מאמר חדש ומרתק של אלון דהן התפרסם ממש עכשיו בכתב העת ראשית של מכון הרטמן: "יחי אדונינו מורנו ובוראנו": האדם האלוהי, מאפייני המשיחיות החב"דית והפולמוס המלווה אותה. האמת היא שהכותרת לא ממש מדוייקת, כי יותר מאשר על הפולמוס עצמו או על החברה הטובים שצועקים "יחי אדוננו מורנו ובוראנו", המאמר מלווה את התפתחותו של הרעיון החסידי על פיו הצדיק הוא "עצמות" האל, כלומר למעשה אינו שונה או נבדל ממנו כלל, ועל הפיתוח החב"די המיוחד לעניין, על רקע פרץ המשיחיות שתקף את החסידות בסוף המאה העשרים.

דהן עצמו כתב דוקטורט על התורה המשיחית של הרבי מליובאוויטש, חיבור שהוא לטעמי המחקר השיטתי המקיף והטוב ביותר על הנושא (נעזרתי בו רבות לכתיבת מאמרי על התודעה המשיחית של הרבי בתכלת), וגם המאמר הזה מצטיין בבהירות ובהיקף המרשים של הידע שמובא בו.

כמה דברים מעניינים מאוד יש במאמר:

ראשית, דהן מציע בו סיכום ברור מפורט של הקוסמולוגיה והאנתרופולוגיה החב"דית, כלומר של מבנה הקוסמוס (מה'עצמות', המידה האלוהית העליונה ביותר, דרך 'אדם קדמון' על חלקיו, עבור ב'סובב כל עלמין', ו'ממלא כל עלמין' על ספירותיהם ועולמותיהם, טיול שנגמר בעולם החומר, ה'דירה בתחתונים', אך זאת רק כדי לחזור ולהבין שהכל מכל כל הוא האלוהות שאין בלתה) ושל מבנה האדם (סוגי, דרגות וכוחות הנשמות שבו). רק בשביל הפריסה היפה הזאת שווה לקרוא את חלקו הראשון של המאמר (עד עמוד 164 ב- pdf).

שנית, כאמור, דהן מסביר כיצד התפתחה אותה תפיסה שערוריתית בדבר אלוהותו של הרבי, שגורמת לחלק מהחסידים לזמר "יחי אדוננו מורנו ובוראנו וגו'". על פי דהן האידיאל שהציב רש"ז, אדמו"ר חב"ד הראשון, בפני חסידיו, דהיינו החסיד "הבינוני", נדחק בידי רממ"ש (רבי מנחם מנדל שניאורסון), שהציב אידיאל של אדם מושלם, גאול, ועל כן אלוהי. הנה סיכום מהיר בציטוטים שבאים בדילוגים רחבים:

שומה עלינו לשים לב לעובדה שהאידאל של בעל התניא הוא אידאל גלותי. הבינוני הקרוע בין שתי הנפשות והנאבק בנטייתו הטבעית לרע מסמל אדם שחי בעולם שעדיין יש בו רע. במובן זה הוא חי עדיין בגלות. עם חלוף הזמן, ולאור העובדה שבחב"ד קבעו קץ ברור למדי לזמן כהונתו של האדמו"ר העשירי מהבעש"ט, אידאל הבינוני נדחק אט אט ומוחלף באידאל הצדיק הגמור, האדם שנגאל […]

[רממ"ש] הדגיש כי הבירור של הדור האחרון הוא בירור 'עקבתא דמשיחא', העקביים, ולכן הוא הבירור התחתון והקשה ביותר. כמו כן הוא קבע כי 'כלו כל הקיצין' וכעת אין באקטיביזם החב"די ובקביעה שאנו חיים סמוך מאוד לגאולה משום דחיקת הקץ. לכן אידאל הצדיק הגמור, שאותו דחק האדמו"ר הזקן למועד לא ידוע בציור הגאולה העתידית, הפך לאידאל אקטואלי ונגיש לכול בהווה. […]

בעידן המשיחי האידאל העליון השמור בתניא ליחידי סגולה יהיה אידאל כללי נגיש לכול. כלומר גילוי בחינת המשיח, הזהה עם בחינת יחידה שבנפש – היא עצמות האל – הוא תפקידו של משיח, ואולם מרגע שמתגלה בחינה זו באנשים נוספים המשיח מפסיק להיות אישיות-על יחידה בעלת מעמד ייחודי, כי אם בחינה שעשויה להתגלות גם בבינונים ולהפכם למוארים, כך אנשים נוספים הופכים מעין משיחים לעצמם ולזולתם, והמשיח המיוחל אינו אוחז עוד במונופול צדיקותי.

בקיצור, בעוד הרעיון שהצדיק הוא עצמות האל אינו ייחודי לחב"ד, הרעיון שכל אחד ואחד מהחסידים (ועבור חב"ד משמעות הדבר כל אחד ואחד מהיהודים) יכול גם הוא לממש את עצמותו האלוהית הוא חידוש גדול של רממ"ש, והוא מגיע לכך משום בטחונו בכך שזהו הדור האחרון, דור הגאולה. בדור הזה לא רק, שכפי שאומר הרבי, "צדיקים אינם מציאות בפני עצמם, מציאותם היא אלוקות" (עמ' 179 שם, תרגום  של דהן מיידיש), אלא שכל חסיד יכול גם הוא להפוך לצדיק, ועל כן לאלוקות ממש, שכן ממילא זהו הדור האחרון שלנו כבני תמותה, והדור הראשון כאלים גאולים. בדור כזה גם אין הבדל ממשי בין אדמו"ר לחסידיו.

מדהים? מפתיע? במידה מסויימת. מצד שני זו המסקנה המתבקשת עוד מהמילים של המשיח לבעש"ט, שהבטיח לו שהגאולה תבוא כאשר כולם יהיו יכולים לבצע עליות נשמה כמוהו. כשכולם יהיו כמו הבעש"ט כבר באמת לא יהיה צורך במשיח.

התזה הזאת מהדהדת בצורה חיובית עם זו של אליוט וולפסון בספרו, בכך שהגאולה הפרטית של כל אחד, האפשרית ממש ובצורה מלאה, למעשה מייתרת את המשיח כדמות ספציפית (וראו ראיון שלי עם וולפסון כאן). העידן המשיחי מתאפיין בכך שכל חסיד וחסיד יהפוך לצדיק מואר בשלמות.

השאלה שצריך תמיד גם לשאול כאן היא עד כמה החב"דניקים יודעים שהם כאלה. דהן כותב כי

ביאת המשיח והתגלותו מייתרת, במשנת רממ"ש, את הצורך במשיח – אל ספציפי, בכך שהיא הופכת את החברה כולה לחברת משיחים – אלים שוויונית, חדורת רצון עליון וכפופה לאמת מוחלטת אלוהית אחת. […] ניתן לראות חידוש משמעותי במִרכוז הביטויים השוליים הללו ובהחלת מאפייני הצדיק האלוהי על החברה בכללותה, שכותרתו הח"זלית היא בדרך כלל: 'ועמך כולם צדיקים', בכתבי רממ"ש.

השאלה שראוי לשאול כאן היא עד כמה, וכמה מתוך, החסידים מצפים להפוך לצדיקים/אלים חיים, ועד כמה הם וכמה מהם מצפים לביאתו השנייה של רממ"ש בפשטות ממש – במילים אחרות, מהו בדיוק ה-Sitz im Leben של התיאוריה היפה הזאת? אני חושב שדי ברור שרוב רובם של חסידי חב"ד רחוקים מרחק רב (לצערי הרב) מניסיון רציני לעבור טרנספורמציה תודעתית שתהפוך אותם בדרך ה'אתהפכא' לצדיקים ועל כן לאלוהים.

הרבי מליובאוויטש הולך על פי הרגש

אבל מה שאותי באמת הפתיע הוא נימוקו של רממ"ש לחידוש הגדול שלו. שימו לב לפסקה המדהימה הבאה, בתרגומו של דהן מיידיש (שם, עמ' 180):

[…] כשם שישראל, התורה והקב"ה כולא חד, ולא רק שישראל מתקשרין באורייתא ואורייתא בקוב"ה, כי אם באמת חד ממש, כך גם ההתקשרות של החסידים עם הרבי, לא כמו שני דברים הקשורים יחדיו, אלא שנעשה הכל אחד. והרבי הוא איננו ממוצע המפסיק כי אם ממוצע המחבר. ובמילא אצל החסיד מובן כי הוא והרבי והקב"ה זה הכל אחד. לא ראיתי שכתוב כך במפורש בחסידות, ואולם זהו הרגש ובמילא מי שמרגיש כך מרגיש כך ומי שלא אינני רוצה להתווכח עמו – יהי לו אשר לו. במילא לא שייך להקשות קושיות על ממוצע מאחר וזה עצמות ומהות כפי שהכניס עצמו בתוך גוף, ועל דרך מאמר הזוהר: מאן פני האדון? דא רשב"י,[62] או כשם שבעת השליחות אפילו מלאך נקרא בשם ה', או כשם שמשה רבינו אמר [בתורה] 'ונתתי עשב' […] הרבי נמצא איתנו כמו קודם. הוא נמצא בחדרו כמו קודם ושומע אותנו מתוועדים כאן […]

דהן מתרכז במשפט "במילא לא שייך להקשות קושיות על ממוצע מאחר וזה עצמות ומהות", ומפרש שהרבי (הוא ה'ממוצא' בין הארץ והשמיים) אינו יכול לטעות

משום שהוא ביטוי גשמי של העצמות העליונה כפי שהתגשמה בגוף בשר ודם ורצונו איננו רצון אנושי הכפוף לשיקול דעת אנושי, כי אם זהה עם הרצון המוחלט, העליון, ומכאן כפוף הוא לחוקיות דטרמיניסטית המצילה אותו מאפשרות הטעות. (שם)

כלומר יש כאן מעין סעיף ineffability כשר למהדרין (שמכישלון השליחות המשיחית של רממ"ש ניתן לקבוע שהוא לא ממש תקף). אבל אותי מדהים כאמור הנימוק שמביא הרבי לקביעתו:

לא ראיתי שכתוב כך במפורש בחסידות, ואולם זהו הרגש ובמילא מי שמרגיש כך מרגיש כך ומי שלא אינני רוצה להתווכח עמו

הא! עוד רגע הוא היה אומר שהוא 'מתחבר לזה' או שזה 'מרגיש לו נכון'! מה יש לנו כאן? "חסידות" היא בעגה החב"דית תורת חב"ד, שהיא פסגת ומיצוי היהדות כולה בזמננו. יש לנו כאן אם כן נימוק שנשען לא על הסבר רציונלי (זה צפוי), ולא על סימוכין במקורות קודמים (זה מפתיע), אלא על פנייה לסמכות פנימית, סובייקטיבית, במקרה זה הרגשתו האישית של הרב מנחם מנדל שניאורסון מברוקלין! וזה אותי ממש מדהים. ממתי מביאים רבנים ראייה מההרגשה? אמנם הרבי מזמין גם את כולנו (כאמור) להעמיק חקר (או מדיטציה) ולהגיע אל אותה הרגשה, אבל צורה כזאת של תימוכין היא מודרניסטית (ואף פוסטמודרניסטית) וניו-אייג'ית בעליל. הרי רק אתמול העלתי פוסט ובו יוצא הרב אמנון בזק, ונימוקיו ההלכתיים בצידו, נגד נתינת משקל לחוויה (כי גם נדב ואביהו, וגם בחטא העגל, וכו' וכו'). האם מישהו יכול להביא פנייה דומה לסמכות פנימית מאת רב אחר, בהווה או בעבר? לדעתי אין ולא היה דבר כזה.

חידושו הגדול של הרבי מליובאוויטש כאן, אם כן, הוא לאו דווקא הבטחת הגאולה הפנימית ועצמות האל לכל, אלא השימוש בנימוק עכשווי כל כך, סובייקטיבי כל כך, וכל כך תלוש מהמסורת, כדי להצדיק את חידושי תורתו.

לפני כשבועיים פרסם הרב אמנון בזק מאמר בגנות הנסיעה לאומן והעיסוק הגובר "בפעולות מיסטיות" כלשונו, וזאת "מתוך אמונה בהשפעתן החיובית". הרב בזק, שדבק כבר זמן מה בקו האפעס-ליטאי-אפעס-ליבוביצ'יאני הזה, גינה את "הטרנד" האוּמני וחיבר אותו עם פעולות נוספות שלדעתו ניתן לכנות "מסלול עוקף תורה", כגון "תופעות כמו 'סעודות אמֵנים', שתיית מי באר ליד קבר מסוים, הפרשת חלה על ידי ארבעים נשים וכד'."

בהמשך המאמר הוא מונה כמה סיבות הלכתיות וחברתיות (לא רעות בכלל, אני חייב לומר – קראו שם) לנפסדות הנסיעה לאומן, ומסכם בכך שגם אם

יאמרו הנוסעים, שהנסיעה לאומן מעניקה חוויה רוחנית שאין כמותה[,] יש לזכור, שחוויה רוחנית איננה ערך בפני עצמו. אין ספק, להבדיל, שגם באירועים כמו חטא נדב ואביהוא או אפילו חטא העגל, הייתה חוויה רוחנית בעלת עוצמות גדולות. אולם, כשהחוויה הרוחנית עומדת בסתירה לדרכה המחשבתית של התורה, הרי שיש מקום לתהות האם מדובר בתופעה חיובית, או שמא השאיפה לחוויה זו אינה חורגת משאיפות ניו-אייג'יות כלל עולמיות, שאין להן קשר לתורה ולמצוות.

בניגוד לדוגמאות הראשוניות שנתן הרב בזק לתופעה, כאן אני חושב שהוא באמת עמד על טיבה, שכן צריך להבדיל בין השתטחות פשוטה על קברי צדיקים למען פרנסה או זיווג, לבין הניסיון ליצור לעצמנו חוויה רוחנית מיוחדת (שלא לומר, אותנטית). בהפשטה גסה זוהי האבחנה האקדמית בין מאגיה למיסטיקה: הראשונה מטרתה לשנות את העולם באמצעים על-טבעיים, השנייה לשנות את תודעתנו ולהגיע למגע עם העל-טבעי.

וכך, למרות שהפנייה אל המאגיה רווחת היום, הרי שאין בה שום דבר חדש. המאגיה ליוותה את היהדות, כמו מסורות דתיות אחרות, מאז ומעולם, והיא כמובן לא עתידה להיעלם על אף מחאותיו הנחושות של הרב בזק. דווקא התופעה של הצמאון לחוויה רוחנית ביהדות, כאשר היא רווחת בקרב ההמונים כתופעה נרחבת ופופולרית (ולא רק כזו המכונסת באליטה של מיסטיקנים כתורה אזוטרית) היא החידוש המעניין של תקופתנו, שניתן להשוות אותה בנקודה זו, עם מנה נדיבה של mutatis mutandis, רק לתקופת הדורות הראשונים של החסידות, או השנים הראשונות של השבתאות.

כפי שניסיתי להראות במאמר בגליון כ"ד של אקדמות, הכמיהה הפופולרית למימוש פנימי של הקשר שלנו עם האל היא ביהדות תופעה מודרנית, ומוצאת במערב בכלל את ביטויה המובהק בתרבות הרוחנית של הניו-אייג'. כפי שגם ניסיתי להראות, הנטייה הזו נמצאת בחיכוך עקרוני עם ההלכה, שהינה מערכת לגליסטית העסוקה רובה ככולה בפעולות גופניות, דהיינו חיצוניות, של האדם, וההתמודדות הזאת היא מהאתגרים הגדולים שעומדים לדעתי בפני היהדות ההלכתית בימינו.

הרב בזק כנראה חש שיש כאן איזשהו דיסוננס בין היהדות הקלאסית לזו המתפתחת מול עיניו, והוא תופס עמדה שנטועה היטב בגישה ההלכתית היבשה. אולם לדעתי גישה זו תתקשה יותר ויותר לעמוד מול המגמה ההולכת וגוברת של הפנמת הדת.

גם הניו-אייג'יסטים לא מתים על ההלכה

אך אם היחס של האורתודוקסיה למגמות הניו-אייג'יות הוא של עימות (עקרוני – ברמה המעשית התמונה מורכבת הרבה יותר כמובן), מעניין לשאול מהו היחס של הניו-אייג' להלכה. האם גם ניו-אייג'יסטים מרגישים את המתח המובנה בין הרוחניות שלהם לחוק היהודי?

במאמר חשוב שהתפרסם לפני כשבועיים בגליון האחרון של כתב העת סוציולוגיה ישראלית* ממפים בצורה ראשונית אדם קלין-אורון ומריאנה רוח-מדבר, שניים מחוקרי הניו-אייג' הבולטים בארץ, את יחס הניו-אייג' הישראלי להלכה. ראשית הם עומדים על מאפיין שחשוב עבורם בניו-אייג':

הייחוד של הרוחניות הניו אייג'ית טמון בכך שהיא מטעינה את המאפיינים המודרניסטיים והפוסט-מודרניסטיים במשמעויות רליגיוזיות […] על כן אפשר לראות בניו-אייג' נדבך רוחני נוסף הנבנה על גבי תפיסות מערביות מבוססות. לנוכח האמור לעיל, אין תמה שרובו המכריע של קהל הניו אייג' בישראל בא מקרב הקבוצה החילונית.

זאת לדעתי אבחנה מבריקה. קלין-אורון ורוח-מדבר מדברים על כך שבניו-אייג' ערכים מודרניים נטענים במשמעות רוחנית. כך למשל (הדוגמאות הן שלי), הניו-אייג'יסט הוא הומניסט, אבל רואה במהותו לא את "התבונה הטהורה" (למשל), אלא את הנשמה הנצחית (והעצמאית מסמכות אלוהית!). הוא ליברל, אבל לא מפני שהוא מתחשב בזכויותיו של הזולת, אלא מפני שהחוק הקוסמי, ההרמוניה הטבעית או טובת הקארמה שלו מורים לו זאת. הערכים המודרניים עוברים, אם כן, "הרחנה", ספיריטואליזציה, ונטענים במשמעות מטאפיזית, וזאת כדי שיהיו בעלי משמעות בתוך הסינטקס של השפה הרוחנית.

וכפי שהניו-אייג' בכלל עורך הרחנה לערכים מודרניים, הניו-אייג' הישראלי עורך הרחנה ליהדות החילונית. רוב הניו-אייג'יסטים, בהיותם "מודרניים", הם, מבחינה סוציולוגית, חילוניים, אבל הם מפרשים את חייהם בצורה שאינה חילונית במובן האתאיסטי של המילה, שכן הם מטעינים אותם בתוכן רליגיוזי. המסורת היהודית אם כן עוברת אצל הישראלים הללו תחנה נוספת מעבר לזו של ה"השכלה": ראשית חילון, ומאוחר יותר הרחנה. על פי המחברים "ההטענה של המסורת היהודית בתוכן חילוני כמעט מעולם לא נשאה אופי רליגיוזי, ובכך מציע הניו אייג' חידוש משמעותי".

ועתה אנחנו מגיעים לעניין:

בין ההלכה ובין אלמנטים מסויימים ברוח הניו אייג' מתקיים ניגוד פוטנציאלי. בעוד שביהדות, שהיא דת הלכתית, העשייה הדתית חשובה מהאמונה, הרי הניו אייג' – כמו הנצרות שממנה צמח (בעיקר בגרסתה הפרוטסטנטית) – מתמקד במידה רבה בצד האמוני.

הייתי מדגיש שהניגוד כאן אינו רק פוטנציאלי, אלא עקרוני ממש, ושהניו-אייג', כמו הנצרות שממנה אכן צמח, מתמקד לא רק באמונה, אלא בצורה משמעותית גם ברגש ובחוויה – במילים אחרות: בפנימיות. ובהמשך:

אי לכך, כשתרבות הניו אייג' מופיעה בישראל, היא נתקלת במאפיין לוקלי שונה במובהק ממאפיינים של חברות מערביות אחרות שבהן היא משגשגת, שרובן נוצריות (ובעיקר פרוטסטנטיות) במקורן. מאחר שהלכה היא חיבור לדת המבוסס על פרקסיס ולא על דוגמה, נקודת המפגש בין הניו אייג' הישראלי לזהות היהודית – בין שהיא נקודת מפגש של עימות והתנגדות ובין שהיא מציעה קבלה וחיבור – תתבטא במידה רבה ביחס להלכה. כך, כשם שהיהדות נתפסת אצל אנשי ניו אייג' ישראלים חילונים בכלים הלכתיים, גם העניין המוגבר שלהם בדת (במסגרת פעילותם בזירת הניו אייג') מביא אותם לתפוס את הפרקסיס היהודי כפעילות רליגיוזית בהתאם לסגנון הניו אייגי'.

יפה: הניו-אייג' היהודי מתמודד עם רקע תרבותי שונה מזה הנוצרי. הניו-אייג' הנוצרי שתול על הקרקע ממנה הוא צמח. הניו-אייג' היהודי מנסה להיקלט בקרקע חדשה, ובמידה רבה שונה מאוד במרכיביה מזו שבה נבט לראשונה. בפשטות: כאן הניו-אייג' נפגש עם ההלכה.

כדי למפות את ההתיחסויות השונות של הניו-אייג'יסטים היהודיים להלכה מסרטטים עמיתי המלומדים את התרשים הבא:

התרשים מתאר את מנעד דרכי ההתייחסות של הציבור הניו-אייג'י אל ההלכה, החל מאדישות ועד לשימור, כלומר אימוץ מוחלט. "האדישות, דהיינו היעדר יחס כלשהו לנושאים הלכתיים, היא הרווחת מכולן" קובעים המחברים (הדגש שלי), וזה נראה ברור: רוב מתרגלי המדיטציה, רואי ההילות ומתייעצי המתקשרים והקווצ'רים לא מתעניינים כלל בהלכה. באותה מידה ברור כי ניסיון לאימוץ מוחלט של ההלכה הוא נדיר מאוד בקרב הניו-אייג'יסטים. בפשטות, ככל שנעים ימינה על הציר הזה פוגשים יותר ויותר ניו-אייג'יסטים. אבל ממילא, שתי האופציות הללו לא ממש מעניינות אותנו, כי אין הרבה מה לומר עליהן.

התנגדות

מה שמעניין אם כן הוא יחס של "התנגדות" להלכה, או מגוון הדרכים ל"עיבוד" ההלכה. נתחיל ב"התנגדות". הניו-אייג'יסטים המתנגדים להלכה, קובעים קלין-אורון ורוח-מדבר, עושים זאת בצורה שונה מזו שבה חילונים מתנגדים להלכה. בעוד האחרונים פוסלים אותה כמנוגדת לערכים ליברלים והומניסטים, הרי שהניו-אייג'יסטים מתנגדים להלכה מתוך עמדה דתית.

כך מביא המאמר דוגמאות למורים רוחניים ישראלים שיוצאים נגד דרך הקבע של הפולחן ההלכתי, נגד הסמכותיות הדרקונית של ההלכה, נגד הצייתנות של היהודים ההלכתיים, נגד התלות שהם רואים ביחסם של אלה להלכה ולרבנים – כל אלה דברים שאותם מורים רוחניים רואים כסתירה ברורה לרוחניות אמיתית. ההתנגדות להלכה יוצאת כאן אם כן מתוך עמדה דתית, וכאילו כדי למחות על עבודה זרה, שלדעת הניו-אייג'יסטים מרחיקה את עובדיה מהאל (גם אם אלה חושבים שהם הם עבדי ה' כמובן).

מצד שני, וכהמשך לכך, בין אלה המתנגדים להלכה נמצאים רבים שחשים קרבה לשומריה, כלומר ליהודים האורתודוקסים בארץ. בעוד הם לא מקבלים את ההלכה ואף את ההגיון העומד מאחוריה, ניו-אייג'יסטים שונים חשים קרבה (שלא חשו כשהיו חילוניים, לפני ש"גילו את הרוחניות") אל שומריה, משום שהם רואים אותם כאחים לדרך הדתית-רוחנית (והמחברים מביאים ציטוטים מראיונות המראים שכך).

עיבוד

נעבור ל"עיבוד". כותבים השניים:

אם נשוב ונעיין בציר, ככל שאנו מתרחקים משני קצותיו, כך ההתמודדויות עם שאלת ההלכה נעשות מורכבות יותר ומבטאות יחס אמביוולנטי יותר. האמביוולנטיות הגדולה ביותר מתגלה בקטגוריית העיבוד, שבה הבסיס הרעיוני היהודי והבסיס המודרני/פוסט-מודרני (בלבושו הניו אייג'י) משתלבים זה בזה במינונים שונים. כשהמינון נוטה לכיוון הערכים הניו אייג'יים, אנו מכנים את המגמה "ניו אייג'יזציה", ואילו כשהוא נוטה לאשר את המסורת ההלכתית – "אורתודוקסיזציה". בתווך שבין שתי מגמות אלה אפשר לתאר דגמים אחדים של עיבוד, בהם שניים שנתאר בהמשך כ"הרחנה" ו"תרגום".

ניואייג'יזציה "אינה פוסלת את ההגיון של פרקסיס דתי-הלכתי, אלא מקבלת אותו כרעיון רליגיוזי חיובי", יחד עם זאת, היא מוצאת בו רמז או סמל לאמת רוחנית, שהיא היא מטרת המצווה. משום כך, ניתן למעשה לוותר בסופו של דבר על המצווה עצמה (למשל, אם שמירת שבת מטרתה ברמה העמוקה ביותר לאפשר לנו יום של מדיטציה, אין צורך להקפיד לא להדליק ולכבות את האור בשירותים). כפי שכותבים המחברים:

אם כך, כשמתקיימת התנגשות בין ערכים יהודיים מסורתיים לערכים המבטאים את רוח הניו אייג' (לעתים באמצעות ערכים מודרניסטיים), ההכרעה היא לטובת הערכים הניו אייג'יים. זאת ועוד, גם במקרים אחרים שבהם נדונה ההלכה בלי להציג התנגשות ערכית אפשר לזהות מגמת ניו אייג'יזציה של ההלכה. במקרים אלה, הפרקטיקות היהודיות מתורגמות, מובָנות, מנוסחות או מקבלות לגיטימציה באמצעות שיח והגיון ניו אייג'יים.

הרחנה היא "הסתפקות בביצוען [של המצוות] במישור הרוחני ולא המעשי-פיזי." בצורה דומה לניו-אייג'יזציה, ההרחנה למעשה מבטלת את קיום המצווה בפועל על ידי פנייה ל"מהות" שהוא מבטא. המרחינים בטוחים שהם מקיימים את המצווה (ולא מבטלים אותה כלא רלוונטית, כפי שעושים אנשי הניו-איג'יזציה) כאשר הם מבטאים את גרעינה הרוחני. במאמר מוזכר שימוש בעשרת הדיברות כמייצגים את תמצית ההלכה כולה, וההקפדה עליהם על כן פותרת את הניו-אייג'יסט משמירת מצוות נוספת. גם עשרת הדיברות יכולות להיות מצומצמות ל"אהבה", וכך ניתן להעמיד את כל התורה כולה על מצווה – או הרגשה – יחידה זו.

תרגום הוא הקבלת המונחים ההלכתיים לשיח הניו-אייג'י, כך שהסמלים היהודיים נטענים במשמעות ניו-אייג'ית. כך למשל הנחת תפילין יכולה ללחוץ על נקודות חשובות מבחינת תורת האקופנקטורה, הברכה לפני האכילה היא רגע של מודעות מדיטטיבית להווה, וקיום מצוות בכלל יכול "לחבר" את האדם אל "אנרגיות" קוסמיות שבעולמו. גישה זו (שאגב, ניתן למצוא אותה גם בקרב רבנים אורתודוקסים, כגון הרב זמיר כהן, וראו תמונות) מחייבת את קיום המצוות ממש (שהרי אנחנו מעוניינים בתוצאות החיוביות שקיום זה מוליד), אבל הופכת אותו למעין עצה אלוהית טובה, המלצה בריאה, ולא חובה חסרת פשר שנכפית על היהודים כתוצאה מברית שכרתו עם האל. "אף שהתיקוף הניו אייג'י לפרקטיקות ההלכתיות לכאורה מעצים את חשיבותן, למעשה הוא מוציא אותן מהקשרן המסורתי הקלאסי, ועל כן מפחית מתוקפן המחייב".

אורתודוקסיזציה היא למעשה תוספות אנומיות למצוות, כלומר גישה שבה פרקטיקות ניו-אייג'יסטיות, לא-הלכתיות, הופכות לחלק מרכזי בפולחן היהודי-דתי. "דוגמה לכך אפשר למצוא בשילוב מדיטציה או דיאלוג חופשי עם אלוהים בתוך התפילה, שאמנם אינם מנוגדים להלכה, אך מטים אותה לכיוונים ניו-אייג'יים." כלומר יש כאן אימוץ או פיתוח של פרקטיקות שמשמשות ליצירת חוויה רוחנית. כאן נכנסים על כן גם המסעות לאומן שהרב בזק מוחה כנגדם, ולמעשה זוהי המחלקה שמשותפת גם לשומרי מצוות הרוצים להוסיף רליגיוזיות לחייהם, ולא מצליחים למצוא אותה בין דפי הגמרא או בתרי"ג המצוות כפשוטן.

חזרה לאדישות

כאן המחברים חוזרים ונדרשים לשאלת היחס האדיש של רוב הניו-אייג'יסטים כלפי ההלכה. הם מסבירים:

רעיונית, הניו אייג' הגלובלי נשען על בסיס רעיוני מודרני/פוסט-מודרני, שהוא אחד הבסיסים הרעיוניים המרכזיים של החילוניות בישראל. לא רק לבסיס הרעיוני של ההדות מזרים הניו אייג' תוכן רליגוזי, אלא גם לבסיס הרעיוני המודרני/פוסט-מודרני, ומכאן תובן האדישות הרווחת כלפי ההלכה: חלק ניכר מחסידי הניו אייג' בישראל באים על סיפוקם הרליגיוזי באמצעות הבנה מחודשת של ערכים מודרניסטיים ופוסט-מודרניסטיים ולא באמצעות עיסוק במסורת היהודית.

האבחנה שערכים מודרניסטיים ופוסט' מוטענים בניו-אייג' ברליגיוזיות היא כאמור מבריקה לדעתי, ואני לא זוכר אותה מנוסחת מפי חוקרי ניו-אייג' ותיקים. אולם לדעתי קשה להסביר רק דרכה את חוסר העניין של רוב הניו-אייג'יסטים בהלכה.** בשביל להבין את האדישות הניו-אייג'יסטית כלפי המצוות צריך לדעתי לעמוד על האופי הפנימי של הרוחניות הניו-אייג'יסטית, כלומר העובדה שעבור הניו-אייג'יסט הקשר עם האלוהות (או כל אידיאל אחר) מתרחש בראש ובראשונה בתוכו. בתחילת המאמר רומזים המחברים לעניין כאשר הם מגדירים את הניו-אייג' בצורה סכמטית כ"רליגוזיות המתמקדת בפנימיות האדם, בתורות הנסתר או בפרקטיקות ובפרשנויות מיסטיות", ושוב לדעתי אפשר היה להסתפק בארבעת המילים הראשונות של המשפט הזה כמאפיין המובהק והעקרוני של הניו-אייג'.

לעומת אופי פנימי זה של הרוחניות הניו-אייג'ית, הרי שהמסורת היהודית מתאפיינת בדגש על החוק ההטרונומי, ובמצוות שעליהן החוק מורה, שמבוצעות בגוף (בעיקר בידיים ובפה), וכמעט תמיד ללא שום חובה להרגיש או לחוות משהו כלל. זוהי לטעמי הסיבה לאדישות הניכרת מצד הניו-אייג'יסטים כלפי ההלכה: בהיותה מרוכזת בתחום הגופני-חיצוני של הסובייקט, עבורם היא פשוט לא רלוונטית. לכן סיפוקם הרליגיוזי של חסידי הניו-אייג' אינו נצרך להלכה או למצוות.

ולכן, עם התפשטותן של נטיות ניו-אייג'יסטיות בקרב האוכלוסייה המערבית (והסיבות לכך רבות ועמוקות, ראו מאמרי הנ"ל ובקצרה יותר כאן), יותר ויותר יהודים אורתודוקסים רואים צורך להדגיש את התחום הפנימי בעבודתם הדתית, כלומר לפנות לעזרים חוץ-הלכתיים שמפעילים ומעוררים את לבם והכרתם, את רגשותיהם ותודעתם. רק כך הם מרגישים שהם באים על סיפוקם מהחינת עבודת ה' שלהם.

אם המגמות הללו תימשכנה, ואני מוכן לקבוע שללא ירידה פתאומית ברמת החיים הן תימשכנה, הרב בזק יצטרך לצעוק בקול רם יותר ויותר שיהודים שומרי מצוות בעצם מתרחקים מאתוס מרכזי של המסורת היהודית, והוא כינון הקשר עם האל דרך שמירת מצוות. בניגוד לדבריו המצוטטים לעיל, חוויה רוחנית אכן הופכת לערך בפני עצמה. בדיוק משום כך יהודים ניו-אייג'יסטים מצידם גם ימשיכו ו"יעבּדו" את המערך ההלכתי כך שיתאים לחוויותיהם ולערכיהם הרוחניים.

—

* קלין אורון, אדם ורוח-מדבר, מריאנה. "חילוני להלכה, רליגיוזי למעשה: יחס הניו אייג' הישראלי להלכה". סוציולוגיה ישראלית יב(1), 2010, עמ' 57-80

המאמר התפרסם בגרסה קצת שונה באנגלית כאן:Ruah-Midbar, Marianna & Klin Oron, Adam. "Jew Age: Jewish Praxis in Israeli New Age Discourse", in Journal of Alternative Spiritualities and New Age Studies. 5 (2010) pdf

** במאמר זה עניין צדדי, ועל כן צפוי שלא יספק הסבר ממצה. המאמר מוקדש כאמור למיפוי חלוצי של יחסיהם של הניו-אייג'יסטים להלכה.

*** צילומי ההילות מכאן

אני רוצה להתחיל בשתי הצהרות עמדה בסיסיות:

1) אין לי דבר עקרוני נגד כתות, כלומר נגד קבוצות מצומצמות שפועלות סביב מורה. עקרונית אין בזה לדעתי כל רע, גם אם לרוב מצבים כאלה הופכים לשליליים מבחינה רוחנית, אם לא גם מבחינה רגשית, כספית, מינית ועוד. קבוצת התלמידים הראשונה סביב הבעש"ט, למשל, היתה נחשבת בימינו כת, אבל יצאו ממנה כמה מגדולי הרוח וכמה מהרעיונות היפיפיים של היהדות – והאנושות – אי פעם.

2) אין לי דבר עקרוני נגד שי טובלי. אני חושב שהוא אדם שבבסיסו הוא טוב, שכוונותיו לרוב טובות, ואני גם חושב שהוא מיוחד מבחינה רוחנית, כלומר שיש לו בהחלט השגה מסויימת. בפגישתנו הראשונה, בראיון שקיימתי איתו לפני יותר מחמש שנים, התרשמתי ממנו בסך הכל לטובה, וכך גם ניכר בכתיבתי.

אבל מאז דברים השתנו. כשנה וחצי לאחר מכן יצא טובלי בהכרזה חגיגית שהוא "הבודהה מאוריון", אחד מ"צוות הבוראים של הגלקסיה", שבואו מסמן את "קץ הדתות" ותחילת הנהגתו את האנושות כולה. אבל אף אחד לא קנה את הקשקוש המגלומאני הזה, וטובלי נאלץ לסגת, תוך חודשיים בלבד, מכל הכרזותיו ולהפוך שוב לגורו מן המניין. בין לבין טובלי הספיק לפרק זוגות בקהילתו על פי הנחיותיו, לגבות כספים על הוראתו הרוחנית המפוקפקת, ולתת לאנשים "תרופות הומאופתיות" שרקח בעצמו, אתם לא רוצים לדעת ממה.

מאז עבר טובלי גלגולים רבים. הוא המציא שיטת יוגה, רפואה חדשה, ועוד מני הבלים (סיכום של גלגוליו, כולל תמונות, כאן), עד שלאחרונה הוא הפך ל"מורה רוחני המשתייך למסורת קונדליני יוגה שמייסדה היה סוואמי ניטייננדה. תלמיד ישיר של המורה הרוחני האמריקאי ד"ר גבריאל קזאנס. הוגה, סופר ומשורר", ולהבטיח במסגרת זו חיי נצח.

יחד עם זאת, הוא לא זנח עוד שלל פרוייקטים מקוריים חדשים (כשהגננת אמרה שיש לילד דמיון מפותח היא לא צחקה), כמו "טכניקת השאלה" או "סוד האור הלבן". כשטענתי לפני שנה שהוא לא יותר מאשר מנהיג כת הכחיש טובלי נמרצות. הוא טען שפירק את הקבוצה שלו:

מעניין יהיה לדווח שה"כת" שבראשותי פורקה זה מכבר ביוזמתי האישית, ועל כן יהיה אידיוטי לטעון שכל רצוני הוא לצרף חברים לקבוצתי. […] תודה לאל שאני איני שותף למטרה המיסיונרית המשעממת של איסוף מאמינים ומקדיש את כל ימיי ולילותיי לכתיבת ספרי עיון, רומאנים וספרי שירה, כמו גם פרויקטים אמנותיים נוספים ורפואיים-אלטרנטיביים.

קבוצתו אכן פורקה באותה תקופה, אם כי כמובן שכל חבריה היו עדיין כפופים למרותו. וכך הגענו עד הלום, כלומר עד הרגע שבו טובלי החליט לאסוף מחדש את מאמיניו ואף לנסות לצרף כמה חדשים. ממידע שהגיע אלי עושה רושם שטובלי מבקש לחזור לעשות נפשות לעצמו ולתורתו. מדובר בכמה מיילים שנשלחו בתפוצה פנימית בין חברי הכת. אני יודע מי כתב (למעשה כתבה) אותם, אך לא אציין שמות, וגם לא אביא את המיילים בשלמותם, משום צנעת הפרט. אביא רק כמה ציטוטים שישפכו אור על פעילות הקבוצה, כדי להזהיר אנשים מלתת לה את כספם או זמנם. ובכן, על פי הכותבת (הערות בסוגריים מרובעות שלי):

השנה, לפי כל התחזיות, הפנימיות והחיצוניות שהוצלבו כבר אצל מעט גורמים שונים ובלתי תלויים האחד בשני הולכת להיות שנת ההתמקמות האחרונה של הבודהא, השנה שלאחריה הוא יהיה כאן במלואו. […] לכן, הנוכחים ביום ההולדת [של טובלי] יוכלו להיות אלה אשר מתחייבים על פרוייקט לשנה וכאשנו אומרים מתחייבים, הכוונה היא ממש לחתום על התחייבות בכתב עם דיווח חודשי של התקדמות הפרוייקט שיועבר אליי. זאת מכיוון שהבטחות שניתנו בעבר, או פרוייקטים שהתחילו בהבטחה גדולה לא הסתיימו.

טוב, זאת האנדרסטייטמנט של הגלקסיה. אחר דברים אלה באה רשימת פרוייקטים, רובם ענייני הפצה של תורתו של שי לעולם (למשל, "הקמת והפצת אי-בוק", "הפקת והפצת חוברות השאלה לילדים"), והאחראיים עליהם. שימו לה שמהמידע הזה עולה גם שחסידיו של טובלי עדיין בטוחים שהוא "הבודהא מאוריון", כלומר אחד מצוות הבוראים הגלקטיים (ראו לינק שני לעיל).

והנה ההכרזה על הכוונה להתגבש מחדש כקבוצה, ולגייס חברים נוספים:

[…] אמרתי לו [לשי] שקשה לי להבין איך לצידו של יוצר גלקטי בעל שיעור קומה וגודל בלתי נתפש כמוהו, התאספה קבוצת אנשים כל כך חלשה וחסרת אנרגיה. הוא אמר לי שהוא כבר עבר עם עצמו את כל תהליכי האבל, והשלים עם המציאות הזו. אבל ראיתי בעיניים שלו שהוא עדיין כמה לקבוצה חזקה ומגובשת סביבו. […]

תוך זמן קצר התחלתי להרגיש דחף מאוד חזק לעשות משהו בעניין. […] אז הרמתי את הכפפה, ואתמול נפגשתי עם [השם נמחק] כדי לקבל בהירות, הכוונה ומעשיות דרך טכניקת השאלה. זה היה אירוע מאוד מרגש ומחזק, וכולי תקווה שכמה שיותר מאיתנו ימצאו בתוכם את הקריאה לקחת חלק בתנועה החדשה שרוצה לקרות דרכנו.

[…] הכוונה היא להקים גוף חזק של תלמידים שעומד להתעסק בשני מישורים עיקריים: הראשון הוא של שירות והפצה. כלומר, גוף תלמידים שיפעל מתוך תאום עם הרצון האלוהי, כדי להפיץ בכל דרך אפשרית את טכניקות המוח והאור הלבן, שידאג להביא כמה שיותר אנשים למפגשים של שי ויהיה זמין לפעולה חזקה ומדויקת בכל מה שיידרש. השני הוא של שחרור וטרנספורמציה. כדי להפוך ליצירות מופת עלינו להשקיע הרבה אנרגיה ומודעות ביצירת התשתית המתאימה לקבלת האור, ליצור בינינו שיח של התעלות ואקסטזה ולחדול מהתעסקות קטנונית באשליה.

[…] לפני הכל כמובן שלא מדובר בשום דבר שהוא חובה. אנחנו כבר לא בסרט ההיררכי הזה, ולכן היענות לקריאה שבאה דרכי היא פונקציה של רצון חופשי,להט אמיתי ותחושה של יעוד וחיבור לחזון של סנגה אמיתית. […] לכל נפגעי טראומת הכת, לכל מי שחווה דחייה מרעיונות קולקטיביים כתוצאה מחיינו המשותפים הקודמים ולכל מי שליבו מלא בחשש או אפילו ציניות כלפי מהלך כזה, אני רוצה לומר שאני מבינה אתכם, אבל יודעת שיש עתיד לא ידוע, משהו חדש שטרם התגלה ונוסה באמת על ידינו. שהזמן מבשיל למהלך כזה ואם אנחנו רוצים לצאת משיממון חיינו הנפרדים, זה הרגע לעשות מהלך משותף.

הפסקה האחרונה מגלה לנו שאכן כבר היו נפגעים מפעילותו של שי בעבר, שפעל בצורה היררכית והביא לסבל ול'טראומה'. הפעם, כך מבטיחה הכותבת, יהיה שונה, אם כי דרישתה להתחייבות בכתב, והשכל הבריא, מעלים חשד שלא כך יהיה. בהמשך הדברים (שלא ציטטתי) מוצעת למכירה עוד "תרופה" פרי פיתוחו של שי ("להתמזגות עם הבודהא מאוריון"), ובקשה לסגור חובות שקיימים עדיין כלפיו, כמה אלפי שקלים שכל מני חסידים חייבים לו. דברים אלה הם במסגרת פעילותה הפנימית של הכת, ולכן אין טעם לדעתי להיכנס אליהם.

אני רוצה לומר שוב: אני לא חושב ששי הוא אדם רע, או "שרלטן" במובן המקובל. הוא אכן מאמין שהוא הבודהא מאוריון וכל הג'ז הזה. הבעיה היא שהוא מציג את עצמו בצורה אחרת (למשל כמורה לקונדליני, או כמפתח טכניקת "האור הלבן"), ומסתיר את אמונותיו האמיתיות כדי לקרב אליו תלמידים ולעשות נפשות לתורתו (שממנה הוא גם מתפרנס כאמור). ובאמת שיש כתות גרועות הרבה יותר מזו של טובלי, שהיא יותר מכל פשוט מגוחכת. גם האנשים סביב טובלי הם לדעתי ברובם רציניים וטובים, באופן אירוני אכן כנראה 'חלשים וחסרי אנרגיה' כפי שטובלי עצמו מסכים, אבל אולי רק מפני שהם שפויים מדי כדי לקנות לגמרי, בעומק לבבם, את השטויות שלו, בעיקר אחרי כשלונותיו החוזרים ונשנים.

הרשימה הזאת על כן לא מבקשת לפגוע באיש, אלא רק להזהיר את הציבור ולומר בקול ברור: שי טובלי הוא מנהיג כת, והוא מנסה לגייס אנשים בטכניקות שונות, לא כולן כנות.

—

דת היא משחק. היא משחק במובן הזה שהיא מערכת סגורה, בעלת הגיון פנימי, הגיון פנימי ששונה מההגיון השגור על העולם שמחוץ לאותה מערכת. הדת היהודית היא דוגמא מצויינת לכך, שכן היא מרובה בחוקים: בדיוק כמו שאין שום מובן רציונלי לכך שבמשחק הכדורגל אסור לגעת בכדור בידיים, כך אין מובן רציונלי לכך שבדת היהודית אסור לאכול שרימפס – חוץ מזה שאלו החוקים. מפני שהדת היא משחק קל כל כך להציג אותה כטקס דתי, כפי שעשה לעיל פליפה פרננדז-ארמסטו (בעקבות חוזה לואיס סאמפדרו).*

מפני שהדת היא משחק הזר המתבונן מבחוץ לא מבין את החוקים שבפנים, ואלו שבפנים לא יכולים להסביר אותם בצורה רציונלית, אלא פשוט לומר: תראה, אלו החוקים. כך משחקים כדורגל, כך (לדעתנו) עובדים את אלוהים. הכדורגל והדת הן מערכות אוטונומיות של חוקים, שלא תלויות בעולם החיצוני להן. מערכות שמתפקדת בעצמן, מעצמן, וניזונות אך ורק מהמתרחש בתוכן. ופעם כבר כתבתי על ההבדל בין משחק היהדות למשחק הנצרות.

אבל כמובן, זה לא כל כך פשוט. מה שהצגתי כאן היא בעצם ההשקפה התיאולוגית של חלק קטן מאוד מהמונותאיזם, דהיינו של מי שגורסים שאכן אין – ואסור להניח שיש – הסבר רציונלי (או אף מיתי, למשל קבלי) לחוקי הדת. המנויים על השקפה זו דורשים שנקבל את חוקי הדת כהתגלות חד-פעמית ונצחית של תבונה אלוהית, שהיא לעולם נשגבת מבינתנו ועל כן בלתי ניתנת לניתוח או להבנה.

לייבוביץ הוא כמובן הנציג היהודי המובהק של המחשבה הזאת, וקארל בארת הדוגמא הנוצרית (בארט הנהיג את מה שנקרא ה"ניאו-אורתודוקסיה הפרוטסטנטית" בתחילת המאה העשרים, ולייבוביץ כפי הנראה הושפע ממנו רבות), ואף באיסלאם יש את האסכולה החנבלית שדוגלת בקבלה מילולית ומלאה של חוקי האיסלאם ללא הסבר, ואשר הרמב"ם התפלמס בין היתר איתה בספרו 'מורה נבוכים'. ההשקפה הזאת יוצאת מתוך רעיון הטראנסצנדנציה, מתוך ההשקפה שהאל הוא משהו נבדל ושונה לחלוטין מהעולם. אבל הוא לא.

עבור רובנו, ברור שההגיון הפנימי הדתי לא נועד להיות סגור בתוך עצמו, פונה כולו פנימה אל עצמו, כמו בדעות שלעיל, כמו בכדורגל. לא: לנו ברור שהדת אמורה "לעשות משהו" בעולם (כלומר עבודת האל אינה תכלית עצמה), משהו כמו למשל להפוך אותנו לאנשים טובים יותר, או את החברה לצודקת יותר, כמו למשל לאפשר לנו לדעת את האל, או לסייע להבאת המשיח. כל אלה, בהיותם תכליות עולמיות, במציאות, מובנים לנו בשכלנו הדל – שהרי הוא נועד (בין אם על ידו יתברך ובין אם על ידי האבולוציה תתגדל ותתעלה) לחשוב על העולם, על המציאות. רובנו אם כן לא רואים בדת משחק בלבד: לבואו של המשיח תהיה השפעה לא מבוטלת על העולם (לדעת מי שמאמין בו). מאידך, לניצחון של ברזיל במונדיאל לא תהיה שום השפעה, לבד משמחת האוהדים.

אלא שכאן נקלעת הדת לצרה. שכן אם היא אמורה להשפיע בעולם, הרי שחוקיה אמורים להיות מובנים לשכל, ומזוהים כראויים על ידי המצפון – אודות העולם הרי אנחנו מבינים, נכון? הדת אם כן מאבדת את הציפוי התיאולוגי השקוף שהפריד בינה ובין העולם: חוקיה תקפים לגביו, אבל חוקיו גם תקפים לגביה. משום שאנחנו מבינים את תכלית חוקיה, תהיה מה שתהיה, אנחנו מוצאים עצמנו בעמדה בה אנחנו יכולים גם למתוח עליהם ביקורת.

בעיקר ניכר הדבר אם אנחנו סבורים שהדת אמורה (בין השאר) לעשות אותנו לאנשים טובים יותר. כי הנה נגלים לפנינו כמה דברים מטרידים. למשל, שאנשים שמקפידים מאוד בחוקי הדת דווקא לא עושים רושם של אנשים מוסריים יותר (מהכנסייה הקתולית ועד מאה שערים). למשל, שיש בדת חוקים שהם עצמם, אפילו לפני האכזבה מהשפעתם על המאמינים בהם, נתפסים אצלנו כלא-מוסריים (מהאפלייה כנגד נשים ועד האפלייה כנגד הומוסקסואלים). והרי זו בדיוק הסיבה שקמו להן כל אותן תיאולוגיות הנ"ל שמתעקשות שאי אפשר לנו להבין את חוקי האל, מפני שברגע שאנחנו מרגישים שאנחנו כן יכולים להבין אותם, אנחנו מגלים שיש כמה חוקים שהם פשוט חסרי היגיון, ואף גרוע מכך: חסרי מוסר.

מנגד יש לנו את הניו-אייג'. הניו-אייג' הוא פריצת הדת כמשחק וחדירתה לחיים, או אף הקפתה את החיים. בניו-אייג' הכל קדוש (מהבית ועד לעבודה), וכל פעולה יכולה להיות עבודת האל (מעיצוב הבית ועד ההברזה מהעבודה). הניו-אייג' אינו מערכת סגורה של חוקים, כי אין בו חוקים, או יש מגוון חוקים שניתן לבחור מהם. לניו-אייג', בשונה מהכדורגל, אין כללים. לכן הניו-אייג' אינו משחק (במובן הזה). לכן הניו-אייג'יסט, מבחינתו, לעולם לא נמצא בקונפליקט עם ההגיון או עם המצפון.

מצד שני, מפני שאפשר להצדיק כל דבר כעבודת אלוהים, הניו-אייג'יסט מצדיק פעמים רבות דברים שהמתבונן מבחוץ יראה כלא-הגיוניים או לא-מוסריים (למשל השימוש בצדיקים על מנת לגרוף רווחים כלכליים). מפני שלניו-אייג' אין מסורת, אין לו נקודת מבט הטרונומית לאדם שדורשת מהאדם דברים שלא ממש מתחשק לו לעשות. אין טרנסצנדנציה.

הדת המסורתית נמצאת בבעיה ברגע שניתן לנתח את חוקיה, משום שחלק מחוקיה מתגלים כבלתי סבירים. הניו-אייג' נמצא בבעיה מפני שהוא מסוגל להצדיק כל דבר, כלומר מפני שאין לו מערכת יציבה של חוקים, וממילא אין לו סמכות חיצונית לאדם. הכדורגל נמצא בבעיה כי הוא פשוט לא מעניין.

—

* בספרון 'דת' בהוצאת עם עובד, תרגום דניאלה שחם

[שימו לב לרשימה הקצרה על חיי המין של האדמו"ר החמישי של חב"ד בצד שמאל, בבלוג הליווי "מינים", ושימו לב שברשימה על "לנבוכי הדור" והרב קלנר התקבלו שתי תגובות מאת "אורלי יוספון", שלדעתי אינה אלא הרב קלנר]

רשמים מביקור במרכז תנועת "בני ברוך" ומשיחה עם רבם

כל מי שקרא את הבלוג הזה מספיק זמן (או מי שהצטרף לאחרונה אבל דאג, כראוי, להשלים את כל הארכיון) יודע שביני ובין תנועת בני ברוך זרמו מים עכורים למדי לפני כשנתיים, עת כתבתי סדרה של מאמרים לא סימפטיים עליהם בכלי תקשורת שונים. בגדול, יצאתי נגד היומרה של הרב לייטמן* למדעיות של תורתו, הזהרתי מפני הנטיות המשיחיות שלה, וביקרתי את האופי הרודני-משהו של חזונה המשיחי. לכן הופתעתי כאשר נודע לי לאחרונה שהתנועה תשמח לארח אותי במרכזה.

העניין הובא לידיעתי מפיו של שי בן טל, שכותב בימים אלה את הדוקטורט שלו על בני ברוך, ואשר הוזמן על ידי, כמומחה לתנועה, להרצות באחד השיעורים בקורס שלי על ניו-אייג' ביהדות באוניברסיטת תל-אביב. מדבריו של בן טל למדתי עוד דבר, חשוב הרבה יותר: הבנתי ממנו שבני ברוך יוצאים לאיטם ממבנה שניתן להגדיר אותו ככיתתי והופכים בעצם לזרם, וכפי הנראה זרם חשוב, ביהדות זמננו. בכך הם מוכיחים שטעיתי כאשר התנבאתי ברשימה האחרונה שלי אז שהם הגיעו לשיא כוחם, אלא הולכים בדרך שגם תיארתי שם, כלומר, אם יורשה לי לצטט את עצמי,

במקרים המעטים שהכת מצליחה לגדול היא ממילא לא יכולה להמשיך להיות כת – כלומר היא חייבת להרפות מהדרישות הקפדניות, ולאפשר גם לחבריה "הפנימיים" דרגות שונות של מחוייבות. אין מה לעשות: ככל שמשמינים צריך לשחרר ולעלות לאורך נקבי החגורה; בשלב מסויים החגורה כבר בכלל לא יכולה לעלות עלינו – אז פשוט פותחים כפתור ומשחררים. בשלב זה הכת הופכת לעוד זרם דתי.

וממה שהבנתי כך אכן מתרחש, כאשר עם הזמן מתחולל בבני ברוך ריכוך-תוך-כדי-תנועה של מנהגייהם, דהיינו איפשור של דרגות שונות של מחוייבות וניידות חופשית ביניהם (לשם דוגמא נגדית, בכת בדרך כלל החוקים קפדניים ותקפים לגבי כולם במלואם, ובנוסף אי אפשר לפרוש ולחזור – מי שיוצא מהמעגל מוחרם. על פי מה שהבנתי מנהגים כאלה לא קיימים כיום בבני ברוך). זה כמובן תהליך חיובי.

על פי בן טל (וגם על פי אנשי התנועה שפגשתי) בני ברוך מונים כיום כחמישים אלף חברים בארץ, ועוד רבבות רבות בחו"ל. הכוונה כאן לאנשים שלומדים באופן עקבי מתורות התנועה ונמצאים עמה בקשר מתמשך וקבוע. מעבר לכך יש עוד מאות אלפים(!) שהקשר שלהם עם התנועה רופף יותר. בארץ רוב החברים, כ-60%, הם יוצאי מדינות חבר העמים, אבל מספר הצברים הולך וגדל כל הזמן. בעולם כ-95% מהחברים הם לא יהודים (על פי השקפתה של בני ברוך תורת הקבלה מאפשרת התפתחות רוחנית גם להם). אני חושב שאלו מספרים מרשימים ביותר. לשם השוואה, חסידות חב"ד כולה מונה כחמישים אלף איש. בקיצור, ביום שלישי שעבר, ערב שבועות, הלכתי לראות מקרוב.

הביקור

אני רוצה להתחיל ברמה האישית דווקא, שאני חושב שבבואנו להכיר תנועות רוחניות היא לא פחות חשובה מהרעיונית. ובכן, האנשים שפגשתי שם (אביהו סופר, אורן לוי, ועוד) מאוד נחמדים. באמת, מאוד נחמדים. עכשיו כזונת ניו-אייג' ותיקה כבר נכנסתי למטיהן והאזנתי להרצאות נציגיהן של תנועות רוחניות רבות, וכמובן שתמיד האנשים "נחמדים", אבל ברור שיש נחמדות שכולה יוצאת מתוך העמדה המיסיונרית, ולעומתה יש נחמדות שהיא באמת נחמדות, שהאנשים המביעים אותה הם פשוט נחמדים. כזה היה הרושם שלי מהאנשים שפגשתי. הם באמת מאוד נחמדים. ושוב: זה חשוב (וספציפית כלפי זה גם יפה, בהתחשב במה שכתבתי עליהם בעבר).

אחרי סיור מהיר במרכז העצבים (שכולל אולפן טלוויזיה שמשדר ליס, הוט, ולאינטרנט את ערוץ 66) התיישבנו בחדר קטן כדי לדון בעניינים שברומו של עולם. בשלב זה הייתי צריך לבקש רשות להקליט, אבל לא היה לי נעים. נכון: רק על זה אתם צריכים לפטר אותי לאלתר מניהול הבלוג הזה. עזבו לפטר – פשוט להעיף אותי קיבינימט. פישלתי, אני יודע. אבל אם תטו לי מעט חסד, אנסה לשחזר כמה דברים עיקריים מהזיכרון.

על מדע וחוש נסתר

ובכן, העניין העיקרי שרציתי להעלות לפני לייטמן היה הבעייתיות הכפולה שאני חושב שבאה לידי ביטוי בכינוי הקבלה שהוא מלמד מדע, ובכינוי הקבלה שהוא מלמד הקבלה. כי היא לא מדע (ולייטמן אמור לדעת את זה – יש לו דוקטורט בביולוגיה), וכי יש כמובן זרמים שונים של קבלה. פתחתי אם כן בבעייתיות בהיתלות בקרדיט המדעי כאשר לא מקבלים את ממצאי המחקר המדעי המודרני, למשל על כך שספר הזוהר לא נכתב על ידי רשב"י במאה השנייה אלא על ידי ר' משה דה-ליאון וחבריו במאה ה-13.

בתגובה אמר לייטמן שאני צריך להבין למה הכוונה במילה 'מדע'. הכוונה היא לפיתוח של חוש נוסף, רוחני, שעל פיו מתגלה לנו האמת על העולם. בעזרת אותו חוש רוחני, אך בצורה אמפירית, משיגים מקובלים אמיתות שכרגיל אין לנו גישה אליהם, ואיתו הם כולם השיגו שרשב"י כתב את הזוהר – ולראייה, כך הם כולם כותבו בספריהם.

אני אז טענתי שאם כך, מתברר לנו שהמילה 'מדע' משמשת את הרב לייטמן בצורה שונה לגמרי מאשר שימושה השגור בפי דוברי עברית אחרים, ולכן השימוש שלו בה מטעה. הרב טען שהשימוש אינו שונה מבחינה מהותית, שכן זו עדיין חקירה של המציאות, שפשוט מתבצעת בעזרת חוש נוסף, שאינו מפותח ושיש לפתח. שאלתי אם כל המקובלים פיתחו את החוש הזה, וכאשר הרב השיב שכן, שאלתי אם כך איך ניתן להסביר שהם סותרים האחד את השני בדבריהם, דהיינו אם כולם פיתחו את אותו חוש, למה הם מעידים עדויות שונות על המציאות הנסתרת שהם רואים?

מי אומר שהם מעידים עדויות שונות, שאל הרב. אתה חושב כך, מתוך הבנתך המוגבלת. אבל זה רק בגלל שעדיין לא פיתחת את אותו חוש קבלי. לכשתפתח אותו תראה שאין באמת סתירה בין דברי מקובלים שונים. כלומר, שאלתי, אם אפתח את החוש אראה למשל שהתורות המשיחיות של חב"ד ושל אשלג הן זהות, כלומר אומרות את מה שאשלג אומר, למרות שבספריהם כתובים דברים שונים לחלוטין? כן, אמר לייטמן, כי הם שונים רק לעיניים שלא זכו לאור הקבלי.

כל הדיון שעברתי עליו כאן בארבע פסקאות ערך כעשרים דקות של פינג-פונג מילולי (ששולבו בו גם ציטוטי פסוקים שאני לא זוכר לצערי). כאשר הגענו לנקודה הזו בעצם שאלתי את לייטמן האם, אם כך, הוא לא מבקש ממני למעשה מתחילת השיחה פשוט לבטל את דעתי, שכן אם אין לי את אותו חוש ממילא כל מה שאני אומר נובע מחוסר הבנה בסיסי. כן, אמר הרב, בשלב ראשון אין ברירה אלא לבטל את דעתך.

סיכום ביניים: למדנו שאנחנו יכולים להבין שרשב"י כתב את הזוהר מפני שכל המקובלים כותבים כך, ובניגוד לחוקרים הם פיתחו את אותו חוש רוחני ולכן הם יודעים את האמת. למדנו גם שאנחנו לא יכולים להבין למה הם לכאורה סותרים אחד את השני בכתביהם מפני אנחנו לא פיתחנו את אותו החוש. כלומר כאשר הם כותבים על רשב"י אנחנו יכולים להבין שזו אמת היסטורית גם בלי לפתח חוש רוחני, אבל כאשר הם כותבים דברים אחרים (למשל, על משה רבנו) אנחנו לא יכולים להבין כי לא פיתחנו חוש רוחני. כך או כך, עלינו לבטל את דעתנו בפני דעת המקובלים ולקבל את אמיתותיהם ללא שאלות. ועוד: בתוך כך גם למדנו שתורת הקבלה היא אחת, אין בה סתירות, והיא למעשה תורתו של הרב יהודה לייב אשלג, 'בעל הסולם' (אביו של הרב ברוך אשלג, מורו של הרב לייטמן). כעת נשאלת השאלה: הלזאת יקרא מדע?

תפיסת ההיסטוריה והמצוות של בני ברוך

שאלתי את הרב לייטמן גם על קביעתו על פיה בימי בית המקדש כל העם היהודי כולו היו מקובלים, ואילו עם החורבן "נפלנו" אל הגלות הרוחנית והפיזית. הוא התעקש שאכן כך. הבעתי תמיהה על כך שכל הקבוצות השונות שהיו אז (פרושים, צדוקים, כת קומראן, עמי ארצות) היו כולם מקובלים, למרות שרבו ביניהם כל הזמן. הרב לא חשב שזה משמעותי. ולמה בכל זאת נראים כתבי המקובלים שונים זה מזה? על פי לייטמן הקבלה מתגלה מאז בהדרגתיות, בהתאם לרמתו הרוחנית של הדור. לכן, אמר בתשובה לשאלתי, קבלת האר"י מגלה את מה שהזוהר מסתיר, אבל מסתירה את מה שקבלת אשלג מגלה. כלומר קבלת אשלג היא הגילוי של סתרי התורה שיש בקבלה הלוריאנית, שבתקופת האר"י לא היו יכולים להתגלות מפני שהדור לא היה מוכן לכך, בדיוק כמו שקבלת האר"י היא גילוי של סודות הזוהר וכו'.

שאלתי האם קבלת אשלג היא הגילוי האחרון, או שעדיין יש דברים נסתרים שיתגלו בדור עתידי שיהיה מוכן לכך, ולייטמן אמר שהוא חושב שלא יהיה פירוש נוסף. קבלת אשלג, אמר, היא הפירוש הברור לקבלת האר"י, והאר"י עצמו היה משיח בן יוסף (המשיח שמתחיל את עידן הגאולה אבל מת לפני בואה – דבר שהופך את קבלת אשלג למכשיר הדפניטיבי להבאת הגאולה הסופית).

אגב, אם הבנתי נכון (לא דובר על זה בפירוש) בדורות הראשונים אחרי החורבן התרכז העם בקיום מצוות, כי לזה התאימה רמתו הרוחנית, אולם כמובן שאין המצוות עבודה רוחנית אמיתית, שהיא פנימית (זה נאמר בפירוש, וכן הדברים הבאים), ולכן ברור שכיום, כאשר הדור מוכן לכך, העבודה האמיתית היא לימוד הקבלה, שמשנה אותנו מבפנים. את המצוות דווקא כן מקיימים הרב ותלמידיו הקרובים, אולם זאת על פי דבריהם משום כבוד למסורת ולתרבות, ולא מפני שזו חובה (או שזו הדרך לגאולה, אישית או קולקטיבית).

האם זו לא חריגה ממה שלימד הרב אשלג, שאלתי. לא, כך הוא לימד. האם הרב ברוך אשלג, בנו, לא עמד על כך שיש לקיים מצוות, שאלתי. לא. אולם הרב אדם סיני, שגם היה תלמיד של הרב ברוך אשלג, טוען אחרת, אמרתי; הוא טוען שאתה סטית מדרכו של הרב אשלג, שחייבה קיום מצוות. הרב סיני, אמר הרב לייטמן, למד בקושי חודש אצל הרב ברוך אשלג, והוא טועה.

על העבודה הרוחנית

עניין אותי מאוד כמובן מהו התרגול הרוחני שמבוצע בקרב הקבוצה, ושאלתי את הרב האם הם מבצעים מדיטציות שונות, כלומר תרגילים של התבוננות פנימית, מניפולציה תודעתית וכו'. לא, אמר לייטמן, אין שום דבר כזה. מה שעושים הוא לומדים את תורת הקבלה (האשלגית) ביחד. על ידי לימוד בקבוצה של תורת אשלג (בשלוש בבוקר, אגב) מתחוללת טרנספורמציה תודעתית, והאדם לומד להתעלות מעל צרכיו ולהעפיל במעלה ההשגה הרוחנית. הלימוד המשותף מוריד אור שמעלה אותנו בדרגות רוחניות. זה הכל. ואין, למשל, מדיטציה המשתמשת בשמות האל, או באותיות המקרא, כמו אצל אברהם אבולעפיה למשל? לא, אמר לייטמן, וגם אצל אבולעפיה זה לא הסיפור. הוא לא עושה שום תרגילים מדיטטיביים עם אותם שמות, אלא לומד אותם, אמר לייטמן. ניסיתי למחות, אבל זה כמובן לא עזר.

סיכום

דיברנו כשעה וחצי, ואני מאוד מודה לרב ולתלמידיו על הזמן שהקדישו לי. וכאמור, אני מאוד מאוכזב מעצמי על שלא הקלטתי. בכל אופן, איך אפשר לסכם את השיחה? נדמה לי שברורים הדברים הבאים: עבור הרב לייטמן ותלמידיו תורת ישראל כולה, על כל מימדיה, מסתכמת בקבלה האשלגית.

הנה: ההלכה היהודית מתבטלת אל מול הקבלה כנר בצהריים: דורות על גבי דורות של ספרות הלכתית – מהמשנה דרך שולחן ערוך ועד ספרות השו"ת – כולם חסרי משמעות בדורנו, שהוא דור שבו סוף סוף מתקיימת היהדות כעבודה פנימית. זרמי הקבלה השונים – הקבלה הנבואית, קבלת רמ"ק, החסידות על חצרותיה – מכוונים כולם לדעתו של הרב אשלג ומוצאים בה את ביטויים המלא, שכן אשלג פירש את הקבלה באופן סופי ומוחלט. וההיסטוריה היהודית כולה מתכנסת כמשפך אדיר אל הדור הזה, שבו תנועת בני ברוך מפיצה את האמת כפי שהיא; אכן, ההיסטוריה בנוייה כפירמידה עצומה שקודקודה הוא הוראתו של הרב לייטמן את הקבלה האשלגית, שעתידה לגאול את העולם.

יש כאן אם כן רדוקציה מאוד קיצונית של הדת היהודית מחד, וההיסטוריה האנושית מאידך, והעמדתם על עקרון אחד ויחיד: קבלת הרב אשלג. קבלת אשלג היא משמעותה האמיתית של היהדות כולה, והיא מיצוייה השלם של ההיסטוריה כולה.

אם נתבונן בהיגיון הפנימי שבהשקפת העולם של בני ברוך, נראה שהיא עומדת כולה על רצף הטיעונים הבא:

• הקבלה היא תורת האמת על העולם והאנושות
• הקבלה מתגלה בהדרגתיות, לאורך ההיסטוריה, בהתאם לרמתו הרוחנית של הדור
• בזמן הנוכחי הרמה הרוחנית של האדם היא אופטימלית, ולכן הקבלה נחשפת לחלוטין
• חשיפה זו מתגלמת בעולם כקבלה האשלגית, כפי שהועברה מהרב ברוך אשלג לרב לייטמן
• מי שלא מבין זאת לא ניחן בחוש רוחני אותו יש לפתח כדי להבין זאת

מה ניתן לומר על השקפת עולם שכזו? ראשית, שמדובר בתפיסת זמן אפוקליפטית, הן במובן שהזמן נע לקראת קיצו, והן במובן ש"אפוקליפסה" היא מילולית, ביוונית, התגלות. תפיסת הזמן הזו היא שמאפשרת, אם לא ממש מכתיבה, את ראיית ההיסטוריה של הקבלה (ושל העולם בכלל) כרצף עולה של התגלויות הולכות וגדלות: מאברהם, דרך משה, דרך הרשב"י, דרך האר"י ועד השלב האחרון, הסופי, אצל הרב אשלג, 'בעל הסולם'. בני ברוך, אם כן, היא תנועה משיחית מובהקת.

האם היא גם תנועה "מדעית"? ודאי שלא, וניתן לראות זאת על פי אותה תפיסה היסטורית ממש, שכן חוקר אקדמי שיביט בהיסטוריה של הקבלה לא יבין אותה בצורה הזאת. המבנה האפוקליפטי הזה זר לחשיבה המדעית. על פי החשיבה המדעית, הנטורליסטית והרציונלית, הקבלה "נחשפה" (כלומר ככל הנראה פותחה) במאה ה-13 בגלל שהיה בה צורך חברתי (ראו כאן). אחר כך היא הלכה ושוכללה: קבלת האר"י היא פרשנות ובנייה על הזוהר, ולא גילוי "משמעותו האמיתית"; החסידות היא בניית קומה נוספת, על מאפייניה המיוחדים, על המסורת הקבלית ולא גילוי נוסף (ועל פי חב"ד, למשל, אחרון) של "מהותה", של "אמיתוּתה הנסתרת", של "מה שהאר"י באמת התכוון לומר". עבור חוקרים קבלת אשלג היא פשוט פרשנות נוספת (שיכולה להיות יפה, מתוחכמת, מעניינת – או לא (היא כן)) על הקורפוס הקבלי שהוא קיבל, וקבלת לייטמן היא שוב פרשנות לזו הקודמת.

כי החוקר האקדמי, מדען 'מדעי הרוח', ייצא מתוך נקודת הנחה שהעולם מתנהל בצורה טבעית, שחיי אנוש ותרבויות אנוש מתפתחות על פי צרכים חברתיים, כלכליים ופסיכולוגיים, ושאין שום "סוד" גנוז שאמור להתגלות מתישהו, מפני שאין גם שום תוכנית אב שהאנושות אמורה לממש. אדרבה: חוקר רציני יחשוד מאוד בכל יומרה להסבר התרבות האנושית כולה על ידי עיקרון אחד, בטח ובטח אם הוא מוגדר כסוד שלשם הבנתו צריכים לפתח חוש רוחני.

וזה העניין: אותה הנחה בדבר "תוכנית על" שהאנושות מונהגת על פיה, לא רק שהיא יומרנית בצורה שערורייתית, הרי היא גם כלל אינה ניתנת לבדיקה. אי אפשר לקבוע אמפירית שהיא קיימת, או שלא. ממילא דתות ותנועות חברתיות שונות מציעות תוכניות שונות כאלה. לקרל מרקס גם היתה תוכנית (והוא גם טען שהיא מדעית). גם לרודולף שטיינר (והוא גם טען שהיא מדעית). גם לל. רון האברד (והוא גם טען שהיא מדעית). וגם לפאולוס, ליואכים מפיורה, לבהאללה, לשרי אורובינדו, לא. צ'. בהאקטיודאנטה פרבהופאדה, לרב קוק, לאיסלאם השיעי, לרבי מליובאוויטש, ולעוד, ועוד, ועוד. באמת, לא חסרו הוגים שסרטטו את ההיסטוריה האנושית כולה במשיכת מכחול אחת. האם כל זה אומר בוודאות שתוכנית העל שמציעים בני ברוך אינה נכונה? ודאי שלא; אבל זה אומר בוודאות שהיא איננה מדע.

אחרית דבר

מה שאני לא אוהב בבני ברוך הוא ההתעקשות המוטעית והמטעה שמדובר במדע, המשיחיות הלוהטת שלדעתי מעוורת ומסוכנת (וכמובן לדעתי גם אין לה ביסוס), והיומרה המצחיקה להוות את הדרך הרוחנית השלמה היחידה. במהלך השנתיים האחרונות גם נחשפתי לכמה וכמה אנשים שנפגעו מהתנועה, בעיקר במצב בו אחד מבני זוג נשבה בקסמה והאחר לא, וצריך אולי לשים לב שמצב כזה יפגע כמה שפחות במשפחה. במילים אחרות, יש עוד דרך לעשות כדי שהתנועה תיפטר מכמה מאפיינים כיתתיים. מה שאני כן אוהב בבני ברוך הוא הדגש על עבודה פנימית, העמידה על ההתעלות מעל האגו וראייתו כבעיה העיקרית, וכן, האנשים הנחמדים שפגשתי.

בסוף הפגישה הזמינו אותי מארחי להגיע לשיעור בוקר, דבר שמעניין אותי ואני מתכוון לעשות בקיץ. לבד מזה גם הועלתה אופציה לשיחה מוקלטת ומצולמת עם הרב לייטמן, דבר שגם מעניין אותי, ואני מקווה שיקרה. כך שהמשך כפי הנראה יבוא.

* אני יורד מהעניין של לא לכנות את לייטמן רב מפני שלא הוסמך. הגעתי למסקנה שזה די שטותי.