למרות שהאירוע התרבותי הגדול של הקיץ הזה הוא ללא ספק גל המחאות ברחבי הארץ, לשמחתנו הוא לא מונע אירועים תרבותיים נוספים, לא קטנים בפני עצמם. לפני כשבועיים יצא לאור ספרו של אלחנן שילה, הקבלה ביצירת ש"י עגנון (הוצאת אונ' בר אילן). שילה, מומחה להגות יהודית מודרנית והוגה דעות בפני עצמו (שמאמריו הוזכרו בבלוג זה כמה פעמים) הוציא לאור בעבר כתבי יד קבליים וערך את הספר פתחי הפרד"ס, שהוא ביאורו של הרב דוד הכהן ("הנזיר") על הספר קל"ח פתחי חכמה לרמח"ל.

שילה מגיע מתוך האורתודוקסיה, אולם מאמריו פורצים את גבולותיה. אולי לא מפתיע לכן שהוא הקריב לא מעט עבור עמדותיו. במאמר שפורסם במקור ראשון ביוני 2009 הוא קרא להתמודדות כנה של הציבור האורתודוקסי עם ביקורת המקרא ולהבנה מורכבת יותר של עיקרון "תורה מהשמיים" (המאמר כולו כאן). פרסום המאמר גרם לפיטוריו (מבחינה פורמלית "הפסקת עבודה"), ביוזמת הרב נריה גוטל, ממכללת 'אורות', ומאוחר יותר, בעקבות לחצים על הרב שאר ישוב כהן, גם ממכון 'נזר דוד', שם עסק בעריכת כתבי הרב הנזיר. קשה שלא להעריך את אומץ לבו של שילה, כמו גם את קטנותם הרוחנית של מפטריו.

הספר החדש הוא מחקר מקיף על היסודות הקבליים בכתיבתו של עגנון. כפי שמתברר מתוכו, הקבלה היא ממקורות ההשראה החשובים של עגנון, שהקדיש לא מעט זמן ללימודה, ממקורות שונים ומגוונים. ביצירותיו הוא כמובן לש את השפה הקבלית לצרכיו הספרותיים, ושילה מראה, על ידי השוואות טקסטואליות, כיצד עברו המקורות הקבליים גלגולים שונים בחיבוריו.

עגנון כמקובל חובב

עגנון, כך מסתבר מהספר, התעניין בקבלה אצל חסידות ברסלב, בישיבת בית אל, ואצל הרב קוק, עליו הוא אומר ש"דבקתי בו והייתי לתלמידו" (עמ' 334), ושהוא "גאון וצדיק וחכם שנתייחדו בו כל המעלות" (שם). עגנון עמד בקשר גם עם הרב יהודה צבי ברנדוויין, תלמידו הגדול של הרב יהודה לייב אשלג, בעל הסולם. לקראת סוף שנות החמישים הוא קיבל את פירושו של אשלג לזוהר, ומספר ש"הריני מחזיק טובה לפרשן ז"ל שנסתייעתי על ידו בכמה מקומות" (עמ' 26). הוא גם היה ידיד אישי של גרשם שלום. ידיעותיו בקבלה, טוען שילה, היו מקיפות.

ראו לדוגמא את שלל הרמזים הקבליים בהקדשה שכותב עגנון לגרשם שלום על הכרך של "סיפור פשוט" שלו (עמ' 23):

לא זיו ולא זוהר
ולא כל מאומה
אלא סיפור פשוט
של הירשל ובלומה

ניצוצין של פרצופים
מארץ הקיר"ה
ובדרוש זכר ונקבה
ובשער הנסירה

כל זה כתבתי
לך שלום יקירי
אכול את סיפורי
וזרוק את שירי

ש"י עגנון

איזה יופי. מצד שני, עגנון פיתח יחס אמביוולנטי לקבלה, וכתב, למשל, ש"המכוונים, מרוב כוונות שהכניסו בכל מצוה ומצוה שכחו בכמה מצוות את עיקר המצווה כפי שנאמרה בתורה" (מתוך המסה "חדשות גם ישנות", עמ' 28 בספר). גם בסיפור "כוונות" כותב עגנון על שני אחים, "אחד מקובל ואחד בן תורה", ששיחה ביניהם מביאה את המקובל להבין ולזעוק ש"מרוב כוונות שכחתי את השם". (עמ' 29)

עגנון, כידוע, היה שומר מצוות. אבל פחות ידוע אולי שגם יחסו אל המסורת עבר עליות ומורדות במהלך חייו. אחד הציטוטים המעניינים של עגנון בספר נוגע ל"חזרה בתשובה" של עגנון, שעושה רושם של תהליך קונברסיה קלאסי. הנה הדברים:

בימי נעורי הייתי דתי, […] אחרי כן נחמצתי ולא נזהרתי בקלות ולא בחמורות. [… כשהוא הגיע בפעם השניה לארץ ישראל הוא קפץ למצריים] הלכתי להתפלל בבית הכנסת שהרמב"ם התפלל בו ועברתי לפני התיבה. ואז חל בי השינוי, שכן התפילה היתה מתוקה בפי ומלאה דבקות. כאשר שבתי למלוני קידשתי על הכוס, ניגשתי לכיור ונטלתי את ידי, בירכתי על הנטילה ועל הפת וכן ברכה אחרונה, דברים שלא עשיתי שנים רבות. מאז אני דתי במלוא מובן המילה. אמרתי בלבי, אם אדם זוכה לעלות לארץ הקדושה עליו להיות שומר מצווה, ועליו להמשיך בדרך אבותיו. (עמ' 21)

ההדגשה במילה "השינוי" במקור, ונראה שעגנון אכן עבר טרנספורמציה פנימית חדה באותה שעה. לימים כאמור יורחב עניינו של עגנון במסורת גם לקבלה ולחסידות. ידוע גם שעגנון פיתח מעין "מיתוסים אישיים" בקשר למעמדו בעולם. כך למשל, סיפר שנולד בט' באב, התאריך בו המשיח אמור להיוולד. למרות שעובדתית זה לא נכון, שילה חושף בספרו שביום זה היה נוהג לחגוג את יום הולדתו בביתו. כך שמי שרוצה יכול היום בערב לחגוג לעגנון יומולדת.

לרגל הוצאת הספר קיימתי ראיון קצר עם שילה, והרי הוא לפניכם. שילה ישמח לתגובות, ונדמה לי שגם אפשר לקנות ממנו את הספר בזול – הכל דרך המייל elchshilo@gmail.com

שילה על עגנון על הקבלה

ראשית, איך הגעת לחקר הקבלה-אצל-עגנון?
לפני 10 שנים, לא הכרתי את יצירת עגנון, ולא ידעתי עד כמה הקבלה משחקת תפקיד בסיפוריו. עד אז, עסקתי בקבלה והגות יהודית מודרנית. את רוב ידיעותי בקבלה רכשתי בזמן לימודי בישיבת הר-עציון, בלימוד עצמי שאליו נוסף הלימוד בסגנונו האקדמי, אצל סגל המחלקה באוניברסיטה העברית (בעיקר אצל פרופ' משה אידל).

הגעתי למחלקה לספרות עם ישראל של אוניברסיטת בר-אילן דרך עיסוק בעבודה של כתיבת ערכים במסגרת האנציקלופדיה של הסיפור היהודי. ד"ר דבורה מצה פנתה אלי בהצעה לכתוב את הדוקטורט במחלקה, דבר שהפתיעה אותי. באותה העת התחילו המחזורים הראשונים של 'מלגות נשיא', ומכיוון שאם 'אין קמח אין תורה', הלכתי על כיוון זה למרות שהוא לא היה 'המגרש הביתי'.

כשנפגשתי עם פרופ' אבי ליפסקר, יושב ראש המחלקה, הוא הציע לי לכתוב על הקבלה ביצירת עגנון או אצ"ג. הלכתי לבדוק את שניהם. בעגנון היה יותר קל להבין את 'הנגלה' ויותר קשה למצוא את 'הנסתר', ואילו אצל אצ"ג היה יותר קל היה להבחין 'בנסתר' אבל קשה יותר להבין את 'הנגלה', ולכן הלכתי על עגנון. יצירת אצ"ג מחכה עדיין לגואלה…

בתקופתו של עגנון הקבלה היתה הרבה פחות ידועה והרבה פחות פופולרית מאשר בימינו. איך עגנון למד קבלה? איך הוא אסף את החומרים שבהם השתמש? האם הוא למד אצל מקובלים?
בנוגע לאיסוף החומרים. בזמן שהותו הראשונה בארץ (1908 – 1912), לא היו לו ספרים רבים, והוא היה אוסף מקורות לצורך יצירתו הספרותית. בנימין ברנר, אחיו של הסופר יוסף חיים ברנר מספר שהוא היה הולך אליו לשיעורים בגרמנית. לפני השיעור "הייתי מוצא אותו שרוע עירום על בטנו על הרצפה, ומסביבו כל מיני ספרים: מדרשים, שאלות-ותשובות, מסכתות של תלמוד, וקבצים של פתגמים ומאמרי חכמה, והוא שוכב ומלקט מתוכם ניבים ופניני לשון וכדומה ומעתיק אותם בחריצות רבה במחברת עבת-כרס" (עמ' 351 בספרי).

בתקופה מאוחרת יותר היתה לעגנון ספריה גדולה. (הראשונה נשרפה ובעקבות שריפה זו חזר ארצה). במקום להעתיק את המקורות שרצה להשתמש, הוא היא שם סימניות בתוך הספרים. לאחר פטירת עגנון, כשבאו לטפל בעיזבון הוציאו חלק מהסימניות שהיו בהם קטעי טיוטה של כתב ידו, ואולם רבים מהן עדיין נותרו. מי שמגיע לבית עגנון יכול לראות שכרכי הזוהר מכילים עשרות סימניות, יותר מכל ספר אחר.

בנוגע לדרך לימודו, עגנון היה אוטו-דידקט ולמד קבלה באופן עצמאי. בערך בגיל 20, לאחר עליית הראשונה לארץ ישראל, הוא מספר על כך שהוא היה משקיע בלימודים אלו, למורת רוחו של ברנר: "סבור היה ברנר שמרוב שאני משקיע עצמי בהלכות ארץ ישראל ובקבלה ובחסידות אני מחסר את נפשי ממה שאדם צריך לדעת. וכששמע שאני עושה אצל חסידי בית אל ואצל הברסלבים ביקש להציל אותי מהם" (עמ' 18). עגנון לא למד קבלה אצל מקובלים אבל היה משתתף בתפילות של ישיבת המקובלים 'בית אל' שבעיר העתיקה.

האם עגנון אהב חיבורים קבליים מסויימים יותר מאחרים? האם הוא אהב זרמים קבליים (או חסידיים) מסויימים יותר מאחרים?
עגנון התעניין בקבלה בהקשרים הארציים שלה, ולכן התעניין באופן מיוחד בספרות המוסר הקבלית, בספרים כגון ראשית חכמה, שני לוחות הברית וקב הישר וספר חמדת ימים, שבנוסף על היותו ספר מוסר קבלי, זיקתו לשבתאות הביאה את עגנון להתעניינות מיוחדת בו. תחומי עניין אלו הביאו אותו לעסוק רבות גם בספרי חסידות. הוא העריך את "מיסדי החסידות, שהביאו את המיסטיקה האמיתית לתוך החיים הריאליים" (עמ' 305). מקבלת האר"י – ספרי ר' חיים ויטל, הוא התעניין באופן פרטני בספר הגלגולים (והשאיר שם סימניות), אבל רוב ספריו העיוניים העוסקים בפרטי הפרטים של העולמות המטאפיסיים לא עניינו אותו, כפי שמשתמע מעדותו של ד' תמר: "עגנון שח לי באחת השיחות עמו, שתורת ר' משה קורדובירו מעניינת אותו, מכיוון שהוא יכול להבינה. אבל תורת האר"י אינה מעניינת אותו, מכיוון שאין הוא יכול להבינה, כשם שלא מעניינת אותו תורת איינשטיין, שאין הוא יכול להבינה" (עמ' 35-6).

בנוגע לחסידות, עגנון נמשך לחסידות ברסלב וסלד מחסידות חב"ד. הוא היה בקשר עם חסידי ברסלב ואף הציע לאהרן אפלפלד ללמוד "לא רק את הסיפורים שהם באופנה, אלא את ליקוטי מוהר"ן, ספר מלא סודות שמים וסודות אדם". לעומת זאת, בנוגע לחב"ד עגנון כתב לדב סדן: "הצטרכתי לבדוק ערימה שלימה של כתבי יד בחב"ד. ואני אין לי שום ידיעה בחב"ד וכל ימי אני נזהר שלא לעיין בספריהם אבל ההכרח לא יגונה. וכך ישבתי כמה שעות […] ובדקתי וביררתי ומצאתי חלק מה שנדפס".

סלידתו הביאה לכך שגם במסעו לאחר קבלת פרס נובל לארה"ב הוא סרב להיפגש עם הרבי מלובביץ שכל 'שועי עולם' הלכו אליו. הרב שטיינזלץ שלח אליו מכתב "על פי בקשה מיוחדת שנמסרה אמש בטלפון מאת האדמו"ר מליובאויטש". הוא נתבקש לברר "אם תיאות בעת שהותך בארצות הברית כאשר תבקר בעיר פילדלפיה, לומר דברים אחדים בעת חנוכת הבית לישיבת חב"ד באותה עיר". עגנון שלח מכתב לי' בראוור ובו הוא כותב לו: "ברוך השם שהי'[ה] בי כח לסרב" (עמ' 310). הרבי מלובביץ' נפגע מסירובו. יתכן שחלק מסלידתו נובעת מהאופי הלוחמני של חב"ד, כגון 'טנקי מצוות' במידה ושיח זה כבר היה באותה התקופה.

האם כשומר מצוות היתה הקבלה משמעותית לעגנון באופן שהוא יותר מהשראה ספרותית? האם לדעתך הוא חשב שיש בה אמת? האם הוא חשב שהיא יותר ממיתוסים נאים?
עגנון עצמו איננו איש מחשבת ישראל, אלא יוצר בדיוני היכול להכנס לעולמם של דמויות שונות. בדומה ליצירתו כך גם בחייו הדברים התערבבו זה בזה. בנוגע לתפילה, מצד אחד עגנון כותב לקורצוויל "הלא אנשים 'מודרניים' אנחנו. בקושי מקיימים אנו חובת התפילה שבסידור" (עמ' 84). מן הצד אחר, עגנון היה עושה מאמצים עילאיים בשביל להגיע מביתו בתלפיות אל תפילת המקובלים בישיבת 'בית אל' בעיר העתיקה "הייתי בא לשם בערב יום כיפור חוזר לביתי אחר ערבית ובארבע בבקר יוצא שוב להתפלל שם" (עמ' 26).

ההנהגה הקבלית לעסוק בתורה לפנות בוקר, בשביל למתק את הדין של הלילה עם החסד של היום, לא היתה רק הנהגה שבה הוא תיאר מקובלים, כגון רפאל מ"אגדת הסופר" שהיה "מקשר מדת לילה במידת יום", אלא היתה הנהגה שלו עצמו, כפי שמספרת בתו: "כשהיה עוד חושך ישב ולמד דף גמרא, וכשהאיר מעט התחיל להתפלל" (עמ' 171). יחס דו-ערכי היה לעגנון גם בנוגע לכוונות המקובלים. מצד אחד הוא התעמק בהן ומן הצד השני הוא נרתע מעיסוק זה ושאף להגיע לפשטות: "המכוונים, מרוב כוונות שהכניסו בכל מצוה ומצוה שכחו בכמה מצוות את עיקר המצוה כפי שנאמרה בתורה" (עמ' 28).

גם בענייני גימטריאות, הוא היה חי את הדברים אבל ידע גם לצאת מהם. לא רק בסיפורת שלו הוא קושר את שמו יוסף (שמו השני – שמואל יוסף עגנון) עם קנאה – 156, (לוקח מקבלת האר"י וקשור לקנאת האחים את ביוסף), אלא גם בחייו. לפטרונו שלמה זלמן שוקן הוא כותב שמקנאים בו בגלל ששמו יוסף, ולא"מ הברמן הוא אומר לאחר קבלת פרס ביאליק בפעם השניה: "שמי יוסף, ויוס"ף בגימטריא קנא"ה, ולוואי ולא יקנאו בי חבריי הסופרים". ועוד מסופר: "פעם אחת ביקש ש"י עגנון לידע מקום דירתו של אדם מסוים. אמרו לו שהוא דר במקום שדר תחילה פרופ' ישעיה תשבי. השיב להם מיד, הרי הגימטריא של שמי שמואל יוסף עגנון (712), היא בדיוק תשבי (712)" (עמ' 65). יתכן ו'תשבי' קשור ל'שבתי' והסיפור מרמז על יחסיו יחסי קרבה וריחוק שהיו לו עם תנועה זו.

החיים בתוך עולם של גימטריאות והיכולת לצאת מהם ולדעת שמדובר בסך הכל בסוג של משחק, ניתן ללמוד מדברי עגנון לד' תמר: "ואגלה לו בלחישה, פעמים הרבה דן אנכי על אנשים שונים לפי הגימטריא של שמותיהם. אבל אני אומר, שומר נפשו ירחק מזה" (עמ' 64).

אולי בהמשך לכך, מתוך ההתעסקות האינטנסיבית הזאת בעגנון ובקבלה – איך היית מאפיין את הדתיות של עגנון? איזה סוג של יהודי דתי הוא היה?
הן בתקופת החילון שלו (1908 – 1924) והן כששמר מצוות, אורח חייו לא נבע מלהט אידיאולוגי דתי או חילוני/אנטי הלכתי, כפי שהיה לאישים שעמם היה בקשר, כדוגמת ברנר וגרשום שלום מצד אחד והרב קוק מצד שני. כשהוא בא לנמק למה החליט לשמור מצוות הוא מספר על "תפילה היתה מתוקה בפי ומלאה דבקות" שהביאה לשינוי, ועל כך שמי שזוכה לעלות "לארץ הקדושה" (שינה את אורח חייו לאחר שעלה בפעם השניה לארץ) "עליו להמשיך בדרך אבותיו".

זאת גם הסיבה שהוא ניסה להתחמק מויכוחים אידיאולוגיים. כשחזר ארצה, הוא בא לבקר את גרשום שלום האנטי-הלכתי וניסה להסתיר את השינוי שעבר עליו: "נטלתי את ידי לסעודה אבל לא ברכתי ברכת המזון […] אם מחמת עצלות ואם מחמת […] הווייתי החדשה, היינו שלא יראה אותי מדקדק במצוות ויתווכח עמי ואני, חושש אני להתווכח על דברים כגון אלו" (עמ' 21).

זאת גם הסיבה שהוא היה בורח מכל מה שיש בו עניין כוחני וסלד מאלו שרצו לרתום אותו למאבקים. במכתבו לדב סדן הוא כותב שהאנשים הגרועים ביותר הם אלה "שדורשים ממני לצאת למלחמת השם. מהי מלחמה זו, איני יודע. מובטחני שאף הם אינם יודעים". הוא בא בביקורת על חוגים חרדיים ש"עושים את התורה עניין לדברים שאינם של תורה" ולוקחים מונופול על התורה, כפי שמסופר ב"אורח נטה ללון": "אמרתי לו מה מחנה שלכם? אמר פנחס אריה ההולכים בדרך התורה. אמרתי לו, ראויים אתם שיתקנאו בכם, שנטלתם לעצמכם את התורה, כאילו אתם והתורה חד הם". (עמ' 327).

אתה מכנה את עגנון בספרך "אחת ממכונני הניאו-חסידות של המאה העשרים" (עמ' 305). תוכל להסביר איך ומה?
במאה העשרים היו דמויות שחיו בתוך העולם המודרני; מחוץ לעולם החסידי המסורתי, אבל עסקו והוקסמו ממנו. דמויות כגון בובר עגנון ופנחס שדה שייכים להגדרה זו אם כי לעגנון היה גם צד מתנגדי שבו הוא כותב גם סאטירה אנטי-חסידית. הם אספו בעיקר סיפורים חסידיים ושילבו אותם ביצירתם בתוך אנתולוגיות שלקטו בנושאים שונים. (עגנון על הבעש"ט, שדה על ר' נחמן מברסלב, בובר בספרו 'האור הגנוז'). מצד אחד הם המשך של החסידות ומצד שני הם כבר נמצאים בעולם אחר, ולכן הם שייכים ל'ניאו-חסידות'. גם בימינו, חוגים בציונות הדתית העוסקים בחסידות הם תופעה ניאו-חסידית של המאה העשרים ואחת.

לעגנון היה מיתוס אישי משיחי שהוא בנה לעצמו. תוכל לפרט מה העניין ולומר עד כמה לדעתך הוא היה רציני בזה?
המיתוס המפורסם ביותר הוא מיתוס לידתו בט' באב, יום לידתו של המשיח. מצד אחד, הוא לא ניסה להחליף את הביוגרפיה הריאלית ולהשמיד את התעודות המעידות שהוא נולד בי"ח באב תרמ"ז (1887), למרות שאלו נתונים הסותרים הן את יום לידתו והן את שנת לידתו, שנת תרמ"ח, השנה המשיחית שבה טען נולד (עמ' 59). מן הצד האחר, לא מדובר רק במשחק משעשע, אלא בתאריך שבו היה נוהג לחגוג את יום הולדתו בביתו, כפי שספרה לי בתו אמונה, שהיה לה לא נח עם הגילויים של המחקר. המיתוסים נכנסו אל תוך חייו.

גם בנוגע למיתוס גילוח הזקן שנחשף בספרי, זה לא היה רק עניין של משחק, למרות שבכל המיתוסים יש גם צחוק וציניות. לעגנון היו יסורי מצפון על כך שלא מימש את צפיות משפחתו להיות רב. במקום היעוד המשפחתי הוא הפך להיות סופר מגולח. הוא הפיג מתיחות זאת על ידי יצירת המיתוס שבו מסופר שעוד בספרו של אדם הראשון ייעודו היה להיות סופר (עמ' 83). הכניסה לעולם הדמיוני של המיתוסים היה תרפויטי למרות שהוא היה מודע שמדובר במיתוס בדיוני.

איזה שימוש במקור או מוטיב קבלי, או איזה סיפור עגנוני אישי, הרשים אותך ביותר בזיווג שבין עגנון לקבלה?
בקבלת האר"י (בספר הגלגולים) כתוב שבשביל להגיע לקיום תרי"ג מצוות, על הישראלים להתגלגל בלויים וכהנים. גלגולים אלו נעשים רק כשבית המקדש קיים, ולכן הם היו בעבר ויהיו בעתיד לאחר שיבנה המקדש. עגנון לעומת זאת בספר "קורות בתינו" לוקח את קבלת האר"י ובמכוון או שלא במכוון הופך אותה. רק לאחר החורבן ישנו בלבול ויש גלגולים משבט לשבט ואילו בזמן שבית המקדש קיים כל נשמה מתגלגלת בשבטה.

בשביל להבין מה עגנון רוצה מאתנו, ולמה הוא הופך את דברי האר"י, צריך לחזור אל מיתוס ט' באב, ומוטיב כשלון המשיחיות. עגנון כותב שהוא לא נקרא בשמו של המשיח, בשם מנחם, מכיוון שהמשיח הוא משבט יהודה ואילו הוא היה משבט לוי. במקום אחר הוא מספר אחד החזנים מישיבת המקובלים 'בית אל' "הכיר בפניו של כל אדם מאיזה שבט הוא בא והכיר בי שמשבטו של לוי אני בא. […] גילה לי סוד נשמתי ועוד דברים רבים ונכבדים שכמוסים עמדי" (עמ' 73). יתכן שמה שטמון בדברי עגנון באופן כמוס הוא האפשרות של גלגול משבט לשבט. באופן גלוי הוא טוען שהוא לא יכל להיות משיח בגלל היותו משבט לוי, בעוד שבאופן כמוס הוא העלה את האופציה שדבר זה אפשרי, כלומר ישנה אפשרות שנשמת המשיח בכל זאת תתגלגל בו ושטמון בו ניצוץ משיחי.

טו בי פרפקטלי פראנק

כשיש חוק, יש חטא – בזה לפחות צדק פאולוס. כשיש חטא, יהיה מי שיתרגש במיוחד מלחטוא – בזה לפחות צדקו הוגי הטנטרה. והתרגשות אינה דבר שראוי להתייחס אליו ברוגע – היא מלהיבה אנשים, ואנשים יהיו מוכנים לעשות הרבה בשביל להתלהב. לחטוא למשל.

יעקב פראנק הלהיב אנשים רבים. הוא גם הכעיס מאוד אנשים רבים אחרים. חלק לא קטן ממנעד הרגשות הזה התעורר מכיוון שיעקב פראנק עבר, במכוון ובשמחה, על החוק היהודי. ובמאה ה-18 זה היה עוד הרבה יותר מלהיב ומכעיס מכיום.

רבים נטשו את חוקי הדת באותם ימים של חירות אזרחית בתולית. מי מפני שאימץ תפיסה דאיסטית, על פיה יש אלוהים, אבל לא באמת איכפת לו אם כן או לא אוכלים כשר; ומי מפני שסתם נמאס לו, וכבר אי אפשר היה לכפות עליו את המצוות כבעבר. גם לאפשרות להתענג על מעשים שהיו בעבר אסורים היה תפקיד לא קטן בתהליך החילון.

בכלל, הרעיון שיש לדחות את התשוקות "התחתונות" כדי להעפיל אל העולמות העליונים הלך ואיבד אהדה בעידן הנאורות. תמונת העולם החדשה, שהציגה את התאוות שלנו כעניין טבעי ונורמלי, גרמה לאמונה שמדובר בכוחות דמוניים שיש להזהר מהם להיראות מגוחכת, והותירה את חוקי הנידה, שמירת הברית ושמירת הנגיעה ללא גב תיאולוגי שנתן מוטיבציה לשימורם. אבותינו תמיד חטאו, אולם עכשיו הם היו יכולים לעשות כן ללא פחד או יסורי מצפון.

אבל למי שלא הספיקו חטאים פשוטים, או למי שהאמונה הדאיסטית נראתה, איך לומר, קצת פרווה, סיפק יעקב פראנק (1726-1791) מסגרת סמכותנית בתוספת נימוק תיאולוגי מפתה שהתבסס על ההגיון המשיחי של השבתאות. אצלו החטאים היו לא לתיאבון, אלא להכעיס. פראנק היה מורד מטבעו, והסמכות הרבנית נראתה לו כממסד רודני שיש לשבור. נדמה שהשבתאות שלו היתה יותר התרסה כנגד ההלכה מאשר ניסיון כן להביא את הגאולה. הנה משפט שתמצת את קריאת המרד שלו:

כל הדתות, כל החוקים, כל הספרים שהיו עד עכשיו ומי שקורא בהם, נמשל למי שהופך את פניו אחורנית ומביט בדברים שמזמן מתו. כל זה יצא מצד המות, אך החכם, תמיד עיניו בראשו, ועליו להביט רק במה שלפניו. (ספר דברי האדון, pdf, סעיף 70).

והוא היה החכם שאחריו ציווה ללכת – היום היינו קוראים לו "מנהיג כת". פראנק גם בהחלט השתדל להיות יצירתי בצורות שביזה את המסורת ממנה הגיע:

כשבאתי פעם לבית הכנסת בסלוניקי נמצאו שם כ1200 בעלי בתים. כשהגיע זמן קריאת התורה ואחד הגבאים צריך היה להתחיל להזמין את פלוני בן פלוני לתורה. קראתי בקול חזק: אל יעיז שום איש לעלות על הבמה הזאת כי אמוטט אותו כאן במקום! כולם התפלאו התחילו לצעוק […] תפסתי את הדוכן וצעקתי את הראשון שיעיז לעלות בזה ארצח. אחר כך לקחתי את ספר התורה ושמתי על האדמה הערומה הורדתי את המכנסיים וישבתי באחוריים חשופות עליה, וכל היהודים כשראו כי לא יועילו הלכו. (ספר דברי האדון, סעיף 19).

בנוסף, פראנק אהב מאוד נשים, בכל מני צורות. הוא ראה את הנשי ככוח אלוהי בעל פוטנציאל גאולי, ובהמשך לכך נהג לארגן אורגיות. בליל ה-27 לינואר 1756 הוא נעצר יחד עם עוד שבעה מחסידיו לאחר שקולות רמים עלו מבית שבו עסקו בפעילות גואלת מבחינתם. "האנשים והנשים ערומים מרקדים ביניהם ומזמרים בקולות", סיפר עד לאירוע.

כפי שכתבתי בקצרה כאן, לאחרונה יצא לאור ספר חדש ומקיף על התנועה הפראנקיסטית, מאת פאבל מצייקו, מרצה בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. הספר, The Mixed Multitude: Jacob Frank and the Frankist Movement, 1755-1816 ("הערב הרב: יעקב פראנק והתנועה הפראנקיסטית, 1755-1816), יצא בהוצאת אוניברסיטת פנסילבניה. לרגל האירוע המרגש שאלתי אותו כמה שאלות, שנאספו לכדי הראיון הבלעדי הבא.

פראנקלי מיי דיר

הספר שלך על יעקב פראנק הוא בעצם המונוגרפיה האקדמית הראשונה בנושא –
הספר שלי אינו המונוגרפיה האקדמית הראשונה על פראנק. מונוגרפיות כאלו נכתבו, בין היתר, על ידי אלכסנדר קרויזר ומאיר בלבן. האמת היא שהספר שלי הוא הראשון בו נעשה שימוש בכל המקורות המצויים, כולל אלו שטרם נחקרו (למשל מקורות מהארכיון הסודי של הוותיקן). מעבר לכך, במחקרי אני עושה דבר שלא נעשה לפני כן, דהינו, אני קורא ספרות קבלית ורבנית בעברית, ארמית ויידיש בתוך ההקשר של דוחות נוצריים בפולנית, לטינית, איטלקית וגרמנית. חוקרים יהודים חקרו מקורות יהודיים, חוקרים נוצרים חקרו מקורות נוצריים אך אף אחד מהם לא ניסה לעשות בחינה משולבת של כל המקורות.

אה, תודה. אם כן, הייתי רוצה לשאול אותך, אחרי ש"בילית" זמן כה רב עם פראנק וחסידיו, מהי דמותו כפי שנחשפה לעיניך? איזה סוג של אדם הוא? האם הוא מורה רוחני ששאף לטוב? האם הוא סוטה מין וסאדיסט? האם הוא אדם דתי ביסודו, או דווקא חילוני, או אנארכיסט? אם היית פוגש אותו, האם היית רוצה להיות חבר שלו, או להמליץ לו על פסיכיאטר טוב?
באשר לפראנק, בעיני הדבר שהכי מעניין בו הוא העובדה שהוא אינו נופל באף קטגוריה קיימת. הוא לא משתלב בדיכוטומיות כמו "דתי" או "חילוני": במובן מסוים הוא גם דתי וגם חילוני אך בו בזמן לא זה ולא זה. אם ישנו דבר שכדאי ללמוד מפראנק הוא שההבחנות הפשטניות המודרניות בהן אנו משתמשים, פשוט אינן חלות על המציאות הקדם מודרנית. הוא פשוט אינו משתייך לאף קבוצה, שאליה היינו רוצים לשייכו.

השם שלו מסמל את חוסר השייכות שלו: בשפות מזרחיות כמו תורכית, ערבית או פרסית, המילה פרנק, איפראנדי או פראנגי, משמעותה תייר שמוצאו מהמערב, נוצרי אירופאי (או יהודי אשכנזי) ואילו ביידיש משמעותה יהודי מזרחי. כפי שכתבתי בספר:

בכל מקום אליו הגיע הוא נשאר זר, אאוטסיידר, בעודו שובר גבולות ומעורר מחלוקות… הוא היה יהודי אשכנזי בקרב ספרדים, ספרדי בקרב אשכנזים, פולני בקרב תורכים, תורכי בקרב פולנים, בור ונבער בקרב למדנים, למדן בקרב כסילים, מאמין בקרב ספקנים, מופקר בקרב אדוקים. לאחר המרתו ב-1759, הוא עדיין נתפס יהודי בעיני הנוצרים ובו בזמן נחשב נוצרי בקרב היהודים.

ולגבי החלק האחרון של השאלה- אינני עוסק בפסיכולוגיה בגרוש.

בהחלט. אז מה לדעתך היה סוד הקסם שלו? האם פראנק היה כריזמטי במיוחד? או אולי היה בעל כוחות מאגיים? או שחסידיו באו אליו בעיקר משנאת הרבנות (ואהבת מין), ולאו דווקא מפני שהוא היה אישיות יוצאת דופן?
ללא ספק פראנק היה בעל אישיות יוצאת דופן עם הרבה כריזמה. אולם זה מאד פשטני לחשוב על אירוע היסטורי כלשהו ככזה הנובע מפעולות ומחשבות של יחיד, כריזמטי ככל שיהיה. פראנק חי בתקופה מרתקת ומורכבת: במחצית השנייה של המאה הי"ח העולם השתנה במהירות רבה יותר מאשר 300 השנים שקדמו לתקופה זו. ה"סוד" של פראנק היה יכולתו להסתגל לשינוי הזה ובמידה מסוימת לחזות אותו. הוא היה מבין אותם מעטים אשר הבחינו שאינם חיים באותו עולם בו חיו אבותיהם והציעו פתרונות יצירתיים משלהם בהתאם לרוח התקופה.

טרם קראתי את הספר, אולם ממה שעולה מהביקורות שסקרו עד כה את הספר, נראה שלפראנק היתה בראש ובראשונה בעיה עם הסמכות הרבנית. האם לדעתך הוא ביקש בעיקר לרסק את סמכותם של הרבנים, או שהיתה לו אולי סלידה מההלכה? ולמה? מה אתה חושב שהיה לו נגד הרבנים או ההלכה?
זוהי אי- הבנה. באמצע המאה הי"ח כמעט לכולם, חוץ מיחידים בודדים שהשתייכו לממסד הרבני והפיקו רווח כלשהו ממנו, היתה בעיה עם הסמכות הרבנית (או במילים אחרות, סמכותם של הרבנים היתה מצומצמת ביותר). לפראנק היתה בעיה עם הרבנים, כמוהו גם לבעש"ט ולאלפי מאמינים אנונימיים של שניהם. הפראנקיזם לא התפרץ בגלל שלפראנק היתה בעיה עם הרבנים אלא בגלל שהרבנים לא יכלו להכיל את פראנק עד כדי כך שהם פנו לדת ממוסדת אחרת, הכנסייה הקתולית, כדי שזו תעלה אותו על המוקד. למעשה הסיפור מתחיל כשהרבנים ניסו ליצור ברית עם הכמרים על מנת לייצר חזית יהודית- נוצרית נגד ה"מינים".

מה היה העניין המיוחד שהיה לפראנק עם המין הנשי? האם אתה חושב שהוא אכן האמין בגאולה רוחנית על ידי העצמת האישה, או החלק הנשי באלוהות? או האם היה מדובר יותר בעניין מיני? האם היית מכנה אותו פמיניסט?
האם אתה מכיר גבר כלשהו הראוי לשמו שאין לו עניין מיוחד במין הנשי? לי ברור שאם ישנה בכלל גאולה, היא באה דרך נשים. כך גם, אם יש בכלל אלוהים, היא אישה. אין כאן חידוש. המושג "פמיניסט" הוא אנרכרוניסטי ולא אלגנטי (וגם נשמע רע בעברית).

אילו אמצעים או תרגילים שימשו את פראנק כדי לפתח מבחינה רוחנית את חסידיו? האם הוא המליץ על טקסים מיוחדים? מדיטציה כלשהי? שימוש בחומרים משכרים? או שכל תורתו היתה פריקת עול מצוות?
זו שאלה קשה. אנחנו יודעים הרבה על התורות של פראנק אבל יחסית מעט על הפולחנים שלו. פשוט אין הרבה מקורות המתייחסים לכך. הפולחן המועט עליו אנו יודעים הוא פראי למדי. אבל יכול להיות שלפראנקיסטים היו גם ריטואלים הרבה יותר "נורמליים", אנחנו פשוט לא יודעים עליהם. האספקט המעניין ביותר בפולחן הפראנקיסטים הוא שילוב האלמנטים מדתות שונות. כך, למשל, יש פולחן המשלב בין שמחת תורה ומיסה קתולית.

בהמשך לשאלה הקודמת, האם היתה לפראנק לדעתך איזושהי תרומה חיובית לתרבות היהודית?
אני לא יודע. ומה היתה התרומה החיובית של התרבות היהודית לפראנקיזם?

בסקירה שלו את הספר, מעלה פרופ' שאול מגיד את ההשערה (כמובן, בעקבותך) שאם לא היתה מתרחשת אותה אורגיה ידועה בינואר 1756, שהעלתה את חמתם של הרבנים, ייתכן שהשבתאים היו מצליחים להתקיים לצד היהדות האורתודוקסית עד היום. האם אתה אכן חושב כך?
מעולם לא אמרתי זאת. פרופ' שאול מגיד הוא זה שהעלה את ההשערה. אני חושב שכתיבה היסטורית המתעסקת בשאלה "מה אם?", היא מהסוג הגרוע ביותר. אולי לא ניתן לכנותה כתיבה היסטורית כלל. אני לא יודע מה היה קורה אם… מה שאני כן יודע זה שה"אורגיה" לא היתה יוצאת דופן בזמנו אלא שבמקרים קודמים הרבנים העדיפו להשתיק את הפרשה. במקרה המסוים הזה, הם החליטו להפוך אותו לעניין ציבורי ולדווח על פראנק לרשויות הנוצריות. הדבר שהיה יוצא דופן הוא לא התנהגות הפראנקיסטים, אלא זו של המתנגדים. אני מקדיש שני פרקים בספר לניסיון לענות על השאלה למה.

לסיום: שבתאים יש עד היום, גם אם מעטים. יש כיום גם ניאו-שבתאים, כחלק מתרבות הניו-אייג' היהודית. האם ידוע לך על קבוצות פראנקיסטיות בימינו?
לא שאני יודע. ישנם אנשים שהם צאצאי פראנקיסטים אבל יודעים מעט מאד על ההיסטוריה של פראנק והתורות שלו. ישנם גם כאלה שמקבלים "השראה" מפראנק, ללא קשר משפחתי לתנועה הפראנקיסטית. הרצף המשפחתי נגמר במאה הי"ט.

תודה רבה.

ככככ

—

בארץ נמכר הספר בחנות הולצר ספרים, רח' יפו 91 (פינת רח' משיח), ירושלים.

כפי שכתבתי אתמול, הכנס הראשון של "הרשת הישראלית למחקר האקדמי של האזוטריקה המערבית (INASWE) הביא לארץ את וואטר האנחרף,אחד המומחים הגדולים בעולם לאזוטריקה המערבית ולניו-אייג'. ברשימה הקודמת הבאתי תימצותים של הרצאות על הצד האיזוטרי של דמויות ציוניות שונות, ולהלן אביא את דבריו של האנחרף, שדיבר על מפגשי אראנוס, ובתוכם על יונג, שלום אליאדה ועוד. לדברים בכנס בבאר שבע אצרף גם דברים שנשא בהרצאה שהוא נתן יום אחרי, במכון ואן-ליר בירושלים.

מדובר בעצם בהרצאות שעוסקות במחקר דרכי המחקר של אותם חוקרים, וליתר דיוק בנטיות המיסטיות שלהם, כלומר זהו חקר המיסטיקה של חוקרי המיסטיקה. דעו לכם שאחד הסודות הנלחשים בין סטודנטים בתחום כמו גם בין החוקרים, פעמים בחיוך זדוני ופעמים עיניים נוצצות, הוא משהו כמו "מה, אתה לא יודע? הוא בעצמו מיסטיקן!" – דהיינו מדובר בגילוי (הנפוץ למדי, יש להודות) שחוקר המיסטיקה מתעניין בתחום בצורה שאינה רק אקדמית. מצד אחד, זה לא כל כך מפתיע, שהרי אנשים אוהבים לעסוק במה שמעניין אותם אישית. מצד שני, זה מעלה חשש שהמחקר אינו ממש אובייקטיבי ו/או שיטתי (ולחשש זה מתייחס האנחרף להלן). מצד שלישי, ישנם חוקרים שטוענים שעיסוק פרקטי, אישי, במיסטיקה דווקא עוזר מאוד להבנת הנושא גם מבחינה אנליטית (וראו על כך ראיון מרתק שהתפרסם לפני כחודש עם חוקר שכזה, ג'פרי קרייפל). מצד רביעי, אם כך זה לא פייר, שהרי מה יעשו חוקרים שאין להם חוש מיסטי (ואני בהחלט חושב שמיסטיקה היא חוש, כמו מוזיקה או הומור), או שפשוט לא מתאים להם להתעסק בזה אישית??? בקיצור, מדובר בנושא לוהט, וראוי להקדיש לו רשימה נפרדת. כאן אביא את דבריו של האנחרף כאמור, שמתייחס בעיקר להנחות התיאולוגיות של החוקרים הנ"ל.

כמה דברים על הכתיבה: אני לא מביא את ההרצאות בשלמותן, לא מבחינה רעיונית ולא מבחינה מילולית. לכן דמיינו שהפרטים רבים עוד יותר וההרצאות מעניינות עוד יותר. כמו כן, אני לא מצטט במדוייק את הדובר, מלבד במקרים שבהם הדברים ניתנים בתוך מרכאות, שבדרך כלל מציגות ציטוט מפי גיבורי ההרצאות, ולא המרצה. בקיצור, הכתיבה היא קיצור נמרץ של הדברים.

הרומנטיקה באראנוס של יונג

אנחנו עוסקים לחקר המיסטיקה של חוקרי מיסטיקה. בסביבות 1930 הולנדית עשירה בשם אולגה פרובה קפטין התחילה את פגישות "אראנוס" אצלה בבית. הפגישות כללו ישיבות משותפות של גדולי חוקרי הדת, ואנשי רוח בולטים באופן כללי, של התקופה. (אגב, עד היום מתקיימות פגישות ארנוס, על ידי כמה ארגונים מתחרים.) אפשר לחלק את ההיסטוריה של המפגשים האלה לאלו שלפני ואלו שאחרי מלחמת העולם השנייה.

הפגישות של ה"לפני" נשלטו על ידי יונג, והשתתפו בהם גם היינריך זימר (Zimmer), רודולף אוטו, מרטין בובר ואחרים. הפגישות של ה"אחרי" כללו את גרשם שלום, מירצ'ה אליאדה, ד.ט. סוזיקי, אריך ניומן, פול תיליך, אנטואן פיוור (faivre) – בהחלט חבורה מעניינת מאוד של אנשים.

מה היה בפגישות הללו? מה שהיה הוא שלקחו שם את הסמל והמיתוס ברצינות. אבל מעבר לזה: היה לזה קשר גם לנטיות רומנטיות, "אנטי-נאורותיות", מפני שהנאורות כידוע השליכה את הסמל והמיתוס לפח. הנטייה הזו של הנאורות הביאה לטשטוש התחום האיזוטרי (מפני שלא חקרו אותו כלל), אבל גם לתחושה של כיוון ברור: האיזוטריקה היא כל מה שהנאורות היא לא. לפגישות האלה היה אפילו טעם משיחי משהו: היה שם ניסיון להציע פתרון לבעיות העולם המודרני. הם הרגישו שהנאורות עשתה טעות, כשהשליכה את הסמלים וכו'.

כמובן שמלחמת העולם השנייה הביאה לעניין מחודש בסמלים ובכוחם, ופחד מהתוצאות של שימוש בהם לרעה. מאסכולת פרנקפורט ועד לתומס מאן, כולם זיהו שאין האדם יכול לחיות על הרציונליות לבדה. כנראה שלא כמו שהניחו הפילוסופים של הנאורות, אי אפשר לדכא לגמרי, לנתח על ידי אנליזה היסטורית וכך להמית, את הסמל והמיתוס באדם. יש לאלו חיים משלהם, שלא ניתנים לדיכוי לאורך זמן. זו הרוח שהניעה את מפגשי ארנוס.

קארל גוסטב יונג היה חייב לוויליאם ג'יימס וחבריו לא פחות מאשר לפרויד. יונג הוא "ענף מאוחר של הרומנטיקה", אומר האנחרף, ואף בצורה יותר ישירה ממשיך של המסמריזם [שיטת רפואה אלטרנטיבית מסוף המאה ה-18 שהניחה שיש "נוזל" מגנטי טבעי בכל גוף חי, ושעל ידי מניפולציות בו נינתן לחלות או להבריא – ת.פ.]. מי שקורא בגרמנית המקורית את הפרק הפותח של הספר האדום של יונג, שהתפרסם לא מזמן לראשונה כידוע, מזהה מיד את ההשראה של המסמריזם הגרמני. למשל בהנחות הבאות:

1. יש שתי דרכים של חשיבה: של "יום" ושל "לילה".
2. האוטוגנזיס הפרטי משקף את הפיזיוגנזיס הכללי (ההתפחות הפיזית והתודעתית של התינוק משקפת את ההתפתחות האבולוציונית של האנושות כולה, על תודעתה). כלומר יש כאן אבולוציוניזם רומנטי, בו התודעה האנושית נתפסת כתוצאה של אבולוציה של עידנים.
3. החלום הפרטי משקף את המיתוס הכללי – כפי שהאדם צריך ללמוד מחלומותיו, כך החברה צריכה ללמוד מהמיתוסים שלה. כישלון בזה יביא פתולוגיה. אבל על החשיבה הבוגרת להפריד עצמה מהמיתוס, אם כי בלי לדכא אותו.
4. המרכזיות של האוקולט ושל ה"טבע".
5. רעיון ה"סינקרוניסיטי", שהוא כמובן הפיכה של ההגיון העומד בבסיס הנאורות.

אבל יש הבדלים בין יונג לחלק מהרומנטיקנים: הקודמים ראו משיחיות בצורה נוצרית-יהודית. יונג רצה להביא לקדמת הבמה את הפגאניות, שהיתה לדעתו הלא-מודע, "צד הלילה", של האנושות. עוד: הרומנטיקה ראתה קטיעה היסטורית בין ההלניזם לרנסנס. יונג ראה המשכיות של שלבים: גנוסטיקה > אלכימיה > רנסנס.

פרויד רצה לדחות את כל מה שאינו רציונלי. יונג רצה לשמור אותו. יונג לא רצה רק ליצור זרם פסיכולוגי, אלא ליצור פסיכולוגיה שתהווה בסיס לכל מדע וכל צורת ידע אחרת. כמו ג'יימס, הוא תומך באמפיריציזם שאין גבולות מוגדרים בשבילו לגבי מהי עובדה.

אז מהן ההשפעות של יונג על ארנוס ועל מחקר הדתות והאזוטריקה? יונג האמין שהפסיכולוגיה צריכה להוות בסיס למדעים. כנגד הכיוון ההולך ומשתלט על האקדמיה, ההתמחות, אראנוס רצו להביא תמונה כללית.

מה שהרומנטיקנים הגדיו כ"צד-הלילה של הנפש" הפך עבור יונג ללא-מודע. מה שנזרק לפח על ידי הנאורות, חוזר לבמה הכללית. כיום היונגיאניות היא התפיסה החביבה על האסטרולוגים, כדי לפתח אסטרולוגיה פסיכולוגית. הרעיון של המיתוס כלא-המודע הקולקטיבי של החברה הפך שגור ומקובל על החברה המערבית. בכך הפסיכולוגיה המודרנית הופכת לעוד חוליה בשרשרת של הגנוסטיקה-אזוטריקה-רומנטיקה-פסיכולוגיה. הפגאניות הופכת למצע אובייקטיבי, על-זמני, שנמצא כל הזמן תחת כל חברה. המסקנה: הנראטיב של אראנוס של האזוטריקה הוא המשך של הרומנטיקה, ויש לחקור אותה כחלק מההיסטוריה של האיזוטריקה המערבית.

יחד עם זאת, כמובן שמדובר בדמות מאוד מורכבת, וכמובן שלא הכל ביונג הוא "מסמריזם".

הרליגיוניזם באראנוס של שלום, קורבין ואליאדה

אז בשלב הראשון יונג היה מרכזי באראנוס, כולל כל הרעיונות שהוא הביא ממסמריזם, כלומר היפוך הנטיות של נאורות, כלומר ההנחה שאנחנו חייבים לשלב את הנטיות הפאגאניות שנמצאות בלא-מודע שלנו, ולא אלה יתפרצו החוצה בצורה אלימה.

שלב זה היה לפני מלחמת העולם השנייה, ואילו אחריה עלו לבמה חוקרים אחרים. אלו הביאו איתם גישה מוסיימת מאוד לחקר הדת, ואת זו מכנה האנחרף 'Religionism'. הרליגיוניזם נטוע "בחלום הבלתי אפשרי של פיתוח 'היסטוריה של האמת'", והוא "הפרוייקט של מחקר המקורות ההיסטוריים בחיפוש אחר הנצחי והאוניברסאלי".

אבל לכל חוקר היתה גישה אחרת בשילוב בין הנצח להיסטוריה.

גרשם שלום הוא ה"היסטורי" ביותר. שלום נקט בגישה ביקורתית, ולעיתים נדירות חשף את מניעיו האישיים.

שלום, במכתב לשוקן, רוצה למצוא את "האמת שפורצת מתוך האשלייה של 'ההתפתחות'". כלומר אמת מטאפיזית לא נמצאת בהיסטוריה, ויש לנקוט גישה מיוחדת כדי לחלץ אותה. אבל בעוד אחרים בדעה זו חשבו שההיסטוריציזם הוא האויב, שולם הציוני לא היה יכול לקבל גישה זו. בשביל שולם ההיסטוריה היא התנאי שמאפשר התגשמות משיחית. מצד שני, הנצח לא מופיע בזמן, ולכן התקווה המשיחית של שלום לא באה על סיפוקה.

שלום היה חייב הרבה לרומנטיקה הגרמנית, בעיקר שלינג ונובליס. אבל בסך הכל הוא היסטוריון מצויין, כלומר הוא הרגיש את הפיתוי של הרליגיוניזם, אבל עמד בו. הוא חשב שהתופעות הטמפורליות מבטאות את הנצחי, אבל ידע היטב שהן מסתירות אותו באותה מידה.

Henry corbin היה ממש אנטי-היסטורי. הוא התנגד ל"רדוקציה היסטורית" של תופעות. "תופעות לא יכולות להיות הסיבה לתופעות אחרות. יש משהו אחר, מעבר להם, שהוא סיבה האמיתית" – כלומר כל תופעה בעולם היא שיקוף של התרחשות בעולם הרוחני.

בקיצור, הוא בכלל לא התעניין באמת היסטורית. למשל הוא מקשר בין האיסיים, הטמפלרים, האילומינטי, וסווידנבורג בקו כרונולוגי שמסביר – בצורה לא סיבתית – את "דמות המקדש" שקיימת בעולם הדמיוני, שקודם לעולם הפיזי, וקובע את התממשותו בזה האחרון.

אז יש כאן שתי תנועות, שאין להם שום דבר במשותף. אי אפשר להכריע מי צודק, כי אין דרך להשוות ביניהן. שלום קיבל את ההתרחשות ההיסטורית, ושמר את הנצח לזמן אחר. קורבין קיבל מציאות מטאפיזית כראשונית, ודחה את ההסטוריה. קורבין דחה את העולם המודרני על כל הנחות המוצא שלו, וקיבל רק את העולם שלו כאמיתי. יש כאן שתי קצוות: שלום הקריב את "האמת" והעדיף את היסטוריה. קורבין הקריב את ההסטוריה והעדיף את "האמת" (המטאפיזית, הנצחית).

מירצ'ה אליאדה העדיף מקורות משניים כדי להבין דתות. לא ממש חוקר שיטתי. ללא מתודה. בלב התפיסה שלו אין עמדה תיאורטית לגבי הדרך הנכונה ללמוד דתות, אלא צורך עמוק להבין את האמת על האנושות. "הכל חולף, זו המצוקה התמידית והבלתי גלויה שלי" כתב במחברת פרטית – התרופה של זה עבורו היתה בדת.

בשביל אליאדה למאורעות היסטוריים אין משמעות בפני עצמם, אבל גם אין לו מטאפיזיקה ברורה. הוא חשב שהנצחי קיים, אבל לא ממש הגדיר אותו. הרעין של מהות דתית sui generis היה חשוב לו, ולכן תחיית המיתוס כקונטרה להיסטוריה היה תרפויטי עבורו ולדעתו עבור האנושות. המיתוס של החזרה הנצחית היה פתרון אחד שכזה.

אליאדה היה מאמין גדול באלכמיה רוחנית. הוא התעניין בפילסופיה של הרנסאנס. וחשוב מאוד עבורו היה הטרדיציונליזם של ז'ינון וקומרסוואמי, למרות שהוא לא האמין מעולם במסורת פרמורדיאלית שהלכה והתנוונה לקראת המסורות של היום.

הספרים של אליאדה כנראה באמת היו תרפיוטים עבור רבים. הם נענים לזרמים מודרנים כאקזיסטנציאליזם, והיו חלק מהצייטגייסט של שנות השישים. בין 1958-65 כל שנה הופיע ספר מתורגם שלו (ושל יונג). בעוד באירופה אסכולת פרנקפורט דחתה כל מיתוס, בארה"ב הוא פרח.

אבל בארנוס האזוטריקה דווקא לא היותה פופולרית. רק ב-74 אליאדה התחיל להתעניין באזוטריקה. מה פירוש מסורות איזוטריות? אידל אומר ששלום חשב שיש אנטגוניזם בין מחשבה קבלית לבין הרבנית, שהיא, האחרונה, יותר היסטורית. הקבלה קיבלה אזוטריקה מזרחית, דרך הגנוסטיקה, ולכן היא זרה ביסודה ליהדות. והיא החייתה את היהדות, כי הרבנים הם יבשים ומתים. בדומה לכך ראה קורבין באזוטריקה את הלב האמיתי של האיסלאם, כלומר שניהם הסכימו שהמיתוס והאזוטריקה הם הלב, המרכז, והמהות של הדת, בעוד החוק וההיסטוריה הוא ה"חיצוניות" הפריפריאלית. שניהם רצו משהו גדול יותר מההיסטוריה. אבל מהותנות כזו היא אמונה, ולא מחקר היסטורי. יש כאן מחקר קריפטו-תיאולוגי. לסיכום, הרבה ממה שנחשב למחקר האזוטריקה מאז שנות השישים, נפל קורבן לרליגיוניזם הזה.

אראנוס הוא מודל קלאסי לרליגיוניזם. כאילו היסטורי, אבל בעצם מתעניין במהות שלכאורה מאחורי ההסטוריה. בספר שלי אני מנסה להראות שהכל התחיל מהחצי השני של המאה ה-17 אצל Gottfried Arnold. יש כאן אנטי-נאורות. בזמננו זה המתח בין אראנוס לאסכולת פרנקפורט. זה האחרון השפיע רבות על התפיסה של הא' המערבית. "קסם" או ה"אוקולט" נתפסו על ידם פשוט כשטויות, והם מתחו קו ישיר בין אנטי-רציונליזם כזה לפאשיזם. כלומר העיסוק באזוטריקה מוביל לפוליטיקה מסוכנת.

למשל, בשביל גאורג לוקץ' האזוטריקה היא ריאקציונרית להתקדמות הדיאלקטית של הרצינליות. התוצאה היא טאבו על לימוד היסטורי של האזוטריקה בגרמניה. זה נחשד בתמיכה בפאשיזם.

אבל האם יש משמעות פוליטית למחקר האזוטריקה? כמובן אצל אליאדה היה קשר. כנראה גם אצל יונג. אז כנראה שחוקרי אזוטריקה בעלי עניין אישי, סטייל רליגיוניזם, בנושא הם שמרנים יותר, גם בגלל ההתנגדות המובנית להתקדמות היסטורית. הם גם ראו ביהדות את המצאת ההיסטוריה הליניארית, ורצו לחזור למעגליות הפגאנית. אבל לא, אין קשר ישיר בין אראנוס לפאשיזם. אין קשר הכרחי. הראייה: גרשם שלום.

הכנס הראשון של "הרשת הישראלית למחקר האקדמי של האזוטריקה המערבית" (INASWE), שהתקיים באוניברסיטת בן גוריון ב-18 למאי, הביא לארץ את וואטר האנחרף, אחד המומחים הגדולים בעולם לאזוטריקה המערבית, אולי המומחה הגדול בעולם לניו-אייג', וזו כבר היתה סיבה טובה מאוד להגיע, אבל כפי שתראו, היא לא היתה היחידה. את הקמת "הרשת" יזמו פרופ' בועז הוס, ד"ר יובל הררי וד"ר יוסי חיות, שניהם מאוניברסיטת בן גוריון, והיא אמורה להיות הסניף המקומי של רשתות אחרות למחקר האזוטריקה, תחום שרק לאחרונה זוכה לעניין אקדמי רציני, ושמי שאחד הקולות הדומיננטים שמובילים אותו הוא כאמור האנחרף הנ"ל.

הכוונה ב"אזוטריקה" היא לכל אותן אגודות סתרים, קהילות רוחניות, תורות סודיות ותיאוריות קונספירציה כלל-קוסמיות שתחילתן אולי קדומה ככתב, שפריחתן ברנסאנס האירופאי ושמהוות חלק מרכזי מהמקורות הרעיוניים של מה שהיום מקיף אותנו כשדה הניו-אייג'. הבונים החופשיים, האגודה התיאוסופית, האילומינטי, הרוזנקרוייצים, הסווידנבורגיסטים, האנתרופוסופים, הטרנסאנדנטליסטים, הספיריטואליסטים, וכו' – וכמובן, הקבלה, במקורותיה היהודיים וכן בגרסתה הנוצרית.

אביא להלן כמה דברים שנשאו כמה מהמומחים. אחלק אותם לשתי רשימות עוקבות, על פי נושאיהם השונים. ראשית, להלן, אביא מדבריהם של יצחק לובלסקי, ג'ולי חיות ובועז הוס, שדיברו כל אחד מכיוון אחר על הצד הרוחני והלא נודע של קבוצה חשובה של ציונים, יהודים כמו גם נוצרים. שנית, מחר, אביא את דבריו של האנחרף עצמו, שדיבר על קארל גוסטב יונג. לדברים אלו אצרף גם דברים שנשא האנחרף בהרצאה שהוא נתן יום אחרי הכנס בבאר שבע במכון ואן-ליר בירושלים, הפעם על חוקרי הדת גרשם שלום, מירצ'ה אליאדה והנרי קורבין. הקשר בין ארבעת אישים אלה הוא שהם כולם השתתפו בפגישות אראנוס האקסקלוסיביות, וכולם הושפעו מתפיסת העולם בפגישות אלה.

כמה דברים על הכתיבה: אני לא מביא את ההרצאות בשלמותן, לא מבחינה רעיונית ולא מבחינה מילולית. לכן דמיינו שהפרטים רבים עוד יותר וההרצאות מעניינות עוד יותר. כמו כן, אני לא מצטט במדויק את הדוברים, מלבד במקרים שבהם הדברים ניתנים בתוך מרכאות, שבדרך כלל מציגות ציטוט מפי גיבורי ההרצאות, ולא המרצים. בקיצור, הכתיבה היא קיצור נמרץ של הדברים. שלישית, לצערי לא נשארתי עד סוף הכנס בבאר שבע, ולכן איני מביא כלל את הרצאותיהם של פרופ' יוסף שורץ, ג'ודית וייס, יוסי חיות ומרק סג'וויק.

אייזיק לובלסקי – אונ' תל-אביב

לורנס אוליפנט, ארתור ג'יימס בלפור ואורד וינגייט. ההיסטוריוגרפיה הציונית הרשמית מדברת עליהם גדולות, אבל עד גבול מסויים. הגבול הזה הוא ההעניינות שלהם במיסטיקה. אוליפנט בלפור ווינגייט הגיעו כל אחד לבד למסקנה שעליהם לעזור לפרוייקט הציוני. העובדה שלא היה להם שום סיבה רציונלית לעשות זאת, לא מטרידה אף אחד. כולנו מכירים את הצהרת בלפור, שחוללה כאב ראש גדול לבריטים. ואילו וינגייט נשלח חזרה לבריטניה בעקבות מעשיו הפרו-ציוניים. למעשה, בכל פעם שהציונות הצליחה, היו מעורבות בה יוזמה של היהודים, אינטרסים של המעצמות, ומליניאריים נוצרי. [ראו מאמר שלי שמאזכר את שורשי הרעיון הנוצרי-ציוני ומזכיר גם את וינגייט]

בלפור. 1848 נולד. ידוע כמובן בזכות ההצהרה שלו. בלפור לא היה מילינארי רגיל. הוא היה ספיריטואליסט מושבע, והשתתף בסיאנסים רבים. ב-1906 הוא פגש את חיים ויצמן. עוד לפני זה התלהב מהציונות, ועוד לפני זה אמר ש"התרבות הנוצרית חייבת ליהדות חוב גדול, שלבושתה היא לא משלמת".

בלפור היה חבר ב- Society for Psychical Research. הוא היה הנשיא שלה ב-1893. נשיאים אחרים הם למשל גלדסטון ראש הממשלה לשעבר. הם חקרו את התופעות הספיריטואליות שהתרחשו בסיאנסים, בניסיון לגלות הם יש בהן הוכחה לחיים אחרי המוות. בסוף המאה ה-18, תחילת המאה ה-19 היתה פריחה בעניין באוקולט ובתוכו גם בקבלה. כלומר האמונה בקדמת המדע והעניין הרוחניות נפוצו יחדיו.

אורד וינגייט: 1903 נולד. בהודו. גדל באנגליה. הוריו חברים ב-Plymouth Brethren, אחרי שירותו הצבאי הגיע לארץ ב-1936. מהרגע הראשון הקדיש עצמו לרעיון על פיו הקמתה של מדינה יהודית חיונית למען שובו של ישו. ב-1939 שלחו אותו חזרה לאנגליה, אחרי שאימן יהודים בלוחמת גרילה, בניגוד לדעתם של ממוניו.

לורנס אוליפנט, 1829 נולד, האמין שהקמת המדינה היהודית היא שלב הכרחי בשיבתו של ישו. עוזרו של הרצל היה נוצרי שכזה. אוליפנט ניצה להשיג צ'רטר מהטורקים לישוב יהודים בארץ. היהודים ברומניה קראו לו "כורש השני". בין 1854-1864 הוא ליווה משימות בריטיות סודיות בסין ועוד, ויצר קשרים עם המנהיגות הבריטית. 1865 הוא נבחר לבית הקומונס של הפרלמנט הבריטי.

1866 הוא לא מצא את עצמו. פוגש את המשורר והמיסטיקן תומס לייק האריס, שהושפע מסווידנבורג ומהספירוטאליזם, 1867 אוליפנט מצטרף להאריס וחוזר איתו לאמריקה. הוא מצטרף לאחווה הנוצרית "Brotherhood of the New Life" שדגלה בסגפנות ונזירות. שם פיתח שיטה "טנטרית" של נשימות יחד של זוגות מעורבים, כדי להגיע לאסטאזה מיסטית-מינית – אבל ללא מגע מיני פיזי.

ב-1878 הוא מתעניין פתאום בפלשתינה. הוא כותב לחבר: "הפרוייקט המזרחי שלי הוא להשיג הסכמה מהטורקים" לפיתוח הארץ, שעל פיו לא בעיה להשיג עבורה תמיכה כספית, מפני שכל כך רבים חושבים שישובה יוביל לסוף העולם. לא ברור לו, הוא כותב, למה הם כל כך רוצים את העניין הזה, אבל זה המצב. כלומר פחות מהיותו ציוני נוצרי מלניאריסטי, הוא היה ציוני ספיריטואליסט.

ב-1888 הוא מת באנגליה. האם הוא היה אוקולטיסט אמיתי? הוא התנגד לתיאוסופיה אבל החזיק בעצמו דעות דומות. אוליפנט אגב היה בקטע הגורדוני (בלי קשר ישיר) של עבודה פיזית כאתיקה רוחנית.

ג'ולי חיות – אונ' חיפה

נתבונן ביתר פירוט ברעיונות האיזוטרים של של הזוג אוליפנט, לורנס ואליס, על בת הזוג האלוהי. הם כתבו יחד ספר: Sympneumata : or Evolutionary Forces Active in Man

לדעת חיות זו עבודה אוקולטית. השם הוא ניאולוגיזם שהמציאו הזוג. הוא מדבר על בן או בת הזוג של כל אחד מאיתנו זהו בן המין השני, שמשלים אותנו. מה בספר? התזה המרכזית שלו היא שהשתלמות האנושות תבוא כאשר כל אחד יתחבר לסינפנומטה שלו. הבעיה היא שהאנרגיה שהיתה אמורה לשפוע לתוך האנושות לא הצליחה בגלל הקטסטרופה, שבה הצד הנקבי של האנדרוגינוס הבראשיתי רצ(ת)ה מין בהמי. בגלל זה נפרדו הזוגות, והיום בני אדם בודדים ואבודים. כלומר בני האדם התחילו כאנדרוגינים דו-מיניים (רעיון שנמצא כבר אצל אפלטון, וגם בקורפוס ההרמטי, וגם בקבלה הלוריאנית, וגם אצל יעקב בהמה), ונפרדו כתוצאה מחטא קדמון של תשוקה מינית נמוכה.

בכ"א, אחרי הקטסטרופה הגיע הגוף הפיזי כדי להגן על החלק הרוחני של כל אדם, שהוא העיקר. המסר הוא שמין הוא רע, ויש לזנוח אותו לטובת חברות עם הבן/בת זוג המתאים. עברו הזוג אוליפנט מין פיזי הוא חיצוני ונחות. יש לשאוף ל"מין" פנימי, כלומר מערכת יחסים רוחנית. כדי לעשות זאת אפשר לתרגל את אותם תרגילי נשימות יחד.

גם לדעת האריס האל הוא זכרי ונקבי. לדעתו גם לישו יש חברה, כריסטה. ב-1857 האריס קיבל מסר שהוא הנביא שעליו מוטל להציל את האנושות. מאוחר יותר הוא עבר לקליפורניה, אלה מה. בשלב מסויים האריס גירש את לורנס אחרי שהאחרון לא קיבל את סמכותו, אלה מה. בסוף הואשם שהוא המשיך את תרגולי הנשימות שלו לכיוון מין פיזי נחות. אלה מה.

אחרי 1886, כאשר אשתו נפטרה, הוא התחיל לקבל ממנה מסרים. לפני זה הוא החליט שהיא לא בת הזוג הקוסמית שלו, אלא מישהי ללא גוף. לפני זה היא היתה בת הזוג שלו. כמובן שלעדותם שהם לא קיימו יחסי מין.

אז במאה ה-19 נושאים כמו נשים, אהבה ונישואין היו חמים. ספיריטואליזם ואוקולטיזם נתנו במה להתייחסות לעניינים האלה. בכלל, היו באותה תקופה כל מני קבוצות שתרגלו אהבה ומין חופשיים. למשל השייקרים. למשל ה"אפרתה" (Ephrata) שהאמינו גם הם באל אנדרוגני אחרי הנפילה התפצל ואיתו האנושות.

הזוג אלפנט ראו את עליית הנשי כחיוני לשרידות והתפתחות האנושות, ובכך היו שותפים לגל של תנועות רעיוניות שקראו לנשים להשפיע יותר. אבל האישה של הזוג היא אקטיבית ואחראית, רוחנית ומוארת. היא סוג מאוחר של ז'אנר "האישה החדשה". למרות זאת, היה פחד ויקטוריאני גדול שהנשים הם איום לאנושות, הן תאוותניות מבחינה מינית ולכן סכנה לחברה ולמוסד הנישואין. האוליפנטים ניסו להרגיע את קוראיהם בעניינים אלה. למשל, אצלם היא מתנזרת ממין.

בועז הוס – אונ' בן גוריון

נפתלי הרץ אימבר. כמובן, מחבר 'התקווה'. כמו כן היה בעל אישיות מפוקפקת: בוהמייני, נווד, שתוי, שנורר. אבל הוא גם התעניין מאוד בקבלה, ופרסם את מגזין הקבלה הראשון, "אוריאל: מגזין חודשי שמוקדש למדע הקבלה", שרק גליון אחד שלו יצא לאור. היה בקשר עם האוליפנטים וגם עם התיאוסופים. עבורו התחייה הציונית היתה המשכה של הקבלה (קצת כמו ג. שלום). עבורו "לפאתי מזרח קדימה" היא חזרה לא"י וגם לקבלה.

נתחיל בסקירה: נולד ב-1856 בזלוצ'וב אוקראינה. התקרב למשכילים, והחל לכתוב שירה עברית. נדד במזרח אירופה וכתב את הגרסה הראשונה להמנון ב-1877. פגש את אוליפנט ואשתו, נשכר כמזכירו של אוליפנט, והגיע איתם לארץ 1882. נשאר כאן 5 שנים, חלק מהזמן בביתם של האוליפנטים בחיפה, וקצת בביתם בדלית אל-כרמל. היה גם בירושלים, מצריים, נהג לריב עם אליעזר בן יהודה. ב-1886 הוציא את ספר שיריו הראשון, 'ברקאי', שמוקדש לאוליפנט. עזב ללונדון וישב שם כמה שנים. נתמך על ידי ישראל זנגביל. 1891 עזב לארה"ב, ומת בניו-יורק ב-1909 אלפים הגיעו להלוויתו. שם נתמך וחי בעוני, שתוי.

אימבר היה ציוני נלהב עוד לפני שהתנועה קמה. היה קרוב לחובבי ציון. אישיותו היתה בושה לתנועה הציונית. אבל כידוע, ב-1933 נבחר שירו להמנון המדינה.

אז הוא היה קשור לאוליפנטים, להאריס, לתיאוסופים. השתתף בכנסים תיאוסופים בארה"ב, שחשבו שאולי הוא יתרגם את הזוהר. הוא חשב שבלוואצקי היא הנביאה של העידן החדש (מילולית, לא התנועה הרוחנית של ימינו). מצד שני הוא חושב שבלוואצקי עיוותה רעיונות קבליים ששמעה ברוסיה. לבד מהאזוטריקה של אוליפנט הוא גם התעסק עם הבונים החופשיים, ולדעתו התנאים היו בונים חופשיים. הוא גם היה בקשר עם התנועה ה-Koreshan של Cyrus Teed, גם הם תמכו בנזירות מינית. רצה להיות בפרלמנט הדתות של שיקגו ב-1893 – זה לא הלך לו.

אז מה עם הקבלה? הוא התעניין מאוד. הציג עצמו כמומחה, אמר שלמד קבלה בצעירותו ממקובל אנונימי שמת מיד אחרי שלימד אותו את סודותיו. הוא לא ממש ידע קבלה. הוא מפתח גרסה משלו לקבלה, המשופעת מחבריו הספיריטואליסטים. לקבלה שלו יש מסר אוניברסאלי. "מפתח הקבלה יפתח את ספר החיים" מיועד לכולם, "רק הגזע העברי הקדמון שימר את רעיון האל הכפול … זכר ונקבה" ולכן "אלוהים" היא מילה ברבים – כמובן שהרבנים עיוותו תורה זו לדעתו.

עבורו הקבלה שונה מההלכה, שלא מדברות כלל על אותו דבר. כהנים ונביאים מדברים על דברים שונים. בזמן הבית השני הנביאים הפכו לאיסיים, והכהנים לפרושים. מהאיסיים קיבלנו את הזוהר, ומפרושים את התלמוד. האסיים לבסוף הולידו את הנוצרים, כמו גם את רשב"י. האר"י לדעתו הביא שיטה מושלמת לשליטת הרוח על הגוף, ולבסוף הבעש"ט היה ה"מהאטמה" האחרון, והחסידים היו התיאוסופים היהודים. הבעש"ט, בניגוד לאר"י, הדגיש את השמחה, שעל גביה מגיעים לתקשורת עם המלאכים. כל זה מציג השפעה תיאוסופית גדולה. מודל היסטורי תיאוסופי.

על פי אימבר החסידות מובילה לציונות, מפני שהיא מחייה את העצמות היבשות של היהודים. היא הובילה להשכלה, ולתחייה של התרבות היהודית בספרות ושירה. עבורו החזרה לציון היא החזרה לשורשים האוריינטלים של היהודים, במובן של מיסטיקה ואזוטריקה. עבור היהודים מדובר בחזרה לקבלה, שהיא הרוח החיה של היהדות. "לפאתי מזרח קדימה" היא החזרה הן לארץ והן לקבלה. [מעניין שאת הרעיון על החיבור הציוני-משיחי-קבלי הזה מחיה כיום תנועת "בני ברוך", וכתבתי על זה מאמרון לא מזמן].

לא לזה התכוון ניטשה כשאמר שאלוהים מת. לא להודי כחוש עם תספורת אפרו, מירקל-מן מזדקן שמוכר קסמים ברופי ומסרים ניו-אייג'יים עם קמצוץ קארי. לא לקדוש משונה שבארצם של היוגים המסוגלים למות ברצונם, ישובים בתנוחת לוטוס ונושפים אויר אחרון, אפילו לא היה יכול לחזות את מותו בדיוק של עשור. אבל תהיה זו טעות לחשוב שזה כל מה שהיה סאתיה סאי באבא . ממשלת הודו, למשל, חשבה שהוא חשוב מספיק כדי לתת לו לוויה ממלכתית

ההודי עם הטורבן שעושה "נמסטה" עם הידיים מול ארון הזכוכית הוא ראש ממשלת הודו מנמוהן סינג'. לשמאלו עומדת סוניה גנדהי, נצר למשפחת נהרו ואינדירה, ראשי הממשלה לשעבר, ונשיאת מפלגת הקונגרס ההודית, השלטת בהודו בעת הזאת (וכמעט תמיד). הגופה בארון הזכוכית שייכת לסאתיה סאי באבא, אחד מהקדושים הפופולרים ביותר בהודו אי פעם, הנחשב לאלוהים בגוף אדם עבור מיליוני מאמיניו. ללמדנו שמותו של סאי באבא הוא אירוע בסדר גודל לאומי בהודו, מדינה שמניין אזרחיה הרבה מעל מיליארד איש. סאי באבא כזכור חלה לפני כחודש, ומת מקריסת מערכות ביום א' שעבר. בן 85 היה במותו. הוא התנבא שיחיה עד גיל 96.

באשרם של סאתיה סאי באבא, ביקרתי לראשונה ולאחרונה לפני 14 שנים. שהיתי בו כמה ימים, תחילה בצפייה לבואו של איש האלוהים, ואחר כך בצפייה ל"דארשן", כלומר להזדמנות לראותו, אקט שנחשב בהודו למבורך ומיטיב. והוא הגיע, ונראה. ישבתי לי בין 15,000 מאמינים, באולם עצום בפותפרתי, קצת צפונה לבנגלור, כיתות כיתות, על הריצפה בריבועים, כאשר בין הקבוצות יש מעברים, שתי וערב, שבהם צעד סאי באבא. הוא היה הולך לאן שנשאה אותו הרוח, לא ליד כולם כמובן, אבל לידי הוא הלך, ואף לקח מידי מכתב שכתבתי לו (זה הנוהל). במכתב, שכתבתי בעברית (אם אלוהים לא יודע עברית, מה הוא כן יודע?), הודתי לו על האירוח באשרם, על החיים הטובים שיש לי, וביקשתי שישמור על משפחתי ועלי. לא קיבלתי תשובה ברורה, אבל משפחתי ואני די בסדר.

ימי באשרם העצום היו נעימים, אבל לא ממש מעניינים. "אני בחדר עם עוד חמישה חברה מכל העולם (אחד מסלובקיה)" כתבתי ביומן שלי מאז (11.4.97) – האשרם יכול להלין עד 10,000 מבקרים. וגם "ארוחת בוקר במזנון האוכל המערבי היתה בת, בת זונה (דייסה, סלט פירות, טוסט עם גבינה, טוסט עם חמאת בוטנים, עוגה וקפה – 18 רופי)" – כלומר כשקל וחצי. גם זה עניין אותי בהיותי בן 22. אבל הנה כמה דברים יותר מעניינים:

אני ממש מתלבט בקשר לסאי באבא. מצד אחד, כולם פה מאמינים שהוא אלוהים וכנראה שיש לו באמת כוחות מיוחדים (היום בבוקר ראיתי אותו "בורא" ויבוטי, כלומר אפר קדוש). מצד שני, גם ללאמה זופה כולם האמינו [בקורס במנזר טיבטי שבו הייתי לפני כן], וגם לשבתאי צבי, מהר באבא, הרבי מליובאוויטש ועוד ועוד… וכוחות על טבעיים מוכיחים את עצמם ולא יותר. היום דיברתי עם אחד מארה"ב שאמר שבאבא אמר בפירוש שהוא לא המשיח היהודי אבל שזה יגיע. עוד הוא ניבא שגלגול חדש של מוחמד יוולד על איזו אבן שהיתה משמעותית בגלגולו הראשון ויביא סוף לקונפליקט היהודי-ערבי. הלוואי. בכל אופן, מחר יום הולדת לראמה. מזל טוב.

האם היו לסאי באבא כוחות מיוחדים? אני עדיין מאמין שכן, למרות סרטונים לא מעטים (למשל זה) שמראים שרבים מה"ניסים" שהציג היו לא יותר מאשר תעלולי קוסמים דרג ז'. אני משער את זה ממגוון סיבות. למשל, מפני שכילד בן 14 הצליח להדהים מספיק אנשים כדי לעלות למעמדו הנוכחי, וכן, למשל, מפני שדמותו של באבא הופיעה בחלומותיהם או בביתם(!) של אנשים רבים, מהם כאלה שלא ראו אותו או שמעו עליו מעולם, והיא זו שמשכה אותם אליו (אני זוכר איך אישה מערבית אחת, שהאשימה את באבא בניצול מיני של בנה,* מספרת בראיון ל-BBC שהוא היה פוקד את חלומותיה, עד שפעם במקרה ראתה תמונה שלו ומיד זיהתה את האיש מהחלומות. כך הגיעה אליו עם משפחתה). כמובן, זה כשלעצמו לא ממש משנה ולא מוכיח דבר. כפי שכתבתי אז, כוחות על טבעיים מוכיחים את עצמם ולא יותר.

אז מה כן היה לסאתיה סאי באבא? לא לאיש, אלא לתנועה העצומה שהוא בנה והנהיג? סאי באבא נמנה עם אותם מנהיגים רוחניים הודיים מודרניים (היו כבר כאלה במאה ה-19) שמוצאים בכל הדתות ביטוי לאותה אמת, אותה אמת שההינדואיזם מציג לדעתם בצורה הברורה ביותר. על סמך הנחה זו (ושמא היה זה לא יותר מתרגיל שיווקי) בנה באבא תנועה אוניברסליסטית ופרניאליסטית, וטען שמכיוון שכל הדתות מדברות על אותה אמת בסיסית (האמת שהוא הציג) הרי שאין טעם לריב, ויש טעם לעבוד במשותף את האל.

סאי באבא עצמו היה מעודד את מאמיניו הלא-הודים להמשיך ולעסוק בחיי הדת המקוריים שלהם, לבד מתוספת האמונה בו כהתגלמות האלוהים. כפי שמעיד הציטוט מהיומן שלי, ממילא היה לו מה לומר על כל דת ועל כל סכסוך בין דתי. מצד שני, הוא הצהיר שמשימת חייו היא להחזיר לגדולתה את הדת הוֶדית, והודו היא על פיו "המקור של כל המוסר, הרוחניות והחוכמה בעולם" – כלומר, הוא לפני הכל ואחרי הכל הינדי נאמן.

תנועתו של סאי באבא היא תנועת בהקטי, כלומר דבקות באלוהות, וככזו העדיפה רגש על שכל. הניסים שהיה מנפיק עוררו הערצה, ודמותו עיטרה מקדשים וקמעות לרוב. יחד עם זאת יש לציין שהאהבה הופנתה לא רק אליו, אלא, במצוותו, כלפי האנושות כולה, והוא עודד מאוד עזרה לזולת ויזם מפעלי צדקה לרוב.

קשה לדעת כמה אנשים בעולם מאמינים בסאי באבא, כי קשה לקבוע מי הוא מאמין שלו. האם אדם שמציב במקדשו הפרטי במטבח הבית, לצד פסלון של גאנש ופסלון של לקשמי, גם פסלון של סאי באבא הוא מאמין? או האם רק מי שעובד את באבא אישית וממרר עכשיו בבכי על מותו הוא מאמין? בהודו גם אם אתה אלוהים הרי שבסך הכל גם אתה אלוהים. בכל אופן, ההערכות נעות בין 6 מיליון ל-37 מיליון, מאמינים, ביניהם מספרים מרשימים של פוליטיקאים, שופטים, אנשי עסקים וספורטאים מפורסמים. לורנס באב קובע שסאי באבא הוא "איש האלוהים/הקדוש הבכיר של המעמד הבינוני, גבוה-קאסטה ודובר אנגלית של הודו" (בספר Redemptive Encounters: Three Modern Styles in the Hindu Tradition). ראו כאן כמה סיפורי ניסים מפי משכילים. וכאן אנחנו מגיעים לחשיבות שלו לחיי הדת בהודו כיום.

ביום רביעי נערכה הלוויתו של סאי באבא, בהשתתפות אנשי ממשל, לצד חצי מיליון מאמינים. ראשית נורה מטח יריות מ-21 רובים, על פי כללי הטקס של הדת האזרחית ההודית. אחר כך בא תורן של הדתות הישנות יותר, ומול ארונו מולמלו פסוקים מכתבי הקודש של הנצרות, האיסלאם, הסיקיזם, הבודהיזם והיהדות (אני מת לדעת מי הרב שעשה את זה). לאחר מכן ברהמינים זימרו פסוקים מהודות, מים מנהרותיה הקדושים של הודו הותזו על הארון, ולקינוח נשפך עליו גם שתן פרה. באבא עצמו נקבר ולא נשרף, בהתאם לנוהג לגבי קדושים בהינדואיזם. כל זה רק אחרי ביקורו של ראש הממשלה כמובן.

אז מה נתן לסאי באבא מעמד של מוסד מדיני? מצד אחד, הצלחתו הפנומנלית. לפני מותו חלש באבא על אימפריה עצומה של מפעלי רווחה (בתי ספר, בתי חולים, בתי תמחוי, בניית תשתיות לכפרים), ומאמיניו פתחו מעל אלף נציגויות ביותר ממאה מדינות ברחבי העולם. הערך הכספי של הארגון שהוא עמד בראשו הוערך בעשרה מיליארד דולר, והוא עצמו, כאמור, הוערך כאל חי. לא רע לילד הודי עני שבגיל 14 הכריז שהוא גלגולו הנוכחי של קדוש מוכר והתחיל מיד לעשות ניסים. זו בעצם הגרסה ההודית לחלום האמריקאי.

דבר נוסף שעזר לו מאוד הוא שהוא הטיף לשלום בין-דתי מחד, ושמר היטב על הגבולות בין דת למדינה מאידך (למרות שלחצו עליו, הוא הגורו הגדול היחיד שסירב, למשל, להתייחס למריבה בין הינדים למוסלמים בנוגע למסגד באיודיה). עבור הממסד בהודו הדמוקרטית שני אלה חשובים מאוד. שילוב הסגולות האלה, וכישרון לא מבוטל ביחצנות וניהול קהל, הפך את סאי באבא לקדוש ההודי הגדול של המחצית השנייה של המאה העשרים.

ומה עכשיו? ספר מעניין שנקרא When Prophets Die מציג אוסף מאמרים על גורלן של תנועות רוחניות מודרניות כאשר נביאן המייסד מת. הבעיה עתיקה כימי הבודהיזם והנצרות: איך להמשיך להחזיק תנועה דתית שהתבססה על הנהגה כריזמטית – ללא ההנהגה הכריזמטית. בהקדמה לספר קובע J. Gordon Melton, מחלוצי חקר הניו-אייג', שבניגוד אולי לצפוי, רק במקרים נדירים מותו של הגורו מביא להתפרקותה של הקבוצה. הדבר מתרחש כמעט רק כאשר הקבוצה נמצאת בשלביה הראשוניים, וטרם הספיק למסד לעצמה מבנה ודוגמה אמונית ברורים. לאחר שאלו נוצרו, אין בעצם הכרח במנהיג הרוחני. ההנהגה הכריזמטית עוברת להנהגה הבירוקרטית, במושגיו של מקס ובר.

לתנועתו של באבא, אם כן, לא נשקפת כל סכנה. מדובר במערכת מבוצרת של פקידוּת בירוקרטית, ממש קונצרן. עוזרו או אחיינו יתפסו את ההנהגה בפועל, ובכוח סאי באבא ימשיך להיות הרוח שבמפרשים.

אולם אין ספק שהאובדן עבור מאמיניו הוא גדול. אמונתם באלוהותו היא ממשית ועצומה – ובל נשכח שמה שמייחד את האמונה באלוהים הזה היא מערכת יחסים האישית מאוד עם מאמיניו, המתקיימת על ידי ראיית האל ממש, בהופעתו בחלומות או חזיונות, ובפגישות אישיות שהיה מעניק – צ'ופר מתוק ומבוקש מאוד כמובן. "מאמיניו של בהגוואן סאתיה סאי באבא מגדירים בצורה מוחלטת את זהותם העצמית על ידי פנייה למערכת היחסים שלהם עם באבא", כותב נוריס פאלמר במאמר על התנועה בספר Gurus in America. ויחד עם זאת, לא צריך לדאוג. עבור המאמינים התחליף לראיית באבא תהיה העליה לרגל ל'סמאדהי' (כלומר ה'ציון') שלו, שיהפוך לאתר קדוש ומעיין נובע של ניסים ונפלאות. חזיונות של דמותו ימשיכו כמובן ללא הפרעה.

סאי באבא מת, יחי סאי באבא

לא רק זה, אלא שבאבא הבטיח שאחרי מותו הוא יתגלגל בגוף חדש, והחסידים כבר מצפים לכך . הגלגול הבא אמור להתחיל בתינוק שיימצא נטוש על נהר Kaveri הקדוש. שמו יקרא פְּרֵמָה סאי באבא, והוא צפוי להתגלות או בשנה הבאה, או ב- 2019 או ב-2030 (יש מעט בלבול מכיוון שבאבא מת לפני הזמן). נקווה שהנבואה לא תעודד נטישות המוניות של תינוקות על גדות אותו נהר. כך או כך, יש למה לצפות.

ומה עם הנבואה שכבר נכשלה? בכל זאת, סאי באבא התנבא שיחיה עוד 11 שנים, וממילא אמר גם שהוא יכול לחיות ולמות כרצונו. ברשימה הקודמת על העניין, כשהוא היה רק חולה, הבאתי ציטוט של חסיד פולני שטען ש"באבא הוא אלוהים – זה רק זמני". זה הזכיר לי את ריקודי חסידי חב"ד תוך שירת "דער רעבע איז געזונט" קולנית כאשר הרבי מליובאוויטש לקה בשבץ. גם מיד אחרי מותו היו חסידים שטענו שזהו רק מבחן אמונה, והרבי יקום בקרוב מאוד לתחייה. מאז עברו 17 שנה, ואין סימן לתחיית המתים. השאלה היחידה, אם כן, היא מה יהיה תירוץ התיאולוגי שינתן לכשלון נבואתו של הבאבא. אם מישהו שומע על משהו, שיאמר.

—

* בקשר לאותן האשמות חמורות בניצול מיני של נערים – אני מאמין שהן מבוססות, והייתי רוצה לעמוד על התגובות השגורות של המאמינים להן. חלקם מכחישים הכל כמובן – העובדות שונות לחלוטין. חלקם מתרצים זאת בכך שהם טוענים שמדובר ב"טיפול טנטרי" שהעניק באבא לחסידיו הצעירים, שהיו כנראה זקוקים לו במיוחד (מזכיר לכם מישהו?) – כלומר העובדות הן אכן כך, אבל פרשנותן שגויה. התגובה מהסוג השלישי לכך היא שוב הודאה בעובדות, אך במקום לנסות למצוא להן הסבר מיטיב, יש משיכת כתפיים ותמיהה על עצם הרצון שלנו לשפוט את אלוהים. נכון שהוא עשה כך, אבל מי אנחנו שנתיימר להבין את מעשיו של האל? כאן, אם כן, כפי שכותב נוריס פאלמר הנ"ל, "אלוהותו של באבא מקבלת תוקף מעצם העובדה שהוא חורג מהתפיסה שלנו על מה שראוי – וככל שהחריגה גדולה יותר, כך ודאית יותר אלוהותו". וגם זה מזכיר אי אילו תנועות רוחניות קרובות יותר אלינו.

[עוד דבר: למתעניינים, לרגל מותו של באבא, כתבה טובה שמספרת גם קצת על סצנת הניו-אייג' בהודו]