משחק הסופרבול שמתקיים מדי שנה בארה"ב אינו עוד "גמר גביע" פשוט, אלא מהווה בעשורים האחרונים לא פחות מהתגלמות גשמית של החלום האמריקאי: תחרות, מצוינות, ניצחון החזק, גאווה לאומית. כמעמד טקסי מרכזי במה שניתן לכנות "הדת האזרחית" האמריקאית, ההמנון שמושר בתחילתו חשוב לא פחות מהנפת ידי המנצחים בסופו. בין לבין אמנם יש משחק, אך את תשומת הלב תופסות גם הפסקות הפרסומת, עבורן מגישים משרדי הפרסום את מיטב תנובתם, דהיינו את הסרטונים היקרים והמושקעים ביותר.

במשחק שהתקיים לפני כחודש היו יכולים הצופים האמריקאים לשזוף עיניהם לא רק בפרסומות לבירה ולמכוניות, אלא גם בפרסומת לדת. כלומר, לדת מסויימת: הסיינטולוגיה. זאת במידה ונסכים עם הגדרתה העצמית כמובן, משום שכנסיית הסיינטולוגיה מתעקשת שהיא אכן דת, ולא שום דבר אחר. לא מועדון חברים אקסקלוסיבי, לא מיזם עסקי שמגלגל מיליארדים, ובטח שלא – וכאן יש להיזהר היטב מתביעות דיבה – כת. האם שושנה בשמות שונים היא עדיין שושנה? מסתבר שלא. הדרך שבה נכנה את התנועה הזאת תקבע את הצורה שבה היא תתגלה בפנינו, וממילא הרבה מהיחס שלנו כלפיה.

הפרסומת לסיינטולוגיה היתה חביבה למדי בסך הכל, והזמינה את "מי שרוצה לדעת על החיים, על היקום, על עצמך" להצטרף אל שורות התנועה הזאת, שמאז שנות החמישים עברה כמה וכמה גילגולי חיים. הכל התחיל כאשר סופר מדע בדיוני בשם ל. רון האברד החליט להקדיש את חייו למציאת פתרון יעיל לתסבוכות הנפשיות של האדם. הוא פרסם ספר המתאר שיטה פסיכולוגית פרי פיתוחו ("דיאנטיקה"), ובהמשך ייסד סביבה תנועה. תחילה התעקש האברד ששיטתו היא מדעית לחלוטין, אולם מאוחר יותר החליט שמדובר בכלל בדת, ככל הנראה משום שבדיקות מדעיות הפריכו את מסקנותיו. נכון: לא הזיק גם הפטור ממיסוי שזוכה לו דת על פי החוק האמריקאי. האברד עצמו מת ב-1986, אולם התנועה שהקים המשיכה באון, התרחבה והתעשרה, ובשנות התשעים אף גייסה סלבס למכביר (ג'ון טרבולטה, טום קרוז). נראה היה שפניה אל השמש העולה.

או לשקיעה נוגה. כיום הסיינטולוגיה במשבר חמור, וזאת בעיקר בגלל אויב שסופר מדע בדיוני היה דווקא אמור לצפות את בואו: האינטרנט. כארגון היררכי וממודר היטב תלויה הסיינטולוגיה לא מעט בסודיות: סודיות באשר למה שמתרחש בתוכה (ומה שמתרחש הוא לפעמים איום ונורא), סודיות באשר לחלקי תורתה הפסיכולוגית שאמורים להתגלות רק למי שמשתתף בתוכניותיה (ומשלם עבורן הון), וסודיות באשר לתיאולוגיה הפנטסטית שלה (עלילות זינו הקיסר הבין-גלקטי ושות').

בשנים האחרונות התפרסמו על התנועה כתבות תחקיר רבות, ואף ספרים שלמים, המתבססים לא פעם על ראיונות עם חברים בכירים לשעבר בהיררכיה הפנימית. התמונה שעולה מהם מציגה ארגון שנראה הרבה יותר כמו עסק מאשר דת, בו נדרשים חבריו להוציא עשרות אלפי דולרים כדי להעפיל במעלה מדרגותיו ודרגותיו. ביקורת חיצונית על הארגון נתקלת פעמים רבות בתביעות משפטיות, וביקורת פנימית בנידוי המבקרים ובהחרמתם על ידי חבריהם לשעבר, ואף באלימות פיזית. לתנועה מדיניות רשמית של התנתקות מוחלטת מהעוזבים אותה, ונידויָם אף על ידי בני משפחותיהם. המאבק של התנועה כנגד הפסיכיאטריה וההתעקשות שלה לטפל בחבריה בעצמה גרמו במקרה אחד, על פי החשד, למותה של חברת התנועה. ב-2009 קבע בית משפט בצרפת שהסיינטולוגיה משולה ל"אינקוויזיציה מודרנית" והאשים שישה מחבריה בהונאה.

כאשר כל החומרים הללו, בתוספת, כאמור, של סיפורי המדע הבדיוני שמרכיבים את התיאולוגיה הסיינטולוגית, נחשפים לעיני כל, המסכה נקרעת מפניה של הדת הצעירה, והיא מתקשה להחזיק בחבריה. הערכות המלומדים מספרות על יותר מעשרים אלף חברים שעזבו את התנועה בעשור האחרון, משאירים מאחוריהם כעשרים וחמישה אלף עקשנים. גם בארץ התנועה בצרות: לפני כחצי שנה פרסם 'מעריב' שהקהילה הסיינטולוגית הישראלית התפצלה. הפורשים הישראלים מהכנסייה מאשימים אותה ב"איומים, הכפשות, חרמות, ניצול כספי, הפצת תעמולה כוזבת, שליטה במידע, איסור על העברת ביקורת או חשיפה לתכנים שליליים". המידע באשר לצדדיה השליליים של התנועה, שמופץ באופן חסר תקדים ברשת, הוא שמנקב חורים בכיסוי ההרמטי בעזרתו היא מנסה לנתק את חבריה מהעובדות הקשות, ומוביל לכרסום מתמשך בכוחה.

דת או כת?

אז האם הסיינטולוגיה היא כת? נדמה לי שדווקא כאשר התשובה לכאורה כל כך ברורה, עלינו לשאול את עצמנו מה הרווח האנליטי שנזכה בו מהדבקת הכותרת הזאת לתופעה. בחודש שעבר התקיים יום עיון באוניברסיטת אריאל תחת הכותרת "תופעת הכתות המיסטיות בישראל". האירוע אורגן על ידי בית הספר לעבודה סוציאלית, והתופעה נידונה בו מתוך דגש טיפולי, דהיינו דובר בעיקר על הסיוע לנפגעי כתות למיניהם. אולם הכנס תקף את הנושא – והמילה הזאת בהחלט במקום – מתוך עמדה מאוד חד צדדית. ניתן להבין זאת לא רק מתוך הזווית שנבחרה להתייחסות אל העניין, אלא כבר מתוך הכותרת עצמה. המונח "כתות" מקובל אולי בפרסומים עיתונאיים, אולם איננו מקובל בשדה המחקר כיום.

הסיבה לכך אמורה להיות ברורה. כאשר אנחנו מעלים בראשנו את המילה "כת" מתלווים אליה לא רק פריטי מידע שונים, אלא תחושות לא נעימות, לעיתים אף רגשות עזים. זו מילה שלילית בפירוש, והיא מכתימה את מושאה. מדובר למעשה בקללה יותר מאשר בהסבר, ובשדה המחקר אנחנו זקוקים להסברים, לא להשמצות. בכלל, איך בדיוק נגדיר "כת"? בשדה המחקר קיימות עשרות הגדרות שונות למונח, אולם אם כל שברצוננו הוא לומר על ארגון דתי מסויים שהוא מסוכן ומגונה, אין כל צורך בהגדרות מחקריות.

נחזור לסיינטולוגיה ונשתמש בה כדוגמא. ב-1993, אחרי מאבק משפטי ארוך ומתיש, אישר הממשל הפדרלי האמריקאי פטור ממס לסיינטולוגיה. הפטור, כאמור לעיל, ניתן בארה"ב לדתות. האם, אם כן, ניתן האישור הרשמי לכך שאכן מדובר בדת? הסיינטולוגים מתעקשים שכן. נפגעיהם ומתנגדיהם מתעקשים שמדובר לא בדת, אלא בכת. הפולמוס הזה מדגיש עד כמה התארים האלה משמעותיים, ומבהיר בבירור איזה מטען ערכי הם נושאים (בכלל, תארים הם עניין רציני. ראו כמה עניין עושים מהתואר "אוניברסיטה" באכסנייה המארחת).

הבחירה לערוך יום עיון תחת כותרת שכזו מעלה שאלה על תקפותו האקדמית של הכנס. מעבר לכך, לכנס לא הוזמן ולו חוקר רציני אחד של התחום שמציג עמדה שונה (רק אחרי שקבוצה של חוקרים של התחום, ביניהם הח"מ, פנתה אל המארגנים הם הסכימו להזמין אחד מאיתנו). יום עיון שכזה מצטייר כהמשך של מדיניות שמקדמות קבוצות שונות שנלחמות באותן תנועות, כגון 'יד לאחים' או 'המרכז לנפגעי כתות', המעוניינות גם לקדם חקיקה בנושא. יש לומר ש'המרכז לנפגעי כתות' מלא באנשים טובים המבקשים להזהיר את הציבור מתנועות דתיות שאכן עלולות להיות מסוכנות, כמו גם לסייע למי שנפגע מכאלה. אולם הגישה החד-צדדית גם כאן היא בעוכריו של העניין.

המונח "כתות", כמו המונחים "מתנחלים" או "לוחמי חירות", מוסיף לנו מידע בעיקר באשר לעמדתו של הדובר, ולא באשר למושא דיבורו. כדי לתאר את התופעה המוזכרת כאן משתמש מחקר הדתות בזמננו במונח "תנועות דתיות חדשות", דהיינו ארגונים בעלי אופי דתי, שיכולים לגלות מאפיינים חיוביים או שליליים. תאמינו או לא, גם מהסיינטולוגיה יוצאים אנשים שמרגישים שהארגון ואמונותיו עושים להם רק טוב. שלילה גורפת של התופעה לא תאפשר לנו להבין את מורכבותה, ותעוור אותנו למנגנוני הכוח המורכבים שלה, כמו גם לסוד הקסם שהיא מטילה ברבים כל כך.

הפרסומת לסיינטולוגיה מהסופרבול מסתיימת באחת הסיסמאות הידועות של התנועה: "האמת היא מה שאמיתי בשבילך". זה כמובן לא יותר מאשר קשקוש פוסטמודרני, המצביע יותר מכל על אופיו הסובייקטיבי והרלטיביסטי של שדה הרוחניות העכשווית. אם האקדמיה מעוניינת להיות יותר מריאקציה ריקה לתופעה הזאת, מן ההכרח שהיא תציג ותייצר מידע ממשי ומבוסס על התופעות אותן היא חוקרת.

נספח: על מכרז להקמת מרכז המטפל ב"נפגעי כתות"

לפני כמה שבועות פרסם משרד הרווחה "הודעה בדבר מטרות שעבורן ניתן לבקש תמיכה" (כאן באתר המשרד). אחת המטרות המוצעות עוסקת ב"בתחום הטיפול והסיוע לנפגעי כתות פוגעניות ובני משפחותיהם". יש טעם לשים לב להגדרות של התחום ולתנאי המכרז בהם אמור לעמוד המוסד הרוצה לקבל תמיכה ממשרד הרווחה.

באשר להגדרות, "כתות פוגעניות" מוגדרות כך:

קבוצות, הכוללות קטינים, בגירים או משפחות, המתלכדים סביב אדם או רעיון, תוך שימוש בשיטות של שליטה בתהליכי חשיבה ובדפוסי התנהגות לצורך יצירת זהות נבדלת מהחברה ותוך שימוש במצגי שווא. […]

ההגדרה הזו זהה בדיוק לזו שפורסמה ב"דו"ח לבחינת תופעת הכתות בישראל" במאי 2011 (כאן ב-doc), דו"ח שלשם גיבושו נועצו אנשי משרד הרווחה בין השאר בפעילי המרכז לנפגע כתות. הבעיה איתה, אז כהיום, היא שהיא אינה עומדת בסטנדרטים של המחקר העדכני לגבי תופעה של תנועות דתיות חדשות בהן מתרחש ניצול. התפיסה לפיה יש "שיטות של שליטה בתהליכי חשיבה" (שטיפת מוח, mind control) אינה מקובלת היום, ולמעשה הוכחה כשגויה. כבר כשיצא הדו"ח נשלח מכתב רשמי המוחה על ההגדרה הזו על ידי קבוצה של חוקרים ישראלים של התחום, ביניהם אני. כתבתי אז גם רשימה בבלוג כנגד הדו"ח והמנסה להסביר מה עומד מאחורי הצורך להשתמש במושגים שכאלה.

באשר לתנאים, אחרי שנקבע כי התמיכה תינתן "על-פי עקרונות של סבירות ושוויון" וש"כל שיקוליה של הוועדה יהיו ענייניים, תוך הפעלת אמות מידה מקצועיות", מפורטים אותם תנאים. לתמיכה "זכאי רק תאגיד שהוא מוסד ציבור", שהוא "מאוגד ורשום כעמותה לפי חוק העמותות", וש"פעל באופן ממשי בתחום הפעילות עבורו מתבקשת התמיכה במשך שתי השנים שקדמו לשנת בקשת התמיכה."

כמה מוסדות שהן עמותות רשומות ושפועלים בתחומי "הכתות הפוגעניות" כבר שנתיים לפחות יש בארץ? אגלה לכם: אחד בלבד. מדובר כמובן במרכז לנפגעי כתות. כן, זה שאנשיו גם עזרו להגדיר את מושא המכרז.

קבוצה של חוקרים, ואני אחד הזוטרים שבהם, כתבה לפני כשבועיים כמה מכתבים רשמיים למשרד הרווחה במחאה על מה שעלול להתפס חלילה כמכרז תפור. מכתבים נשלחו על ידי פרופ' בועז הוס, ד"ר אדם קלין אורון, ד"ר מריאנה רוח מדבר ועל ידי (המכתב שלי כאן בקובץ docx). ד"ר מריאנה רוח מדבר גם דיברה טלפונית עם המשרד. מאז לא קיבלתי כל תגובה מאנשי המשרד, ונדמה לי שגם חברי עדיין ממתינים.

אומר בפירוש: אין לי דבר אישית כנגד אנשי המרכז לנפגעי כתות, שהם אנשים טובים ומלאי כוונות טובות. הבעיה היא שהם פועלים על פי תפיסה שהיא לכל הפחות לא מעודכנת בבואם לבחון את הנושא, תפיסה שלא רק שאינה עומדת במבחן המחקר האקדמי, אלא שעלולה, אם תיושם בשטח על ידי רשויות המדינה, לפגוע בחופש הדת בארץ. בעיה נוספת היא שגם לו תפיסה זו היתה מתוקפת על ידי המחקר הנוכחי, לא ברור מדוע רק היא נשמעת בפני אנשי משרד הרווחה, וכמו באותו כנס באוניברסיטת אריאל, יש לכאורה התעלמות מעמדות אחרות. לא כך אמור לפעול משרד ממשלתי האמון על רווחת הציבור.

—

פורסם (ללא הנספח) במוסף 'ערב שבת' של מעריב, 30.3.13.

ב-28-29 למאי השנה יתקיים הכנס הישראלי החמישי לחקר דת ורוחניות עכשווית באוניברסיטת תל-אביב. הכנס יציע מגוון גדול של הרצאות הנוגעות להתפתחויות האחרונות בשדה, תחת הכותרת הכללית של מסורות מומצאות. אני חבר בוועדה האקדמית של הכנס ומרצה בו (על "מדיטציה יהודית כמסורת מומצאת בהגותו של ר' אריה קפלן"), וישתתפו בו לבד מחוקרים ישראלים גם מגדולי חוקרי התחום בעולם. וכמובן ממליץ מאוד להגיע ולהנות מההרצאות. הנה אתר הכנס והנה תוכניית ולו"ז הכנס.

משנכנס אדר מצווה להיות שמחים, אבל באדר האחרון קבוצה לא קטנה של ישראלים היתה מודאגת מאוד. היו אלה אלפי תלמידיו של הרב המקובל מרדכי שיינברגר, אשר על פי הוראתו אף שיחזרו את הצום שקבעו מרדכי ואסתר ליהודי שושן וצמו שלושה ימים תמימים. המבצע הדורשני הזה תוכנן כבר לפני כמה חודשים, בעקבות תחושה של הרב שיינברגר שישראל נמצאת על סיפה של תהום. למעשה, הרב היה סבור שסכנת השמדה אמיתית מרחפת מעל מדינת ישראל כתוצאה מאיומים צבאיים מצד שכנותיה, ובעיקר מצד איראן – הלא היא פרס המודרנית.

על פי הבנתם של הרב ותלמידיו, חברי תנועת האומה, איומים צבאיים אלה לא נוצרו ללא סיבה טובה. לתפיסתם, כל איום חיצוני אינו אלא שיקוף של מצב פנימי. אויבנו מאיימים עלינו מבחוץ מפני שאנחנו עצמנו איננו מגובשים ושלמים מבפנים – הן קהילתית והן אינדיבידואלית. צום שלושת הימים אמור היה לאחד את החברה בישראל, להגדיל אהבה בין בניה, ולטהר את תודעתו של כל אחד ואחד מהם. רק שלום שיתחיל מבפנים ימשיך ויתפשט אחר כך בינינו, ולבסוף גם בינינו לבין אויבינו. עבור אנשי 'האומה' היה מדובר ב"אחד מן הצעדים החשובים ביותר של העם היהודי", צעד שיכול למנוע "מלחמה כוללת".

בשיחת טלפון עם הרב אריק נווה, מהבכירים שבין תלמידיו של הרב שיינברגר, הובהרה לי החשיבות שהקהילה תולה בשינוי תודעתי. באופן מאוד דומה לתנועות אחרות בשדה הרוחניות העכשווית, תופסים מקובלי 'האומה' את התודעה האנושית כבעלת השפעה מכרעת על המציאות החומרית. המצב התודעתי מזמן התרחשויות בעולם, ושינויו ממילא ישנה גם את אלה, ולמעשה את מהלך ההיסטוריה כולה. הרעיון הזה חדר בצורה פופולרית לתרבות המערבית סביב מחצית המאה ה-19 עם תנועת ה- New Thought, המשיך גם ב-Christian Science , וסופו בסרטים כגון בליפ, ספרים כגון הסוד, המלצות רוחנו-קפיטליסטיות על איך "למשוך שפע" מהקוסמוס לחשבון הבנק ומני הסברים פסאודו-מדעיים על מכאניקת הקוונטים כהוכחה לכך שהעולם כולו הוא יציר תודעתנו.

הבנתם הניו-אייג'ית של אנשי 'האומה' את היחס בין התודעה לעולם התופעות גוזרת בתורה הבנה מחודשת באשר למשמעות הצום. עבור קהילת 'האומה' צום אינו אמצעי לכפרה וטיהור מחטאים בפני מלך מלכי המלכים. בשונה מהתפיסה הקלאסית של הסיגוף העצמי כאן אנחנו מתבקשים להשתתף בתרגולת רוחנית שאמורה להעביר את תודעתנו מטמורפוזה אלכימית ולהפוך אותנו מבעלי נטיות שליליות לחיוביות. הטרנספורמציה הפנימית בלבנו היא שתשפיע הלאה על העולם כולו.

אבל רגע, זה לא עד כדי כך פשוט. כדי שהשינוי הכללי יתרחש לא מספיק שכמה אלפי יהודים טובים יצומו בגליל. יש צורך במספר גדול הרבה יותר. בקהילת הרב ציפו למאה אלף (בספרות: 100,000) ישראלים שיצטרפו לצום, לא פחות. זו תהיה "מסה קריטית", כלשונם, שתטה את הכף, תמתיק את הדינים ותמנע את הגזרות. לצורך כך הוקם אתר מיוחד שנקרא Restart לאומי (כבר אינו ברשת, אבל דף הפייסבוק קיים), ולכן גם יצאה קריאה מיוחדת ל"אחדות", מילה שנחשבת עבור אנשי 'האומה' כלחש מאגי והגייתה כהתנעה של תהליך מתגלגל המשפיע על רצונם של אנשים ומכוונם אל עבר תיאום מתגבר לכוונתו של הדובר.

באופן מפתיע כל זה לא עזר. בסופו של דבר רק חברי 'האומה' צמו, בתוספת של כאלפיים איש ששמעו על העניין ונדלקו. תחילה חשבו לבטל את המבצע, אולם מאוחר יותר החליטו להמשיך כרגיל ולצום. הדיבור היה שישראל נמצאת בפתחה של שואה, ואין זה הזמן לסגת ממהלכים רוחניים נועזים.

קבלה ונאו-קבלה

קהילת 'האומה', שמרכזה בישוב אור הגנוז אשר ליד צפת, היא קהילת מקובלים מודרנית הרואה ברב יהודה לייב אשלג (1884-1954) את אביה הרוחני. הרב אשלג, מהמקובלים החשובים של המאה העשרים, הציג פרשנות מודרנית לקבלת האר"י המשלבת רעיונות מרקסיסטים ותובנות רוחניות-פסיכולוגיות. לדידו של אשלג התממשותה של הגאולה השלמה כרוכה בצורה מהותית בקבלתם של ערכי השוויון, הרעות והערבות ההדדית בין בני האדם, ובהפיכתו של כל פרט ליצור נטול אגו הדואג ראשית כל לזולתו. המעבר מחיים אגוצנטרים לקיום אלטרואיסטי יכול להתרחש רק על ידי הפצת חכמת הקבלה ולימודה ברבים. הטרנספורמציה הפנימית בלב כל פרט ופרט תביא ממילא לרבולוציה גלובלית שתשיק עידן חדש של שלום ואחווה.

הפריחה הנאו-קבלית של ימינו מתפרנסת היטב מתורתו של הרב אשלג. המרכז לקבלה של הרב פיליפ ברג, המצליח מאוד בארה"ב (בין תלמידותיו מוזכרת תמיד מדונה), מלמד גרסה דלת-קלוריות של תורת אשלג, כמו גם תנועת בני ברוך ("קבלה לעם") בראשות הרב מיכאל לייטמן, ותנועות הבת שלה, הערבות ומתחברים, שפועלות בשמה (אך ללא ציון שמה). באגף היותר שמרני של ממשיכי אשלג נמצאת קהילת 'האומה' הנ"ל, כמו גם תנועת הסולם של הרב אדם סיני. למעשה אפשר לומר שלבד מהרב קוק לא היה מקובל ששמו נישא על שפתי ההמונים יותר מאשר הרב אשלג.

אבל עד כמה נשיאת שמו נאמנה למורשתו? לא קשה לנחש שיש יריבות, בדרגות שונות, בין הקבוצות המלמדות את תורתו של אשלג. אלה מאשימים את אלה בדלדולה של תורתו, בהוצאתה מהקשרה המסורתי, ואילו האחרים עונים בהאשמות על עיכוב הגאולה על ידי קשירתה של התורה המהפכנית של הרב הגדול באזיקי הקפדנות ההלכתית. כל צד מתעקש שהוא הוא ממשיכו המובהק של הרב אשלג, שקבלתו היא קבלת אשלג המקורית והאמיתית.

קבלה המשכית, קבלה שאינה המשכית

אין זה מתפקידם של אקדמאים לקבוע מהי קבלה "אותנטית" ומה אינה. זהו תפקידם של רבנים. אולם מחקר הדתות בזמננו בהחלט מנסה לקבוע אילו תמורות עברו על המסורות הדתיות הותיקות במעברן אל העידן המודרני. אין שום ספק שקבלתו של הרב לייטמן שונה מקבלתו של הרב שיינברגר, והבהרת ההבדלים, אפיונם וחקירת הסיבות להם הן מלאכות שנדרשות מחוקרים של התחום.

לפני חודשים ספורים יצא ספר המקבץ בתוכו מאמרים על הרוחניות העכשווית, אשר אחד מהם נוגע בנושא. הספר, After Spirituality: Studies in Mystical Traditions מציג מאמר* משל פרופ' יהונתן גארב, מהאוניברסיטה העברית (גארב גם ערך את הספר, יחד עם פרופ' פיליפ וקסלר). במאמרו מנסה גארב לעמוד על הדומה והשונה בין "קבלה קלאסית" ו"קבלה בת זמננו". המונח הראשון מתייחס לקבלת צפת (המאה ה-16) ולפיתוחיה על ידי גדולי החסידים והמתנגדים (המאה ה-18). המונח השני מתייחס למכלול הרבגוני של התנועות הקבליות שאנו רואים סביבנו. בתוך מכלול זה מבחין גארב בין קבלה "המשכית", לבין קבלה ש"אינה המשכית", דהיינו קבלה הממשיכה פחות או יותר בנתיב המקובל, או דווקא סוללת דרכים קבליות חדשות.

גארב נותן בהן סימנים. על פיו ניתן להבחין בין קבלה המשכית לשאינה על פי שישה קריטריונים: ראשית, ההתייחסות שלה למקובלי עבר, שיכולה להתממש כעיסוק האינטנסיבי בפרשנות כתביהם או על ידי הניסיון לחיות בדרכם. שנית, על פי הקשר שלה לענפים אחרים בחיים היהודיים המסורתיים, כגון ההלכה, המוסר, ההגות, מסורת המנהגים החיה וכו'. שלישית, יש לבדוק עד כמה הקבלה העכשווית קשורה לשדות שיח שאינם יהודיים מסורתיים, כגון הפסיכולוגיה, הלאומיות, שיח זכויות האזרח, וכדומה. מובן שקשר אמיץ אל אלה ירחיק אותה מה"המשכיות" ויקרבה לחוסר "המשכיות".

רביעית, יש לעמוד על המידה בה מודגש תרגול הייחודים והכוונות של הקבלה הקלאסית. מערך הייחודים והכוונות פותח בצורה עצומה בקבלת האר"י, ובמסגרתו פעולות של המקובל, ובעיקר מצוותיו ותפילותיו, שימשו כמצע שעל גבו ובעזרתו משפיעים על האלוהות. לעומת זאת כיום מרובות התרגולות קבליות שאינן קשורות למצוות (תרגילי נשימה, התבודדות ביער וכו'). חמישית, מידת האזוטריות שבתורה הקבלית: האם היא פתוחה לחלוטין ונטולת כל מימד סודי? אם כן, מדובר בשינוי ממה שהיה נהוג בעבר. ושישית, המידה בה התורה הקבלית מתייחסת לאירועים היסטוריים עכשוויים. התייחסות אל אלה מהווה אינדיקציה לקבלה שאינה המשכית, משום שהקבלה הקלאסית לא נהגה כן, ואילו כאן מעורבת תודעה מודרנית, התופסת את ה"היסטוריות" של הרגע.

מקובלים רלוונטים, מקובלים שאינם רלוונטים

על פי הקריטריונים האלה אפשר לשרטט מנעד של חוסר המשכיות בקרב ממשיכי הרב אשלג. ראשית, הרב עצמו, שכבר הוא היה מקובל "לא המשכי", משום שהתעניין בקומוניזם, לאומיות, במדע המודרני ובהקמתה של מדינת ישראל. ממשיכיו הנוכחיים, כגון קהילת 'האומה', גם הם בברור חורגים מתחומי הקבלה ההמשכית בכך שהם מודאגים מהמצב הגיאו-פוליטי הנוכחי של מדינת ישראל. עם זאת, בהיותם, כמו הרב אשלג, שומרי מצוות אדוקים, יש להם עדיין קשר אמיץ עם הקבלה הקלאסית. בקצה המרוחק יותר של הקבלה הלא-המשכית נוכל למצוא תנועות כגון 'בני ברוך' או 'המרכז לקבלה', שההלכה עבורם היא לא יותר מאשר שדה סימבולי, ואשר בתורותיהם ניתן למצוא מגוון רחב של מקורות לא-יהודיים בני זמננו.

אין בדברים אלה כל ניסיון לשיפוט איכותי של הזרמים השונים הללו, גם אם ברור שקשה לנו שלא להגיע לכך. העידן המודרני מתאפיין באופן מובהק בתמורות תרבותיות חדות ועמוקות, וממילא מקובלים מודרניים לא יכולים שלא להיות מושפעים מהן – ויש שיאמרו: בצדק. דווקא ההבנה שעל פי הקריטריונים שמציג גארב גם הרב אשלג עצמו, כמו גם הרב קוק, היו מקובלים לא-המשכיים אמורה לרמוז לנו שהחריגה מהקבלה הקלאסית היא כמעט בלתי נמנעת, בוודאי אם ברצוננו להישאר רלוונטים. ואכן, אילו תורות קבליות משפיעות בזמן הזה כתורותיהם של הרבנים אשלג וקוק? אולי תורת חב"ד, שגם היא, בהתגלמותה הנוכחית, מהווה בברור קבלה לא-המשכית. הלא-המשכי הוא סימנה של המודרנה, ותודעתנו המודרנית דורשת קבלה לא-המשכית.

ולבסוף, יש גם לזכור שקבלה לא-המשכית פשוט עובדת: השואה לה ציפו אנשי 'האומה' היתה אמורה להתרחש לפני שבועיים. הצום מנע את הגזרה. בדוק ומנוסה.

סתם

—

* Jonathan Garb, "Contemporary  Kabbalah and Classical Kabbalah: Breaks and Continuities", After Spirituality: Studies in Mystical Traditions , ed. Philip Wexler & Jonathan Garb, Peter Land, New York, 2012

הודעה: החל מה-22 לאפריל אנחה קורס קצר על מדיטציה יהודית במרכז נווה שכטר היפהפה אשר בנווה צדק בתל-אביב – יפו. ההרשמה נפתחה, הפרטים באתר ובפלייר שכאן.

הלוויתו של הרב פרופ' דוד הרטמן יצאה אתמול, בצהרי היום אשר בבוקרו נעצרו עשר נשים בעוון תפילה בטלית בכותל. המעצר היווה סיום לא נעים לבוקר משמח ביותר, בו את רחבת הכותל גדשו עשרות רבות של תומכים (ולא מעט עיתונאים), ביניהם כמה מן הצנחנים ששחררו את הכותל במלחמת ששת הימים. כדברי אחד מהם, יצחק יפעת, הם הגיעו כדי "לשחרר את הכותל שוב", והפעם מהממסד החרדי-אורתודוקסי האנטי-דמוקרטי שהשתלט עליו. מעולם לא זכו נשות הכותל לתמיכה ציבורית כה רחבה, ומעולם לא היו עד כדי כך קרובות לקונצנזוס. דוד הרטמן היה שמח לדעת שרבים כל כך הולכים בדרך אותה התחיל לפרוץ לפני ארבעים שנה, כשעלה לארץ אחרי אותה מלחמה.

הרטמן אמנם למד בצעירותו בישיבת לייקווד הליטאית בניו-יורק, אולם מאוחר יותר הפך לאחד מתלמידיו המובהקים של הרב יוסף דב סולובייצ'יק, שגם הסמיכו לרבנות. בשונה מרבו הוא עלה, בתור ציוני נלהב, לארץ, והקים בירושלים את מכון שלום הרטמן, על שם אביו. עם השנים הוא קנה לו שם כמומחה להגות הרמב"ם וכן כהוגה חשוב המתייחס לחזית ההתמודדות של המסורת ההלכתית עם אתגרי החשיבה המודרנית. הוא הצביע על כך שניתן לתפוס את מערכת היחסים של האדם עם אלוהיו לא רק כציות מושלם לסט של ציוויים שמימיים, אלא גם כמסגרת של דיאלוג מתמיד, עמוק ואינטימי. בעוד שהכיוון הראשון מיוצג בבירור על ידי האב-טיפוס המיתי של העקדה, השני נמשך מתוך הפולמוס שמקיים אברהם עם האל לגבי גורלה של סדום. שני המודלים האמוניים הללו קבועים בחייו של היהודי הראשון, וכל הכרעה ביניהם היא ממילא בחירה שלנו.

הרטמן בחר בדיאלוג. עם השנים דעותיו הפכו ליברליות יותר, והוא נחשב לסמן שמאלי מאוד באורתודוקסיה המודרנית. בספריו האחרונים הוא חורג במפורש מדעתו של רבו. בעוד שסולובייצ'יק עמד על נבדלותה ושלמותה של ההלכה כפי שהיא, ועל היכולת שלנו לגזור מתוכה עצמה, באופן כמעט מתמטי, פסיקות לגבי המציאות, הרטמן הדגיש שעלינו להיות קשובים יותר לעולם לפני שאנחנו כופים עליו הלכה. הפריעו לו לא רק חריגות ברורות מהמציאות הפשוטה (כגון הקביעה ההלכתית שאישה שהתגיירה אינה יכולה להתחתן עם כהן, מפני שהיא חשודה בזנות), אלא אף יותר מכך הסבל הנגרם לפרטים אשר עיוורונה של ההלכה למצוקתם כולא אותם בדרך ללא מוצא.

מתוך השנים הבודדות שלמדתי הוראה במכון הרטמן נחרתו בזיכרוני צעקותיו (ממש כך) כשהיה מגיע לדבר על מסורבות גט או עגונות. הוא היה משוכנע באופן חד משמעי שיש לפתור את מוקדי הכאב האלה בצורה מהירה, וזעם על רבנים שהסבירו לו שחוסר יכולתם להתיר את הקשרים הסבוכים במקרים כאלו היא ה"עקדה" שלהם. "אותן נשים נשארות במצוקתן, והם עוברים עקדה?!?" כאן ניכרת אותה חובה שראה בקיום דיאלוג נוקב – גם אם מתוך יראה – עם האל, על פני הכניעה התמימה (או המיתממת) להלכה במצבה הנוכחי. עומק עבודת ה' של היהודי אינו מתגלה, על פי הרטמן, בציות עיוור, אלא דווקא בבחינה מודעת ומתמדת של יחסו עם המסורת ועם האל, במימוש יכולתו לבחור ולהכריע מתוך חירות ואחריות. דוד הרטמן היה מאמין גדול באלוהים, אולם לא פחות מכך מאמין גדול באדם, והגותו מוקדשת להעצמתו ולעידודו לקחת אחריות על עולמו, החילוני והדתי.

השיעורים איתו היו תמיד מסעירים, ולא רק בגלל הנושאים שעסקנו בהם. הוא עצמו היה מתענג על הויכוח והפלפול, היה מתגרה בנו כדי שנחלוק עליו ונתעמת איתו, היה המרוצה ביותר מכל חיכוך המוליד הפרייה הדדית ופריצת דרך. החתירה אל האמת היתה בנפשו, ושוב ושוב היה מצטט את מסכת יומא בה קבעו החכמים שהנביאים השונים לא תיארו את האל כ"גיבור" או "נורא" משום שבימיהם, ימי החורבן, לא ראו לפניהם את גבורתו ונוראותו. "מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמיתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו". חותמתו של הקב"ה אמת, ואין טעם לזייף מלפניו.

דוד הרטמן עלה לארץ משום שהיה משוכנע שנוצרת כאן יהדות חדשה, יהדות ארץ-ישראלית שפורצת את מוגבלויות הגלות. הוא התאכזב לגלות שאותה יהדות חדשה הקדישה את כל אונה, החל משנות השבעים, להתיישבות בשטחי יהודה ושומרון תוך התעלמות מזכויות האוכלוסייה הפלסטינית. עם השנים הצער שלו על מצב היהדות הדתית הארץ העמיק, והוא עשה ככל שביכולתו להציע אלטרנטיבה שעל פי דעתו לא מתכחשת למציאות, לא מתנתקת מהעולם. 'מכון שלום הרטמן' שייסד על שם אביו הפך בעשרים השנים האחרונות למרכז אינטלקטואלי שוקק, המכנס תחת כנפיו יהודים מכל הזרמים (ואף כמה לא-יהודים), מוציא לאור ספרי מחקר והגות ומחנך דור חדש של יהודים, הן בבתי הספר המסונפים אליו, והן בסדנאות ושיעורים שהוא העביר לרבבות שעברו בין שעריו. אין לי ספק שחלקים מהתחייה הפלורליסטית של הזמן הזה חייבים את קיומם למכון ולאנשיו. ברור לי שהתהודה הרבה שקיבלה עליית הנשים המתפללות לכותל ביום הלוויתו היא בחלקה בזכותו. היא, בין השאר, ההמשך לשליחותו.

סתם

—

פורסם באתר אבי חי

לרב דוד סתיו יש סיכויים טובים מאוד להיות הרב הראשי האשכנזי בעשר השנים הבאות. ח"כ הרב (בקרוב השר) שי פירון הוא ידיד אישי שלו, ועניין בחירתו, בעוד חודשים מעטים, יעלה במגעים הקואליציוניים. מכיוונם של החרדים המועמד הרצוי הוא הרב דוד לאו, בנו של הרב ישראל מאיר לאו המוכר היטב, אולם כוחם בכנסת מוגבל כעת כידוע. על נפתלי בנט מופעלים לחצים מצד האגפים היותר חרד"ליים בתנועתו להריץ רב שמתאים להם יותר (יצחק דוד גרוסמן, אליעזר איגרא, יעקב שפירא), ונאחל לו שיעמוד בהם. בנוסף, בימים אלה מתקיים קמפיין פרסומי למען סתיו, שמבטיח שהוא יהיה "הרב של כולנו". הציבור אמנם לא בוחר ברבו הראשי (קצת על הדרך בה בוחרים רב ראשי כאן), אבל יש בזה אולי אינדיקציה למה שלפני הבחירות אהבו לכנות "מגמה".

אפתח בעמדתי: אני מעוניין שהרב סתיו יבחר לתפקיד הרב הראשי האשכנזי. עם כל חסרונותיו מבחינת ההשקפה האזרחית והדתית שלי, הוא כנראה טוב יותר מכל המועמדים האחרים, ומחלקם בהפרש ניכר. אני גם מעוניין שהרבנות הראשית תמשיך להתקיים (הסברתי כאן למה), וגם זאת למרות שלכאורה התמוטטותה תביא לעלייה מהירה בחופש הדת. אני מאמין שאנחנו בדרך לחופש דת (לפחות בענייני נישואים) בכל מקרה, וגם אם כהונתו של הרב סתיו תאריך את חיי הרבנות, היא לא תצליח לעצור את ההתפתחות לכיוון הזה.

ביום שישי האחרון בבוקר נפגשתי לשיחה עם הרב סתיו, לאחר שהוא הזמין אותי בנדיבות למשרדו בבניין מועצת שוהם. הפגישה היתה לצורך בירור השקפותיו בעניינים שונים, ואני מודה לרב מאוד על הנכונות לדבר. עם כל זאת, שיחתי איתו שמובאת להלן השביעה אותי אכזבה רבה באשר לעמדותיו. לא מכיוון שהוא אורתודוקסי. העניין הזה היה ידוע לי לפני שנפגשנו. הבעיה היא אחרת, ואסכם אותה בקצרה אחרי הראיון, משום שאיני רוצה ליצור אצלכם הקוראים דעה קדומה לפני שאתם מתרשמים בעצמכם.

להלן תמלול מרבית השיחה שהתנהלה בינינו (דילגתי על כמה כפילויות של עלפה וכמה אנקדוטות). בשיחתנו התרכזנו בענייני חופה וקידושין. היתה לנו חצי שעה בלבד לדבר, ולצערי לא הספקנו לגעת בנושאי גיור, כשרות, קבורה, להט"בים, רפורמים וקונסרבטיבים. עניינינו היה באפשרות לחתונה אזרחית, וניגשנו מיד לעניין. אחרי שהרב סתיו אמר שאין לו מה להסתיר, משום שכל מה שיתגלה הוא שהרב סתיו הוא שומר תורה ומצוות, שאלתי:

—

פרסיקו: אז הרב סתיו שומר תורה ומצוות, אבל האם הוא מאפשר ליהודים שאינם שומרים תורה ומצוות להתחתן כדרכם, כדעתם, כהוויתם? האם תהיה מוכן לנישואים אזרחיים בישראל?

הרב סתיו: לא. אני מתנגד לחתונה אזרחית. אני מתנגד לחתונה אזרחית לא בגלל שאני רוצה לכוף את החילוני להתחתן כדת משה וישראל. שהרי אם זו הסיבה, הוא ממילא חי עם בת זוגו כמה שנים לפני כן, שלא כדת משה וישראל. אני מתנגד לנישואים אזרחיים מהסיבה הפשוטה שבמדינת ישראל, ביום שבו יהיו נישואים אזרחיים, המרקם החברתי ילך ויפרם לחלוטין. התוצאה של זה תהיה שבתהליך של שנים יווצרו כאן שנים-שלושה עמים, לא מבחינה תרבותית, אלא שנים שלושה עמים הלכתיים שונים. ואת זה אני מנסה לעצור.

פרסיקו: הבעיה היא עניין הממזרות?

הרב סתיו: לא, בכלל לא. הבעיה שלי היא בכלל לא ממזרות. המרכיב המרכזי שגורם לכך שהעולה מרוסיה ירצה להוכיח שהוא יהודי, זה מפני שהוא יודע שהוא צריך להתחתן כאן חתונה דתית. צריך להבין: במדינת ישראל של היום חיים למעלה ממיליון ורבע בני אדם שטעונים הוכחת יהדות.

פרסיקו: עולי ברית המועצות לשעבר?

הרב סתיו: עולי ברית המועצות, ועולי ארצות הברית, ועולי דרום-אמריקה – כל מי שעלה לארץ אחרי 1990 צריך הוכחת יהדות. בהגדרה.

פרסיקו: מה קרה ב-1990?

הרב סתיו: נפרצו השערים, הפרסטרויקה, ותעשיית הזיופים מברית המועצות החלה לשגשג. הרבה אנשים טענו שהם יהודים [כדי לעלות לישראל] והם לא יהודים.

פרסיקו: על פי ההלכה האורתודוקסית.

הרב סתיו: על פי ההלכה האורתודוקסית. וגם לא, כי הם זיפו מסמכים. כלומר יש פער בין חוק השבות לבין ההלכה האורתודוקסית, ויש פער בין המציאות לבין חוק השבות. […] ואז באה הרבנות ואמרה: אנחנו רוצים שתוכיח יהדות. וזה תהליך לא פשוט. זה לפעמים גם מעליב ומשפיל אדם שגדל כיהודי, ופתאום אומרים לו: תוכיח.

פרסיקו: ולפעמים הוא גם לא יכול בכלל להוכיח.

הרב סתיו: לא 'לפעמים הוא לא יכול להוכיח'. בדרך כלל הוא לא יכול. למה? כי המסמכים המרכזיים שמוכיחים יהדות של אדם הם או תעודת נישואים של ההורים או כתובה של ההורים.

פרסיקו: אבל בברית המועצות לא התחתנו ככה.

הרב סתיו: בברית המועצות לא התחתנו ככה. אז הוא תקוע. על רקע התקיעות הזאת 'צהר' הקימה מחלקה שנקראת "מחלקת שורשים" לפני כמה שנים. ועניינה לעזור לאנשים להוכיח יהדות. וככה ברוך ה' אנחנו עוזרים לאלפים. נניח שיהיו נישואים אזרחיים בישראל, מה מידת המוטיבציה של אותם מיליון ורבע אנשים להוכיח את יהדותם? אפסית.

פרסיקו: אז הם יהיו חייבים להוכיח שהם יהודים כדי להתחתן דרך הרבנות?

הרב סתיו: כן, כי צריך להבין את המשמעות של מה שיקרה אחרת. המשמעות היא שיהיו לנו כאן בישראל בעוד 10-12 שנים שניים שלושה מיליון ישראלים שהם גויים. והמשמעות היא שכולם יתחברו עם כולם ויש לך התבוללות.

פרסיקו: אם זאת הבעיה מבחינתך, אפשר לגייר אותם. הרב בן-נון הציע איזשהו סוג של גיור כולל, המוני.

הרב סתיו: עזוב אותי מהמצאות שאני לא מכיר אותן, לא מבין אותן, והן שייכות לעולם התנ"ך ולא שייכות לעולם ההלכה.

פרסיקו: בסדר. בכל מקרה, אני חושב שיש כאן מידה מסויימת של היתממות מצדך. שהרי כבר היום מי שרוצה לא להתחתן דרך הרבנות מצליח. נוסעים לפראג, נוסעים לקפריסין. אז בשביל האחוז הקטן שבכל זאת יתאמץ…

הרב סתיו: למה אתה אומר את זה? למה אחוז קטן?

פרסיקו: הרי אתה בעצמך אומר שכבר היום שליש מהחילונים לא מתחתנים ברבנות!

הרב סתיו: נכון, כי אנחנו לא עושים שום דבר בעניין!

פרסיקו: מה צריך לעשות?

הרב סתיו: אני אגיד לך בדיוק מה צריך לעשות. שלושה דברים: 1. להקים מערכת ענקית שתעזור למיליון ורבע יהודים להוכיח את יהדותם. אפשר להגיע ל-70-80% הצלחה.

פרסיקו: על ידי נבירה בכל מני ארכיונים?

הרב סתיו: נכון מאוד. על ידי נבירה, חיטוט, בק.ג.ב., בצלב האדום וכו'. 2. פישוט הליכי הנישואים. פישוט הבירוקרטיה, פתיחת איזורי רישום וכו'. 3. הסכמי קדם נישואים כדי שאנשים לא יפחדו מהנישואים בגלל הגירושים, בהם הרבה פעמים מדובר בתהליכים מאוד פרובלמטיים.

פרסיקו: מה עם חוק הפקעת קידושים?

הרב סתיו: אני לא מסכים לחוק הפקעת קידושים. הלכתית, אני מאוד מפקפק בתקפותו. לא הצלחתי להשתכנע מהמאמרים של הרב ריסקין, שאני מאוד מכבד אותו. מה לעשות, השתכנעתי שר' זלמן נחמיה צודק יותר בנושא הזה, ושאין הפקעת קידושים בלי גט. אני לא קונה את הדבר הזה.

פרסיקו: טוב, נחזור לעניין הקודם.

הרב סתיו: בסדר. תראה תומר, יש אנשים שמאוד דואגים ורוצים לתת מענה לכל בעיה שיכולה לצוץ. אני תמיד אומר: אני לא יכול לתת מענה לכל בעיה. איך אומר הרמב"ם במורה נבוכים? דיברה תורה כנגד הרוב. אני רוצה לפתור את הבעיה של 95%. תמיד יהיה לי אחוז של הומוסקסואלים שאין להם פיתרון, ושל עגונות קיצוניות…

פרסיקו: אבל הרי לא מדובר ב-5%. מדובר בחלקים גדולים מהציבור החילוני, מדובר ב-300-400 אלף של עולים מברית המועצות לשעבר שהם לא יהודים ולא יעזור כלום. מה איתם?

הרב סתיו: הרי כבר היום, אם הם מתחתנים גויים עם גויים הם יכולים.

פרסיקו: ומה אם הם רוצים להתחתן עם יהודים?

הרב סתיו: גויים עם יהודים? שאני אעודד התבוללות בארץ ישראל?!? חס וחלילה.

פרסיקו: אתה לא מעודד שום דבר. אתה נותן לאזרח את זכותו הבסיסית.

הרב סתיו: יפה, אני מבין את הבעיה הזאת. אני מאוד מבין את הבעיה הזאת. אבל אני במדינה יהודית רוצה לעודד…

פרסיקו: רוצה לכפות על האזרחים להתחתן יהודים עם יהודים, גויים עם גויים.

הרב סתיו: אני רוצה לאפשר… תראה, אומר משפט מקדים. אין לי ספק שכפייה דתית במדינת ישראל גובה מחיר כבד מתורת ישראל. אין לי ספק בכך. אין לי ספק שיהודים, כשכופים אותם, הם עקשנים ועושים הפוך. אין לי ספק. ואני גם מכיר את העניין הזה שיום כיפור שלא כופים אותו, וברית מילה שלא כופים אותה – יהודים שומרים על זה. כל זה נכון. אני גם יודע שהרב צבי יהודה [קוק] היה חבר בליגה למניעת כפייה דתית. גם את זה אני יודע. אז אין ספק שזה מחיר.

פרסיקו: זה לא רק מחיר מצד זה שאנשים… אני לא רוצה לומר מתעבים, אבל פחות ופחות אוהבים את הממסד הדתי ואת הדת עצמה. זה לא רק זה. תחשוב על המחיר התיאולוגי מבחינתך: אתה בעצם מודה שהדרך היחידה שבה ניתן לשמור על ההלכה, או על העם היהודי מבחינת ההלכה, היא על ידי הפעלת כוח של המדינה האזרחית, שכופה על האנשים לעשות כפי שההלכה מעוניינת. עד לכאן הגיעה ההלכה בימינו?

הרב סתיו: תן לי לנסח את הדברים שלך בצורה אחרת: יש הסכמה חברתית-לאומית רחבה, שנוצרה עם הקמת המדינה, שמבינה שאנחנו חייבים לעשות הכל כדי לשמר את עתידו של העם היהודי. וברצוננו לא להגיע למצב של התבוללות של 40, 50, 60 אחוז כמו בארצות הברית ובמדינות אירופה, אנחנו רוצים לעשות הכל כדי שיהודים יתחתנו עם יהודים. זאת ההשתדלות שלנו.

פרסיקו: מי זה שלנו? של הרבנות?

הרב סתיו: של עם ישראל. אז תורת ישראל משלמת מחיר כבד. אבל המחיר הוא כדאי, אם אכן אנחנו מצליחים לשמור על עם ישראל כעם אחד.

פרסיקו: אז זהו מצבה של ההלכה בזמננו.

הרב סתיו: האם אתה יודע שכדי לכפות גט השתמשנו בעבר בשוטרים גויים? אז לא נשתמש בשוטרים יהודים כדי לכפות תורה? אני לא מבין את הטיעון – מה, זאת מדינה של הפריץ? זאת מדינה שלי, זאת מדינה של עם ישראל!

פרסיקו: אבל זו סמכות אזרחית. ההלכה לא מסוגלת להתמודד בעצמה עם המצב המודרני, אלא על ידי כפייה בכוח. זה מה שקורה פה.

הרב סתיו: לא ההלכה. עם ישראל.

פרסיקו: אני עם ישראל, ואני בעד נישואים אזרחיים.

הרב סתיו: אתה, אבל אתה לא הריבון. יש כאן 7 מיליון בני אדם, והם בחרו לכנסת, וכנסת ישראל בשישים השנים האחרונות…

פרסיקו: נכון, ואתה תראה שהם גם יבחרו נישואים אזרחיים בהמשך.

הרב סתיו: יבחרו יבחרו. אם זה מה שהעם יחליט, מה אעשה. […] ומה אתה חושב, שתורת ישראל תלך לאיבוד אם העם יחליט אחרת?

פרסיקו: הרי זה מה שאני אומר. אם כן מה הפחד?

הרב סתיו: לא פחד. דאגה. דאגה אמיתית. כשאתה רואה מה קורה בארצות הברית, מי שרואה את ההתבוללות העצומה שם…

פרסיקו: זה לא עניין של תועלת. זה ענין של זכויות בסיסיות. תראה, אתן לך דוגמא אחרת. לא מכיוון של ספק-יהודים שצריכים להוכיח את יהדותם. אני הייתי בשבוע שעבר בחתונה. חתונה של המגזר.

הרב סתיו: דתית אורתודוקסית.

פרסיקו: דתית אורתודוקסית. כיפה סרוגה, הוא קצת דתל"ש, היא שומרת מצוות. עכשיו: היא נתנה לו טבעת תחת החופה, שתי נשים בירכו שתיים משבע הברכות. עכשיו כדי לעשות את זה, הם לא נרשמו ברבנות, וחיתן אותם רב, שאסור לומר את שמו, כי אם הרבנות תשמע על זה היא תתנקם בו. למה הטריקים האלה? מכיוון שהציבור מעוניין בטקס שונה ממה שהרבנות מאשרת.

הרב סתיו: אני רוצה לומר קודם כל דבר כזה: אם אני הייתי יודע על רב, שמחתן מחוץ לרבנות, דהיינו שלא רושם ברבנות… אני חושב שהרב הזה הוא פושע. אין לי מילה עדינה יותר.

פרסיקו: פושע כלפי עתידו של העם היהודי?

הרב סתיו: לא. בראש ובראשונה פושע כנגד עתידם של האיש והאישה האלה. מכיוון שמה יהיה אם הם ירצו חס וחלילה להתגרש, והבעל לא ירצה לתת גט?

פרסיקו: אז הם יעשו הסכם קדם נישואים.

הרב סתיו: ומה זה יעזור?

פרסיקו: יש בית דין אזרחי.

הרב סתיו: ואם הבעל יתכחש לזה?

פרסיקו: טוב, בוא נעזוב את זה. זה עניין טכני. השאלה היא למה יהודים צריכים לעשות כל מני שטיקים כדי להתחתן כפי דעתם ההלכתית והדתית?

הרב סתיו: אני לא מבין אותך. הרי קודם דיברת על זכות אזרחית לא להתחתן דרך הרבנות. זה טיעון אחד עכשיו אתה אומר: אני דווקא כן רוצה מסלול דתי, אלא מה? בדרך שאני רוצה.

פרסיקו: נכון.

הרב סתיו: אז אשאל אותך: הרי בכל מדינה יש נוהל לחתונה אזרחית. למה שהמדינה תקבע לי איך מתחתנים אזרחית? אני רוצה להתחתן אחרת. אני רוצה ככה ולא ככה.

פרסיקו: הרי בכל מדינה גם יש נוהל לקבלת תעודת רופא או רישיון נהיגה. רק שיש הבדל מהותי בין ענייני דת לעניינים אזרחיים. חופש דת אמור להיות משהו מובן מאליו בדמוקרטיה. נאמר אני רפורמי. רוצה להתחתן רפורמית. תן לי להתחתן רפורמית, מה אתה כופה עלי את האורתודוקסיה שלך? או הזוג שהזכרתי. הם רוצים שנשים תברכנה ושהיא תתן לו טבעת תחת החופה. כמובן שזכותך, הרב דוד סתיו, לא לחתן אותם. אבל אם היא מצאה רב שמוכן לחתן אותם כמו שהיא, זה אפשרי?

הרב סתיו: לא. ולמה לא? אנסח את זה באופן הבא: אפשר להתווכח אם ראוי שהחוק הדתי יעוגן בחוק האזרחי. אבל ברגע שקבענו שכן, אז יש כללים איך עושים חופה וכו'.

פרסיקו: כן, כך נקבע, אבל אנחנו מנסים לחשוב מחדש על העניין.

הרב סתיו: אז אני חוזר למה שאמרתי: חוק הנישואים הוא חוק בעייתי, אבל הוא חוק הכרחי. בעיני הוא הסכר האחרון לפני התבוללות בישראל. אפשר להתווכח על זה. אפשר לומר שזה לא מצליח ממילא לעצור התבוללות, ואפשר לומר לי, מי אתה תקבע שבשביל לעצור התבוללות…

פרסיקו: רומסים זכויות אזרח.

הרב סתיו: רומסים זכויות אזרח. אפשר לתקוף את דברי משני כיוונים, וזה לגיטימי. אבל זאת עמדתי. אני חושב שהמטרה מושגת – לצערי לא מספיק – ואני חושב שמניעת התבוללות מצדיקה רמיסת זכויות אזרח מסויימות. אני מסכים לדבר אחד: אם העסק [=הרבנות] ימשיך להתנהל כמו שהוא מתנהל עכשיו, מדינת ישראל תצביע ברגליים, מספרי הנישאים בחוץ-לארץ ילכו ויגדלו, ונמצא את עצמנו במצב שבו רוב עם ישראל מתחתן בקפריסין, דבר שמבחינתי יהיה קטסטרופה, ואז באמת החוק הזה יהיה חסר משמעות. נכון לרגע זה אני נאבק בזה. אני מרגיש הרבה פעמים כמו הילד [ההולנדי] על הסכר. אז אני מסכים לדבר אחד: שמי שרוצה הפרדת דת ממדינה, ומי שרוצה שיהיו בארץ יותר ויותר נישואים אזרחיים, צריך לתמוך בממסד חרדי.

פרסיקו: ומה עם אותו זוג שהייתי בחתונתם לפני שבוע? זוג כזה, בעוד שנתיים, חמש שנים, אתה אם ירצה ה' תהיה הרב הראשי, הם יעשו אותו דבר. הם לא יתחתנו ברבנות.

הרב סתיו: אני מניח שאתה לא צודק. אני מניח שככל שהם יראו שהרבנות רוצה לחבק, רוצה להאיר פנים, רוצה לפתור בעיות, הם יסכימו [להתחתן ברבנות]. אדם יהיה מוכן לוותר על אירוע כזה או על טקס כזה, או על מרכיב מסויים בטקס, משום שהוא יגיד: זאת התורה המשותפת של כולנו, ואני מוכן לוותר על משהו בשביל המשותף הרחב יותר.

פרסיקו: טוב. שאלה אחרונה: מה עם התוכנית לתיקון שירותי הדת של 'נאמני תורה ועבודה'?

הרב סתיו: אני ישבתי איתם. התוכנית שלהם מאוד מאוד מורכבת, ואני לא מכיר אותה לפרטיה, אז אני אומר את דברי בהסתייגות. ברמה העקרונית, אני מאוד בעד רבנות קהילתית. אבל התוכנית שלהם הרבה יותר מורכבת. לתת לקהילות את הכוח שלהן – בבקשה. אם הכוונה היא לערב את תושבי הערים בבחירת רבני השכונות, אני מאוד בעד. אבל אם זה אומר שכל קבוצה בישראל תקבע איך היא תתחתן – עיין מה שאמרתי לפני כמה דקות. לזה אני לא יכול להסכים.

פרסיקו: תודה רבה.

—

זאת השיחה. אז למה התאכזבתי מעמדותיו של הרב סתיו? התאכזבתי ממה שלדעתי מסמן חוסר הכרה מצדו של סתיו במציאות הנוכחית, וחוסר רצון מצדו להביא את ההלכה להתמודדות עם המציאות הנוכחית. כלומר יש כאן שתי רמות של חציצה בין התורה על פי הרב סתיו למציאות: ראשית, היא לא מכירה אותה. שנית, היא לא מפנימה אותה.

לדעתי הרב סתיו חי עדיין בשנות התשעים, אולי קודם, ומאמין שה"סטטוס-קוו" המפורסם בענייני דת ומדינה עדיין רלוונטי. הוא מאמין שרוב העם מעוניין לשמור על ההסדר שבו "הדתיים" מספקים שירותי דת ל"חילונים", ובתמורה החילונים שותקים כשמעליבים אותם או את האינטליגנציה שלהם. עיכוב גט, חליצה, חופה לא שוויונית, יחס מחפיר למיעוטים – את כל אלה החילונים אמורים לבלוע פשוט מפני שהם כל כך רוצים שנהיה "עם אחד" (וואטאבר דט מינז).

(אגב, את הגישה הזאת בדיוק אכן מבטא מי שעומד מאחורי המודעות הקוראות לתמיכה ברב סתיו, איש העסקים ערן רולס. רולס מחבב מאוד את האורתודוקסיה ומגדיר עצמו כאחד מ"הכיפות השקופות". גישתו היא כאמור אותה נרצעות פותה בפני כל מי עושה רושם של דוס חביב, או בישראלית מצויה: 'וואלק אני לא מבין כלום ביהדות, אבל לך יש כיפה וזקן אז תהיה נחמד אלי ותאמר לי מה לעשות'.)

הרב סתיו לדעתי לא מבין שבשני העשורים האחרונים התרחשו בישראל שני תהליכים מקיפים ומשלימים. האחד, חילונים התחילו יותר ויותר ללמוד יהדות, להתקרב אל המסורת, להתעניין בגיבוש משמעות וזהות ממורשת אבותיהם. שניים, שומרי מצוות התחילו יותר ויותר להיפתח לעולם החילוני-פוסטמודרני-קפיטליסטי-אקספרסיביסטי.

בניגוד למה שכל מי שלמד במרכז-הרב תוכנת לחשוב, ההתקרבות של החילונים למסורת אינה התקרבות שלהם לאורתודוקסיה. לפעמים זה אכן מה שקורה, ויש לנו חזרה בתשובה כפי שהכרנו בעבר. אבל פעמים רבות דווקא הלימוד והעניין במקורות מגלה לחילוני ה"מתחזק" שיש שבעים פנים לתורה. שהאורתודוקסיה אינה הדרך היחידה (או בכלל, שאין ממילא "אורתודוקסיה", אלא זרמים וגוונים רבים ושונים). הוא מעצב לו יהדות כראות עיניו, והוא בכל מקרה לא זונח את הערכים הליברלים והפמיניסטים שגדל עליהם.

מנגד, תמונת ראי: אותה תנועה מהעולם הדתי החוצה לא פשוט מייצרת "חילונים", אלא מנעד רחב של מה שניתן לכנות דתיים-לייט-לכתחילה, דהיינו שומרי מצוות שמרגישים לגיטימציה מלאה לעצב לפחות מקצת מהמסגרת שלהם בעצמם. בנוסף, הולך ומתגבש זרם של דתל"שים, שמרגישים עצמם קרובים למסורת ומעוניינים להמשיך להרגיש כך. גם אלה וגם אלה מייצרים תופעות יהודיות שאינן אורתודוקסיות במובן הצר של המילה.

לטעמי הרב סתיו לא מודע להיקף של התופעות האלה, או חושב בטעות שאם רק תהיה הרבנות חייכנית יותר, הרי שהבנים והבנות התועים האלה (מבחינתו) ימהרו להיכנס תחת סינורה המגונן. אבל האמת היא שגם אם הרב סתיו יהיה הרב הראשי, וגם אם הוא יערוך רפורמה בשירותי הדת, כולל בבתי הדין הרבניים (אתגר עצום בפני עצמו, שלא הייתי מטפח לגביו יותר מדי תקוות), עדיין יהיו רבים שיהיו מעוניינים להתחתן כפי שהם מאמינים שמכבד אותם ואת עבודת ה' שלהם.

כל זה בלי לומר מילה על המוני חילונים (אתאיסטים, ליברלים ואחרים) שלא יסכימו בכל מקרה להתחתן בטקס דתי מסורתי. וכל זה בלי לומר מילה על הרעיון השערורייתי שלפיו נחזיק כבני ערובה מעל מיליון בני אדם ספק-יהודים, ולא ניתן להם להתחתן אזרחית, על מנת ללחוץ עליהם לחפש את שורשיהם היהודיים, וזאת רק כדי שחלק מהציבור היהודי שאכפת לו מזה יוכל להירגע שלא תהיה "התבוללות" בין ישראלים לישראלים. מפאת כבודו של הרב סתיו לא אשתמש בכל המילים הבוטות שעומדות בקצות אצבעותי המקלידות באשר לרעיון ה…. נו, הזה.

ובכלל, איך נראית היהדות על פי הרב סתיו? מבחינה דתית, הרי זו דת שמסוגלת לשרוד אך ורק אם היא כופה את עצמה על מיליון ורבע ספק-יהודים ועל עוד מספר כפול של חילונים, ושוללת מהם זכויות יסוד. ומבחינה לאומית? לא הגענו אל זה, אבל ייתכן שהרב חושב, כמו רבים כיום, שכלאום היהודים מסוגלים לשרוד אך ורק אם הם כופים את עצמם על שלושה מיליון פלסטינים, ושוללים מהם זכויות יסוד. מסתבר שכך נראה עם סגולה.

לא אאריך עוד על עניינים אלה, למרות שיש הרבה מה לומר לגביהם. בינתיים אאחל בהצלחה לרב סתיו, ושוב אצא בקריאה לרב פירון לא לזנוח את עמדתו באשר לאיפשור נישואים אזרחיים. מעבר לזה שזה יעשה לרבנות רק טוב, זאת פשוט זכות בסיסית ואלמנטרית.

סתם

—

מחר בערב ארצה בקהילת יהונתן שבהוד השרון על סיפור 'ארבעה שנכנסו בפרדס'. פרטים כאן.

לפני כעשרה ימים נפגשתי עם הח"כ לעתיד משה פייגלין לדיון פומבי. מר פייגלין עצמו הציע את האפשרות הזאת בתגובה למאמרי האחרון על השקפתו, חברה בתנועתו יזמה את האירוע, ואני נעניתי ליוזמה בשמחה. מטרת המפגש (שהתקיים בבית 'מנהיגות יהודית' בירושלים) היתה להבהיר את עמדותיו של פייגלין באשר לדמוקרטיה והמדינה היהודית, ואני חושב שאכן הובהרו כמה דברים. הדיון היה בסך הכל קולח וענייני, ונאמרו בו כמה דברים מעניינים לדעתי, גם אם לא העמקנו יותר מדי. למעוניינים, כאן אפשר לשמוע את ההקלטה כולה, והנה הקובץ ב-mp3 להורדה. להלן כמה ציטוטים מרכזיים מהדו-שיח בינינו. אבקש להבהיר כמה מעמדותיו של פייגלין מתוכם.

1.

פרסיקו: הסעיף הראשון בתקנון 'מנהיגות יהודית' מדבר על "הקמת משטר יהודי ממלכתי". האם הכוונה למלוכה?
פייגלין: לא.
פרסיקו: אז איך פועל המשטר הזה, שהוא יהודי וחירותי לטעמך?
[פייגלין מדבר על בחירות אזוריות]
פרסיקו: מה המסגרת? ראש ממשלה שולט על ישראל?
פייגלין: כן.
פרסיקו: ויש לו כנסת?
פייגלין: כן.
פרסיקו: כלומר זה כמו היום בעצם.
פייגלין: כן. […] שיטת המשטר הקיימת היא לגיטימית לחלוטין בעיני.

בניגוד לכמה וכמה אנשי ימין (אריה אלדד) או ימין-דתי (יהודה עציון, הרב יצחק גינזבורג וחסידיו, ועוד רבים), ובניגוד אף למי שהוא ממקורות יניקתו העיקריים והמוצהרים של פייגלין, שבתי בן דב, פייגלין אינו רוצה מלך לישראל. הדמוקרטיה, בשינויים מסויימים שמיד נגיע אליהם, מקובלת עליו. האם כך חשב תמיד? אולי, אבל אם כן למה הסכים שלשון הסעיף הראשון בתקנון תנועתו יהיה כפי שהוא? העברתי את הדברים לפרופ' מוטי ענברי, מומחה לפונדמנטליזם משיחי יהודי (ראיינתי אותו כאן, ויש לו בלוג). הוא גורס שיש כאן עמדה חדשה:

הנה התחדשות בהשקפת 'מנהיגות יהודית' – הצנעת הרעיון המלוכני, בגדר 'דיה צרה לשעתה'. כלומר, כיוון שפייגלין מודה שאין ליהדות מודל מלוכני שמתאים לעידן המודרני, הם דוחים את ההתעסקות איתו לעידן אחר, שבו רצון האומה ידרוש מלך. בינתיים מסתפקים בדמוקרטיה משודרגת, חירותנית, כשלב ביניים.

2.

פרסיקו: היום במדינת ישראל אזרח ערבי, מוסלמי למשל, לא יכול להתחתן עם אזרחית יהודיה (במדינת ישראל – הוא יכול לנסוע לחו"ל וכו'). זה חוק שמגביל את החרות הפרטית שלו ושלה, נכון? האם אתה בעד לבטל את החוק הזה, או לחוקק חוק אחר?
פייגלין: בעקרון אני לא חושב שהמדינה צריכה לחתן. התפיסה שלי את המדינה לא בדיוק מבינה מה הקשר בין המדינה לנישואין וגירושין. בעיני לא צריכה להיות בעיה לאזרח יהודי ולערביה ללכת למשרד הפנים ולהוציא אישור רשמי לכך שהמדינה מכירה בהם לצורך נושאים טכניים כזוג נשוי. אבל תהיה להם בעיה מול החברה, לא מול המדינה.

פייגלין תומך בנישואים אזרחיים, גם בין יהודים לערבים. חירות הפרט, כך הוא חזר ואמר, חשובה לו מאוד, ואני מאמין לו. יש בחשיבתו קו ליברטניאני מובהק. הוא באמת רוצה כמה שיותר לאפשר חירות לפרט. אבל איך זה משתלב עם החזון הכללי של דמוקרטיה קהילתנית יהודית? הנה למשל:

3.

פרסיקו: אם אתה בעד לגרש את כל מי ש[אינו יהודי ו]אינו מכיר בריבונותו של העם היהודי, אז לאותו אדם לא תהיה חירות פרט, נכון? כי הוא יאבד את ביתו, רכושו, מעמדו, עבודתו. הוא יאבד הרבה דברים.
פייגלין: […] מי שאינו מכיר בריבונותנו על ארצנו הוא למעשה מכריז עלינו מלחמה. ובמלחמה, תתפלא, כמו במלחמה.
פרסיקו: אבל בכל מדינה, גם בארה"ב, יש אזרחים שהממשלה לא מוצאת חן בעיניהם.
פייגלין: שלא מכירים בריבונות של ארה"ב?
פרסיקו: בהחלט.
פייגלין: אז זכותה המלאה של ארה"ב […] או לשים אותו במעצר, מה שאני לא רוצה לעשות, או לפתוח לו את הדלת ולהגיד לו תתכבד ושחרר אותנו…
פרסיקו: זה לא בדיוק "לגרש".
פייגלין: יודע מה, אתה צודק. כשכתבתי את הדברים השתמשתי בלשון פחות דיפלומטית.
פרסיקו: אז אתה מוחק את המילה "לגרש"? זה לא יהיה אקטיבי.
פייגלין: נכון. אני חושב שמי שלא מכיר בריבונותו של עם ישראל על ארצו אין מקומו כאן, וצריך לעודד אותו לחפש את עתידו במקום אחר. אמרתי את זה עכשיו בלשון מספיק דיפלומטית?
פרסיקו: נהדר, אני שמח שאתה מבהיר את הדברים, מפני שאני רוצה לציין שההבדל הוא שבדמוקרטיה האמריקאית הממשל, המשטר בהחלט חושב שזאת זכותו של אותו אדם לשרוף את דגל ארה"ב, להגיד שארה"ב איננה מדינתו, להתנגד לריבונות ארה"ב – למשל אם הוא אינדיאני, להגיד שהשטחים הם דווקא שלו ושאנשי ארה"ב הם כובשים ואכזריים. ארה"ב לא תגרש אותו. ארה"ב חושבת שזאת זכותו. ופה אתה שונה. פה הדמוקרטיה היהודית שונה מזו האמריקאית.
פייגלין: ייתכן. ייתכן שפה הדמוקרטיה היהודית שונה מהדמוקרטיה האמריקאית. יחד עם זאת ההשוואה בין שתי הדוגמאות היא מופרכת. האינדיאנים לא מקימים ארגוני טרור, לא מנסים להקים מדינה משל עצמם, לא מפוצצים אוטובוסים, וכו' וכו'.
פרסיקו: כן, אבל זכויות אינן נגזרת של מעשים.
פייגלין: אתה צודק שהעיקרון כביכול הוא דומה.

מוסלמים ונוצרים לא יהיו אזרחים בדמוקרטיה היהודית של פייגלין. יישמרו זכויות האדם שלהם, אבל הם לא יקבלו זכויות אזרח. בעצם הוא משכלל כאן את תפיסת 'גר תושב' המסורתית. יחד עם זאת פייגלין נסוג בו מכוונתו הקודמת לגרש אותם בכוח. הוא רק יעודד אותם להגר. ומה עם הערבים שכבר היום הינם אזרחי ישראל?

4.

פרסיקו: אותם אזרחים – סליחה, לא אזרחים. אותם פרטים ערבים, מוסלמים, נוצרים, שישארו בארץ ויסכימו לקבל את ריבונות ישראל. ולא יתנגדו אלא להיפך, יהיו בסדר גמור עם זה שישראל היא ריבונית על השטח הזה, גם הם לא יקבלו זכות להצביע לכנסת.
פייגלין: אלה שעדיין אין להם היום.
פרסיקו: גם אלה, אולי גם אלה שיש להם?
פייגלין: אלה שיש להם – יש להם.
פרסיקו: לא תגזול מהם את הזכות.
פייגלין: לא, לא אגזול. אני חושב שזאת היתה טעות לתת להם, שלא יהיה ספק בעניין הזה.
פרסיקו: אז למה בעצם לא לבטל אתה זה?
פייגלין: משום שזה המצב וכו'.
פרסיקו: אני מתפלא לשמוע ממך ריאל-פוליטיק!
פייגלין: יש, יש בהחלט ריאל-פוליטיק.

נראה שפייגלין מתמתן ככל שהוא קרב לכנסת – או לפחות ממתן את מילותיו. כמובן, האזרחים הישראלים-ערבים לא מהווים איום על הכנסת היהודית שפייגלין מבקש לכונן, שכן הם מיעוט. זה לדעתי מה שמאפשר לפייגלין להיות נדיב איתם, וכן לגלות גם מעט ריאל-פוליטיק, לפחות בכל הנוגע לתגובות העולם אם ינסה לשלול את אזרחותם.

5.

פרסיקו: נחזור לריאל-פוליטיק. מה גורם לך לחשוב שאומות העולם יקבלו את זה כמצב נתון?
פייגלין: […] איך אמר בן גוריון? לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים.
פרסיקו: […] גם אחרי סנקציות כלכליות? גם אחרי אמברגו צבאי? אני אתן לך כמה נתונים: 40% מהתמ"ג מקורו ביצוא. כמעט כל הנשק של חיל האוויר שלנו מקורו בארה"ב.
פייגלין: […] עיקר היבוא מארה"ב זה נשק. נשק שאפשר או לפתח כאן בארץ, בדרך כלל באיכות יותר גבוהה, או לקנות במקומות אחרים.
פרסיקו: מטוסי F-35 אפשר לפתח בארץ?
פייגלין: חד משמעית כן.

אני לא מומחה לתעשיות הצבאיות של ישראל, אבל נדמה לי שפייגלין מבצע כאן פסיעה גסה אל תחום ההזיות. פייגלין חושב שאפשר לייצר כאן את כל צרכי חיל האוויר, כולל מטוסים, מסוקים, פצצות וטילים. שפטו אתם אם יש בכך ממש. אגב, פייגלין לאחרונה אמר שהוא רוצה להציע לכל משפחה ערבית ביו"ש חצי מיליון דולר כדי להגר. בתוכנית 'לונדון את קירשנבאום' (2.1.12) חישבו ומצאו שאם כולן תסכמנה, הטרנספר יעלה למשק הישראלי אלפיים מיליארד ש"ח, סכום ששווה בערך לתקציב המדינה לשבע שנים. ריאל-פוליטיק, כאמור.

6.

פייגלין: אני חושב שאנחנו צריכים להקים כאן מדינת מופת, לפתח כאן את חירות הפרט כדוגמא ומופת לעולם כולו. זו מדינה יהודית. אני חושב שההלכות הללו שמופיעות בתורה [כגון האיסור לקושש עצים בשבת – ת.פ.], באמת רלוונטיות באותו מצב שבו יש רוב של 80-90% [שתומך בהן]. הן לא רלוונטיות בלעדיו. […] יש לנו חוק שאנחנו שמים חגורת בטיחות, נכון? חוק מאוד הגיוני ואף אחד לא חולק על זה שזה חוק נצרך וכו'. כשאתה חושב על זה, הרי זה חוק איום ונורא. איזה זכות יש לי להחליט בשבילך אם לשים חגורה או לא לשים חגורה? […] התשובה היחידה שאני הצלחתי למצוא לעצמי לשאלה המהותית הזאת היא שזה כבר עבר את אותו סף של 80-90%. זה לא רוב מזדמן אלא זה חלק מהותי מהתרבות שלנו.
פרסיקו: אני רוצה לחדד איזו נקודה. אנחנו מדברים על איזו תרבות יהודית, שבמצב האולי אוטופי שלה 80-90% מהעם כולם מסכימים לעקרונות הבסיסיים שלה. בתרבות כזאת, אדם שיקושש עצים [בשבת], האם הוא יוצא להורג? כי אם אני לא אשים חגורת בטיחות, עם כל זה שזה נגד החוק, העונש לא יהיה כל כך נוראי. למה אני נוגע בנקודה הזאת? כי פה מדובר בדיוק בזכויות הפרט שגם רוב מלכותי של 90% לא יכול לשלול מהפרט. לי יש זכות לקושש עצים, נגיד. או יש לי זכות להתחתן עם מי שאני רוצה או לדבר איך שאני רוצה. גם אם 90% מהעם מתנגדים הם לא יוכלו לשלול ממני את הזכות הזאת בדמוקרטיה ליברלית.
פייגלין: עד לשלב שבו אתה קודח חור בספינה שבה כולם יושבים. תראה מה קורה היום, על פי הגישה שלך, בעולם. אם אנחנו באמת מסתכלים על מה שקורה היום בעולם המערבי, שמחזיק ברעיונות שאתה עכשיו מדבר, אנחנו רואים דבר מדהים. אנחנו רואים תפנית היסטורית. אנחנו חיים בתוך תפנית היסטורית מדהימה, שבגלל שאנחנו חיים בתוכה אנחנו לא שמים לב, אבל הציביליזציה שהתקיימה במשך אלפיים שנה, הציביליזציה המערבית […] המדינות שמחזיקות ברעיונות הליברלים שאתה מדבר עליהן, הן מתפוררות, נעלמות, מתפוגגות.
פרסיקו: אירופה?
פייגלין: בוודאי, בעיקר אירופה. לדעתי זה הולך לקרות גם באמריקה. אתה יכול להיות ליברל מאוד גדול ולומר לי לא לכפות עליך, אבל המשמעות היא בסופו של דבר הרסנית לגבי החברה. אז אני לא אומר חס ושלום להוציא אף אחד להורג, אבל זכותה של חברה לעמוד על שימור הערכים שבנו אותה.

והנה בדיוק ההבדל בין דמוקרטיה ליברלית לדמוקרטיה עממית: בזו האחרונה יש סט של "ערכים", בין אם אלה נגזרות של"רצון העם", זכויותיו של הפרולטריון או זהותו של העם היהודי, שעליהם תמיד יש לשמור גם אם השמירה עליהם באה על חשבון זכויות הפרט. ברגע שבו פרט מסויים נתפס כ"קודח חור בספינה", זכויותיו נשללות. דמוקרטיות ליברליות, שמתעקשות דווקא לשמור על זכויות הפרט, כמו מדינות אירופה, דינן, על פי פייגלין, להיעלם ולהתפוגג. ומי בין אלה הקודחים לנו חור בספינה? כמובן, ההומואים.

7.

פרסיקו: עולה בראשי מאמר שכתבת […] ובו אתה מדבר על הומוסקסואליות. ואומר שבעצם זה חלק מהגורמים להתפוררותו של המערב. [… היא] התרבות ההומוסקסואלית. אם אני לוקח את מה שאמרת עכשיו, [אני מבין ש]למדינה יש זכות להגן על עצמה מפני התרבות ההומוסקסואלית. היית אומר שזה נכון?
פייגלין: אגדיר את זה אחרת: […] אני חושב שמגיעות להם כל זכויות האדם שמגיעות לכל אחד. ואני גם מתנדב כחבר כנסת להילחם על זכויות האדם שלהם.
פרסיקו: לא חסרות להם זכויות אדם. מה שהם מבקשים זו הכרה ממסדית, למשל בנישואין.
פייגלין: הבעיה שלי היא לא הכרה בהם. הבעיה שלי היא כרסום מעמד המשפחה הקלאסית. […] זה נוגע בדיוק למה שדיברנו עליו קודם לכן. ישנם ערכים שבונים את החברה. והמשפחה הוא אולי הבסיסי שבהם. […] המשפחה הקלאסית היא אבן הבניין של החברה. עכשיו, גישות שיוצרות דקונסטרוקציה של החברה, שמחפשות בעצם את הפירוק…
פרסיקו: הן מחפשות את הפירוק בכוונה?
פייגלין: כן, כן. מחפשות בעצם לפרק את החברה. לפרק את כל המהויות, שהחברה היא בוודאי אחת מהן. [הן] מתמקדות בראש ובראשונה בנושא הזה של המשפחה. אבל הן עושות את זה באמצעים מתוחכמים. משום שהמשפחה היא עדיין ערך נחשב בעיני החברה. אז להגיד אנחנו נגד המשפחה זה לא יתקבל. אז מה שעושים זה לומר "הכל זה משפחה". זוג גברים זה משפחה, זוג נשים זה משפחה, אשה לבד זה משפחה – הכל זה משפחה. זה נשמע נורא יפה ונורא ליברלי, אבל כשהכל זה משפחה, אז שום דבר זה משפחה. כל מה שאני אומר הוא: תן את כל הזכויות לכולם, ותהיה הכי ליברל והכי חופשי והכי פתוח לכולם, אבל אל תעמיד את המשפחה הגרעינית, את המשפחה הקלאסית באותו מגרש. זה במקום אחד, וכל השאר במקום אחר.
פרסיקו: כלומר זכות לנישואין להומוסקסואלים לא תהיה.
פייגלין: שוב אני אומר, אני לא חושב שהמדינה צריכה לחתן. זה לא עניין של המדינה.
פרסיקו: אז באיזו מידה החברה שאתה מתאר אמורה להגן על עצמה מפני התרבות ההומוסקסואלית שמבקשת לפרק את המשפחה?
פייגלין: משום שאם אתה החלטת שאתה רואה במדינה את מי שנותנת לך את מעמדך…
פרסיקו: בסדר, מאה אחוז…
פייגלין: אם אתה דורש מהמדינה לתת לך מעמד זהה של משפחה, אני חושב שמדינת ישראל, בוודאי כמדינה יהודית, אבל כל מדינה ברת דעת, כל חברה ברת דעת, שתעשה את זה בסופו של דבר יורה לעצמה בראש.

זכויותיהם הפרטיות של להט"בים נשמרות, כל עוד הם לא פוגעים לדעתו של פייגלין בכלל. פגיעה בכלל היא, למשל, הגדרת זוג הומואים כמשפחה. לכן זכות זאת לא תינתן להם. מאוחר יותר מבהיר פייגלין שהוא יבטל את המענקים שמקבלות אמהות חד-הוריות מהמדינה, שכן הדבר רק מעודד אמהות חד-הוריות, שגם הן מאיימות על מעמד המשפחה.

8.

פרסיקו: האם בדמוקרטיה הקהילתנית היהודית יהיה אפשר לקיים מצעדי גאווה בראש חוצות?
פייגלין: כן, במקומות שבהם זה לא… אני מניח שגם אתה תסכים איתי שלא נכון לנסוע בשבת במאה שערים.
פרסיקו: אם זה עורק תחבורה ראשי אני חושב שראוי שהוא ישאר פתוח למכוניות.
פייגלין: אז זכותם של הנפגעים מכך לא…
פרסיקו: אם הם גרים על כביש מרכזי הם יאלצו לסבול מכוניות שנוסעות לידם [בשבת].
פייגלין: בתוך שכונה, בתוך כביש שהוא לא מרכזי מותר לנסוע בשבת?
פרסיקו: לא.
פייגלין: כלומר יש בכל זאת אישזהו קומון סנס.
פרסיקו: יש קומון סנס.
פייגלין: אם סף מסויים של הציבור נפגע מכך, אתה תבין שגם להם יש זכויות.
פרסיקו: אבל מה ההבדל בין נסיעה בשבת למצעד גאווה?
פייגלין: אותו דבר בדיוק.
פרסיקו: יש הבדל גדול, מפני שנסיעה בשבת אני עושה במסגרת הפנאי שלי, או הצורך הספציפי שלי כפרט. מצעד גאווה זה סוג של הפגנה.
פייגלין: לדעתך מצעד גאווה במאה שערים מותר?
פרסיקו: לא יודע אם במאה שערים, אבל בעיר מרכזית, בעיר הבירה ודאי מותר.
פייגלין: אני שואל אותך עקרונית: מצעד גאווה במאה שערים זה בסדר?
פרסיקו: עקרונית? עקרונית מותר להפגין בכל מקום. אבל ודאי שאנחנו גם מתחשבים בנסיבות.
פייגלין: ומצעד של המפלגה הנאצית בשיקגו בשכונה היהודית זה בסדר?
פרסיקו: כן.
פייגלין: זה בסדר גמור, נכון? אתה ליברל! הכל בסדר! אגב, היה כזה.
פרסיקו: מאה אחוז. למה? כי ארה"ב באמת הרשתה את זה.
פייגלין: וזה בסדר?
פרסיקו: כן.
פייגלין: יפה. רציתי להבין אותך קצת.
פרסיקו: מצויין. אז רק אחדד את השאלה: בעיר הבירה של ישראל, בירושלים, יהיה מותר לקיים מצעד גאווה? לא במאה שערים, בכביש מרכזי.
פייגלין: במקום שלא פוגע באנשים אחרים, בוודאי. מה לעשות? יש עוד אנשים עם זכויות. לא רק להומואים יש זכויות.

זכותם של חרדים לא להיפגע מתגברת על זכותם של הומואים להפגין. כמובן, יש כאן חוסר הבנה בסיסי של פייגלין הן בנוגע לזכויות (שהרי לא להיפגע רגשית אינה זכות יסוד) והן בנוגע להפגנות (שהרי חלק חשוב בהפגנות הוא הזעזוע, הזעקה, וממילא גם ה"לא נעים" שהן עושות לציבור). יחד עם זאת, לא נראה לי שפייגלין באמת רוצה להגן כאן על זכותם של החרדים לא להיפגע. הוא רוצה להגן על החברה, שלדעתו עומדת בסכנה כאשר "התרבות ההומוסקסואלית" מקבלת במה.

אני חושב שכאן אפשר כבר לסכם ולאבחן יסוד חשוב בחשיבתו של פייגלין: הוא באמת רוצה לתת את כל הזכויות לפרט. הוא באמת רוצה לכונן כאן דמוקרטיה קהילתנית-יהודית. החלוקה על כן היא ברורה: תקבל את כל הזכויות שלך כל עוד לא תאיים על יהדותה של המדינה. ערבי? אם אתה נאמן למדינה, חיה בשלווה. אבל לא תקבל אזרחות, לא תצביע בבחירות, לא תוכל לבקר את מי ששולט עליך. התחתנת עם יהודיה? זה מותר, אבל תהיה לך בעיה מול החברה. הומו? בכיף, אבל לא תוכל להפגין. היה הומו בביתך ויהודי בצאתך. אם חד הורית? זה מותר, גם אם לא רצוי, ובכל מקרה אל תצפי לעזרה מהמדינה.

9.

פייגלין: אני מתנגד למדינת הלכה. אני לא חושב שהמושג הלכה רלוונטי בכלל בנושא הזה של מדינה. בוודאי ההלכה בתצורתה הנוכחית כפי שהיא היום. אבל אין לי ספק שערכים יהודיים מובילים ליתר חירות, וכרסום הזהות היהודית מוביל בסופו של דבר לכרסום זכויות האדם.
פרסיקו: תרשה לי לשאול, מאיפה אתה גוזר את הערכים היהודיים אם לא מההלכה? אני לא אומר שאין מקורות נוספים, אבל אני רוצה לשמוע מה מקורות היניקה של הערכים ובכלל של תמונת העולם שלך?
פייגלין: אני מנסה להבין קודם כל את העיקרון מתוך הטקסט.
פרסיקו: "רוח הדברים"?
פייגלין: כן. כפי שאני מבין אותם. אפשר בהחלט לנהל על זה דיון, זה יהיה מעניין.

אלה אולי הדברים המעניינים ביותר שאמר פייגלין. על יחסו המסוייג של פייגלין כלפי ההלכה כפי שהיא בימינו כתבתי כאן, אבל בדברים לעיל הוא מחדש לי חידוש גדול, בכך שהוא מסמן את התחליף להלכה. והתחליף הוא… הבנתנו את העקרונות שעומדים בבסיסה. "רוח הדברים", לא פחות. האם כך תתנהל המדינה היהודית, תוך ניסיונות של נבחריה להבין את "רוח" כתבי הקודש? והרי ודאי יודע פייגלין שאנשים שונים מבינים עקרונות שונים מאותם כתבים. והרי ודאי יודע הוא שאפילו חבריו במפלגת הליכוד, שלא לדבר על אחרים מימין לו, מבינים באופן שונה לגמרי את "רוח הדברים" העולה מכתבי הקודש היהודיים. באותו ערב פתחתי את שיחתי עם פייגלין בכך שאמרתי שהוא ההוגה השיטתי ואולי המעמיק ביותר בימין הפוליטי היום, אבל דיבורים כגון דא מעלים סימן שאלה באשר להצהרות שכאלה.

בכלל, דומה שנפערת תהום במרכז חשיבתו של פייגלין, תהום שהוא אינו מצליח לצלוח. זהו אותו מרווח שבין רצונו לשמור מכל משמר על זכויות הפרט, לבין רצונו לכונן דמוקרטיה קהילתנית-עד-עממית יהודית. קחו למשל את המשפט הבא של פייגלין, גם הוא מאותו הערב:

מטרתה של הדמוקרטיה היהודית להעצים את חירות האדם ואת יכולתו לממש את זהותו היהודית.

הרי מובן שהוא מועד להכיל סתירה פנימית. שהרי מהי זהות יהודית? ברור שאם יש לנו רעיון מסויים של זהות יהודית (נאמר, שישו אינו חלק ממנה) והמדינה מכוונת אליו, הדבר בא על חשבון חירות האדם הפרטי (שאולי דווקא מחזיק שישו הוא משיח היהודים). את המתח הזה, בין חירות הפרט ומימוש התוכנית הכללית לא מצליח פייגלין לפתור, והוא משאיר את שיכוכו לעתיד, אשר בו כנראה "רוח הדברים" תגלה לנו שהיהדות מאפשרת לכל אחד לעשות מה שהוא רוצה, או לחילופין היהודים יגלו שמה שהם באמת רוצים זה בדיוק מה שפייגלין מתכנן עבורם. ואולי פשוט יבוא תשבי ויתרץ קושיות ובעיות.

המתח הזה, שמאפיין את חשיבתו של פייגלין, אינו מצוי בתפיסתם של הוגים שונים בימין הדתי הקיצוני, מפני שעבורם אין כל בעיה לכפות על הפרט את ההלכה, דהיינו לכונן מדינת הלכה. מבחינתם הדמוקרטיה היא שיקוץ. פייגלין אינו חושב כך וכן רואה בכך בעיה, זאת משום שבאופן כללי יותר מאשר מהמסורת היהודית יונק פייגלין את המערך הערכי שלו משיח הליברליזם והליברטיניות המערבי, כמו גם מהחשיבה הקומיוניטריאנית במישור החברתי. על פיהם הוא מפרש, בדיעבד, את המסורת היהודית כנושאת את דגל חירות הפרט. זוהי "רוח הדברים" שהוא מוצא בה. כמובן, זו פרשנות לגיטימית לחלוטין, אולם אין להתפלא שהיא נתקלת בקושי מול המימדים הציבוריים של ההלכה בתפיסתה המסורתית, מימדים כפויים-עד-דרקוניים שבסופו של דבר אמורים לפחות חלקית לבוא לידי ביטוי גם במדינה היהודית-דמוקרטית על פי השקפתו.

בהמשך לכך, קשה שלא להסיק שאין לפייגלין תוכנית פעולה אמיתית למצב בו יגיע, אם יגיע, לשלטון. אני לא מתכוון לאותה תוכנית מאה הימים, שכמובן יש לו. הכוונה היא לתפיסה ערכית מגובשת, לפתרון ריאלי למתח שבין זכויות הפרט לחובות הכלל שעולה מתוך תפיסת העולם שהוא מציג. נדמה לי, כאמור, שפייגלין סומך על איזושהי התפקחות פלאית של הציבור החילוני, שלפתע, בין אם לפני או מיד אחרי שפייגלין ייבחר להנהיג את העם, יבין שהוא בעצם מאוד מאוד רוצה לבטא את יהדותו במרחב הציבורי ולכונן דמוקרטיה קהילתנית יהודית. רק כך הזהות היהודית הכללית לא תתנגש עם שאיפות פרטיות כרצון לנסיעה בשבת, ארגון מסיבת רחוב לכבוד הסילווסטר או חתונה המונית חד-מינית. זהו הכשל המרכזניקי-עד-חב"דניקי הידוע שבונה על הניצוץ האלוהי שלכאורה טמון גם במעמקי אותם יהודים שלא מלים את בניהם או בנפשות אותם ישראלים שסתם אוהבים לנסוע לכדורגל בשבת.

מאידך גיסא, באופן אירוני פייגלין אכן מצליח לשבות את ליבם של יהודים שכאלה, דווקא על ידי הדגשת עקרון חירות הפרט שבחשיבתו. כבר שמענו על אלה שהתלהבו מכך שהוא בעד לגליזציה של קנביס. פייגלין אם כן מושך אליו חילונים ומסורתיים דווקא ככל שהוא מדבר פחות על ההלכה ויותר על זכויות הפרט. פנייתו אליהם קורצת ליסוד האגוצנטרי ושואף החופש הפרטי שמאוד נפוץ, כמובן, בתקופתנו. מאידך אותם יהודים מקבלים גם הבטחה שלמרות החירות המוחלטת במישור הפרטי, יש ותהיה להם קהילה חזקה. יש להם לאום ויש להם גאווה לאומית. יש להם גם כוח וסמכות להתנשא מעל לאומים אחרים, קרובים ורחוקים. שילוב מנצח.

—

עדכון 15:40: מר פייגלין ביקש להתייחס לאותם דברים שכתבתי בעקבות התוכנית 'לונדון את קירשנבאום' לגבי הריאליות המפוקפקת של תוכניתו להציע כסף לפלסטינים שיסכימו להגר מישראל. הסבר למה תוכניתו היא אכן ריאלית נמצא בקובץ הוורד הזה, כאן להורדה. על פי המסקנות שם "אם נקבל את הצעת פייגלין עכשיו, אז בעוד 18 שנה כבר נעבור לרווח, שילך ויגדל, וביהודה ושומרון, ובכלל בארץ ישראל, יהיה מיעוט ערבי קטן ורוב יהודי גדול."