תכננתי להעלות את הרשימה הזאת ביום ראשון, אבל כל עם כל המוות שמסביב החלטתי לא להוסיף דין, לחכות קצת. אולם מצדדים אחרים גם הפיגוע המפלצתי באיתמר לא הסיט לרגע את האש שבזמן האחרון מכוונת כלפי השמאל. כבר בבוקר יום ראשון יצא אסף וול במאמר מתלהם שפורסם בעמוד הראשי של וואי-נט – לא נגד הטרוריסטים, אלא נגד השמאל (ה"אידיוטים או אנטישמים"). באותו יום פרסם במעריב הרב חיים נבון התקפה נוספת כנגד "דוברי השמאל". ואלה לא היו ההתקפות היחידות. כלומר איכשהו רצח מתנחלים מעלה זעם דווקא נגד השמאל. אני רוצה ברשימה להתעכב מעט על המסע האנטי-שמאלני הזה, אם כי לא בכללותו, אלא בעיקר בחלק בו שמופנה ספציפית כנגד התקשורת.

אין מציאות של נסיגה כשם שאין שדים

ראשית כמה מילות הקדמה. באופן כללי, עם גסיסתו (הארוכה, אני מודה) של מפעל ההתנחלויות בשטחי יהודה ושומרון הימין מאבד את אחד מנכסי הזהות העיקריים שלו, את אחד מעמודי התווך של ה- raison d'etreשמזין אותו. לדעתי זו אחת הסיבות לריבוי התופעות ההיפר-לאומיות שאנו עדים להן בשנתיים-שלוש האחרונות (בשיפוט, בחקיקה, בפובליציסטיקה ובאווירה כללית), לאמור: ההבנה, המודעת או הלא-מודעת, שהסוף קרב מולידה ריאקציה כעוסה כנגד הצד השני; אלא שמכיוון ש"לתקוע" לארה"ב ואירופה אנחנו לא ממש יכולים, נסתפק בתקיפת השמאל המקומי.

אבל איזה שמאל מקומי? מי כאן שמאל, כאשר אהוד ברק הוא חברו הטוב ביותר של בנימין נתניהו, ולמרצ יש 3 מנדטים? העובדה שהשמאל לא רק שאינו בשלטון, לא רק שאינו חלק מהממשלה, אלא שאינו אפילו מיוצג בצורה ממשית בכנסת מחייבת למצוא שמאלנים בקרב האזרחים, ולכן הכעס של הימין הקיצוני יותר יוצא על אמנים, "משתמטים" (שאינם חרדים), מערכת המשפט ובעיקר – על "התקשורת".

ובעניין זה ברצוני כאמור לגעת כאן. אני לא יודע כמה מקוראי הבלוג הזה נחשפים למקורות בהם השיח האנטי-תקשורתי הזה הוא בוטה במיוחד. אביא כדוגמא זמינה את עלון בית-הכנסת הפופולרי עולם קטן, שבשבוע שעבר (כ"ח אדר א') הציג מאמרים מאת מוטי קרפל ואביאל אליצור. הראשון קבע כי "השאלה היא כיצד מונעים מהמיעוט הקטן של השמאל הישראלי להמשיך לשלוט במחשבותיה של אומה שלמה". השני התלונן על "השיח השמאלני הקיצוני שהשתלט על מדינת ישראל". הידעתם שבמדינת ישראל ובמחשבות אזרחיה שולט מיעוט שמאלני קיצוני?

אני חושב שמרחק כזה מהמציאות הפשוטה מחייב הסבר. בפסקאות הקודמות דיברתי על הימין באופן כללי. לימין הדתי, לפחות בחלקו הקוקיסטי, יש בעיה חמורה פי כמה עם מציאות בה מדינת ישראל נסוגה מארץ ישראל, שכן על פי השקפתם זו הראשונה אמורה להיות הביטוי הפוליטי והמעשי של קדושתה התיאורטית של האחרונה. ככזו, היא אמורה לכבוש עוד ועוד משטחיה, ובוודאי לא לוותר על כאלו שכבר נכבשו (סיכמתי את העניין פעם). האמונה שכך אמור להיות היא במקורה חסרת פשרות. ראו הדברים הבאים של הרב אבינר מתשמ"ג:

כל דבריהם וניסיונותיהם של הגויים לעצור את מהלך גאולתנו הם ריק, אפס ותוהו. כל תוכניותיהם, פיטפוטיהם, לקצץ בנחלת אבותינו, לבתר את אדמת קדשינו […] הם הבלי הבלים, כל זה לא יקום ולא יהיה.

או דבריו אלה של חנן פורת מתשל"ו:

צריך לחנך את עצמנו: אין מציאות של נסיגה כשם שאין שדים בעולם.

מכאן ברור גודל השבר שמולידות נסיגות כגון אלו מסיני, לבנון, עזה ובעיקר משטחים מסויימים ביו"ש. ההתמודדות עם המשבר אליה נכנסה תמונת העולם הזאת היא שמולידה, בין השאר, את האשמת התקשורת בכל רע אפשרי.

הרב יוסף קלנר מיואש מהעם המטומטם

אולי תזכרו שבמכתב הרבנים למשה קצב התקשורת הואשמה בעוול שנעשה לו: "כל העם היושב בציון, נאנח ונאנק תחת עול המדי-ה המרעיל את חיינו, ומצפה להשבת הטהרה לחיינו הציבוריים" – כך הרבנים כותבי המכתב. אני רוצה להביא דברים מפי רב נוסף ממחנה כותבי המכתב ההוא, שמתייחס גם הוא למשפט קצב ותוקף את התקשורת כמקור הרע.

מדובר בדברים שנשא הרב יוסף קלנר (כתבתי עליו כאן) לפני כשבועיים בפני תלמידיו, תחת הכותרת "שו"ת [20] בעניין מכתב הרבנים לגבי הנשיא קצב" (ראו הקלטה כאן, או כאן – ותודה לקורא שהפנה אותי אליו). קלנר הוא מהרבנים המרכזיים של ישיבות "הקו" (כלומר אלו ההולכות בעקבות הרב טאו ומציגות היפר-ממלכתיות כיתתית, המקדשת את המדינה ובזה למצב העם), אדם כלל לא טיפש שמשמש מעין גורו כריזמטי עבור תלמידיו.

בכל אופן, קלנר דידן, למרות שהוא "נגד המכתב הזה" (המבטא את תמיכת רבותיו בקצב), חושב שהרבנים שכתבו אותו הם "גברים", כי "יש להם את האמת שלהם […] והם לא עושים חשבון לאף אחד" "זו צורה של תלמידי חכמים […] לא סמרטוטים". כל זה, בכל אופן, על פי הרב קלנר "הדבר ראשון שאפשר ללמוד מהפרשייה"

הדבר השני: "בימינו צריך להיזהר לא רק לומר דברים נכונים […] הם לא היו מספיק זהירים" והעניין התפרסם.

הדבר השלישי: "החברה הדתית לאומית […] אין לה זכות להתקומם נגד מי שחושב שבית המשפט לא בסדר", וזה כי בית המשפט באמת לא בסדר. הנה:

כתוצאה משלטונו ורשעותו [של השופט אהרן ברק …] נבנתה כאן תודעה ציבורית רחבה שהולכת ומואסת בבית המשפט העליון יותר ויותר. […] אהרון ברק הזה הוא נכס לנו. […] מערכת המשפט הזאת צריכה לעבור מהפכה מוחלטת, והרמת היד הזו שלה כנגד התורה היא דבר שצריך בנייה מן הראשית […] כיום כשאתה מדבר עם נהגי מוניות… ודאי [שהם יסכימו שבית המשפט] הם 'מושחתים ושמאלנים'

כלומר, אם הבנתי נכון, עם ישראל מבין שבית המשפט הוא מושחת ושמאלני, בגלל שהוא פוסק בניגוד להלכה ("מבפנים", הרי, כל היהודים הם אורתודוקסים). הבעיה, על פי קלנר, היא ש

מעשה השטן הצליח […] על ידי התקשורת המניפולטיבית הזאת. […] קרנו של בית המשפט השתפרה בשנה האחרונה […] הרבה בזכות פרשיית קצב

כלומר (שוב, אם הבנתי נכון) פרשיית קצב היא תרגיל לשיפור מעמדו של בית המשפט. והכל – וזהו העיקר – בניצוחה של התקשורת:

הרעיון הוא בערך שצריכה לבוא מחאה על זה שיש פה… סומנה על ידי התקשורת לשעשוע של ציד האדם שלה, ובמסע הציד הזה, שמנוהל בצורה אינטנסיבית על ידי התקשורת, נשטף מוחו של הציבור הרחב [… מי ש]משתפת פעולה עם כל המציאות הזאת [היא] מערכת המשפט [… וכך,] ציבוריות רחבה מנוהלת על ידי התקשורת […] והשמחה רבה.

קלנר ממשיך וטוען שקצב למעשה זכאי, ולהרשעתו "אין ראיות […] זו קביעה משפטית. […] מעולם לא היתה בהיסטוריה של מדינת ישראל תופעה משפטית כזו: חורצים דינו של אדם ללא ראיות". לכן, עם כל הביקורת על הרבנים, "הם היו בצד של האמת בסופו של דבר".

ולמה זה מגיע לקצב? על פי קלנר קצב הוא הצדיק מבין אלה שתמכו בהתנתקות, ולכן הוא מתנקה מחטאו בעולם הזה, וכל השאר ישלמו בעולם הבא. אבל האשמה העיקרית היא התקשורת. קלנר ממש מתעב את התקשורת: "אין לך דבר יותר… אין לך התגלמות ורשעות וטפשות ונבזות – בקיצור, מה יכול להיות יותר גרוע מהמילה 'תקשורת'?"

כשתלמיד שואל משהו על זה שעם ישראל בכל זאת אמור להיות צדיק, וקלנר משיב ש"העם לא רוצה שום דבר. טימטמו לו את המוח, שטפו לו את המוח." ומאוחר יותר קובע ש"העם שלנו הוא משוגע […] זה פוסט-טראומטיות של מה שעשתה לנו השואה. העם הזה דפוק." ולסיכום: "מדינת ישראל לא היתה במצב כזה […] תהום כזאת כמו בפרשה הזאת".

הרב קלנר נואש מהעם הדפוק שלנו, מה לעשות. יחד עם זאת, על פי קלנר

התוכנית [של הגאולה] לא משתנה. […] אין בחירה לעם ישראל להיות או לא להיות. לעזוב את התורה או לא. אבל בתוך זה יש בחירה. סוף דבר אין בחירה, אבל על הפרטים יש בחירה. נצח ישראל לא ישקר, והתורה הזאת לא תהיה מוחלפת. אבל זה לא אומר מה יקרה לא לאדם זה ולא לדור זה.

לסיכום, מסתבר שעל פי הרב קלנר, כנראה כמו גם על פי הרבנים שכתבו את אותו מכתב, מתישהו בין התלהבותו ושל הרב קוק מהחלוצים "פורצי הגדרות" ובין משפט קצב קמה קבוצה מרושעת של אנשי תקשורת והצליחה לבנות מערך מדיה רב-זרועי, אשר באמצעותו עלה בידה לשטוף את מוחו של העם כולו. עד כדי כך הוא "משוגע", שכיום הוא מעדיף את השקר (עמדת בית המשפט), על האמת (עמדת הרבנים טאו ואבינר). אולי מצבו הפוסט-טראומטי של העם הוא זה שמסביר את העובדה שהוא מאפשר, במו כספו ואהדתו, לתקשורת להמשיך ולטמטם אותו, ולא נוהר, מסיבה בלתי-מובנת, בהמוניו לקנות ולקרוא עיתונים טובים וכשרים כגון מקור ראשון ובשבע. כך או כך, העם "דפוק", ומתדרדר משפל לשפל.

ולכן הגאולה מתעכבת. היא תגיע כמובן, אבל אולי לא בדור שלנו. קלנר כבר לא בטוח בכלום. כך שהרב צבי יהודה טעה: יש קץ מגולה מזה, ואנחנו לא בעיצומה של הגאולה. אולי לא הכיר הרצי"ה את נבזותה של התקשורת.

העם הדפוק קדוש, ולהפך

בשפה תיאולוגית קלנר מציג כאן השקפה שהיא על סף הגנוסטיקה, לאמור: כולם עיוורים, ורק אני והחבורה שלי יודעים את האמת. כוחות השחור השתלטו על מוחותיהם של ההמונים, ואלו מובלים ככבשים. הדבר היחיד שמבדיל בינו לבין הגנוסיטיקה הוא שעל פיו יש בכל זאת לכל יהודי ניצוץ אלוהי, שלכאורה יעלה ויתגלה ביום מן הימים.

אבל איבתו של קלנר כלפי העם, הזלזול שלו בתבונה הפשוטה של האנשים (בניגוד גמור לרב קוק, שהעריך אותה), העמדה הקונספירטיבית כלפי "התקשורת" ו"מערכת המשפט" – כל אלה נותנים את ההרגשה שעוד מעט קט והרב קלנר מכריז על חבורתו כ"בני אור" הניצבים מעטים מול בני החושך הרבים. זה מה שנשאר לעשות כשהמציאות לא מוכנה להיכנס לתוך התבניות התיאולוגיות בהן אנחנו מחזיקים. בניגוד לרוב ההוגים מהמחנה הדתי-לאומני, הרב קלנר לא רק נמצא על סף יאוש, אלא גם נותן לזה ביטוי בדבריו.

בסופו של דבר הרב קלנר מציג כאן עמדה שבירה ולא לגמרי קוהרנטית, ובוודאי העניין גם נובע שבשיחה עם תלמידיו הקרובים הוא מוכן לגלות יותר מרגשותיו ומקפיד פחות על רציפות רעיונית. אבל למרות היאוש העולה ממילותיו במקרה הזה, במבט רחב יותר ניתן לומר שעל פי רוב במאמרים פובליציסטים שונים מתוך המחנה הקוקיסטי-cum-גינזבורגי האשמת התקשורת בחטאי העם משמשת לצורך תפקיד כפול, במהלך דו-שלבי:

ראשית, מודיעים לנו שבעצם הכל בסדר. אין מה לדאוג (לעתיד ההתנחלויות, התורה, העם), כי בעצם, באמת, בפנים בפנים, עמישראל הוא ממש אחלה, שכן הוא מבין היטב שהתורה היא אמת לאמיתה (אגב, דעו שבפנים בפנים גם הגויים ימ"ש מבינים שהתורה היא אמת). זו רק השכבה החיצונית, של האינטלקטואלים בתמיכת התקשורת בתמיכת האינטלקטואלים בתמיכת התקשורת, שמהווה את הבעיה. התקשורת היא זו שאיכשהו הצליחה להטעות, זמנית, את כל העם הצדיק, ולכן כיום הוא מטומטם.

שנית, מודיעים לנו שאם רק. אם רק נצליח לשכנע את העולם שהם טרוריסטים, אם רק נגן בתקיפות על זכותנו האלוקית להתיישב בשטחים, אם רק יהיה בראשות הליכוד מועמד "אמוני", אם רק נשנה את השיח התבוסתני, אם רק נחדור אל שורות המטכ"ל / הפריפריה / מערכת החינוך / התקשורת – אז האמת, כלומר זה שהעם והעולם ממש ממש רוצים אותנו ואת ההתנחלויות, תהיה גלויה לכולם גם בפועל, ולא רק בכוח.

אמונה בקיומם של שדים

מה יוצא מכל זה? אם בתחילת הרשימה הבאתי ציטוט בו חנן פורת מכחיש שתיתכן נסיגה כפי שהוא מכחיש שיתכנו שדים בעולם, נדמה שכיום, כאשר יש נסיגות, יש גם שדים. אצל קלנר, כמו רבים אחרים בימין הדתי כיום, התקשורת היא שממלאת את התפקיד אותו מילאו השדים עד העת החדשה: היא מסבירה איך ייתכן שאדם טוב יתנהג רע. לשאלה איך ייתכן שיהודים קדושים יהיו בעד חלוקת הארץ יש תשובה פשוטה: נכנס בהם שד. לאמור, הם עצמם ממש ממש בסדר, אלא שמשהו חיצוני להם נדבק בהם, משפיע עליהם, וגורם להם לסטות מדרכם ההגונה והישרה. הם נגועים בדיבוק שמאלני, פרי לחשיה של מכשפת הצפון, התקשורת. התקשורת הופכת לשטן רב עוצמה, לרועת-שדים הסרים לפקודתה ומשתלטים על נשמות ההמונים התמימים. התקשורת הופכת לאליבי לכשלון התיאולוגיה.

לפני כשנתיים הייתי בקהל של מה שהסתבר כהצגת התיאטרון הטובה ביותר שראיתי. מדובר היה מחזה בשלוש מערכות שהעלתה כיתה יב2 בבית הספר האנתרופוסופי, דרמה אדירה שנכתבה ובוימה על ידי ידידי יונתן לוי ונקראה קרבן: מופע פולחן – בשירה, תנועה ועבודות עפר. ומופע פולחן זה אכן היה: שתי מערכות המחזה האחרונות הציגו מחוות מפורשנות לשתיים מהדמויות המיתיות החשובות של האנתרופוסופיה, לוציפר ואהרימן, ואילו המערכה הראשונה, המרהיבה ביותר לדעתי, היתה כולה פולחן מילולי וויזואלי למַלְכִּיטַוָּס, אלוה לא מוכר, גאון ונדיב ואכזר.

הנה חלק מעדותי כפי שכתבתיה זמן מועט לאחר החוויה:

המחזה התחיל באמפיתיאטרון בין העצים, כאשר המערכה הראשונה היתה למעשה פולחן פגאני צבעוני בו ספינה ועל גביה כלה וכלובי ציפורים מפליגה אל "אנטי-אטלנטיס", ממלכתו של "מלכיטוס". השחקנים היו לבושים בלבן-שנהב וניגנו ושרו שירים שנכתבו והולחנו במיוחד למחזה (למי שמכיר את סגנון הראפ-המשיחי של לוי, זה מה שהקהל שמע שם). הספינה הולכת ומתקרבת ליעדה, עד שהכלה, תוך זימרת-ראפ וירטואוזית במקהלה, עולה כמנחה למלאך הטווסי שבתורו, כגוש מתפרץ של יוהרה, מקבל אותה ומכריז: "עולם: אתה אשתי! זמן-חלל: אתה מיטה! אדם: אתה בתולים! אני מלכיטווס".

"המערכה הראשונה היתה תענוג ויזואלי ואודיאלי", המשכתי וכתבתי שם, "התלבושות היו תאווה לעיניים, ושירי הראפ ממתקים לאזניים". המחזה, כתבתי, עשה אותי לרגע פגאני, וזה היה מפחיד ומעורר.

מהראפ המשיחי של יונתן לוי התבסמתי פעם אחת מאוחר יותר בפסטיבל עכו, שם הוא עצמו להטט בלהג האלוהי. כעת, אני שמח לומר, ניתן לטעום מיצירתו של לוי בגיליון האחרון של מטעם – גליון 25 מגיש את הפואמה מַלְכִּיטַוָּס, גרסה כתובה של יצירתו של לוי על (ולכבוד) האל ההוא.

דַּבֵּר, טַוָּס שָׁחֹר
אֶת מְנִיפַת הַזֹּהַר הָאָפֵל

נְשֹׁף, טַוָּס, מָנִיפֶסְט
הָאָרֶץ הִיא גַּחֶלֶת
וְהַנְּשָׁמוֹת – זְרָדִים.

ברם ייתכן ולא שמעתם עדיין על מלכיטוס. בספרו Meetings with Remarkable Men מספר המיסטיקן הארמני ג'.א. גרודייף על כת היזידים, אותה הוא פגש פה ושם במסעותיו בתחילת המאה העשרים. גורדייף מכנה אותם "עובדי שטן", כפי שמכנים אותם האנשים שסביבו, ומתרשם מהרצינות בה הם מתייחסים למאגיה. היזידים אכן אוחזים בתורה איזוטרית צבעונית ואכן עובדים את הדמות שתופשת את אותו מקום מיתולוגי כשטן במסורות דתיות אחרות: מלכּ טאווס, או מלכיטווס, הוא עבורם מלאך בכיר שסירב לפקודתו של האל להשתחוות בפני האדם. בנצרות ובאיסלאם אותו מלאך נזרק מגן-עדן והפך למלך הגיהנום. אצל היזידים הוא קיבל מהאל את כדור הארץ לשלוט עליו, ואין לאיש רשות לערער על סמכותו.

היזידים הם דת "מזרחית" מהבחינה הזאת ששורשיהם כפי הנראה בשבטים הארים – הם אחים קדומים לדת הפרסית העתיקה של זרתוסטרא. יחד עם זאת, בדרך הם ספגו לא מעט מסורות שונות (בעיקר סוּפיות) לתוכם, וכיום הם דוגמא ומופת לסינקרטיזם דתי. כך למשל, כמו היהדות, היזידים הם דת אורתופרקסית, ומתמקדת באיסורי טומאה וטהרה. כמו המוסלמים, יש להם חמש תפילות ביום. כמו הזורואסטרים, הם מצווים לשמור על טהרתם של "ארבעת היסודות". כמו הנוצרים וההינדים, הם מאמינים שאלוהם מתגלם בגופי אנוש, וכמו רוב הדתות המזרחיות הם מאמינים בגלגול נשמות. וחוץ מזה אסור להם לאכול חסה וללבוש כחול.

הפסוק הראשון של ספר ההתגלות, אחד מספרי הקודש שלהם, הוא "הייתי, אני הווה, ולעולם לא יהיה לי קץ" – לא הכי יצירתי בעולם. אבל לטובתם ניתן לומר שהם לא באמת עובדי שטן. עבורם מלכיטווס הוא מלאך רב-עוצמה, הראשי מבין שבעה מלאכים שנשמעים כולם לאל. ישויות אלוהיות אלה יכולות להתגלם בבני אדם, והיזידים רואים במייסדי דתות למיניהם התגלמויות שלהן, מה שמאפשר להם לשלב מסורות זרות בתוך זו שלהם. יש כנראה בין מאתיים לשלוש-מאות אלף יזידים בעולם, הגרים באזורים הכורדים של טורקיה, עירק וסוריה, ואיבתם של שכניהם מקשה עליהם מאוד. מה שכן, תאמרו משהו נגד מלכיטווס, והיזידי מחוייב להרוג אתכם במקום.

(עוד על היזידים: אינצקלופדיה אירניקה, ויקיפדיה, מאמר של רונן שפרון באתר מעריב, מאמר של אילן פפה בגליון 7 של אדם-עולם)

זֹהַר הַטַוָּס מַגִּיעַ,
זֹהַר הָרָקִיעַ. יֹפִי
בָּא אֶל הָאָדָם, מוֹפִיעַ,
בָּא אֶל הָאָדָם
וּמוֹשִׁיעוֹ.

בִּשְׁמֵי הָאַרְגָּמָן הָאָנַגְרָם אֵינוֹ נִגְמָר
הָאֲמַרְגָּן הַמְכֻנָּף בּוֹנֶה מִשְׁכַּן טַוָּס
בֵּין שְׂפָתַי.
יֵשׁ כָּאן טַוָּס בֵּין שְׂפָתַי.

מה מיוחד בכתיבתו של לוי? הענין הוא כזה: מילותיו של לוי הן כישוף. זאת כוונתן המודעת ולדעתי היא מתגשמת. מטרת השיר שכתב לוי היא מאגית במובהק, וספציפית הפואמה מבקשת לעורר את האל מלכיטוס, כמים תחתונים לעליונים, לקבל את המנחה שמביאים לו (בתולת אדם, אלא מה?). בעצם היצירה של לוי מבקשת להחיות את השימוש המאגי-תיאורגי של השפה, וכל האלמנטים הספרותיים בה – הדימוי, החרוז, המצלול – מגויסים למטרה זו. בכך אין כאן "אמנות לשם אמנות", שהיא פיתוח מודרני למדי, אלא חזרה מכוונת לזמן בו האומנות היתה חלק אינטגרלי מהדת.

"על ידי הניגונים שאתה משורר, אתה מעורר את הקדוש ברוך הוא", כתב ר' נחמן (ספר המידות, ערך ישועה, כח), וכידוע הניגון ממלא אצלו תפקיד דתי ומשיחי ראשון במעלה. אבל בכך כאמור בסך הכל ממשיך ר' נחמן מסורת קדומה מאוד, על פיה השירה והמוזיקה היא מהכלים העיקריים שיש לאדם על מנת לפנות – ולהגיע – אל האל. בתקופה שאסתטיקה ומיסטיקה עדיין לא הופרדו, שהיופי, כמו אצל אפלטון, היה עניין דתי, העניין הדתי, בתקופה שהשירה היתה צורת הפולחן המקובלת, וכל פואמה נחשבה למתת אלוה ובהשראתו, ולמנחה כלפיו ולמענו.

משירת הלויים ועד מזמורי התהילים, הרעיון שדברי שיר הם כשלעצמם מנחה מצוי כמובן במקורותינו. חיזוקים נוספים אפשר למצוא גם במסורות אחרות – פירוש המילה "ריג" בריג-ודה הוא גם "הלל" וגם "שיר". לוי טען באזני שלדעתו בכל מעשה שירה, ולו החילוני ביותר, יש אלמנט של הלל, גם אם כיום רוב ההלל הוא בלתי-מודע ומופנה להוויות חומרניות וחילוניות. במובן הזה הרבה שירה מודרנית היא, על פי לוי, עבודת אלילים בלתי-מודעת. אצלו עבודת האלילים היא מודעת.

חביבה פדיה כותבת בספרה המראה והדיבור (הוצ' כרוב) על המיתוס הקבלי כמצב תודעתי. על פיה

במרכז כתבי הקדש כמה מילים קשות מאוד להבנה – בגלל שלמעשה הן לא רק מלים במובן הצר אלא מקפלות סיפור […] והן מהוות ציר של התגלות. המילה היא למעשה תמונה (עמ' 20)

כאלה הן גם מילותיו של לוי: תמונות, סרטי מבע, צלמיות עשויות אותיות המעוררות חזיונות – והנה כאן המאגיה כבר גולשת למיסטיקה, כאשר התעוררותו של מלכיטוס היא התעוררותה של תודעה אלילית-מלאכית גם בתוכנו. השירה נעה על ציר של התגלות, ותמונות המילים שבה מעוררות בנו חזיונות, פוקחות בנו עינים אלוהיות – דומות אולי לשלל העיניים הצבעוניות-ססגוניות שעל מניפת נוצות זנבו של הטווס.

אני מביא לסיום את הפרק השלישי מתוך היצירה: "כאצבעות לנר, הספינה מתקרבת ליעדה".

כְּאֶצְבָּעוֹת לְנֵר: הַסְּפִינָה מִתְקָרֶבֶת לְיַעֲדָהּ

חֹשֶׁךְ מִתַּחַת לַהִינוּמָה
הַקְּרֵבָה לְאַסְדַּת קֹדֶשׁ
אִי-אִי שֶׁהוּא מִזְבֵּחַ.
שָׁם, עַצְמוֹת נֶצַח שֶׁל חֲלוּדָה וָמֶלַח
עוֹרְגוֹת לִבְשַׂר צִפֳּרִים כְּשֵׁרוֹת.

אַל תִּטְעוּ בַּמַּרְאֶה הַסָּחוּף וְהַשָּׁכוּחַ
מוֹשֵׁל כָּאן מֶזֶג שֶׁל נֶהֶנְתָן אָפֵל.

מִבַּעַד לַטַּבַּעַת
בִּיאַת הַטַוָּס שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע.

סוֹכֵן זָר מְבַעְבֵּעַ אוֹכֵל צֵל עוֹפוֹת.
צֶלֶם כָּנָף וְכָנָף עַד הַסּוֹף.
מַלְכִּיטַוָּס אוֹכֵל אֶת שְׁמוֹת הַצִּפֳּרִים.

בְּעַמּוּד הַמֵּתָאן מְלַבֶּה עַצְמוֹ אַנְטִי-פֶנִיקְס.
דּוֹלֵק צֵל: לִבְשַׂר הַקּוֹרְמוֹרָן חוֹדֵר מִין פּוֹלֵשׁ.
עַל אוֹקְיָנוֹס הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת בָּא לִמְלֹךְ שָׁחֹר.

הַצִּילוּ, צוֹצֶלֶת נִסְחֶפֶת
בְּתוּלַת זֶפֶת עוֹלָה בַּקֶּצֶף הַשָּׁחֹר
שֶׁל אַנְטִי-אַטְלַנְטִיס.

אַל תִּבְכּוּ עַל מַקּוֹר הַקּוֹרְמוֹרָן, בָּנוֹת.
צַחֲקוּ עִמִּי.

זֵר סִרְפָּד אָנִיחָה לְרֹאשְׁךָ.
סִמְפַּטְתִיךָ שַׁחַץ, גֶּבֶר, טַוָּס,
נָחָשׁ, מֶלֶךְ, כּוֹכָב.

זְרִיחָה בְּמַבּוּעַ הַטֻּמְאָה.
שַׁחַר כָּמוֹךָ לֹא נִרְאֶה עוֹד.

עוד קצת מפולחן מלכיטוס של יונתן לוי באתר מטעם

במוסף '7 ימים' של ידיעות אחרונות פורסמה ביום שישי כתבה מעניינת של שוש מולא ("החרדים לכתות", 4.3.11). על פי תחקיר של מולא המרכז הישראלי לנפגעי כתות ממומן ברובו מכספי איש העסקים החרדי רמי פלר. על פי הכתבה הארגון לא מזהה עצמו כקשור לפלר מפני שתדמית חרדית תעורר ספק טבעי בדבר טוהר כוונותיו, כאשר הוא יוצא כנגד גופים בעלי יומרות רוחניות לא-יהודיות.

אני לא יודע עד כמה המרכז עצמו מושפע אידיאולוגית מפלר, ואני מכיר אישית אדם משם שאני יודע שהשפעה כזאת מאוד לא מקובלת עליו, ואם כך יכול להיות שכל הסיפור הוא סערה בכוס מים. אבל נכון שאתר המרכז אכן מציג בין רשימת ה"קבוצות בעלות מאפיינים כיתתיים חריגים" כל מני קבוצות שלא נראות קשורות, כמו היהודית המשיחיים, המדיטציה הטרנסצנדנטלית, ולנדמרק. לא שאין לקבוצות הללו מאפיינים כיתתיים בכלל, אבל אם מכניסים אותן לרשימה צריך גם להכניס, והרבה לפניהן, אחוזים ניכרים מהעולם החרדי.

בכ"א, לכתבה רואיינו מומחים שניסו להסביר מהי בכלל כת, ואחריהם גם נתנו לי לומר מילה. פרופ' בנימין בית הלחמי סירב להגדיר את המונח ודיבר על הניצול הכספי של רוב ההתארגנויות האלו. פרופ' עפרה מייזלס אמרה יפה ש"מה שנראה בעיניי מאוד בעייתי הוא הניסיון לעשות דה-לגיטימציה והפחדה מפני התהליך, הטבעי בעיניי, של חיפוש רוחני." – כלומר המילה "כת" משמשת בעיקר להפחדה, לא לטובת הבנת הנושא.

אני מצוטט (בצורה מדוייקת, ותודה רבה לכתבת!) כאומר ש

ברור שלא כל הקבוצות שמוזכרות שם הן כתות. ביהדות יש הרבה סוגי מאמינים: מקפידים, מסורתיים וכו'. בכת אין גוונים של מאמינים, אלא רק סוג אחד של אמונה. כל החברים נדרשים לאותן חובות וזכויות וברגע שהם עוברים על החוקים, הם מועפים משם ומנתקים איתם את הקשר.

הכוונה שלי היתה לנסות לתת קריטריון מסויים שאהוד עלי (ושאותו ניסח ראשונה הסוציולוג Ernst Troeltsch כבר בתחילת המאה העשרים) להבחנה בין דת ("church" בשפתו של טרולטש) לכת ("sect"): הדת היא ארגון יותר ותיק ואורגני, וכמו כן היא מנסה להכניס תחת כנפיה כמה שיותר מאמינים – מסיבות אלה דת מאפשרת מנעד מגוון מאוד של רמות אמונה ונאמנות לפרקסיס הפולחני. כת, לעומת זאת, מתאפיינת ברמה זהה וקפדנית מאוד של "אמונה": מי שלא מאמין בכל מה שנקבע ועושה את כל מה שנקבע – עף. צאו וחישבו מהי דת ומה סביבנו הן כתות על פי ההגדרה הזו. בכל מקרה אמור להיות ברור לכל שלא כל התארגנות רוחנית אלטרנטיבית היא כת, ולא כל ביטוי של דתיות ממוסדת חף מדיכוי מחשבתי.

ויש לציין שקריטריון שהבאתי היא רק אחד מני רבים ושונים. בספרו The Emerging Network פורש חוקר הניו-אייג' מייקל יורק מגוון עצום של הגדרות וקריטריונים, על פני כמעט מאה עמודים. בקיצור, כל אחד יכול לבחור איך להגדיר כת. מה שמוביל אותנו לכיתתיות העולה מצד החלקים הקיצוניים יותר ביהדות האורתודוקסית בארץ.

על כתות גדולות יותר, ומסוכנות יותר

במבט לאחור, אני לא מרוצה מהרשימה שכתבתי לפני שבוע וחצי, יממה אחרי פרסום מכתב הרבנים לקצב. היא יצאה צעקנית מדי ולא מספיק עמוקה. הייתי צריך להדגיש בה דבר מה שכתבתי שם בשורה, ושאני רוצה לחזור אליו כעת: מדובר בחלוקה המתהווה והולכת בציבור האורתודוקסי בארץ. ומדובר בכך שהחלוקה הזאת, מבחינה מהותית, אינה עוד בין החרדים לסרוגים; אינה בין ספרדים לאשכנזים; אינה בין אנטי-ציונים, פוסט-ציונים, ממלכתיים, והיפר-ממלכתיים – למרות שגם לחלוקות הללו יש חשיבות כמובן. החלוקה שמתהווה והולכת היא החלוקה בין אלה שנותנים להגיון הבריא מקום, לבין אלה שרואים בהתגברות על ההגיון ביטוי שיא של אמונה וקדושה.

אפשר לראות את קוי ההתפלגות האלה בכל ה"שערוריות" האחרונות שהגיעו מהכיוון האורתודוקסי בארץ. 'תורת המלך' מגיעה להלכות המזוויעות שהיא מגיעה אליהן פחות מפני שמחבריה מזדהים איתן, אלא מפני שהם תפוסים במיתוס קבלי על פיו היהודי נעלה מהותית מהגוי ובטוחים שעל ההלכה לשקף את זה (כתבתי על כך שהספר הוא יותר פרוייקט הבניה של זהות והיררכיה מאשר ספר הלכה). בעוד חבורתו של הרב גינזבורג אינה 'ממלכתית', הרי שהרבנים טאו ואבינר הם סמלי ה'ממלכתיות' הסרוגה. אבל גם הם תפוסים יותר בסמל מאשר במציאות, ו"נשיא ישראל" הוא עבורם מלאך, גם אם בפועל הוא אנס. המישור הסמלי הופך למציאות "האמיתית", והמיתוס מכופף את העובדות. חוסר ההסכמה של הרב ליאור להגיע לחקירת משטרה והתמיכה בו גם הן נעות על אותו ציר של הכפפת ההגיון ל"תורה", ואותה דינמיקה היא שעומדת בבסיסן של הפגנות החרדים חסרות ההגיון, למשל על עניין האפלייה בעמנואל (כתבתי על זה כאן), או בלבה של פרשת סליפקין.

החלוקה כאן, אם כן, היא בין הנותנים למציאות מקום, לבין אלה שהמיתוס עבורם הוא האמת, והמציאות היא מסך אשלייתי שמסתיר אותו. על פי הבחנה שהציע מזמן הרב דוד הרטמן, אפשר לנסח את השאלה בעזרת שני אבות-טיפוס יהודיים של מערכות יחסים עם האל: האם אנחנו בונים את יהדותנו על העקדה, בה רגשות המוסר הטבעי של אברהם הוכנעו בשם צו האל המפלצתי, או על הדיאלוג בין אברהם לאל בדבר גורלה של סדום, בה הוא מעז לתקוף, על בסיס ההגיון והבנתו הטבעית, את ההחלטה האלוהית להרוג צדיק עם רשע, ולשנות את הפסק האלוהי.

בימים האחרונים יצאו רבים וטובים בתקיפות כנגד מכתב הרבנים האחרון (למשל במבי שלג, דב הלברטל, יואל בן-נון, שי פירון). הרב בני לאו כתב מאמר חריף בוואי-נט, ועוד אחד במקור ראשון ("שבת", 4.3.11), שממנו אני רוצה לצטט את הפסקאות האחרונות:

במחנה הרב טאו זיהו את האויב שמעכיר את הרוח הישראלית באותן מגמות ליברליות, היונקות את רוחן מתרבות המערב ומזהמות את "כרם ישראל". מערכת המשפט שמעצימה את חופש הפרט, זכויות האזרח וכל שאר המגמות הליברליות, הפכה להיות ל"אויב הממלכה". התקשורת הפכה לנלעגת או מסוכנת, הפמיניזם מעכיר את דמותה הטהורה של בת ישראל, הספרות והמדע הפכו לסכנת זיהום רוחני.
[…]
זה הרגע שבו קבוצת איכות הופכת להיות כת. זה הרגע שבו פורצת מלחמת "בני אור בבני חושך". ככל שמתחדד הקו כך הופכת הסכנה שבחוץ לגדולה יותר. החזון הגדול של גאולת ישראל מאוים מארס המציאות הנשלטת על ידי גמדים טרוטי עיניים. המלחמה מתחוללת נגד התקשורת הרעה ונגד מערכת המשפט הנשלטת על ידי כוחות הרס של האומה. הממלכה עצמה מיוצגת על ידי סמלי השלטון ובראשם בית הנשיא.

המכתב (הפרטי) שכתב הרב טאו לנשיא לשעבר הוא כבר תוצאה של המהלך הזה. שילוב של ניכור ממערכת המשפט, שנאת התקשורת והאדרת סמלי המדינה הולידו אותו. חותמיו, כולם רבנים וראשי ישיבות, תלמידי הרב טאו, מחנכים מאות תלמידים לרעיונות של אהבת ישראל, למסירות נפש ולהגשמה של חיי שליחות. בו זמנית הם מנכרים את עצמם מדופק החיים הישראלי, ערלים לכאבן של הנשים המותקפות על ידי האיש הרע הזה, עיוורים למשמעות ההרסנית של חתימתם ושקועים בשיח פנימי של תורה נבדלת ומבדלת שיצרו בבית מדרשם.

וזה הרגע שבו ההנהגה הדתית, המבקשת לחבר את הציונות אל שורשיה היהודיים, צריכה להתנער מהכת הזו ולהוביל את חזון הגאולה אל מחוזות ארציים, שבהם ייפגש החזון עם המציאות הישראלית בגובהה האמיתי. אם לא עכשיו – אימתי?

בין שורותיו של לאו אפשר לראות את החלוקה בין המתמודדים עם המציאות, לבין אלה שבורחים ממנה אל מיתוס אידיאלי. מסתמן אם כן הקו המבדיל בין האולטרה-אורתודוקסיה למודרן-אורתודוקסיה בישראל. מעניין יהיה לעקוב אחרי התרחבותו של קו השבר הזה. מעניין גם איזו השפעה תהיה להתמודדות בשבועות ובחודשים הקרובים, משני צידיו של הפער התיאולוגי הזה, עם התעצמות הניסיון לכפות תוכנית נסיגה משטחי יהודה ושומרון על ישראל.

לא עברו חודשיים מאז יצא אוסף המאמרים Jewish Mysticism and the Spiritual Life: Classical Texts, Contemporary Reflections והאתר (המצויין) Jewish Ideas Daily הגיש סקירה אודותיו, מאת אריה טפר, שלא בדיוק החמיאה, ושהצליחה לעורר אי-נחת בקרב ציבור הרוחניקים. אבל אולי נעשה סדר.

הספר החדש הוא אוסף של מאמרים רוחניים, בז'אנר ה-Jewish Renewal, המלוקטים מקרב חוקרי יהדות ורבנים, שעוסקים ברוחניות יהודית על פניה השונים. המאמרים מחולקים לששה שערים, שעוסקים ב"מציאת האל במציאות כולה", "צמיחה רוחנית, טרנספורמציה פנימית", רוחניות בגוף", "חמלה ואהבת הזולת", "תפילה, תשובה, רפואה", "תורה, הלכה, מצוות" – ובאופן כללי מביאים מגוון של קולות בקשר לנושאים אלה.

הביקורת, תחת הכותרת הישירה מאוד Spirituality Lite, מציעה שמדובר באוסף צבעוני של דגלים, שהרוח שמבדרת אותם יוצרת אולי אפקט אסתטי, אבל לא הרבה מעבר לכך. הנה ציטוט:

The language of tradition and the sensibility of New-Age "spirituality" sit cheek by jowl throughout the book. Its authors are refreshingly unashamed to speak of the centrality of God to Jewish life, although they tend to describe the divinity in such carefully chosen, non-personal terms as "an always-flowing force of light and energy" and the like. While similar terminology is to be found in mystical and philosophical Jewish texts, the real difficulty arises when you consider how an "always-flowing force of light and energy" can issue commandments—mitzvot. To this question, the Jewish tradition offers a variety of sophisticated answers, but in Jewish Mysticism and the Spiritual Life you get the following: "The mitzvot are intended to be the vehicle through which a life of meaning, purpose, and holiness is realized." As the passive voice and piously vague vocabulary indicate, the challenge is simply evaded.

כלומר מילא שמתארים את האל כ"כוח זורם תמיד של אור ואנרגיה" – אפשר למצוא תיאורים דומים גם בטקסטים קבליים – אלא שבספר אין התמודדות רצינית, כותב טפר, עם השאלה כיצד מתוך שפע מואר שכזה מגיעים חוקים ומצוות.

נדמה לי שטפר נוגע כאן בנקודה חשובה, אבל עושה זאת בצורה שטחית. כוונתי היא ששאלה מקומן של המצוות במסגרת של רוחניות אימננטית היא בהחלט שאלה עמוקה (התייחסתי לזה לא מזמן). הצייטגייסט של תפיסת האלוהות כפאנתאיסטית מחד ופנימית לאדם מאידך שובר את המסורת הארוכה של המודל הניאופלטוני של הקבלה, ובוודאי זר למפעלים תיאורגיים שלכאורה המצוות אחראיות להם. המצוות אינן עוד התאים מהם מורכב האורגניזם הקוסמי, אינן גם משמשות ככלים לקליטת שפעו של האל בעולם הרחוק ממנו, ויכולות מקסימום לשמש כמכשירים בחדר הכושר הרוחני של הפרט. האתגר להציג הצדקה חמורה לקיומן הוא על כן גדול, ודווקא משום כך הדרישה שספר שמציע מאמרים על מגוון של נושאים יתן לסוגיה הזו תשובה החלטית מוּנעת, נדמה לי, יותר מביקורת מגמתית מאשר מעניין אמיתי – זה פשוט מה שחשוב או מרכזי ליהדותו של טפר, ולכן על כך יוצא קצפו.

הביקורת של טפר שייכת לז'אנר נפוץ בימינו, של האשמת יוזמות רוחניות יהודיות-ניואייג'יות בנרפות הלכתית. היא מזכירה, למשל, ביקורת שכתב דניאל לנדס לא מזמן על ספרו האחרון של ארתור גרין, Radical Judaism: Rethinking God and Tradition, ספר שאמור להשלים טרילוגיה עם הספרים בקשו פני, קראו בשמי (שיצא בעברית בהוצאת עם עובד) ו- Ehyeh: A Kabbalah for Tomorrow. לנדס מבקר קשות את הכיוון הכללי שמציע גרין, בו בשם רוחניות פנתאיסטית מעורערות קטגוריות יהודיות יסודיות כתורה, עם ישראל וארץ ישראל. גרין עונה לו בכך שהוא מזכיר שבימינו אין הרבה ברירה אלא לזנוח מיתוסים שאינם מתיישבים עם העובדות הידועות לכולנו, שאי אפשר להמשיך לשחק משחקי שכנוע עצמי, ושהדגש על רוחניות אימננטית הוא בדיוק מה שצריך היום – מבחינה אינטלקטואלית, פוליטית, נפשית, אקולוגית. לנדס לא משתכנע (שם). עבורו הדתיות של גרין אינה עמוקה מספיק, ואינה יהודית מספיק.

הולכים נגד הרוח

שתי ביקורות אלה גם יחד מצטרפות לאותו תחביב מוכר בזמננו, והוא לדבר סרה בניו-אייג'. באמת אולי קל יותר מזה רק לדבר סרה ברבנים פונדמנטליסטים, ומכיוון שכרגיל אני מטפל בעניין השני, אני רוצה להתייחס בקצרה לראשון. אבל רצוני לא לקבור ולא להלל את הניו-אייג', אלא ראשית לשאול עד כמה זה בכלל צריך להפתיע אותנו שרוב הניו-אייג' איננו רציני. כלומר, נכון שרוב הניו-אייג'יסטים מבקשים "רוחניות" שהיא יותר בילוי או תחביב מאשר אחיזה אמיתית בשאלות קיומיות, ונכון שרוב הניו-אייג' משמש כשסתום-לחץ לחיי השעבוד שלנו במסגרת מגרסת השוק ההיפר-קפיטליסטי ולא כאלטרנטיבה לה – אבל האם מבנים או זרמים דתיים אחרים אינם ברובם כאלה?

מה שאני מנסה לומר הוא שאל לנו לבקש מהניו-אייג' מה שלא נבקש מהיהדות או הנצרות. וכי רוב המאמינים התאיסטים מגלים את אותה "רצינות" דתית שאנחנו דורשים מהניו-אייג'יסטים? ודאי שלא. רוב המאמינים באופן כללי, כמו רוב האנשים באופן כללי, עסוקים בעיקר בלחיות את חייהם, הרחק הרחק משאלות של מחוייבות לאמת וטרנספורמציה נפשית או חברתית.

ובכל זאת, בגלל כמה סיבות מפתה כל כך ללעוג לניו-אייג': א) כי הוא חדש, ואין לו מסורת שנותנת לו אפילו בדל מכובדות; ב) כי הוא בכל זאת מתמחה בחוסר מחויבות ופילרטוט דתי ורוחני; ג) כי הוא מתיימר להיות יותר, להיות התשובה המעודכנת לדת הממסודת; ד) בהמשך לכך, כי ממנו אנחנו באמת מצפים ליותר, כלומר מצפים, מרוחניות להיות משהו אלטרנטיבי, או לפחות משהו גבוה יותר, משהו שמערער על הסדר הקיים או לפחות מציג דרך לשדרג אותו, משהו שמזמין אותנו אל אמת גדולה, ומכריח אותנו להשתנות בשבילה.

ובכל זאת, גם אחרי כל זה, לא הוגן ללעוג לניו-אייג' ככלל, כמו שלא הוגן ללעוג לנצרות (או לבודהיזם, יהדות, פוליתאיזם וכו') ככלל. יש בו בהחלט כמה שיפורים והברקות ביחס לדתות שלהן יש את אותה מסורת ארוכה שמעניקה להם בדל מכובדות (ולבד מזה, אף אחד עוד לא יצא לג'יהאד או מסע צלב בגלל תקשור או שחזור גלגולים, וזה גם משהו).

שם תרפינה כנפי כל המצות

אבל נחזור לענינינו: הספר. האם הספר הנידון מציג רוחניות רדודה? לא קראתי את כולו, אבל ממה שקראתי נדמה לי שהתשובה היא גם. לא כל המאמרים בו מבריקים, כפי שאפשר לצפות מספר מאמרים. אבל בהשוואה למה שפעמים רבות מתקבל בימינו כחיבורים רבניים, אין ספק שמדובר בכתיבה שמגלה יצירתיות, מקוריות ותחכום.

הספר (שמוקדש, אגב, לארתור גרין הנ"ל) נערך על ידי לורנס פיין, איתן פישבין ואור רוז, ומופיעים בו מאמרים (שקשורים ומפרשים כל אחד מהם מקור טקסטואלי קצר שמובא מלפניהם) מאת, בין השאר, שאול מגיד, לורנס קושנר, דניאל מאט, מלילה הלנר-אשד, חביבה פדיה וזלמן שכטר-שלומי. המאמר של חביבה פדיה, למשל, עוסק בפרשנות יפה של תורת החלל הפנוי של ר' נחמן כסמל לחוסר האונים שבפגיעות ובאבידות שנפערות בחיינו.

כאן הייתי רוצה להתייחס למאמר של רון מרגולין (גילוי נאות: מנחה הדיסרטציה שלי), שאהבתי במיוחד. מרגולין מתייחס בו לטקסט של ר' מנחם מנדל מויטבסק, שאביו היה מתלמידי הבעש"ט והוא עצמו מתלמידי המגיד ממזריטש ומעמיתי רש"ז מלאדי, בו הלה מדבר על המצוות. הנה הוא (מספרו פרי הארץ, פרשת תולדות):

והנה ארו"ל [=אמרו רבנינו ז"ל] עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי וכו' מלמד שקיים אאע"ה [=אברהם אבינו עליו השלום] אפילו ערובי תבשילים, אשר לכאורה תמי' [=תמוה] מנא [=מניין] ידע? ואם נאמר שהשיג מעשה המצות והמשפטים שהשכל מחייב, אעפ"כ יקשה האיך השיג החוקים שאין להם טעם ואין שום שכל מחייב כמו פרה אדומה ושארי חוקים.

אבל לפי דברנו יובן כארז"ל [=כאשר ארז"ל] שאמר למשה "לך אני מגלה טעמי פרה ולאחרים חוקה" [בראשית רבה, י"ט, ד] שכל החוקים יש להם טעם ושורש למעלה בסדר הבריאה, כי הבריאה היתה ע"פ התורה, רק כי לאו כל מוחא סביל דא [=לא כל שכל מסוגל לתפוס את זה], לכן לאחרים חוקה.

אבל לא דברה תורה בגדולים כמשה ואאע"ה, שאין לך דבר בפניהם להיות חוקה, אבל כל החוקים הם אצלם מצות, לידיעתם ולהשגתם טעמם ושרשם. אבל דבר זה א"א [=אי אפשר] להיות שיתהפכו החוקים והמצות לפניו אם לא בהתבטל המצות מפניו ואינם נוהגים אצלו עד"מ [=על דרך משל] כל הל"ת [=הלא תעשה] לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב. שאין האזהרות אלו ראוים לפניו מחמת שבירת האותו עם כל המדות גשמיות שאינו משתמש עמם לצרכו כלל בלתי לה' לבדו, וכל עשיית צרכיו הם מאוסים אצלו כלכלוך הטיט וצואה שאינם צריכים להזהיר לשום אדם שירחק מהם כי בלא"ה [=בלאו הכי] יעשה מפני המיאוס.

ועד"ז [=על דבר זה] אמר דוד המע"ה [=המלך עליו השלום] "ולבי חלל בקרבי" [תהלים, קט, כב]. הנה לאדם כזה שאין המצות נוהגים אצלו מגלים לו טעמי החוקים ונעשים לו החוקים למצות. וזה ארז"ל ש"יתבטלו המצות לימות המשיח" [נידה, נא] כי "מלאה הארץ דעה את ה'" [ישעיהו יא, ט] ויהיה להם תורה אחרת – מן החוקים יהיו מצות. כשהולך מחיל אל חיל והיה רק למעלה למעלה עד שיגיע אל שורש כל התורה והמצות שהוא "אנוכי ה' אלוהיך" אחדות פשוט וא"ס [=אין סוף]. בעמדו שם תרפינה כנפי כל המצות והחוקים וכולם בטלים שהרי הוא ביטול היצה"ר [=היצר הרע], להיותו עומד למעלה וקודם התחלת הבריאה והיצה"ר מנין.

הקטע הזה לא פשוט, ומרגולין כמובן מסביר אותו בדבריו. הוא פותח בקושי שיש לכולנו (מערביים מודרניים שכמונו) להבין מה טוב כל כך בציות עיוור לפקודה. האם אכן עבורנו, כמו עבור ר' חנינא, "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה" (קידושין, לא), כלומר עדיף לעשות טוב בגלל שציוו אותנו מאשר מתוך יוזמה אישית? ודאי שלא. וממילא, לא להזיק לאיש אנחנו חייבים על פי הגיון ועל פי חוק, ואיפה יש כאן מקום למצוות?

מרגולין משער בצורה חריפה שזו אחת הסיבות לאהבתם של יהודים שומרי מצוות בימינו למצוות שאין להן מקבילות בחוקי המדינה, ולראייה בהן את מהות היהדות (כלומר אתה יכול להיות יהודי טוב וגנב, אבל לא יהודי טוב שנוסע בשבת, למרות ששני איסורים אלה הן לא פחות מאשר דיברות). אל אלה הייתי מוסיף את המקדשים את כל מה שאנטי-רציונלי בהלכה, ומרגישים שדווקא בו הם מקיימים את רצון ה'.

אבל דבריו של מנחם מנדל מויטבסק מורים לנו אחרת. הוא יוצא מהאמונה המדרשית על פיה כבר אברהם אבינו קיים את כל המצוות כולן. גם אם נאמר שהוא השיג על פי ההגיון את המצוות שהשכל מחייב, טוען רמ"מ, איך נסביר את זה שהוא קיים גם את החוקים, להם אין הסבר הגיוני, עוד לפני שנגלו בסיני?

כפתרון לכך מביא רמ"מ את המדרש בו ה' אמר למשה שלו הוא מגלה את כל החוקים, ולאחרים הם ישארו לא מובנים, ומבין ממנו שיש בסופו של דבר סיבה שיכולה להיות מובנת לכל חוק וחוק. אלא שכדי להבין כל חוק וחוק נדרש מהאדם להיות ברמה רוחנית גבוהה מספיק – כמו משה רבנו כמובן. אותה רמה רוחנית מתאפיינת בהתעלות מעבר לתשוקות לחטאים, כמו דוד המלך, ש'לבו חלל בקרבו', כלומר שהוא מעבר לכל תאוותיו, ועל כן גם מעבר לכל המצוות ("אין המצות נוהגים אצלו"). אדם כזה יידע את כל סיבות של החוקים והמצוות.

על האדם, אם כן, לתפס מעלה מעלה, "מחיל אל חיל והיה רק למעלה למעלה עד שיגיע אל שורש כל התורה והמצות שהוא "אנוכי ה' אלוהיך" אחדות פשוט וא"ס. בעמדו שם תרפינה כנפי כל המצות והחוקים וכולם בטלים שהרי הוא ביטול היצה"ר". כשיתבטל יצר הרע שלו באחדות האלוהית העליונה, ממילא גם תרפינה ממנו כל המצוות – כלומר כנפי המצוות שאיתן עף מעלה והגיע לשם. כמו רפסודה שאיתה חצה את הנהר והוא אינו זקוק לה בצדו השני, אותו צדיק מאוחד עם מקור המצוות, וממילא נמצא מעליהן.

מרגולין ממשיך ומסביר בצורה יפה את המשך דבריו של מ"מ מויטבסק (אחרי מה שצוטט לעיל), על הבריאה שהולידה מצוות עשה ולא תעשה, איך כל זה קשור לאגו האנושי, ואיך זה קשור ל"ואהבת את רעך כמוך" של הלל הזקן, ואיך זה מסביר לנו שכאשר חז"ל קובעים שאברהם קיים את כל המצוות כולן הם מתכוונים לכך (ע"פ רמ"מ מויטבסק) שהוא הוציא את כל ימיו לא בשמירה קפדנית על כל תג ותו ושל הלכה, אלא בדבקות עצומה לקב"ה, שממילא הובילה אותו בדרך הנכונה.

המצוות, על כן (כותב מרגולין), אינן דומות לגיגית הפוכה הנכפית על בני ישראל. כך הן נתפסות רק כאשר אנחנו לא מבינים אותן, רק כאשר הן זרות לנו, חיצוניות לנו. אולם כאשר מובנן ברור לנו אנחנו מבינים שהן מדרגות בדרך אל הדבקות בה'. ובודאי שכאשר הגענו לדבקות זו למעשה הפנמנו את המצוות לחלוטין – אין לנו צורך לכוף עצמנו לקיימן בפועל, וממילא התאוות אינן שולטות בנו ודורשות שנכפה על עצמנו חוקים.

מנחם מנדל מויטבסק מסרטט לפנינו סולם תלת-שלבי של הפנמה הלכתית (ומרגולין עוסק רבות בהפנמה במחקריו): בשלב בתחתון המצוות מחייבות אותנו ואנחנו לא מבינים את חלקן; בשלב האמצעי, אחרי עליה בסולם הרוחני, אנחנו מבינים את המצוות והחוקים, כלומר אלו עברו אצלנו הפנמה, אנחנו תופסים בשכל כמה הן חשובות, והן אינן זרות לנו, אינן נכפות עלינו מבחוץ; בשלב השלישי אין גם צורך להבין, מפני שקיום המצוות נעשה טבעי לחלוטין, ושמא החיים הראויים נעשים טבעיים, עם או בלי מצוות.

על פי המדרג שמציג כאן רמ"מ מויטבסק ברור שכל גאווה של שומר מצוות על כך שהוא "מבטל דעתו" או הולך "למעלה מטעם ודעת" רק מראה עד כמה רחוק הוא מאלוהיו, שהרי על פי רמ"מ לו הוא היה דבק קצת יותר בקונו היו ברורות לו ממילא טעמי המצוות. עשיית מצווה למרות חוסר הבנתה איננה גבורה, אלא בעיה, עדות למצבנו השפל, סימן לשליטת תאוותינו בנו, וזירוז עבורנו להתעלות עוד ועוד מעלה.

חוזרים אל המלך

נחזור לשאלה בה פתחנו, כלומר למתח שבין הרוחניות להלכה. כפי שאנחנו רואים, הוא הופיע כבר בתנועת החסידות: רמ"מ מויטבסק מציג כאן סוטריולוגיה מיסטית שמזכירה תפיסת עולם הינדית-בודהיסטית, בה החוק הוא אמצעי להתעלות רוחנית ולא (רק) מסגרת מוסרית-חברתית-לאומית, ובה המגע הישיר עם האלוהות מבטל את התלות בו. בשונה מהקבלה התיאוסופית בה המצוות הן האמצעי לגאולה כללית, כאן מדובר בהן כאמצעי לגאולה פרטית, ועל כן על אפשרות של אדם מסויים להעפיל מעליהן עוד בחייו.

ניתן לשער שמכיוון שההגיון התיאולוגי שמציג כאן הצדיק מויטבסק הפך להלך הרוח הנפוץ בקרב המחפשים הרוחניים של ימינו אנחנו כבר לא עדים לדרשות בסגנון זה מפי רבנים – ולהפך, שומעים רבות על קידוש חוסר ההבנה והאמונה התמימה. היציאה נגד השכל (והמוסר הטבעי) היא ביטוי מעשי של תפיסת "הר כגיגית", כלומר הכלי שבאמצעותו חוזרים למטאפיזיקה דתית שבראשה עומד מלך הנותן פקודות, ולא "כוח זורם תמיד של אור ואנרגיה" – כל זאת למען ביצור מחודש של סמכותה של ההלכה.

חלק מרבנינו היקרים הוכיחו אתמול שוב שהתבונה והאמת רחוקות מהם, כנראה כמעט כפי שהן רחוקות ממועמר קדאפי. מכתב התמיכה בקצב (שודאי יבוא אחריו מכתב תמיכה במוטי אלון, אם וכאשר יורשע, והרב דרוקמן כחלוץ לפני המחנה), מוכיח, למי שהיה צריך עוד הוכחה, שמדובר באוסף אומלל במיוחד של אסטרונאוטים, מלומדים המרחפים בחלל ההלכתי כאשר צינור החמצן ביניהם ובין ספינת האם – המציאות – ניתק מזמן.  המצב מביך וטיפשי כמעט עד כדי כך שמפתה פשוט להרים גבה ולעבור הלאה, כפי שעושה אדם ממוצע הנתקל ברחוב במבוגר שיכור שעושה מעצמו צחוק, ובכל זאת, ננסה להעלות מספר קטן של דברים שניתן אולי ללמוד מהפרשה האחרונה. אז מה למדנו מכל זה?

1. שההלכה אינה מסוגלת כנראה להתמודד עם שררה, עם ריבונות. אפרת שפירא-רוזנברג כותבת טור מצויין (כדאי לקרוא את כולו) על כך שמדובר למעשה בסיום הקשר האידיאולוגי בין הציונות הדתית עם מדינת ישראל. קץ הממלכתיות:

מכתב הרבנים הנוכחי מסמן את מותה של הגישה הממלכתית בקרב הגרעין הקשה של הציונות הדתית, ואולי את השלב המשמעותי ביותר בהיטמעותה בתוך הגישה החרדית, ששוללת כל אפשרות לקיומה של מדינה יהודית שאיננה מדינת הלכה שפועלת על פי חוקי התורה. כמה ישמחו תלמידי ישראל לשמוע שמהיום נשארו להם רק חמש גישות ללמוד בספר האזרחות.

אכן, כאשר הרב טאו אינו מכיר בכך שדינא דמלכותא דינא, מה יאמרו אזובי הקיר החרדים? ידידיה שטרן כותב בצורה יפה (שוב, כדאי לקרוא) שמדובר למעשה בחוסר יכולת מוחלט להתמודד עם האתגר הגדול שמציב בפניהם השינוי היסודי שחל בעם היהודי במאה האחרונה, והוא הקמתה של מדינה ריבונית. הנה:

רבני הדור הנוכחי רוצים להמשיך בשושלת ההנהגה. ואולם פועלם לנוכח האתגר שהמדינה היהודית מציבה לפניהם מעורר ספק על התאמתם למשימה. לראשונה יש לקבוצה היהודית סמכות ואחריות להפעיל מכשירי שלטון, על כל ההשלכות שיש לכך. אך הרבנים, תחת שיירתמו לעול מצוות הריבונות, שומטים אותו מעליהם. זרמי העומק של עמדותיהם מלמדים על חוסר הפנמת חשיבות התופעה היהודית המרכזית בדורנו: המדינה היהודית.

בקיצור, השינוי גדול מדי. אחרי אלפיים שנות גלות, אחרי שלוש-מאות שנות השכלה וחילון, אין יכולת להתאים את ההלכה למציאות (יותר נכון: לשנות את הגישה להלכה), אין אומץ להכיר בכך שהעולם – ואיתו העם היהודי – השתנה, ואין מספיק עומק וחוכמה להבין שכאשר אתה ריבון, כאשר מופקד בידיך כוח, אתה צריך לנהוג בצורה אחרת, אחראית, ושכאשר מכוננים דמוקרטיה אין אפשרות שלא להתייחס לעובדות. ציונות דתית – פרוייקט שטרם נכשל?

2. מה שמביא אותנו להסיק שרבנים גדולים אכן לרוב מנותקים מהרחוב, מהשטח, מהעם, מהעובדות, מהמציאות. סגורים בתוך ד' אמות של הלכה, בתוך בתי המדרש שלהם, מעל תלמידיהם ובמעגלים הכיתתיים שבנו לעצמם, הם פשוט אטומים, עיוורים וחרשים, נטולי מצפן וחסרי יכולת להבין את החלש, את הגר, את היתום והאלמנה, ובוודאי את הזר, הגוי. בצורות רבות ושונות, פשוט אין להם מגע עם המציאות. בוודאי שהם לא מבינים נושא עדין ומורכב כמו יחסי כוח בין גבר בעל שררה לנשים שעובדות תחתיו.

3.מה שמביא אותנו להסיק שהדרת נשים, חוסר שיוויון ואובססיית "צניעות", למרות כל האפולוגטיקה החלקלקה, אינה רק מתוך כבוד לאשה, אלא, כפי שברור לכל בר דעת, מתוך אדנות עליה, מתוך רצון להעלימה, להשתיקה, לדכאה. ההלכות האלה הן שמנפיקות רבנים שהינם חסרי רגישות ועיוורים לדינמיקה רבת הרבדים של המיניות בחברה המודרנית.

מדובר ברבנים שרגילים לאשה כמשרתת, שלא לומר שפחה, כפי שאכן היה לפני כמה מאות שנים, וממילא לא ברורה להם מציאות בה יש לה זכויות משלה. הם יודעים שאישה שנאנסת בעיר, ולא צעקה לעזרה, אשמה גם היא באונס, וממילא לא מובן להם כיצד מרשיעים אדם שניצל את מעמדו כגבר, כבוס, כנשיא, ועשה מה שעשה בלשכתו המהודרת. ובעיקר: הם חסרי יכולת להזדהות עם נשים, מפני שהם תופסים אותן כשונות מהותית מהם, כאחרות, כ"אחר" המוחלט, שלא לומר כמקור לטומאה וחטא ופיתוי תמידי. אבל נשים הם קצת יותר מחמישים אחוז מהאוכלוסייה.

4. מה שמביא אותנו למסקנה שלא לעולם חוסן. אטימות וניתוק כאלה יביאו לניתוק מהצד השני. כאן אין צורך במהפכה אלימה ואפילו לא בהפגנות. ה"נתינים" פשוט ינטשו, משום שרודנות סהרורית כזאת לא יכולה להחזיק מעמד. בטח שלא בחברה הציונית דתית (כלומר, בחברה החרדית עוד יש מעט מקום לדיקטטורים מעופפים – אבל גם זה עניין של זמן). השבר בוא יבוא. אולי הוא כבר כאן.

5. מה שמביא אותנו להכיר בסימני השבר. כי כשרבנים גדולים מגלים סימני טירלול הרב שרלו נקרא אל הדגל והולך ופניו אחורנית כדי לכסות את ערוות עמיתיו המלומדים. כמו בניזרי שמפרשן את מרן, תמיד צריך את "הקול השפוי" הזה שיבהיר שההלכה "דווקא בסדר", שעוד לא איבדנו כל צלם אנוש. כך גם במכתב הרבנים הגזעני, כך גם עם "תורת המלך", כך גם עם משבר הגיור.

זה לא יכול להספיק לאורך זמן. תבוא גם התנערות כללית מרבנים שכאלה ויבוא גם פיצול. השבר יהפוך לחלוקה בין מחנות, אולטרה-אורתודוקסיה ומודרן-אורתודוקסיה, אם נלך על המודל האמריקאי. מדובר בחלוקה בין הנותנים לרציונליות ולשכל הישר מקום, ובין העושים מהויתור עליהם קודש ומצווה. הפיצול בדרך, ויפה שעה אחת קודם.