Shaul Magid, American Post-Judaism: Identity and Renewal in a Postethnic Society, Indiana University Press, 2013, 408p.

בתחילת שנות השישים נשא ליאו שטראוס סדרת הרצאות תחת הכותרת הפרובוקטיבית "למה אנחנו נשארים יהודים". שטראוס פתח את דבריו בהתייחסות לדמוקרטיה הליברלית, זו שאסור לה בשום אופן להפלות ציבור מתוך אזרחיה, אולם גם אינה יכולה למנוע אפלייה כאשר היא נעשית באופן פרטי. אותם חוקים שמפרידים בין הדת למדינה גם מונעים מהמדינה להכתיב לאזרחיה במה להאמין, גם אם אמונות אלה הן גזעניות או אנטישמיות. משום כך, קבע שטראוס, אין ליהודים ברירה אלא להישאר יהודים. אסימילציה מלאה פשוט אינה אפשרית, משום שהחברה הכללית לא מוכנה לקבל אותם.

אין צורך להביט בה מקרוב כדי להבחין עד כמה עמוק השינוי שהתחולל החברה האמריקאית מאז שנישאו דבריו של שטראוס. האסימילציה המלאה היום לא רק אפשרית, אלא מתרחשת במלוא הקיטור. המדינה אמנם לא כופה פלורליזם על אמונתו הדתית של איש מאזרחיה, אולם אלה בעצמם מקדמים דתיות פתוחה וסובלנית יותר ויותר. זוהי נצרות (ויהדות) אשר הליברליזם הוא לה מצווה והאחווה בין הדתות סימן לגאולה קרבה. זוהי גם דת אישית הרבה יותר, אשר שואבת את משמעותה מתנועות הנפש של המאמין.

בעוד שעבור הנצרות המעבר לדתיות ליברלית, פרטית ופנימית הוא טבעי ובמובן מסויים מתבקש (קאנט חזה אותו וראה בו את הגשמת מלכות האלוהים), עבור היהדות, כדת של עם, דת אתנית ולאומית המכוננת את קהילתה על ידי מצוות משותפות, המעבר הזה הוא לא פחות ממשבר. הפרידה מההלכה ומהלאומיות היהודית משנה את היהדות מהיסוד. הוסיפו לכך את הקלות שבאינטגרציה בחברה האמריקאית, ותקבלו את אותו מבט של עצב המהול בקורטוב אמרנו-לכם מצד יהודים אורתודוקסים כלפי מה שהם תופסים כשקיעתה של יהדות ארצות הברית. יהודי אמריקה, ששטראוס קבע שיאלצו להישאר יהודים משום אפלייתם לרעה על ידי סביבתם, חווים כיום קבלה ואהדה מוחלטת. באופן אירוני בעקבות כך רבים מהם לא נשארים יהודים.

ללא ספק, יהדות ארצות הברית נמצאת על פרשת דרכים. ההתרחקות מההזדהות עם זכרון השואה מחד, ועם מדינת ישראל והציונות מאידך גיסא, היא כבר עובדה מוגמרת. יהדותם של הדור הצעיר של היהודים האמריקאים נתפסת עבורם פחות כזהות שבטית ואתנית ויותר כזהות תרבותית, פחות קהילתית ויותר אינדיבידואלית, ומעל לכל כקוד פתוח הניתן לעיצוב מחדש, להתאמה ולעדכון. לא פחות מחמישים אחוז מהיהודים האמריקאים הנישאים כיום נישאים לשאינם יהודים, ומזה שנים שהזרמים הלא-אורתודוקסים מפתחים יוזמות ותוכניות שונות שמטרתן לחבק את הזוגות המעורבים ולא לדחות אותם.

ספרו החדש של שאול מגיד, פרופסור למחקר הדת והיהדות המודרנית באוניברסיטת אינדיאנה, מבקש להתייחס בצורה חלוצית למצב זה, ולבחון את האופנים בהם היהדות תשרוד בעתיד. כותרת הספר מבשרת על "פוסט-יהדות", אולם מגיד משתמש במונח הזה לא כדי לבשר על סופה של היהדות, אלא על התמורה העמוקה שהיא עוברת. מגיד מזהה בעת הזו את הולדתה של היהדות הפוסט-אתנית, יהדות ששואבת את מקורות הזהות שלה לא משושלת שבטית או מהיסטוריה משותפת, אלא מערכים ומאוצרות תרבות. אלו נחשבים בתורם עבורה כאוניברסליים ומתאימים לכל אדם. בניגוד לביקורת האורתודוקסית על התופעה, מגיד לא רואה בה את קיצה של היהדות כדת, ועוד פחות מכך את סופה של היהדות כתרבות. כדרך אותם זרמים לא-אורתודוקסים מגיד מחבק ולא דוחה את התופעה המעורבת שמתהווה מולו, ואף צופה לה עתיד פורה.

יהדות פוסט-אתנית לא רק שאינה נטועה במסורת, אלא אף עוקרת את עצמה מהזדהות עם העמיות היהודית ההיסטורית. מדובר בשלב אחד אחרי הרב-תרבותיות, שהרי זו חגגה את הנבדלות והייחוד, וכעת, גורס מגיד, ליהודים הצעירים בארה"ב אין כל רצון להכריז על ייחודם, ומדיבורים על "סגולה" או עליונות הם מתרחקים כמו ממצורע מקראי. היברידיות הפכה כעת לערך, וטשטוש הגבולות (האתניים, המגדריים, הדתיים) עולה כשאיפה נורמטיבית.

מנגד, בעוד שיהודים רבים פשוט שוכחים מיהדותם, אחרים בהחלט דבקים בה, אולם לא כמוצא שבטי אלא כהון תרבותי וכמסגרת אתית. יהודים אלה מאמצים יסודות מסורתיים כלימוד תורה ושמירת שבת (לאו דווקא על פי ההלכה האורתודוקסית) ויוצאים למבצעי "תיקון עולם" חברתיים. הם גאים ביהדותם ומפיצים אותה כרעיון, לא כקשר-דם.

מאפיין חשוב של יהדות זו היא שהיא תלויה לחלוטין בבחירתו של הפרט. בתקופות אחרות בהיסטוריה מצב זה היה מביא לדעיכתה המהירה, שהרי היהדות לא היתה אהודה במיוחד (לעיתים קרובות גם על בניה), וקשה להאמין שמישהו היה בוחר להיות יהודי. בארצות הברית של ימינו, בה ביהדות נחשבת למותג הנושא סגנון ושיק, הוא מביא לפריחתה, עד כדי כך שסקר שנערך לאחרונה מצא שלחמישה אחוזים מהמזדהים כיהודים בניו-יורק אין אף הורה יהודי.

מאפיין נוסף של היהדות הזו הוא שהיא פוסט-מונותאיסטיות. על פי מגיד היהדות הפוסט-אתנית נפרדה מהמונותיאיזם בכמה וכמה מישורים: היא אינה מחזיקה באקסקלוסיביזם דתי וייחודיות; היא אינה מאמינה בברית שלכאורה נכרתה בין אל אחד לעם אחד; היא אינה תופסת את האלוהות כטרנסצנדנטית, אלא כאימננטית; והיא כמובן אינה רואה חיוב לקיים את חוקיו של האל המונותיאיסטי מתוך יראה שמא ישפוט את עבדיו לחומרה. מגיד מאבחן שמדובר, למעשה, ביהדות רוחנית-מיסטית שמביאה לידי ביטוי פומבי והמוני זרמים אזוטריים שנמסרו לאורך הדורות בצורה נחבית. התיאוסופיה של היהדות הזאת אינה מונותאיסטית, אולם היא גם אינה אתאיסטית או הומניסטית. היא פנתאיסטית.

מדובר אפוא ביהדות וולנטריסטית, יצירתית, רוחנית, ללא עוגן שבטי, ללא סמכות רבנית וללא מחוייבות למסורת ההלכה. היא עולה על פני השטח משום תנאי החיים בארה"ב, ואלו לא הולכים להשתנות בקרוב. ההתפתחות המואצת של המציאות החברתית, טוען מגיד, מציבה מולנו יהדות שאין לנו כלים קונספטואלים להגדיר – השימוש התכוף בתוסף "פוסט" מעיד על כך כמובן. אולם מגיד מבקש בכל זאת לרדת לעומקה ולהתוות לה מסלול עתידי של התפתחות. הוא מוצא את הכלים לעשות כן במעגלי ה-Jewish Renewal (להלן ג"ר), החלק הניו-אייג'י, התר אחרי התפתחות רוחנית, של יהדות ארה"ב. למרות שמיעוט קטן מהיהודים האמריקאים משתייכים לג"ר, תרומתו לזרמים היהודיים הגדולים יותר רבה, והחל משנות השישים הוא משתמש כמעין אוונגרד תיאולוגי המושך אחריו את השאר (חשבו על השפעתו העכשווית של יצירותיו של שלמה קרליבך בין קהילות שבעבר החרימו אותו).

בעוד שהאורתודוקסיה מזהה יהדות אותנטית עם המסורת, הג"ר מציע אותנטיות כפרוייקט אישי, התלוי במסעו הרוחני של הפרט. בנוסף, מאז שנות השישים מכונן הג"ר קהילות אגליטריות, המקדמות פמיניזם, סובלנות כלפי הומוסקסואליות, ואף מקבלות לתוכן לא-יהודים. הג"ר מציע יהדות שאינה הלכתית, אינה נצחנית ואינה דוגמטית. הוא אינו נותן תשובה מלאה למצב הפוסט-אתני, טוען מגיד, אולם הוא היחיד שניסח תיאולוגיה גלובלית, אוניברסלית, ובעיקר פרגמטית וגמישה מספיק בכדי להתחיל להתמודד עם הסיטואציה. מגיד מוצא בו (ובעיקר באחד ממנהיגיו הרוחניים המרכזיים, ר' זלמן שחטר-שלומי) את הפרדיגמה התיאולוגית החדשה שיכולה לתת כלים לכינון יהדות בת קיימא בזמן הזה.

מגיד מגיע להכרה שהיהדות שקמה כיום היא למעשה יהדות פוסט-רבנית, כלומר יהדות השונה באופן מהותי מזו שהתפתחה מאז חורבן בית שני, זו שאת עמוד השדרה שלה מהוות המצוות ומנהיגיה הם פרשניה המוסמכים של ההלכה. במסגרת יהדות פוסט-רבנית ופוסט-אתנית האסטרטגיות המסורתיות לשימור הלכידות הפנים-יהודית מתגלות כחסרות ערך, משום שהן כולן נשענות על ההלכה ועל הזיהוי השבטי של "עם ישראל". שלשלת העוגן נקרעה, וספינת היהדות, המנותקת ממוצאה האתני, נכנסת למים לא מוכרים. כך דווקא אמריקה, שהציעה אפשרויות בלתי מוגבלות ליהודיה, מעמידה לפתחם את האתגר הגדול ביותר.

ספרו החשוב של מגיד מהווה ניתוח ראשוני, צלול ומפוכח, אם כי לא שלם, של היהדות באמריקה על הישגיה ומשבריה. בפרקיו השונים הוא מביא זוויות משלימות של היצירה והחברה היהודית בארה"ב בזמננו (היחס לשואה, לקבלה, לנצרות, לתנועת התשובה), שמתלכדות לכדי תמונת פורטרט של היהדות הפוסט-אתנית. לדיאגנוזה נלווית פרוגנוזה זהירה, שבמסגרתה מנסה מגיד להציץ אל צפונות העתיד. כאמור, הוא אינו פסימי, ורואה בשינויים שעוברים על היהדות לא את הפרולוג לכליונה, אלא את קראית השופר בטרם תמורה עמוקה שתעבור עליה, תמורה אשר במסגרתה היא תהפוך למערך תרבותי המנותק מקשרי דם.

מגיד עצמו חזר בעברו בתשובה והפך לחרדי, רק כדי להיפרד מהאורתודוקסיה ולהפוך לאחד הפעילים המרכזיים והחוקרים הבולטים של הג"ר (מסורת היא בין מנהיגי הג"ר להיות הן מחפשים רוחניים והן אקדמאים). אין ספק שהוא מכיר את שדה המחקר היטב. מבטו נועז וחדשני, והניתוח המלומד שלו מגיע בזמנו. עם זאת הספר אינו ערוך בצורה מיטבית, ונקרא לעיתים כאסופת מאמרים. ולמרות שדבריו של מגיד ברורים ונכוחים, החיבור היה נשכר רבות מפרק מסכם ומאיסוף מרוכז של טענותיו.

בסיכומו של הפרק על המפנה הפוסט-מונותאיסטי מדגיש מגיד את הצורך של היהדות בזמן הזה להגיב לשינויים הגדולים שהוא סקר. "על מנת שהיהדות תצמח ולא רק תשכפל את עצמה בציפייה למופע גאולה סופי שירים אותה מעבר להיסטוריה […] עליה לענות, ולענות ביושר, לעידן חדש." לא מעט ניסיונות לענות כך ביושר מביא מגיד בספרו, והספר בכללותו מנסה גם הוא להיות תשובה כנה. לא האל המלוכני-מונותיאיסטי יכריע אם תשובתו תתקבל.

—

פורסם אתמול במוסף 'ספרים' של 'הארץ'. במאמר באתר יש גם וידאו שלי אומר כמה מילים על הספר.

את ההרצאות המדוברות של ליאו שטראוס ניתן למצוא כאן. הן מכילות עוד הרבה יותר ממה שכתבתי כמובן, ומעניינות מאוד. שטראוס, אגב, אומר שם שיהדות כתרבות אינה מספיקה, ויש תמיד צורך באמונה. מצד שני, אין לו עניין להמשיך במוחוייבות למנהגים המסורתיים. באופן מעניין הוא גם פונה אל המתוסרת המיסטית כדי למצוא בה מזור למצב הנוכחי.

עדכון 5.7: דיברתי על הספר בתוכנית 'לונדון את קירשנבאום' ב-4.7:

לשתות סתם וודקה, ואפילו ישר מהבקבוק – אין בזה כלום, רק הבל ויסורי נפש. לערבב וודקה עם או-דה-קולון – יש בזה מידה של עידון, אבל הפאתוס חסר. ללגום כוסית של "צרי הגלעד" – בזה יש גם עידון, גם אידאה, גם פאתוס, ומעל לכל יש כאן משום רמז מטאפיסי. איזה מרכיב של "צרי הגלעד" אנחנו מוקירים יותר מכל? את הכוהל התעשייתי, אלא מה. אבל הכוהל התעשייתי, מאחר שהוא רק מושא ההשראה, הרי כשלעצמו הוא משולל השראה מכל וכל.

פסקה קצרה זו של ונדיקט ירופייב (מתוך ספרו הקלאסי מוסקבה פטושקי, תר. נילי מירסקי) מכילה בעצם את כל הדברים הקצרים שאני רוצה לומר, ולכן הרשימה להלן תהיה רק פרשנות למילותיה. בספר מתאר יורפייב את מסעו האומלל ממוסקבה לאהובתו בעיירה פטושקי, אולם יותר מנסיעה ברכבת זהו מסע תודעתי סוראליסטי ופסיכודלי, שכן גיבורו מוכן לאתגר את מחזור הדם שלו בכל נוזל שהוא מצליח לשים עליו את ידו, מוודקה ועד לכה, הכל בשאיפה לקבל חופשה זמנית, קצרה ככל שתהיה, מתודעתו היומיומית.

וזוהי הנקודה הראשונה בדברי: לאורך כל ההיסטוריה עשו בני אדם מאמצים ניכרים כדי לחמוק מתודעתם הנתונה. לשם כך הם רקדו ריקודים אקסטטיים, טיפסו על הרים, ישבו במדיטציה, שאפו ונשפו בצורות מיוחדות, שיננו תפילות, דרשו דרשות, פצעו את עצמם, פינקו את עצמם וכן, גם גמעו ועישנו שלל חומרים מחומרים שונים. הערגה העיקשת לראות את העולם אחרת, שלא לומר להיות מישהו אחר, היא נפוצה ועל-זמנית כשם שהיא אנושית.

נקודה שניה. כמו בעלי חיים ורעיונות, גם טכניקות מתמירות תודעה עוברות אבולוציה. פעם גמעו בהודו סומה וביוון קיקאון, בכנען (כנראה) שיטה והרמל ובורנסי עישנו חשיש. הטבע היה לנו אב ואם במסע האנתאוגני, כהני הדת אחינו הבכורים. כיום אמצעים טכנולוגיים מאפשרים לנו לרקוח כמעט כל צירוף מולקולות שנבחר, ומדעי המוח מבארים עבורנו אילו מולקולות כדאי לנו לבחור. מכאן נולדו הפרוזק, הציפרלקס, הרטאלין, המודפיניל שהונדסו מראש כדי לכוון את התודעה שלנו לעבר הוויה ספציפית. במקביל, מדענים במעבדות פיראטיות רוקחים חגיגת ורדבול, כמו גם כל מני אחים חורגים ובלתי חוקיים לאלה, כדי להעצים חוויות חיים שונות. יורפייב, כרוקח חובב, מלקט ומערבב מה שהוא יכול כדי לעוף.

ויורפייב, וזו נקודתנו השלישית, מחפש לא רק לשנות את תודעתו, אלא להוסיף לה אידאה, פאתוס, ומעל לכל רמז מטאפיזי. או לפחות כך הוא כותב, וננסה להאמין לו. כי אם כן, הרי שכאן לדעתי עיקר הנושא שלפנינו, והוא השאלה: מה בעצם אנחנו רוצים? כלומר, חוץ מלברוח מהתודעה הנתונה שלנו – מה בעצם אנחנו רוצים? לפעמים התשובה ברורה: מי שבולע סרוקסט רוצה לצאת מהדיכאון. מי שבולע רטלין רוצה להתרכז. מי שבולע קפאין רוצה להתעורר. מי שבלע בעבר הקדום סומה וקיקאון רצה להתעלות מבחינה רוחנית.

אה, רגע, שמתם לב להבדל? הוא אכן קיים, אם כי הוא מובהק פחות ממה שניתן לחשוב. תראו, בימי הודו, יוון וכנען העתיקים לא היה ממש תחום שלא היה דתי, כלומר לא היה מרחב חילוני, סקולרי. ממילא כל מה שעשית השתלב איכשהו במערך הדתי ההגמוני, שקבע עבורך בערך את כל החיים (הרי גם העבודה שלך היתה חלק מהקאסטה והדהרמה, או כחלק מחייה של הפוליס מונהגת האלים, או בציות למצוות וכו'). בהתאם לכך כל מאמץ להתעלות מבחינה תודעתית היה חלק אורגני מהחיים, שהיו חלק אורגני מהדת. מה שקרה, אם כן, באלפיים השנים האחרונות (ובעיקר בשלוש מאות השנים הממש אחרונות), הוא שבו זמנית התרבו מאוד התחומים שמנותקים לגמרי מהשאיפה שלנו לדעת את החיים ואת האלוהים, והתרבו מאוד החומרים שמאפשרים לנו לשנות את התודעה שלנו.

ועוד דבר קרה: בשונה מהעבר הרחוק, כיום אין מסורות קדושות שמורות לנו איך ומתי ולמה להשתמש בחומרים משני תודעה. את הסומה והקיקאון נטלו אנשים בצורה מבוקרת, בזמנים מיוחדים, בהדרכת מומחים, למטרות מוגדרות. כיום, כפי שניתקנו את התחום הדתי מרוב החיים כך ניתקנו גם את תבונת המסורת שעטפה את תחום החומרים משני התודעה. אין לנו מסגרת תיאורטית לעניין, ואין לנו מומחים לו. ובעיקר, אין לנו כל אמת מידה לשיפוט מוסרי של מצבי תודעה.

למה הכוונה? כוונתי היא שאנחנו לא מסוגלים לתת לעצמנו דין וחשבון באשר לשאלה הפשוטה: מהו מצב תודעתי טוב או ראוי. אין לנו בכלל שדה אתי שכזה. בעוד, למשל, שבתחום זכויות היוצרים, בתחום המיני, בתחומי המלחמה בין מדינות, בתחומי היחס לבעלי חיים ועוד ועוד יש לנו מושג מהו טוב ומהו רע, חשבנו על העניין וגיבשנו דעה, הרי שאתיקה של תודעה אין לנו (לבד אולי מהרצון הדי בנאלי להיות "נורמלי").

כל הגורמים האלה מביאים למצב אבסורדי שבעוד שמותר לנו חוקית להשתכר ללא גבול, לקחת רטלין מותר לנו רק במרשם רופא, ואילו לעשן מריחואנה פשוט אסור. רבים כבר דיברו על האיוולת וחוסר ההגיון המוחלט שבאיסור על צריכת חשיש כאשר מאשרים במקביל ניקוטין או אלכוהול, אבל צריך להבין שהמצב הזה נגרם כתוצאה מחוסר מחשבה מוחלט באשר למעמד האתי של מצבי תודעה שונים. כלומר, שוב, השאלה היא: מה אנחנו רוצים?

חוסר הקדשת הדעת לנושא הזה מביא מצד אחד למדיקליזציה שלו – כאשר רופאים הופכים משום מה למי שקובע מה אמור להיות המצב התודעתי שלי – ומצד שני לקרימינליזציה שלו – כאשר השוק מוצף בחומרים לא חוקיים וצרכניו שרויים לא רק בבורות מוחלטת באשר לתוצאות נטילתם, אלא גם בחוסר יכולת להגדיר לעצמם מה ולמה הם רוצים שיעשה להם הסם. וכמובן, נוסיף לזה את הצביעות המתחסדת שמלווה את כל המצב הזה מצד הממסד הפוליטי והמשטרה. החברה המערבית המודרנית היא ללא ספק זו שמצד אחד ההיצע הנרקוטי שלה הוא הגדול אי פעם, מצד שני המחשבה המוקדשת לפן האתי של הנושא כמעט לא קיימת, ומצד שלישי על הכל מכסה מיצג שווה של דאגה לציבור, כאשר ברור לכל ש"המלחמה בסמים" אבודה.

אז מה אמרנו? אמרנו שתהליכי המודרניזציה והחילון עקרו את תחום השימוש בחומרים משני תודעה מהמארג המסורתי והאתי שלו, ובלית ברירה הפכו אותו ללא חוקי, ואת צרכניו ללא נורמלים (לחילופין מכיוון שהם בצלילות דעתם צורכים סמים, או מכיוון שכדי לצרוך סמים הם חייבים להראות לרופא שהם לא צלולים בדעתם). כמו בתחומים אחרים, גם כאן אנחנו מגלים שחסרה לנו תבונה פשוטה באשר לדרך הנכונה לגשת אל הנושא, להבין את השלכותיו, אפילו להמשיג אותו ולחשוב עליו. אנחנו זקוקים בדחיפות לפיתוח אתיקה של התודעה, שבמסגרתה ניתן את הדעת לשאלת מצבי התודעה הראויים והדרכים הראויות להגיע אליהם. עד אז חומרים מסוכנים כמו אלכוהול יופצו חינם, חומרים בריאים כמריחואנה יאסרו בחוק, ובכל מקרה לא נדע למה טוב לנו כל כך לברוח מהתודעה היומיומית שלנו, וחשוב יותר, למה רע לנו כל כך לחיות בה.

ונקודה אחרונה. בסופו של דבר, החומרים שאנחנו צורכים, כמו אלו שצרך יורפייב, לא שווים דבר ללא הכוונה שניצבת מאחוריהם. כפי שכתב יורפייב על הקוקטייל שהוא רקח: "מאחר שהוא רק מושא ההשראה, הרי כשלעצמו הוא משולל השראה מכל וכל". האדם הוא זה שאמור לתת דין וחשבון, קודם כל לעצמו, על מה שהוא מכניס לגופו. והאדם הוא זה שצריך לעורר השראה, קודם כל בעצמו, עם או בלי קשר לחומרים אותם הוא מעכל. ההשראה שאנחנו מחפשים כבר נותנת לנו רמז לנקודת המוצא שמביאה לצריכת חומרים משני תודעה, כמו גם לכיוון שאליו אתיקה של תודעה יכולה לכוון אותנו. והכיוון הזה… נדמה לי שזהו כיוון שיש בו גם עידון, גם אידאה, גם פאתוס, ומעל לכל גם רמז מטאפיסי.

—

פורסם בגיליון הראשון של כתב העת לפסיכונאוט. ערב ההשקה לגיליון יתקיים מחר ברחוב טורי זהב 8, ת"א.

על האתיקה של התודעה כתבתי בעבר בבלוג כאן, כאן וכאן, ובמאמר מוער באקדמות, כאן ב-pdf.

ההיסטוריה לא חוזרת על עצמה, אמר מארק טוויין, אבל היא מתחרזת. את הציטוט הזה מפיו של הסופר האמריקאי הגדול הביא פרופ' ג'פרי קרייפל (אוניברסיטת רייס שבטקסס – כאן ראיון שלי איתו) בהרצאתו בכנס הישראלי החמישי לחקר דת ורוחניות העכשווית שהתקיים לפני שבועיים. קרייפל נשא בכנס, שנערך בחסות התוכנית לדתות זמננו באוניברסיטת תל-אביב, את אחת מהרצאות המליאה, והוא ניצל את הבמה כדי לנסות ולערער עבור הקהל את תמונות העולם המטריאליסטית-גרידא שלו, זו שמאמינה, כדבריו, שמימן הוא גז קל נטול טעם וריח, אשר בהינתן מספיק זמן הופך לבני אדם.

קרייפל הביא את מארק טווין מפני שהאחרון חווה בחייו אירועים שהיה לו קשה מאוד להסביר. כך למשל, הוא חלם באופן מדוייק את ההלוויה של אחיו בדיוק שבוע וחצי לפני שהאח מת בתאונה. טווין כתב על המקרה הזה, ועוד כמה מקרים, מאמרים (שכיום נשכחו לחלוטין), וכינה את האירועים הללו "טלגרפיה מנטלית" (Mental Telegraphy). בכך הוא דימה את התופעה לטכנולוגיית העברת המסרים החדשנית ביותר בזמנו, בדיוק כפי שאחריו ידמו את המתרחש במחשבותינו לרדיו, יניחו שמחשבותינו מוקרנות על מסך מנטלי כמו בקולנוע, משם יעברו לטלוויזיה וממנה, בזמננו, ידמו כל אירוע נפשי למתרחש במחשב.

השימוש בטכנולוגיה כדי להסביר לעצמנו את עצמנו הוא תופעה מודרנית כמובן. בעבר השתמשו במטאפיזיקה, וישויות כגון "רוח", "נשמה" ו"ניצוץ אלוהי" היו זמינות לצורך תיאור פנימיות נפשנו. כאשר השפה הדתית חדלה לשמש עבורנו מקור בר סמכה להבנת העולם עברנו באופן מובן למה שהחליף אותה, כלומר למדע. השימוש במטאפורות טכנולוגיות הפך מאז המאה ה-19 למסורת בפני עצמה, עד כדי כך שנראה לנו טבעי לחלוטין לדמות את המתרחש בתוך ראשנו לליבת מחשב – בדיוק כפי שעבור טווין המוח היה מכשיר טלגרף. עם זאת המטאפורות האלה אינן מדוייקות יותר מאשר מילים כ"נשמה" או, לחילופין, "אנרגיה". אלו ואלו מתארות מציאות חידתית בעזרת מונחים מגושמים, משדות שיח זרים.

הכנס המדובר התקיים תחת הכותרת "יצירת מסורות בדת וברוחניות עכשווית", ועל כן אירח הרצאות שהתייחסו להמצאתן של מסורות. כמובן, כל מסורת הומצאה בשלב כלשהו, אלא שבעוד שבתולדות הדתות מסורות התפתחו בתהליך ארוך, על פני מאות ואלפי שנים, במעגלי הרוחניות העכשווית אנו יכולים להיות עדים לצמיחתן של מסורות בתוך עשרות שנים בודדות. את הדוקטורט שלי הקדשתי לצמיחתה של מסורת "המדיטציה היהודית", ובכנס דיברתי על מפעלו של ר' אריה קפלן בתחום זה. כאן אבקש לכתוב מעט על המצאתה של מסורת הכישוף שמהווה חלק מתופעת הנאו-פאגניזם.

נפתולי הכישוף בעידן הנאורות

על הנאו-פגאניזם דיבר המומחה העולמי לתחום, פרופ' רונלד האטון (אוניברסיטת בריסטול). האטון הציג את ממצאי חקירותיו באשר למקורות הפאגניזם המודרני, ובאופן ספציפי על מקורות הכישוף בן זמננו, כלומר שורשיה של האמונה העכשווית בדבר ליגה סודית של מכשפים שמחד נרדפו עד העת המודרנית על ידי הדת הממוסדת, ומאידך מעגליהם הנסתרים שמרו על גחלת תורת האוב והלחשים.

כיום מסתובבים בינינו יחידים לא מעטים הרואים עצמם כממשיכיהם העכשוויים של אותם מכשפים, אולם האטון הסביר שהמחשבה שהיתה אי פעם תנועה, ארגון או זרם דתי שעסקו ספציפית בכישוף היא נטולת כל ביסוס היסטורי. מדובר במסורת מומצאת.

על פי האטון תהליך הפיכתה של המאגיה העתיקה לזרם דתי התחיל דווקא בביטול החוקים נגד כישוף במהלך המאה ה-18. באותה תקופה מדינות אירופה ראו עצמן כיוצאות, בחסות תנועת הנאורות, מחשכת ימי הביניים. כחלק מהעניין נמחקו חוקים שונים שהבטיחו לעוסקים בכישוף גזרות ושפטים שונים ומשונים. כל זאת לאו דווקא מפני שאנשי הנאורות היו פלורליסטים במיוחד, אלא פשוט מפני שלפתע פתאום היה ברור להם שאין כישוף בעולם כלל. אי אפשר להעניש על מעשה שאינו קיים, ולא היה אלא להצטער על כל המכשפים והמכשפות שהועלו על המוקד בימי הביניים.

אולם בד בבד נוצר אז הרעיון שאותם אלפים שנשרפו חיים אמנם לא היו מכשפים ומכשפות (שהרי אין דבר כזה), אולם דווקא כן היו פגאנים, כלומר שרידים ימי-ביניימים של עבודת האלילים הקדומה. אותם עובדי אלילים היו מאוגדים כזרם דתי סודי וחתרני, וטוב אפוא עשתה הכנסייה שהתנגדה לנוכחותם. אמנם לא היה צריך לשרוף אותם, אבל בעיני אנשי הנאורות בוודאי אסור גם לקבל את דתם הפרימיטיבית.

והנה, צחוק עשה לנו שר ההיסטוריה: כריאקציה לנאורות עלתה בסוף המאה ה-18 תנועת הרומנטיקה, והרומנטיקנים, שאימצו ללא פקפוק את הנראטיב ההיסטורי על פיו המכשפים והמכשפות היו פגאנים, הפכו אותו על ראשו והתחילו דווקא להעריץ את אותה דת קסמים קדמונית. כעת הפך הכישוף לסמל רומנטי של דת טבעית, חופשית, דמוקרטית וליברטנית. במקום לדחות את המכשפים הפגאנים, הפכו אלה עבור הרומנטיקנים לגיבורי ההיסטוריה הימי-ביניימית. הם נחשבו ליחידי הסגולה החתרניים שזוהרם הפציע מבעד לעננים הדכאניים של שלטון הכנסייה, יחידים נועזים ששימרו מסורת עתיקה שהעמידה במקומם – הגבוה כמובן – את הרגש, הגוף, הטבע, ובשל כך גם נתנה לגיטימציה מוכשפת למין חופשי.

חזרה לטבע והעצמה נשית

שנות החמישים של המאה העשרים מארחות את התחנה הבאה בסיפור המסורת הכישופית המודרנית. אז כתב אנתרופולוג בריטי חובב בשם ג'רלד גרדנר ספרים שונים על כישוף ופאגניזם, ולמעשה עיצב את המסורת עבור העולם כולו. ספריו לא היו מבוססים רק על מחקר אקדמי, אלא, על פי עדותו, על פגישה שלו עם מעגל כישוף (coven) עתיק שנחשף בפניו. גרדנר טען שהדת הפגאנית-כישופית שרדה בסודיות עד ליום הזה, ושבזמננו היא סוף סוף יכולה לעלות על פני השטח. הוא הראה דוגמא אישית וייסד מעגלי כישוף משל עצמו. מכאן הדרך לתחייתה הפופולארית של הנאו-עוננות היתה קצרה.

בשנות השבעים המסורת המומצאת הזאת הפכה להצלחה עצומה, בעיקר בגרסה פמיניסטית שלה. כאן הכנסיות הפכו לא רק לאשמות בדיכוי החופש הדתי והמיני, אלא למגינות של עליונות הפטריארכיה. המכשפות הנרדפות נתפסו עתה לא רק כסמל רומנטי לחופש, אלא כקורבנות העיקריות של המיזוגניה המערבית, ולחלוצות התנועה הפמיניסטית.

יש להודות שמכשפות תמיד קושרו לחופש, ובעיקר חופש מיני, אולם לראיית רדיפתן כנובעת משובניזם קנאי אין ביסוס היסטורי. כפי שהאטון הבהיר, במדינות אירופאיות רבות הועלו על המוקד בעוון כישוף יותר גברים מנשים. בנוסף, בדיקה קרובה של מסמכי הכנסייה באשר למשפטי מכשפות מגלה שמרבית הפעמים מקור ההאשמות הראשוניות נגד אותן נשים – היה נשים (בדרך כלל שכנותיהן), ולא גברים. כל זה כנראה לא משנה, והנאו-פאגניזם העכשווי מלא בקבוצות שרואות בו כלי להעצמה נשית ודתיות חתרנית ושוויונית.

פונדמנטליזם פגאני

מסתבר, סיכם האטון, שמעולם לא היה קיימת דת פגאנית מגובשת, בעלת מודעות עצמית, ששרדה בסתר ועסקה בכישוף באירופה של ימי הביניים. לולא אנשי הנאורות שקבעו שכישוף הוא פגאניזם הרעיון לא היה קיים. בעוד שאלו גינו את המכשפים, הרומנטיקנים העריצו אותם, ומחצית השנייה של המאה העשרים דמותם הפכה לסמל פופולרי של חירות דתית, חופש מיני ופמיניזם. הנאו-פגאניזם היום משמש אפוא לא כתחיה היסטורית של עבר אבוד, אלא כביטוי של הכמיהות העמוקות של התרבות בזמננו. מדובר פחות בתנועה של דתיות חתרנית ויותר במראה מועצמת של זרמים דומיננטים בתרבות המערבית המודרנית. אולי דווקא משום כך התופעה אף יותר מרתקת: תסתכלו עליהם ותראו אותנו.

התופעה, אם כן, מענייינת מאוד מבחינה חברתית, אבל מה שמהווה מחקר תרבותי עבור אחד, הוא כאמור דת חיה ומקור להזדהות אידיאולוגית עבור השני. ספריו של האטון (העיקרי ביניהם The Triumph of the Moon) על מקורות הפאגניזם המודרני הצליחו להפוך אותו לשנוא נפשם של נאו-פגאנים רבים. קבוצות שונות של אלה (אולם יש להדגיש: לא כולם) מתנגדות מאוד לרעיון שהמסורת שלהם אינה לחלוטין, או לפחות ברובה, עתיקה ואותנטית. אלה מתעבים את האטון, כותבים נגדו ונגד מחקריו, וחלק אף מאשימים אותו שעבור מחקריו מערערי האלילות הוא מקבל כסף מהווטיקן.

נאו-פגאנים ותיקים, בהיותם שרויים בתחום, מכירים את טיעוניו של האטון, יודעים שיש אמת בדבריו, ובדרך כלל מקבלים את קביעותיו ברובן. מתנגדיו העיקריים הם אלה שהפכו לפגאנים זה מכבר, "חוזרים בתשובה" טריים. כאשר אלה מגלים פתאום שהנראטיב היסטורי של אמונתם החדשה מפוקפק, הם הופכים לעיתים לפגאנים פונדמנטליסטים אשר מחשיבים את האקדמיה כולה כבת חסותה של הכנסייה, את העולם המודרני כשבוי בין טלפיה של הפטריארכיה הדכאנית, ואת מסורות הנאו-פגאניזם כתורה למשה מסיני. והנה עוד כראייה לכך ששר ההיסטוריה ניחן לא רק בחוש הומור, אלא ברגישות ממזרית לאירוניה.

האם הנאו-פאגניזם מבוסס על אבק פיות בלבד? לא, טוען האטון. יש בו בהחלט יסודות של פגאניות וכישוף עתיקים. אולם ראיית הכישוף כמסורת מגובשת שהועברה על פני הדורות בשלשלת רציפה וסודית אינה נכונה. גם הפיכתן של המכשפות לגיבורות פמיניסטיות נעשתה ללא ביסוס אמיתי, וזאת למרות שמכשפות אכן היו סמל לנשיות עוצמתית ועצמאית. המסורת הנאו-פגאנית המודרנית מכילה, על כן, גרעינים עתיקים שעובדו והותאמו להווה ולצרכיו המשתנים. כמו כל מסורת כמובן. התהליך כאן פשוט מהיר יותר. ההיסטוריה הרי לא חוזרת על עצמה במדוייק, אלא מתחרזת.

—

פורסם במוסף 'ערב שבת' של מעריב, 14.6.13

הבלוג שלי באנגלית כבר מכיל לא מעט תרגומים של רשימות בעברית. אתם מוזמנים לקרוא ו/או להעביר למי שלא יכול לקרוא עברית: http://tomerpersicoenglish.wordpress.com/

בחודש שעבר חגגתי את יום הולדתי ה-39. באווירת המשבר ההכרחי שממתין לי באופק שנת הארבעים ניסיתי בעוונותי למצוא נחמה במדור האסטרולוגיה, לא משנה באיזה עיתון. מקריאה בפסקה הקצרה שהוקדשה לי (ולשאר תריסרית האוכלוסייה שחולקת איתי את מזלי) למדתי ש"השוורים זקוקים יותר מכל לביטחון רגשי ופיננסי", וזה לגבי נכון מאוד. טוב, אולי לא "יותר מכל", אבל לבטח הביטחון הרגשי והפיננסי שלי חשובים לי ביותר. עוד כתוב שם ש"אתם מנסים להשיג ביטחון חומרי ולהבטיח את עתידכם הכלכלי", וזה גם נכון מאוד, ובימים אלה של גזרות כלכליות לכל אורך ורוחב מזל שור, על אחת כמה וכמה. המדור, עם זאת, נותן סיבה שונה לעניין המתגבר שלי במצבי הכספי. על פיו הסיבה לכך היא "מיקום ונוס בבית הכספים שלכם עד תחילת יוני". אין לי אלא לקוות שמאמצע יוני יתרחק ונוס מבית הכספים שלי ויניח לי לדאוג מדברים אחרים.

הציטוטים הללו אכן הופיעו בסימן המזל שלי, והסיבה שכתבתי שהם ממדור האסטרולוגיה "לא משנה באיזה עיתון" היא מפני שזה באמת לא משנה. כולם יספקו לכם את אותו להג ריקני וכולל-כל. ונכון גם שבדיוק בגלל זה מאוד קל להתבדח על חשבונו של המדור האסטרולוגי בעיתון. אני לא מבטיח לחדול מכך לחלוטין (זה הרי באמת משעשע), אבל אנסה כעת לעבור לנימה רצינית יותר ולבדוק יחד איתכם את עומקו של העניין. זאת מפני שבעומקו של העניין פרסומו של ההורוסקופ השבועי בעיתון מייצג תופעה מעניינת וחשובה.

כפי שלמעלה, כך למטה

האסטרולוגיה היא אחד משדות הידע העתיקים ביותר. כבר באלף השני לפני הספירה חישבו בני אדם את גורלם על פי תנועות הכוכבים, והשיטות בהן הם עשו זאת הלכו והשתכללו עם הזמן. למצרים העתיקים היתה אסטרולוגיה, כמו גם לחיתים, לאנשי נינווה, ליוונים, ואם נרחיק נגיע גם להודים ולסינים ממזרח ולבני המאיה ולאצטקים במערב. בתחילה היו הכוכבים נחשבים לאלים בפני עצמם, והשפעתם על האנושות היתה על כן הפגנה של רצונם האלוהי: הם פשוט התערבו בחייהם של בני האדם להנאתם. עם הזמן הפכו הכוכבים לישויות בעלות מטען של קדושה, אבל ללא רצון משלהם, והאסטרולוגיה הפכה ל"שיטה", כלומר למערכת של חוקים שמתוכם ניתן לגזור תולדות.

בשלב זה התובנה המרכזית שהנחתה את האסטרולוגים היתה הקביעה ש"כפי שלמעלה, כך למטה", כלומר שקיים קשר אנלוגי, של הקְבלה, בין עליונים לתחתונים, כך שהראשונים משפיעים בתנועותיהם על התחתונים. יש לשים לב: אין מדובר כאן בהשפעה סיבתית, בדרך של הפעלת כוח מצד אחד לצד שני, שבעקבותיו הצד השני משתנה. מדובר בשינויים שנגזרים פשוט משום הדמיון הצורני-תבניתי שבין ההיררכיה השמימית של הישויות העליונות (הכוכבים), לבין השלבים התחתונים של אותה היררכיה, כאן על פני האדמה (העמים, המשפחות, הפרטים).

בעבר האסטרולוגיה היתה מורכבת משלושה תחומים נבדלים: אסטרולוגיה הוררית (horary, משורש המילה "שעה" בלטינית), שבמסגרתה האסטרולוג מנסה לענות על שאלה ספציפית על פי השעה המדוייקת שבה היא נשאלה; אסטרולוגיה אלקטיבית, שבה האסטרולוג מנסה להכריע מתי טוב ביותר להתחיל במהלך מסויים (נישואים, עסקה, מסע, מלחמה); ואסטרולוגיה נטלית (natal, כלומר הקשור בלידה), שבה משתמשים במערך הכוכבים ברגע לידתו של אדם בכדי לקבוע את אופיו וגורלו. התחום האחרון הוא זה ששרד את מבחן הזמן ומופיע לשימושנו בעיתוני סוף השבוע. יש לציין, עם זאת, שלפני המאה העשרים מעולם לא נערכו תחזיות אסטרולוגיות עבור מזלות, כלומר עבור חלקי אוכלוסייה כלליים, ולא עבור אנשים פרטיים.

רבע מהאוכלוסייה

ואכן, דווקא ההבדלים בין האסטרולוגיה העתיקה לבין זו המודרנית יכולים ללמד אותנו דבר או שניים על אופיינו וגורלנו. כך למשל, מובן שהמודל הגאוצנטרי, זה שבו הוצב כדור הארץ במרכז מערכת השמש, פשט את הרגל והוחלף – בעקבות ממצאי המדע המודרני – במודל ההליוצנטרי. האסטרולוגים המודרניים עוקבים בדריכות אחרי הגילויים המדעיים, וגם ההכרזה, לפני כשבע שנים, שפלוטו אינו כוכב לכת אמיתי אלא גוף שמימי קטן יותר עוררה פולמוס נרחב בחוגי האסטרולוגים, אשר ניסו להבין מה משמעות הדבר עבורם ועבור לקוחותיהם. האסטרולוגיה, אפוא, כמו כל מסורת עתיקה, מתאימה את עצמה להווה על מנת להישאר רלוונטית.

את המודל של ההשפעה האנלוגית בין עליונים ותחתונים מחליף כיום עבור אסטרולוגים רבים מודל המסתמך על חשיבתו של חוקר הפסיכולוגיה קרל יונג, על פיו הקושר אותנו עם הכוכבים שלנו הוא דפוס המציאות עצמה, כלומר מצב התופעות כולן ברגע נתון. את המצב הזה ניתן "לקרוא" בצורה אינטואיטיבית, בדיוק כפי שקוראים בקפה או בכתם רורשך, ועל ידי כך לחלץ מידע אודותנו מתוך התת-מודע (או, עבור יונגיאנים אדוקים, מתוך העל-מודע). כאן הכוכבים חדלים להיות גופים שמימיים שמשפיעים עלינו בסיבוביהם, והופכים להיות נקודות ייחוס שמרכיבות חלק מתמונה כללית אשר ניתן להבין מתוכה תובנות לגבי עצמנו. שוב ניכרת במקרה זה השפעת החשיבה המודרנית על האסטרולוגיה.

ואכן, אלמלא התאימה עצמה האסטרולוגיה לזמננו, ספק אם היא היתה עד כדי כך פופולרית כיום. אחרי שפל עמוק במאות הי"ח והי"ט, חדרה האסטרולוגיה בחזרה לעניין הציבורי בראשית המאה העשרים, והפעם לא כתורת סתרים הנצורה אצל יודעי ח"ן אלא כתופעה המונית. טורי אסטרולוגיה התחילו להופיע בעיתונים בשנות השלושים, ועד שנות השישים העקרונות הבסיסיים של האסטרולוגיה היו מספיק מוכרים כדי שהיפים זרוקים ישירו על "עידן הדלי" (The Age of Aquarius) בציפייה משיחית של אופטימיות קוסמית.

סקרים מראים שכיום כרבע מהאוכלוסייה במדינות מערביות מודרניות מאמינים שקיים קשר בין מצב הגורמים השמימיים לבין אופיו וגורלו של הפרט, ודפי האסטרולוגיה בפורטלים אינטרנטיים הם מרושמי הצפיות הגדולים ביותר. עד כדי כך משפיעים הכוכבים על חיינו שאחרי הבחירות האחרונות, ב-22 לפברואר, טרחה אשת השר האנרגיה והמים סילבן שלום לעדכן את עוקביה בטוויטר ש"מרקורי התחיל בנסיגה נוספת, למשך חודש, מה שאומר שהממשלה תקום בנסיגה." והנה, אכן כך היא קמה.

המטאפיזיקה של הכסילים

התופעה, אם כן, רחבת היקף והשפעה, ומעניין לנסות להבין איך היא משפיעה על חיינו. הרשו לי לגייס לעזרתי לצורך כך את תאודור אדורנו (1903-1969), הפילוסוף הנאו-מרקסיסט, חבר אסכולת פרנקפורט, אשר יחד עם עמיתים כמקס הורקהיימר והרברט מרקוזה ביקר במחצית המאה העשרים בשיטתיות את החברה המערבית המודרנית. במאמר מעמיק (The Stars Down to Earth) הוא תוקף את תופעת האסטרולוגיה, ומנסה להבהיר למה היא משמשת בתרבות המערבית, ולמה היא לדעתו מסוכנת.

אדורנו מכנה את האסטרולוגיה "המטאפיזיקה של הכסילים", אולם הוא מבין היטב שלא רק חוסר אינטליגנציה עומד בבסיס הכמיהה להבנת חיינו מתוך הכוכבים. על פי אדורנו החיים במסגרת השוק הקפיטליסטי מתאפיינים במגמות של חיפצון ומיצרוך, דהיינו הפיכת חיינו וכל הקשור בהם לחפצים ומצרכים. כל שלם מפורק לחלקים, כל ערך מקבל מחיר. כסף הופך להיות המדד היחיד לאיכות, ואף לחיים הראויים לחיותם. במצב כזה, טוען אדורנו, מתבצעת תגובת-נגד רפלקסיבית מצד האדם, שבמסגרתה הוא מטעין את המציאות בעניין וחשיבות. יש כאן היפוך משלים: אם השוק החופשי רוקן את עולם הרוח מערך, אנחנו נטעין את החומר הדומם במשמעות. מכאן אנחנו מגיעים עד להענקת עומק ותוקף על חיינו לדבר הדומם, הזר והמנוכר ביותר שיש: לכוכבים שבשמיים.

זאת ועוד: האסטרולוגיה דומה לפסיכולוגיה בכך שהיא מגלה לנו (לכאורה) את יסודות נפשנו, אולם היא שונה ממנה בכך שהיא אינה מאתגרת אותנו. היא מחזקת הגנות, ולא מערערת אותן. הדמות הנשקפת לנו מההורוסקופ היא מעניינת ומחמיאה. אנחנו לכאורה אקטיבים: חותמים על עסקאות, יוצאים למסעות, מנהלים קשרים רומנטיים סדרתיים. אולם למעשה ההורסקופ דווקא שולל מאיתנו אקטיביות ואחריות: הוא מורה לנו כיצד לנהוג, מפתח בנו תלות כלפיו, ומרדד אצלנו בהכללותיו את כושר הניתוח של המציאות. אנחנו מתפתים להאמין לממבו-ג'מבו האסטרולוגי מכיוון שההורוסקופ מציג אותנו כגיבורים בסרט. אלא שבלא לשים לב אנחנו מאפשרים לאסטרולוג להיות הבמאי.

אדורנו מבקר את ההשפעה הדכאנית שיש לאסטרולוגיה על החופש שלנו. לדידו האסטרולוגיה מבנה בנו דפוס מחשבתי על פיו כל מה שניתן לעשות בזמן מסויים הוא להתאים את עצמנו עד כמה שנוכל לתנאי המציאות שנכפים עלינו. הכוכבים החליטו שהשבוע לא כדאי לצאת למסע, ועלינו להחליט אם להילחם בהם (ללא סיכוי) או לוותר על התוכניות ההרפתקניות שלנו. את תנאי הקיום אין לשנות, ומה שנותר הוא להגיב אליהם בצורה פרטית, להיכנע ולנסות "להסתדר". בכך מעודדת האסטרולוגיה קונפורמיזם ופאסיביות.

כמרקסיסט קושר אדורנו גם את זה לשוק החופשי, ומסביר שבדיוק כמו האסטרולוגיה, גם הקפיטליזם משכנע אותנו שאין מה לעשות באשר לתנודות השוק ושגיונותיו. ראו את נימוקי הממשלה הנוכחית: "היד הנעלמה" קבעה שחייבים להעלות מיסים לכולנו (אבל פחות לעשירים), ועלינו להתאים את עצמנו לתנאי המציאות שנכפים עלינו. מתוך הרגל לציית לכוכבים אנחנו גולשים לציות עיוור לכוחות הכלכליים שסביבנו: את אלה ואת אלה אנחנו לא מבינים, את אלה ואת אלה אנחנו לא יכולים לשנות, ומול אלה ואלה נותר לנו רק לכופף את הראש ולענות אמן. פלא שג'ודי ניר מוזס שלום מאוהבת בכוכבים?

—

פורסם במוסף 'ערב שבת' במעריב, 31.5.

'קשר מסוכן': דינמיקת ההתעצמות של תנועות המקדש בישראל ומשמעויותיה: לרגל צאתו של דו"ח מיוחד שהכינו עמותות 'עיר עמים' ו'קשב' על המצב בהר הבית והתנועות המבקשות לשנות את הסטטוס קוו על ההר יתקיים רב שיח על הנושא בערב מיוחד במשכנות שאננים (אודיטוריום דה-בוטון, מרכז הכנסים אדנואר). הרב יהודה גליק, העיתונאי דני רובינשטיין, מנכ"לית קולך חנה קהת, פרופ' אלחנן ריינר ואנוכי הק' נדבר ונתפלמס על הנושא. פרטים באתר 'עיר עמים' ובאירוע בפייסבוק. הקהל הרחב מוזמן.

הכנס הישראלי לחקר דת ורוחניות עכשווית הוא כבר מוסד מבוסס בישראל. זו לו השנה החמישית ברציפות שהוא מתקיים, ומושך אליו חוקרים מהארץ ומהעולם. הכנס נהגה ונוסד על ידי פרופ' עפרה מייזלס וד"ר מריאנה רוח-מדבר, והתקיים עד לשנה זו באוניברסיטת חיפה (בעבר כתבתי על הכנס הראשון, השני והשלישי). השנה העבירו עפרה ומריאנה את הלפיד לאוניברסיטת תל-אביב, ולשני יושבי הראש החדשים שלו, פרופ' רון מרגולין וד"ר אייזיק לובלסקי. ביקשתי מהם לענות על כמה שאלות עבור קוראי הבלוג, אך ראשית אציג אותם:

רון מרגולין הוא פרופסור למחשבת ישראל באוניברסיטת תל-אביב, ועומד (לסירוגין, יחד עם ד"ר נחמה ורבין) בראש התוכנית לדתות זמננו (ג"נ: בכך אני כמובן עובד תחתיו שם). הוא מומחה לתנועת החסידות, וספרו האחרון, הדת הפנימית, עוסק במופעים של הפנמה דתית בדתות העולם ובתולדות היהדות..

ד"ר אייזיק לובלסקי הוא מומחה לאזוטריה המערבית, ומרצה באוניברסיטת תל-אביב. ספרו האחרון, הודו השמימית (Celestial India), עוסק באגודה התיאוסופית ותרומתה למאבק הלאומי ההודי.

ובכן, הכנס השנה מתקיים בפעם החמישית, אולם לראשונה בתל-אביב. האם לבד מהמיקום החדש יש בשורה נוספת בכנס הנוכחי?
רון ואייזיק: אנחנו מוקירים ומעריכים מאד את עבודתן של עופרה מייזלס ומריאנה רוח-מדבר, מייסדות, יוזמות ומארגנות הכנס שהתקיים באוניברסיטת חיפה בכל ארבע השנים האחרונות. באשר אלינו, החלטנו כי מתכונת הכנס, לאחר שעבר לאוניברסיטת תל אביב, תישא אופי מעט שונה, ותהיה מרוכזת בהרצאות בעלות אופי מחקרי מובהק. שאיפתנו להרחיב את העיסוק בתחום מחקר מרתק זה בתוך המסגרת האוניברסיטאית, ככל דיסציפלינה אחרת הנחקרת ונלמדת בין כתלי האקדמיה. בנוסף, אנו מעריכים כי מיקומה המרכזי של אוניברסיטת תל אביב תעניק גוון ייחודי לכנס, ומקווים כי אכן זה יהפוך לאבן שואבת לחוקרי "העידן החדש" גם בשנים הבאות.

הרוחניות העכשווית נמצאת כיום בכל מקום, ומשפיעה גם על מעגלים שאינם לכאורה קרובים אליה. איך לדעתכם יכול לתרום המחקר האקדמי של התופעה להבנת תהליכים רחבים בחברה המערבית המודרנית, כלומר לא רק לבחינת התנועות הרוחניות החדשות, אלא הרבה מעבר אליהן?
אייזיק: לתפיסתי, תופעות היסטוריות רבות נמדדות ונחקרות בשימוש בכלים מיושנים או מוגבלים מעצם טבעם. המחקר המתבצע באוניברסיטה נוטה פעמים רבות להתעלם מגורמים "אישיים", או "רוחניים", ואף לזלזל בהם כלא רציניים. מניסיוני, רבים המקרים בהם דווקא הפן הדתי או הרוחני המאפיין אדם, תנועה, או חברה שלמה, הוא זה העשוי לספק לנו כחוקרים הסבר מדויק ומעמיק יותר מאחרים על הסיבות שבשלן אירועים כאלה ואחרים התרחשו. בהתאם, הבנת החברה המערבית המודרנית מורכבת אף היא מרבדים מגוונים, ופשוט בלתי אפשרי להתעלם מפריחת הדת והרוחניות בעשרות השנים האחרונות ומההשפעות הנרחבות של תופעה זו על מגוון מעגלים: פוליטיים, כלכליים, סוציולוגיים והיסטוריים.

אחד הדברים המעניינים במחקר האקדמי בתחום הזה הוא שהוא משפיע עליו. דהיינו לא פעם קוראים מושאי המחקר (ה"רוחניקים") מחקרים, ומגיבים אליהם. אפשר לראות זאת בברור בנוגע למחקריו של רונלד האטון על הנאו-פגניות, שגם ידבר בכנס. האם לדעתכם אנחנו כאקדמאים צריכים להתייחס לכך? האם יש עלינו אחריות מיוחדת כתוצאה מההשפעה שלנו על המחקר, או שאין לנו אלא לעשות את עבודתנו ללא התחשבות במי שקורא אותה ומה שהוא יעשה איתה?
אייזיק: נדמה לי שאפקט ההדדיות הזה מתקיים בכל תחומי המחקר שנושאם הוא בני אדם, הלא כן? עם זאת, כיון שמחקר הרוחניות מערב רכיבים ייחודיים, וביניהם גם רגש, מיסטיות וחווייה דתית, הרי שבאמת עלולים לעתים להיווצר צמתי השפעה מעין אלה בתחום שלנו, אולי יותר מאשר באחרים. להשקפתי, חוקר רציונליסטי אמור להתעלם מהשפעות "חיצוניות", ובוודאי שלא לאפשר להן להשפיע על מחקרו. יחד עם זאת, עבור חוקרים העוסקים בחקר התרבות העכשווית, ברור שניתן להעשיר את המחקר דווקא בשל הקשר הישיר יחסית עם ה"רוחניקים". באופן אישי, כאשר קשר כזה נוצר, אני משתדל לבחון אותו באופן אובייקטיבי: האם הוא מפרה? האם הוא מספק לי זוויות תצפית שאיני יכול להגיע אליהן באופן עצמאי? האם החווייה הרגשית-דתית, האופיינית לעוסקים בעידן-החדש, מאפשרת לי, כחוקר, לבחון אותה באופן מכבד אך שכלתני? אלה השאלות המרכזיות אתן אני מתמודד במחקר בתחום זה.

רון: אני רואה בהשפעה של חוקרים על ההתפתחות של הרוחניות בדורות האחרונים יתרון גדול לתחום זה. ההיסטוריה של התופעה הזו ארוכה – ממכס מילר בשלהי המאה ה-19, וויליאם ג'ימס בראשית המאה ה-20, עבור דרך מירצ'ה אליאדה ועד חוקרים בני ימינו. אולי אחד התחומים הבולטים ביותר בהם המחקר במדעי הרוח תרם באופן ישיר ומשמעותי לחיים ולתרבות עצמה היה תחום זה של חקר הדתות והרוחניות. מובן מאליו שמצב עניינים זה מחייב לדעתי אחריות רבה יותר מצד החוקר מאשר בתחומים שאין להם כל השפעה על החיים, יש מי שראו זאת כך, והיו מי שלא אכפת היה להם טיב ההשפעה של עבודתם על בני אדם החיים סביבם. זו סוגיה עמוקה ואף כאובה, שהרי תופעת הכתות, שהיא חלק מן הרוחניות החדשה, כרוכה הייתה בעבר וגם בהווה בתופעות בעייתיות ביותר מבחינה מוסרית, והחוקרים הם אלו שיכולים להצביע יותר טוב מכל אחד אחר על הסכנות שבצד היתרונות. חוקר אחראי צריך להתמודד גם עם הבעיות, עקרון הנייטרליות מקורו בהשתחררות מהטלאולוגיה שמנעה את התפתחות מדעי הטבע, אולם העיסוק במדעי הרוח הוא עיסוק מסוג אחר ואי אפשר לנתקו מממדים של שיפוטיות.

מחקר הרוחניות העכשווית הוא בסך הכל תחום צעיר, אם כי זה מובן, בהתחשב בכך שמדובר בתופעה צעירה. אולם מחקר האיזוטריקה המערבית, שדה ידע בן אלפי שנים, גם הוא צעיר מאוד, ונמצא בהתפתחות מואצת רק בעשור האחרון. איך תוכלו להסביר את ההתעלמות המחקרית מהתחום הזה זמן רב כל כך?
אייזיק: אם נעמיד דברים על דיוקם, הרי שמחקר האזוטריה המערבית משגשג ברחבי העולם המערבי כבר משנות השישים של המאה ה- 20. נכון שבישראל התחום בחיתוליו, והדבר מצער אותי מאד. האקדמיה הישראלית לא רק ש"מתעלמת" מעיסוק בתחום זה, אלא פשוט לא מתייחסת אליו כמעט בכלל. הדבר נובע ממספר סיבות: חוקרים רבים חוששים שזיהוים עם תחומי המחקר של "העידן החדש" יצבע אותם בגוונים של חוסר רצינות. חוקרים אחרים פשוט לא מתעניינים בנושא, ותקועים עדיין באפיקי מחשבה מיושנים, שאולי התאימו למחקר האקדמי של המאה ה- 19, אך כבר ננטשו מזמן ברוב האוניברסיטאות המכובדות בעולם. בנוסף, המערכת האקדמית בישראל בסך הכל משקפת את הבעייתיות והפרובינציאליות הקיימות בכל תחום בארץ.

הדברים ידועים ואין טעם ב"קיטורים" חסרי משמעות, אך רק כדי להדגים את הסטגנציה האקדמית בישראל, מעניין לראות שעדיין אחוזים גבוהים ביותר של עבודות הדוקטורט בהיסטוריה חוזרות ועוסקות מדי שנה בקשת נושאים מצומצמת ביותר, ובעיקר בתולדות העולם המערבי במחצית הראשונה של המאה ה- 20. זה די מדהים, בהתחשב בכך שרוב החוקרים פשוט ממחזרים לדעת לא רק את עצמם, אלא גם את אותם תחומים לעוסים, בהם נדמה כי הכל כבר נכתב, ובכל זאת, המכניזם הפשטני הזה ממשיך לקבוע את הדרך, השיטה והמדד להצלחה: חוסר העזה, חוסר מקוריות, חשש מהיתפסות כשונה, ובקיצור – קיבעון מחשבתי, המתבטא אכן גם בתקצוב וביחס הכללי של הממסד האקדמי לחוקרים כמונו. לתקוותי, אנשים כמוך (תומר) וכמוני מהווים את "דור המדבר". אני מעדיף להחזיק בתפיסה אופטימית זו מאשר לבכות את מצבה הירוד של המחשבה החופשית באקדמיה הישראלית של שנת 2013.

בהמשך לכך, פעמים רבות נדמה שחוקרים של הרוחניות העכשווית מתעלמים משורשיה במסורת האיזוטרית המערבית, ומעדיפים לקשור אותה בצורה טוטלית ליבוא רעיונות מהמזרח. איך אתם מסבירים תופעה זו?
אייזיק: אני מניח שגם מספרם של החוקרים המכירים ומעריכים את חשיבות המפגש בין מזרח למערב ב- 200 השנים האחרונות מצומצם למדי בישראל, לא כל שכן אלה הבקיאים גם במסורת האזוטרית המערבית. הדבר נובע להערכתי מהיעדרה של דיסציפלינה מחקרית מסודרת ומוסכמת בחקר מדע הדתות. התחום הזה נוטה לאקלקטיות ומערב גישות מגוונות. מצד אחד, זה מצוין, כיון שהסטודנטים והחוקרים העוסקים במדע הדתות מגיעים באמת משלל כיוונים: אנתרופולוגיה, סוציולוגיה, היסטוריה, פילוסופיה ועוד. מצד שני, הדבר פוגע באפשרות האחדתו של גוף ידע מסודר, אותו כל חוקר או חוקרת חייבים להכיר כבסיס בלתי ניתן לערעור. אני משער שאילו כל חוקרי העידן החדש היו מקבלים הכשרה היסטורית-פילוסופית מסודרת ולומדים באופן מעמיק את המחשבה הדתית האירופית של 2000 השנים האחרונות, שאלתך הייתה נעשית מיותרת.

מה היחס שלכם לחוויות רוחניות, לא כביטוי אישי של המסע הרוחני הפרטי שלכם כמובן, אלא כעזרים – או שמא מכשולים? – בחקר התופעה הנידונה? האם תרגול מדיטציה עוזר בהבנתה? האם ההשתתפות בסדנה של שחזור גלגולים עוזרת במחקר הנוגע לה? האם הליכה למתקשרים יכולה לשפוך לנו אור יקר ולתת לנו תובנות על התופעה, שרק על ידי בחינתה מרחוק וראיונות עם חבריה לא היינו מקבלים?
רון: ברור שלהתנסויות של החוקרים יש משמעות. האם אפשר להבין מה זו מיסה נוצרית בלי להכנס פעם לכנסיה ולראות מה מתרחש במיסה? יחד עם זאת מובן מאליו שביקור שלי בכנסיה בזמן המיסה איננו זהה למה שחווה מאמין קתולי אדוק שהולך בקביעות כל שבוע למיסה ומאמין שהוא אוכל מבשרו של ישו ושותה מדמו. המחקר בתחום הדתות והרוחניות צריך לשלב לימוד טקסטים, ידע היסטורי, תצפיות, התנסויות, ראיונות, כל דבר שמאיר את התופעה. אי אפשר לסמוך על פן אחד אך לעתים עומדים לרשותנו רק טקסטים בעקר כשמדובר בתופעות היסטוריות או רחוקות. באותה מידה יש לזכור שאי אפשר להגיע להבנות מקיפות רק מתוך התנסויות אישיות שהרי החוקר או החוקרת חייבים גם מבט חיצוני וביקורתי – אחרת אין הם עוסקים במחקר.

איך אתם רואים את שדה הרוחניות העכשווית בארץ? האם יש כאן בשורה אמיתית?
רון: לדעתי אחת ממטרות הכנס היא לקבל מושג יותר שיטתי על הרוחניות העכשווית בארץ בזכות ההרצאות השונות, המגוונות והעדכניות שיהיו בו. זו הזדמנות למפגש חי עם חוקרים שונים שהפגשתם יחד תאפשר אולי מבט פנורמי רחב יותר ממה שיש לכל אחד באופן אישי. אני מניח שאתה שואל האם לרוחניות העכשווית בישראל יש בשורה אמיתית. לדעתי זה תלוי במידה ותמשיך להיווצר אינטרגרציה ייחודית לישראל בין רוחניות יהודית ורוחניות שמקורה בעולם ההודי, הבודהיסטי ומקומות נוספים. בשורה חדשה היא תוצר של שילוב בין המקומי לעולמות אחרים. יש התחלות כאלה אך הן צריכות להתמודד עם מסורות שמרניות למדי של היהדות מצד אחד והתרבות הישראלית החילונית מצד שני. בינתיים אנחנו טובים בייבוא.

מה דעתכם על האפשרויות שהרוחניות העכשווית מציעה ליהדות זמננו? האם תיתכן הפרייה הדדית שתיצור תרבות או דת יהודית בעלת ערך מוסף?
רון: מבחינתי זהו האתגר הגדול לרוחניות העכשווית בישראל. החייאת הדת היהודית הסובלת מהתאבנות רוחנית באמצעות המפגש שבין יהדות ויהודים לבין היבטים שונים של הרוחניות העולמית. היהדות היא דת קהילתית מאד וקהילתיות זו גם השפיעה על תופעות שונות ומוכרות בחברה הישראלית. קהילתיות יכולה להיות דבר מעיק ביותר, במיוחד בעולם אינדיבידואליסטי בו אנו חיים, אולם בהיסטוריה של היהדות היו שלבים בהם הפכה הקהילתיות היהודית לבעלת עוצמות רוחניות. דבר זה התרחש בחלק מן העדות החסידיות מאז שלהי המאה השמונה עשרה, בחבורות מקובלים כמו זו שהתקיימה בצפת במאה השש עשרה, בחוגים מסויימים בימי חז"ל וכדומה.

הרוחניות העכשווית היא הסיכוי של היהדות והקהילתיות היהודית להתחדש ולשוב לשמש מקור להעצמה רוחנית לחברים בקהילה הזו. היפתחות של יהודים לטכניקות מן המזרח, למדיטציות, לקשב לגוף של היוגה ותורות תנועה מזרחיות אחרות, או למשל לריקוד הסופי, היא פתיחות לממד שחסר ביהדות. מצד שני מדובר גם בגם דרכים רוחניות ששילובן עם היהדות יכול להובילן למקומות חדשים. להפוך את הרוחניות לדרך לשינוי החברה והעולם ולא רק דרך להעצמת היחידים בגלל היתרון של הפניה היהודית אל החברה שהוא גם חסרונן של רוב הדרכים המזרחיות (למרות שרוב המתרגלים שלהן מכחישים זאת). אם היהודים ישתחררו ממסורתיות היתר שלהם המשתקפת בעריצות של ההלכה שהפכה מחסום בפני פתיחות ושילוב עם עולמות רוחניים אחרים, יש סיכוי שמשהו טוב יקרה.

—

הכנס הישראלי החמישי לחקר הדת והרוחניות העכשווית יתקיים כאמור באוניברסיטת תל-אביב ב-28-29 למאי. כאן התוכנייה. אין צורך בהרשמה מראש. כדאי להגיע.