ב"מוסף הארץ" בסוף השבוע הזה פורסמה כתבה די מרגשת של נועה לימונה תחת הכותרת המשומשת משהו "הודו למורה כי טוב". הכתבה מספרת על "שפת הקשב", שיטה להנחלת ופיתוח תשומת לב (או בבודהיסטית מתמערבת, mindfulness) אצל ילדים, בתוך מסגרת בית הספר. הנה תיאור קצר מתוך הכתבה יחד עם השורה התחתונה שגומרת את ההלל:

המדריכה מקבלת אותם בכניסה לכיתת המדיטציה, והם מסירים נעליים, מסתדרים בטור, ונכנסים אחד-אחד. כל תלמיד, בתורו, זוכה לתשומת לב, מגע וברכת בוקר טוב מהמדריכה. על הרצפה מסודרים מזרנים. הילדים בוחרים מהם, וגם המחנכת נשכבת לצדם על מזרן משלה, עוצמת עיניים. השיעור מתחיל בהקשת גונג ותרגילי נשימה. בהמשך, באמצעות שימוש בכלים המבוססים על דמיון מודרך, יוגה ומדיטציה, יתרגלו כיצד לשמור על קשב בכל רגע ורגע, ולהתבונן באופן לא שיפוטי בתהליכי הגוף. באורח פלא, אין כמעט אלימות, האווירה בין המורים והתלמידים נעימה וההישגים הלימודיים גבוהים.

"שפת הקשב" היא בעצם עיבוד של מדיטציה בודהיסטית מסוג ויפאסנה לתרגול על ידי ילדים. מובן שאין לצפות מילד, כנהוג בזמננו, לשבת ברגליים משוכלות במשך 45 דקות ולהתבונן בנשימה, בטח לא לעשות את זה לאורך קורס של שבוע או עשרה ימים, ולכן לוז מדיטציית הויפאסנה – תשומת הלב להווה, בחינת העולם הפנימי, הקניית האפשרות להתבונן בתוכן של הנפש מבלי להזדהות איתו מיד – מועבר לילדים בצורות אחרות.

את השיטה פיתחו שניים: שימי לוי, מורה ותיקה לויפאסנה (אותה אני שמח להכיר אישית מזה שנים מפעילותי בעמותת תובנה) וד"ר נמרוד שיינמן, נטורופת ומייסד "המרכז הישראלי לרפואת גוף-נפש", והיא כבר נוסתה בכמה בתי ספר (ויש לה מקבילות בעולם). לא אאריך בפרטים (אנא קראו את הכתבה), ואביא רק ארבע פסקאות מרכזיות שאני רוצה לומר עליהן משהו קטן:

לפי מחקרים שנעשו בעולם לאחרונה, תלמידים המתרגלים קשיבות מדווחים שהם שמחים יותר להגיע לבית הספר, שהם יותר שבעי רצון מהמורים ומבית הספר, ושהם מרגישים פחות לחוצים משיעורי הבית, מהמבחנים ומהציונים. הניסיון המצטבר בעבודה עם ילדים מעיד על שיפור ביכולות הריכוז, המודעות העצמית, הוויסות הרגשי, האינטליגנציה הרגשית ויכולות ההתמודדות עם קשיים ולחצים.

בהתאם לתיאוריות הבודהיסטיות שעומדות בבסיס תרגולי הקשיבות, דווקא ההתמקדות של כל מטופל בנפשו גורם לילד לפתח חמלה. מחקר של ריצ'רד דיווידסון מ-2007 מצא שאנשים שתירגלו מדיטציה יום-יום במשך מספר חודשים נעשו רגישים יותר לקולות אנושיים ובמיוחד לקולות מצוקה, וכן, שבזמן מדיטציה נוצרת פעילות מוחית מוגברת באזורים במוח הקשורים לתחושת אמפתיה. "הפניית הקשב פנימה נשמעת על פניו אגואיסטית", אומר ד"ר שיינמן, "אבל בתל חי התיאוריות הבודהיסטיות התאמתו: ככל שהילדים הפנו יותר קשיבות פנימה, כך התפתחה יותר אכפתיות, פתיחות וחמלה כלפי אחרים. זה בא כסוג של תופעת לוואי חיובית – לא אמרנו להם להתנהג יפה, הם למדו את זה לבד".

העניין המדעי בנושא הקשיבות גדל בשנים האחרונות במהירות. כמות הפרסומים על ההשפעות המוחיות והפסיכולוגיות של תרגול קשיבות גדלה פי 100 בעשור האחרון, וכמות המחקרים הממומנים על ידי ארגון הבריאות העולמי קפצה מ-0 ל-100. מה שהניע את הפרץ המחקרי הזה היה הצטברות הולכת וגדלה של עדויות שהגיעו גם מאוכלוסיות של מבוגרים בריאים שסובלים ממתח, וגם מאוכלוסיות של חולי סרטן, פיברומיאלגיה, פסוריאזיס, ואנשים הסובלים מכאב כרוני, הפרעות חרדה ודיכאון, ועוד – כולם הפיקו תועלת משמעותית מתרגולי הקשיבות. הממצאים המוחיים מראים שתרגול קשיבות משנה נפחים של חומר אפור (כמות הנוירונים), משפיע על החומר הלבן (חיבורים בין אזורים במוח), על רמות פעילות (עוצמת הנוירונים), ועל פעולת הרשתות המוחיות (כמה אזורים שונים במוח מצליחים לעבוד יחד בעבודת צוות). ד"ר ריצ'רד דיווידסון מספר על מחקרים שערך שהראו כבר אחרי שבועיים של תרגול קשיבות במשך שעתיים ביום, ראיות חזקות לשינויים פונקציונליים במוח. אחד ממחקריו הראה שכבר אחרי שמונה שבועות נוצרים שינויים במבנה המוח עצמו. "יש לנו סיבות טובות להאמין שאצל ילדים השינויים הללו חזקים וברורים יותר", אומר דיווידסון, "כי המוח הרבה יותר פלסטי בגילם".

לדבריה של ד"ר נאוה לויט בן-נון, השינוי החיובי ביחס המדעי לנושא אינו מפתיע. "למרות הסטיגמה, לא מדובר פה רק בעניין רוחני, או מטאפיזי, אלא בפיתוח מיומנות שקשורה בקשב ובמודעות, תחום שנחקר במדעי המוח כבר שנים. זה עניין של שנים בודדות עד שהסטיגמות יפלו וכל מי שדואג לגופו ולמוחו יכניס לסדר היום שלו, בנוסף לפעילות הספורטיבית, גם פעילות של אימון מנטלי מסוג הקשיבות".

נתחיל מהסוף: "לא מדובר פה רק בעניין רוחני, או מטאפיזי, אלא בפיתוח מיומנות שקשורה בקשב ובמודעות" – מהמשפט הזה ניתן ללמוד למה עושים מדיטציה בודהיסטית ולא מתפללים שמונה-עשרה. מעניין אמנם שד"ר בן נון לא מכחישה שמדובר גם בעניין רוחני – תכופות נוכל להיתקל במתרגלי מדיטציה שיתעקשו שמדובר רק בטכניקה מנטלית-פסיכולוגית – אם כי היא ודאי לא מתכוונת שהתלמידים נחשפים או מכוונים לאיזה עולם עליון שבו שוהים הבודהות המוארים, או שהם משתדלים לפתח כוחות פרה-פסיכולוגיים על-טבעיים. הכוונה היא שיש כאן פיתוח של הפוטנציאל הרוחני של הילדים, כלומר העמקה של חייהם הפנימיים, טיפוח רגישותם ואפשרותם ללמוד איך לתקן את נפשם.

אבל אכן, הויפאסנה היא גם טכניקה שמפתחת מיומנות. האדם לומד איך להיות מודע, איך להישאר בהווה, איך להקשיב, איך לשים לב. ולמידת המיומנויות הלכאורה כל כך פשוטות האלה אכן יקרה מפז. היא מגלה לנו את החיים, פשוטו כמשמעו, והחיים הגלויים והמתגלים הם הכל.

מנגד, תפילה היא תפילה. אפשר להתפלל בהתלהבות ובכוונה, אבל קשה מאוד לעשות מתפילה טכניקה. יש שיאמרו שגם לו היה אפשר היה הדבר חילול הקודש. היתרון של המדיטציה הבודהיסטית כאן הוא שהיא מראשיתה היתה ממוקדת אדם ומכוונת למען למידתו את עצמו. מראשיתה היא היתה טכניקה. מכל מני סיבות (תהליך החילון, האתוס המדעי, המצב הפוסטמודרני, ההתמקדות בפסיכולוגי, ההתמקדות בתרפויטי) היא בדיוק הדבר שמתאים למערביים רבים לאמץ בזמן הזה.

נעבור לעניין המחקרים: אכן המחקרים על כל מה שקשור לתודעה האנושית בפריחה חסרת תקדים מאז שנות התשעים. בעוד שלפניהן מדענים נמנעו לעסוק בנושא, שנחשב בלתי ניתן לפענוח, כיום מתבצעים מחקרים רבים ויש מדענים שכבר מכריזים שבקרוב נדע סוף סוף איך גוש לח של תאים אפורים מנפיק חוויה אור-קולית ססגונית – שלא לדבר על תחושת עצמיות.

גם המחקרים על השפעתה של המדיטציה באופן ספציפי הולכים ומתרבים, ואיתם הולכים ומתבהרים היתרונות הגדולים הטמונים בתרגולה. הלוואי שאכן "זה עניין של שנים בודדות עד שהסטיגמות יפלו וכל מי שדואג לגופו ולמוחו יכניס לסדר היום שלו, בנוסף לפעילות הספורטיבית, גם פעילות של אימון מנטלי מסוג הקשיבות". הלוואי, מפני שזה כל כך נחוץ, בעיקר בזמן הזה שבו גירויים יותר ויותר אלימים מנסים לשבות את התודעה שלנו, את תשומת הלב שלנו, מהאינטרנט דרך הסלולרים ועד לסמים סינטטיים מתוחכמים יותר ויותר. הילדים שלנו בהחלט צריכים ללמוד, מגיל צעיר, איך להיות מודעים לעצמם, איך להבחין במה שמתרחש בנפשם, איך להרגיש מה טוב ומה רע להם, איך למצות את הפוטנציאל האדיר של התודעה האנושית.

ועכשיו לעניין המעניין ביותר, המסתורי ביותר, זה שמתואר בפסקה השנייה לעיל.

בהתאם לתיאוריות הבודהיסטיות […] דווקא ההתמקדות של כל מטופל בנפשו גורם לילד לפתח חמלה. […] אנשים שתירגלו מדיטציה יום-יום במשך מספר חודשים נעשו רגישים יותר לקולות אנושיים ובמיוחד לקולות מצוקה […] בזמן מדיטציה נוצרת פעילות מוחית מוגברת באזורים במוח הקשורים לתחושת אמפתיה. […] "ככל שהילדים הפנו יותר קשיבות פנימה, כך התפתחה יותר אכפתיות, פתיחות וחמלה כלפי אחרים."

הכוונה ב"תיאוריות הבודהיסטיות" היא אולי לארבעת ה- Brahma-Vihara, כלומר למקומות, או לתכונות, בהם כל אדם שהופך לבודהה שורה. אלו הם/ן איזון פנימי, חמלה, אהבה חברית ושמחה אמפתית. לבד מאיזון פנימי (שמתורגם לעיתים "שוויון נפש" – ותודה לקרן ארבל על העזרה בתרגום המונחים) שלושת ההוויות האחרות של האדם המואר מופנות בפירוש החוצה: חמלה כמובן, אהבה חברית, ושמחה אמפתית, שהיא שמחה בשמחתו של הזולת. כך שעל פי המקורות הבודהיסטים הדהרמה (שכוללת אמנם לא רק ממדיטציה, אלא דרך אתית מגוונת ומלאה, הכוללת גם מוסר וחיי קהילה) מובילה לפיתוח המודעות, המובילה ללימוד עצמי, המובילה להפטרות מ"שלושת הרעלים" (השתוקקות, סלידה ובלבול), המובילה להשתלמות בדמות פיתוח איזון, חמלה, שמחה ואמפתיה.

וכאן המיסתורין הגדול בעיני: שכן למה שההבנה הבודהיסטית הקלאסית שעולם התופעות כולו הוא (1)חולף ומשתנה, (2)חסר מהות עצמית ו(3)שאי אפשר לשאוב ממנו סיפוק, ולמה ההבנה, לגבי הפרט עצמו, שאין כל מוקד של עצמיות ושל זהות שניתן לאחוז בו – למה שאלה יובילו לאיזשהו תנועה נפשית חיובית? למה שתהיה בעקבות אלה נביעה פנימית של חיוביוּת לעבר הזולת? למה שהנפש המתוקנת תתמלא אהבה? למה שלא תישאר מאוזנת וניטרלית? למה שלא תשהה באפתיה? לא יותר הגיוני?

במילים אחרות מה ומנין הוא אותו מעיין צלול שיכול – אם רק נותנים לו לנבוע, אם רק מסירים את הסלעים שניצבים בפיו, אם רק מוכנים להרחיב למים הרעננים את הדרך – להחיות אותנו כך, שיכול להעניק לנו לא רק מספיק אהבה עבור עצמנו (וזה תנאי ראשוני והכרחי כמובן) אלא גם שפע שעולה על גדותיו ומשפיע הלאה, לאחינו ורעינו ולסתם זרים שנקרים בדרכנו? מהי אותה נקודה פנימית שאיננה רגועה גם כשאנו עצמנו ב"איזון", אלא רוטטת הלאה ומעוררת חיוּת ואהבה? מהו אותו עומק שיש בנו שגועש בטוּב ומוכן להתפרץ בכל עסיסיותו המתוקה? מהו אותו עונג פנימי שופע, או שפע פנימי מענג, או טוביות פנימית גואה וגולשת, או פנימיות טובה פורה וגודשת?

זה לא אור פנימי, זה דבש פנימי. אבל מאיפה? ולמה? ואיך? ומה?

סתם

—

[בשבוע הבא יתקיימו שני כנסים מעניינים: הראשון באוניברסטית חיפה על הספר תורת המלך (ובו גם אדבר), והשני במכון ואן-ליר על דו"ח "לבחינת תופעת הכתות" שהוגש לא מזמן למשרד הרווחה, עליו כתבתי כאן. ראו פרטים על שני הכנסים כאן]

(קוראים יקרים, יש לנו השבוע קצת מנת יתר של בני ברוך, נכון, אבל פשוט אין ברירה, כי בדיוק הוגשה תביעה גדולה נגד התנועה, ומדובר בסיפור רציני. נתחיל אם כן בהקדמה לטובת מי שלא ראה את הפרקים הקודמים, ומיד אחרי כן נעבור לעסיס.)

פרסום ראשון

בני ברוך היא התנועה הדתית החדשה המצליחה והגדולה ביותר בישראל. התנועה נוסדה על ידי ד"ר מיכאל לייטמן בשנת 1991, ומקבוצת תלמידים קטנה גדלה להיות ארגון עצום, המונה כיום כחמישים אלף חברים שרואים עצמם חלק ממנו, ועוד רבבות, ואולי אף מאות אלפים בארץ ובחו"ל, של מתעניינים מהצד. התנועה מקדמת עיבוד פופולרי של קבלת הרב יהודה לייב אשלג (1884-1954), מגדולי מקובלי תחילת המאה העשרים, ונקראת על שם בנו ואחד ממשיכיו, הרב ברוך אשלג (1907-1991).

הרב אשלג הציג פרשנות לקבלה הלוריאנית, המשולבת עם רעיונות מרקסיסטים ואתוס רומנטיציסטי. עבורו השתלמות האנושות כרוכה בצורה מהותית בישום ערכי השוויון והערבות ההדדית בין בני אדם, והפיכתו של כל אדם ליצור אלטרואיסטי. דבר זה ניתן להגשמה על ידי הפצת "חכמת הקבלה", כלומר פרשנותו שלו לקבלה הלוריאנית, ולימודה של זו בקבוצה, דבר שיאפשר טרנספורמציה פנימית אצל כל פרט, וממילא רבולוציה גלובלית לטובת כולם.

הרב לייטמן הקים את קבוצתו כדי להגשים אידיאל נשגב זה. כאמור, הקבוצה ראתה פריחה עצומה, מרשימה ביותר, וכיום חולשת על מפעל הוצאת ספרים ענף, מחזור הרצאות וקורסים, כמה אתרי אינטרנט, ערוץ טלוויזיה ייעודי ובניין גדול בפתח תקווה. הרב לייטמן הוא המנהיג הבלתי מעורער של התנועה, והוא מלמד את פרשנותו לקבלת אשלג, אותה הוא מכנה "מדע", והכוללת, לבד מהעקרונות האשלגיים הנ"ל, גם ויתור על החיוב בקיום מצוות, פתיחת השערים בפני לא-יהודים, ודגש חריף על "הפצה", כלומר על פעילות מיסיונרית. על פי לייטמן תקופה זו היא קריטית, שכן אנו עומדים ב"דור האחרון" לפני הגאולה, ועלינו להכין את עצמנו בהתאם.

לכאורה

לפני יותר משנה נפגשתי עם ראשי התנועה ועם הרב לייטמן, לפגישה שבה התרשמתי מכנותם ונעימותם של הגברדיה שמנהלת, תחת לייטמן, את התנועה (וראו שם את התרשמותי, הפחותה משהו, ממערך אמונותיהם). תביעה גדולה שהוגשה לבית המשפט השבוע כנגד בני ברוך מעמידה את התרשמותי החיובית מול פני אתגר רציני.

התביעה הוגשה על ידי רונן דבח ואשתו, שהיו חברים בתנועה יותר משבע שנים. דבח אף הקים להקה ככלי להפצת רעיונות הקבלה הבני-ברוכית, ועל גורלה של להקה זו עומדת התביעה. דבח מאשים את חברי התנועה, הן אלו שהיו איתו בלהקה והן חלק מהמנהיגים, בדחיקתו בכוח מחוץ ללהקה ובגניבה של זכויות היוצרים שלו. הוא תובע 2.5 מיליון שקלים. כל כתב התביעה נמצא להורדה ב-doc כאן.

הנה כמה ציטוטים, בדילוגים, מתוך כתב התביעה:

תביעה זו עניינה, ואין זו הגזמה, בהפרת זכויות היוצרים מהחמורות שהתבצעו בשנים האחרונות במדינת ישראל.

בית המשפט הנכבד [יתבקש] לפסוק, כי מעשי ארגון בני ברוך, המצטייר בפרשה זו כארגון אלים, כוחני וסחטן בעל סממנים וקודי התנהגות של כת, כנגד התובעים – גזילת קניינו הרוחני של התובע; איומים על חייו ועל חיי משפחתו וסחיטתם; תקיפה מילולית ופיזית של התובעים והטרדתם השיטתית – מהווים הפרה בוטה ורמיסה של זכויותיהם הבסיסיות ביותר של התובעים כאזרחים במדינת ישראל, ועל בני ברוך לפצות את התובעים בגין התנהלותו זו כלפיהם.

"גיבורי" פרשה זו הנם התובע, רונן דבח, מוזיקאי נאיבי ומוכשר בעל רעיון מקורי וחזון ייחודי והתובעת – אשתו. הנתבע 1, ארגון בשם "בני ברוך", ארגון דתי […] בו היו חברים התובעים, המתיימר להפיץ את תורת הקבלה ומסרים של אהבה, נתינה ושיתוף אך בפועל, כפי שיפורט להלן, פועל ככת הנוקטת בשיטות מאפיונריות אלימות ופליליות כנגד חבריה אשר אינם מצייתים לפקודותיה; והנתבעים 2-6, חבורת מוזיקאים תאבי בצע ופרסום, אשר הצטרפו ללהקה שהקים התובע, להקת "הדור האחרון" ולפרויקט שלו, התגשמות חזונו וחלומו, ולאחר מכן, בסיועו מנהלי ההפצה של בני ברוך, השתלטו עליה בכוח וסילקו את התובע מהלהקה, ולאחר מכן הפרו את כל זכויות היוצרים של התובע בלהקה שהקים, בשמה, בלוגו שלה שאותו עיצב, באלבום שהפיק- "הפרויקט של הדור האחרון", בעטיפת האלבום שעיצב, בחומרים שכתב, הלחין ועיבד במסגרת הלהקה ועוד'.

לא רק זאת. בנוסף להפרת כל זכויות היוצרים שלו, פעל בני ברוך כנגד התובע, וכנגד משפחתו, בשיטות פעולה אלימות ופליליות וניסה לסחוט אותו בכדי שיוותר על זכויות היוצרים שלו. בין השאר, אשתו של התובע וילדתם הקטנה הותקפו פיזית ומילולית על ידי בכירים בארגון; גן הילדים של בנם של התובעים, אשר פעל במסגרת הארגון, נסגר; התובע ואשתו איומו ונסחטו ע"י בכירים בארגון, כי במידה והתובע לא יוותר על זכויות היוצרים שלו הוא יסולק מקהילת בני ברוך אליה השתייכו הוא ומשפחתו, קהילה אשר לה תרם את כל מרצו במשך 7 שנים ושימש בה בתפקידים ניהוליים בכירים, ואשר במסגרתה ביקש לחיות את חייו; ולבסוף סולקו התובע ומשפחתו מקהילת בני ברוך. וכל זאת, אך ורק משום שהתובע סירב להשלים עם הפרת זכויות היוצרים שלו על ידי בני ברוך ועל ידי שאר הנתבעים, ובשל סירובו לדרישות הנתבעים כי יעביר את זכויות היוצרים שלו בלהקה, באלבומיה ובכל החומרים שכתב, לידיהם!

כתב התביעה ממשיך ומפרט את השתלשלות העניינים, באריכות ובדקדקנות. איך רונן, לטענתו, הקים את הלהקה למרות שהנהלת בני ברוך לכאורה לא חפצה בה, איך היא הצליחה למרות חוסר העזרה שקיבל, ואיך ברגע שהיא הצליחה, מתוך עירוב של אינטרסים כלכליים וסלידה אישית, נדחק לכאורה דבח מהלהקה על ידי חבריה ועל ידי חלק מהקודקודים בבני ברוך. כתב התביעה גם מביא ראיות לכאורה לכך שאישים שונים בלהקה ובבני ברוך ידעו היטב שהזכויות על החומרים השונים של הלהקה הם של דבח, וגם ראיות לכאורה לכך שמשום כך הם ניסו לאלץ אותו בדרכים שונות לוותר עליהן.

על היררכיה ואמונה יוקדת

אך אם אכן נכון כל זה, מדוע הרשה להם דבח לנהוג בו כך? כאן אנו מגיעים לחלק שיותר מעניין אותנו בתביעה. על פי כתב התביעה

החברים המשתייכים לכת של בני ברוך נתונים למרות הארגון ולהחלטותיו בצורה טוטאלית, והם חיים במעין "בועה" המנותקת כמעט לחלוטין מהווי החיים המוכר לאדם הרגיל מהישוב. לכת בני ברוך קודי התנהגות וחוקים אשר אינם עולים בקנה אחד עם החוקים הקיימים במדינת ישראל. חברי הכת נתונים להשפעת הבכירים בכת, המהווים סמכות רוחנית עבורם, ולהחלטותיהם בצורה כמעט עיוורת, ואלו מהחברים אשר פועלים כנגד הארגון, או שלא ממלאים אחר החלטותיו, כפי שפעל התובע בסירובו להעביר לידי בני ברוך את זכויות היוצרים שלו, זוכים להטרדות, איומים ושאר פעולות אלימות מצד מנהלי ו"חיילי" בני ברוך. במקרים מסוימים, כפי שקרה בפרשה זו, מגיעים העניינים לכדי תקיפות פיזיות ואיומים על חייהם, הן מצד בכירי הארגון והן מצד חברים בארגון.
[…]
רונן ידע כי כל התנגדות מצידו להחלטות חברי הלהקה תדווח ישר לבכירים בארגון (כפי שאכן קרה), ובאופן כללי- ההתנהלות בארגון בין החברים הנה כזאת שחברי הארגון חוששים לומר את דעתם באופן ישיר מחשש לתגובת הארגון ולכך שיסולקו ממנו. נוכח ההשפעה הגדולה לה נתונים החברים בכת ואמונתם הגדולה בדרכי הקבלה, סילוק מהכת פירושו, בעיני החברים המצויים בו, מניעת האפשרות להגיע לדרגה רוחנית- מה שמהווה מבחינתם את ייעודם בחיים אלו. לכן, איום זה בסילוק מהארגון פועל בצורה כה חזקה על החברים בארגון, ועל רונן בפרט. בנוסף, פעילות החברים בארגון נעשית באצטלה של אהבה, אחדות, גיבוש, נתינה, וסיסמאות רוחניות כאלו ואחרות, ואין זה מקובל כי חבר בארגון יפעל בצורה שאינה תואמת "ערכים אלו", ויעמוד על זכויותיו, אף במקרה של רמיסת זכויותיו בצורה בוטה וגסה, כפי שהתבצעה כלפי רונן. על כן, נאלץ רונן להשלים עם המצב החדש שנוצר בו הנתבעים 2-6 השתלטו למעשה על הלהקה והפקיעו אותה למעשה מידיו.

הדברים כאן קשים, אם כי, אם הם נכונים, הם מאפיינים דינמיקה כיתתית שגורה. אני לא מכיר מספיק את בני ברוך כדי לדעת עד כמה הם מדוייקים, אולם שלושה "תקנונים" פנימיים וסודיים של בני ברוך שהגיעו לידי מצביעים על כך שיש אמת לפחות בטענות בדבר הסמכות הדרקונית של הארגון על חיי חבריו.** בנוסף אני יכול לומר ששמעתי מפי כמה חברים לשעבר בתנועה שיש בקרב חלק מחבריה מרמור גדל והולך כלפי הנהגת הארגון. ההנהגה אינה דמוקרטית, ואף אינה מתיימרת להיות דמוקרטית (על פי פרשנותו של לייטמן על בני אדם שבדרגות נמוכות של השגה רוחנית לבטל את רצונם בפני אלה שבדרגה גבוהה יותר – ראו כאן), אולם הרושם שאני קיבלתי מדבריהם הוא שמתגלעים חיכוכים חוזרים ונשנים בין ההנהגה לחברים בארגון.

אולי אנסה לפרט: על פי מיטב ידיעתי בני ברוך בנויה כארגון היררכי אשר בראשו עומד כאמור הרב לייטמן. מתחת לרב לייטמן נמצא "דירקטוריון", המונה כתריסר אנשים, ביניהם שתי נשים (שהן קרובות משפחה של לייטמן). הדירקטוריון הוא זה שמנהל בפועל את התנועה, ובעצם משאיר את הרב לייטמן נקי מהתעסקות בתכלס המלוכלך. מקומם של האנשים בדירקטוריון נובע על פי הידוע לי בעיקר מותיקותם בארגון (מרונן דבח ומאחרים שמעתי כי "הדירקטוריון כבר נקרא בפי רבים זמן רב 'דיקטטוריון'"). מתחת לדירקטוריון נמצאות ועדות שונות, כגון ועדת הפצה, שתפקידה ברור, וכן ועדת משמעת, שמטפלת בחריגות מהתקנון של התנועה.

קל להבין איך המבנה ההיררכי הזה, בצירוף אמונה יוקדת שאכן בני ברוך מחישים ואף מממשים את חזון אחרית הימים, עלולים למנוע במידה רבה אפשרות להתנגדות להחלטות שבאות מלמעלה למטה. על פי כתב התביעה של דבח זה בדיוק מה שגרם לו לאפשר למעשה את דחיקתו לכאורה מהלהקה.

התביעה הגיעה

בני ברוך נמצאים בצומת מסויים. בשנתיים האחרונות, כפי שכתבתי כאן, התנועה הפכה לפחות כיתתית, כלומר חוקים שונים שונו או בוטלו כדי לאפשר יתר גמישות, וזאת מתוך רצון להענות לצורכים השונים של חברים רבים יותר ויותר (יותר חברים = גיוון גדול יותר של צרכים). מצד שני ניתן לשער שקיים הרצון להמשיך ולשמור על המבנה ההיררכי שודאי יקר לאנשים מסויימים, וניתן גם לתלות אותו בכתבי הרב אשלג. רצון זה מחייב דווקא את הקשחת המשמעת.

ברשימה מלפני שלוש שנים כתבתי כך על בני ברוך (כיום אני מסתייג מכינויה של בני ברוך "כת"):

על פי רוב כתות בסדר גודל של "בני ברוך" לא מחזיקות מעמד זמן רב. החיים מורכבים מדי בשביל לאנוס אותם לסד צר של רעיונות או מנהגים. ככל שמספר החברים בכת עולה, כן חייבים לעלות מאמצי השליטה של העומדים בראש. בדרך כלל (אם כי לא תמיד: הסיינטולוגיה תוכיח) זה נגמר בפיצוץ: פילוג פנימי ופיצול, או תביעה גדולה כנגד הכת (שעוצרת את גדילתה, אך מאחדת אותה).
[…]
במקרים המעטים שהכת מצליחה לגדול היא ממילא לא יכולה להמשיך להיות כת – כלומר היא חייבת להרפות מהדרישות הקפדניות, ולאפשר גם לחבריה "הפנימיים" דרגות שונות של מחוייבות. אין מה לעשות: ככל שמשמינים צריך לשחרר ולעלות לאורך נקבי החגורה; בשלב מסויים החגורה כבר בכלל לא יכולה לעלות עלינו: אז פשוט פותחים כפתור ומשחררים. בשלב זה הכת הופכת לעוד זרם דתי.

אני לא מכיר את "בני ברוך" מקרוב, ולכן אני יכול רק לנחש, אבל נראה לי ש"בני ברוך" כרגע קרובה לשיא כוחה. הם יגדלו עוד קצת, אבל לדעתי תוך שנה-שנתיים העניינים יתקעו, ואז יתחילו להתפורר.

גדילתה של בני ברוך אכן נעצרה. וכעת גם עומדת בני ברוך בפני תביעה גדולה. מה אם כן יקרה עכשיו? האם התביעה תאחד אותם אל מול האויב המשותף? או שמא המרמור וחוסר-הנחת בין החברים ישתמשו בה כתירוץ לפיצוץ, והיא תתפורר? ואולי אנו עומדים בפני פיצול (נאמר "בני ברוך המקוריים" מול "בני ברוך האמיתיים")? ועוד אפשרות, והיא של רפורמות, בהנהגת הרב, המבריאות את המערכת והופכות אותה לדמוקרטית ושקופה יותר, או לפחות מציבות בהנהגה אנשים מקובלים יותר.

נראה לי שהאפשרות הראשונה היא הריאלית ביותר, כלומר התנועה תתלכד אל מול האיום החיצוני (ראוי לציין שלא מדובר בשערוריית מין או אלימות רבתי. צווארון לבן, בכל זאת). יחד עם זה, אם העניין יתפרסם במדיה הממוסדת תהיה האטה נוספת בגדילה, ועזיבה של מי שממילא התנדנד. אם יתגלו פגמים נוספים (לכאורה כמובן) במערכת, אז כבר יכול להיות נזק ממשי לתנועה.

תגובות

תגובת בני ברוך:

ביום ראשון ביקשתי את תגובתה הרשמית של תנועת בני ברוך, ורק אתמול בלילה קיבלתי אותה. בני ברוך דרשו שאעלה את כל כתב ההגנה שלהם, והנה הוא להורדה כאן. כמחווה של רצון טוב אצטט כאן כמה קטעים נבחרים מתוך כתב ההגנה (שנשלח אלי על ידיהם לפני זמן מה). בקצרה, אם הבנתי נכון, בני ברוך מכחישים את כל הטענות כנגדם. לא היתה הפרה של זכויות יוצרים. דבח לא יזם דבר, השם "הדור האחרון" אינו שלו בטאבו, ובכלל התנהגותו היתה מחפירה. הנה כמה ציטוטים בדילוגים רחבים:

מדובר ב- "מוסיקאי" (ככל שהתובע 1 מכנה עצמו כך) חסר כל ניסיון מקצועי, בעל נפח יצירה מזערי, שרגליו לא דרכו על במה בטרם הכיר את הנתבעים. יתרה מכך, וכפי שיוכח בהמשך, לא היה התובע זוכה אפילו במעט ההכרה והניסיון שלה זכה, אלא רק בזכות התערבות הנתבעים ותמיכתם הנדיבה, כמו גם הניסיון הבימתי, הרזומה העשיר והיכולת המקצועית המוכחת שלהם.
[…]
רונן […נהג] להתנהג בצורה פרובוקטיבית וגסת רוח, להביע זלזול בערוץ הטלוויזיה ובאנשים העוסקים במלאכה, בצורה שקוממה עליו את כל חברי ההרכב. אל מול ההפצרות הבלתי נשנות של חברי ההרכב, שיחדל מהתבטאויות מסוג זה, הגיב רונן בזלזול והתעלמות מוחלטת. מאידך, רונן השתמש בכל שירותי הארגון בכדי לקדם את השירים שלו בלבד
[…]
רונן העלה לאתר יו-טיוב כמה קליפים עצמאיים מתוך אלבום הסולו שעליו עבד – "סד". הקליפים עוררו תדהמה וזעזוע עמוק בקרב כל חברי הלהקה: הם כללו תמונות זוועה של גופות מבותרות, אברים קטועים, מחלות קשות, תמונות מפיגועים ואסונות מסוגים שונים, וכן טקסטים המעודדים אינוס קטינות, שימוש בסמים ועבירות על החוק. […] לאחר הצפייה בקליפים הוחלט פה אחד שהגיעו מים עד נפש, ולא ניתן להמשיך את העבודה המשותפת עם רונן.
[…]
מוכחשת טענת התובע על "סילוקו" לכאורה, לאור העובדה שיחסי העבודה עם התובע היו מלווים באין ספור מקרים של התפרצויות אלימות, איומים ופרובוקציות מצד התובע עצמו. העובדה היא שהתובע קיבל אין ספור הצעות לסיוע חברתי, מקצועי מצד הנתבעים, שהמשיכו לתמוך ולהאמין לו, למרות התנהגותו הקשה והבלתי נסבלת בעליל.
[…]
לעניין "סילוק" התובע: ההחלטה להפסיק את העבודה המשותפת עם רונן, התקבלה על ידי חברי "הלהקה" פה אחד, באופן לגיטימי ומתבקש, מאחר שהבינו מעל לכל ספק, כי הם לא יכלו עוד להשלים ולהבליג על התנהגותו הכפייתית והאובססיבית של רונן, שניסה לכפות עליהם פעם אחר פעם את דעתו ואת גחמותיו, ובמיוחד נוכח הקליפים שפרסם, כפי שיתוארו בהמשך.
[…]
התובע, כדרכו, בודה את הדברים מליבו. אשתו ובתו של התובע מעולם לא הותקפו ולא הופעלה כנגדם אלימות מכל סוג.
[…]
התובע מעולם לא מילא תפקידים בכירים בארגון. לאורך כל השנים הוא הפגין חוסר כישרון ויכולת דלה בכל אשר עסק בו. חוסר כישרון בולט זה ותחושות הכישלון שחווה התובע, לצד בעיות פסיכולוגיות וחברתיות קשות, הם חומר הדלק האמיתי והיחיד המניע תביעה זו, כאשר אין מאחוריה עילות משפטית כלשהן.

תגובת רונן דבח:

מאוד חשוב לי להדגיש שאני לא אויב הקבלה בפרט או חברי הארגון והרעיון בכלל. אלו הם חיי וחשוב לי שדברים אלו יהיו ברורים. יש חברים מהארגון שתומכים בתביעה, שנמצאים איתנו בקשר, בסתר או שלא בסתר, ולא הייתי רוצה שהם יחשבו שאנו נגד משהו כי ההפך, אנו גם בעד השינוי. ואם הוא צריך לקרות ככה, אז כנראה ככה זה יקרה.

ניסינו בכל כוחנו להימנע מזה ולא היה עם מי לדבר מלבד חבורה של אנשים, בכירים בתנועה, שהתעמרו בנו. כלומר, לא הגענו ישר לתביעה אלא לאחר שנה וחצי של חרם על ילדים, נידוי, סחיטה ואיומים וכדומה. ובעיקר, החלטנו לתבוע כשהבנו שזה מה שצריך לעשות. לעזוב את המקום ולתבוע את הצדק, מפני שהם עצמם לא ממלאים אחרי הכללים של עצמם.

בעניין ההתנהגות הלא-הולמת לכאורה שלו, מוסר דבח:

שימשתי בתפקידים בכירים הדורשים אנשים אחראים ובלתי אלימים ובעלי תכונות מתאימות. הייתי מגיש לרב את האוכל בימי שישי בבוקר, הייתי בצוות השמירה, הייתי מרצה, מורה בגן הילדים ועוד ועוד תפקידים, ואף מעט לפני עזיבתי הסופית, מוניתי לראש הפצה תל אביב על ידי אותם אלו שטוענים שאני אלים.

כככככככככ

—

* הנה שוב כתב התביעה כולו ב-doc כאן, וכתב ההגנה כולו כאן, לעיונכם ולהשכלתכם.

** ראו גם מאמרו של שי בן-טל, שחוקר את בני ברוך, בגליון אקדמות כ"ה, אלול תש"ע, בו הוא כותב כי "המבנה [של בני ברוך] הוא פטריארכלי מובהק, ממוסד ובעל היררכיה ברורה. […] על אנשים המבקשים להפחית את מידת הקרבה או ההקרבה לחיי הקבוצה [היותר פנימית ואינטנסיבית], מופעל לחץ שלא לעזוב את הקבוצה."

קוראים יקרים: אנא נסו לנהל דיון רציני בשדה התגובות. אמחק כל תגובה שתציין שמות של חברים בבני ברוך או שתכלול השמצות על אדם כלשהו.

אחד הדברים המרגשים במחאה החברתית האחרונה הוא לידתה מחדש, כך לפחות עושה רושם, של הערבות ההדדית, או למצער של שיח שדורש ערבות הדדית. אני לא חושב שאפשר להקל ראש במאות אלפי ישראלים שצועקים יחד "העם דורש צדק חברתי", גם אם בהכירנו את טבע האדם ברור לנו שאותו "עם" בהחלט מורכב מהרבה פרטים שדורשים גם סיפוק לצרכיהם האישיים. לדעתי אנחנו עוד רחוקים מלראות את קצה טווח ההשפעה של הזעקה הזאת.

כפי שכתבתי מעט כאן, מהרגע שהמחאה הנוכחית תפסה תאוצה כלל ארצית תהיתי ביני לבין עצמי מה חושבים לעצמם אנשי בני ברוך, אותו ארגון המבקש להביא "קבלה לעם". הרי לב לבה של תורת הרב יהודה לייב אשלג (אותה עיצב הארגון לכדי תורה רוחנית פופולרית עטופה בנראטיב משיחי אפוקליפטי) היא הסולידריות החברתית שאמורה תורת הקבלה להביא לעולם. על פי תפיסת העולם האשלגית יבוא יום ובהתאם לחוקי הקבלה תאוחד האנושות כולה בגוף ונפש, "לב אחד כאיש אחד". והנה קומץ צעירים תל-אביבים מולידים מקרבם את הדרישה ההמונית הבוערת והמלהיבה ביותר לערבות הדדית מזה עשורים, בלי בני ברוך, וגרוע מזה – בלי חכמת הקבלה!

ובכן, כתגובה להתעוררות הציבורית הזאת הקימה בני ברוך את תנועת ערבות, שבמסגרתה יצאו חברי בני ברוך להפגנות עם שלטים שקוראים ל"ערבות הדדית", ונטולי כל סממן קבלי. כפי שהסביר הרב לייטמן בבלוגו:

תנועת "הערבות" נוסדה על ידי תנועת "קבלה לעם". מטרתה היא איחוד העם, בהתאם לצו השעה, שלפיו האנושות צריכה להפוך לגוף אחד שלם ואינטגרלי. כבר היום, נושא הערבות ההדדית שעליו הצהרנו, נדון בצורה אקטיבית באמצעי התקשורת ומתקבל בזרועות פתוחות על ידי הקהל הרחב.

כלומר התהליך, שהתחיל בנטיעת אוהלים בשדרות רוטשילד, אמור להוביל לאחדות עולמית. הנה תמונת העולם הגאול, כפי שצייר אותה לייטמן שוב לפני כחודש (תיאור דומה מופיע כבר בספר הדור האחרון, שיצא בשנת 2006):

למה יוביל בסופו של דבר כל התהליך הגלובלי הזה? – לממשלה עולמית. יישארו הבדלים מקומיים, שיתבטאו באופי, בדת האוכלוסייה, אך הגבולות יימחקו סופית. כבר עכשיו הם חסרי משמעות. הממשלה הכללית תהיה ממשלת החכמים, והיא תהיה אחידה, ללא חלוקה לגדולים ולקטנים. כולם ייכללו בברית הכללית וידאגו לחיבור בלבד.

הרי יותר מזה לא צריך שום דבר: אם אנחנו מחוברים, אנחנו מתאימים לכוח העליון. חיבור פירושו שוויון והדדיות, ערבות. לכן, התזוזות הללו שקורות בכל העולם הן תחילתו של שלב חדש בהתפתחות, במציאות החדשה, במבנה החברתי החדש.

כאמור, כתבתי מעט על העניין כשגיליתי את הקשר בין תנועת ערבות לבני ברוך, וראו שם את הדיון הלוהט ורב היצרים בתגובות (מסתבר שבני ברוך מעוררים רגשות עזים בקרב חבריהם, ולא פחות מכך, בקרב אנשים שהיו פעם חבריהם ואינם עוד). ראוי לציין שבני ברוך היום היא התנועה הדתית החדשה הגדולה ביותר בישראל, ובין שורותיה נמנים כפי הנראה לא פחות מחמישים אלף איש, וזאת רק כאן בארץ. כך שללא קשר לדעות שלנו על טיבה, מדובר בתופעה משמעותית ומרשימה.

כדי להבין טוב יותר את כל סיפור הקשר בין תנועת בני ברוך לבין המחאה האחרונה פניתי אל המומחה הגדול ביותר לענייני בני ברוך, שי בן טל, שחוקר את התנועה מקרוב כבר כמה שנים (בן טל גם כתב מאמר על התנועה: "'בני ברוך' – סיפורה של קבוצה דתית חדשה", אקדמות כ"ה, אלול תש"ע). שאלתי אותו כמה שאלות:

תוכל ראשית לומר כמה מילים על בני ברוך, ועל מצבה כיום?
בני ברוך היא תנועת קבלה מודרנית המשתייכת לקבוצה של מגוון תנועות הרואות עצמן כממשיכי דרכו של הרב יהודה לייב אשלג, "בעל הסולם". בבני ברוך דוגלים בתיקון עצמי, לאומי, ואוניברסאלי, ופועלים להפצה מאסיבית של חוכמת הקבלה. לצורך כך מפעילה התנועה ערוץ טלוויזיה (ערוץ הקבלה 66), אתר אינטרנט המתורגם סימולטנית לשפות רבות, הוצאת ספרים, ורשת ארצית של מכללות בשם 'קבלה קמפוס'. מאז הקמתה שמה בני ברוך דגש רב על הפצה, לצד לימוד נרחב של כתבי הרב אשלג. אם בתחילת דרכה היו רוב חברי התנועה מקרב יוצאי חבר העמים, הרי שבחצי העשור האחרון זכתה התנועה להצטרפות מאסיבית של צברים. יחד עם זאת, לאחר קפיצת דרך וצמיחה מדהימה של התנועה ראו מנהיגיה שהצמיחה נעצרה ויש דריכה במקום בהיבטים רבים.

לפני כחצי שנה, בהנהגת הרב לייטמן, החל ניסיון לפנות אל "ה- 99 אחוז". מה שעומד מאחורי מושג זה היא תפיסתו של בעל הסולם, שרק אחוז אחד (לעת זו) מסוגל להבין ולהתחבר אל חוכמת הקבלה (לדוגמא אחת מני רבות ראה ראה מיכאל לייטמן הדור האחרון עמ' 91-94). אל ה-99 האחוז הנוספים יש לגשת באופן עקיף, כמה שפחות מאיים, ומבלי להזכיר את המילים "תיקון" "בורא" "קבלה" וכו' – כלומר יש לדבר במושגים תועלתנים פשוטים ויום-יומיים, מה יש בה בתורת הקבלה אשר יכול להביא תועלת לפרט. בשעה שבני ברוך נערכו, הכינו אנשים ואמצעים והתחילו בכוון הפצה זה – פרצה אל המרחב הציבורי מחאת האוהלים.

נראה שגל הסולידריות והתביעה לצדק חברתי ששותף את המדינה הוא בדיוק מה שבני ברוך תמיד קיוו לו, ומצד שני הוא התחיל לחלוטין בלעדיהם, בלי כל קשר לקבלה האשלגית, וגם לא נראה שאנשי האוהלים ששים מי יודע מה לשמוע על אורות וכלים. מה עבר בשבועות האחרונים על בני ברוך?
אכן מחאת האוהלים תפסה את הנהגת בני ברוך לא ערוכה. כך למשל, בשיעור בוקר של יום שישי ה 29/7, לאור שאלות של התלמידים ענה הרב לייטמן שאין לו מושג מה לעשות, והוא מצפה מהתלמידים לתת את התשובה. והשטח אכן נתן את התשובה – ההתארגנות הראשונית להגיע אל המאהלים ולקרוא ל"ערבות הדדית" באה מתוך התלמידים.

אולם לאחר מכן נוצר תהליך הדדי בו פעילי השטח ביקשו הנחיות והנהגת בני ברוך החלה לגבש ולהעביר מסרים ברורים יותר ולפעול כארגון בעל מטרה אמצעים וכוח מאורגן. כדוגמא אספר על מעורבות תנועת הערבות בעצרת הגדולה של מוצאי שבת ה 6/8. יומיים שלושה לפני כן החלו מאמצי גיוס קדחתניים. בכל בתי קבלה לעם ישבו טלפנים והתקשרו לחברים ולהאיץ בהם לבוא ולהצטרף לעצרת הגדולה המתוכננת המחרת במצאי שבת. ביום שישי סניף באר שבע הצטרף לקבלת שבת במאהל המחאה, ואף הביא מגשי אוכל לטובת היושבים במאהל. הם גם הכינו שירונים משירי התנועה (אם כי בסופו של דבר אלו נגנזו).

ביום שבת ה- 6/8 התנהלו במרכז בפתח תקווה דיונים קדחתניים, ובעקבותיהם ניתנו הנחיות לגבי ההתנהגות המצופה, ולגבי הסיסמא אשר תלווה את המפגינים מטעם תנועת הערבות. הפור נפל על הסיסמא "לא ימין ולא שמאל, הערבות מעל הכול", סיסמא שמבטאת גישה א-פוליטית ואשר באה להציג את הצורך בערבות הדדית. ואכן עצרת זו הייתה מפגן כוח מרשים של אחדות והתלהבות של תנועת בני ברוך. בהמשך הוחלט על הורדת פרופיל ופעולה סולידית יותר עם אנשי מחאת האוהלים

אז כך בעצם הוקמה תנועת "ערבות"?
כן. יש שיטענו שבני ברוך זיהו אפיק טוב לגיוס חברים חדשים ואפיק נוסף דרכו הם יכולים להסתער על החברה הישראלית ולשכנע עוד אנשים להצטרף אליהם (בהקשר זה חשוב לציין כי בני ברוך מאמינים בעקרון "המסה הקריטית", עקרון לפיו כאשר מספיק אנשים יקיימו את דרך הקבלה ויתקנו את נשמתם, יבוא בעקבות כך התיקון האוניברסאלי).

יחד עם זאת, משיחות עם לא מעט חברים בבני ברוך אני מקבל את הרושם שבני ברוך באמת ובתמים מאמינים שיש כאב אמיתי וצורך ממשי בחברה הישראלית, שהם יכולים לתת להם מענה – כמובן, דרך חוכמת הקבלה. הם מרגישים כחיילים שנקראו לדגל, משום שלשיטתם ערבות היא תנאי הכרחי לפתרון האישי והלאומי.

בנוסף לכך, במישור האישי של המאמין קיימת התפיסה שדרך התחברות למצוקת האחר ולחיסרון של האחר, המאמין מקבל יותר "אור מחזיר למוטב" ובכך מרחיב את ה"כלי" שלו ומחיש את גאולתו האישית.

איך בני ברוך רואים את ההתפתחויות האחרונות במישור הגלובלי? האם זו ראשית צמיחת גאולתנו, כלומר האם לאירועים יש משמעות משיחית, או שמע מדובר רק בפרכוס אחרון של החברה החילונית הריקנית, שלא יוכלה ממילא להחזיק מעמד, משום שהיא לא מבוססת על חכמת הקבלה?
ראשית, אני סבור שאתה טועה בהבנת המושג "קבוצה משיחית". מבחינת בני ברוך משיח הוא יותר "מצב" או "דרגה נפשית" מאשר מציאות פיזית. לכן כל הדיבורים על קבוצה משיחית מסוכנת או לא [בן טל מתייחס כאן לרשימה קודמת שלי – ת.פ.] הם לא לעניין.

לגבי החלק השני של השאלה – יתכן שאתה צודק, שהרי ממילא על פי בני ברוך (כמו גם על פי קבוצות קבליות נוספות) אנו מצויים בפיתחה של הגאולה. ולטענת בני ברוך אם נרצה או לא המציאות תבהיר לנו שללא ערבות הדדית וללא קיום עקרונות הקבלה לא ניתן לקיים חברה שתתפקד בצורה ראויה. לכן ההתרחשויות האחרונות מחזקות את העמדה הבני ברוכית הגורסת שאם לא נאמץ את דרך הקבלה "בטוב" נאלץ לקבל אותה ביסורים ובחוסר שקט חברתי.

אך מבחינתי בתנועת הערבות יש מרכיב חדש שאני מזהה ואני רוצה לשים עליו את הדגש. תנועת הערבות היא תנועה דיאלוגית המקשיבה באמת אל מצוקות העם ומנסה לתת להם במה ומענה. זה חשוב, וזה שונה כי תנועת בני ברוך, תנועת האם אינה דיאלוגית כלל, זו תנועה שברורה לה דרך האמת והיא באה להנחיל אותה בצורה די ברורה ואחידה למי שמוכן לקבל או למי ש"התעוררה אצלו הנקודה שבלב". כמו כן מבחינת בני ברוך התיקון הוא לא במתן צדקה לעניים ולא במעורבות לשינוי סדר פוליטי, כי אם בהתמקדות בהפצה (ולכך מופנה גם המעשר).

לכן תנועה כמו תנועת הערבות שיורדת אל העם, מקיימת דיאלוג ומנסה לשנות מציאות חברתית היא כיוון מעניין, חדש, מפתיע, שמאוד מסקרן לראות לאן הוא יוביל. יחד עם זאת אציין שבני ברוך מורגלים בשינוי כיוון ופעולה בדרך שונה מעת לעת. אסיים באנקדוטה כדי לסבר את האוזן: בדיוק כאשר התקיים קונגרס של התנועה ב- 2009 היה פיגוע בדימונה בו מחבל ירה והרג כמה אזרחים. בקונגרס לא נאמר על כך מאום והדבר לא נזכר, והטעם לכךהוא שחוכמת הקבלה היא מעל מקום וזמן לכן אין היא מתייחסת לפוליטיקה רגעית. לעומת זאת בעקבות הפיגוע האחרון באילת בוטל המשדר של "השולחן העגול" המופיע באתר האינטרנט של תנועת הערבות. כלומר הקשב והיחס למציאות היום-יום עבר שינוי הבא לידי ביטוי בתנועת הערבות.

בית המקדש אולי חרב בגלל שנאה, אבל לא האהבה, אלא רגשות ויצרים אחרים לחלוטין מניעים את הרצון להקמתו המחודשת. את הכמיהה לבנייתו של בית המקדש, להבדיל מהצער שאפשר להרגיש על חורבנו של הקודם (וחורבנה-כמעט של החברה הישראלית דאז בכלל), כיניתי לא מזמן "פונדמנטליזם מגל שני". זאת לא בגלל שהוא בא אחרי הראשון, אלא דווקא מכיוון שהוא מנסה להגיע לזמן מוקדם יותר לפניו: הפונדמנטליזם המקדשי רוצה להחיות את המקדש על כוהניו וקורבנותיו, ובכך מתגעגע למצב דתי שקדם ליהדות הרבנית-הלכתית, אליה רוצה לחזור, למשל, הפונדמנטליזם החרדי.

באותו מאמר קשרתי את הגעגוע הנוכחי למקדש ללאומיות:

ראשית, מפני שהוא תוצר של האפשרות הממשית לבנות את בית המקדש, כלומר קשור להקמת מדינת ישראל בארץ ישראל, קשור לכיבוש ירושלים, וקשור לאפשרות הריאלית לשנות את המציאות הפיזית כך שהמקדש אכן יוקם. ברור מכאן שכל התנועות הללו הן צעירות יחסית, ונולדו רק אחרי קום המדינה. שנית, וחשוב יותר, הפונדמנטליזם המקדשי קשור לכמיהה, שגם היא הפכה ריאלית רק עם הקמת מדינת ישראל, לאיחוד כל העם היהודי תחת מנהיגות דתית אחת. […] העורגים למקדש, אם כן, כמהים לעם, לאומה, לאחדות לאומית. בניגוד לחרדים, הם פחות חוששים מהמודרנה, ואין להם בעיה לבוא במגע עם העולם המתועש והמתוקשר. אולם הם דוחים את ערכיו משתי בחינות חשובות: הם קמים כנגד האינדבידואליזם, וכנגד הדה-מיתולוגיזציה שמאפיינים אותו.

וול פוט. וכעת ארצה לקשור את המקדש לעניינים נוספים. ט' באב שעבר עלינו זה עתה זימן הזדמנויות שונות להתעסק במקדש, ועיתוני ועלוני המגזר לא פיספסו אותן כמובן. אני רוצה לכתוב כאן על שלוש גישות שונות לעניין, שלוש כמיהות שונות למקדש, שבשום אופן לא ממצות את השדה הנרחב הזה, אבל שמשלימות במקצת את הגישה המקדשית-לאומית שהצגתי לעיל.

גישה ראשונה ניתן למצוא אצל הרב ישראל אריאל, ראש "מכון המקדש" (אפשר היה לקרוא את דבריו בגליון האחרון, 510, של עלון מעייני הישועה). בהתייחסו לעלייה להר הבית קובע הרב אריאל כי

יש מצווה לעלות להר בכל עת ובכל שעה, ומי שעולה להר מקיים מצות עשה מן התורה. […] לפני שאתה שואל תלמיד חכם מה דעתו על העלייה להר הבית, שאל אותו: מה דעת כבוד הרב על העובדה שהבוקר לא הקריבו את קרבן התמיד במקדש? אם הרב יאמר שאין לו כל בעיה עם העובדה הזו, וכשם שחיכינו אלפיים שנה נחכה עוד אלפיים שנה, כבר לא צריך לשאול אותו את השאלה על העלייה להר הבית. כי מי שאין ליבו על ביטול העבודה במקדש, ומי שביטול מאתיים מצוות של תורה אינו נוגע ללבו, מדוע שיגע לליבו שיהודים אינם בהר הבית, וכי מה יש להם לחפש שם?

הרב אריאל אומר דבר פשוט: יהודי מקיים מצוות. חוסר-מקדש אינו מאפשר ליהודי לקיים חלק לא מבוטל מהמצוות. יש צורך במקדש (או לכל הפחות בעלייה להר הבית) כדי לקיים כמה שיותר מצוות. יש צורך לקיים כמה שיותר מצוות כי זה רצון ה'.

הגישה הראשונה, אם כן, היא כמיהה למקדש מתוך ערגה להלכה, מתוך רצון לשמור כמה שיותר מצוות. אפשר לקרוא לזה אספנות הלכתית. (אם כי, מעניין אותי אם הרב כמהה כל כך לקיים גם מצוות לקט שכחה ופאה, ודוק).

גישה שנייה, הפוכה למעשה, היא של משה פייגלין. פייגלין הוא טיפוס מוזר, לא טיפש בשום אופן, אבל גם בשום אופן לא מחובר למציאות. אני זוכר מאמר פובליציסטי שלו מלפני כשנה בו הוא קרא "להתנתק" כלכלית ופוליטית מארה"ב. במאמר שפורסם לפני כחודשיים (מקור ראשון, 3.6.11) הוא קורא "לעלות להר". הנימוק שלו, הוא מה שמעניין:

כל העניין של המקדש הוא החיבור הבלתי-אמצעי של האדם לאלוהיו. הדת נוצרה כשנלקח מאיתנו בית המקדש. כל האותנטיות החסרה בטקסיות הדתית, החלחלה העוברת בראש החילוני כשהוא רואה את הרוטינה חסרת הפשר כביכול באותן ד' אמות של הלכה, שאין לנו מלבדן מאז חרב הבית ולמעשה הן מחליפות אותו – כל הניתוק הזה בין הדת לחיים – כל אלה תוצר של אבדן המקדש.

אילו ידע החילוני שאפשר להתעלות, לחיות באמת, לא בטקסים ולא במצעדים, לחיות את כל מרחבי החיים, הפרטיים והלאומיים והאוניברסליים כשהאלוהים איתך ממש, פיזית ומטפיזית, היה רץ לבנותו. והדתיים? אלה היו מתנגדים כמובן. […] כי התרגלו לסכיזופרניה הזו של הפיצול בין האמונה לחיים.

הטקסט הזה מדהים ומרתק לדעתי. פייגלין מתגלה כאן כרומנטיקן חסר תקנה המתגעגע לתור-זהב שמעולם לא היה, ומאמין שהמקדש מאפשר איכשהו להתגבר על "הדת" ולהכניס את הידיים ישר לאלוהים. הוא מדבר על טקסיות דתית חסרת אותנטיות כמי שכנראה לא קרא מעולם את ספר ויקרא על מאות פסוקיו המתארים שום דבר מלבד טקסיות דתית המלמדת בדקדקנות כיצד יש לשחוט קורבנות ולהזליף את דמם פה ושם. המקדש אצל פייגלין איכשהו אמור לחבר "בין הדת לחיים", כאילו שנסיעה תלת-שנתית לירושלים עם כבשה בבגאז' תהפוך את היידישקייט והגבר היהודי לבשר אחד (נשים כמובן מחוץ לכל העניין, אל תשכחו). המקדש עבור פייגלין הוא בעצם התרופה ממחלת הדת, ממנה הוא כנראה סובל מאוד. ההלכה נמאסה עליו, והוא רוצה משהו אחר, רוצה "להתעלות, לחיות באמת". אז הנה גישה שנייה: המקדש כבריחה מההלכה.

גישה שלישית מצאתי בגליון נשים האחרון, מגזין כרומו לנשים מבית מקור ראשון. בגליון ה-5 באוגוסט התפרסמה כתבה של הודיה כריש-חזוני ובה "תיעוד נדיר" של עליית נשים להר הבית. הנה כמה ציטוטים:

עינת זיו מעפרה, חברה ב"מכון המקדש" ומהמארגנים של העניין, מספרת ש

ההרגשה הכי חזקה שם היא שהשכינה עזובה. אבל לקבוצת נשים יש כוח. נשים הן לכאורה עדינות יותר, אבל חוות את הדברים באופן הרבה יותר עמוק.

ש.ק., אחת המשתתפות, מעידה כי

זו חוויה מדהימה. חוויה של תפילה שלא חווים בשום מקום אחר. אני קוראת לנשים לעלות להר הבית. התפילה שם עוצמתית מאוד. […] יש שם חיבור לשכינה. […] השכינה נמצאת שם ומרגישים אותה מיד. זה כמו להכניס תקע לחשמל.

הכתבת עצמה כותבת ש

למעלה, על הרחבה הלבנה, האווירה משתנה. יש כאן אנרגיה אחרת באויר. אין ספק. מין זמזום שקט שמתחיל בפנים, עולה אל כפות הידיים וגורם להם להיפרש לצדדים, כמו להבדיל, בזמן של מדיטציה.

אז מה יש לנו כאן? יש לנו כאן אירוע חוויתי בעיקרו. לא מדובר בקיום מצווה ולא ברצון להימנע מקיום מצווה. מדובר ברצון להרגיש משהו. הנשים "חוות את הדברים", יש שם "חוויה של תפילה שלא חווים בשום מקום אחר", וזאת מפני ש"השכינה נמצאת שם ומרגישים אותה". טוב, זה ברור, יש הרי "אנרגיה אחרת".

העלייה להר כאן, אם כן, או הרצון במקדש עתידי (גם זה שם, אל דאגה), אמורים לספק ליהודי הדתי חוויה של קדושה, מפגש חוויתי עם השכינה, דבר שהוא או היא לדאבון הלב העצום לא מרגישים בצורה יומיומית. שנוי המקום, האתר הלא מוכר, הקבוצה החדשה, ואולי אכן גם "אנרגיות" למיניהן שבמקום עצמו מאפשרים חוויה דתית מועצמת, חוויה מיסטית למעשה, דבר שהכמיהה אליו בימינו היא רבה. מדובר בעצם בלונה-פארק רוחני לשומרי מצוות. דיסנילנד לדוסים.

ניתן להבין עד כמה שונה הגישה הזו מהגישה ההלכתית על ידי פניה לדבריו של הרב איתי אליצור, גם הם מהכתבה, שמבחינים בצורה יפה (אם כי, אני מנחש, לא מודעת) בין שתי תפיסות שונות של קדושה:

עולים לשם בשביל הקדושה, בשביל הקרבה לשכינה. העלייה להר נמצאת במתח בין שני דברים – בין הרצון להתחבר לקדושה, ובין החובה לשמור על הקדושה. אם ניכנס למקום שלטמאי מתים אסור להיכנס אליו – חיללנו, יצא שכרנו בהפסדנו. [הדגשות שלי – ת.פ.]

שימו לב: ה"מתח" כאן הוא בין שתי קדושות שונות לגמרי: "להתחבר" לקדושה – הרי זה עניין חוויתי. לחלל את הקדושה – הרי זה עניין הלכתי-טכני. שהרי טומאה וטהרה הן קטגוריות הלכתיות שאף אחד מאיתנו כיום לא "מתחבר" אליהן. אולי פעם הן הזיזו משהו בנפשותיהם של שומרי מצוות, אבל כיום אף אחד לא מרגיש שהוא טהור או טמא הלכתית.

ובדיוק בגלל זה דרוש לאותן נשים לעלות להר – כדי סוף סוף להרגיש משהו "דתי". במקום שההלכה מנותקת מהחוויה, דרושה חוויה ממקור אחר. העלייה למקדש כמקור (א-נומי) להתלהבות דתית. חסידי ברסלב של הרב ברלנד נוהגים כמו משוגעים בלילות או מתגנבים לקבר יוסף כדי להרגיש "אנדרנלין של קדושה". העליה להר הבית בהחלט יותר בטיחותית.

(אני חייב להיות כנה ולומר שהגישה השלישית כאן חביבה עלי. כלומר, לא בוולגריות שמוצאים אותה אצל חסידי ברלנד, אבל כן בכמיהה הכללית לחוויה קרובה של פגישה עם האלוהות.)

המקדש כמסמן ריק

מבקר הספרות רולן בארת היה ידוע בניתוח שערך לתופעות תרבותיות בעזרת הכלים הסמיוטיים (או "סמיולוגים" בלשונו של בארת), כלומר אלו העוסקים בשפה ובסימנים, שפיתח פרדיננד דה-סוסיר. בארת הראה כיצד תופעות תרבותיות שונות בנויות על החלוקה הסוסרית של מסמן ומסומן, שיוצרים יחד סימן (המסמן הוא רצף ההברות או הדמות. המסומן הוא המשמעות שאלו מעלים במוחנו. מסמן + מסומן = סימן).

"המסמן," היה אומר בארת, "הוא ריק", כלומר אין לו משמעות משל עצמו. הוא יכול להיות כל דבר (ואכן, רצפי ההברות "לחם", "bread" והתמונה של המאפה בקונדיטוריה הם כולם מסמנים של אותו מסומן). המסומן הוא שבו חשקה נפשנו. שני אלה יחד הם כאמור סימן.

אולם כדי לנתח תופעות תרבותיות לקח בארת את העניין צעד אחד נוסף:

ניתן לאתר במיתוס את הסכמה התלת-ממדית שדיברתי עליה זה עתה: המסמן, המסומן והסימן. אך המיתוס מהווה מערכת מיוחדת בכך שהוא נבנה על בסיס של רצף סמיולוגי הקיים לפניו: זוהי מערכת סמיולוגית בדרגה שנייה. מה שמהווה סימן (כלומר מכלול הקושר מושג ודימוי) במערכת הראשונית, הופך למסמן פשוט במערכת המשנית. (מתוך מיתולוגיות, תר. עידו בסוק, הוצאת בבל, 1998, עמ' 241, ההדגשות שלי)

השימוש כאן במילה "מיתוס" שונה מזה שבו אני בדרך כלל משתמש בו בבלוג הזה. בארת מתכוון לכל דימוי חזותי או ערך או מבע או פעולה – בעצם הכל אצלו יכול להיות מיתוס, בתנאי שהוא משתמש בסימן כמסמן, מוסיף לו מסומן ובונה בעזרתו סימן חדש. שוב: המיתוס של בארת לוקח את הסימן, כלומר את המושג השלם, ומשתמש בו במסמן, כדי להטעין אותו במשמעות חדשה (וזה המסומן), וכך לבנות איתו סימן חדש. הסימן החדש הוא הסימן "בדרגה שנייה".

למשל, אם ניקח את המסמן הפיזי: נערה יהודיה בשביס. המסומן במוחנו, כלומר משמעות החזיון הזה, יכול להיות "נערה דתיה נשואה". שני אלה יחד הם הסימן, שאפשר להכניס לעיתון (כתמונה) כדי לאותת משהו לקוראים. מה שעושה המיתוס על פי בארת הוא שהוא לוקח את הסימן הזה ומשתמש בו כמסמן. למשל, אם עורך עיתון יקח את הנערה בשביס, שבמקרה נמצאת בתוך אוהל ברוטשילד, ויפרסם תמונה שלה כך, הרי שהוא מאותת לקוראים משהו חדש, משהו כמו "גם דוסיות חסודות בעד המאבק", או אולי "המאבק חוצה מגזרים ועמדות פוליטיות, ולכן הוא עממי ואותנטי". הנערה בשביס (לא הספציפית ההיא, אלא הסימן) הפכה למסמן עבור מסומן חדש, שהוא המסר ההוא כאמור. זוהי בנייה של מיתוס על פי בארת.

ואחרי ההקדמה הקצת ארוכה הזאת, איך כל זה קשור למקדש? זה קשור בכך שהמקדש, כסימן בעל משמעות ברורה, מת מזמן. כי אין יותר מקדש. המקדש הפיזי נחרב, וכל מה שנשאר הוא המסמן, כלומר רצף ההברות "מקדש". המסמן, כידוע, הוא ריק, בדיוק כמו רוב הרחבה סביב כיפת הסלע. למקום ריק אפשר להכניס מה שרוצים: תפילות, מצוות, קורבנות, אנרגיות, כמיהות וערגות – אפילו אחדות לאומית.

המסמן "מקדש" יכול היום לקבל כמעט כל מסומן. למעשה יש אפילו נוצרים אוונגליסטים שרוצים לבנות מחדש את בית המקדש, והוא בוודאי לא מסמן עבורם את שהוא מסמן עבור ישראל אריאל או משה פייגלין. שכן המסמן "מקדש" פתוח לכל דכפין וכל דצריך, והוא אכן מתמלא על פי צרכי השעה, בין אם אלו לאומיות, הלכתיות או רוחניות.

זאת לא רק משום שאין בית מקדש פיזי. גם אילו היה קבוצות שונות היו מחפשות בו דברים שונים, בהתאם לצרכים התרבותיים השונים והמתחדשים. כך מוסד דתי עתיק מרוקן מתוכנו הראשוני ומוטען במשמעות על פי צרכיו של המשתמש. בסמיוטיקה זה נקרא קונוטציה. בחקר הדתות זהו אחד המאפיינים של הניו-אייג'.

אוהד אזרחי הוא מהמנהיגים הבולטים ביותר בהתעוררות הרוחנית היהודית בישראל כיום. […] החזון שלו לתחייה היהודית הפך למודל עבור קהילות והוגים אחרים […] לאזרחי ידע מעמיק בטקסטים הקנונים והמיסטיים של היהדות. דבר זה ממקם אותו בעמדה ייחודית בהשוואה לחסידיו: הוא סוכן תרבות שמתווך בין הטקסטים היהודיים וקוראיו ותלמידיו הניו-אייג'יסטים. *

על אוהד אזרחי שמעתי כשחזרתי מהמסע הראשון שלי בהודו, לפני כארבע-עשרה שנה. חיפשתי מקורות ומקומות לרוחניות בישראל, ושמעתי על "המקום" במצוקי דרגות, קהילה רוחנית שבמסגרתה הפעיל אזרחי את ה"ישיבה-אשראם", מעין מדרשה ללימודי רוחניות יהודיים. לכאורה מקום אידיאלי עבור מחפש רוחני טרי שכמוני, אלא שאז (למעשה, עד פסח תש"ע) נמנעתי מתוך עקרון מיציאה מתחומי הקו הירוק (שלא לצורך פעילות אנטי-כיבושית), ולכן לא הייתי יכול להגיע לשם.

מאז עברו שנים רבות. אזרחי, כמוני, עבר גלגולים שונים. בשלוש השנים האחרונות אני מכיר אותו יותר מקרוב, בפעיליות שונות וגם מתוך ידידות אישית, ולמדתי להעריך אותו מאוד. לבד מהיותו אדם טוב, ולבד מכך שהוא מקדיש את חייו לחיפוש ולימוד רוחני, אזרחי הוא תלמיד חכם גדול בתורת הסוד היהודית, ומקובל. בשנים האחרונות מתארגנת סביבו קבוצה לא מגובשת אבל כן מכוונת, וכעת הוא והם מקימים יחד מעין בית ספר גבוה לרוחניות יהודית תחת השם נביעה. במוסד החדש ישתדלו אזרחי ועמיתיו לקדם חזון יהודי מעניין ביותר (ג"נ: יש סיכוי שגם אני אלמד שם).

ברשימת התפוצה שלו כתב אזרחי כי

פעם היו בישראל בתי ספר לנביאים. התנ"ך מספר כי סביב שמואל הנביא וסביב אלישע הנביא התקבצו חבורות של "בני הנביאים" שלמדו בדיוק את זה: לדעת לפתוח את הנפש לקול הלחישה העדין של רוח הקודש, שהוא "קול דממה דקה" (כפי שאמר יהוה לאליהו). לדעת להקשיב לקול הדממה הדקה הזו, ולדעת להבחין בין לחישה קדושה זו ובין לחישתם ההרסנית של הפחדים והשטויות שלנו, הדמיונות, האשליות והשקרים העצמיים. כבר שנים רבות אני מייחל לחזרתו של בית הספר הזה, מרחב הלימוד של בני הנביאים ובנות הנביאות, שלומדים יחד את הקשב העמוק אל רוח הויה, דרך טכניקות מדיטטיביות ומוזיקאליות שונות, דרך המפגש המחודש עם רוח האלהים בטבע. לומדים את העצות של חכמי הדורות הקודמים, ולוקחים אותם בפרופורציה של שיקול השכל הישר.

ובמסמך אחר הוא מסביר את העניין בשפה יותר פשוטה:

בית הספר מציע תהליכים שכרוכים בלימוד עמוק של תורת הרוח העברית (קבלה, חסידות, תורת הנבואה וכדומה) תוך מפגש עם תורות אחרות (בודהיזם, סופיזם, שמאניזם ועוד). מפגש עמוק עם הטבע ועם הרוח הגדולה המנשבת דרכו, כולל שיטות שונות של עבודה מדיטטיבית ושמאנית. טקסים וריטואלים המשלבים תהליכים אומנותיים, ותהליכי יצירה שהם עצמם טקס טרנספורמטיבי המעורר השראה. וכן, עבודה מעמיקה בתחומי האהבה, המיניות ומערכות היחסים שלנו עם עצמנו ועם אחרים. והכל, כאמור, קשור בהכל.

מזה זמן רב מטיף אזרחי על הצורך למצוא נתיבים לתיקון שלושה מימדים שונים ביהדות: המפגש עם האישה, עם הגוי ועם הטבע (ובכלל זה הגוף). על פי אזרחי במהלך הגלות הארוכה התעוותה היהדות לכדי ניכור משלושת תחומים אלה, וכעת הגיע הזמן לתקן מצב זה. מתוך עמדה זו הוא מעוניין לקדם "תיקון עולם" חברתי ואקולוגי, תוך "לקיחת אחריות כוללת, על כל החיים על פני אדמות, ושאיפה לשלום שלם".

החזון של אזרחי, אם לדבר לרגע מחקרית, משלב געגועים ל"תור זהב" שלכאורה היה נחלתה של היהדות בעבר הרחוק עם שאיפה לחדש ימינו כקדם (קדם ממש). אולם זאת (בהתאם להיגיון של הרוחניות העכשווית) לא על ידי חזרה להקרבת קורבנות במקדש מרכזי בתיווך קאסטת כוהנים, אלא דווקא על ידי חקירת מעמקי נפשנו והתגייסות למסע רוחני טרנספורמטיבי לפרט ולכלל, תוך שילוב תובנות וטכניקות ממסורות רוחניות אחרות, וכל זאת תוך דגש שמאני, ניאו-פגאני. (ועל כל זאת גם כתבה רחל ורצברגר, מחוקרות התחום בארץ, במאמרה המצוטט לעיל).

כדי לברר על מה ולמה שאלתי את אזרחי על מה ולמה:

בצעירותך חזרת בתשובה, הפכת לחסיד בעלז, למדת כתלמוד בכולל, אחר כך כיוונת כוונות וייחדת ייחודים בישיבת המקובלים "שער השמיים" בירושלים, מאוחר יותר היית תלמידו של הרב שג"ר, ולבסוף, לפני שפרקת עול מצוות, היית מתלמידיו הבולטים של הרב יצחק גינזבורג. ראשית אשאל, אם יותר לי, מה גרם לך, אחרי כל העושר שודאי קיבלת במסע המרתק הזה, לנטוש את הדרך ההלכתית-אורתודוקסית ולפתוח בדרך יהודית-עצמאית? מה היה חסר? מה לא התאים?
ראשית הרשה לי לתקן אותך: מעולם לא "פרקתי עול מצוות". פרקתי את עולו של הממסד הרבני ואת עולו של ה"שולחן ערוך" כמי שבסמכותו להגדיר את המצוות. הרבי מקוצק צחק פעם על מישהו שיש לו "יראת השולחן ערוך" במקום יראת שמים. אני הגעתי לצומת בחיים שבצד אחד היה חץ שמצביע לכיוון העולם הדתי, ולצד השני היה צד שמצביע לכיוון הקב"ה. והלכתי בשני. בחרתי בקרבת אלהים על פני להיות "בסדר" מבחינת העולם הדתי. בחרתי ללכת אחרי אותו קול פנימי שהביא אותי מתחילה אל היהדות. כי אותו קול עשה לי סיור מכובד בפנים ואמר לי – עכשיו צריך להמשיך הלאה. לא עזבתי. המשכתי הלאה, למחוזות שהיהדות עדיין לא הגיעה אליהם, ועם הזמן יש להניח שתגיע, בדרך זו או אחרת.

קצת פחות בצעירותך היית ממקימי וראשי קהילת "המקום", שהיתה ניסיון ליצור קהילה רוחנית במצוקי דרגות. האם היית מגדיר את הניסיון ההוא ככישלון? מה תביא מהניסיון שצברת שם לפרויקט החדש?
לא כל מה שמגיע לסופו הוא "כישלון". אני מונע כבר הרבה שנים על ידי הצורך ליצור סוג של מרכז לימודי רוחני יהודי אחר. זה הביא אותי להקים בשנת אלפיים את ה"ישיבה-אשראם" במצוקי דרגות, וכשעשיתי זאת אמרתי "זו טיוטא". אחד מרבותי אמר לי פעם: אנחנו כל החיים כותבים טיוטות. וקבלתי. אני אדם יוצר: כותב טיוטות, מנסה, מתנסה, מוחק וכותב מחדש. מנגן את אותה המנגינה שוב ושוב רק בסגנון חדש.

וחוצמזה המון דברים טובים הושגו בקהילת המקום. פרוייקטים נהדרים שרבים בציבור לא יודעים שהתחילו אצלנו. פרוייקטים שנהגו בבית המדרש שלנו או סביב שולחן השבת, והיום הם חלק מהנוף הרוחני בארץ. כמו למשל ליווי רוחני לחולים סופניים, שאת צעדיו הראשונים בארץ, כשזה עוד נחשב למשהו בלתי מובן לחלוטין – עשה דרכנו, ויש הרבה מה לספר על זה. או כמו פרוייקט המפגש היהודי-ערבי ביום העצמאות-יום הנכבה. מפגש שמנסה לראות יחד את שני הפנים של המטבע ולהביא לכך שאנשים, ערבים ויהודים, יראו את אלו שיש להם נארטיב שונה משלהם ויקשיבו לו רוב קשב. או בכלל הנושא של מעגלי הקשבה, שהגיע מאוהאי בקליפורניה ארצה דרך קהילת המקום. ועוד ועוד. כך שהרבה דברים ב"המקום" הצליחו מאד, וקיימים עד היום.

יחד עם זה – אם אתה שואל מה הולך להיות אחרת עכשיו אז התשובה היא פשוטה: אנחנו לא מקימים קהילה, אלא מכללה. בית ספר גבוה. וחוצמזה אני לא עושה את זה לבד אלא בשיתוף גמור עם עמיתי שמואל שאול, שהוא מורה חכם ועמוק, ומיוחד במינו, העומד יחד אתי בראש היוזמה של הקמת "נביעה", ועם עוד צוות מכובד של מורים שילמדו אספקטים שונים שכולם קשורים לעבריות בתפיסה שלנו, מפסיכולוגיה ועד אקולוגיה, משמאניזם ועד מדיטציה. מורים כמו השופט בדימוס שלמה שוהם, או הפסיכולוג ד"ר מיכה אנקורי, כמו השחקן והליצן הרפואי ירון סנצ'ו גושן, או ד"ר מריאנה רוח מדבר, ועוד. יש צוות מרשים של מורים ומורות שכל אחד קליבר בתחומו.

אני חושב שלא קשה להבחין שמתחוללת בשנים האחרונות תחייה והתרעננות של התרבות היהודית בארץ, ואפילו הייתי אומר, של הרוחניות היהודית בארץ. האם נביעה היא חלק מזה? במה היא דומה ובמה היא שונה?
בודאי שנביעה היא חלק מההתעוררות הרוחנית בארץ, ומהעניין שיש לחלק נכבד מהמתעוררים רוחנית להכיר טוב יותר את המקורות היהודיים. אבל היא יחודית בכמה אספקטים מאד משמעותיים מכל מה שקיים בשטח. א. היא לא נמצאת תחת איזו תפיסה יהודית. לא יהדות דתית ולא יהדות תרבותית. אנחנו לא מנסים "לקרב לבבות לדת" וגם לא מעוניינים להעשיר את התרבות היהודית. זה ממש לא מעניין אותי. אדבר בשם עצמי: אני מורה רוחני. אותי מענינת ההתפתחות הרוחנית של עצמי ושל תלמידי. אני משתמש בכלים שבאים מהמסורת העברית, שכוללת את דרכם של הנביאים והמקובלים, החכמים, החסידים והכופרים, כדי לעזור להתפתחות הזו.

אני סבור שיש במכמני המסתורין העברי כלים טובים להתפתחות האדם באשר הוא, אבל במקומות אחרים לומדים את החומר היהודי ולא נוגעים בכלים הללו, או כי יש להם אינטרס דתי אפולוגטי, ולנו אין, או כי יש להם אינטרס אקדמי מנותק, ואנחנו שלא חייבים להגיש דין וחשבון לממסד האקדמי, חופשיים להיות גם אקדמיים במידה טובה וגם למרות זאת כן "מחוברים". יש מקומות שמפחדים מה"ניו-אייג'" ומרוחניות ומסתפקים לכן בתרבות יהודית, וזה ממש לא מוקד העניין שלנו.

לנו יש עניין להביא את הגישה העברית אל הרוח האוניברסאלית. לעזור לאנשים להתפתח, מבחינת התודעה והתפיסה והחיים, ולקחת אחריות טובה יותר על שלום כדור הארץ. זה לא רק לשחות בביצה היהודית המקומית. אנחנו חלק מאנושות שנמצאת במשבר, ומכדור ארץ שנמצא במשבר, וכולם צריכים להתעורר ולהשתנות כדי שנחיה טוב יותר כיחידים וכחברה וכאנושות. אנחנו בנביעה לוקחים את חלקנו ברשת הרבה יותר גדולה של התעוררות גלובלית. אנחנו עושים את שלנו פה, ולוקחים אחריות על המורשת העברית.

על פי הכתוב באתר נביעה, זו מקדמת דרך רוחנית "בהשראת מקורות הרוח העברית והיהודית". ראשית אשאל – למה בכלל להתעסק במקורות הרוח העברית והיהודית? אם מה שחשוב הוא הרוחניות, למה לא להתעסק במקורות הרוח הסנסקריטית וההינדואיסטית (יש שם יופי של דברים, תאמין לי)?
תאמין לי שאני יודע… דרכי המזרח הן חלק אינטגראלי ממני, והיו עוד לפני שהכרתי את היהדות. אני אפילו נושא הסמכות מסוימות הן במסדר זן והן בעבודה שמאנית אינדיאנית על ידי מורים גדולים מהעולם שאני קשור אליהם במשך שנים רבות. שמואל שאול שותפי בילה גם הוא שנים במנזרים במזרח בעבודה עמוקה על התודעה שלו, וכך רבים מאנשי "נביעה". המפגש החי בין העבריות והמרחב הרוחני הכללי יהיה בנביעה מפגש חי, מרתק, ובלתי מתנצל. אין לנו צורך להיות "עם נבחר" או צורך להגיד ש"הכל כבר נמצא ביהדות" ועוד מיני אמירות כאלו.

אבל יש לנו צורך עמוק באותנטיות, ועבור רבים מאתנו סנסקריט, הינדואיזם, בודהיזם ושאר "שפות" נהדרות של עולם הרוח אינן ולא יהיו נמל הבית. הם מקומות נפלאים לבקר בהם, אפילו לעשות בהם בית-שני. אבל אני מרגיש שבגלגול הזה נשמתי בחרה לרדת כחלק מהעם העברי היושב בישראל, או בכנען 2000, עם התרבות הזו והתסביכים האלו, ועד שלא אקח על זה אחריות ואלמד כיצד להאיר אור רוחני עם זה ודרך זה לא אעשה את תפקיד נשמתי כראוי.

חוצמזה, כפי שאמרתי קודם – יש במסורת הזו כמה פנינים נהדרות שחבל לזנוח. זה שהן לפעמים מטונפות לא אומר שאי אפשר לנקות אותן מהבלים דתיים נמוכים, או מהבלים מסחריים שקשרו בימינו ל"קבלה", ולעשות בהן שימוש אותנטי וטוב. יש כלים רוחניים מיוחדים במסורת העברית שאנחנו אוהבים לחלוק עם העולם.

בהמשך לכך, האם נביעה, על אף ההתמקדות שלה ביהדות, תהיה פתוחה להשראה ממקורות רוח אחרים? האם היא תהיה מוכנה להודות שיש גם מה ללמוד מהם בתחומי הרוח?
ברור לחלוטין וזה גם כתוב באתר שלנו. נביעה לומדת יחד עם התרבויות האחרות של הרוח. יש מה ללמוד מהאינדיאנים ומהסופים, מהבודהיסטים ומחסידי שיווה ושאקטי. וגם – מתרבויות קדומות שנעלמו, כמו תרבות מצריים וכנען. העבריים תמיד חשבו כך, אני מתכוון לעם העברי הקונקרטי, שתמיד עמד בהפריה תרבותית עם תרבויות רוח אחרות, כולל איש חכם כמו שלמה המלך. ותמיד, לאורך כל הדורות, היו במקביל גם מנהיגים דתיים פונדמנטליסטים, שחשבו שזה נורא ואיום וצווחו כנגד הקשר הפתוח עם האומות. הצרה היא שכיום מכירים יותר את קולם של השמרנים, שנכתב והתקדש במסורת, בעוד את החיים בפועל של העבריים והיהודים, שתמיד, מימי המקרא ועד ימינו, ניהלו בפועל שיח פורה עם סביבתם הכללית, הציבור מכיר פחות.

כשמדברים על "השראה", מן הסתם לא מדברים על ציות עיוור. למעשה, אתה מדגיש כבר שנים שיש לדעתך כמה תחומים ספציפים שבהם סטתה היהדות מדרך המלך, ושעלינו להחזירה אליה, כלומר לתקן את היהדות. מה לדעתך נותן לאנשי נביעה את היכולת להבחין באותם קלקולים, ועוד יותר מכך – מה נותן להם את היכולת לתקנם?
שום דבר לא מבטיח ש"אנשי נביעה יוכלו להבחין בקלקולים ולתקנם". אנחנו בני אדם ובני אדם עושים טעויות. לכן כל מה שנעשה זה תמיד רק סוג של "כתיבת טיוטות". זה מאד אנושי וגם מאד יפה בעיני. אבל אם לחזור לשאלתך אז כן – כבר שנים מספר שאני מלמד מעל כל במה אפשרית שהיהדות חלתה לעניות דעתי בשלוש מחלות אקוטיות: נתק מהרוח שבטבע, נתק מהאלמנט הנשי ונתק מהאומות. על פי חכמת הקבלה ניתן להראות בקלות שכל אלו הם סימפטומים של מחלה שורשית אחת בעולם הרוח, ובלימודי ההיסטוריה ההתפתחותית של התיאולוגיה היהודית ניתן לשים את האצבע על איפה זה התחיל.

נביעה קמה מתוך רצון ברור לקשר מחדש את דרכי הרוח העברית אל האנרגיה הנשית בכל גדלותה ועוצמתה, אל האומות ואל ממד הרוח שבטבע. פחד, חרדות ותופעות פוסט-טראומטיות אחרות של הקולקטיב היהודי גרמו להעמקת הנתקים הללו בתפיסה הרוחנית היהודית (כולל בקבלה). אבל אנחנו לא באים מפחד, אלא מאמונה עמוקה בקדושה הטבעית שקיימת בכל. ומכירים גם את היופי והכלים העמוקים והמיוחדים שיש למסורת העברית של הרוח להציע, ולהבריא מתוך המקום הזה.

העבודה הרוחנית שלך, ואני מתאר לעצמי שהעניין יבוא לידי ביטוי גם בנביעה, מדגישה מאוד את התחום המיני. ראשית – למה?
אחד התחומים הכי פחות מטופלים בעולם הרוח הוא התחום של הארוס, תחום האנרגיה הויטאלית של האהבה והתשוקה שכל כך חשובה לכולנו. זה מפליא שבכל שנות החינוך והלימוד של האדם כיום מעט כל כך מידע רציני ותשומת לב מעמיקה ניתנים לתחום הזה, שעושה אנשים שמחים או אומללים. בנביעה אנחנו מקדישים מסלול יחודי שמתמקד בהעמקה בתחומי האהבה והמיניות המקודשת, מסלול שייועד למי שרוצה גם לשפר את חייו שלו ולעשות אותם מאושרים יותר, וגם לדעת לסייע לאחרים שמתחבטים בתחומי מערכות היחסים, האהבה והמיניות. אני מאד שמח על כך.

אולי עוד כמה מילים על מין. נדמה לי שקל לראות שאחד ממישורי החיים שיצאו בימינו מאיזון בריא הוא התחום המיני, כאשר מצד אחד בחברה החילונית-ליברלית-צרכנית המיניות נחגגת בראש חוצות, ויחד עם זאת היא מנותקת לחלוטין מכל מימד של עומק או רוח; ואילו מצד שני פעמים רבות הניסיונות להכניס לתחום הזה עומק ורוח מובילים (וכאן אתייחס ליהדות בזמננו) לדקדוקי "צניעות" אובססיבים וילדותיים דוגמת הרב אבינר, לחוקי-חנק אנטי-אנושיים דוגמת חסידות גור, או להזיות קבליות החורגות מכל פרופורציה כגון החרדות מאוננות. מה אתה מציע ששונה בגישה ובמהות (את הפרקטיקה נשאיר לפעם אחרת)?
אנחנו מציעים מסלול שלא מפחד לגעת בתחום הזה, לפתוח אותו, ללמוד אותו, לערער מוסכמות, ולהציב גבולות חדשים המשרתים את התפתחות האדם ואושרו, כיחיד, כמשפחה (מהי "משפחה"?) וכחברה. לאחר לימוד במסלול הזה לא תשאר אבן שלא הפכת והתבוננת מה יש מתחתיה, ואני מבטיח לך שחייך רק ישתנו לטובה מזה. כל כך הרבה "שדים" ופחדים מתחבאים מתחת לשרוולי הצניעות כביכול של העולם הדתי החרד, וגם מתחת לשלטי הפרסומת הפרוצים של החברה שכביכול מיניות זה לחם חוקה, אבל בעצם יש בה בורות עצומה ביחס למיניות עמוקה ואין בה רוח. באף אחד מהם אין לא הבנה מעמיקה ולא חגיגה אמיתית של רוח האדם הגבוהה הקשורה למניות האדם. והאדם הוא יצור מיני ללא הרף, מינקות ועד שיבה!

אנחנו משלבים ידע טנטרי מן המזרח עם תורות קבליות שעסקו ב"סודי עריות" ובתורת הזיווג הקדוש, עם מידע פסיכולוגי ומדעי מתחום הטיפול המיני, ועם גישה אומנותית החוקרת את עצמנו דרך יצירה. השילוב הזה מאפשר סוף סוף יצירה של מסלול עם עומק, עם רוח, עם פתיחות ועם עוצמה שיכשיר מטפלים מיניים ברמה אחרת בכלל ממה שקיים עד כה. זו תפילתי כמובן.

למעשה לראשונה נתפתחת כאן מגמה רצינית למתענינים בתחום האהבה והמיניות שלא באה ממקום רפואי, קליני, אלא ממקום של העמקה במיניות כקשורה לרוח האדם ואושרו. אחד הדברים היחודיים לתפיסה העברית של הרוח זה שהמין לא נחשב בה מעולם לחטא (אפילו ביהדות הדתית, שלא כמו בנצרות), ולהיפך – הזיווג נתפס בתורות המסתורין כאירוע מקודש, סודי ומכונן. יחד עם זה – העובדה שהקדשנו לכך מסלול מיוחד אומרת גם שמי שלא מעוניין להתעמק כרגע בתחום האהבה והמיניות זה אכן לא יהיה מרכיב מרכזי בתכנית הלימודים שלו.

היחס המסוייג (נקרא לזה כך) של היהדות המסורתית מהמימד הנשי ומהטבע הוא לדעתך עוול ואיוולת. אם נעזוב לרגע את המישורים החברתיים והמוסריים של העניין, מה לדעתך מחמיצה היהדות כדרך רוחנית כשהיא לא מקבלת במלואם את הנשיות ואת הטבע?
הו! כבר כתב על כך רבי צדוק הכהן מלובלין שברגע שהיהדות בחרה (מתוך פחד) להנתק מהרוח שבטבע היא אבדה אחוז גדול מההשראה שלה, ובפועל – את הנבואה. לא לחינם קראנו לאקדמ>יה שלנו נביעה גם בעין וגם באלף. אנחנו מבקשים לעזור לכל אחד להתחבר לנביעת נשמתו, ולנבוע. המפגש עם האלהי אפשרי ואף הכרחי. כבר כתב הרב קוק שחסרון הנבואה בישראל איננו סתם חסרון אלא סוג של מום. הנפש שלנו בריאה רק כשהמעיין יכול לנבוע – וזו משמעותה של נבואה.

קראנו לאקדמ>יה שלנו נביאה גם באלף, כי הממד הנשי של הנבואה ושל הרוח גם הוא חסר לנו כמו אבר שחסר לגוף. אם תהרהר בזה רגע תראה שכל ארון הספרים היהודי לא מכיל ולו ספר אחד שכתבה אישה! חצי מהעם הושתק לאורך אלפי שנים. היש עוולה גדולה מזו? ואני לא בא מתוך מקום פמיניסטי פשטני אלא באמת מבכה על זה שכאדם אין לי יכולת ללמוד חכמה נשית מהסבתות של הסבתות שלי, כי הן לא הונצחו בכתב והמסורת שלהן לא הועברה אלינו.

התרבות הנשית היתה תמיד יותר אוראלית, ועברה בעל פה. היא היתה קשורה פעמים רבות גם לתחומים שנראו מסוכנים להגמוניה הרבנית הגברית של היהדות. לכן שמעון בן שטח, מחשובי חכמי הפרושים בימי בית שני, תלה ורצח באשקלון 70 נשים שהוא החשיב כ"מכשפות". היום ה"מכשפות" הללו היו מעבירות סדנאות נפלאות בתרבות הניו-אייג' הישראלי. אני שב ומלמד כבר שנים שהיהדות לא דכאה נשים אלא את הנשיות של הנשים. היהדות קבלה נשים שדיכאו את נשיותן והסכימו להצטרף כחברות בתרבות הפטריארכאלית הרבנית. אבל העידן שלנו מבקש כבר אופק חדש ובריא יותר.

מה החזון שלך? בחלומותיך הורודים הפרועים ביותר, מה אתה רואה נובע מנביעה?
תודה על השאלה. איזה כיף לענות עליה. דבר ראשון אני רואה את נביעה מסייעת לרוח הגדולה ליצור כאן תרבות רוחנית אחרת. תרבות רוחנית עתיקה-חדשה. אני רואה גברים ונשים חכמים וחכמות בכל מיני סוגים של חכמה, ובעיקר בחכמת הלב, שיוצאים ממספר שנות לימוד בנביעה עם הכרה מעמיקה של מקורות הרוח של אבותיהם ואמותיהם, ומסוגלים ליצור דיאלוג מעניין ופורה בין הנביעה הספונטאנית והרעננה של נפשם בהווה החי, ובין המקורות העבריים. אני רואה מקובלים ומקובלות מסוג חדש, שמתחילים ליצור קבלה חדשה, מתוך כבוד לעבר ומתוך כבוד גדול לעתיד כדור הארץ, פיתוח קבלה תומכת שלום בין כל האומות ובין כל הברואים על פני כדור הארץ.

אני רואה את התחום של השמאניזם העברי שב בגדול אל זירת עולם הרוח העולמי. נשים וגברים שמכירים באופן אינטימי נקודות של עוצמה בארץ כנען, שיודעים לערוך טקסים בעלי משמעות, לפעמים להביא ריפוי לאדם ולפעמים ליצור עבורו חניכה לדרך חדשה. אני רואה גברים ונשים שחיים באינטגרציה של הגוף והנשמה, שיודעים לעשות אהבה כשער אל הרוח, שיודעים לאכול מתוך מודעות אקולוגית רחבה וגם "להעלות ניצוצות", כמו שקוראים לזה בחסידות. אני רואה מנהיגים קהילתיים שעוברים את מסלול מתקני עולם בנביעה ומתוך החכמה העברית מתחילים ליצור פרוייקטים שונים של תיקון עולם, צדק חברתי, שלום, פיתוח של כלכלה חומלת ועוד ועוד.

בכלל – ברור לי שאם החידוש של נביעה יתפוס זה ישפיע על המאזן שקיים בארץ בין דת וחופש, כי הרי אנחנו מציעים דתיות יותר עמוקה במובן הרליגיוזי ממה שמציעים לרוב בעולם הדתי וחופש יותר עמוק ממה שמורגלים לו בעולם החילוני. ברור לי שאם החידוש של נביעה יתפוס – תהיה לזה השלכה במעגלים רחבים מאד, בארץ ובעולם הרחב. אתה יודע, העם שלנו צריך כבר לתת משהו חדש ומרענן לעולם. לתרום את חלקנו להארת המציאות. עם כל הענווה – זהו החלק שאני הייתי רוצה לשחק במהפכה החיובית שהאנושות חייבת לעבור בקרוב.

מה עכשיו? האם כבר נפתחה ההרשמה? ואם כן, למי? למי אתה קורא?
ההרשמה לשנת הלימודים הראשונה נפתחת ממש עכשיו. יש לנו מיקום נהדר באזור המרכז, יפה, מכובד ונח מאד לגישה. מערכת השעות שגיבשנו מציעה לימוד עשיר עם צוות משובח של מורים ומורות. ניתן להתרשם מכל זה באתר שלנו www.neviah.co.il

למי אני קורא? לכל מי שמרגיש קרוא להתקרב לנביעת נשמתו בדרך זו. לצעירים ולמבוגרים, לבעלי ידע נרחב או לטירונים גמורים, לאומנים מסוגים שונים שמחפשים השראה עברית מקורית, לאנשי רוח ולמחפשים רוחניים שהגיעו כבר לבשלות מספקת, כזו שמאפשרת להם כבר לגלות מחדש את שפת הרוח העתיקה של אבותיהם ואמותיהם, ולהביא מתוכה מתנה נפלאה לעצמם ולעולם כולו.

לא ממש

—

* Wertczberger, Rachel, "Memory, Land, and Identity: Visions of the Past and the Land in the Jewish Spiritual Renewal in Israel", Journal of Contemporary Religion, Vol. 26, No. 2, May 2011, 269–289