נפתח בשריד מהמסע האחרון שלי בהודו: ה-Times of India מביא (18.2.12) את דבריהם של ארכיאולוגים הינדים שמתלוננים על כך שבעוד ש"ארכיאולוגים באירופה" כבר גילו את מקום לידתו המדוייק של ישו, את הצלב עליו נצלב, את ביתו של פטרוס הקדוש ואף עצמות של "ענקים שהתקיימו לפני מלכותו של דוד", הרי שבהודו לא נעשו מספיק מאמצים כדי למצוא ראיות לקיומו של קרישנה, שבהתבסס על הסיפורים בפורנות ובמהאברתה ניתן להבין שהוא התהלך על אדמת תת-היבשת. על כן נחשב האל רק ל"דמות מיתולוגית", ר"ל. הארכיאולוג המרואיין בכתבה גורס שתגבור לימודי הארכיאולוגיה יפתור את הבעיה.

בעוד תחושת הנחיתות מול המערב המבוטאת כאן שגורה למדי בהודו, הערבוב המגוחך בין מיתולוגיה למדע דווקא חריג כאשר מדובר באנשים משכילים ובעיתון רב-תפוצה שכזה (מדובר במעין ידיעות אחרונות של הודו). בקרב האליטה המשכילה בהודו קיימת פעמים רבות דחייה של האמונה הפשוטה באלים, והיא תחזיק בגרסה מתוחכמת ומונותאיסטית יותר של הינדואיזם (בדרך כלל עיבוד של אדוויטה ודאנטה), או במקרים קיצוניים יותר תהיה אתאיסטית, ואף אנטי-תאיסטית. גם המשכילים הרבים שמאמינים באלים (ויש כאלה, ב"ה) לא יגרסו שקרישנה התהלך, מילולית, ממש, על פני האדמה, או גם אם כן, שאפשר למצוא ראיות ארכיאולוגיות לכך.

אבל הסיפור האמיתי כאן הוא קריאתו של המדע לתת כתף ולסייע לאמונה: אנא, מבקש הארכיאולוג, תנו לי כוח אדם ומשאבים כדי לגלות ממצאים ולהוכיח את קיומו של האל, קרישנה. את ישו כבר הוכיחו, ולמה לאל שלנו לא מגיע?

ואם לא ארכיאולוגיה, אז פיזיקה תת-אטומית

מעניין לעניין באותו סוג של עניין. הממצאים המוזרים והקונטרה-אינטואיטיבים של מכניקת הקוונטים משמשים כבר עשרות שנים כתימוכין (רעועים וחסרי יושר אינטלקטואלי) לתפיסות ניו-אייג'יות שונות, ורבים וטובים הצליחו לשכנע את עצמם ואחרים ש"התודעה קובעת את המציאות" (למשל) על ידי העלאתו (באוב? לא ברור) של החתול של שרדינגר, או "להוכיח" ש"הכל קשור להכל" על ידי פנייה לתיאוריות שמתארות בצורה דומה את העולם התת-אטומי. מרב המכר העולמי הטאו של הפיזיקה ועד לשובר הקופות בליפ, תמיד היה אפשר לסמוך על חוסר הבנתנו המוחלט בקוונטים כדי להבהיר לנו איך משהו אחר שאנחנו לא מבינים באופן מוחלט אכן מתקיים.

והנה, נראה שרבנים אורתודוקסים שונים התקנאו בניכוס הניו-אייג'י של הקוונטים, והם אינם מתכוונים לתת לגויים להינות לבד מאוצר בלתי-נדלה זה של אפולוגטיקה תיאולוגית. בגיליון החדש של כתב העת Tradition (שעדיין לא עלה לאתר כתב העת), שיוצא לאור מידי ה-RCA (הסתדרות הרבנים באמריקה), מנסה הרב דוד בלייך (J. David Bleich), בתגובה לנדנודיו החוזרים ונשנים של נתן סליפקין, להשתמש בחלקיקים תת-אטומיים כדי לתמוך בעמדת חז"ל על פיה ישנם יצורים שנוצרים באופן ספונטני, כלומר לא על ידי פרייה ורבייה.

למה זה חשוב? ובכן, בין שאר אבחנותיהם הלא-כל-כך-מדוייקות על המציאות, גרסו חז"ל שכל מני יצורים מסוגלים להתקרץ משום דבר. או כמעט משום דבר – נדמה לי שהרשימה כוללת היווצרותם של כינים מזיעה, עכברים מעפר וסלמנדרות מאש. עניין הכינים משמעותי במיוחד, משום שיש לו השלכות הלכתיות, שכן אם מדובר ביצורים שנולדים מזיעה, מותר להורגם בשבת (בניגוד ליצורים שנולדים מתוך הפרייה מינית).

כך יוצא שהרמב"ם, שידיעותיו על עולם החי היו כנראה רק קצת יותר טובות מאלה של חז"ל, קבע כי "מותר להרוג את הכינים בשבת מפני שהן מן הזיעה", והחרה-החזיק אחריו בעל השולחן ערוך. כיום רוב הרבנים האורתודוקסים דבקים בהלכה הזו, וזאת למרות שהטעם שמוביל את חז"ל לפסיקתה הופרך כבר בראשית המאה ה-18 על ידי המדע המודרני, בעודו בחיתוליו – דהיינו, גילו שכינים אכן פרות ורבות, ולא נוצרות מזיעה (ראו סיכום קצר של הסוגייה כאן, ואת נימוקי הרב שרלו להיתר הריגת כינים בכל זאת בשבת כאן).

ישנם יהודים שומרי מצוות כיום, שייוצגו ארכיטיפית להלן על ידי נתן סליפקין, שהשלימו עם כך שחז"ל לא ידעו הכל על העולם. לכאורה עניין פשוט – למה שחז"ל ידעו כיצד נוצרות כינים? בנוסף, העמדה הזאת כלל לא חדשה, וכבר גדולים כרמב"ם והפחד יצחק גרסו שחז"ל מסוגלים לטעות באשר לאופי העולם הטבעי. אבל כיום, כשהמחקר המדעי מערער בצורה חסרת תקדים וחריפה ביותר את עיקרי אמונה, יש רבנים, חרדים בעיקר כמובן, שגורסים שההתבצרות מולו חייבת להיות הרמטית, ולכן אין להשלים עם כל פקפוק באמת האבסולוטית והמילולית של המקורות.

כאשר סליפקין פרסם ספר שבו הוא מסכים עם הממצאים המדעיים בדבר גילו של העולם הוכרז על ידי גדולים שונים (ביניהם הרבנים אליישיב, פינשטיין ושטיינמן) חרם על ספריו (קראו כאן וכאן על הסיפור, וכאן על חלקו בתהליך הפונדמנטליזציה של האורתודוקסיה בארה"ב). החרם סימן את סגירתה הסופית של התודעה החרדית (לפחות זו הרשמית – היו וישנם רבנים חרדים שמתנגדים לחרם) ואת התבצרותה בעמדות שאינן בנות הגנה ביחס לגיל העולם, האבולוציה וכיוצא באלו. סליפקין מצידו פתח בלוג הנקרא Rationalist Judaism, אשר בפוסט האחרון בו קראתי על המאמר הקוונטי של בלייך.

ומה אם כן רוצה הרב בלייך? ובכן, הרב בלייך מייצג סוג מוזר ומיוחד של יהודים, כאלה שעונים הן אחרי שגיונותיהם של גדולי התורה, אבל מכיוון שבכל זאת קמצוץ בינה בראשם, קשה להם לפטור בלא כלום את ממצאי המדע. לכן הם יעשו ככל יכולתם כדי לישב בין אלה לבין אלה. במאמרו שהתפרסם ממש עכשיו מגייס הרב בלייך את הפיזיקה התת-אטומית כדי לקבוע את היתכנות לידת כינים מתוך כלום. על פי בלייך (מצוטט בתרגום מתוך הבלוג של סליפקין) "פיזיקאים הראו שחלקיק תת-אטומי הידוע כגולדסטון-בוסון יכול להיווצר ספונטנית בריק", ולכן, לכאורה, גם כינים יכולות לצוץ מתוך זיעה. [עדכון, 9:03 : לחלקיק בכלל קוראים בוזון-היגס, ואילו גולדסטון הוא משפט הקשור לתיאוריה של פיזיקה תת-אטומית.]

הרב בלייך נותן עוד כמה נימוקים (לא רציניים) למה אכן אפשרי שכינים נוצרות מזיעה. לעניינינו חשוב שהוא נאמן למסורת השימוש במכאניקה הקוונטית על ידי תורות ניו-אייג' בכך שכמו אצלם, גם אצלו אין כל קשר לוגי בין קביעותיו בקשר להתנהגותם של החלקיקים התת-אטומיים לבין המסקנות אותן הוא מבקש לגזור באשר לעולם האטומי, המולקולרי, התאי, הרב-תאי, הצומח, החי והאנושי עליו הוא רוצה לומר דבר מה. וכי אם חלקיק גולדסטון-בוסון כלשהו נוצר בתוך ריק זאת אומרת שכּינה יכולה להיוולד מתוך זיעה? מסופקתני אם אפילו קוראי Tradition הרוצים מאוד להאמין בכך יצליחו לבצע את הקפיצה הקוונטית הדרושה כדי לקבל טיעון קלוש זה.

עדיין, בכל זאת, המחקר המדעי כמקור סמכות

כאמור, יש להבין את החרם על ספרי סליפקין כחלק מההתבצרות אל מול העולם המודרני שחלק מהאורתודוקסיה נגועה בה. בעוד הרמב"ם היה יכול ללא בושה לשלב את התיאוריות האריסטוטליות ה(פסאודו)מדעיות של זמנו בתיאולוגיה שלו, כיום, עם הדה-מיתולוגיזציה והדה-מטפיזיקיזציה שהחשיבה הרציונלית-מדעית מובילה אליה אין אפשרות אלא להודות שחלקים מהמקורות אינם נכונים מילולית, או לחילופין להכריז שכל המדע הוא כפירה וקשקוש ולהמשיך להאמין שהעולם בן פחות מ-6000 שנה ושהאשה הראשונה נזרקה מגן קסום אחרי שאכלה פרי אסור שנתן לה נחש מדבר.

במקרה הראשון עדיין ניתן לשמר את מעמדם של המקורות על ידי אסטרטגיה נפוצה (ופעמים רבות חיובית לדעתי) שבמסגרתה מוצאים משמעות "פנימית", דהיינו אלגורית, של הכתוב. במקרה השני אנחנו דנים עצמנו לחיים של בורות. המעניין אצל הרב בלייך, כמו גם אצל הארכיאולוג ההינדי המצוטט לעיל, הוא השילוב בין העמדה השניה לבין הרצון, בכל זאת ולמרות הכל, להישען על המחקר המדעי.

שני דברים, אם כן, למדנו מהדוגמאות האלה. ראשית, שהמציאות התת-אטומית המוזרה משמשת כאבקת פיות אותה ניתן לפזר על כל דבר שהוא כדי לגרום לו לעוף (כלומר להפוך אותו למבוסס מחקרית) – זו השיטה היעילה והנפוצה בה מסבירים דבר בלתי-מובן אחד על ידי דבר בלתי-מובן אחר. שנית, ראינו שעל אף ההסתייגות של חלק מהמסורות הדתיות מהחשיבה המדעית, המדע עדיין נחשב לסמכות עליונה. עדיין צריך את הגושפנקא המדעית כדי להרגיש שלאמונה דתית מסויימת יש בסיס. כך בהודו, כדי להוכיח שקרישנה התהלך על פני האדמה, וכך עבור הרב בלייך, כדי להוכיח שכינים יכולות להיווצר מזיעה (אפשר לציין כאן גם את הרב זמיר כהן שמשקיע אנרגיה כבירה בניסיון להראות שממצאי המדע משתלבים למופת עם המשמעות המילולית של פסוקי המקרא). ההספדים שהכריזו על דעיכת המדע כסמכות בעולם הפוסט-מודרני היו מוגזמים.

סתם

—

בעוד קצת יותר משבועיים יתקיים הכנס הישראלי הרביעי לחקר הרוחניות העכשווית, בו ירצו רבים וטובים, ואני ביניהם. הפרטים כאן. מומלץ מאוד.

הגרף לעיל מספר לדעתי את עיקר הסיפור בדו"ח האחרון של קרן אבי חי (כאן ב-pdf): יותר ממחצית מהציבור היהודי במדינה רואים עצמם קודם כל כיהודים ורק אחר כך כישראלים (או כל דבר אחר). כאן טמון המפתח להבנת "הההתקרבות אל היהדות" שעולה מתוך הדו"ח, ועוד יותר מתוך הדיווחים על הדו"ח. שכן בעיקר בנוגע ליהדות, השאלה היא תמיד: איזו יהדות? והתשובה היא שהממצאים בדו"ח מראים התחזקות של זהות העמיות היהודית, ולאו דווקא של הדת היהודית, לפחות לא בפניה המוכרות במדינת ישראל.

אפשר לראות ביטויים למגמה הזאת לאורך כל הדו"ח. הנה למשל גרף האמונות של הישראלים היהודים:

שימו לב שככל שהאמונות אומרות פחות, כך הן פופולריות יותר. 80% חושבים שיש אלוהים, אולם 77% בלבד חושבים שיש כוח שמנהיג את העולם. 72% מאמינים שתפילה יכולה לעזור לאדם בצרה, אולם רק 51% מאמינים בביאת המשיח. רוצה לומר, ההשקפה שיש אלוהים אמורפי שאולי מדי פעם שומע תפילה היא פחות אמונה ויותר מעין אינטואיציה פופולרית. לכן היא פופולרית. ככל שהאמונה היא יותר קונקרטית, יותר ספציפית, ככל שהאמונה דורשת באמת… אה, אמונה – כך היא פחות נפוצה.

אבל רגע: 67% חושבים שהעם היהודי הוא הנבחר! מה עם זה? ובכן, אני מוכן להמר שאחוזים גבוהים יותר מהאוונגליסטים האמריקאים מחזיקים באותה אמונה, כך שתמיד צריך לשאול מהו המטען שהאמונה הזאת נושאת. והמטען שהאמונה הזאת נושאת כאן הוא לדעתי יותר אתני מאשר דתי. כלומר, מדובר באתנוצנטריזם, לא בדבקות באידאה תיאולוגית. כנ"ל לגבי 65% שחושבים שהתורה והמצוות הן ציווי אלוהי, שהרי האמונה הזאת היא הבסיס לקודמת. יש כאן יותר ייחוד אתני מאשר ייחוד ה'.

איך אני מגיע למסקנה הזאת? אני מגיע אליה כאשר אני רואה את הגרף הבא:

זהות יהודית-ישראלית פירושה שייכות לעם ישראל, ולא עמידה בקטגוריות הלכתיות שנקבעות על ידי הרבנות הראשית. לא רק הגרף האחרון מעיד על כך. את הפער בין אלו ניתן לראות בכל פעם שיש התרעמות על כך שקוברים חייל שאינו יהודי על פי ההלכה האורתודוקסית מחוץ לגדר בית הקברות, או כאשר לא נותנים לזוג להתחתן מאותה סיבה. עבור מרבית הישראלים היהדות היא שיתוף קולקטיבי באתנוס, ולא התאמה הלכתית לדת.

בהמשך לכך, על פי הדו"ח 65% צופים בטלוויזיה בשבת, 68% בעד פתיחת בתי קולנוע ובתי קפה בשבת, 51% בעד קיום נישואים אזרחיים במדינה, 61% "מסכימים" עד "מסכימים בהחלט" שלקונסרבטיבים ולרפורמים צריך להיות בישראל מעמד שווה לזה של האורתודוקסים (וזאת למרות ש-69% לא נכחו מעולם בתפילה או בטקס דתי בבית כנסת רפורמי או קונסרבטיבי). וזכרו שעל פי הדו"ח יש במדינה 46% חילונים, 32% מסורתיים, 15% דתיים ו-7% חרדים. כלומר, הזהות היהודית כ"עם" מתעצמת יותר מאשר הזהות ההלכתית או האורתודוקסית. הנה עוד נתון שמצביע על כך: 25% מהחילונים האנטי-דתיים "שומרים במקצת" על המסורת – מן הסתם שומרים כמרכיב תרבותי, לא דתי. ואפשר להוסיף לכאן את גם את הנתון בדבר אביזר הפטיש העממי הקולקטיבי שלנו: 98%(!) חושבים ש"די חשוב" עד "חשוב מאוד" לזכור את השואה.

אם כי שלא יהיה ספק: בהחלט יש גם תנועה לאימוץ ההלכה כדרך חיים, כלומר תנועת תשובה במשמעותה היהודית-מודרנית הסטנדרטית. ישראלים רבים חוזרים בתשובה, ויותר מכך: קיימת כידוע גם תופעה של התחרד"לות, כלומר (בין היתר) אימוץ קפדנות הלכתית יתרה משהיתה בקרב סרוגי כיפה למיניהם. יחד עם זאת, שימו לב שגם כאן כמעט תמיד ככל שהשמירה על המצוות מתחזקת, כך גם ההשקפות הלאומניות-גזעניות. כלומר גם כאן מרכיב הזהות של "העם" הוא מרכזי מאוד. (בסדר, ברור גם שבמקרה של היהדות אי אפשר גם ממש להפריד בין זה לזה. אני מדבר כאן על דגשים ונטיות.)

עניין של זהות

מה אם כן קורה כאן? הסבר פשוט יחסית הוא שמשום שמסגרת העל של הציונות מגלה חולשה, אולי אף נשברת, ומשום שהמדינה מתפרקת לשבטים ומגזרים ופחות ופחות מקיימת מסגרת משותפת (רעיונית, כלכלית, אזרחית), ישנה תנועה "ימינה" לאורך כל שדרות האוכלוסייה. כך חילונים מתקרבים לאמונה ולמסורת, וכך דתיים-לאומיים הופכים לחרד"לים. משום שהזהות האזרחית מספקת פחות ופחות תוכן, ומשום שהאדם לעולם לא ישאר נטול זהות, הריק הנרטיבי מתמלא במה שזמין וקל, כלומר חוזר לזהות שממילא תמיד היתה ברקע, והיא הזהות היהודית.

כלומר קו המעבר של הציבור מזהותו כישראלים לזהותו כיהודים הוא קו השבר של הציונות. ממילא הוא גם קו השבר של הדמוקרטיה, שכן את החברה האזרחית מחליף האתנוס. יש כאן מעבר של מוקד הזהות מהמדינה אל 'העם', שהוא, כידוע, עמישראל, ולכן מובן למה רק 44% חושבים שבכל מקרה יש לשמור על הדמוקרטיה, גם על חשבון ההלכה.

אפשר לצפות בתהליכים ה"אנטי-ציונים" האלה גם מהכיוון הממסדי: כאשר המדינה, באופן מתגבר והולך בשנים האחרונות, מתעקשת על יהדותה של המדינה, מה הפלא שהאזרחים מבינים שהם חלק מעם ולא מחברה אזרחית? אם הדבר שהכי חשוב לביבי הוא שהפלסטינים יכירו בישראל כמדינה יהודית, אם הנימוק הדמוגרפי מועלה שוב ושוב כמקדם להסדר עם הפלסטינים, אם מתקיימים דיונים בכנסת על סכנת ה"התבוללות" ואם בג"ץ מאשרר את "חוק האזרחות", השולל את זכותם של ערביי ישראל להתחתן עם ערביי השטחים ולהמשיך לגור בארץ (ובל נשכח שהחתונה בין יהודים לערבים אינה אפשרית ממילא על פי חוק במדינה), האם מפליא שהיהודים מבינים את הרמז ומגדירים עצמם כיהודים קודם וישראלים אחר כך?

אבל אומר שוב: מדובר יותר בזהות אתנית, ופחות בזהות דתית. הציבור הלא דתי שחש יותר יהודי מישראלי רוצה בעיקר לשמור על מקומו, על עבודתו, על ביטחונו – לא על דתו. למה הדבר דומה? בראשית המאה העשרים הן הבוּנד והן החרדים באירופה רצו מאוד מצד אחד לא לעלות לארץ ישראל ומצד שני לשמור על זהותם היהודית, אולם בעוד עבור הבונד הזהות הזאת היתה אתנית ותרבותית, עבור החרדים היא היתה בראש ובראשונה דתית. במידה דומה היהודים בארץ כיום, הן אלה שאינם שומרי מצוות והן אלו שכן, רוצים מאוד לחיות כאן, אולם עבור הראשונים השמירה על יהדותה של הארץ מבטיחה ביטחון אישי וכלכלי, ועבור האחרונים היא מבטיחה את שגשוגה של הדת היהודית (בגרסה שלהם).

מסקנות, יהדויות

שתי מסקנות עולות מתוך הניתוח הזה של הנתונים. ראשית, שכמו שהזהות היהודית מתחזקת, היא יכולה גם לסגת. באופן כללי ההיסטוריה המודרנית של הדת מלמדת שגלי התקרבות והתרחקות מהדתות המונותאיסטיות הן עניין סדרתי (ומעניין לציין שמחקרים שונים הראו שארה"ב בעת הזו עוברת תהליכים של התרחקות מהדת). באופן ספציפי לעניינינו, אם התנאים החברתיים-לאומיים ישתנו, ייתכן שנראה ירידה ב"יהודיות" של האוכלוסייה בארץ.

אבל לא כדאי לקוות שזה יקרה. לא היהודיות היא הבעיה, אלא המשמעות שלה. השאלה החשובה לכן לדעתי היא מה הוא כעת ומה יהיה האופי של "היהדות" הזאת שעולה ומתגברת. מי שלא קרא את מאמרו של אסף ענברי שהופיע ביום שישי ב"הארץ", שיקרא. ענברי עומד שם על חשיבות הניכוס המחודש של היהדות על ידי הישראלים שאינם שומרי מצוות. המצב הזוועתי של היהדות היום, הוא כותב, הוא

מה שקורה כש"הרוב החילוני" מעניק לעצמו פטור מיהדות, ומשאיר אותה לדתיים ולחרדים, כאילו היהדות היא איזו מהות נתונה, קפואה, שהדתיים והחרדים יודעים מהי. אבל היהדות מעולם לא היתה מהות קפואה. […] תולדות היהדות הן תולדות השתנותה, שלא לדבר על ריבוי הזרמים שהתקיים בה בכל תקופה ותקופה (ישראל ויהודה, צדוקים ופרושים, מקובלים ופילוסופים, חסידים ומתנגדים, דתיים ציונים וחרדים אנטי-ציונים).

מול אותם רבנים חרדים שיהדות, מבחינתם, פירושה הדרת נשים והשתמטות מחובות אזרח, היה הזרם החילוני צריך להתייצב כזרם יהודי החרד עוד יותר מהחרדים לדמותה של היהדות ולהגשמתה הנאורה, השוויונית והדמוקרטית. כזרם יהודי הנאבק על דמותה של היהדות, היה עליו להתייצב מול אותם רבנים דתיים-לאומיים שיהדות, מבחינתם, פירושה התעלמות מקיומם של הפלסטינים, הנצחת הקיפוח של ערביי ישראל וראיית עצמם כמפקדיו האמיתיים של צה"ל. זה לא יקרה כל עוד ימשיך הזרם החילוני לחשוב שהוא הרוב, וכל עוד יחשוב שבתור "הרוב" הוא יכול להרשות לעצמו להוציא את היהדות ממערכת השיקולים שלו.

מהלך של התקרבות ליהדות, אם כן, ישאר עקר ומכוער אם יעצור בחמימות הדביקה של "העם" וההתבצרות הקורבנית אל מול כל מי שאינו יהודי. את היהדות כזהות צריך להטעין במשמעויות נוספת – אבוי אם משמעותה תהיה אך ורק עליונות גזעית או קיום אוטומטי של מצוות. אסור שהמסמן "יהדות" יצביע רק לעבר אתנוצנטריזם וטכנאות הלכתית. היהדות צריכה ויכולה להוות מעיין נובע לא רק לזהות, אלא למשמעות וערכים. למעשה, רק ללא התפתחות כזאת היא תדרדר – וכבר מתדרדרת – בלית ברירה ללאומנות אתנוצנטרית או לחרדיות ילדותית. זו סיבה אחת שאי אפשר להפקיר את התרבות היהודית דווקא לאלה שלהוטים כל כך לנכס אותה כולה לעצמם. סיבה שנייה היא פשוט מפני שעם שפוי לא מוותר על מורשתו ותרבותו, ועמים שכן מוותרים הופכים למה שאנחנו רואים כיום ברוסיה או בסין.

נקודה אחרונה: יש לזכור שהמחקר שבבסיס הדו"ח התקיים בין מאי 2008 ליולי 2009. בשנתיים-שלוש שעברו מאז עשה הקב"ה ככל שביכולתו להשניא ולהגחיך את המסורת היהודית בכלל ואת היהדות האורתודוקסית בפרט על הציבור בישראל, ועם כל מוגבלויותיו המוכרות, יש להניח שהוא הצליח לפחות במידה מסויימת. סקר שהיה נערך כיום, אחרי הפגנות החרדים (האם המרעיבה, גזענות עמנואל), מלחמות הדרת הנשים וביריוני תג-מחיר, ובשיתוף רוח המאבק החברתי החדשה מהקיץ שעדיין חיה ופועמת – סקר כזה היה נותן תוצאות שונות. כמה שונות? נו טוב, אין לי מושג.

סתם

—

לפני שלושה חודשים פורסם סקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, עם נתונים מעט שונים ומעניינים. כתבתי עליו כאן.

לאחרונה היתה תקלה קטנה במכונת הרסס של בלוג הלוויין לבלוג זה, מינים. למי שפיספס, העלתי שם שתי רשימות בשבועיים האחרונים, אחת על מבדקים שנעשו לי כדי לגלות מה קרה למוח שלי אחרי שנים של מדיטציה, והשנייה על ספר חדש ומעניין על הסיינטולוגיה.

כאשר אתה מתפשט, כשאתה קם מהמיטה, שים לב לצניעות, ודאג לא לחשוף לעיני הזולת כל דבר שהמוסר והטבע דורשים להסתיר.

ההוראות הפשוטות הללו לא נלקחו מספר הלכה בן זמננו, גם לא משולחן ערוך. הן פורסמו ב-1530 בספרו של ארסמוס הגדול, De civilitate morum puerilium, כלומר "המדריך לנימוסים הנאותים לנערים", ספר שהודפס בעשרות מהדורות ונלמד בבתי הספר באירופה. הן משקפות את תחילת תהליך התירבות, או התהליך הציבילטורי, שבסופו הפכנו למה שהיננו, כלומר לאנשים מודרניים. את ההוראות האלה מביא נורברט אליאס בספרו המפורסם The Civilizing Process, שבו הוא מנסה לשרטט את אותו תהליך ארוך שבו נימוסים והליכות שבתחילה, כלומר בראשית העת החדשה, נכפו על האירופאים "מלמעלה" הופנמו לכדי מנהגים המובנים ביותר מאליהם כיום.

התזה של אליאס היא זו: לא תמיד ידענו שלא נוהגים להפליץ בפומבי. לא תמיד ידענו שלא נוהגים לאכול בידיים. לא תמיד ידענו שלא מנומס להתפשט ליד זרים. את כל אלה עשינו, כלומר עשו בני אדם לפני כמה מאות שנים, וחשבנו עצמנו נורמלים בהחלט. בימי הביניים נהגו לירוק בפומבי, לשחרר גזים מכל מקום בכל מקום וגם להתרחץ, או לשכב לישון עירומים, בפונדקי דרכים ליד זרים מוחלטים (שימו לב שאפשר להבין זאת מהוראותיו של ארסמוס). נהגו גם להתאכזר בצורה איומה לבעלי חיים ולבני אדם וללכת לבתי זונות לאור יום. משהו דרמטי, אם כן, השתנה.

מה שהשתנה הוא שהתרבות התעדנה, ודחפים שונים, שפעם נתָנוּ להם דרור מאושר – נכבשו. כמובן שתמיד היתה "תרבות" מסויימת, ודחפים ומעשים מסויימים היו אסורים, אלא שהנורמות פשוט השתנו, וכאמור – התעדנו. מה שמסביר אליאס הוא כיצד התפתחה החברה שאנחנו מכירים כיום מזו של ראשית העת החדשה. את התהליך ההדרגתי הזה מתאר אליאס בספרו, ואני לא בקיא בו מספיק כדי לסכם או לבקר אותו בצורה נאותה. מה שברור הוא שבסופו הפכנו למי שאנחנו: אנשים "תרבותיים", כלומר כאלה שלא נותנים ביטוי חופשי להפרשות שלנו או לתשוקות שלנו. האיסור לעשות כן נתפס אצלנו כ"טבעי" ומובן מאליו, גם אם בבחינה קרובה יהיה לנו קשה להבין למה אנחנו נוהגים ככה ולא אחרת (למה אסור לאכול בידיים סטייק, ועוגה מותר?).

קבלה ומודרנה

נזכרתי באליאס כאשר קראתי את ספרו החדש והמעניין של רוני ויינשטיין, שברו את הכלים: הקבלה והמודרניות היהודית (הוצאת אוניברסיטת תל-אביב). אמנם היה קל מאוד להיזכר בו, מפני שויינשטיין מציין אותו כמה פעמים בספר, אולם הוא בהחלט גם קשור באופן מהותי למהלך אותו מנסה לשרטט המחבר, והוא תיאורה של כניסתה של היהדות למודרנה, וזאת דרך הפריזמה של התפתחות הקבלה. בספר ויינשטיין לוקח אותנו למסע מעמיק לאורך שדרות שונות בתרבות האירופאית, ומסביר כיצד תהליכים שהתרחשו בצפת של המאה ה-16 ואחריה קשורים בצורה הדוקה לתהליכים שעברה במקביל החברה הנוצרית הקתולית.

ויינשטין מראה כמה וכמה תחומים בהם היתה התפתחות מקבילה ב"תרבות הבארוק, [ב]אמונות הדתיות של הקונטר-רפורמציה הקתולית ו[ב]עולם היהודי, בתיווכה של קבלת צפת". ביניהם הוא מונה את עליית של דמות הקדוש; ההתעסקות הציורית בעולם הבא; תפילות אל מלאכים כגורמים מתווכים; התעצמות העיסוק במשיחיות; הפיכת התודעה לציר מרכזי בחיים הדתיים; תפיסה של "חטא קדמון" שרובץ על האדם; עיסוק במוות על קידוש ה' (או למען האמונה הנוצרית הנכונה); עלייתה של דתיות נקבית ושל נשים; עלייתן של הוראות דתיות דקדקניות; עיסוק בקברי קדושים.

פנים אלה של התופעה הדתית עלו בקבלה הלוריאנית מתוך דיאלוג, מודע או לא מודע, עם התרבות הקתולית, עד כדי כך שויינשטיין קובע ש"מעולם לא היתה המסורת הקתולית נוכחת כל כך בתרבות היהודית כפי שהיתה במהלך המאה השש עשרה והשבע עשרה באמצעות קבלת צפת" (עמ' 28). כמובן שאין לי כל אפשרות לסכם את הספר העשיר והמעמיק הזה, על 647 עמודיו. לפני שאגש לעניין ספציפי שארצה להדגיש אומר רק שהספר מחדש בכך שהוא קובע שקבלת צפת הציעה ליהדות תיאולוגיה מודרנית, בה המוקד היה האדם (ולא תיאור העולמות העליונים), בה הגוף האנושי וצרכיו תפסו את תשומת הלב ובה העניין הדתי התחיל להיות מוסב מהמעשה אל הכוונה.

הגוף האנושי, הגוף האלוהי

וגוף האדם וכוונותיו הן ענינינו. ויינשטיין מראה כיצד הגוף הפך למוקד הדרמה הדתית עבור האר"י ותלמידיו. כמובן, עבורם הגוף האנושי הוא בן דמותו של האנתרופוס האלוהי, והרי על פי המסורת הקבלית כל הישויות העליונות מקבילות לאדם. אולם מה שויינשטיין מדגיש הוא עד כמה העיסוק בגוף היה אינטנסיבי, וכלל הרבה יותר מהוראות כיצד לתפעל את מערך הפרצופים השמימיים. למעשה, על פי ויינשטיין מדובר ב"היפוך קופרניקאי", שבמסגרתו מוקד החיים הדתיים עבר מהאל – אל גוף האדם.

החידושים המדעיים של המחצית השניה של המאה ה-16 הפכו את הגוף בעיני בני התקופה למערכת מורכבת ומתוחכמת מאוד. דבר זה השתלב עם העמדה הקבלית כך ש

האדם החומרי וגופו ה'ביולוגי' נהיו המוקד להכרת העולם האלוהי, ולהבנת המורכבות האינסופית שלו, מתוך הבטה ('מבשרי אחזה אלוה') בגוף האנושי, בשר ודם. […] אנלוגיה קפדנית זו [בין הגוף האנושי לגוף האלוהי] יצרה מעין 'ביולוגיה קדושה' הקשובה גם לחידושי הרפואה של התקופה. […] עיקר החדשנות נעשה בתחום המיני, שם יש דוגמאות להסרת גבולות והעלאה על הכתב של פנטזיות פרועות בתחום האירוטיקה. הכל קורה והכול מותר בעולמות העליונים: אוננות, תנוחות מיניות 'אסורות', תיאור מפורט של אברי המין – בעיקר הנשי, יחסים הומוסקסואלים, קשר מיני עם כוחות דמוניים, גילוי עריות בתוך 'המשפחה הקדושה'. (עמ' 589)

לא סתם הסוד המיני הודגש כל כך – הרי מערכת הקשרים הפנימיים בעולמות האלוהים מוסברת על ידי תבניות מיניות: הפרצופים של האר"י הן 'משפחה קדושה', כדברי ויינשטיין, ותפקיד המקובל הוא להביא לזיווגים סדירים ועמוקים בין חבריה. בסופו של דבר השפע האלוהי אמור לרדת מלמעלה, מהקומפלקס הזכרי שהאו האלוהות, אל האדמה, שהיא ספירת המלכות, השכינה, כנסת ישראל זוגתו, אנחנו.

קוראים יקרים, ברור לי שאין לכם שום עניין בכל התיאורים המיניים המפורטים מעלה. אתם הלא קוראים מהוגנים, מלח הארץ, אנשים מהישוב, אשכנזים, משכילים, סטרייטים, ומה לכם ולכל התועבה הקבלית הזו. אבל הרשו לי בכל זאת להביא מספר דוגמאות קטנות מהספר, שקשורות פחות בעולמות העליונים, ויותר בעולם הזה ובבריות המאכלסות אותו – אנא סבלנותכם!

על ברית וקרי

ובכן, הנה זה בא, ההערות בסוגריים מרובעים של ויינשטיין:

ליזהר מן הבורושא [bruja, מכשפה בספרדית] שהורגת התינוקות […] תכף שנולד הוולד שים בפיו אבר ברית מילה של אביו (רח"ו, ספר הפעולות, רטז)

לנכפה [לריפוי אדם הסובל ממחלת הנפילה], יקחו נער א' [אחד] שמימיו לא ראה קרי ויוציאו ממנו שכבת זרע, ואותו הקרי ושכבת הזרע ימשחו בו שפתותיו של החולה ומעולם לא יחזור החולי ההוא (שם, שכה)

פשוט וקל: אם רצונכם לחסוך מתינוקכם שזה עתה נולד מפגש עם מכשפה, שימו את הזין של אביו בתוך פיו. אם לעומת זאת מה שדרוש לכם הוא תרופה למחלת הנפילה, הביאו נער רך בשנים, כזה שעדיין לא אונן והשפיך, וגרמו לו להשפיך. ברגע שהצלחתם, קחו את הזרע ומרחו אותו על שפתי החולה. הוא יבריא מיד. בדוק ומנוסה.

ואני חייב להביא לכם כאן עוד סיפור יפיפה שמביא ויינשטיין בספרו (כל אלה מעמ' 347-348):

מעשה באישה אחת מקשה לילד [ללדת] שהיתה בסכנה ובאו קרוביה לבית הרב לעשות לה תיקון להצילה. ויען הרב [האר"י]: אמת הוא שהיא בסכנה ושני בנים יש לה בבטנה ויש לה תיקון אם ימצא. א"ל [אמרו לו, לאר"י] יגיד לנו מר. אמר להם התיקון הוא שיבא איש שלא ראה טיפת קרי מימיו ויתן בריתו בפיה ומיד תלד ותינצל. א"ל מי זה האיש ונלך אליו. א"ל יודע אני ואין לי רשות לגלותו שלא להוציא לעז על אחרים. אבל זאת עשו והוציאו כרוז בכל העיר מי האיש אשר יודע בעצמו שלא ראה טיפת קרי בימיו, יבא ויציל ג' נפשות מישראל [את האישה המתקשה ללדת ואת התאומים שבבטנה]. כן עשו. וכששמע הגאון מוהר"ם [מורנו הרב משה] גאלנטי הזקן, מיד קם ובא עמהם ונתן בריתו בפיה ומיד ילדה. (ספר תולדות האר"י, מהדיר מאיר בניהו, מכון בן צבי, עמ' 224-225)

כאן מביאים אישה הרה ללדת, תאומים בבטנה, אל האר"י, שמתפקד (ולא בצורה נדירה) כרופא-אליל. כדי שלא תמות בלידתה יש להכניס לפיה את אבר מינו של גבר שמעולם לא פלט זרע שלא תוך כדי יחסי מין עם אשתו. האר"י לא מוכן לומר מי האיש, שכן אם יאמר הוא יכפיש את כל שאר הגברים בקהילה – כולם, כפי הנראה, wankers. הוא ממליץ לפרסם כרוז, וזאת עושים. מסתבר שהגאון ר' משה גלאנטי הוא הצדיק שלא אונן מימיו, והוא מחדיר את איבר מינו לפיה של היולדת, שחייה ניצלים. מסך.

אז קודם כל מעניין אותי לדעת אם מי שמאמין לכל מה שר' חיים ויטל כותב על העולמות העליונים, או לכל מה שנכתב בשם האר"י על אלה, מאמין גם למה שהם כותבים על רפואת חולים. ומעניין אותי אם הוא מאמין, האם ינסה הוא את עצותיו של ויטל או האר"י לרפואה שלמה, ואם לא מאמין, איך הוא מתרץ לעצמו שויטל, תלמידו הבכיר של האר"י, או האר"י עצמו, היו יכולים להגות דברי הבל מטורפים שכאלה מחד, ומאידך לגלות את האמת על האינסוף ברוך הוא. אבל זאת הערה צדדית.

התהליך הציבילטורי

מה שיותר מעניין, ומה שחייב להיות לנו ברור, הוא הפער האדיר שבין התפיסה הפשוטה שלנו בדבר הראוי והבלתי ראוי לעשות בחברה ובין מה שכפי הנראה סבורים האר"י ואנשי תקופתו. עבורם אין שום בעיה להכניס איברי מין זכריים לפיות תינוקות או נשים הרות, ואין בעיה להביא נער צעיר לאורגזמה כדי להשתמש בנוזל הזרע שלו (וזה בלי להיכנס גם לסוגיות ההלכתיות הלא פשוטות כאן). ויינשטיין כותב כי "זו תקופה שהיתה בה מידת חירות ואנרכיה לפני שהמסך הגדול של טאבו בנושאים המיניים ירד בעוצמה, ולפני שהתקבעו הכללים הנוקשים של בושה ואיסורים." (עמ' 348), ואכן נראה שמדובר במצב דומה לזה שהיה כחמישים שנה לפני כן בסביבתו של ארסמוס (הולנד).

מה קרה אחרי כן? אחרי כן בא תהליך התירבות, בו נוסחו כללים חדשים של נימוס ומהוגנות, כללים שמתוכם עלתה החברה שלנו כיום. ודוק: כיום כבר אין שום צורך שאיזה ארסמוס יאמר לנו לא להתפשט ליד זרים. ברור לנו לחלוטין שלא נעשה את זה (אלא אם כן, כמובן, זה חלק מהותי מהעלילה וכו'). אין זאת אלא שהכללים הללו מזמן הופנמו, והפכו חלק מובן מאיליו מהחיים, הפכו להביטוס שלנו.

על פי אליאס

אנחנו רואים בברור כיצד נטיות המופיעות בצורה ישירה כתוצאה מאיום בנשק וכוח פיזי מפנות את מקומן בהדרגה, ואיך אותן צורות של תלות, שמובילות לרגולציה של הכוחות הללו בצורת שליטה עצמית, עולות. […] קוד ההתנהגות החברתי מטביע את עצמו בצורה זו או אחרת על האדם עד כדי כך שהוא הופך ליסוד קבוע בעצמי הפרטי שלו. " (עמ' 153, 156)

אליאס מתאר כאן את הפנמתם של המנהגים השונים, של האיסורים והנימוסים המקובלים בחברה. אין עוד צורך לאיים על האדם המודרני, משום שהוא משתף פעולה ברצון עם ההנהגות הרווחות. אחרי דורות שנוהגים כך הוא כבר מתוכנת. או אף יותר מדוייק: התיכנות הינו הוא.

הארסמוס שלנו

אבל רגע – איפה הארסמוס שלנו? איפה ספרי הנימוסין שהורו ליהודים איך לנהוג? האין אלא ספרי ההלכה, הקודקסים המפורטים של ההנהגות הראויות שבדיוק באותה תקופה מתחילים להיכתב במשנה מרץ, שולחן ערוך בראשם? האם לא אלו כפו על הקהילות היהודיות הנהגות של צניעות ונורמות של נימוסין? ודאי שהלכה היתה כבר מימי חז"ל, אבל אין ספק שבתקופה הזאת היא הופכת לאחידה, מפורטת, ממשטרת ודקדקנית הרבה יותר, וזאת גם תוך חדירה של מוטיבים קבליים, כפי שויינשטיין מראה בספרו. ויינשטיין עומד על כך שאז הונהגו

רפורמות של התחדשות בתחום הדתי ובתחום ההתנהגות האישית באמצעות מדריכים והנחיות בנושא המיני על פי רוח החסידות הדתית בצפת, וכתיבתםם של חיבורי מוסר. חיבורים מעין אלה בהיקף וברמת דיון מגוונים השפיעו על הדורות הבאים באמצעות מהדורות דפוס, העתקות ועיבודים, מהדורות מקוצרות ותרגומים לשפות יהודיות. (עמ' 340)

מדובר היה במהלך שלא מוצה בהלכה, אבל היא היתה חלק ממנו. ספרי מוסר, כמו תומר דבורה, וראשית חכמה הקיפו נושאים נימוסים, נשענו על הצייטגייסט אולם תיקפו עצמם על ידי הקבלה וההלכה. אלא שכמו אצל ארסמוס, כיום מרבית כללים אלה ברורים לנו מאליהם. במסה שכתבתי מזמן התייחסתי לאותה הפנמה שעברו כללי הצניעות בעידן המודרני:

בשונה מההלכה, כאן מדובר בהיפוך ובהפנמה של האיסורים השונים: במקום שיחולו על חוץ האישה (מה מותר לה ללבוש, לאן מותר לה ללכת) הם חלים על פנים הגבר (מה מותר לו לחשוק, איך עליו להתנהג). במקום שייכפו מבחוץ ומלמעלה עליה, הם נובעים מבפנים ומלמטה אצלו. המערך ה"הלכתי" הזה נובע באופן ספונטני מתוך הנחות המוצא הליברליות, והגבר נדרש לממן לאישה את החופש לעשות כרצונה על ידי תשלום מכיסו במטבע של איפוק ושל כוונה נכונה.

וגם זה נראה לנו די טבעי ומובן מאיליו.

ואיך אפשר בלי לקשור את כל זה לשירת נשים?

ודווקא משום כך נראים לנו כיום מוזרים אותם שומרי מצוות המתעקשים להתעלם מהמובן מאליו הזה והדבקים ב"כללי הנימוס" הישנים. במילים אחרות, האשמת שומרי מצוות שאוסרים על עצמם לשמוע שירת נשים או לשבת ליד אישה באוטובוס בחוסר אונים אל מול היצרים המיניים שלהם ("זה מה שמגרה אתכם?"; "אתם לא יכולים להתאפק?" וכו') מבהירה בדיוק את הצעד הציבילטורי: הציבור החילוני, שזה מכבר "תורבת", דהיינו הפנים את האיסורים והפך אותם כמעט אינסטינקטיבים, לא מבין כיצד נערה שרה או קרבה לגברת באוטובוס מעוררים יצרים מיניים, בטח ובטח כאלה שאי אפשר לשלוט בהם.

שומרי המצוות, שלהוציא קומץ אולטרה-חרדים גם הם כמובן עברו את אותו "תירבות" וגם להם זה חסר משמעות, חייבים לתרץ את העניין או כציות חסר אונים להלכה לא ברורה, או כניסיון לחיות חיים של "טוהר", כלומר מעין סגפנות מודרנית בה קשיי היום-יום אינם מספקים ויש להקשות על עצמנו עוד יותר – במקרה זה להתרחק מכל ענייני "מין" – כדי להתעלות מבחינה רוחנית, דבר שאין לו זכר בכוונה המקורית של ההלכה.

חוסר התקשורת, אם כן, הוא בין אלה שהתהליך התירבות תיכנת אותם והם נוהגים באופן ספונטני כחלק ממנו ומתוכו, לבין אלה שגם כן עברו את אותו תהליך, אבל מבקשים להכפיף את עצמם שוב, בצורה מודעת ומלאכותית, תחת חוקים שנוסחו באחת התקופות המוקדמות שלו. היתרון של הראשונים על האחרונים הוא תחושת האותנטיות שמלווה את מעשיהם – הם לא כופים על עצמם דבר שלא ברור להם (וכמובן, הם לא עושים מעצמם צחוק או מטרידים נשים זרות). היתרון של האחרונים על הראשונים הוא שכפייה שכזו, של חוקים ישנים בזמן הווה, יכולה לשבש במעט את ההביטוס המובן מאליו, לאתגר את התכנות המתרבת, לעצב את הנכפים לה בצורות חדשות ומעניינות – אולי אפילו לפתוח צהר למשהו אחר.

"אם יש כרגע גרסה כלשהי של 'הדת האמריקאית' היא חייבת להיות, כפי שגרס טולסטוי, הדת המורמונית. עתידה יכול להיות הרה גורל עבור האומה, ועבור יותר מהאומה הזאת לבדה." – הרולד בלום, The American Religion, 1992

מורמונים לשלטון

מיט רומני ספג מפלה הלילה, מה שמבטיח, כנראה, מירוץ רפובליקאי ארוך, מה שמבטיח, כנראה, עיסוק גובר והולך בדת המורמונית. הוסיפו לזה את הקמפיין הפרסומי "I'm a Mormon" שמפיצה הכנסייה ברחבי ארה"ב, ואחרי שהמחזמר העוסק במורמונים זכה בפרס אחרי פרס והפך ללהיט היסטרי, יש סיכוי לא רע שכנסיית ה- Latter Day Saints, כלומר דת המורמונים, הולכת להיות הטרנד הדתי החם ביותר מאז ניצור האימפריה הרומית. לפני שאתם רצים לקנות תחתונים וגופייה מקודשים, מוותרים על קפה וחושבים על פוליגמיה, הנה כמה דברים שאני חושב שמעניינים באמת בדת המודרנית כל כך הזאת.

אין לי כל כוונה לסכם כאן את אמונותיהם המשונות של המורמונים – ללא ספק מידע פיקנטי שכזה ניתן לקבל בקלות בויקיפדיה. מי שרוצה מאוד יכול לפנות למאמר שכתבתי לפני ארבע שנים, כאשר רומני התמודד בפעם הראשונה על המועמדות של הרפובליקאים, בו התייחסתי בקצרה לענייני התיאולוגיה המורמונית, כולל למצוקות אמונות המורמונים מול המחקר המדעי המודרני. כאן כאמור אתייחס לכמה היבטים כלליים, והם ההתמודדות של המורמונים עם העולם המודרני, וקצת על הקשר שלהם עם היהדות.

מורמונים מאמינים

ובכן, אחד הדברים המעניינים אצל המורמונים הוא יכולתם להיות אנשים דתיים מאוד, ועם זאת, לא להסתגר ולא להתנתק מהעולם. נכון, הם נוצרים, ולכן זה לכאורה בילט-אין בשבילם. אבל המורמונים אינם נוצרים רגילים (למעשה רק 51% מהציבור האמריקאי סבור שהם נוצרים), והאמונות שלהם כל כך לא קונצנזואליות שלכאורה מתבקשת התקפלות פנימה תוך ניתוק האינטרנט. וזה לא מה שקורה. ומה שעוד יותר מעניין הוא שזה לא קורה לדעתי דווקא משום אמונותיהם המשונות. כלומר למעשה האמונות המשונות שלהם הן הן תעודת הביטוח שלהם כנגד אוקולטוריזציה בתרבות האמריקאית – או זו לפחות התזה שאני רוצה להציע להלן.

כדי לנסות להצביע על כך אביא תחילה כמה נתונים מעניינים שפורסמו בסקר (pdf) מלפני שבועיים של מכון Pew:

• על פי הסקר 94% מהמורמונים מאמינים שאלוהים האב וישו, בנו, הם "ישויות פיזיות נפרדות" (על פי התיאולוגיה המורמונית אלוהים היה פעם אדם, וממילא גם ישו, ולשניהם "גופים מוחשיים מבשר ודם". אגב, לאלוהים יש גם בת זוג. בכל זאת.)
• מספר זהה של מורמונים, 94%, מאמינים שנשיא הכנסייה שלהם הוא נביא (ג'וזף סמית, מייסד הדת, חידש לכאורה את הנבואה, וכל ראשי הכנסייה אחריו נחשבים נביאים גם כן. התפתחותה של הדת המורמונית אינה תלויה אם כן, בפרשנות כתבי הקודש, אלא בהתגלויות אלוהיות שראשיה זוכים להם מדי פעם)
• 91% מאמינים ש'ספר מורמון' נכתב על ידי נביאים קדומים ותורגם על ידי ג'וזף סמית מתוך לוחות זהב שהוא מצא ביער (או אולי "תורגם" על ידי ג'וזף סמית מתוך "לוחות זהב" שהוא "מצא ביער")
• לבסוף, 77% מהמורמונים מעידים כי הם מאמינים "בכל הלב" במערך האמונות המורמוני כולו

המורמונים הם שמרנים:

• 66% מגדירים עצמם כך (לעומת 37% מהאמריקאים)
• 79% מהם סבורים שמין לפני הנישואין מגונה מבחינה מוסרית
• 54% מהם סבורים ששתיית אלכוהול מגונה מוסרית
• 66% סבורים שעל החברה לגנות הומוסקסואליות (לעומת 33% מהאמריקאים)
• עבור 73% חיי נישואים מוצלחים הם "אחד הדברים החשובים ביותר בחיים" (34% מהאמריקאים)
• ועבור 55% מהם "לחיות חיים דתיים מאוד" זה "אחד הדברים החשובים ביותר בחיים" (20% מהאמריקאים)
• ואכן, 64% מהמורמונים מתפללים כמה פעמים ביום, המספר הגבוה ביותר מבין כל הנוצרים בארה"ב, כאשר רק האוונגליסטית מתקרבים אליהם (60%) והקתולים, למשל, הרחק מאחור (31%)

בקיצור, מדובר בקבוצה שמרנית ודתית למדי של אמריקאים. ויחד עם זאת, הם מעורים בתרבות הכללית, ולא רק מפני שהם יוצאים למסעות מיסיונריות ברחבי ארה"ב והעולם (27% מהם שימשו כמיסיונרים לתקופה של כשנתיים!), אלא פשוט מפני שהם עובדים כבעלי מקצועות חופשיים, מהבורסה ועד לאקדמיה, בכל מקום בארה"ב. המורמונים נראים ופועלים כאמריקאים לכל דבר. ויחד עם זאת, הם נשארים קבוצה אחידה יחסית, ומאוחדת. ואכן, אם נתבונן בהשפעה חיצונית, נראה (שוב, על פי הסקר הנ"ל) שרק 11% מהמורמונים מאמינים בגלגול נשמות (דבר שעומד בסתירה לאמונה הנוצרית והמורמונית הרשמית) בניגוד ל-24% מכלל הציבור בארה"ב (ו-28% מהקתולים למשל). ונתון מדהים אף מזה: 85% מהמורמונים מתחתנים עם מורמונים, יותר מהפרוטסטנטים (81%, למרות שכמובן עבורם זה קל לאין שיעור) או הקתולים (78%, כנ"ל).

איך אפשר להסביר נתונים אלה? איך קבוצה של מאמינים משונים שכאלה מצד אחד מתערה בתרבות הכללית, ומצד שני מצליחה להימנע מלהתערבב בה, פיזית (נישואין) ומנטלית (ערכים)? אינני כמובן שום סוג של מומחה בדת הזו, אולם נדמה לי שהתשובה במקרה זה היא בגוף השאלה: האמונות המשונות הן לא הבעיה, אלא הפיתרון. בניגוד לחברה החרדית בארץ שסבורה שעל מנת לשמור על אורח חיים אדוק מבחינה דתית יש להסתגר ולהתנתק, המורמונים מוכיחים שאמונות שכאלה הן עצמן הדרך להיפתח לתרבות מבלי להיסחף בזרמיה.

אני חושב שניתן להבין זאת על ידי השוואה לקבוצה החרדית היחידה שאינה מסתגרת: נדמה לי שחב"ד הם הקרובים ביותר למורמונים מבחינת החיכוך שלהם עם החברה הכללית (וראו כאן על חב"ד כמסדר נוצרי). האם זה מקרה ששתי הקבוצות הדתיות הללו מחזיקות באמונות שהסביבה רואה כמופרכות? אני לא טוען שאין משתנים נוספים בסיפור, אבל לדעתי סביר להניח שעצם האחיזה באמונות שלא רק שאינן מקובלות על הציבור הכללי, אלא אף מזעזעות אותו, מגבשת את הקבוצה, ומחשלת אותה כלפי השפעות חיצוניות.

מגבשת, מכיוון שעצם קפיצת האמונה שערכת קושרת אותך אל אחרים שקפצו לאותו מקום. אתם הופכים לחברים בקהילה מצומצמת של דתיי-על, של שרירנים אמוניים; במילים אחרות, אתם הופכים לאליטה. ועצם האחיזה באמונות הללו גם מחשלת מפני השפעות חיצוניות, שכן אם תפיסתך את משמעות החיים היא עבור הכלל מוזרה עד ביזארית, הסיכוי שתמצא שפה משותפת עם הזולת, כזו שתאפשר קירבה של יותר מנחמדות בסיסית, מוגבלת. אתה חי בעולם שונה, וממילא האפשרות שלך להכניס אנשים לעולמך היא קטנה.

מורמונים נשאלים מדי פעם על ידי הבישופים שלהם האם הם מאמינים במה שצריך, וכמובן מצופים להעיד על אמונתם, כך שברור שהאמונה היא חלק נכבד בדתיותם. יחד עם זה, לא צריך גם להגזים בחשיבות הדוקטרינה בעיצוב חיי הדת שלנו, ואני רוצה לאזן את דברי עד כה על ידי כך שאומר שכתמיד, גם הקהילה, המסורת, המנהגים, הטקסים ופשוט העובדה שגדלת בתוך כל זה לא פחות משמעותית כדי ליצור נאמנות לדת מסויימת, על אחת כמה וכמה אם היא מיעוט זעיר בחברה הכללית.

אבל אם נחזור להוויית האמונה היוקדת, הרי שלבד מדחייה של חשיבה ביקורתית וחוסר יושר אינטלקטואלי, יש לכל זה יש כמובן צד שלילי בכל הנוגע ליחסים עם דתל"שים: מי שמאבד את אמונתו, או עובר על החוקים הנגזרים ממנה, מנודה ומנותק מקהילתו וממשפחתו. בספר חדש שיצא ממש עכשיו, Faith No More: Why People Reject Religion, שהוא מחקר על עזיבת הדת אצל אמריקאים, מעיד החוקר, הסוציולוג פיל צוקרמן, שמכל האנשים שאיבדו את אמונתם ושהוא ראיין, המורמונים היו אלה שהיה הכי חשוב להם שזהותם לא תיוודע, גם כדי לא לפגוע במשפחותיהם, וגם כדי לא להיפגע מחרמות. המאפיינים האלה יחד נותנים לדת הזו (כמו גם לחב"ד וכיוצא באלה) גוון של כת, שאחד ממאפייניה (המקובלים עלי, בכל אופן) הוא המנעד האמוני המצומצם – או שאתה בפנים, הכל כולל הכל, או שאתה בחוץ. אצל המורמונים זה לא חריף עד כדי כך (ויעיד המועמד המורמוני השני, שפרש לא מכבר, ג'ון הנטסמן, שהוא כנראה לא אדוק במיוחד), אבל זה הרבה יותר קרוב לזה מאשר אצל בני דתות אחרות (ותעיד על כך הסטטיסטיקה לעיל לגבי אמונותיהם השונות).

מורמונים ומודרנה

המורמונים, כפי שניתן להבין מהציטוט של הרולד בלום לעיל, מייצגים דת אמריקאית במהותה. דת שלא מתגעגעת ל"תור זהב" אי שם בעבר ועל כן נוברת במקורות עתיקים, אלא מביטה אל העתיד ומציעה שדרוג של כתבי הקודש. הספרים שגילה סמית והנבואות שלו ושל ממשיכיו הם התגלויות אלוהיות חדשות, ולכן אין צורך לבסס את חיי הדת על פרשנות של הישנות. אין גם צורך לחלום על חידוש קולקטיבי של ימינו כקדם כשנולדת בקרבנו התקווה לחיי העד המופלאים של כל אחד מאיתנו כאל השולט בכוכב משלו.

הרולד בלום כינה לא מזמן את האתוס המרכזי של המורמוניות "שחרור האנוכיות", אולם יחד עם זאת יש בה קהילתיות חזקה ודאגה לזולת. למעשה, בתחילת דרכן היה יסוד "קומוניסטי" בקהילות המורמוניות (אי-שוויון נתפס כמגונה מוסרית, והונהג שיתוף ברכוש). המורמונים מזמן זנחו את העקרונות האלו, והם משתלבים בצורה מופלאה בכלכלה האמריקאית, אולם הם עדיין רואים בעזרה לעניים ערך חשוב. פשוט, הצלחה כלכלית חשובה חשובה לא פחות. אם נשתמש באחת הסיסמאות של המחאה החברתית האחרונה כאן, צדקה החליפה את השאיפה לצדק.

הדת שיצר ג'וזף סמית מחייה מחדש יסודות יהודים קדומים, ובאופן מודע מאוד: סמית הרי, מבחינתו, בא לכונן את ישראל האמיתית, זו שלפני קלקולי התלמוד או הכנסייה. עבריות שכזו, ממש כמו במקורות התנ"כיים, מאמינה באלים רבים ונושאת נשים רבות. בניה הם כהנים, והמוכשרים שבהם נביאים. אלוהים קיים בדמות אדם, כפי שהתגלותו לאברהם יחד עם שני המלאכים מדגימה, וגם הפיכה אישית לאלוהיים אפשרית, כפי שהוכיח חנוך בן ירד. ברוכים הבאים לתקופת המקרא.

במאמר כאן ב-pdf ניתן ללמוד על התפתחותה של תמונת העולם המורמונית, שהתגבשה בזמן חייו של סמית וגם אחריהם, ועד כמה היה ניסיון להכניסה לתבנית "מדעית". ולכן אין בעצם ישויות רוחניות אצל המורמונים – הכל חומרי, כולל הנשמה. סמית, אגב, שאב לצורך יצירת הדת שלו גם מטקסים מסונים (הוא היה חבר בבונים החופשיים), וכן גמע לא מעט מהמרק האזוטרי-ספיריטואליסטי הכללי שהיה נפוץ בארה"ב בראשית המאה ה-19. המורמוניות היא דוגמא מובהקת למה שחוקר הנייו-אייג' וואטר הנחרף מכנה "אוקולטיזם". מרתק איך שהניסיון המודע לחדש את תקופת המקרא יצר דת כל כך מודרנית.

מורמונים ויהודים

בעוד אוונגליסטים מודאגים שעליית קרנה של הדת המורמונית תעודד נוצרים להפוך למורמונים, ולחילופין, שמורמוני בבית הלבן יקשה על קבלת טובות הנאה מהשלטון בוושינגטון, ליהודים כנראה אין סיבה לדאגה מנשיא מורמוני. לכל הפחות הוא יזדהה איתם כבן למיעוט דתי שנרדף בעברו.

ואכן, למרות התחרות על התואר "ישראל", מורמונים ויהודים אורתודוקסים כפי הנראה מסתדרים לא רע בארה"ב. לפני כמעט שנה הביא אלן בריל בבלוגו כמה רשימות שבהן הוא הציג כמה מהקשרים בין שתי הקבוצות האלה. הנה למשל כאן על דיאלוג יהודי אורתודוקסי ומורמוני, כאן הוא מראיין את מרק פרדס, מורמוני שאוהב יהודים על אהבתו (שגם טוען שעם כל הכבוד, התלמוד הוא חריגה די גדולה מהיהדות הבית-מקדשית, אז זה לא ממש נראה לו המשך ליהדות של אז) וכאן עוד ענייני דיאלוג.

לא רק השמרנות, אלא עצם האמונה (הפעם לא באותם דברים כמובן, אלא פשוט כניגוד לאתאיזם ולחילוניות בכלל) היא שמחברת כיום בין דתות שבעבר היו מקדישות את רוב מרצן לאיבה הדדית. אבל האמת היא שגם בלי אלה יש לא מעט דמיון בין היהדות האורתודוקסית למורמוניות. הנה טבלה שהכנתי בעניין:

	יהדות אורתודוקסית	כנסיית הקדושים המאוחרים
מי אנחנו	ישראל האמיתיים	ישראל האמיתיים
אחוז באוכלוסיית ארה"ב	1.7	1.7
כלכלית	מצליחים	מצליחים
חינוך	חשוב מאוד	חשוב מאוד
המשפחה	מעל לכל	מעל לכל
מעמד האישה	לא משהו	לא משהו
הומוסקסואליות	סליחה, זה אסור	סליחה, זה אסור
ישו הוא	בן אדם	בן אדם
נא לא לבלוע	חזיר, שרימפס, בשר+חלב	אלכוהול, סמים, טבק, תה, קפה
לבוש שמזכיר לנו להאמין	גופייה+שוונצים	גופייה+תחתונים
בעבר	סבלו מרדיפות	סבלו מרדיפות
בעתיד	שליטה עולמית	שליטה עולמית
תמיד	חושבים שהם הכי טובים	חושבים שהם הכי טובים

ברשימה הזאת אני רוצה לנסות לסרטט את אחד מקווי החלוקה המרכזיים לדעתי בחברה הישראלית היום. הוא קשור לחלוקה בין דתיים לחילונים, אבל הוא אינו החלוקה הזו. הוא נובע מתוך תהליכים שעברו על היהודים החילונים והדתיים בעשרות השנים האחרונות, אבל הוא הגיע לפרקו ועלה על פני השטח רק לאחרונה. החיכוכים האחרונים (שירת נשים, תג מחיר) מבטאים את תוצאות התהליכים הללו והבשלתם. אנסה להראות כיצד.

תקופות משבריות כגון זו שאנו נמצאים בעיצומה מדכדכות אותי באופן אישי, אולם מה שטוב בהן הוא שאנחנו נדחפים קצת יותר להגדיר לעצמנו את הערכים שעומדים בבסיס השקפת העולם שלנו, כמו גם את צורת החיים שחשוב לנו לבסס ולהגן עליה. המחאה החברתית של הקיץ האחרון פרצה גם בגלל שאי אפשר היה יותר להתעלם מכך שמדינת ישראל מתרחקת מאוד מדמותה הציונית-חלוצית-חילונית-ליברלית שרבים מהיוצאים לרחובות גדלו עליה. ישראל ההיא הולכת ונמוגה לא רק בגלל עצירת תהליך השלום עם הפלסטינים, ולא רק בגלל הדמוגרפיה המאיימת בגני הילדים. גם השוק הקפיטליסטי עצמו, דווקא כשהוא מוצלח ומשגשג, מסמן פרגמנטציה חברתית ופשיטת רגל ערכית אל מול ההגיון ההיפר-קפיטליסטי (למשל בתחומי החינוך, הבריאות, התשתיות, התקשורת), שבו הערכים היחידים הם התחרות, הרווח, והעלות-מול-תועלת.

היציאה אל הרחובות סימנה אם כן גם רצון לחזרה לסולידריות ההיא, של "ארץ ישראל הישנה והטובה", ובכך לאו דווקא שיבה להגמוניה האחוס"לית, אלא יותר לתחושה של ההגמוניה ההיא, להרגשה שיש כיוון משותף לכל העסק הזה, והוא הכיוון של כולנו. כפי שהודגש שוב ושוב על ידי המפגינים, הרצון היה לשלב כמה שיותר מגזרים ונטיות פוליטיות, מתוך איזשהי ערגה להחזרת המדינה "שלנו", שאבדה לנו. זה לדעתי סממן שיכול ללמד אותנו משהו חשוב. מה שאני רוצה במיוחד להדגיש ברשימה הזאת הוא שה"שלנו" הזה מוגדר כיום פחות על ידי מוצא עדתי והשקפה פוליטית, ואף לא על ידי זהות דתית, אלא על ידי שדה ההתייחסות הכללי של עולמו הערכי של הפרט. במילים פשוטות, קו השבר שחשוב כיום לשים אליו לב הוא לא בין חובשי כיפות לאלו שאינם, שמאלנים לימנים או יהודים לערבים, אלא בין מי ששם בראש מעניניו את החברה הכללית ובין מי שפועל אך ורק למען מגזרו או אמונתו.

באין חזון

כל תלמיד מדעי המדינה בשנה א' יודע שמה שמייחד את מדינת הלאום לעומת הממלכה הוא שהיא מבקשת להפוך את כל נתיניה לאזרחיה, כלומר להטמיע בהם תחושת מחוייבות למדינה שהיא מעבר למחוייבות שלהם לכל תת-מגזר שהם שייכים אליו. במדינת ישראל של שנות החמישים-שישים, בהנהגת בן גוריון, ניסיון זה ליצור "ממלכתיות" הצליח, ואזרחי ישראל היהודים, לבד מהחרדים (שהיו אז מעטים יחסית ושבן-גוריון ויתר עליהם מראש) הרגישו בראש ובראשונה חלק מהאומה המתהווה. המגזר הדתי-לאומי, או הציוני-דתי, מקפל בכינוייו אלה את נכונותו דאז להשתתף בפרוייקט הציוני-לאומי.

הצד הדתי של נכונותו של המגזר ההוא התעצם והתעשר אחרי מלחמת ששת הימים, כאשר עם כיבוש יהודה ושומרון, "נחלת אבותינו", חזון מדינת ישראל כ"ראשית צמיחת גאולתנו" קיבל חיזוק קונקרטי אדיר. זה היה הרקע לפריצת 'גוש אמונים' בניסיון ליישב את ארץ האבות מתוך וודאות שלא רק שהקב"ה רוצה זאת, אלא שגם "עם ישראל" תומך בחלוצים שומרי המצוות. ראיית מפעל ההתנחלות כ"רצון העם" היתה חלק הכרחי מתפיסת העולם של 'גוש אמונים', שנוסחה כבר על ידי הרב קוק כנשענת ושואבת את כוחה מתפיסה אורגנית של האומה.

מכאן שהמשבר הגדול הראשון בתפיסת העולם הזאת הגיע עם פינוי סיני כחלק מהסכם השלום עם מצריים, כאשר היה ברור שרוב העם דווקא מסכים בקלות להחזרת שטחי ארץ ישראל. המשבר הגדול השני הגיע עם הסכם אוסלו, בו שוב התברר שארץ ישראל פחות חשובה לרוב הישראלים מהאפשרות לחיות חיים נורמלים. המשבר השלישי, ואולי החמור מכולם, הגיע כמובן עם הריסת ישובי גוש קטיף.

הפרשנות הלאומית הגסה של הרצי"ה קוק לתורת אביו הפכה אותה אמנם מועדת לכישלון, אולם זה הגיע גם בעקבות שינויים שחלו בחברה החילונית ובתפיסתה העצמית. יש לשים לב שבין שנות השישים ושנות התשעים "חיים נורמלים" קיבלו עבור הציבור החילוני משמעות שונה. אם אי אז בעבר התגבש רוב הציבור החילוני בארץ סביב אתוס רפובליקני, קולקטיביסטי, לאומי, ציוני; הרי שעד שנות התשעים הוא שינה את טעמו ופירק את הלאום לפרודות שמבקשות כל אחת את "החיים הטובים" במשמעותם הקפיטליסטית, דהיינו רווחה כלכלית והנאה חומרית, איש איש לעצמו ולמשפחתו. בהמשך לכך המרחב הציבורי הופקר לרוחות פלורליסטיות שנישאו על בשורת הרב-תרבותיות, כאשר במקום האתוס הלאומי לא מוצב שום כיוון אידיאולוגי כללי מאחד, ואף לא מסגרת ערכית ברורה.

בדוקטורט שלו* מנתח שלמה פישר בצורה מבריקה ומאלפת את הרקע האידיאולוגי והמהלך ההיסטורי של הרעיונות שטמונים בבסיס הציונות הדתית לגווניה, ואת המשבר שבינה ובין מדינת ישראל כיום. על פי פישר

עד שנות השישים והשבעים האליטות החילוניות בישראל החזיקו על פי רוב בהשקפה רפובליקאית חזקה, (יחד עם יסודות ונטיות דמוקרטיות-ליברליות שונות). משנות השבעים והלאה הן אימצו בצורה גוברת יותר ויותר שיח ליברלי [והייתי מוסיף: עם נטיות אינדבידואליסטיות-רב-תרבותניקיות מודגשות – ת.פ.]. בציונות הדתית ההפך התרחש: התרבות הציונית דתית עד שנות השישים כללה, כפי שראינו, זרמים אקספרסיבים-רפובליקאים [כלומר כאלה הרואים במדינה את הביטוי המושלם של העם, של "רצון העם", ושל כל אחד מבני העם – ת.פ] ואינדבידואליסטים-ליברלים. משנות השבעים והלאה הקהילה הציונית דתית אימצה עמדות אקספרסיביסטיות-רפובליקניות חזקות. אם מביטים במצב באור הזה, ניתן להבין בצורה שונה את "הברית ההיסטורית" בין מפלגת העבודה למפד"ל. ההרמוניה ההיא התקיימה לא רק מפני שהציונות הדתית עדיין לא אימצה בצורה מוחלטת את הפילוסופיה הקוקיסטית המשיחית-אקספרסיביסטית, כפי שנהוג לחשוב. ההרמוניה שררה שם גם משום שתנועת העבודה הציונית עצמה היתה רפובליקאית באופן כללי, ולכן קרובה יותר ליסודות הרפובליקאים בציבור הציוני-דתי. (עמ' 408)

כלומר בעוד מרבית הציבור החילוני התרחק מהתפיסה המעמידה את העם והמדינה במרכז חייו האזרחיים, הציבור הדתי-לאומי דווקא התקרב אליה. בעוד הראשונים נהו יותר ויותר לעבר הגלובליזציה הקפיטליסטית, האחרונים עפו על עמישראל מתוך התפיסה הקוקיסטית-משיחית. מכאן שהקרע שבין שתי קבוצות אלה הוא תוצאת התזוזה של שתיהן זו הרחק מזו.

ההתחרדות של הציונות הדתית

מהי התוצאה של כשלון התפיסה הקוקיסטית-משיחית? עד 1979 היה ניתן עוד להאמין בקלות ש"רצון העם" הוא בהתיישבות בשטחים הכבושים. אחרי הנסיגה מסיני, אחרי הסכם אוסלו, ולאחרונה אחרי הפינוי מעזה כבר קשה הרבה יותר להאמין בכך. כאשר הרב יואל בן-נון ביכה ב-1992 (נדמה לי) על כך ש"לא התנחלנו בלבבות" הוא ביטא כבר אז נסיגה מהעמדה הקוקיסטית הברורה מאיליה, שכלל לא צריך להתנחל בלבבות מפני שללבות יהודיים טהורים יתענגו באופן טבעי על כל רגב אדמה של ארץ הקודש. כיום ברור שלא כך. יש עוד כמה חילונים בליכוד שבקטע, ועל כן 'הבית היהודי' חובר לביבי. אבל שימו לב ש'האיחוד הלאומי' כבר מעבר לבריתות עם החילונים, ולמעשה מאמץ השקפה סמי-חרדית.

וזה לב העניין: כפי שפישר מדגיש במחקרו, תפיסת העולם של הציונות הדתית עמדה תמיד על שתי רגליים: תורה ומצוות מחד, והתפיסה הקוקיסטית, האורגנית-אקספרסיבית של העם והארץ ושל תפקידם בזמן הזה (כיבוש הארץ, חזרה בתשובה, ביאת המשיח וכו') מאידך. אלא שהרגל השניה נשברה, ועתה נותר לבני הציונות הדתית להעביר את המשקל לרגל הראשונה, ובתוך כך לאמץ דפוסי חשיבה חרדיים ביחס לעולם התורה ועולם החולין. כפי שכתבתי כאן, התחרדות זו לא מתמצה בהקפדה יתרה על שמירת המצוות, אלא כוללת בעומקה ניתוק מהעולם המודרני על אנשיו ועל ערכיו. כאשר בני קצובר ואליקים לבנון מספרים לנו בשבוע שעבר שהדמוקרטיה הישראלית סיימה את תפקידה הם מעידים שעבורם אין כל דו-שיח בין תורת ישראל לעולם המודרני. יש רק דרך אחת להיות (מדינת) יהודים, והיא על פי הפרשנות החרדית-אורתודוקסית של ההלכה (עם איזה וורט של הרב קוק פה ושם).

הקפיטליזציה של החילניות היהודית

אבל האם יש אכן דרך אחרת להיות יהודים? אם נפנה אל היהדות החילונית, נראה, כאמור, שהיא במשבר ערכי חמור, ולא מציעה אלטרנטיבה אתית או תרבותית רצינית לתפיסתם של החרדים הותיקים והמצטרפים החדשים אליהם משורות הציונות הדתית. כך למשל, לפני כמה שבועות (ב-20.12.11) צורף לעיתון 'הארץ' מוסף מיוחד שמומן על ידי קרן פוזן, שכותרתו יהדות כתרבות – היופי שבחילוניות. במוסף הזה ניתן למצוא כמה ניסיונות לנסח מהי בדיוק יהדות חילונית, כולן, לצערי הרב, דלים ביותר.

כך למשל, ידידיה יצחקי, שכתב ספר ("בראש גלוי") על הנושא, קובע ש

החילוניות [… היא] השקפת עולם עצמאית, הומניסטית, בעלת ערכים משלה כגון סובלנות ופלורליזם. […] החילוניות, הרואה את ריבונותו של האדם על עצמו ועל אורחות חייו כנתונה לו מעצם היותו אדם חופשי, מבקשת אם כן להשיב לאדם, ברמה גבוהה יותר, את ריבונותו ואת חירותו האוניברסלית הראשונית, שלתפיסתה קדמה ל"התגלויות" האלוהיות הקדמוניות. (עמ' 8)

או יעקב מלכין, פרופסור אמריטוס בפקולטה לאומניות של אוניברסיטת תל-אביב, שגורס כי

בשיח יהודים החופשיים מדת משמש הביטוי "יהודים חילונים" […] ככינוי ליהודים המאמינים באדם כריבון לחייו, בזכותו לבחירה חופשית באורח חייו ובהיותו מחוייב לכללי צדק, לחוקי הדמוקרטיה ולסולידריות חברתית ולאומית. (עמ' 12)

מהי אם כן יהדות חילונית? במקרה הטוב הומניזם, ובמקרה הפחות טוב הטיות שונות של השורש ח.פ.ש.. אני אגב מאוד מאוד בעד הומניזם (תפיסה שהיא רק מעט פחות טובה מבודהיזם) ולו אכן היו היהודים החילונים הומניסטים וריבוניים למעשיהם, החרשתי, אבל כפי שניסיתי לטעון כאן, מטען תרבותי דליל שכזה מוביל כמעט תמיד להסחפות חסרת שליטה אל תוך גלגלי השיניים של המכונה ההיפר-קפיטליסטית. מכאן שהחילון במשמעותו התרבותית דומה פעמים רבות בישראל לזה שמתחולל במדינות מערביות אחרות (במידות שונות יש לציין, וסקנדינביה תעיד), ומשמעותו זניחת התרבות המקומית (במקרה שלנו, היהודית כמובן), ולעיתים גם עקרונות הומניסטים כלליים, לטובת אמריקניזציה קפיטליסטית. מדובר בהתפרקות ערכית בה אובדת הסולידריות הקהילתית לטובת התשוקה לשדרג את הסמרטפון ולהידחף בפתיחת סניף של רשת אופנה.

לאן מכאן

מכל זה עולה שהחברה הישראלית נמצאת כיום בצומת אליו הובילו שתי דרכים: האחת היא ההתפרקות החילונית מהערכים הציוניים, היהודיים, ולבסוף ההומניסטים לטובת הרב-תרבותיות הגלובלית של השוק החופשי; והשניה היא ההתעצמות, המספרית והאידיאולוגית, של השקפת העולם החרדית, כאשר אל אחוזי הילודה המרשימים מתווספים דתיים-לאומיים הפונים נגד המודרנה, וכל אלה יחד מקצינים את עמדותיהם. מצד אחד נמצאים חילונים שריבונים ללכת לקניון, ומהצד השני חרדים וחרד"לים שמנסים לשכנע את עצמם שאלוהים באמת לא רוצה שהם ישמעו אישה שרה.

מתוך הצומת הזה עומדות בפנינו כמה ברירות. האחת היא המשך הכיוון הנוכחי, דבר שיוביל להתפרקות למגזרים נבדלים, ליברלים לצד פונדמנטליסטים, יהודים לצד ערבים, עשירים לצד עניים, ולהפיכת מדינה ישראל ללבנון נוספת על חופו של הים התיכון, לפדרציה של שבטים שזוכים לאוטונומיה בגבולות מצומצמים, ובעצם למדינת עולם שלישי הן מבחינה כלכלית והן מבחינה דמוקרטית.

מאידך, הפחד מזה יכול להעלות לשלטון מנהיג שלא רק מבטיח אחדות, אלא גם כופה אותה על ידי הוצאתו לפועל של אתוס סמי-פאשיסטי בסגנון אתאטורק, פוטין או ליברמן, בו "כור ההיתוך" הבן-גוריוני חוזר with a vengeance, ובמסגרתו החרדים נאנסים להשתלב בחברה הכללית ולשאת בנטל המשותף, היהדות הופכת לשפחתה של המדינה ולדת-גזע המעניקה לבניה פריבילגיות שונות, ומנגד "בוגדים" למיניהם מושתקים במגוון צורות.

האפשרות השלישית (בטח יש נוספות) היא שהמסה המרכזית של הציבור, אותם חילונים שהקרבה לתהום העירה אותם מתרדמתם הקפיטליסטית, יחד עם אותם ציונים דתיים (וחרדים ספורים) שעדיין מבקשים לשלב שמירת מצוות עם מודרנה, דהיינו יהדות עם דמוקרטיה ופמיניזם (לכתחילה), יצליחו איכשהו לקומם הנהגה שתדע למתן את הכלכלה הקפיטליסטית, לשכנע (או לכפות) את החרדים להסכים ללימודי ליבה ולהשתלבות, ולסיים את הסכסוך עם הפלסטינים בצורה שתאפשר למדינה להמשיך ולהיות דמוקרטית (או למעשה, להתחיל להיות באמת דמוקרטית).

מלחמת התרבות הנוכחית, אם כן, אינה בין חילונים לחרדים, בין נוער הגבעות לצה"ל, או בין אנסטסיה מיכאלי לכל מי שאינו יהודי ימני. היא בין כל אלה שהחברה הישראלית ככלל (ואולי אף כדמוקרטיה ליברלית) חשובה להם, לבין אלה שמה שחשוב להם זו רק הקבוצה שלהם, תת-המגזר שבו הם נטועים, על מנהגיו ואמונותיו המסויימות. החילונים ההיפר-קפיטליסטים מחד, והחרדים האולטרה-אורתודקסים מאידך, לא בסיפור הכללי הזה, שכן הם אך ורק בסיפור הפרטי שלהם. כל מי שמבקש סולידריות עם עובדי הקבלן, מערכות בריאות וחינוך ממלכתיות טובות יותר, וזכויות אדם ואזרח לכולם ולפני הכל, בסיפור. וכן, גם מי שמבקש מדינה ציונית-לאומנית סטייל אם-תרצו (כלומר, יש כמובן קווי חלוקה אחרים בסיפור).

אם זה נכון, רצונם של המפגינים, שלנו, בקיץ לשתף במחאה את המגזרים (החברתיים, הפולטיים, הדתיים) השונים היתה (גם) ביטוי של ההגדרה העדכנית הזו של המרחב הציבורי, דהיינו ניסיון לסמן מי בתוך הדאגה לכלל, ומי בחוץ, ניסיון להכניס אל תוך הזירה של "המדינה" כמה שיותר, כמו גם לראות מי נשאר נטוע במגזר הספציפי שלו. לא בכדי אם כן, רבנים כמו שרלו ולאו, הנמצאים בדיאלוג עם המודרנה, היו בפנים, ואלו כמו מלמד וליאור היו בחוץ. כמובן שהתמונה מורכבת ממשתנים רבים נוספים (למשל, כאמור, הצורה בה אנחנו מגדירים את "המדינה", אם כישות אתנית או אזרחית). אבל זה אחד מהם, ולדעתי החשוב שבהם.

סתם

—

* Shlomo Fischer, Self-Expression and Democracy in Radical Religious Zionist Ideology, Submitted to the Senate of the Hebrew University, January 2007

 פורסם באתר המחאה החברתית, בפרוייקט מיוחד במלאת חצי שנה למחאה