ההפגנות התחילו ב-7.10. לעולם לא לשכוח את זה. לפני התגובה הישראלית, לפני הפלישה הקרקעית. הפגנות נגד ישראל וכן, גם בתמיכה בחמאס, התחילו כשבבארי, בניר עוז ובשדרות עוד טבחו באזרחים. האיור של הרחפן הפלסטיני שפולש לישובי ישראל, הפרופסורים האמריקאים שעולצים למשמע הידיעות המגיעות מהאזור – הכל התחיל מיד אחרי המתקפה.
כעבור ימים התחילו ההאשמות בג'נוסייד. ב-13.10, שישה ימים בלבד אחרי הטבח, כבר פורסם מאמר מלומד במגזין השמאל-רדיקלי היהודי Jewish Currents תחת הכותרת "A Textbook Case of Genocide", כלומר לא רק רצח עם, אלא מקרה קלאסי של רצח עם. שישה ימים ארורים אחרי שהחמאס רצח, אנס, שרף וחטף.
אותו מאמר, שנכתב על ידי פרופ' רז סגל (חוקר שואה וג'נוסייד באונ' סטוקטון, ניו-ג'רזי) מעניין אותנו גם מפני שהוא קושר באופן מפורש בין רצח עם לקולוניאליזם. על פי מאמרו של סגל "קולוניאליזם וכיבוש" מזמינים שימוש מכוון בשפה שעורכת דה-הומניזציה בנכבשים, וזאת על מנת לאפשר הצדקה ל"חיסול בקנה מידה נרחב" שלהם.
ואכן, השימוש במונח "קולוניאליזם", ובאופן ספציפי "קולוניאליזם התיישבותי" (Settler Colonialism), רווח בקרב החוגגים את הטבח שביצע החמאס. על פי התפיסה הזאת ישראל כולה (לא רק הכיבוש והשליטה הצבאית ביהודה ושומרון) הוקמה כפרוייקט של קולוניאליזם התיישבותי. דבר זה לבדו מצדיק התנגדות של ה"ילידים", ובכלל זה התנגדות אלימה, שהרי "דה-קלונזציה אינה מטאפורה" וכו'. ניכר שבמקביל לדה-הומניזציה שמזמין קולוניאליזם כלפי המקומיים על מנת להצדיק את חיסולם, מזמין המושג "קולוניאליזם התיישבותי" דה-הומניזציה כלפי הישראלים על מנת להצדיק את חיסולם.
לא אירוע, סטרוקטורה
בזה, בתמצית, עוסק ספרו החדש, הקצר, הבהיר והחד, של אדם קירש, משורר ומבקר ספרות אמריקאי. קירש מגיש לקורא את קיצור תולדות המונח, ומבאר גם את ההגיון שמאחוריו. יש בזה חשיבות מיוחדת, משום ש"קולוניאליזם התיישבותי" משמש לא רק על מנת לתאר צורה מסויימת של כיבוש עויין שהיה נהוג בעבר, אלא גם, ובמעגלים מסויימים בעיקר, כדי לתלות אשמה במדינות ובחברות שלמות בהווה.
"קולוניאליזם התיישבותי" שונה מקולוניאליזם מפני שלא מדובר רק בשליטה של אימפריה בפרובינציה כבושה על מנת לדלות את מחצביה ולהשתמש בכוח האדם שלה (לדוגמא, האימפריה הבריטית בהודו), אלא בהתיישבות של חברים בכוח הכובש בשטחי הארץ הכבושה (האימפריה הבריטית בצפון אמריקה, אוסטרליה וכו'). התיישבות כזאת מהווה לעיתים אסון הרבה יותר גדול עבור המקומיים, מפני שהפולשים רוצים לקחת לא רק את משאביהם, אלא את אדמתם, ועל כן רואים בהם לא כוח עבודה זול, אלא איום (ע"ע הילידים האמריקאים).
כפי שמראה קירש, עבור חלק מהתיאורטיקנים של התחום כיום, הבעייתיות בקולוניאליזם התיישבותי לא נעלמת לעולם, ולא רק מבחינת האשמה המוסרית. על פי תפיסה זו המתיישבים יבקשו להדיר ואף להשמיד את הילידים כל עוד הם קיימים, גם מאות שנים אחרי הפלישה. גם בארה"ב ובקנדה כיום, רוצים יוצאי אירופה, לכאורה, להשמיד את הילידים. ודוק: יש כאן קפיצה מהתיאור ההיסטורי של תופעה בעבר, לתיאור – ולשיפוט המוסרי – של תופעה בהווה. קירש מציין שהמשפט הכי מצוטט בספרות העוסקת בקולוניאליזם התיישבותי הוא קביעתו של החוקר האוסטרלי פטריק וולף, "פלישה היא סטרוקטורה, לא אירוע". כלומר הפלישה לעולם אינה מסתיימת – קולוניאליזם התיישבותי מחיל הגיון מסדר מסויים על המרחב, והגיון זה שואף להעלמת המקומיים – לעולמי עד.
“הכחדת צורות של אחרוּת ילידית”
כאן נמצא גם הקשר העמוק לג'נוסייד: קולוניאליזם התיישבותי מוביל לרצח עם, ולמעשה הוא הוא רצח עם. הראשון לא קיים ללא השני, שכן ה"סטרוקטורה" של הראשון מכילה את השני. "החידוש האמיתי בתיאוריית הקולוניאליזם ההתיישבותי הוא הרעיון כי העוול הקדמון הזה מתרחש בכל רגע ורגע על ידי כל מיני צורות של דיכוי", כותב קירש, ומכאן מובן מדוע השדה המחקרי הזה הופך בידי מרצים וסטודנטים נלהבים לכלי נשק פוליטי בהווה, כלי נשק שמופנה בעת הזאת בעיקר כלפי ישראל.
הכללת ישראל תחת המבנה התיאורטי הזה היא בעייתית, מפני שהפולשים (כלומר החלוצים היהודים ואחריהם הפליטים היהודים) לא היגרו (כלומר עלו) לפלשתינה (כלומר לארץ ישראל) על מנת ליישב ולהשתלט חבל ארץ לא מוכר, אלא שבו לארץ שיש להם קשר היסטורי אליה, ברחו מתופת אל חוף מבטחים, ודיברו מפורשות על דו-קיום עם המקומיים (הרצל, בן גוריון וז'בוטינסקי דיברו וכתבו כולם על חיים של שני העמים יחד, לנצח, באותה הארץ). מעבר לכך, אין כל אימפריה שממנה יצאו היהודים, שלא היו ריבונים בשום מקום, ולמעשה היו מופלים לרעה, נרדפים ונטבחים בכל מקום.
כלומר המונח, שאינו מתאים בדיוק למקרה של ישראל (ומתאים הרבה יותר לכיבוש ביהודה ושומרון), משמש בפועל כדי לתקוף את ישראל ולדרוש, למעשה, את היעלמותה. כי זו בעצם המטרה כשמדובר בשימוש בקולוניאליזם התיישבותי ככלי נשק פוליטי: פירוק מוחלט של הישות הקולוניאליסטית. יש להבין: שום פתרון אחר אינו קביל. לא שוויון זכויות, לא אזרחות, לא אוטונומיה תרבותית – כל דבר שאינו העלמות של הקולוניאליסטים לא יפתור את הבעיה, שהרי "פלישה היא סטרוקטורה, לא אירוע".
לכן הענקת זכויות שוות לצאצאי הילידים ששרדו בארה"ב אינה תיקון של עוול, אלא המשך של עוול, ואף העצמתו. קודם נטבחו אבותיהם ברצח עם זוועתי, וכעת הם נידונים ל"רצח עם תרבותי". כל דבר, גם הקמת פארקים לאומיים לילידים האמריקאים, היא חלק מ"מכונת רצח העם", שימור תרבויות ילידיות על ידי המדינה הוא "רעיון גזעני" ואפילו פיוס בין המתיישבים לילידים פירושו "הכחדה של צורות של אחרוּת ילידית" (הציטוטים הם של חוקרים שמביא קירש, לא של קירש עצמו). למתיישב אין שום דרך לחמוק או לכפר על אשמתו: הוא ישות בלתי-לגיטימית מעצם קיומו.
לטפח התנכרות כרונית
לכן חוקרים-פעילים בתחום מבקשים, למשל, שארצות הברית תתפרק וש-99% מתושביה, כלומר כל מי שאינו ילידי (ובכלל זה גם מהגרים שהגיעו מאז המאה ה-17 ועד השבוע) יאבד את כל זכויותיו. כמובן שתרחיש כזה הוא דמיוני לגמרי וחסר כל היתכנות, אבל זה לא משנה. כפי שכותב קירש, המטרה אינה להשפיע על המציאות אלא "לטפח התנכרות כרונית" כלפי המצב הנוכחי, כלפי רוב בני האדם וכלפי המדינה. ואפשר גם להוסיף: לטפח רגשות עליונות מוסרית, שהרי רק אותם חוקרים, הגם שהם עצמם לרוב "מתיישבים קולוניאליסטים", מצליחים לאמץ עמדה מוסרית.
התוצאה היא שהמונח "קולוניאליזם התיישבותי", הגם שיש לו ערך אקדמי כשלעצמו, נוכס על ידי פעילים שמאל-רדיקלים ומשמש במקרה הטוב לצורך גיבוש עמדה של התנשאות מוסרנית, ובמקרה הרע על מנת להכפיש את מדינת ישראל בעלילות דם בנות זמננו. כאן גם נכנסת ההאשמה בג'נוסייד, שהיא חלק מובנה, כאמור, של ההגיון המסדר של הקולוניאליזם ההתיישבותי.
הספר מבאר זאת היטב, כתוב בבהירות וברהיטות, והתרגום של אביעד שטיר מעולה כרגיל. הוא מהווה תרומה חשובה לכל מי שמבקש להבין מהו המבנה האינטלקטואלי שממנו מגיעות חלק מההאשמות הלא תקפות (להבדיל מאלה התקפות, שקיימות כמובן) כלפי ישראל, ובכלל להבין את אחד הגידולים הממאירים שצמחו באקדמיה בעת הזאת. זהו הספר השלישי של הוצאת לוין שיוצא לאור, ויש להודות לעורך, אסף שגיב, שמגיש מזון אינטלקטואלי נחוץ בעת הזאת.
הכישלון המיוחד של השמאל
ורק עוד מילה. ההיסטוריה של הקולוניאליזם מלאה בזוועות נוראיות, במקרים של רצח עם, כיבוש, רודנות, עבדות ודיכוי. כך גם ההיסטוריה של הקולוניאליזם ההתיישבותי. קולוניאליסטים אכן נוהגים להתעלם מאנושיותם של ילידים, ולהכשיר כך את השמדתם. הם עושים זאת בשם עליונותם הצבאית והטכנולוגית, בשם זכותם האלוהית או מתוקף היותם בני גזע עליון – כלומר בשם תפיסות שנדחות לחלוטין בשיח הפוליטי והמוסרי כיום. גם כיום יש כמובן מי שעורך דה-הומניזציה מוחלטת לתושבי יו"ש, ואף יותר מכך לתושבי רצועת עזה, ומבקש את השמדתם הכללית או את גירושם.
מנגד, הכשל העקרוני של מנופפי הקולוניאליזם ההתיישבותי כלפי ישראל אחרי ה-7.10 דומה מאוד לכישלונם של הבולשביקים בזמנו. אפשר לומר שהשמאל מתייחד באידיאולוגיות המצליחות דווקא בשם ההומניזם לעוות את ההומניזם ולהגיע למחוזות אנטי-הומניסטים, ובפועל אנטי-הומניים. בשם הדאגה לחלש, למודר, לקורבן – עמדות לא רק לגיטימיות אלא ראויות – מבקשת האידיאולוגיה להבדיל בין קבוצות שונות של בני אדם (מעמד הפועלים ומעמד בעלי ההון, ילידים ומתיישבים וכו') ולהכשיר כמעט כל פגיעה באחת הקבוצות, תוך התעלמות גמורה מכך שגם היא, בסופו של דבר, מורכבת מבני אדם.
הזוועות מתחילות כשאנחנו שוכחים את האנושיות של הזולת. הרוע הוא הוא מחיקת היותו של הזולת סובייקט שלם, בן אדם, גם אם הוא במקרה בוגרני, קולוניאליסט או מתנחל. כשאנחנו שוכחים את האדם עצמו, את כבודו הסגולי, את זכויותיו וחירויותיו האוניברסליות, את היותו נברא בצלם אלוהים – אז נפתח הפתח לחורבן, שלו ושלנו. יש תמיד לאחוז באדם. אסור לעולם לשכוח את ייחודו, כבודו וחירותו המהותית. מעבר ומעל כל דת או אידיאולוגיה, יש תמיד לקדש את אדם.
לולאת האל 