח הציבורי.

כמה מילים על העתיד של הבלוג

ועם כל זאת, ברור לכל בר דעת שיש כאן צומת מסויים בדברי ימי הבלוג שלי, אולי גם של אחרים. כאמור, כבלוגר אין לי את הגב הכלכלי שיש לעיתונאי, ולא את ההגנה המשפטית שמספק עיתון, על יועציו ועו"דיניו. אני לבד. זה הופך אותי להרבה יותר פגיע כמובן, ומן ההגיון שאזהר הרבה יותר. השאלה היא בעצם מה מידת הזהירות שעלי להפגין. על הדברים שכתבתי על טובלי אני בטוח שאוכל להגן בבית משפט. הם אמת והם מהווים עניין לציבור. ידעתי מה אני כותב ונזהרתי. לכן, גם אם אזהר בעתיד, ואזהר, אני רוצה להמשיך להיות מסוגל לפרסם דברים שכאלה, מתוך תחושה שטובת הציבור מחייבת לתת להם פרסום. כדי לעשות זאת אני צריך איזשהו גב.

כוונתי היא שייתכן שאצטרך להעסיק יועץ משפטי. או לחילופין, אהיה חייב לקבל איזשהו גיבוי כלכלי אם וכאשר יתבעו אותי – כבר בשלב זה ההגנה מול טובלי עולה לי אלפי שקלים. לחילופין, אני יכול פשוט להימנע, במודע או שלא במודע, מלכתוב על מני כתות ומורים רוחניים בעיתיים, ולהסתפק בניתוחים פוליטיים-תיאולוגיים והגות רוחנית. אלה האופציות שעומדות לפני.

קוראי היקרים, אני ממש לא רוצה לשים אתכם בעמדה שבה אתם לכאורה חייבים לי משהו. אתם לא חייבים לי כלום. אני שמח לכתוב ושמח שאתם שמחים לקרוא. אין לי גם שום כוונה לגבות דמי מנוי ולהפוך את הבלוג לעסק.

מה שאני כן רוצה לעשות הוא לבקש תרומה, ממי שמרגיש שהוא רוצה ושטוב לו לתרום. התרומה יכולה להיות אות להוקרה והערכה כללית על כתיבתי, מזה קרוב לחמש שנים, של הבלוג הזה, והיא יכולה להיות עזרה למימון הוצאות המשפט מול טובלי, וכל מני הוצאות אחרות שנלוות לכך. כפתורי תרומה בסוף רשימה זו ובטור השמאלי של הבלוג.

באשר לעדים, עדות ועדויות: המשפט טרם נפתח, ואני לא יודע איך הוא יתנהל. אולם אשמח לקבל מייל מכל מי שחושב שיש לו מה לספר על טובלי ומעלליו. כל המעוניינים לתרום למאבק בצורה הזו, אנא שלחו אלי מייל, בכתובת tomerpersico שבשירות המייל של yahoo.com. אנא ציינו בכותרת המייל "עדות על טובלי", ובתוכו פרטו מה קרה ממש לכם עם טובלי, ו/או מה שמעתם מאחרים שקרה ממש להם. אין צורך לשתף שמועות מדרגה שלישית. ברשותכם כרגע לא אענה על המיילים האלה, ואשמור אותם לכשיהיה בהם צורך.

זה המצב כרגע. אני מרגיש שאני נכנס עכשיו לשדה לא מוכר, ואין לי מושג איך הפרשה הזאת תשפיע על כתיבתי. אני מקווה שהיא לא תשפיע. נצטרך לתת לדברים לחיות את חייהם, ונראה לאן הם יובילו אותנו. וכמובן, עדכונים יבואו על כל התפתחות.

עדכון 10:11: לינקים לכל מאמרי הקודמים על שי טובלי