בדיוק לפני שבוע הכנסנו, זוגתי היקרה ואני, את בננו הראשון בבריתו של אברהם אבינו. לצערי אין לי הסבר יותר מדי אינטליגנטי למעשה הזה. אני חושב שגם אם לא בלתי אפשרי, בהחלט קשה למצוא סיבה רציונלית או צידוק מוסרי אמיתי לעשייתו. באופן אישי עשיתי אותו משום שאני יהודי דתי, והיה לי חשוב לשמור על המסורת הזאת. יחד עם זה אני יכול להבין לחלוטין יהודים חילונים שיבחרו לוותר עליה, ואני חושב שאין הרבה מה לומר לגנותם.
בתזמון מושלם מבחינתנו התנהל לאחרונה פולמוס זוטא בעניין המילה. נטע אחיטוב פרסמה ב'הארץ' מאמר מקיף, גם אם חד צדדי, על הנושא, שמביא הרבה מאוד סיבות טובות למה לא למול את בנינו. משה מאיר הגיב לכתבה הזאת בצורה יפיפה, ואני ממליץ מאוד לקרוא אותו (צריך לגלול קצת למטה). הוא מדגיש את סוגיית הזהות שהמילה מעניקה לילד, וזו אכן סוגייה מהותית לדעתי, לטוב ולרע. עוד לפני כן הרב חיים נבון הביא דברים מאוד יפים שהוא כתב בנושא בדף הפייסבוק שלו, בעיקר על השאיפה היהודית מאוד להתעלוּת (מעל לטבע, מעל למצב הנתון).
בינתיים בית המשפט בקלן פסק שמילה אינה חוקית, פסיקה שמהדהדת את הניסיון לאסור ברית מילה בקליפורניה לפני פחות משנה. וגם כאן, כמובן, כמו תמיד כאשר מישהו מותח ביקורת על משהו שקשור ליהודים, הוא מיד מוכרז כאנטישמי. נראה שהנושא הופך לנקודת מחלוקת חמה בין התרבות המערבית במצבה הנוכחי למסורת היהודית, וארגון 'צהר', שזיהה את הגלישה המתגברת נגד ביצוע המילה, החליט להקים מערך מוהלים משלו, ידידותי ומתחשב יותר, כהרגלו בקודש.
כאמור, אין לי יותר מדי מה להוסיף על טיעוני שני הצדדים. אני יכול לומר, עם זאת, שבעוד שבבריתות הספורות שהייתי בחיי הזדעזעתי כשחזיתי בפעולת המוהל, בברית המילה של בני חוויתי התעלות של קדושה ויראה, למרות שהייתי כמובן עוד יותר קרוב לעניין, תרתי משמע. כשחשבתי על זה הבנתי שהסיבה לכך היא פשוטה: בעבר ראיתי מצבים בהם גבר פוצע, מכאיב ומטיל מום בגופו של תינוק בן יומו. את בני ראיתי נכנס בבריתו של אברהם אבינו. באופן לא מקרי, מדובר בגרסה מתונה של השאלה שמציב קירקגור ביחס לאברהם אבינו בעקדה: האם הוא התכוון לרצוח את בנו, או להעלות אותו לעולה; שני דברים שעבור אדם דתי הם כמובן שונים לחלוטין.
כמו את מעמד החופה שלנו (1, 2), גם את מעמד המילה עיצבנו יחד, רעיתי ואני. המוהל היה עבורנו שליח לדבר המצווה, אבל הברית היא שלנו, ואנחנו היינו בעלי הטקס ועורכיו. לפני היום השמיני למדנו את הנושא וקבענו את תוכן הטקס וסדריו. בחרנו יחד את הפיוטים שלפניו, ואת הברכות שבדרך כלל האב מברך בירכנו יחד, כי הרי שנינו יחד מכניסים אותו בברית, וכך גם לגבי ברכת שהחיינו. את שאר הברכות בירכו בני ובנות המשפחה וכך הכניסו אותו למעגל המשפחתי. לאחר הטקס נשאנו שנינו דברים.
כמו החופה שלנו, גם המילה של בננו הבכור היתה עבורנו מעמד מרגש ומשמעותי, והיוותה מסגרת דתית ששנינו נכחנו בה ומילאנו אותה, ששנינו הזמנו באמצעותה את השכינה לשכון עליה, ובינינו. אני מדגיש את זה משום שאני חושב שכך ראוי לקיים טקס דתי משמעותי כל כך: באחריות אישית, בהשקעה ובאהבה. לא כדרך אגב, לא כמסיבה. המוהל, בן ישי חוטר, היה מקסים ונהדר ומעולה, ליווה אותנו ברגישות לפני ואחרי הברית, ואנחנו מאוד מאוד שמחים שבחרנו בו. הוא כמובן לא אחראי בשום צורה לחריגות שלנו מההלכה האורתודוקסית, שהן ביוזמתנו בלבד.
אני רוצה להביא כאן את הדברים שאמרתי בברית, משום שבאופן טבעי הם עוסקים ביחס שלי לעניין. הם אישיים, וכוללים דברים שחשובים לי ולעולמי, אז סלחו לי אם הם לא יהיו רלוונטים למי מכם. כדי שלא נאכל מזבחי מתים נתתי שם גם איזה דבר תורה קטן הדורש סביב שם הילוד. ושמו בישראל: עברי יחיאל.
—
אנחנו מכניסים היום את בננו בבריתו של אברהם אבינו בלב חצוי. מחד, נדמה שבעידן המודרני כוחם של מיתוסים וציוויים אלוהיים נחלש, וקשה לתרץ עשיית דבר מה רק משום שהוא "מסורת". כיום נדמה שגם המסורים שבינינו למסורת יקפידו למצוא משמעות "פנימית", ומתוך כך הגיונית, לעשייתן. מאידך גיסא, יהיו בינינו אלה שבהכירם בקושי שבמציאת סיבה טובה לקיים מצווה, ימהרו להכריז שדווקא משום שאין כל סיבה טובה לעשותה, משום כך הרי היא מצווה אלוהית ונשגבת, ועלינו להכפיף את אור השכל שלנו לאותיות התורה, להאמין דווקא משום שזה אבסורד, לעשות דווקא משום שזה לא הגיוני.
שתי הדרכים הללו יונקות את עוצמתן ממקורות שונים: הראשונה מתרבות חכמת הסוד, בה פיצוחו של צופן פנימי מבהיר עבורנו את המציאות ומניע לנו את גלגלי החיים והקוסמוס; השנייה מהכוח שמשתחרר מתוך קפיצת האמונה, מהחירות שיש בחוסר חשיבה. תולדות המהפכות שכוחות אלה הולידו רבות וארוכות, על הטוב והרע שבהן.
איננו רוצים היום לפסוע במי מאלו הדרכים. איננו רוצים לחפש משמעות נסתרת בברית המילה, ואיננו רוצים להתגאות בכך שאנחנו מתגברים כארי על שכלנו ומצפוננו ופוצעים את בננו התינוק למרות שזה לא הגיוני ולא מוסרי. אנחנו מבקשים להשאיר את הברית במעמדה הפשוט, כמצווה ומסורת בעייתיים וקשים.
ואולם לבנו כאמור חצוי, ולכן כמובן יש בו, לצד הקושי, גם שמחה. השמחה שלנו היא בהצטרפותו של בננו לתרבות ארוכת שנים, עשירה ועמוקה. השמחה שלנו היא בהזדמנות שאנחנו נותנים לבננו להתפתח בתוך תרבות זו, לשאוב ממקורותיה ולינוק משורשיה. השמחה שלנו היא בשליחתו לדרכו, שכאשר, בע"ה, תפרוץ נתיבים חדשים, תנוע מתוך השבילים הישנים והכבושים מהליכה של רבבות ואלפי רבבות.
זוהי בריתו של אברהם אבינו, ובכך יגשים עברי את שמו פעמיים: ראשית, יהיה ממשיך נאמן לאברהם העברי, כלומר ממשיך הברית בינו ובין האל, ממשיך הדרך שאותה הוא פרץ; ושנית, יהיה ממשיך נאמן לאברהם העברי, שבכך שפרץ דרך חרג ועבר, כפי שמפרש רש"י, לצדו השני של הנהר, וכמו שר' יהודה אומר במדרש, היה "כל העולם כולו מעבר אחד, והוא מעבר אחד" (בראשית רבה פרשה מב, ח).
אברהם אבינו ייסד מסורת ארוכת שנים, והחדיר בה מראשיתה את זרעי פריחתה ושגשוגה, שכן אין ספק שמסורת שמעלה על ראש שמחתה את יציאתו של מייסדה אל מול כל העולם מכוונת את בניה לצאת אל מול העולם ולהתעקש על אמיתות ויושר דרכם. לו היה אברהם פחות נחוש ואמיץ, היה נשאר בחרן. לו היה פחות נאמן לעצמו ולאלוהיו לא היה זוכה לכינוי "עברי". לו יהי עברי זה הקטן נחוש ואמיץ ונאמן לעצמו ולאלוהיו.
ועוד משמעות אחת יש לשם "עברי". מוסיפים רבנן על אתר: "שהוא מעבר הנהר, והוא משׂיח בלשון עברי", כלומר הוא גם הגיע מעבר לנהר, כפי שמפרש רש"י, והוא גם מדבר בשפה העברית, ולכן שמו "עברי". אולם כאן יש לעצור ולהתעקש: "שהוא מעבר הנהר, והוא משׂיח בלשון עברי" – אל תקרי משׂיח, אלא משׁיח, שכן המעבר מעבר לנהר הוא הוא המעבר אל הארץ המובטחת, אל הגאולה, כלומר אל הארץ שלא נגמר בה המסע, אלא שהמסע האמיתי בה מתחיל באותו המעבר אל מעבר לנהר.
וזאת לימד אותנו היטב גם הבודהה, כלומר סידהרתה גוטמה, אותו הודי חכם שחי לפני כאלפיים וחמש מאות שנים. הוא כינה את החוכמה השלמה "פראג‘נא פאראמיטא" בשפתו, כלומר, מילולית, "החכמה שעברה לגדה השנייה". זו היא החכמה שעברה לגדה השנייה של נהר החיים, זו שהצליחה לזהות את החולות הטובעניים של הזיוף והיהירות בצד המוכר של הנהר; זו שהיתה אמיצה מספיק כדי להתעקש ולצלוח את הנהר רב המערבולות שמושכות אותנו מטה, והזרמים שסוחפים אותנו מאיתנו והלאה.
וכמו עבור אברהם העברי, אף את דרכו של הבודהה יש לצלוח ולעבור גם מעבר אליה, ועל כן 'סוטרת הלב' הידועה, אותו טקסט חידתי מהמאות הראשונות לספירה שחוגג את החכמה של מעבר לנהר, מכריזה שיש לזהות את הריקות גם בה, כלומר בה עצמה ובתורת הבודהה כולה, שכן רק מעָבר אל מעֶבר לכל דבר ועניין, לכל תופעה ומושג, רק הוא יביא אותנו אל החכמה השלמה, אל הפראג'נא פאראמיטא, אל מעבר לנהר. ועל כן היא מסיימת במנטרה המצווה: "גאטה, גאטה, פארא-גאטה, פארא-סאם-גאטה, בודהי, סוואהא", כלומר "הלך, הלך, הלך מעבר, הלך כל כולו מעבר, ערותּ, הלל" (תרגום: יעקב רז).
הלולאתיות הזו של מסורת ההולכת מעבר לעצמה – מושג שהוא עצמו אוקסימורון – אינה מקרית. כל מסורת אמיתית הולכת אל מעבר לעצמה וכל מסורת הקופאת על שמריה מצטפדת ונגוזה. ובכך כל מסורת אמיתית דומה לנו ולחיינו, שכן חיינו הם באופן מהותי מאוד לולאה של חזרה וטיפוס, יניקה ממקורות והליכה אל מעבר אליהם. זאת לאורך זמן, אולם גם בכל רגע ורגע, אנחנו יוצרים את עצמנו בלולאתיות, את מי שאנחנו ואת האני שלנו על ידי מודעות פנימית שמתבוננת בעצמה מתבוננת בעצמה. אנחנו מזהים את עצמנו מזהים את עצמנו, וכך יודעים שאנחנו יודעים. ומכך אנחנו קיימים, ולמעשה נבראים בכל רגע ורגע מחדש. ההליכה אל מעבר לנהר היא גם היכולת לצפות מהגדה השנייה בתהליך הזה, ולנופף לו לשלום. בעברית קוראים לזה לפעמים 'רצוא ושוב'.
בננו היקר, אתה רק מתחיל את המסע המפרך והנפלא הזה. ראשיתו בנטיעה עמוקה בגדה הזאת, וכך ראוי. תינק לך תבונה ושפה ודרך ארץ, והיה קשוב לדרכי הצד הזה של הנהר. הרשה לעצמך לגמוע את הטוב והרע שיש על החולות ובין הצמחים שכאן, וצבור כוחות. נתפלל גם שלנו כהוריך יהיה כוח, סבלנות ואהבה לתת לך ללמוד את כל שאתה צריך כאן, ולכוון אותך גם הלאה, לשם. וכמובן, שהאל הטוב ישרה עליך מחסדו, שבלעדיו ודאי דבר לא אפשרי. זאת נאחל לך, וכן שתגבש גם עוצמה ברורה וחכמה מעמיקה, עוצמה וחכמה ורצון ואמת וחסד שבעזרתם תצלח בבוא הזמן את הנהר, ותעבור לגדה השנייה. אותה גדה שמחכה רק לך.
אמן.
לולאת האל 