האקבי, פיילין, וביבר מתחברים לישו בכותל

בעוד העולם הליברלי מפנה אל מדינת ישראל את עורפו בימים אלה, הרי שבקרב פרוטסטנטים אדוקים מצבנו מעולם לא היה טוב יותר. על כל מני תרומות של ארגונים נוצריים פרו-ציונים שמצפים לביאתו השניה של ישו (לפני או אחרי מלחמת גוג ומגוג, לפני או אחרי התנצרותם או מותם של היהודים) כבר שמענו רבות, וגם על כך שהם לפעמים אנטישמים מוחצנים. אולם לאחרונה היינו עדים לא רק למעבר של כספים מהבייבל-בלט לירושלים, אלא לכמה לביקורים של אישים רמי דרג ו/או פרסום ששייכים למחנה הסמי-פונדמנטליסטי, ומשהו מעניין הסתבר מביקורים אלה: נוצרים אדוקים מאוד אוהבים את הכותל המערבי.

מטעמי זכויות יוצרים לא אביא את התמונות, אבל ראו כאן את מייק האקבי מטמין פתק בכותל, כאן את שרה פיילין בדרכה לשם עם מגן דוד גדול על הצוואר, וכאן את ג'סטין ביבר שממש מחבק את האבנים הגדולות. שלושתם נוצרים אוונגליסטים, כלומר מהסוג האדוק-שמרני-מוסרני (בעד עונש מוות, נגד הפלות, לא ממש מתלהבים מהומוסקסואליות), והנה דווקא הם, ולא מבקרים נוצרים ליברלים יותר, מוצאים טעם במגע קרוב עם המקום הקדוש ביותר ליהודים. פיילין אף התרגשה מכך שהיא "זוכה לראות ולגעת באבן הפינה של אמונתנו". ביבר בכלל יודע לומר "שמע ישראל".

לכאורה נראה שיש כאן פרדוקס, שהרי נוצרים שכאלה אמורים להתעקש על ישו כדרך היחידה לגאולה, ועל כן להתעלם, אם לא ממש לזלזל, בדרכים אחרות להגיע אל האלוהות. מנגד כל מני ליברלים הם אלה שאמורים לפתח תודעה ניו-אייג'ית ולערבב דתות עד לקבלת הקוקטייל הרוחני שטעים להם. אבל לא פרדוקס הוא זה, אלא אחת התופעות המעניינות שיוצאות מהעולם המחולן והרב-תרבותי שאנו חיים בו. אותו עולם שמביא את הרב ליכטנשטיין לומר דברים חיוביים על הוגים דתיים נוצריים.

הרב ליכטנשטיין מקבל השראה מדתות אחרות

גליון דעות האחרון (51, ניסן תשע"א) מוקדש ליחס אל הלא-יהודי בציונות הדתית, ומביא כמה מאמרים מעניינים. אחד מהם הוא ראיון של יצחק בן דוד עם הרב אהרן ליכטנשטיין, מהחשובים והרציניים ברבני הציונות הדתית (ושמא, האורתודוקסיה המודרנית), שממעט להתראיין, אם כי לאחרונה נשמע קולו הן כנגד מכתב הרבנים ששלל השכרת דירות ל"נוכרים" והן כנגד מכתב הרבנים שכפר בתוקפה של הרשעת קצב.

בהתאם לנושא הגליון, נשאל ליכטנשטיין על היחס לעולם הלא-יהודי, ואמר דברים מעניינים מאוד. מבחינה עקרונית, כך אמר, על אף שחז"ל הורו ש"חכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין", הרי שהוא חושב כי

דווקא בנושאים הקשורים לעבודת ה' ולא בנושאים מנותקים ו"ניטרליים", ההתעניינות בעולם הלא-יהודי טומנת בחובה פוטנציאל לדלות דברים משמעותיים יותר מבחינה דתית, ואילו ככל שעוסקים בנושאים כלליים, התועלת הדתית יורדת. אמנם, לא ניתן להתעלם מכך שיחד עם הפוטנציאל, רף הסיכון ההלכתי והקיומי עולה ככל שתחום העיסוק הוא יותר דתי.

לכאורה, מובן מאיליו שההתבוננות, ואף הטעימה מדרכי ההתייחסות של אחרים לאלוהות יכולות להעשיר את התייחסותינו שלנו אליה, ויעיד על כך כל מי שקרא את קירקגור או או היה בהודו. ובכל זאת, תפיסה אקסקלוסיביסטית של הדת, כאילו יש רק דרך אחת נכונה, לא יכולה, כאן כמו במקומות אחרים, להודות במובן מאליו. החידוש שמסתתר בדבריו של הרב ליכטנשטיין הוא, אם כן, התקדמותה של נטישת הראייה האקסקלוסיביסטית. כמו הנוצרים האוונגליסטים לעיל הוא כנראה חושב שגם דתות אחרות מבטאות כמיהה אותנטית לאלוהות (אם כי שלא כמוהם הוא מדבר על קבלת השראה מהן, ולא פולחן במקומות הקדושים שלהן, וההבדל אומר דרשני).

בהמשך נשאל הרב ישירות האם ניתן לספוג השראה דתית ספציפית גם מהנצרות, שמוגדרת לרוב כעבודה זרה, ועונה ש

אני חושב שכן, שניתן לשאוב משם דברים שישרתו את עבודת ה' שלנו. […] בסוגייה זו ישנו היבט היסטורי מעניין: בעבר, בעולם שבו התשתית התרבותית הכללית הייתה דתית, ההבדלים בין אמונות שונות היו עמוקים מאוד, והמודעות לפרטים המבדילים בין דת לדת ובין אמונה לאמונה הייתה גדולה. בעולם שלנו, שהתשתית שלו חילונית, ההתמודדות משתנה ובריתות חדשות עשויות להירקם. כיום לכל הדתות יש "אויב" משותף – החילון, שההתמודדות מולו יכולה לאחד את המוסלמי, הנוצרי והיהודי. ממילא, המאבק המתמקד בהבדלים הפנימיים בין כל לדת מאבד את מרכזיותו.

שתי טענות חשובות נטענות כאן. ראשית, בעוד שאני לא מבין למה פעם "ההבדלים בין אמונות שונות היו עמוקים מאוד" ואילו היום הם אינם עמוקים, בהחלט נכון שפעם "המודעות לפרטים המבדילים בין דת לדת ובין אמונה לאמונה הייתה גדולה", ואילו היום רבים מהמאמינים פשוט לא מכירים את העקרונות האמוניים שעומדים במרכז הדתות שלהם. בסקר שפרסם מכון Pew בספטמבר שעבר התברר ש- 45% מהקתולים בארה"ב לא יודעים שבכל פעם שהם משתתפים במיסה הם אוכלים את בשרו ושותים את דמו של ישו, אמונה שלשם נטיעתה בלבבות נטבחו בעבר מאות אלפים. ספק בעיני גם כמה יהודים יודעים שהם אמורים לכאורה להאמין בתחיית המתים, ונדמה לי שעוד פחות מכך אכן מאמינים בזה. כל זה מפני שמוקד הדת עבר מעקרונות מטאפיזיים והצהרות אמוניות לעקרונות מוסריים והפעלות חוויתיות, ואכמ"ל.

שנית, הרב ליכטנשטיין טוען שמפני שהדתות הממוסדות נמצאות במעין מגננה מפני החילון, הן יכולות להתאחד מולו כאוייב משותף. זה נכון, וזה גם לא חדש. כך למשל, כבר בפרלמנט הדתות בשיקגו ב-1893, אירוע שרבים רואים בו נקודת ציון מרכזית בהתעצבות הפלורליזם הבין-דתי (ורוחניות הניו-אייג'), נקבע, בין עשרת הנקודות שגיבשו מארגניו, שמטרתו היא:

To indicate the impregnable foundations of Theism, and the reasons for man's faith in Immortality, and thus to unite and strengthen the forces which are adverse to a materialistic philosophy of the universe

כלומר להעמיד חומת מגן מרובת-דתות כנגד המטריאליזם. מסתבר מכאן שפלורליזם דתי מתגבש מתוך איום משותף, או במילים אחרות, סובלנות לאחד באה משום חוסר סובלנות כלפי האחר.

טוב כופר רחוק מאח קרוב

אבל לא רק אל מול מגמת החילון יש חוסר סובלנות (חוסר סובלנות די מובן בסה"כ, שנוצר גם על רקע חוסר הסובלנות המופגן מצד חילונים רבים לדת), אלא אף בתוך הדתות, ולא ביניהן, נשמר חוסר הסובלנות. וכאן אולי הנקודה המעניינת ביותר: בעוד שהרב ליכטנשטיין מוכן לקרוא קארל בארת, ובעוד שהאקבי ופיילין מוכנים לתקוע פתק בכותל, יהיה להם קשה הרבה יותר לשלב ידיים עם זרמים אחרים מהדתות שלהם עצמם. כך נדמה לי שלעולם לא נמצא את הרב ליכטנשטיין (למרות שהוא מציין באותו מאמר עצמו, בהסתייגות מה, שהוא בעד שיתוף פעולה עם הזרמים היהודיים הלא-אורתודוקסים) נכנס לבית כנסת רפורמי כדי לקבל השראה דתית (קל וחומר כדי להתפלל), וקשה גם לדמיין את מייק האקבי מגיע לביקור בבזיליקת פטרוס הקדוש בותיקן כדי לשאת שם תפילה.* אולי כולנו נגד החילון, אבל לכולנו יש אויבים גדולים יותר.

והסיבה שהאויבים "מבפנים" הם גדולים יותר היא משום שהם מאיימים לא על האמונה שלנו, כמו החילונים, אלא על הזהות שלנו. זרמים אחרים בני אותה דת לא מספרים לנו שאפשר לא-להאמין, אלא שאפשר להאמין בצורה אחרת. הם בעצם רומזים שניתן להיות יהודי או נוצרי, רק באופן אחר ממה שחשבנו. זרמים אחרים בני דתנו מגלים לנו לא שיש דרכים אחרות בעולם להיות דתי, אלא שיש דרכים אחרות בעולם להיות יהודי או נוצרי. הם מזכירים לנו שהלוגו שהצמדנו לעצמנו נכתב בקוד פתוח, שהוא יכול להשתנות, שהוא לא יציב. וזה מאיים לא על ערכינו או אמונתנו, אלא על עצם קיומנו, מפני שאין דבר מפחיד יותר מזהות לא יציבה.

הרב-תרבותיות מעודדת סובלנות בין דתות, ואנשים נוטים להתעודד ולהפוך לסובלנים. זה לא מאוד קשה, משום שסובלנות בין דתית לא מאיימת על הזהות העצמית – להפך: היא מחזקת אותה, שכן אנחנו מגדירים את עצמנו מול השכן השונה מאיתנו. סובלנות בין זרמים שונים בני אותה דת היא כבר סיפור אחר, שהרי כאן האפשרות להגדיר אותם כזרים היא מצומצמת יותר, וההכרה שיש דרכים אחרות להגדיר את עצמנו קרובה יותר.

כאן גם ניכר המכנה הזהותי המשותף בין האוונגליסטים לכותל ובין האורתודוקסים (כבני אלון) אליהם: העמידה על המשמר מול החברה החילונית-ליברלית-נהנתנית-ליברטנית. כאמור, עקרונות תיאולוגים כבר לא עושים לנו את זה, והרבה יותר מכך מדברים אלינו ערכים מוסריים. מה שאיפשר לנציגים בני דתות שונות להתכנס בשיקגו בסוף המאה שעברה היה (בין השאר) נשיאת העיניים המשותפת אל מעבר לאדם. כך גם מה שמקרב את האקבי ופיילין לכותל זו ההתנגדות המשותפת להם ולחלק מהאורתודוקסיה היהודית להשקפת העולם הליברלית. כוחות המשיכה של הקרבה הערכית חזקים יותר מכוחות הדחייה של המרחק התיאולוגי. במילים אחרות, מסתבר שלפחות לפעמים שמרנות ערכית היא מאפיין חזק יותר של זהות מאשר שייכות דתית.

—

* כמובן שקשה הרבה עוד יותר לדמיין מישהו משלושתם זובח קוקוס לקרישנה במקדש הינדואיסטי. יש גבול גם למרחק מהמסורת שלנו שנהיה מוכנים ללכת.

[ואיכשהו זה אפילו קשור: ב-19 למאי אדבר באוניברסיטת חיפה בכנס תחת הכותרת ישראל בין אנטי-יהודיות, אנטי-שמיות ופרוגרסיביות חדשה. פרטים כאן.]

רבן גמליאל קבע כי "כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח,לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח, מצה ומרור" – וקביעתו תמיד הילכה עלי קסמים. נדמה לי שלא בכדי, שהרי היא מוסרת לנו מעין נוסחת קסם: אמרו שלוש מילים, וצאו ידי חובה. נכון, אולי צריך לעשות עוד כמה דברים אחרים, אבל בלי אותן מילים אי אפשר, זה בטוח. בלי למלמל את ההברות הללו – שימו לב: לא צריך להבין מה משמעותן – פסח הוא לא פסח, ומן הסתם מצה אינה מצה ומרור אינו מרור.

במסגרת לימודי את דתות המזרח מצאתי מעין מקבילה שהיא גם תמונת נגטיב לשילוש הקדוש הזה. בזרם הבודהיסטי הפופולרי מאוד של ה- Pure Land נהוג להגות את שמו של אמיטבה (Amitābha), בודהה רב עוצמה, חסד וחמלה, היושב בארץ שלווה וטובה. אמיטאבה מזמין את כולנו להיוולד בגלגולנו הבא בארצו הטהורה. כרטיס הכניסה הוא זול מאוד: עלינו פשוט לומר "נָאמוֹ אמיטאבה" (מעין "הלל לאמיטבה") שלוש פעמים רצוף. זה הכל.

פלא שזהו אחד הזרמים הפופולריים ביותר בקרב הבודהיסטים? חסל סדר ישיבה במדיטציות ולימוד סוטרות, גם לא צריך להזהר כל החיים לא לצבור קארמה רעה. הגאולה מעולם לא היתה קלה יותר: נָאמוֹ אמיטאבה, נָאמוֹ אמיטאבה, נָאמוֹ אמיטאבה.

הגאולה שמציע אמיטאבה דומה לזו שמציע רבן גמליאל בכך שהיא כוללת מלמול חסר עומק של מילים. אבל היא שונה ממנה בשני אופנים: מילותיו של רבן גמליאל מלמדות על העבר, ומזכירות גאולה שהיתה. מילותיו של אמיטאבה מצביעות אל העתיד, ומזכות אותנו בישועה בעולם הבא. ואכן, כמו מיקרוקוסמוס של נקודת מחלוקת מרכזית בין היהדות לבודהיזם, רבן גמליאל לא מסכים עם אמיטאבה בדיוק על זה: עבור הראשון ההיסטוריה חשובה, ויש לעשות הכל כדי לזכרה. עבור השני ההיסטוריה היא עול, ויש לעשות הכל כדי להסירה. בשביל רבן גמליאל הגאולה היא בהיסטוריה. בשביל אמיטאבה הגאולה היא מההסטוריה.

האמונה בכוחן של מילים נטועה בעמוד השדרה של היהדות – שהרי העולם נברא בדיבור – אבל נראה שבפסח היא מודגשת ביתר שאת. כך, למשל, אקט ביטול החמץ, המתאפשר על ידי אמירה פשוטה (של לחש ארמי). גם ההגדה, ניתן לטעון, אינה אלא לחש מאגי מורכב אשר מלמולו מבטיח לנו כניסה למרחב גאול של זיכרון ונצח. בקשר לעניין ביטול החמץ כתבתי לפני שלוש שנים בבלוג של אורן צור, בהקשר לרשימה שהוא כתב על העניין. על ההגדה כולה כלחש מאגי, כלומר על חשיבותה של הגדת ההגדה ולא סיפורה, כתבתי בימים אלה לאתר הזמנה לפיוט.

הירצה ראמה באלפי קוקוסים, ברבבות נחלי-שמן?

לא מכבר כתבתי על גנדהי, והנה אתמול נחל ניצחון חשוב ממשיך עכשווי של דרכו. כותרות העיתונים ההודים עסקו אתמול כולן רק בו, ב- Anna Hazare, מהארשטרי בן 72 שכבר כמה עשורים פועל כאקטיביסט חברתי מהז'אנר ההודי (בערך המפורט שלו בויקיפדיה אפשר לקרוא על מאבקיו הקודמים, ועל הפרסים השונים שקיבל). אתמול בבוקר הוא סיים עוד מאבק מוצלח, לא לפני ששבת רעב במשך 96 שעות. מאבקו היה למען תיקון (דהיינו, הקשחת) חוק מסויים כנגד שחיתות, שמתגבש בימים אלה בהודו אחרי שכמה וכמה פרשיות שחיתות מכוערות במיוחד נחשפו שם בחודשים האחרונים. מאות שבתו רעב יחד איתו, אך אין ספק שהוא הכוכב הבלתי מעורער של המאבק הזה, כמו גם מאבקים אחרים. למעשה אפילו כוכבי בוליווד שונים הביעו את תמיכתם בו.

כמובן, הבוליוודים עשו כן כדי להראות שהם לא "מנותקים מהעם" (ה-Times of India מדגיש את תמיכת ההמונים בהזארה), אם כי הזארה מטיף לחיים שונים לחלוטין מחייהם. וכאן העניין האמיתי, שכן כמיטב המסורת הגנדהיאנית הזארה הוא פעיל חברתי דתי מאוד. אני לא מכיר אותו מספיק, אבל על פי נאום הניצחון שלו אפשר לסמן את האתוס שמניע אותו: חיי דלות וצניעות, הקרבה עצמית למען הכלל, מאבק למען השכבות החלשות ומה שאפשר לכנות "מוסר הנביאים" הישן והטוב. הנה כמה ציטוטים מהנאום שלו אתמול, עם נצחונו האחרון:

אני חי בחדר של 8X10 בתוך מקדש. יש לי מיטה לישון עליה וצלחת לאכול ממנה. ועדיין, אנשים תומכים בי. […] העניין כאן אינו אנה הזארה. אולי יאמרו אנשים שאני עושה את זה למען עצמי. אני פיקחתי על תוכניות ששוות מיליוני רופי, אבל מעולם לא היה לי חשבון בנק משל עצמי. קיבלתי פרס על סך 2.5 מיליון רופי, ותרמתי הכל לעמותה, למען עזרה לנישואי נשים עניות [יענו, 'הכנסת כלה' – ת.פ.]. אני לא קיבלתי מזה דבר. כל קארמה שאתה עמל בה בחייך היא כמו פולחן לאל. זה הפולחן שלי. ראיתי אנשים שמבלים חצי שעה במקדשים. זה טוב, אבל הם גם מבלים שעה בתפיסת אדמתם של אחרים. […] אני עובד את האל שעבד סוואמי ויווקאננדה. אל אשר עבודתו היא השירות לזולת, למדוכאים ולנזקקים.

"קארמה" כאן היא במובן "מעשה", שהוא המובן הראשוני של המילה. הפעולות שלנו בעולם, אומר הזארה, הן הפולחן שלנו לאל; הפעולות הן הקורבנות שאנחנו מקריבים, אנו נותנים אותם כמנחה לאל מפני שאנחנו עושים אותן בצורה נטולת-אגו, ללא אינטרס וללא צפייה. כל זה המשך ישיר להטפות של גנדהי, וזאת בעקבות הבהאגווד גיטה, שבה בעצם הוצאה להמונים אופציה פשוטה לעבוד את האל דרך מעשיהם. הוא מזכיר בדבריו עוד אושיה הינדית מודרנית, ותיקה מגנדהי, והיא סוואמי ויווקאננדה, שתרם לזקיפות הקומה ההינדית בתחילת המאה העשרים והיה מראשוני המייצאים של היוגה למערב, ושהקים תנועה חברתית גדולה שמבוססת על נזירים הינדים שפועלים בשם האל.

וכמה שדבריו מזכירים גם את דברי נביאי ישראל השונים כנגד נטייתם של העבריים לעשוק את העניים ומיד לרוץ אל המקדש ולהקריב קורבנות לאלוהיהם! האין לנו כאן מעין נביא מודרני, שבשם האל לוחם למען החלכאים? ואפשר להרחיב את השאלה ולשאול, האם הדת היא גורם הכרחי כיום במאבקים חברתיים, כאתר בחברה ההיפר-קפיטליסטית שעדיין לא קיבל על עצמו בהכנעה את מערך הערכים הניאו-ליברלי? לא הניצול הציני של הדת על חשבון החלשים כמו בתנועת ש"ס, וכמובן לא כהפנמה המלאה של הקפיטליזם הגלובלי כמו בחלקים גדולים של הניו-אייג', אלא הדת כמקור סמכות אלטרנטיבי לכוחות השוק הצודקים תמיד, כדרישה לאידיאלים שאינם האקזיט המולטי-מיליונרי, כמחסן של ערכים ישנים ומוזרים כמו ענווה, דאגה לחלש והקרבה עצמית אותם אפשר לשלוף בעת צרה.

בתוככי החברה החרדית כיום ניתן למצוא כוכים שהקפיטליזם פסח עליהם, כל מני גמ"חים ואתוסים של לימוד תוך ויתור על נוחות ותהילה. אבל החרדים מתעניינים רק בעצמם, וקשה להאמין שמהם תבוא בשורה חברתית. לכן מבחינת היהדות אפשר לחפש משהו כמו הרגישות החברתית של חלקים מיהדות ארה"ב, או כמו "במעגלי צדק", או כמו הגרעינים הסרוגים בעיירות הפיתוח. הגם שניתן לשאול האם היהדות הדתית כיום היא קולקטיביסטית מדי בכדי להצמיח מתוכה נביאים בודדים, ומסוגלת רק לייצר תנועות וארגונים. בינתיים ההמונים בהודו חגגו את הניצחון ברחובות.

אלוהים לא מרגיש כל כך טוב

בעוד אני קורא בעיתונים ההודיים על הזארה, נתקלתי בסיפור על סאתיה סאי באבא, אחד הקדושים הידועים והפופולרים בהודו. באבא נחשב על ידי חסידיו לאלוהים (כפשוטו). חסידיו מונים מעל חמישה מיליון מאמינים אדוקים, והוא מפעיל מרכזים ב-166 מדינות מסביב לגלובוס, וזה כמובן הרבה מאוד. מצד שני, הוא כנראה היה פדופיל אקטיבי, וזה כמובן רע מאוד. ויש לציין בהקשר לדברינו לעיל שסאי באבא הפנה חלקים לא קטנים מהונו לבניית תשתיות, בתי ספר ובתי חולים בקרב הכפרים העניים של הודו, ובאופן כללי מטיף בצורה מודגשת לעזרה לחלשים כחלק מהדרך הרוחנית.

בכל מקרה, סאי באבא מאושפז כבר 13 יום בבית חולים הודי. מצבו יציב, אבל הוא סובל מקריסת מערכות – לא משהו שהיית מצפה שיקרה לאלוהים. סאי באבא כיום בן 85, והוא התנבא שיחיה עד גיל 96, כך שהוא אמור להחזיק מעמד אם הוא לא רוצה לאכזב קשות את מאמיניו.

כאן טוען חסיד פולני של האיש ש"באבא הוא אלוהים – זה רק זמני", אבל האם אלהים אמור להיות חולה, אפילו זמנית? השאלה המעניינת כאן היא מה יהיה העיקרון התיאולוגי שיתרץ את חולשתו (או מותו) של הגורו: האם הוא נשא על עצמו את סבלנו ישו-סטייל? אולי זה 'מבחן', והוא רצה לבדוק את חוסן אמונתם של חסידיו? אולי 'ירד לצורך עליה' וביצע תיקון (קארמטי) בשורש החולי האוניברסלי?

נראה שכל התשובות לא נכונות, וכאן נוכל להתמוגג מתיאודיציה מקורית. בעבר סאי באבא היה כבר בבית חולים והתבטא בעניין: ב-2003 הוא טען שכל נסיגה בבריאותו היא רק זמנית, ולכן אין מה לדאוג; ב-2005 הוא טען שהוא "עבר את כל הסבל הזה כדי להדגים שאל לאיש 'להאחז' בגופו", וש"הגוף אינו שלי" ולכן אין מה לדאוג לו (לגוף). דהיינו באבא מציג כאן אנתרופולוגיה דואליסטית בה הוא עצמו אינו הגוף, והבנתו המלאה שאכן כך מאפשרת לו להתמודד עם כאב, ומקדמת גם את הבנתם של חסידיו שאין להתייחס ברצינות-יתר לגוף הגשמי. כלומר מחלת הגורו כשיעור לתלמידיו – ייתכן שזו תהיה הגרסה הרשמית.

אולם קשה לראות איך היא תעבוד במקרה של מוות, שגם יסתור את נבואתו של באבא עצמו כאמור. כרגע האשרם מבטיח שבאבא יתן דארשן, כלומר יראה למעריציו, ב-12 לאפריל, וזה יהיה המבחן הראשון להתאוששותו, או לאמונתם של החסידים. בכל מקרה ראו כאן לרשימת אנשי הניהול שיקחו את מפעליו העצומים, שמוערכים ביותר מעשרה מיליארד דולר, לידיהם אם האל החי יחליט לוותר על שירותיו הנאמנים של גופו.

בשבועות האחרונים מתנהל דו-שיח חשוב על גבי הרשת בין שני יהודים עמוקים ורציניים. הוא התחיל כאשר דניאל לנדס, ראש מכון פרדס בירושלים, כתב ביקורת על ספרו האחרון של ארתור גרין , Radical Judaism: Rethinking God and Tradition. גרין הוא מראשי ויוצרי תנועת ה-Jewish Renewal בארה"ב, ובעצם מההוגים הבולטים של היהדות בימינו. הספר שלו משלים טרילוגיה עם הספרים בקשו פני, קראו בשמי (שיצא בעברית בהוצאת עם עובד) ו- Ehyeh: A Kabbalah for Tomorrow, שמשמו אפשר להבין את הכיוון אליו הוא הולך. הביקורת של לנדס בעיקרה עסקה במקום המצומצם שגרין מקדיש בספרו לדעת לנדס לשלושת עמודי התווך המסורתיים של היהדות, דהיינו העם, הארץ והתורה, וזאת לטובת החוויה המיסטית הניאו-חסידית שהוא מקדם.

גרין כתב לו תגובה, שהעיקר בה לטעמי היתה הטענה שאין לו כל אפשרות לשמור על המיתוסים הקדמונים ללא שינוי ויחד עם זה לשמור על יושר אינטלקטואלי. התייחסתי לתגובתו קצת כאן וכתבתי ש

גרין עונה לו בכך שהוא מזכיר שבימינו אין הרבה ברירה אלא לזנוח מיתוסים שאינם מתיישבים עם העובדות הידועות לכולנו, שאי אפשר להמשיך לשחק משחקי שכנוע עצמי, ושהדגש על רוחניות אימננטית הוא בדיוק מה שצריך היום – מבחינה אינטלקטואלית, פוליטית, נפשית, אקולוגית. לנדס לא משתכנע (שם). עבורו הדתיות של גרין אינה עמוקה מספיק, ואינה יהודית מספיק.

לנדס כאמור אינו משתכנע, וגרין כותב לו שוב. לנדס עונה בבלוגו, ועומד על כך שגרין מעוות את תורת ישראל בשם הרוחניות הפלואידית. וכעת גרין שוב מנסה להסביר את עמדתו, בפעם האחרונה כנראה. התגובה של גרין, זו האחרונה, פורסמה לפני כשבוע, והיא לדעתי המעניינת מכולן, עד כדי כך שמבחינתי כל הפולמוס הזה בא לעולם רק עבורה. אני רוצה להביא כמה ציטוטים ממנה כאן (כדאי לקרוא את כולה), ולנסות להבין מה בעצם טוען גרין, כאמור מאושיות יהדות ארה"ב ובכלל. לטעמי הוא טוען שתי טענות מעניינות מאוד, האחת בקשר למיסטיקה, והשנייה בקשר לרציונליות. תרגמתי את דבריו לעברית (זה מזכיר לי: פעם תרגמתי לעברית ספר של גרין).

ראשית בנוגע המימד המיסטי:

לקח לי שנים רבות להיות מסוגל לומר בקול רם שאני מיסטיקן. בין היהודים זה נשמע כאילו אתה מנסה לומר שאתה צדיק [חסידי], ואין דבר שרחוק ממני יותר מכך. אבל נכון שכהוגה וכאדם דתי, רק המסורת המיסטית הצילה בשבילי את היהדות. גרשם שלום מצטט את ר' פנחס מקוריץ שמודה לאלוהים שהוא ברא אותו רק אחרי שהתגלה ספר הזוהר, שכן "הזוהר שמר עלי כיהודי". זה נכון גם עבורי, לגבי הזוהר והתורות של הצדיקים החסידיים גם יחד.

הייתי רוצה מאוד להסביר לך את זה, אבל נדמה לי שזה עדין מאוד, וקשה. אנא ממך, זה לא מפני שאני מזלזל בכושר השכלי שלך, אלא מפני שגיליתי, מתוך ניסיון ארוך, שישנם אנשים רבים, ובכללם מבריקים למדי, שפשוט לא תופסים. זו בדיוק המשמעות של המאמר המשנאי 'חכם המבין מדעתו'. אדם חייב להתנסות בעניין באופן אישי כדי להבין את מעשה המרכבה, או כל תורה מיסטית אחרת. […]

אבל אנסה. זה קשור מאוד לגבולות הנזילים בין 'בפנים' ו'למעלה', או בין 'עצמי' ל'אחר'. המיסטיקן מבין באופן אינטואיטיבי שקיימת נקודה במסע פנימה שבה העצמי הפרטי, האגו אם תרצה, מונח בצד, מתאפס, בה מתעלים מעליו – או איך שלא תקרא לזה. […] אז נוכחות, שלפנים אי אפשר היה לרדת לעומקה (ועל כן היא טרנסצנדנטית), שוטפת אותנו, וקיימת לבדה.

גרין מנסה לומר ללנדס שהניתוח שלו את הגותו הוא שטחי, מפני שהוא אינו מבין את המימד המיסטי שבה, שמעניק לה עומק וגובה. לנדס חושב שבלי תורה, ארץ ועם אין יהדות, אבל עבור גרין היהדות תלויה בראש ובראשונה בידיעת האל, החיה והחוויתית. המיסטיקה היא זו שהצילה עבור גרין את היהדות, שהגיע (כך הוא גם מספר בתגובתו) ממשפחה חילונית. הדרך היחידה שגרין מצא אל החייאת המסורת אצלו היתה באמצעות החייאת האלוהות אצלו.

ונכון, אומר גרין, שברגע שאתה טועם את המציאות האלוהית גם אבחנות בין ישראל לעמים מטשטשות. הגבולות נראים פחות חדים, ההבדלים פחות גדולים.* אולי לכן טען גרין בספרו – אמירה שלנדס ביקר קשות – ש"יש לי יותר מהמשותף עם המאותגרים שבמסורות דתיות אחרות מאשר שיש לי עם הדתיים הנצחנים וצרי-המוחין כמו גם עם החילונים המטריאליסטים של קהילתי שלי". הנוכחות החיה של האלוהות היא המקשרת בינו ובין אותם זרים, ועוצמתה עולה על קשר הדם עם היהודים שסביבו, שנוכחות אלוהית כזאת היא מהם והלאה. לגרין, בקיצור, יש מקור סמכות אלטנטיבי למסורת: החוויה המיסטית.

הטענות של לנדס וגרין רציניות, ואני חושב שהן נוגעות בלבה של אחת הסוגיות הבוערות ברוחניות היהודית המתחדשת. מה מקומה של החוויה המיסטית? מה מעמדה אל מול האמונות והמנהגים, אל מול המצוות? מה ראוי שיהיה יחסינו עם מיסטיקנים ממסורות אחרות, עם דרכים רוחניות אחרות? והאם החוויה מאפשרת, ואולי גם מכשירה, קשר פרטי עם האל, כלומר קשר שאינו תלוי בהלכה או במבנים קהילתיים? אני חושב שאחד מקווי המחלוקת בין יהודים כיום נמצא בין התשובות לשאלות האלה.

בנוגע למימד הרציונלי טוען גרין:

בדרך כלל אני מנסה מאוד לא להיכנס לפולמוסים עם אורתודוקסים מודרניים (סלח לי על הביטוי) שהם חברים או קולגות שלי, מפני שיש לי סימפתיה רבה לניסיונות הקשים לשמור על שיווי משקל בעמדתכם, בעיקר נוכח המתקפה החריפה מצד הימין הדתי. אבל באמת שקשה לי להבין את היושרה שעומדת בבסיס הלך הרוח האורתודוקסי הלא-חרדי. משום מה אני חושב שהמחנה הזה בכל זאת רוצה להחזיק בעמדה "גיאוגרפית" של 'תורה מהשמיים'. זה בא יחד עם הבנה מילולית של ההתגלות למשה, אפילו תוך כדי ידיעה ברורה, על פי ההשכלה האוניברסיטאית שכולנו שותפים לה, שאי אפשר לבטל את ביקורת המקרא. אתה מאשים אותי ב"החלפת […] המוקד של סיפורי בראשית ושמות ב[…]אבולוציה." אבל לא אני עשיתי זאת. את זה עשתה הציביליזציה שלנו.

גרין לא מוכן להניח לאמת שעולה מתוך המחקר המדעי והאקדמי. העולם אינו בן 5771 שנה, לפחות לא מילולית. ואם מבינים את זה מטאפורית, מדוע שלא נבין גם את התגלות האל למשה בסיני בצורה מטאפורית? לנדס מבקש למתוח גבול להבנה המטאפורית של המקרא. גרין רואה בזה חוסר יושר אינטלקטואלי. לנדס רואה בעמדה של גרין ויתור על כל מה שיהודי, על כל מה שייחודי ביהדות. גרין מרגיש שאין לו ברירה אלא להתקדם לאן שהשכלתו מביאה אותו.

כאן שוב מדובר בקונפליקט בין מקורות שונים של סמכות, הפעם המסורת מול הרציונליות. גרין לא מוכן לסמוך על הרציונליות בכל אתר בחייו (בחינוך, בבריאות, בטכנולוגיה) ולהתעלם ממנה כשהוא מגיע לדון בתורה. הוא לא מוכן להיות חצוי.

ולכן זו המיסטיקה שהצילה את יהדותו של גרין, שכן אי אפשר לערער על החוויה החיה של הנוכחות האלוהית.** בשביל גרין (כמו בשביל פיטר ברגר, שטוען אותו דבר לגבי הנצרות בספרו The Heretical Imperative) הדת כיום חייבת לעבור הפנמה כדי לשרוד, לפחות אם אנחנו מתעקשים להיות גם דתיים, גם משכילים, וגם ישרים אינטלקטואלית.

ועוד: עבור גרין ללנדס אין תשובה מספקת למספר גדל והולך של יהודים שלא יכולים לשכנע את עצמם באותם מיתוסים מסורתיים. עבור לנדס התשובה של גרין, גם אם היא חביבה על שומעיה, ממילא לא מספקת, כי היא לא מקרבת אותם מספיק ליהדותם – ואף להפך, מעניקה להם למעשה תחליף ליהדותם.

(אגב, תשובה אחרת למצב הזה שזוכה לפופולריות היא התשובה החרד"לית-בואכה-ברסלבית, שמבקשת "להשליך את השכל". כאן המאמין הופך את ההתגברות על ההגיון וממצאי המחקר לערך, ורואה בקפיצה האמונית מעליהם הישג יהודי מזהיר. זו עוד דרך להתמודד עם השבר של המודרנה.)

מילה, ומבט מהצד

בפולמוס הזה אני נמצא בצד של גרין. כמוהו גם אני מרגיש שהיושר האינטלקטואלי שלי לא מאפשר לי להתעלם מהממצאים של האסטרונומיה, מחקר המקרא, או כל שדה מחקרי אחר. אני חושב שהמיתוסים המכוננים של היהדות חשובים ומשמעותיים מאוד, אבל אני לא יכול לקבל אותם כאמת מבחינה מילולית. יתרה מכך, הדיבורים על עליונות יהודית לא רק שאינם נאמנים לעובדות, אלא גם מנוגדים בעיני למוסריות הפשוטה ביותר. וכמו אצל גרין, גם אצלי הנוכחות החיה של האלוהות היא עמוד תווך מרכזי של דתיותי.

אבל אני רוצה לצאת לרגע מהפולמוס הזה לצורך הערה קטנה: אם מתבוננים בכל הדיון הזה מבחוץ מגלים שהוא עצמו תוצר של התקופה המודרנית. כוונתי היא לגבי העיסוק הממוקד במיתוסים ובאמונות, שתלוי ממילא באפשרות שלנו להגדיר אותם ככאלה ולאחר מכן לבחור ביניהם – ולבחור גם לא להאמין בהם. כתופעות רחבות היקף אלו תוצאות ברורות של העידן המודרני. האם מעמד הר סיני היה כפשוטו? האם הוא לא היה בכלל? האפשרות לחשוב ולבחור בין שתי האפשרויות האלה היא אפשרות מודרנית, והיא שמציבה את האמונה (ומול האמונה את החשיבה הרציונלית) בחזית העשיה הדתית והפולמוס הדתי.*** אבל יכול מאוד להיות ששאלת האמונה קטנה יותר ממה שנדמה. יהודים (ושאינם) שומרים (או לא) על המסורת שלהם מהרבה מאוד סיבות, לאו דווקא מפני שהם מאמינים או דוחים דוגמה מסויימת.

—

* זה לא חייב להיות כך – ר' שניאור זלמן מלאדי היה מיסטיקן ענק, ולצערי הרב הוא הבדיל בהחלט בין ישראל לעמים.

** בסדר, אפשר. אבל זה הרבה יותר קשה, ודורש ערעור על חוויות אחרות, למשל כמו אהבה ומצפון, ומעטים רוצים לערער על אלו.

*** ראו על כך ספרו של ארנולד אייזן, Rethinking Modern Judaism: Ritual, Commandment, Community

לפני כמה ימים הופיעו ידיעות חביבות בעיתונים שונים על כך שספר חדש מגלה שלמוהנדס קרמצ'נד גהנדי היה רומן עם "שרירן יהודי". במבט ראשון, וגם שני ושלישי, זה נראה לי מופרך לחלוטין, אבל אני יודע שדברים שנראו לי מופרכים לחלוטין לגבי המהאטמה בעבר התבררו כנכונים בהמשך, ולכן אני מאלץ את עצמי לצפות לכך שגם בזה יש מידה של אמת. יחד עם זאת העניין הפעם הוא שהטענה המופרכת הזאת לא ממש מתיישבת עם טענה מופרכת אחרת, שכבר ידועה זמן מה – ועל כך מיד.

מקור העניין הפתאומי בגנדהי בספר חדש, Great Soul: Mahatma Gandhi And His Struggle With India שנכתב על ידי ג'וזף לליבלד, שכמובן "חושף פרטים חדשים", כאלה שלא הצליחו לחשוף עשרות הביוגרפיות הקודמות. בכל מקרה, בכתבה בהארץ מסופר ש

לפי לליבד […] עודד גנדי, אז בן 70, את קרובת משפחתו מאנו, בת 17, לפשוט את בגדיה בשעת "חיבוקי הלילה" אתו. לפי הדיווחים, הוא פיטר כמה מחברי פמלייתו הנאמנים משום שהרימו גבה ורמזו שיחסיו עמה סותרים את תקנותיו.

וזו הטענה המופרכת שהתבררה – כבר מזמן – כנכונה, שלא כל כך מתיישבת עם הרומן עם השרירן. לא שאדם לא יכול להיות בי-סקסואל. יכול גם יכול, ואכן כך קבעו עיתונים רבים, ביניהם ה- Times of India. אלא שהרומן לא מסתדר מבחינה אחרת: מבחינת האתיקה המינית שגנדהי האמין בה, ודבק בה בכל כוחו.

אבל אולי נתחיל מההתחלה

עבור הצעירים המשכילים בהודו דמותו של גנדהי דומה לדמותו של טרומפלדור עבורנו – גדלנו אל תוך האין-מיתוס של הפוסט-אתוס, ושום דבר שיאמרו לנו עליו לא יזעזע אותנו, כי מראש מדובר עבורנו בדמות אנכרוניסטית שאין בה מבחינתנו מה להעריץ. אני זוכר שנחשפתי למציאות הזאת באחד מביקורי הראשונים בהודו: ציון תמים של שמו בפני אדם בגילי היה במקרה הטוב מעלה אדישות ובמקרה הרע נחירה של ביטול מזלזל. אפילו את שלב שחיטת הפרה הקדושה (ובהודו הרי היא באמת קדושה) אותם צעירים משכילים כבר השאירו מאחור. עכשיו גנדהי מעניין רק אם שחקן בוליוודי אמר עליו משהו.

לכן הספר החדש צפוי אמנם לגרור גינויים וצקצוקי לשון בקרב הבורגנות ההודית, אבל אין (מחוץ לאזוריים הכפריים, ואני מודה שזה לא מעט) כבר מי שלא יודע שהמהאטמה היה טיפוס אקצנטרי, בלשון המעטה. לא קראתי את הספר כמובן, אבל על פי המאמר בוול-סטריט ג'ורנל, ממנו כל העיתונים מצטטים, הוא מכיל פיקנטריה לרוב. הרבה מעבר לעניין המאהב היהודי, הספר מתאר התנהלות מחפירה של גנדהי כלפי כל מי שסביבו (כולל דחיפת מוחמד עלי ג'ינה להקמת פקיסטן), גילויי גזענות כלפי שחורים, סתירות עצמיות לרוב ואף סימני צביעות, וגם ביקורת קשה על עצם המדיניות שלו, אותה התנגדות לא-אלימה מפורסמת, שבספר מתוארת כעיכוב רבתי בדרך לעצמאותה של הודו.

התנזרות ממין, בעירום, עם קטינות

ועכשיו נחזר לענינינו, והוא המפגשים המיניים של גנדהי, לעת זקנה, עם צעירות עירומות. על פי הספר(1) Gandhi: A Political and Spiritual Life שיצא לפני ארבע שנים, אחרי מותה של אשתו של גנדהי השדה היה פתוח לניסויו אלו, שאכן נקראו בפיו "The Experiment", ואשר כללו דרך כלל שהייה במיטה אחת עם נערה בת-עשרה, עירומה. על פי כל העדויות (שלו, של הנערות, של כל מי שידע) גנדהי לא שכב איתן. למעשה גנדהי בקושי שכב עם אשתו, וחשב שיחסי מין מותרים רק למען הפרייה. יש הטוענים שהתנזר ממין במשך ארבעים השנים האחרונות לחייו.

אז מה, לעזאזל, הוא עשה איתן? ובכן, כפי שאמר גנדהי לאחת הנערות, אותה מאנו, הניסוי שלהם "יעורר טָפָּס עצומים" (עמ' 305). tapas היא מילה שמשמעותה בסנסקריט "חום" או "חימום", והכוונה היא לאנרגיה הפנימית שמופקת על ידי הריכוז היוגי. מדובר בחום ממיס ויוצר שהמודט מפיק בתוך עצמו, על פי רוב תוך סבל מסויים.

ומה לגנדהי ולזה? ובכן, גנדהי היה הינדי אדוק, והאמין בכוחו של הפרקסיס היוגי. שימו לב להוראות הבאות שנותן פטנג'לי ביוגה-סוטרה שלו, טקסט מכונן של אסכולת היוגה ואחד הטקסטים המפורסמים והמפורשנים ביותר בהיסטוריה ההודית:

2.35: בסביבתו של מי שנטוע באהימסא (אי פגיעה) פוסקת האלימות
2.36: עבור מי שספוג באמיתיות (סטיה) התוצאה נמצאת בפעולה (עצמה)
2.37: על אבני החן מגיעות למי שנטוע בהוויה של אי-פגיעה
2.38: מי שמקפיד על פרישות מינית (ברהמצ'אריה) משיג עוצמה
2.39: מי שמתאפיין באי-רכושנות, מתבהרים לו פרטי הלידות (הקודמות)
2.40: "ההתנקות היוגית" מעודדת (ביוגי) סלידה מגופו שלו והימנעות ממגע עם אחרים
2.41: וגם מעניקה זיכוך סטְוִי, שמחה, יכולת ריכוז בנקודה אחת, שליטה בחושים ובהירות המאפשרת לראות את העצמי
2.42: הסתפקות במועט מעניקה אושר (סוקהה) שאין למעלה ממנו
2.43: על ידי הפחתת הזיהומים באמצעות טפס מושגת שלמות הגוף והחושים
2.44: שינון (מנטרה) מאפשר מפגש עם אלוהויות רצויות
2.45: כתוצאה מהתמסרות-לאל מושג סמאדהי

סימנתי ברצף כמה משפטים שכל מי שמכיר את חייו והגותו של גנדהי יזהה שהם מהותיים לאלו: דגש על אי-אלימות, נאמנות לאמת (הבאה לידי ביטוי בפעולות), פרישות מינית, וכן "התנקות יוגית", שאני מנחש שעבור גנדהי היתה קשורה בעיקר בחוקנים תכופים (מי היה הבכיר הבריטי שכינה את גנדהי "Public Enema Number one"?).

דני רוה, שחוקר ומלמד פילוסופיה הודית באוניברסטית תל-אביב, כותב בספר(2) שממנו לקוחים פסוקים מתורגמים אלה ש

אהימסה (אי-אלימות) בעיני גנדהי קשורה קשר בל יינתק לשתי ימות [עקרונות אתיים] נוספות, סטיה (אמיתות) וברהמצ'ריה (פרישות מינית), שאף אותן הפך לחלק בלתי נפרד מחייו ומשנתו. (עמ' 93)

כלומר עבור המהאטמה הכל קשור בכל, וכדי להשיג אמת ואי-אלימות יש גם להמנע ממגע מיני. ניתן לנחש שגנדהי הסתמך בגיבוש השקפתו הדתית על הטקסט היוגי המצוטט מעלה, או על אחד מפרשנויותיו, ובכל אופן לתוך כל הסיפור הזה נכנסים ה"ניסויים" המיניים שלו עם אותן נערות. וכאן אנחנו מגיעים לטפס (סעיף 2.43 לעיל).

אם נשער שעבור גנדהי הזיהומים הם התשוקות, ובראש התשוקות החשק המיני, הרי שהדרך להתגבר עליהן היא לשרוף אותן בעזרת החום של הטפס. על פי הספר שלעיל(1) גנדהי הודה שעבורו ההתמודדות עם התשוקה המינית אינה המנעות מפיתויים, אלא העמידה האקטיבית בפניהם. המאבק מול היצר הוא עבודת הטפס, הוא שמוליד את החום, והוא זה שמטהר את הפרט מזיהומיו.

וכאן אנחנו מגיעים אל העיקר: גנדהי לא רצה להתגבר על החשק רק בשביל עצמו. כפי שכותב Stanly Wolpert בספרו שלו על המהאטמה(3), גנדהי טען בפני Nirmal Bose ש

יש קשר בלתי ניתן לביטול בין בחיים הפרטיים, האישיים, ובין אלו הציבוריים. […] אי אפשר להתעלם מחריגות פרטיות מהדרך הראויה. (עמ' 229)

והוסיף:

אם אתה משוכנע שאתה צריך לעקוב אחרי הקשר שלי עם מאנו, עשה זאת, ואם תמצא פגם, אנא הראה לי אותו. (שם)

איזה פגם כבר אפשר למצוא בכך שגבר מזדקן מפשיט נערה צעירה לצורך התרגולות היוגיות שלו? גנדהי היה בטוח בצדקת דרכו.

אבל מעבר לזה, העיקר עבורנו הוא שהשלמות האישית של גנדהי היתה המפתח לשלמות הציבורית בעיניו, והשלמות הציבורית היתה בסופו של דבר מטרתו: בנייתה של הודו, שחרורה מהכיבוש הבריטי, איחודה תחת מנהיגות ראויה. הקשר של אבי האומה ההודית עם מאנו (ואחרות) היה עבורו מקור לעוצמה פנימית, מיסטו-מאגית, שבה התחמש כדי להתנגד לבריטים, ולעמוד מול הקולות שרצו לחלקה (לפקיסטן, בנגלדש וכו').

לצורך מפעל עצום זה הוא היה צריך טוהר, וכוח. את אלו קיבל לדעתו מתוך העמידה בפיתוי שעוררו בו הנערות העירומות במיטתו, כלומר על ידי הפקת טפס. אכן, בביקורת שבוול-סטריט ג'ורנל מצוטט גנדהי כמאוכזב מכך ש"האיבר ממשיך להיות מגורה" – דהיינו לא רק שלא רצה לשכב עם אותן נערות, הוא אף ניסה להגיע למצב שהוא כלל לא יהיה מגורה. (ולא, הוא לא היה יכול פשוט לחשוב על כדורגל. כל העניין הוא ההתמודדות, שכחתם?)

מיסטיקה ומין, שניים אוחזין

אבל רגע, זה עוד יותר מעניין מזה. כי יש קשר אינטימי בין טפס למין – גנדהי, או נכון יותר פטנג'לי, נגע בעניין בול בנקודה של המצח. בזכרוני עולה אחד מספרי העיון הטובים (הרגישים, העמוקים, היצירתיים, מאירי העיניים) שקראתי מימי: God Inside Out: Śiva's Game of Dice של דון הנדלמן ודוד שולמן(4), בו שני החוקרים מפליאים להסביר את ההגיון מאחורי העולם המיתולוגי השייוויסטי.

כלומר הם מנתחים את המיתולוגיה אודות האל שיווה, מלך היוגים. תוך כדי כך מגיעים למסקנה שהטפס הוא תמיד דינמי, נוזלי וממיס-גבולות. מזכיר משהו? הנה:

טפס ואירוטיקה אינם שונים מהותית. למעשה, טפס מוביל באופן טבעי את ה- tapasvin [כלומר, אפשר לומר, הטיפוס המטפס] כלפי איחוד אירוטי עם האחרות האבודה שלו או שלה. (עמ' 163)

מתוך דבריהם של שולמן והנדלמן ניתן להבין כי מין ומיסטיקה מכוונים לאותו מקום, ומתחרים על אותן אנרגיות. המיזוג והזיווג שאנחנו שואפים אליהם, ההמסה ומסמוס הזהות שאנחנו חושקים בהם יכולים לבוא או על ידי איחוד פיזי של שני גופים לכדי גוף אחד, אנדרוגיני ושלם, בו הפורקן (אל) החיצוני מדביק את החלקים לכדי בשר אחד; או על ידי המסה פנימית של החשק השואף החוצה, ועל ידי כך גם מסמוס של הזהות המינית הנבדלת, כלומר על ידי התכוונות (אל) הפנים שמבשלת ומעכלת כל סממן המעודד החצנה ועל ידי כך הופכת את הפרט ליצור אנדרוגיני בעצמו, ולכן שלם.

הטפס, על כן, דומה לעונג המיני, רק הפוך לו: הוא פונה פנימה ולא החוצה, מכאיב ולא מענג. אבל מטרתו זהה: להעצים את הפרט על ידי הפיכתו לשלם, כלומר על ידי הפיכתו ללא-פרט, ולכן לאחד.

גנדהי ויתר על המין עבור הטפס, אבל מטרתו היתה דומה לזו של הבוחר לקיים יחסי המין, גם אם יומרנית הרבה יותר. את האנרגיה המינית בחר גנדהי להפנות פנימה, להפנימה, וזאת דווקא כדי להעצים את כוחו, על מנת שיהיה מסוגל לחולל שינויים מפליגים בארצו, בעולם, בהיסטוריה. הפניה פנימה היתה מכוונת בסופו של דבר החוצה, להפרות ולהוליד שינוי במציאות. אחרים פשוט עושים ילדים. אולי לא מפתיע אם כן שלילדיו ממש היה גנדהי אבא נוראי.

ואפולוגטיקה אחרונה למהאטמה

גנדהי היה טיפוס קיצוני. הוא פגע באנשים שסביבו, בראש ובראשונה בבני משפחתו. הספר החדש שיצא מדגיש את חטאיו הרבים. אבל בסופו של דבר, לשפוט אותו על פי סטנדרטים רגילים פירושו לא להבין אותו, ואת מה שהוא.

ג'ורג' אורוול אמר פעם שכפי שרוב בני האדם לא חשים שום צורך להיות קדושים, כך סביר להניח שרוב הקדושים אף פעם לא התפתו להיות בני אדם. כתבתי פעם שגנדהי לא היה אדם, אלא קדוש, וקדוש הוא מין טיפוס מיוחד: הכלאה כאובה בין בן-אדם למלאך, שמובילה בצורה בלתי נמנעת לתוצאות גרוטסקיות. גנדהי היה קדוש, וכמו במקרים של קדושים אחרים (אברהם, ישו, הבודהה וכו'), מי שסבל מכך בעיקר היו האנשים הקרובים אליו. וזה שהוא מדי פעם נהג כמטורף, גם זה חלק מהדיל: אנשים יוצאי דופן הם לא נורמלים, תרתי משמע.

כלומר יש משהו לא הגון בכך שאנחנו מצד אחד שמחים שהאנשים האלה משנים את העולם, ומצד שני כועסים על זה שהם עצמם שונים ומשונים. ועוד: בניסיון למצוא בהם פגמים יש גם התחמקות שלנו מהאידיאל החשוב שהם מציבים לנו.

כל זה כמובן לא נאמר כדי לתת רישיון אפריורי לכל חוזה-הוזה עם שיגעון גדלות לפגוע בכל מי שסביבו, אלא רק כדי לומר שבמבט רטרוספקטיבי על אדם שהשפיע בצורה מרשימה על המציאות, אין מה להיות מופתעים, ובודאי לא מזועזעים, מכך שהיו לו צדדים משונים. לכן ביוגרפיה על אדם כזה, אם היא לא הגיוגרפיה, צפוי שתהיה פיקנטית, ולא להפך.

—

(1) Kathryn Tidrick, I.B.Tauris, 2007.
(2) כל הפסוקים הם מהתרגום החדש של דני רוה (וההשלמות בסוגריים מתוך פרשנויות קלאסיות ומודרניות על הטקסט), מתוך הספר חוטים פילוסופיים ביוגה של פטנג'לי (הקיבוץ המאוחד, 2010), ספר יפיפה שנדמה לי שלא זכה לתשומת הלב שמגיעה לו, ובו הרהורים פילוסופיים של רוה לצד תרגום חדש מהמקור של הטקסט החשוב הזה. מומלץ מאוד.
(3) Gandhi's Passion: The Life and Legacy of Mahatma Gandhi, Oxford, 2001. את רוב הספר הזה לא קראתי, אבל ממה שקראתי אני יכול לומר שהוא גולש קצת לכיוון ההגיוגרפי.
(4) Oxford, 1997

ועוד משהו קטן: מי שרוצה להתפלש ביתר שאת בהכפשות מרושעות על גנדהי יכול למצוא אותם במאמר הזה – pdf – שפורסם ב- 1983, במגזין Commentary, ואז הכה גלים גדולים. זו אמורה להיות ביקורת של ריצ'רד גרנייר על הסרט "גנדהי", אבל זה הופך למאמר ארוך, מלא בהשמצות, חלקן מבוססות על אמת וחלקן על חוסר הבנה של התרבות ההודית. נותר רק לשאול אם גנדהי היה תובע את גרנייר על דיבה לו היה חי.

ועדכון מהחזית המשפטית: טובלי, לסטר, עו"דינם וכל צוות הבוראים הגלקטי ספגו אתמול מפלה קשה בבית משפט השלום בחדרה. אכן, ניצחון ראשון וחשוב לעבדכם הנאמן ולחופש לבקר את הדרוש ביקורת, וכמובן שפירוט יבוא בהמשך, בע"ה ביום א'. בינתיים רק אומר שדרישתו של טובלי שאוריד את הפרסומים עוד לפני המשפט נדחתה בבוטות על ידי כב' השופטת, ונפסקו לטובתנו 5000 שקלים הוצאות משפט. התביעה כרגע עדיין מתנהלת.