Michael Walzer, The Paradox of Liberation: Secular Revolutions and Religious Counterrevolutions, Yale University Press, 2015

"הם ראו את הערכים היקרים של עמם – את המלכות ואת משפחותיהם ואת האלים שעבדו – נרמסים; את ארץ הקודש האהובה שלהם נקרעת ונבזזת על ידי נחילי ברברים, הנחותים מהם כל כך בשפה, בדת, בהגות…" כך כותב ו.ד. סוורקר, הלאומן ולוחם העצמאות ההודי, ב-1923, ואלמלא כתב "אלים" ולא "אל" היה אפשר ללא מאמץ לשים את דבריו האנטי-קולוניאליסטים בפיו של ז'בוטינסקי או ישראל אלדד. כמוהם גם סוורקר היה חילוני, וכמוהם גם הוא גייס למלחמתו בשלטון הזר שחלש על ארצו, על "ארץ הקודש" שלו, סמלים ומבנים מחשבתיים מתוך הדת.

דבר נוסף המשותף לשלושה הוא שלמרות היותם בעמדת מיעוט בזמן המאבק לשחרור לאומי, רעיונותיהם זכו לתהודה עשרות שנים לאחר השגת העצמאות. אלא שאז הם נישאו בפיהם של מנהיגים דתיים, ולא היו עבורם רק דגלים מטאפורים שסביבם יש להתאחד, אלא מסגרות חיים דוגמטיות ומקיפות. על התהליך הזה, את עלייתו של המושתק והמודחק הדתי בקרב מדינות לאום שנוסדו כחילוניות, כותב מייקל וולצר בספרו החדש.

וולצר, מומחה לאתיקה ולמדעי המדינה ומגדולי האינטלקטואלים הציבוריים בזמננו, מבקש לבחון שלוש דוגמאות: ישראל, הודו ואלג'יר. שלוש המדינות הללו זכו בעצמאותן לאחר מאבק בשלטון קולוניאלי – בישראל ובהודו שלטו הבריטים, באלג'יר הצרפתים. בשלוש המדינות היה ניסיון, מוצלח יותר או פחות, לכונן דמוקרטיה, ושלוש המדינות חוו התעוררות משמעותית של דת החותרת תחתיה. וולצר מבקש להבין מדוע.

אליטה אירופאית

נקודת הפתיחה מבחינתו היא ההבדלים בתפיסות העולם. וולצר עומד על כך שלמרות ששלוש תנועות השחרור נלחמו בכוחות אירופאים, גם הנאבקים לשחרור היו אירופאים, אם לא במוצאם אז בהשקפתם. במילים אחרות, הם היו לאומנים חילונים שביקשו לכונן משטר דמוקרטי. בכך הם היו שונים מאוד מחלקים גדולים, אם לא רוב רובה, של האוכלוסייה המדוכאת, זו שעבור עצמאותה הם נאבקו.

כמו משה בבית פרעה, מנהיגי תנועות השחרור גדלו אחרת וחונכו אחרת. למעשה, הם גדלו וחונכו על ברכי תרבותם של מי שדיכאו את עמם. ג'ווהרלל נהרו, ראש הממשלה הראשון של הודו, שקד על לימודיו במוסדות מערביים לא פחות משמונה שנים. לשר המשפטים הראשון של הודו וממעצבי החוקה ההודית, ב.ר. אמבדקר, היה דוקטורט הן מאוניברסיטת קולומביה והן מה- London School of Economics. הרצל וחיים ויצמן היו אירופאים במוצאם ובחינוכם. פרנץ פאנון למד פסיכיאטריה בצרפת ובן בלה, נשיאה הראשון של אלג'יר, שירת שנים רבות בצבא הצרפתי ואף זכה לעיטורו הגבוה ביותר.

מנגד, החברה המשתחררת היתה לא-אירופאית ומסורתית. מי שהובילו את תנועות השחרור הלאומיות, אפוא, היו שונים מאוד ממי שהיו אמורים להשתחרר. עשרות שנים מאוחר יותר אותה אוכלוסייה, הפעם כאזרחים במדינת לאום דמוקרטית, תצביע עבור כוחות דתיים או מסורתיים שידחקו את רגלי צאצאיהם האידיאולוגיים של מקימי המדינה.

הפרדוקס של השחרור

אולם לא רק נבדלות, אלא גם התנשאות אפיינה את יחסי המשחררים והמשוחררים: הראשונים דרשו מהאחרונים להיפטר מדרכיהם המסורתיות. נדרש שינוי טוטלי, כך סברו, באופיו של המדוכא כדי שיוכל לפרוץ מתוך דיכויו. בן גוריון דיבר על "הפועל של ארץ ישראל" כצמיחה חדשה, שאינה קשורה לעץ העתיק של יהדות הגולה. פרנץ פאנון כתב על "אלג'יראי חדש" שה"מוטציה" שעבר היא שמאפשרת את המאבק לשחרור לאומי. בהודו היתה הקובלנה על אופיו הכנוע והמתרפס של ההודי לפס קול קבוע בקרב שואפי עצמאות לפחות מתחילת המאה העשרים.

ראשי תנועות העצמאות הלאומית לא היו רק שונים, אפוא, אלא גם תבעו מההמונים אותם ביקשו לשחרר להשתנות. הם תפסו אותם כנחותים, התנשאו מעליהם כאליטה הבכירה מהם לא רק אינטלקטואלית אלא גם באופיה ובכוח הרצון שלה. "שלילת הגלות" הציונית, מזכיר וולצר, לא היתה רק בקשת סיומה, אלא באופן תקיף ההתכחשות לכל מה שהיא ייצגה, לכל הישות היהודית שהיא טיפחה ופרנסה. בריאת היהודי החדש (וההודי החדש, והאלג'יראי החדש) דרשה את קץ קיומו של הישן.

אלא שהיהודי הישן, כמו גם ההודי והאלג'יראי הישן, היה יקר ללבם של רבים כל כך. אלו שמחו ליהנות מפירות השחרור אולם מיאנו להיפרד מעברם, מתרבותם, מהוויתם. דרישתם של המשחררים לכך, התנשאותם, גאוותם העצמית וההשתקה של קולותיהם של ההמונים יוצרו לא רק פער בין הקבוצות, אלא גם מתח ואנטגוניזם. זהו "הפרדוקס של השחרור", כותב וולצר (ומכאן לקוחה כותרת ספרו). התחיה הדתית שבאה לאחר מכן נולדה מתוך אותו הפער ואותו האנטגוניזם.

המתמערבים, השמאלנים, החילונים, הכופרים, ממירי-הדת

והנה עוד פרדוקס, או מוטב אירוניה היסטורית: חזרתה של המסורת ושל הדת מתממשת בצורה לא מסורתית. למעשה, היא מלבישה עצמה כגלימה על הגוף הלאומי, וחוזרת בצורת פונדמנטליזם דתי-לאומי. כך בישראל עם גוש אמונים, או צאצאו הרדוד יותר, הבית היהודי. כך בהודו עם ה-RSS, התנועה הינדואית הלאומנית שמבקשת לכונן מחדש את ממלכת ראמה, מסגרת מיתולוגית שבה לכאורה ההינדואיזם נהנה משיאו תחת שלטונו הארצי של האל ראמה. כך גם עם האסלאם הלאומני של ה-FIS (חזית ההצלה האסלאמית) שכמפלגה פוליטית כמעט ועלתה לשלטון באלג'יר ב-1992, נחסמה על ידי הפיכה צבאית, ומשם הביאה למלחמת אזרחים שבמסגרתה, עד סוף שנות התשעים, נהרגו כמאה אלף אלג'יראים.

הדת שלא נאלמה דום שבה חזרה לחיינו בתבנית מודרנית, דרך המערכת הפוליטית הדמוקרטית, סוחפת אליה קהל גדול כשהיא זועקת בשם הלאום לא פחות מאשר בשם האלוהים. או אז היא יוצאת נגד דתות אחרות כמו גם נגד האליטות הישנות: "המתמערבים, השמאלנים, החילונים, הכופרים, ממירי-הדת – בוגדים, לכאורה, שחיים בתוכנו", מסכם וולצר מהלך מוכר.

מרקסיסטים ופוסט-קולוניאליסטים

וולצר מקדיש חלק מספרו להפרכת עמדות שלא מוצאות בתחייה דתית מתוך לאומיות חילונית כל פרדוקס. כך, על פי התפיסה המרקסיסטית או הפוסט-קולוניאליסטית אין כאן באמת מאבק או סתירה, אלא המשך ישיר של שני כוחות שבעומק הדברים מפרכסים זה את זה. המרקסיסטים יטענו שאמונות וזהויות דתיות אינן אלא תוצרים של תודעה כוזבת, המשמשים את ההגמוניה של ההון בבואה לשלוט בהמונים. המשחררים הלאומיים לא מבינים זאת ומחליפים דת בלאומיות כמסך עשן חדש למנגנון העושק של כוחות השוק.

פוסט-קולוניאליסטים יערגו אל עָבָר פרה-קולוניאליסטי, אז המסורת הדתית היתה לכאורה מתונה וחמה, בלתי מוגדרת ודיאלוגית. לדידם הביטויים המודרניים של הדת אינם אלא צאצאיו המפלצתיים של הקולוניאליזם עצמו. הנאבקים לעצמאות רק ממשיכים את הקולוניאליזם תחת כסות אחרת, ובכך מעודדים את צמיחת הפונדמנטליזם. בשני המקרים חזרת הדת אינה פרדוקסלית אלא מתבקשת.

למרקסיסטים מזכיר וולצר שבשום מקום בעולם, מעולם, לא הצליח האוניברסליזם הפרוליטרי להחליף את הזהות הלאומית, וששלטון זר נחווה בכל מקום כדיכוי לאומי דווקא, ולא מעמדי. בנוסף, הוא מצביע על כך שהמשחררים הלאומיים ביקשו לכונן דמוקרטיות. נכון, פגומות ולא שלמות, אולם היומרה היתה בהחלט להיכנס ברגל ימין למשפחת העמים.

לעומתם נציגי התחיה הדתית מאתגרים את הדמוקרטיה, אם לא ממש שוללים אותה. הם לא מעוניינים בערכים אוניברסלים של זכויות אדם, אלא בחוקים דתיים פרטיקולרים, בין אם השריעה או ההלכה או הדהרמה, כולן בפרשנותם הפונדמנטליסטית. הם לא מעוניינים להיות חלק ממשפחת העמים, אלא להיות ניצבים כנגדה, כילד מופלא בעל צרכים מיוחדים. אין היגיון, טוען וולצר, ברעיון שהקנאות הדתית צומחת באופן טבעי מהלאומיות הדמוקרטית, משום שהיא שונה ממנה לחלוטין. "הציונות המפא"יניקית לא מייצרת קנאות דתית. התוצר האותנטי ביותר שלה הוא דווקא הארגון לשחרור פלסטין."

לפוסט-קולוניאליסטים מזכיר וולצר שהדת שלפני המודרנה לא היתה כל כך מתונה וחמה, אלא דווקא דכאנית למדי, למשל כלפי בני דתות אחרות, או נשים. אדרבה: עלייתה של הדת הפונדמנטליסטית היא דווקא תגובה לליברליזם, ובעיקר לשחרור האישה. לא הדיכוי הלאומי הוא שיצר את פונדמנטליזם, אלא דווקא החירות שמביאה הדמוקרטיה.

לא דיכוי. דיאלקטיקה

בסופו של דבר, טוען וולצר, המסגרות החילוניות-ליברליות חלשות מדי. הן לא מצליחות לייצר זהות יציבה, מקורות השראה, וממילא – המשכיות. הן נכנעות בפני התחייה הדתית. וולצר מאשים את המשחררים על שלא פעלו להעמיק את הקשר עם היסודות הדתיים. לו הם היו נותנים לדת מקום גדול יותר מלכתחילה האופי הלעומתי של התחיה הדתית היה נמנע. "אי אפשר לשלול, למחוק או להחרים השקפות מסורתיות. יש להיכנס איתן לדיאלוג." כותב וולצר. היה צורך בתהליך דיאלקטי, שבו שני הקצוות באים במגע ומשפיעים אחד על השני עד כדי יצירת ישות שלישית. זה לא קרה, טוען וולצר, והתוצאות לפנינו.

זו אפוא תשובתו של וולצר לפרדוקס של השחרור: דחייה מוחלטת של הדת והתנשאות מעל לדתיים הם הזרעים שמולידים תחייה דתית פונדמנטליסטית. אי אפשר לברוח מהעבר ואין כל סיכוי להצמיח עץ ללא שורשים. כניסה לדיאלוג עמוק עם המסורת, כותב וולצר בתקווה לגבי ישראל, עשוייה עדיין "לשפר את הסיכויים להצלחתו העתידית של השחרור הלאומי היהודי."

על נצרות ודתות אחרות

בעוד שאני מסכים לחלוטין שעבר שמתעלמים ממנו עתיד לחזור ולהנכיח עצמו באופן בוטה, ושיש חשיבות עליונה גם היום לכניסה לדיאלוג מעמיק של החברה החילונית עם המסורת היהודית, הייתי רוצה להציע כיוון אחר לחשיבה על התחייה הדתית בדוגמאות שהביא וולצר. כיוון זה מבקש להבין את התחייה הדתית בארצות אלה כריאקציה לא לניתוק ולהתנשאות, אלא לתבנית פוליטית וחברתית זרה. בפשטות, עלינו לשים לב שבכל המדינות המנויות לעיל – ישראל, הודו, אלג'יר – הדת החוזרת לקדמת הבמה אינה נצרות.

נקודה זו היא משמעותית מפני שהלאומיות החילונית, הדמוקרטית, הכוללת באופן מהותי את הפרדת הדת מהמדינה והפיכתה של הדת לעניינו הפרטי של האזרח, היא תופעה היוצאת מתוך הנצרות הפרוטסטנטית והמעוצבת על פי הדגם הדתי שלה. הריאקציה כאן אינה אפוא רק של מסורת נשכחת או מושכחת העולה שוב על פני השטח, אלא של דת קולקטיביסטית, בעלת שאיפות קיצוניות לגבי המרחב הציבורי, שעולה כנגד גוף פוליטי מחולן ומופרט שמתבסס מבחינה מבנית על מודל דתי זר.

היהדות, האסלאם, ובמידה פחותה ההינדואיזם אינן מסוגלות לעכל לתוכן בשלמות את תהליך החילון המערבי, שנולד מתוך הנצרות הפרוטסטנטית (אפילו לנצרות הקתולית לא היה פשוט להשלים עם החילון, וההכרה בו הגיעה רק בשנות השישים בועידת וותיקן 2). אמור להיות ברור שכל ניסיון לחלן אותן על פי המודל הזה יגרור תגובה מאתגרת.

ואכן, ארצות נוצריות שזכו לשחרור מעול הקולוניאליזם לא הראו תחיה פונדמנטליסטית. בסוף הספר סוקר וולצר את תנועת השחרור שהפכה שלוש עשרה קולוניות בריטיות לארצות הברית, ומודה בחצי פה ש"הרעיון של מדינה חילונית לא אתגר את הרגשות והעמדות העמוקות ביותר של מרבית האזרחים". זה העניין. כפי שוולצר מציין הפרדת הדת מהמדינה אף זכתה לתמיכה מצד נוצרים אוונגליסטים, וזאת משום שמערכת היחסים עם האל נתפסה מראש כעניין פרטי, אינדיבידואלי, ולא קהילתי, חברתי או לאומי. בקיצור: האוונגליסטים רואים במדינה גורם המאיים על הדת. הציונות הדתית רואה בה את יסוד כס ה' בעולם.

אפשר להביא כדוגמא גם את אירלנד, שאחרי מאבק זכתה לעצמאות מבריטניה. אזרחיה תמיד היו קתולים, אולם משאל העם האחרון שאישר ברוב גדול נישואים חד מיניים מסמן שהמדינה בהחלט אינה נעה לקראת תחייה של פונדמנטליזם דתי. גם ארצות מזרח אירופה שזכו לחירות אחרי שנות דיכוי סובייטי אינן מצמיחות דתיות רדיקלית, ואילו התנועה לשחרור פלסטין מתמודדת עם תחיה דתית מוסלמית עוד לפני שהגשימה את ייעודה.

ספרו החדש של מייקל וולצר מנתח את אחת השאלות הגורליות של דורנו: מדוע דמוקרטיות צעירות מהוות כר פורה לעלייתה של דת קיצונית. וולצר מביא שלל ראיות ומציג את הדמיון הרב שבין שלוש הדוגמאות שעליהן הוא כותב. ללא ספק, הניכור שבין האליטה המשחררת להמון המשוחרר מילא תפקיד חשוב בחזרתה של המסורת אחרי דיכויה. במחזה הזה אנו צופים בעצם ימים אלה. אולם זה אינו הסיפור כולו. את התשובה לתחיה הדתית יש לחפש גם בדת.

:

___

פורסם המוסף 'ספרים' של הארץ

מוסף פרסומי:

החוג למדעי הדתות, אוניברסיטת תל אביב, פותח שעריו בפני הדור הבא של חוקרי הדתות:

החוג מציע תואר מוסמך במדעי הדתות, בשני מסלולי לימוד: עיוני (ללא כתיבת עבודת מוסמך) ומחקרי (הכולל כתיבת עבודת מוסמך). החוג מחולק לשני מדורי לימוד או תוכניות: 1) המדור האינטרדיסיפלינרי המסורתי, העוסק בחקר השוואתי של הדת, הדתיות, הפולחן והמחשבה הדתית (Comparative Religion) ו- 2) המדור לחקר הדתות בזמננו, המתמקד בתופעות דתיות עכשיוויות, בניו אייג ורוחניות עכשווית, דת ומגדר וקנאות דתית.

תכנית הלימודים הבין תחומית לתואר שני במדעי הדתות של הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל-אביב, היא מסגרת לימודים ייחודית שמשלבת לימודים ברמה מחקרית גבוהה על דתות העולם, מתוך נקודות מבט מגוונות של דיסציפלינות אקדמיות שונות. בוגרי התכנית יקבלו את התשתית האקדמית הנחוצה, הכוללת כלים ביקורתיים מושחזים, כדי להמשיך ולחקור תופעות דתיות רבות ומגוונות הן בתוך האוניברסיטה, כדוקטורנטים, והן מחוצה לה, בשלל אורחות החיים.

ייעוץ אקדמי: ד"ר נחמה ורבין
nverbin@post.tau.ac.il
גב' יעל ברמן-בכר
yaelbe@tauex.tau.ac.il
03-6405627

Shaul Magid, Hasidism Incarnate: Hasidism, Christianity and the Construction of Modern Judaism, Stanford University Press, Stanford, 2015, 271 pages

לקראת חג הפסח תשע"א פורסם ב'שיחת השבוע', עלון פרשת השבוע הותיק של חסידות חב"ד, הסבר על מה שמכונה "סעודת משיח", מנהג חסידי שעיקרו קיום סעודה חגיגית לקראת צאת היום האחרון של חג הפסח. על פי הכתוב

הרעיון שמאחורי הסעודה הוא שעלינו לקבל את הארת המשיח לא רק בכלים רוחניים, כמו השכל והרגשות, אלא באמצעות הגוף הפיזי שלנו. כשאנחנו אוכלים את 'סעודת משיח' אנו סופגים את הארת המשיח לתוך גופנו. המצה שאנו אוכלים והיין שאנו שותים נהפכים לחלק מאיתנו. על ידי כך מתחזקת האמונה בביאת המשיח ומתעצמת הציפייה לבואו הקרוב.

הדמיון למיסה הקתולית מובהק. הסעודה המקודשת, הצפייה לגאולה, השימוש בלחם וביין כדי להפנים גופנית את המשיח – כל אלה הם יסודות שמזוהים באופן מובהק עם הנצרות. נכון עם זאת שאין צורך דווקא בהם כדי למצוא דמיון בין חסידות חב"ד לנצרות, ודאי כאשר חסידיה מאמינים במשיח שמת וישוב.

לא נכון יהיה להגביל את המשותף בין חסידים לנוצרים רק לחב"ד. תנועת החסידות כולה מפגינה מאפיינים שעד עלייתה היו שמורים לכנסייה. תפיסת הצדיק, הגאולה הפרטית והדגשת החוויה הפנימית יוצרות דמיון בלתי ניתן להכחשה בין החסידיות השונות לנצרות. נדמה כאילו החסידות סוגרת מעגל שנפתח במאות הראשונות לספירה, בהן הנצרות הצעירה והיהדות הרבנית, הצעירה מאוד גם היא, נפרדו ופנו לדרכים שונות ומנוגדות.

ספרו החדש של שאול מגיד, חוקר מחשבת ישראל והיהדות המודרנית מאוניברסיטת אינדיאנה, מהווה תחנה נוספת במסע המחבר את נקודות הדמיון בין החסידות לנצרות. בספרו מתמקד מגיד ברעיון האינקרנציה – התגלמותו והתגשמותו של האל בבשר – ומביא דוגמאות לפיתוחו של הרעיון הזה בכתבי צדיקים חסידיים. על פי מגיד קו הגבול בין האלוהי לאנושי, שהודגש מתוך פולמוס עם הנצרות במאות הראשונות לספירה, החל להיות מאותגר מתוך היהדות פנימה בימי הביניים. עלייתה של הקבלה היא ראייה לכך שהניסיון הרבני להסתפק בתורה או בהלכה כביטוי לנוכחות האל בעולם לא סיפקה את העולם היהודי. על פי מגיד האליטה האינטלקטואלית שלו דרשה יותר מאלוהים, ויותר קרוב.

בעוד הקבלה הביאה שיח מטאפיזי ער ומגוון על האלוהות עצמה ועל כניסתה לעולם החומר (בצורות של "שפע", "מוחין", "אור" וכו'), החסידות הלכה צעד אחד מעבר לכך והתרכזה באדם, ובין השאר הכניסה למסורת היהודית רעיונות של התגשמות האלוהות בבשר. מגיד סוקר סדרה של טקסטים חסידיים שמפתחים תיאולוגיה של "אינקרנציה".

כך למשל, הוא מביא מכתביהם של ר' לוי יצחק מברדיצ'ב (1740-1809) ור' מנחם מנדל מוויטבסק (1730-1788), ומראה כיצד כל אחד מהם הציע רעיון של אתיקה שאינה תלויה בהלכה. שני הצדיקים פיתחו דרך מוסרית-רוחנית הרואה בטרנספורמציה פנימית הכרח על מנת להגיע לחיים הראויים. עבורם המוסריות האמיתית יכולה להגיע רק על ידי כניסתה של אלוהות אל תוך הפרט, והיא מתפתחת בתהליך רוחני שכולל את ההלכה כבסיס, אולם מתקדם הרבה מעבר לציות פשוט לחוק. מגיד מתעכב גם על דמות ידועה פחות, יעקב קופיל ליפשיץ (נפטר 1787). על פי מגיד ראייתו של ליפשיץ את ספירת המלכות כמרוקנת מאלוהים מתפתחת בראשית החסידות לתפיסה קנוטית (מלשון kenosis) של הצדיק, דהיינו לתפיסה על פיה על הצדיק לרוקן את עצמו על מנת להתמלא באלוהים.

אחד הפרקים המעניינים ביותר בספר עוסק במרטין בובר וביחסו החיובי אל ישו. בובר ראה במייסד הנצרות דמות שביקשה להחזיר את היהדות אל "הטוהר המקורי של ההתגלות", דהיינו אל הקשר האישי והאינטימי עם האל, לפני שזה הפך מסורבל ומתווך על ידי המערכת ההלכתית. עבור בובר לא רק היהדות, אלא גם הנצרות בפרשנותו של פאולוס, לא הבינה נכונה את המסר של ישו. שתי הדתות עיוותו את דמותו של הנביא היהודי, כל אחת לכיוון אחר, כאשר היהדות מתרכזת בהתגלות קולקטיבית ומשפטית (של העם והחוק), ואילו הנצרות הופכת את ישו לאלוה, וממילא מחמיצה את הבשורה האמיתית שלו עבור כל אדם. לדידו של בובר הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות, הוא דמות השקולה לזו של ישו, שכן גם הוא מבקש לחדש מתוך היהדות את הקשר האישי והפנימי עם האלוהות.

מתוך תפיסתו של בובר אפשר להבין את העניין הנוכחי בחסידות, כלומר את עלייתה של תופעת הנאו-חסידות. כאשר מפגש אישי ובלתי-אמצעי עם הקדושה הוא נקודת המוצא והדרישה הבסיסית עבור מחפשים רוחניים רבים, החסידות היא שמספקת חומר גלם בדמות רעיונות ופרקטיקות הדרושות למסע רוחני פרטי, פנימי ויהודי. בובר, שהיה בעצמו מראשוני וראשי הנאו-חסידים, הכיר לעולם הרחב את תנועת החסידות, ואם נמשיך את ההקבלה לנצרות ניתן לומר שהוא היה הפאולוס של הבעל שם טוב. בזכותו הנאו-חסידות הפכה לתופעה כלל-מערבית.

איך אפשר להסביר את הדמיון בין החסידות לנצרות? מה איפשר לתנועה היהודית לפתח תיאולוגיה הקרובה כל כך ליריבתה ההיסטורית? מספר פעמים בספר מסביר מגיד שהעניין נעוץ בהיותה של החסידות "מחוץ למבט הנוצרי", כלומר עובדת התפתחותה במזרח אירופה, ללא צורך להשוות את עצמה ועל כן גם להנגיד את עצמה לנצרות, כפי שהיו צריכים לעשות היהודים במערב אירופה. על פי מגיד החסידים "היו חופשיים יותר מקודמיהם בימי הביניים או בראשית העת החדשה מהשפעתם של מבטים נוצריים". אולם למה שכך יהיה? האם בפודוליה, מקום פעילותו של הבעל שם טוב, לא היו נוצרים? האם סביב מזריטש ובה עצמה לא היו נוצרים? לחילופין, אם זו הסיבה, מדוע לא התפתחה תנועת החסידות בין יהודי צפון אפריקה, שם בוודאי לא היה צורך להנגיד את היהדות לנצרות?

נדמה לי ששורש התשובה לדמיון בין החסידות לנצרות נעוץ עמוק הרבה יותר, ומגיע עד לשותפות של יהודי מזרח אירופה בתהליכי המודרניזציה שעברו על המערב החל מהמאה השש עשרה. הרפורמציה הביאה איתה תפיסה דתית אישית יותר ופנימית יותר, כאשר הנוצרים באירופה נדרשו באופן מודגש לכונן קשר אישי עם האל, בין אם על ידי קריאה אישית של הברית החדשה בתרגום לשפת המקום, ובין אם כתוצאה מהדגשת מימד האמונה בתפיסה הפרוטסטנטית. לראשונה גם הלכה והתגברה האפשרות לבחור בין סוגים שונים של נצרות, בין כנסיות שונות, ובחירה ממילא מעצימה את האוטונומיה של הפרט.

יותר מאשר תנועה יהודית שהתפתחה מחוץ למבט הנוצרי, החסידות התפתחה כחלק אורגני מהעולם הנוצרי המודרני. התהווּתה במזרח אירופה אולי חסכה עבורה חיכוך חריף עם החילון ההמוני של מערב אירופה, אבל עיצבה אותה בהתאם להתפתחותו של הסובייקט המודרני, וזרקה בה קווים של אינדיבידואליזם, אוטונומיה והפנמה של החוויה הדתית. מתוך שההיגיון המודרני נשען על התבנית הפרוטסטנטית, הפכה החסידות, כתופעה מודרנית מובהקת, למקבילה בצורות רבות אל הנצרות. באופן כזה החסידות היא אחת התוצאות של תחילת הגדרתה של היהדות את עצמה כ"דת" – וגם זה בהתאם ובהמשך לעולם הנוצרי.

ספרו של מגיד הוא חלק מפרוייקט רחב יותר של בחינה מחדש של הדמיון העקרוני בין היהדות לנצרות, ומציאת הקבלות עתיקות וחדשות בין שתי הדתות האחיות. בעוד חיבורים שונים, כמו ספריהם האחרונים של דניאל בויארין ופטר שפר, עומדים על יסודות תיאולוגיים משותפים בעת העתיקה, תקופת התפתחותן של הנצרות הצעירה והיהדות הרבנית, ומחקריהם של משה אידל ואליוט וולפסון בוחנים את נקודות הדמיון והמתח בין המערכות התיאולוגיות השונות בעיקר בקבלה, ספרו של מגיד בונה על מחקרים קודמים אלה ומיישם את הגישה המחקרית הזאת לגבי החסידות. כמו ב"סעודת המשיח" של חב"ד, ממצאיו מאששים את האמת הישנה בדבר חזרתו ההכרחית של הדחוי, ואולי יש לומר: ביאתו השנייה של המושיע.

—

פורסם במוסף 'ספרים' של הארץ.

שאול מגיד יהיה אחד מאורחי הכבוד בכנס לחקר דת ורוחניות עכשווית, שייערך באוניברסיטת תל אביב בימים ראשון ושני הבאים, 3-4 למאי, בין השעות 9:00-20:00.

השנה הכנס ייערך בסימן חמישים שנה למותו של מרטין בובר, תחת הכותרת חסידות, נאו-חסידות ומושג הטבע בדת וברוחניות העכשווית.

מושבי הכנס יעסקו במגוון רחב של נושאים, כגון מיסטיקה יהודית, קבלה ורוחניות עכשווית, בריאה וטבע בדתות המזרח, תורת הנסתר ואזוטריקה מערבית, דת עכשווית בישראל, הציונות הדתית, אנימיזם ופגאניזם מודרני, מרטין בובר והרוחניות העכשווית, ריטואלים מאגיה ואינטרנט, חסידות וניאו-חסידות, טיפול רוחני, היבטים רוחניים של זקנה ומוות, יהדות רפורמית, רוחניות בחינוך, ועוד… כאן בתוכנית הכנס.

הציבור מוזמן! הכניסה לקהל הרחב בסך 50 ש”ח לשני ימי הכנס (30 ש”ח לאחד מן הימים), ולסטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה הכניסה בחינם, בהצגת תעודת סטודנט בתוקף. התשלום יתבצע במזומן בדוכני ההרשמה ביום הכנס. מספר המקומות מוגבל. למידע נוסף ניתן לפנות למרכז הכנס, מר שי פררו, במייל spirituality.tel.aviv@gmail.com ובטל' 050-6980735.

ופרופ' רון מרגולין וד"ר תומר פרסיקו – יו"רי הוועדה המדעית.

מוהנדס קרמצ'אנד גנדהי, סטיאגרהה בדרום אפריקה, תרגום: מתן קמינר, פתח דבר: יוחנן גרינשפון, הערות ואחרית דבר: שמעון לב, הוצאת בבל, תל אביב, 2014, 352 עמ'

בין השנים 1893 ל-1914 ששהה מי שאחרי כן יהיה ידוע כמהאטמה ("נשמה גדולה") גנדהי בדרום אפריקה, ובפרק זמן זה עיצב את אישיותו, את דרכו הרוחנית והפוליטית, והפך למנהיג חברתי ורוחני. ספרו של גנדהי 'סטיאגרהה בדרום אפריקה' שיצא עכשיו בעברית (הוצאת בבל, תרגום מתן קמינר) נכתב על המאבקים שניהל בתור מנהיג מקומי של קהילת העובדים הזרים ההודים שם. היה זה תוך כדי פעולות אלה שגנדהי גיבש את עקרונות המאבק הלא-אלים שלו, אותו הוא כינה סטיאגרהה. בתורה זו הוא ישתמש עשורים מאוחר יותר במאבק על עצמאות הודו אל מול השלטון הבריטי. בדרום אפריקה הוא משתמש בסטיאגרהה כדי להכריח את המכונה האימפריאלית הבריטית העצומה להיכנע לדרישות הפועלים ההודים במקום ליחס נאות והוגן.

סטיאגרהה היא "אחיזה באמת". מדובר בעיקרון שיש לו שורשים בתרבות ההודית העתיקה, ושגנדהי נתן לו עיבוד מודרני. הרעיון הוא שלאמת – והאמת כאן היא לא רק העובדות כפי שהן, אלא המעשה הראוי, הפעולה בהתאם ליעוד והעשייה נטולת האגו – יש כוח משלה, ושלאוחזים בה ללא זיע וניע, גם במחיר סבל אישי, מובטח ניצחון. למעשה, הסבל שהאוחז-באמת נכון לקבל על עצמו הוא חלק אינטגרלי מהעניין: על ידי הפנמת כאב וצער צובר הפרט עוצמה פנימית שמתורגמת לכוח אפקטיבי לשנוי העולם. מדובר בכוח שנובע לא רק מצדקת עמדתו המוסרית של הפרט ולא רק מיכולתו להביא את העומד מולו להכיר בצדקתו. בסופו של דבר מדובר גם בכוח מאגי המופעל על העולם בידי מי שנמצא בו זמנית בתוכו ומחוצה לו, בו זמנית בשדה המותנה ובשדה המוחלט, טעון בלהט הצדק ומחזיק במנוף האמת המוחלטת.

על פי גנדהי

סטיאגרהה היא כוח הנשמה, פשוטו כמשמעו, וככל שגדלה האפשרות לשימוש בכוח גופני או בכוח הזרוע, כך קטנה האפשרות לשימוש בכוח הנשמה. […] בסטיאגרהה לא רק שאין מקום לשנאה, אלא שהשנאה היא הפרה בוטה של העיקרון המנחה. […] בהתנגדות סבילה [שאינה סאטיגרהה] ישנו תמיד יסוד של הטרדת הצד השני, לצד נכונות לסבול כל קושי שפעילות זו משיתה עלינו; ואילו הסאטיגרהה אוסרת מכול וכול על גרימת נזק ליריב. הסאטיגרהי מבקש לנצח את היריב באמצעות קבלת הסבל על עצמו. (עמ' 116-117)

גנדהי הוביל את הפועלים ההודים בדרום אפריקה למאבקים שונים ופעם אחרי פעם הצליח להכריח את השליטים הבריטים להיכנע לדרישותיו, כל זאת, כאמור, ללא כל שימוש באלימות. מבקריו של גנדהי יטענו שתורתו מוצלחת רק מול יריב שיודע להעריך אומץ לב, אצילות נפש והגינות, יריב כמו הקולוניאליזם הבריטי ולא כמו משטרים הנסמכים על אידיאולוגיה טוטליטרית או על דת פונדמנטליסטית. זה כנראה נכון, אם כי ראוי לזכור שגנדהי היה מוכן ומזומן למות עבור האמת בה החזיק, ומבחינתו דבר זה לא היה מגלה שהפסיד במאבק, אלא ששמר על האמת עד מותו – הישג שהוא עבורו יקר מפז.

בהקדמתו לספרו של פרנץ פאנון, 'מקוללים עלי אדמות' (1961), מביא ז'אן-פול סארטר גישה שונה לחלוטין למאבק מול דיכוי. סארטר קובע שחובתם של המדוכאים היא אחת: "לגרש את הקולוניאליזם בכל אמצעי". על פי סארטר האלימות המתפרצת של המדוכאים אינה תולדתם של זעם או של הדחייה שהם חשים. לא מדובר גם בהתעוררותם של אינסטינקטים פראיים. אותה אלימות הינה בעיקרה "האדם הבורא את עצמו מחדש". לדידו

העדינות לא מסוגלת למחוק את סימני האלימות; רק האלימות מסוגלת להשמידם. היליד מרפא את עצמו מהנוירוזה הקולוניאלית בכוח הנשק. כאשר חמתו שוככת הוא מגלה מחדש את תמימותו האבודה ומכיר את עצמו בכך שהוא עצמו יוצר את עצמיותו. רחוקים כשם שאנו ממלחמתו אנחנו רואים בה את ניצחון הברבריות; אבל מתוך התנופה שלה עצמה היא משיגה, לאט אבל בטוח, את יציאתו לחירות של המורד, שכן היא הורסת סביבו, חלק אחרי חלק, את העגמומיות הקולוניאלית. […] נשקו של המורד הוא ההוכחה לאנושיותו. שכן בימים הראשונים של המרד אתה חייב להרוג: לירות למוות באירופאי פירושו להרוג שתי ציפורים באבן אחת, להשמיד את המדכא ואת האדם שהוא מדכא בו זמנית – אז נותר אדם מת, ואדם חופשי.

הטקסט הזה אוצר בתוכו, כתרמיל של דרדר לפני פקיעתו, את הזרעים לכמה כיוונים פוסט-קולוניאלים פוריים שכיום מכרסמים את עמוד השדרה המוסרי והמורלי של מגוון מעגלים אינטלקטואלים מערבים. סארטר לא רק מגלה סובלנות כלפי אלימות אנטי-קולוניאלית, אלא אף מעלה אותה על נס, ורואה בהפעלתה את הגשמתו האישית של האדם הנכבש, את שחרורו הסופי. האקזיסטנציאליזם-הוא-הומניזם של סארטר נותן רישיון להרוג כל אחד ובכל דרך, ולוּ רק שהרוצח יהיה בעיצומו של מאבק לשחרור פוליטי. על פי סארטר תוך כדי השגת השחרור הפוליטי ישיג האדם האלים גם את שחרורו האישי, שכן הוא ממלא את חובתו כלפי עצמו ובורא את עצמו מחדש.

חשוב לראות שלמרות שדרכו של גנדהי שונה, הופכית למעשה, מזו של סארטר, היא מכוונת אל אותן מטרות. לא זו בלבד שכמו סארטר, גם גנדהי מבקש להסיר מעל המדוכאים את זרוע מדכאיהם – זה מובן מאליו; אלא שכמו סארטר, גם גנדהי רואה בגיבושו ושחרורו של האינדיבידואל המדוכא את תכלית מאבקו. הפרט הנאבק, על חובותיו כלפי עצמו וכלפי החברה שסביבו, עומדים בלב מסעות השחרור שמציגים שני ההוגים ההלו, ושניהם מנסחים מסגרת אתית שבתוכה אמור הפרט לפעול כדי להביא להגשמת מטרתו – כלומר להגשמתו העצמית.

בנוסף, יש לשים לב שהאלימות היא עבור שניהם הציר סביבו יש להיערך במהלכו של המסע. עבור גנדהי האלימות היא נשקו של החלש, של המדכא, והיכולת של המדוכא לגרום לו להפעיל אותה כלפיו ללא התנגדות, היכולת של המדוכא להתמיד באי-אלימות והנכונות של המדוכא לסבול את נחת זרועות של המדכא, אמורות לחולל טרנספורמציה בשני הצדדים: המדכא יבין את חוסר המוסריות של מעשיו, ואילו המדוכא יעצים את צלמו המוסרי ויצבור כוח (פוליטי, וכאמור גם מאגי) מתוך אחיזתו באמת. עבור סארטר חובה על המדוכא, בתגובה לאלימות של המדכא, להפעיל אלימות חזרה, ולהשמידו. גם מבחינת סארטר מתחוללת טרנספורמציה בשני הצדדים: "נותר אדם מת, ואדם חופשי".

הכיוונים השונים אליהם מפנים שני ההוגים את האלימות – גנדהי אל עצמו פנימה, סארטר אל הזולת – משכפלים בזעיר אנפין כיוונים תרבותיים קדומים במערב ובמזרח. זרמים מרכזיים בדתיות המזרחית מספקים לחבריהם מסלול של התקדמות רוחנית המבוסס על התבוננות אל תוך הנפש. הפרט נדרש לכוון את מעשיו – או ההימנעות ממעשים שונים – לקראת טרנספורמציה שהיא בעיקרה פנימית. לעומת זאת, הדתיות המערבית פונה מתחילתה מהאדם והלאה, אל האלוהות השונה ממנו. כאן הפרט נדרש לכוון את מעשיו לקראת "האחר לחלוטין", מקור האמת והטוב מבחינתו, להימנע ממה שאותו מקור עליון אוסר עליו ולנסות להתקרב אליו, או להדמות לו, עד כמה שהוא יכול. בעוד מהודו ומסין נקבל סוגים שונים של "דרך רוחנית", מישראל ומרומי ייצאו דרכים שונות של עמידה אל מול השמיים, של תפילה.

שתי הדרכים האלה מתרגמות למערכת יחסים עם היסוד האלים שבחיים. בעוד המערב ישתמש באלימות כחלק מהדיאלוג עם האלוהות – הקרבת קורבנות, יציאה למסעות צלב וג'יהאד – המזרח ילמד את עצמו להפנים את האלימות, להשתמש בה כלפי עצמו במסגרת צורות שונות של סגפנות. מובן שהחלוקה הזאת היא סכמטית ופשטנית ביותר, ויש משתי צורות ההתייחסות לאלימות בשני חצאי כדור הארץ, אולם נדמה לי שהיא מוארת היטב מתוך המקרים שלפנינו, של סארטר וגנדהי. סארטר פונה החוצה כדי לטפל בבעיה בה הוא נתקל, גנדהי – פנימה. סארטר נמצא בדיאלוג – שהופך למונולוג. גנדהי במונולוג, שאמור להביא לדיאלוג.

החשיבה של גנדהי וסארטר, על המקום המרכזי שהם נותנים לאלימות במסעו הרוחני/קיומי של היחיד, מעלה לפנינו את מרכזיותה של האלימות במסע המשמעות של האדם. יש לשים לב עד כמה הרעיון הזה שונה מהיחס הטיפוסי שלנו, כבני מערב מודרניים, לאלימות. הפילוסוף הקנדי צ'רלס טיילור (Taylor) מצביע על המרחק העצום שעברה האנושות מאז הימים שאלימות (יחד עם מין) היתה דרך מרכזית של פולחן דתי. הרג ומשגל היו דרכים להגעה לאינטימיות עם האלוהות, הן על ידי הקרבת קורבנות והן תוך אורגיות מקודשות. היצרים הבסיסיים שימשו כמדרגות אל האלים.

תמורה גדולה התרחשה עם עלייתן של דתות שהרחיקו את המימד הרוחני או המקודש מהעולם ומהטבע. ההינדואיזם האופנישדי,הבודהיזם, היהדות הרבנית ואחריהן הנצרות והאסלאם הפכו את התשוקה לאלימות לרע, ואת האלימות עצמה לכל היותר לרע הכרחי. אלימות חדלה להיות הדרך לעבוד את האלוהות, ולפעמים אף הפכה בעצמה לטאבו, למשהו שאין לעשות (לפחות בתיאוריה).

אחרי המהפכה הפרוטסטנטית עבר המערב שלב נוסף, בו האלימות הפכה למשהו מגונה, לחטא. למעשה, בתפיסה המודרנית הורגלנו לבטל את האלימות כלא יותר מתקלה, כמשהו שקורה כאשר הסדר הטוב משתבש, כמטרד. אולם אם נזכור את שורשי היחס האנושי לאלימות נוכל אולי להבין טוב יותר מה מלהיב צעירים רבים כל כך באלימות, החל מקטטות סביב משחקי כדורגל וכלה בהתגייסות למלחמות שאין להם שום קשר אליהן.

בספרו Humanity מביא הפילוסוף של המוסר ג'ונתן גלובר (Glover) עדויות של חיילים (רוסים ואמריקאים ברובם) שמתארים את ההשתתפות במלחמה כלא פחות מאשר חוויה אקסטית. מעבר לפעילות האינטנסיבית ולקשרי הדם שנרקמים בין הגברים הלוחמים, המפגש עם המוות – וההרג – מציב את הפרט פנים אל פנים אל מול התהומות הפעורים של נשמתו. הוא מצטט יוצא וייטנאם שמעיד כי

[המלחמה,] עבור גברים, היא באיזשהו מימד נוראי הדבר הקרוב ביותר למה שהוא לידה עבור נשים: החניכה אל תוך העוצמה של החיים והמוות. זה דומה להרמת הפינה של היקום והצצה למה שיש מתחת.

אפשר לתהות אם במסגרת המהוגנות הבורגנית שטיפחנו לא איבדנו משהו, איזשהו מגע בבטן הדברים, אינטואיציות עמוקות על הכוחות המניעים את האדם, שאינם רק השאיפה אל החופש והטוב, אלא התשוקה אל המוחלט, אל החיים ואל המוות. כמובן, דברים כאלה ממש נשמעו מגרונות פאשיסטים בתחילת המאה העשרים. גם הם לגלגו על העידון הבורגני והיללו את האלימות ההמונית. אין לי כל כוונה להצטרף אליהם. ברצוני רק להציע נקודת מבט נוספת על התשוקה לאלימות – ובהחלט לא להכשיר אותה.

הן גנדהי והן סארטר מתייחסים לאלימות, נדמה לי, בכבוד הראוי לה, כיסוד עמוק שסביבו נערכים כוחות שונים בנפש האדם, כמהות במציאות שמתוך מערכת היחסים שלנו איתה אנחנו למדים על עצמנו – ועל האמת. נדמה לי שמבלי להכחיש סיבות רבות (דתיות, תרבותיות, חברתיות, כלכליות) אחרות, רק מתוך הבנה כזאת אפשר להעריך לאשורן התפרצויות של אלימות המונית, בין אם במערב בתקופות מלחמות העולם, ובין אם בזמננו, בעיראק של דאעש.

:

—

פורסם היוםן במוסף 'שבת' של מקור ראשון

 

אין לשער עד כמה יראת המחשבה פוגמת היא את הנשמה. יראת המחשבה מחוללת שיתוק רעיוני בכל מרחבי הנפש, והיסוד השפל שבחיים מתפשט על חשבון זה, ותופס את שליטתו על החיים, מכניעם ומשפילם. – הרב קוק, פנקסי הראי"ה, פנקס ז', צ"ג, עמ' תנ"ה

השבוע ציינו 79 שנים לפטירתו של הרב קוק, הדמות הדומיננטית בציונות הדתית בישראל מאז שנות השבעים. הרב קוק הציע לחסידיו פרשנות תיאולוגית ליהדות על פיה מעשי האל מתגלים בהיסטוריה, וזאת אף אם ההיסטוריה לכאורה מגלה אנטגוניזם למסורת ולהלכה. החלוצים הציונים שפרקו עול מצוות נשאו עבורו בשורה מקודשת, ובניין העם והארץ בתחילת המאה העשרים היווה לדידו את ראשית צמיחת הגאולה. אחרי מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור, באמצעות פרשנותו של בנו של הרב קוק, הרב צבי יהודה קוק, הפכה תיאולוגיה דיאלקטית זו למטא-נראטיב שמוביל את הציונות הדתית, ולמעשה לאחד הכוחות המרכזיים בעיצוב פני החברה והפוליטיקה הישראלית.

לפני כמה חודשים ראתה אור ביוגרפיה חדשה על הרב קוק, Rav Kook: Mystic in a Time of Revolution, מאת פרופ' יהודה מירסקי (הוצאת אונ' ייל). מירסקי, יליד ארה"ב, הוא בוגר ישיבת הר עציון, ישיבה יוניברסיטי, ואניברסיטאות הרווארד וייל. מירסקי הוסמך לרבנות (אורתודוקסית) בירושלים, עבד מספר שנים בוושינגטון במערכת המדינית, כולל באגף לזכויות האדם של מחלקת המדינה האמריקאית, ולימד בישיבת חובבי תורה בניו-יורק. הוא עלה ארצה ב-2002 וכעת מתגורר בבוסוטון, ומכהן כפרוספור חבר באוניברסיטת ברנדייס. מירסקי חיבר מאות מאמרים בענייני דת, תרבות, פוליטיקה וחברה, בבמות באנגלית ובעברית. לרגל צאת ספרו והיארצייט של הרב קוק ביקשתי ממנו להתראיין לבלוג.

איך הכרת אתה את הרב קוק לראשונה ואיך התפתחה "מערכת היחסים" ביניכם מאז ועד היום?

אפתח בסיפור: חבר שלי, עמוס ישראל פעם אמר לי, אתה יודע מה הבעיה עם כל הספרים, המאמרים וכל מה שנכתב אי פעם על הרב קוק? שכל אלה נכתבו על ידי אנשים שאהבו אותו. וזה נכון. אז דבר ראשון, אני פשוט אוהב אותו. בילדותי בניו יורק, שמענו על הרב קוק כדמות מכובדת, רב חשוב שנתן גושפנקא גם לציונות וגם לשיג ושיח עם העולם הכללי והטיף לאהבת ישראל ללא מעצורים, אבל לא הרבה יותר מזה. בשביל בחורים כמוני, הדמות הרוחנית החשובה היתה הרב סולובייצ'יק.

כשהגעתי בגיל 17 לישיבת הר עציון, זמן אלול התשל"ז, 1978, התוודעתי לראשונה לעוצמתו של הרב קוק. לעולמו המחשבתי ולאישיותו אדירת הממדים. התפעמתי והטלטלתי עד עומק נשמתי. אני חי את הטלטלה הזו עד היום. מה שכבש אותי ברב קוק היה השילוב של הרגש האדיר, החזון האוניברסלי המרהיב, החופש המחשבתי והרוחני. כשכל אלה נובעים ויונקים מה'מעיים' של המסורת הרבנית.

פגישתי עם הרב קוק הלכה יד ביד עם התוודעותי לרב עמיטל ז"ל. בשיעוריו ובשיחותיו, בישיבה ובשיחות אישיות, חוויתי את הרב קוק כהוגה שתורתו מגלה לי כיצד כל האתגרים שאנו מתמודדים ונאבקים עמם: התיאולוגיים, הפוליטיים, האסתטיים, המוסריים, החיים הפנימיים העשירים על הלבטים והמתחים שבהם, כיצד כל אלה באים מאלוהים והם חלק מחיי היקום. קבלתי מהתורה הזו המון העצמה ונחמה.

באותה תקופה, די הזדהיתי גם אם לא עד הסוף, עם הרטט המשיחי ששלט בכיפה (תרתי משמע). משום שראיתי במפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון, וכינונה של חברת מופת במדינת ישראל, את חוד החנית של הגשמת החזון המוסרי האוניברסלי.

עם השנים, מסלול חיי לקח אותי הרחק מהישיבה. שבתי לאמריקה, למדתי משפטים, עבדתי שנים במערכת הפוליטית, הדעות הפוליטיות שלי התרחקו מחוגי גוש אמונים וממשיכיו. העובדה שהרב עמיטל, במלוא שיעור קומתו, עבר מסלול משלו והתווה דרך עצמאית אחרת להמשיך את דרכו של הרב קוק, עודדה אותי עמוקות.

כשקלינטון נבחר לנשיאות, אנשיו הציעו לי להצטרף לממשל ואני מייד השבתי שאהיה מעוניין לעבוד באגף לזכויות האדם במחלקת החוץ של המדינה. את הערכים האלה הפנמתי כבר בבית, מהחינוך שקבלתי מהוריי, אבל את הלגיטימציה לראות במוסר הטבעי, בהומנים הבסיסי, ערך מרכזי דתי, קבלתי באותן שנים בגוש כשלמדתי את הרב קוק עם הרב עמיטל. (האמת היא שכל אותן שנים במשרד החוץ האמריקאי שמרתי תמונה של הרב קוק במגירה…)

רצח רבין טלטל אותי משום שקלטתי בבת אחת שביתי עולה בלהבות. פרשתי מהממשל וחפשתי דרך להתחבר ואולי להשפיע, על הקהילה שלי. כתבתי את הדוקטורט על הרב קוק, עליתי ארצה ולא הצלחתי למצוא במהלך עשור שנים, דרך להשפיע מבחינה חינוכית על הציבור הישראלי (שלא לדבר על להתפרנס). קבלתי הצעה מאוניברסיטת ברנדייס להצטרף לסגל וללמד לימודי ישראל ומחשבת ישראל ושבתי לעת עתה לאמריקה עם משפחתי.

פה אני מוצא את עצמי מפגיש לראשונה באקדמיה ומחוצה לה, אנשים רבים עם הרב קוק, כמו גם עם גורדון וברנר, וכך נפתחות בפניהם אופציות חדשות של זהות יהודית שלא נודעו להם. יש פה אולי איזו סגירת מעגל, אם כי אני מקווה שהתקופה הזאת בחו"ל תהיה זמנית בלבד.

הספר שלך יצא באנגלית. עד כמה מכירים את הרב קוק בעולם דובר האנגלית, ובעולם היהודי מחוץ לישראל?

בעולם היהודי מכירים אותו קצת: בתור המתנחל הגדול, או לחילופין בתור הצמחוני הגדול (למרות שלא היה צמחוני), או בתור מי שהיה אומר שצריך לאהוב את כולם. בעולם הלא-יהודי הוא כמעט ולא ידוע בכלל. היו לי קולגות במשרד החוץ האמריקאי שהקדישו שנות חיים לתהליך השלום, התנחלויות וכו' שבחיים לא שמעו על הרב קוק. כשבמהלך הדוקטורט שלי סיפרתי לאחד הפרופסורים שלי – הידוע כמומחה בענייני תיאולוגיה פוליטית – שאני מתכונן לכתוב את הדוקטורט על הרב קוק, הוא שאל אותי "למה לך לכתוב על מיסטיקון אלמוני שאף אחד בחיים לא שמע עליו?"

השאלה היא למה לא שמעו על הרב קוק? בראש ובראשונה, יש הענין של השפה. המילולית, וזו המושגית. מן המפורסמות היא שהעברית של הרב קוק היא מאד מאתגרת, קשורה ללהט הכתיבה שלו ולקסם שהיא מטילה על הקורא. בכך הוא מעין תמונת מראה של אברהם יהושע השל, גם שם האנגלית המסוגננת שלו, מהותית לתוכן. אמריקאים לא לומדים שפות, ויהודים באמריקה לא יודעים עברית. יש מספר תרגומים טובים של הרב קוק אך אלה לא הצליחו לפרוץ לקהל הרחב.

וזה מביא אותנו לשפה המושגית. תפיסותיו המהותניות ביחס לארץ ישראל ולכנסת ישראל, מאד רחוקות ואפילו – מתמיהות – את הקורא/ת היהודי/ה האמריקאי/ת. האתגר שעמו התמודדו ההוגים היהודים האמריקאיים הגדולים כהשל, הרב סולובייצ'יק ולצורך הענין גם מרדכי קפלן, היה ההשתלבות היהודית בחברה הליברלית הנאורה סביבם. לעומת זאת, האתגר שעצב את הציונות הדתית ושעמו התמודד הרב קוק, היה התנועה הציונית ונסיונה לכונן מדינה ריבונית יהודית בארץ.

הרב קוק היה עסוק מאד בהבנת התהליכים הגדולים של ההיסטוריה. תהליכים הבונים חברות ומדינות. לעומת זאת, ההוגים היהודים האמריקאיים מנסים למצוא מקום לזהות יהודית פרטיקולרית בתוך המרקם של חברה אזרחית קיימת. מה גם שהפרדת הדת מהמדינה שהיא חיונית לקיום היהודי באמריקה אינה עולה בקנה אחד עם המפעל של בניית חברה יהודית חדשה – המפעל שהיה בראש מעייניו של הרב קוק.

יתרה מזאת, הרב קוק שם במרכז החיים הדתיים את הסובייקטיביות האישית, החופש הפנימי, החתירה לנבואה. דת רומנטית אישית ולאומית. אלה, זרים לראציונליזם השכלתני, לאיפוק הרגשי, ולבורגנות המאפיינים את החברה היהודית האמריקאית. (מעניין לציין שעד כה חסידות ברסלב כמעט ולא תפסה באמריקה מאותן סיבות). הנאו-חסידות באמריקה מגלה ענין ברב קוק אבל היא עדיין תופעה אינדבידואליסטית המסויגת מהקולקטיב היהודי, בניגוד לרב קוק שאצלו הסובייקטיביות האישית קשורה קשר הדוק לסובייקטיביות של האומה.

עם זאת, אני חייב לציין שמהאופן שבו התקבל הספר אני מבין שיש ענין הולך וגובר, מעין צימאון, אולי לא לתורת הרב קוק כפי שהיא, אלא לאופציות הרוחניות שהוא פותח. את זאת אני אומר לאור התגובות שקבלתי מקוראים.

ספר מעט על הספר…

הספר הוא נסיון לתת סקירה ביוגרפית ועיונית על הרב קוק מהיוולדו עד מותו, ושל השפעתו על החברה הישראלית. להפתעתי, ההדפסה הראשונה של הספר אזלה בטרם התאריך הרשמי של ההוצאה לאור, בפברואר האחרון. מאז, אני מקבל כל הזמן מכתבים, רובם מאנשים שאני לא מכיר, המהווים קשת רחבה ביותר – החל מרבנים חרדים ועד רבנים רפורמים, פסיכולוגים, אנשי חינוך ואינספור בעלי-בתים שסיפורו של הרב קוק ותורתו מאד נגעו לליבם. אם בשל החופש הרוחני והראיה הכלל-עולמית של היהדות המושכים את ליבם. אם משום שחייו הרוחניים הסוערים ונכונותו ללכת איתם רחוק מהווים השראה ואתגר עבורם ואם בזכות הרוחב האנושי שהלך יד ביד עם חיים רבניים הלכתיים ואחריות קהילתית. וכן, קוראים רבים נחשפו במהלך הקריאה בספר לעוצמת הויכוחים האידיאולוגיים הפנים-יהודיים שהיו סביב המודרנה והציונות, ועמדתו של הרב קוק הסובלנית מקסימה אותם.

הסיפור הנפרש בספר הוא בסופו של דבר די טראגי. שהרי כשהרב קוק נפטר בתרצ"ה, היישוב בארץ היה קרוע לגזרים מבפנים. המכתב האחרון שהספיק לפרסם בחייו היתה קריאה מעומקא דליבא לכל הפלגים ביישוב לחמול אחד על השני ולהפסיק את המריבות הקטלניות ביניהם. עבור הקהילה היהודית האמריקאית שמנסה לגבש תפיסה סובלנית ופלורליסטית שתוכל להכיל מנעד רחב של ביטויי זהות יהודית, המאמץ והמאבק של הרב קוק לגבש סובלנות עקרונית, מאד רלוונטי ומאלף.

הדוקטורט שלך עסק בשנותיו של הרב קוק לפני שעלה לישראל ב-1904. ידוע שהרב עצמו העיד כי העליה לארץ שינתה את חשיבתו. תוכל להתייחס לכך? מה אכן השתנה אצלו, ואיך זה בא לידי ביטוי בכתיבה עליו בספר החדש?

 

דבר ראשון, לפני עלייתו ארצה, ארץ ישראל כמעט ולא מופיעה בכתבים שלו, ואפילו באלה הדנים בלאומיות היהודית ובניצני הציונות. זאת בניגוד לכנסת ישראל, שכבר מראשית דרכו של הרב קוק, משמש כקטגוריה מחשבתית שבאמצעותה הוא ארגן ובנה את עולמו ההגותי. בנוסף לכך עם עלייתו, תפיסותיו לגבי עם ישראל הופכות למהותניות במידה הרבה יותר מובהקת. העם היהודי – והיהודים בעצמם – מצויירים במאפיינים אונטולוגים קבועים, ואפיוניהם האנושיים השונים מתמזגים טוטאלית בקטגוריות מטאפיזיות מופשטות.

בטרם עלייתו הרב קוק לא היה קשור לחיבת ציון ולתנועה הציונית. חלק ממכריו ממש הופתעו מהחלטתו לעלות ארצה. במידה והוא התעניין בציונות, מה שמשך אותו היתה הציונות כאפיק להתחדשות רוחנית ותרבותית, הזווית שהרבנים שתמכו בציונות, נרתעו ממנה. הם העדיפו שהציונות תעסוק בשיפור מצבם הפוליטי והחברתי של היהודים ושתמנע מהעיסוק בתרבות ורוח. כמובן, רבנים רבים התנגדו לציונות בכל מקרה.

ענין אחר ומאד חשוב, מעין תמורה עמוקה שעוברת הגותו של הרב קוק עם עלייתו ארצה והמפגש עם אנשי העליה השניה, הוא שינוי כיוון פילוסופי שאני מכנה שינוי כיוון, "מלמעלה למטה" אל "מלמטה למעלה". משנתו של הרב קוק התגבשה בחו"ל תחת השפעתה של הפילוסופיה של ימה"ב ועיסוקה בקניית שלמות מוסרית ורוחנית דרך השלטת השכל על האדם והעולם. עם הגיעו ארצה, מוטיבים טרומיים במשנתו, בעיקר קבלת עולמו הפנימי של היחיד כמקור השראה, נעים למרכז הבמה. בעודו בחו"ל, הרב קוק החל לפתח תפיסה דיאלקטית של נשמת היחיד כמערך איזונים בין רגש, שכל וכוח המדמה, וזאת, בין השאר, גם מתוך התבוננות בעולמו הפנימי שלו. במהלך שנותיו בארץ הוא מזהה תהליכים היסטוריים וחברתיים כמערך איזונים דומה. ומה שמניע את התהליך הזה הוא בסופו של דבר ההשתלמות האלוהית כפי שהיא באה לידי ביטוי בחיי העולם הזה וכפי שתוארה על ידי הקבלה.

במפגשיו עם אנשי העלייה השניה הוא ראה בדרמות האישיות, הלבטים, הכפירה, המרד הציוני במסורת, סוג של התגלות. בהתנגשות שבין הכופרים האידיאליסטים לבין העולם הישן, הוא ראה מעין חבלי לידה שבסופם תבוא מהפכה רוחנית כל כך מהותית שתביא אותנו לגאולה טרנספורמטיבית שתשנה את כולם. על העשור הראשון של הרב קוק בארץ, שאני מכנה 'התקופה ההירואית' של הגותו, משום שהוא הגיע אז לפסגות רוחניים ואולי אפילו לרוח הקודש, על העשור הזה ניתן להאריך אבל אשתדל להצטמצם לשתי נקודות חשובות ביותר:

1. בהגיעו ארצה החל לראות בתנועה הציונית תנועה משיחית. הציונות המדינית והריבונות היהודית לא עניינו אותו. מה שכן משך אותו, כפי שכבר הזכרתי, היא המהפכה הרוחנית שהתנועה הציונית מביאה. מהפכה שתיצור סינתיזה בין הגוף היהודי לנשמה היהודית ותממש את ייעודה של כנסת ישראל (שבראיה הקבלית היא שם נרדף לתורה שבעל פה ולשכינה) עם כינון הצדק העולמי.
2. זיהויים של מה שהוא מכנה ה'אידיאלים האלוהיים' עם מערכת הספירות. באבחה אחת הוא משלב את האידיאלים הגדולים שבפילוסופיה של הגל הם הגלגלים שמניעים את ההיסטוריה, עם האידיאלים של יחידים, קרי, שאיפות לצדק, ליופי, לאמת וכו', ועם מערכת הספירות הקבלית שהיא השתקפותם של החיים הפנימיים של האלוהות.

מכאן נובעת מה שבאנגלית מכנים 'תיאולוגיה של תרבות': ראייה של מפעלים ארציים כתרבות, אומנות תיקונים חברתיים, וגם הדתות של עמים אחרים, כביטויים של האלוהות בעולם.

 

כלומר האחדות בין גוף לנשמה, חומר לרוח, שהוא מצא במעשי החלוצים ובשיבה לארץ ישראל, יחד עם המתח העצום מנגד בין כופרנות החלוצים מבחינתו לבין תורת ישראל, הביאו אותו לנסח תיאולוגיה דיאלקטית על פיה כלל המציאות היא התגלות אלוהית. הרמוניה בין ניגודים וניגודים המובילים להרמוניה. נהדר. עוד שאלה: האם למדת משהו חדש מעבודתך על הספר בנוגע לאופיו של הרב קוק? האם גילית אצלו, למשל, צניעות מיוחדת או דווקא גאווה, דכדוך או שמחה, הומור, וכו'?

כשעבדתי על הספר מצאתי עצמי נע בין שתי מגמות: האחת – הערצה והתבטלות בפני דמותו האדירה. מצד שני – ניסיון להבין אותו ולשרטט את סיפורו בתור בן-אדם. אחד הדברים שהתפעלתי ממנו הוא יכולת הההכלה והקבלה שהיא כלל לא מובנת מאליה, לא אצל שום אדם ובוודאי לא אצל מישהו עם רקע כשלו. התפעלותי העצימה כשהבנתי עד כמה הוא ספג עלבונות וביקורות אישיות, בעיקר בשנותיו כרב ראשי.

היה קשה להיות עד לצורה שבה בד בבד, זה לצד זה, עם התובנות עוצרות הנשימה שלו בעומקן ובמקוריותן הוא היה נאיבי בכל הקשור לפוליטיקה האמיתית, הארצית. לנאיביות הזאת היו השלכות שאנו חיים אותן עד היום. הרב קוק לא יכול היה, כיהודים רבים אחרים בני דורו, לדמיין מה זה באמת אומר – יהודים עם כוח. לא יכול היה לדמיין קולקטיב יהודי שמנצל את כוחו לרעה. הרב קוק אמנם היה מודע לבעייתיות המוסרית של הלאומיות ואפילו טרח להדגיש שהלאומיות היהודית איננה זהה למה שהוא כינה "נאציונליזמוס" שהוא לדידו שוביניזם ואהבה עצמית הרסנית. הענין הוא שהוא חשב שהלאומיות היהודית היא חסינה מהרעות החולות האלה. גורדון לעומתו, עם כל הקירבה בין עולמותיהם הרוחניים, היה הרבה יותר סקפטי ועירני לגבי המוקשים המוסריים של הלאומיות בכלל ושל זו היהודית בפרט. שלא נדבר על ברנר…

מה היחס לדעתך בין מכלול הגותו של הרב קוק לבין פרשנותו של הרב צבי יהודה, בנו, ושל הציונות הדתית בכלל לכתביו? עד כמה היסודות שהם לקחו ממנו נמצאים אצלו מלכתחילה, ועד כמה אם נמצאים, שיעורם של היסודות האלה בתוך כלל חשיבתו?

הרב קוק הוא, בלשון ההמעטה, הוגה ענק, ורחב-ידיים. רוחב יריעתו מזמין ומאפשר מרחב פרשני. אני באמת חושב שהכרעות פרשניות הן הכרעות מוסריות. כלומר – עצם ההחלטה להתייחס לכתובים אלה או אחרים כקדושים, וההכרעה ללכת מזה עוד צעד קדימה ולטעון שכתובים אלה או אחרים אינם יכולים להכיל סתירות, עצם ההכרעה הזאת היא הכרעה מוסרית. ובאותה מידה, ההכרעה לפרש כתובים אלה או אחרים על דרך הנתוח ההיסטורי וההקשרי, גם זו הכרעה מוסרית.

במהלך העבודה על הספר, פיתחתי אמפתיה אישית לרב צבי יהודה שלא היתה לי לפני כן. להיות בנו של אדם בסדר גדול של הרב קוק היא משימה קשה ביותר, כמעט בלתי אפשרית. הרב קוק מת ב-1935 ולא ראה, לא את השואה ולא את הקמת מדינת ישראל, האקטואלית, הפרוזאית, על כל הישגיה ומגרעותיה. לאחר מות אביו, הרב צבי יהודה נאלץ להתמודד עם המציאות המטורפת הזאת לבד.

הרב צבי יהודה הגיע למסקנה שהשואה היתה הניתוח הרדיקלי שהקב"ה עשה על מנת להביא את יהודי הגולה לארץ, ואם כך, אז ארץ ישראל היא אפילו יותר חשובה ממה אביו העריך. מדינת ישראל היתה בשבילו התגשמות המשיחיות, גם אם לא במלואה, כך שהנפת דגל ישראל על כל שעל ממנה היא אקט של הגשמת הגאולה. האם לרב צבי יהודה היה בכתביו של אביו על מה לסמוך? כן, היה לו על מה לסמוך. אך האם זו פרשנות בלעדית לכתבי אביו? אני חושב שלא. לא ברור לי אם הרב קוק היה מעניק גושפנקא אולטימטיבית אבסולוטית לכל ארגון, ממסד פוליטי כלשהו.

הרב עמיטל חשב שהמושג המארגן בין עיקרי תורתו של הרב קוק הוא המוסר. כמו שנהג לומר, שכשהמשיח יבוא הוא ישאל ראשית אם שמרנו על עם ישראל, שנית, על התורה ורק בסוף, אם שמרנו על ארץ ישראל. האם הרב קוק היה מתנגד ל"כיבוש"? בתור היסטוריון אינני יכול להשיב על שאלה כזאת. מצד אחד היו לו תפיסות מהותניות לגבי לא-יהודים. מצד שני הוא שנא שוביניזם וחשב שכל האנושיות נבראה בצלם. מסופקני אם הוא יכל לדמיין לעצמו שיהודים יכולים להיות כובשים במובן הצר והאכזרי של המילה. לא הוא ולא רוב מחוללי הציונות, דתיים וחילוניים גם יחד יכלו לדמיין מציאות כמו זו שאנו חיים אותה היום. והאמת היא שמי יודע אם הרב צבי יהודה בעצמו היה סומך את ידיו על חלק מהדברים שנעשו בשם מפעל ההתיישבות ברבות השנים.

אבל אני לא רק היסטוריון ואני מנסה לנווט את דרכי הרוחנית בהשראתו של הרב קוק (גם אם לא הבלעדית) ובהקשר הזה אני לא מוכן ללכת למקומות הלא מוסריים שחלק מבית מדרשו של הרב צבי יהודה מוליך אליהם. (ואני אומר את זה במלוא המודעות לאיבה של הערבים כלפינו ולאיום הבטחוני-קיומי שלנו). עולמו ההגותי של הרב קוק הוא רב גוונים וזה קשור למאמץ האדיר שלו לפתוח את עצמו ולהכיל בתוכו כמעט כל זרם רוחני שהכיר. כמובן שהיו סתירות בתוך עולמו זה. לעיתים הצליח לישבן ולעיתים השאיר את יישובן בידיו של אלוהים. בתוך המגוון הזה אני ניזון משאיפתו למוסר אוניברסלי ולא מדחיק את הקולות האחרים שאני רוצה להתמודד עמם.

תודה רבה.

מעבר להלכה: מסורתיות, חילוניות ותרבות העידן החדש בישראל, עורכים: יעקב ידגר, גדעון כ"ץ ושלום רצבי, עיונים בתקומת ישראל 7, הוצאת מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן גוריון, 2014, 625 ע"מ, 96 ש"ח.

לא קל להיות אתאיסט ישראלי בימינו. מכל עבר יהודים המגדירים עצמם "חילונים" מעידים על אמונה איתנה באלוהים ומפגינים עיסוק עירני במסורת. מזה עשרים וחמש שנה הולך ומתעצם גל שוצף של "חזרה למקורות", נהר מים רבים הממלא אפיקים שונים ומגוונים, החל מלימוד גמרא מתוך גישה פלורליסטית ועד תקשור וקבלת מסרים מלמעלה מדמויות מסורתיות כאר"י הקדוש או משה רבנו.

מצד שני, בדיוק מאותה סיבה גם לא פשוט להיות שומר מצוות בימינו, שהרי עד שסוף סוף קמים ושבים האחים התועים אל נחלתם, במקום לעשות להם רב הם עושים להם רבה, ולפעמים אפילו שמאן. ונעוץ סוף הדבר בתחילתו: שיבה אל המסורת היא מניה וביה לא מסורתית. בחברות מסורתיות אף אחד לא הולך לשום מקום, וממילא איש לא שב. החברה הישראלית מגלה אפוא את המסורת מחדש ועל כן גם מחדשת בה. בכל הנוגע לדת היהודית מוקד המתח, כמו גם נקודת המפתח, היא תמיד ההלכה.

קובץ המאמרים החדש, מעבר להלכה, נוגע בדיוק בנקודה זאת. העורכים, יעקב ידגר, גדעון כ"ץ ושלום רצבי אספו אוצר של מאמרים על מגוון נושאים העוסקים בדיאלוג הפעמים הססני פעמים בעל-בתי של היהודים הישראליים הלא-אורתודוקסים עם מסורת אבותיהם. המאמרים דנים ביהדות מסורתית, בציונות, בדתיות "רכה" (כלומר נזילה ופרטית) וברוחניות העכשווית. הם נמשכים החל מסוף המאה ה-19 ועד ימינו, אם כי מירב תשומת הלב מוקדש לדור האחרון, אשר בו כאמור הפך העניין הלא-אורתודוקסי במסורת לרנסאנס אמיתי. זוהי התקופה בה היהדות הישראלית מתאפיינת ב"נזילות מרובת פנים", כפי שמנסחים זאת העורכים בהקדמתם.

כדי להבין עד כמה שונה היחס החילוני היום למסורת אתחיל בדוגמא ממאמרו של רון מרגולין. המאמר, תחת הכותרת "האם היה יוסף שכטר מבשר הרוחניות החדשה בישראל?", מתמקד בדמותו של אותו מורה מפורסם מתיכון הריאלי בחיפה שאסף סביבו חבורה של צעירים, שהפכו מתלמידיו בכיתה לתלמידיו בדרכי הרוח. הקבוצה הקימה ב-1961 את יודפת, ישוב שיתופי בגליל שהיה חלוץ הישובים המבוססים על אתוס רוחני. חלומו של שכטר היה שתלמידיו יכוננו במקום צורת חיים יהודית-רוחנית חדשה, בה תוקדש תשומת לב לחגיגת מועדי ישראל בצורה רליגיוזית, יתרגלו מדיטציה ויוגה בהקשר יהודי ויעדכנו מונחים וערכים מסורתיים לתפיסה מודרנית ורוחנית.

בכך אין ספק, כפי שמרגולין טוען, שהוא הקדים בהרבה את זמנו וצפה את הבאות. הטרגדיה של ד"ר שכטר היתה שזמנו אכן לא היה מוכן לבשורתו: תלמידיו ביודפת פנו דווקא לדרך הרוחנית שלימד המורה הרוחני הארמני גיאורג איבנוביץ' גורדייף, עליו שמעו בכלל ממשה פלנדרקרייז, מחלוצי הרפואה האלטרנטיבית בארץ. גורדייף הציע רוחניות פסיכולוגית ומטריאליסטית למדי, ואילו עבור שכטר קיום רליגיוזי ופנייה כלפי האלוהים היו העיקר. עבור גרודייף למסורת היהודית לא היה מה להציע; עבור שכטר היא היתה הבסיס והבניין. אף ששכטר המשיך להיות איתם בקשר, המשבר בינו לבין יושבי יודפת לא אוחה מעולם.

מה קרה מאז ועד היום, כאשר הרוחניות העכשווית בישראל נצבעת באופן רחב בתכלת-לבן? כפי שמסבירה רחל ורצברגר במאמרה "רוחניות של חיפוש ויהדות של בחירה", תהליכים כלכליים וחברתיים שעברו על ישראל בשנות התשעים הביאו לחדירתם של ערכים אינדיבידואליסטים וליברלים, כמו גם להיחלשותה של המדינה כקולקטיב בעל סמכות ערכית. הנראטיב הציוני ההגמוני התפורר, וממילא החלוקות שעמדו בבסיסו – "חילונים" מול "דתיים" – נחלשו גם הן.

אפשר להוסיף כאן שהתפוררות הנראטיב הציוני השאירה חלל בדיוק בלב הזהות היהודית-חילונית, שהרי הציונות התיימרה לעצב יהודי חדש בעל לגיטימציה היסטורית ועתיד פוליטי. אבדנו של יהודי חילוני זה הוא שדוחף ישראלים בני זמננו לקושש זהויות יהודיות אלטרנטיביות, אם בחזרה להלכה וחזרה בתשובה ואם בחיפוש רוחני או תרבותי חדש במקורות המסורתיים.

במאמרה מתמקדת ורצברגר בנציגים של ההגמוניה לשעבר, צעירים אשכנזים חילונים, שהחלו בחיפוש אחר ישראליות חדשה, פוסט-ציונית ופוסט-חילונית. היא כותבת על שתי קהילות רוחניות שפעלו בין 2000 ל-2006, קהילת "המקום" של ר' אוהד אזרחי וקהילת "בית חדש" של ר' מרדכי גפני, ומבארת כיצד גיבשו אלה "חילוניות רליגיוזית" המוצאת במקורות מסורתיים כקבלה וכחסידות משאבים להתחדשות רוחנית ובנייתה של זהות יהודית-ישראלית חדשה.

כפי שכותבת מריאנה רוח-מדבר במאמרה בקובץ, במהלך העשור שבו היא חוקרה את שדה הניו-אייג' בארץ אכן חלה בו "התייהדות" ניכרת. מרוחניות עכשווית גלובלית עברה ישראל לרוחניות עכשווית "גלוקלית", דהיינו כזו בעלת מאפייני עומק הדומים לתופעה הכללית במערב, אולם בגרסאות לוקליות, המתכתבות עם המסורת היהודית. כך למשל, תקשור ישויות רוחניות, תופעה פופולרית במעגלי הניו-אייג' העולמי, מתקיים גם בישראל, אולם כאן יתקשרו לא לוחמים אמיצים מיבשת אטלנטיס האבודה, אלא את המלאך רפאל או את דבורה הנביאה. רוח-מדבר מזהה "ניכוס גובר של היהדות ונינוחות רבה ביחס לניכוס זה", זאת לעומת ניכור או יראה שניתן היה למצוא בקרב ישראלים חילונים אשכנזים בעבר.

מאמריהם של אירה קיזל ואסף ליבוביץ' לוקחים אותנו לעבר האוכלוסייה המסורתית, יוצאת ארצות האיסלאם. קיזל כותב על כשלונה של 'הקשת הדמוקרטית המזרחית' לסחוף אחריה את הציבור המזרחי. כמעט עשרים שנה אחרי הקמתה שינתה הקשת את השיח סביב הציבור המזרחי, והעלתה את התודעה על האפלייה האשכנזית כלפיו. אולם גישתה האנטי-ציונית, ההומניסטית, החילונית והאוניברסאלית לא איפשרה לציבור מזרחי משמעותי להיקשר אליה. זה ברובו העדיף זהות ציונית, אתנו-לאומית ומסורתית-דתית.

אסף ליבוביץ' מסמן את עלייתו של פלח מזרחי חדש: "מסורתיים רוחניים". מתוך ראיונות עם אחד-עשר ידוענים ישראלים המגדירים עצמם "מסורתיים" (לאה שבת, קובי אפללו, גולן אזולאי ועוד) הוא מראה שהמסורתיות של אלה באה לידי ביטוי לא רק בנאמנות למנהגים מסורתיים, אלא גם בחיפוש רוחני המבקש התפתחות ואף טרנספורמציה פנימית. ניכרת כאן אפוא חריגה מהדגם המסורתי הותיק והשפעה של הרוחניות העכשווית גם על מעגלים אלו. ליבוביץ' מחזיק שכיוון שפרטים אלה קשורים גם למסורת הם מציגים שילוב ייחודי של שיח ליברלי ואינדיבידואליסטי עם תפיסה קהילתית ואתנו-לאומית.

מאמרים אחרים בקובץ מחזקים את הרושם שבעשרים השנים האחרונות חל שינוי סוחף בשדה הדתי בישראל, כזה שמוביל מדתיות קולקטיבית לפרטית וממבנה של "זרמים" שונים ומוגדרים למנעד פלואידי ומגוון של זהויות דתיות. כך, אסף שרעבי מתייחס לתנועת התשובה, ומראה שבעוד שבשנות השבעים והשמונים חוזרים בתשובה שאפו להסתפח לחברה החרדית, החל משנות התשעים החזרה בתשובה מתאפיינת בדתיות "רכה", כהגדרתו, דהיינו פרטית יותר, דקדקנית פחות והמסרבת להיות מוגדרת בזרם מסויים.

אנה פרשיצקי כותבת על הפופולריות הגוברת של טקסי חיים מחוץ לרבנות. כותרת מאמרה, "המצאת טקסים יהודיים: טקסי חתונה ולוויה לא אורתודוקסים בישראל", מדברת בעד עצמה: יותר ויותר ישראלים אינם מוכנים להפקיד את טקסי המעבר שלהם בידיה של הרבנות הראשית, ומבכרים לערוך טקסים אלו בעצמם. ההפרטה העצמאית של שירותי הדת מאפשרת להם גם לחדש בהם, דבר הבא לידי ביטוי לעיתים בהחלפת המילה "אלוהים" בברכות במילה אחרת ("העולם", "ההוויה"), ופעמים רבות בהפיכת הטקס להדדי יותר מבחינה מגדרית, אם לא שוויוני ממש. לעיתים החופה עצמה נערכת בידי אשה, בין אם רבה לא-אורתודוקסית ובין אם עורכת טקסים חילונית. בטקסי לוויה חילונים הקדיש המסורתי מוחלף בקדיש "חילוני" המעניק ערך מוסף לאדם, לא לאל.

במאמר "היכוני לביאת המשיח-הגבר" זורקת אורית הירש אור על תופעה מרתקת: נשים יהודיות חילוניות שמשתתפות בפעילויות שונות של קהילות חב"ד המשיחיות, אולם ללא כל כוונה להתחיל לקיים מצוות. נשים אלה, מגלה הירש, מחפשות זיווג, לא גאולה. בהתחברותן לחב"ד הם שואפות ללמוד כיצד להיות רעיות ואמהות טובות, ועל ידי כך למשוך אל חייהן בן זוג. רבני חב"ד משתפים פעולה משום שעבורם זיווג יהודי הגון ממילא מקרב את ביאת המשיח. מאמרה של הירש מצביע לא רק על טשטוש הגבולות המתגבר בין מגזרים שונים, אלא על מצוקתן של נשים הסובלות מחוסר הבהירות שקיימת בחברה החילונית בזמננו באשר לקודים מיניים ורומנטיים. אותן נשים "חוזרות בתשובה" אך ורק בכל הקשור לנורמות של זוגיות, וזאת כדי לפתור עבור עצמן בעיה בתחום הזה.

הכרך 'מעבר להלכה' רואה אור בעתו. התמורות המקיפות שעוברת החברה הישראלית בזמננו זוכות לתשומת לב רגישה ולתיאור מדוייק במאמריו השונים, והוא מצליח לנסח אמירה מחקרית ואנליטית שמהווה תרומה חשובה לתחום. הקורא במאמרים השונים אינו יכול שלא לבחון מחדש את הקטגוריות הישנות שבהן הוא מחזיק, כגון "חילונים" ו"דתיים" או "מסורת" ו"מודרנה", ובכך הוא יוצא בוודאי נשכר. שני המאמרים האחרונים, של יעל גילעת ודרור בורשטיין, עוסקים באמנות ומהווים קינוח מתוק ומלבב לעושר המחקרי, שבהגיעו אליהם הקורא עדיין משתדל לעכל.

—

פורסם ביום שישי מוסף 'ספרים' של הארץ.