ברשימה הזאת אני רוצה לנסות לסרטט את אחד מקווי החלוקה המרכזיים לדעתי בחברה הישראלית היום. הוא קשור לחלוקה בין דתיים לחילונים, אבל הוא אינו החלוקה הזו. הוא נובע מתוך תהליכים שעברו על היהודים החילונים והדתיים בעשרות השנים האחרונות, אבל הוא הגיע לפרקו ועלה על פני השטח רק לאחרונה. החיכוכים האחרונים (שירת נשים, תג מחיר) מבטאים את תוצאות התהליכים הללו והבשלתם. אנסה להראות כיצד.
תקופות משבריות כגון זו שאנו נמצאים בעיצומה מדכדכות אותי באופן אישי, אולם מה שטוב בהן הוא שאנחנו נדחפים קצת יותר להגדיר לעצמנו את הערכים שעומדים בבסיס השקפת העולם שלנו, כמו גם את צורת החיים שחשוב לנו לבסס ולהגן עליה. המחאה החברתית של הקיץ האחרון פרצה גם בגלל שאי אפשר היה יותר להתעלם מכך שמדינת ישראל מתרחקת מאוד מדמותה הציונית-חלוצית-חילונית-ליברלית שרבים מהיוצאים לרחובות גדלו עליה. ישראל ההיא הולכת ונמוגה לא רק בגלל עצירת תהליך השלום עם הפלסטינים, ולא רק בגלל הדמוגרפיה המאיימת בגני הילדים. גם השוק הקפיטליסטי עצמו, דווקא כשהוא מוצלח ומשגשג, מסמן פרגמנטציה חברתית ופשיטת רגל ערכית אל מול ההגיון ההיפר-קפיטליסטי (למשל בתחומי החינוך, הבריאות, התשתיות, התקשורת), שבו הערכים היחידים הם התחרות, הרווח, והעלות-מול-תועלת.
היציאה אל הרחובות סימנה אם כן גם רצון לחזרה לסולידריות ההיא, של "ארץ ישראל הישנה והטובה", ובכך לאו דווקא שיבה להגמוניה האחוס"לית, אלא יותר לתחושה של ההגמוניה ההיא, להרגשה שיש כיוון משותף לכל העסק הזה, והוא הכיוון של כולנו. כפי שהודגש שוב ושוב על ידי המפגינים, הרצון היה לשלב כמה שיותר מגזרים ונטיות פוליטיות, מתוך איזשהי ערגה להחזרת המדינה "שלנו", שאבדה לנו. זה לדעתי סממן שיכול ללמד אותנו משהו חשוב. מה שאני רוצה במיוחד להדגיש ברשימה הזאת הוא שה"שלנו" הזה מוגדר כיום פחות על ידי מוצא עדתי והשקפה פוליטית, ואף לא על ידי זהות דתית, אלא על ידי שדה ההתייחסות הכללי של עולמו הערכי של הפרט. במילים פשוטות, קו השבר שחשוב כיום לשים אליו לב הוא לא בין חובשי כיפות לאלו שאינם, שמאלנים לימנים או יהודים לערבים, אלא בין מי ששם בראש מעניניו את החברה הכללית ובין מי שפועל אך ורק למען מגזרו או אמונתו.
באין חזון
כל תלמיד מדעי המדינה בשנה א' יודע שמה שמייחד את מדינת הלאום לעומת הממלכה הוא שהיא מבקשת להפוך את כל נתיניה לאזרחיה, כלומר להטמיע בהם תחושת מחוייבות למדינה שהיא מעבר למחוייבות שלהם לכל תת-מגזר שהם שייכים אליו. במדינת ישראל של שנות החמישים-שישים, בהנהגת בן גוריון, ניסיון זה ליצור "ממלכתיות" הצליח, ואזרחי ישראל היהודים, לבד מהחרדים (שהיו אז מעטים יחסית ושבן-גוריון ויתר עליהם מראש) הרגישו בראש ובראשונה חלק מהאומה המתהווה. המגזר הדתי-לאומי, או הציוני-דתי, מקפל בכינוייו אלה את נכונותו דאז להשתתף בפרוייקט הציוני-לאומי.
הצד הדתי של נכונותו של המגזר ההוא התעצם והתעשר אחרי מלחמת ששת הימים, כאשר עם כיבוש יהודה ושומרון, "נחלת אבותינו", חזון מדינת ישראל כ"ראשית צמיחת גאולתנו" קיבל חיזוק קונקרטי אדיר. זה היה הרקע לפריצת 'גוש אמונים' בניסיון ליישב את ארץ האבות מתוך וודאות שלא רק שהקב"ה רוצה זאת, אלא שגם "עם ישראל" תומך בחלוצים שומרי המצוות. ראיית מפעל ההתנחלות כ"רצון העם" היתה חלק הכרחי מתפיסת העולם של 'גוש אמונים', שנוסחה כבר על ידי הרב קוק כנשענת ושואבת את כוחה מתפיסה אורגנית של האומה.
מכאן שהמשבר הגדול הראשון בתפיסת העולם הזאת הגיע עם פינוי סיני כחלק מהסכם השלום עם מצריים, כאשר היה ברור שרוב העם דווקא מסכים בקלות להחזרת שטחי ארץ ישראל. המשבר הגדול השני הגיע עם הסכם אוסלו, בו שוב התברר שארץ ישראל פחות חשובה לרוב הישראלים מהאפשרות לחיות חיים נורמלים. המשבר השלישי, ואולי החמור מכולם, הגיע כמובן עם הריסת ישובי גוש קטיף.
הפרשנות הלאומית הגסה של הרצי"ה קוק לתורת אביו הפכה אותה אמנם מועדת לכישלון, אולם זה הגיע גם בעקבות שינויים שחלו בחברה החילונית ובתפיסתה העצמית. יש לשים לב שבין שנות השישים ושנות התשעים "חיים נורמלים" קיבלו עבור הציבור החילוני משמעות שונה. אם אי אז בעבר התגבש רוב הציבור החילוני בארץ סביב אתוס רפובליקני, קולקטיביסטי, לאומי, ציוני; הרי שעד שנות התשעים הוא שינה את טעמו ופירק את הלאום לפרודות שמבקשות כל אחת את "החיים הטובים" במשמעותם הקפיטליסטית, דהיינו רווחה כלכלית והנאה חומרית, איש איש לעצמו ולמשפחתו. בהמשך לכך המרחב הציבורי הופקר לרוחות פלורליסטיות שנישאו על בשורת הרב-תרבותיות, כאשר במקום האתוס הלאומי לא מוצב שום כיוון אידיאולוגי כללי מאחד, ואף לא מסגרת ערכית ברורה.
בדוקטורט שלו* מנתח שלמה פישר בצורה מבריקה ומאלפת את הרקע האידיאולוגי והמהלך ההיסטורי של הרעיונות שטמונים בבסיס הציונות הדתית לגווניה, ואת המשבר שבינה ובין מדינת ישראל כיום. על פי פישר
עד שנות השישים והשבעים האליטות החילוניות בישראל החזיקו על פי רוב בהשקפה רפובליקאית חזקה, (יחד עם יסודות ונטיות דמוקרטיות-ליברליות שונות). משנות השבעים והלאה הן אימצו בצורה גוברת יותר ויותר שיח ליברלי [והייתי מוסיף: עם נטיות אינדבידואליסטיות-רב-תרבותניקיות מודגשות – ת.פ.]. בציונות הדתית ההפך התרחש: התרבות הציונית דתית עד שנות השישים כללה, כפי שראינו, זרמים אקספרסיבים-רפובליקאים [כלומר כאלה הרואים במדינה את הביטוי המושלם של העם, של "רצון העם", ושל כל אחד מבני העם – ת.פ] ואינדבידואליסטים-ליברלים. משנות השבעים והלאה הקהילה הציונית דתית אימצה עמדות אקספרסיביסטיות-רפובליקניות חזקות. אם מביטים במצב באור הזה, ניתן להבין בצורה שונה את "הברית ההיסטורית" בין מפלגת העבודה למפד"ל. ההרמוניה ההיא התקיימה לא רק מפני שהציונות הדתית עדיין לא אימצה בצורה מוחלטת את הפילוסופיה הקוקיסטית המשיחית-אקספרסיביסטית, כפי שנהוג לחשוב. ההרמוניה שררה שם גם משום שתנועת העבודה הציונית עצמה היתה רפובליקאית באופן כללי, ולכן קרובה יותר ליסודות הרפובליקאים בציבור הציוני-דתי. (עמ' 408)
כלומר בעוד מרבית הציבור החילוני התרחק מהתפיסה המעמידה את העם והמדינה במרכז חייו האזרחיים, הציבור הדתי-לאומי דווקא התקרב אליה. בעוד הראשונים נהו יותר ויותר לעבר הגלובליזציה הקפיטליסטית, האחרונים עפו על עמישראל מתוך התפיסה הקוקיסטית-משיחית. מכאן שהקרע שבין שתי קבוצות אלה הוא תוצאת התזוזה של שתיהן זו הרחק מזו.
ההתחרדות של הציונות הדתית
מהי התוצאה של כשלון התפיסה הקוקיסטית-משיחית? עד 1979 היה ניתן עוד להאמין בקלות ש"רצון העם" הוא בהתיישבות בשטחים הכבושים. אחרי הנסיגה מסיני, אחרי הסכם אוסלו, ולאחרונה אחרי הפינוי מעזה כבר קשה הרבה יותר להאמין בכך. כאשר הרב יואל בן-נון ביכה ב-1992 (נדמה לי) על כך ש"לא התנחלנו בלבבות" הוא ביטא כבר אז נסיגה מהעמדה הקוקיסטית הברורה מאיליה, שכלל לא צריך להתנחל בלבבות מפני שללבות יהודיים טהורים יתענגו באופן טבעי על כל רגב אדמה של ארץ הקודש. כיום ברור שלא כך. יש עוד כמה חילונים בליכוד שבקטע, ועל כן 'הבית היהודי' חובר לביבי. אבל שימו לב ש'האיחוד הלאומי' כבר מעבר לבריתות עם החילונים, ולמעשה מאמץ השקפה סמי-חרדית.
וזה לב העניין: כפי שפישר מדגיש במחקרו, תפיסת העולם של הציונות הדתית עמדה תמיד על שתי רגליים: תורה ומצוות מחד, והתפיסה הקוקיסטית, האורגנית-אקספרסיבית של העם והארץ ושל תפקידם בזמן הזה (כיבוש הארץ, חזרה בתשובה, ביאת המשיח וכו') מאידך. אלא שהרגל השניה נשברה, ועתה נותר לבני הציונות הדתית להעביר את המשקל לרגל הראשונה, ובתוך כך לאמץ דפוסי חשיבה חרדיים ביחס לעולם התורה ועולם החולין. כפי שכתבתי כאן, התחרדות זו לא מתמצה בהקפדה יתרה על שמירת המצוות, אלא כוללת בעומקה ניתוק מהעולם המודרני על אנשיו ועל ערכיו. כאשר בני קצובר ואליקים לבנון מספרים לנו בשבוע שעבר שהדמוקרטיה הישראלית סיימה את תפקידה הם מעידים שעבורם אין כל דו-שיח בין תורת ישראל לעולם המודרני. יש רק דרך אחת להיות (מדינת) יהודים, והיא על פי הפרשנות החרדית-אורתודוקסית של ההלכה (עם איזה וורט של הרב קוק פה ושם).
הקפיטליזציה של החילניות היהודית
אבל האם יש אכן דרך אחרת להיות יהודים? אם נפנה אל היהדות החילונית, נראה, כאמור, שהיא במשבר ערכי חמור, ולא מציעה אלטרנטיבה אתית או תרבותית רצינית לתפיסתם של החרדים הותיקים והמצטרפים החדשים אליהם משורות הציונות הדתית. כך למשל, לפני כמה שבועות (ב-20.12.11) צורף לעיתון 'הארץ' מוסף מיוחד שמומן על ידי קרן פוזן, שכותרתו יהדות כתרבות – היופי שבחילוניות. במוסף הזה ניתן למצוא כמה ניסיונות לנסח מהי בדיוק יהדות חילונית, כולן, לצערי הרב, דלים ביותר.
כך למשל, ידידיה יצחקי, שכתב ספר ("בראש גלוי") על הנושא, קובע ש
החילוניות [… היא] השקפת עולם עצמאית, הומניסטית, בעלת ערכים משלה כגון סובלנות ופלורליזם. […] החילוניות, הרואה את ריבונותו של האדם על עצמו ועל אורחות חייו כנתונה לו מעצם היותו אדם חופשי, מבקשת אם כן להשיב לאדם, ברמה גבוהה יותר, את ריבונותו ואת חירותו האוניברסלית הראשונית, שלתפיסתה קדמה ל"התגלויות" האלוהיות הקדמוניות. (עמ' 8)
או יעקב מלכין, פרופסור אמריטוס בפקולטה לאומניות של אוניברסיטת תל-אביב, שגורס כי
בשיח יהודים החופשיים מדת משמש הביטוי "יהודים חילונים" […] ככינוי ליהודים המאמינים באדם כריבון לחייו, בזכותו לבחירה חופשית באורח חייו ובהיותו מחוייב לכללי צדק, לחוקי הדמוקרטיה ולסולידריות חברתית ולאומית. (עמ' 12)
מהי אם כן יהדות חילונית? במקרה הטוב הומניזם, ובמקרה הפחות טוב הטיות שונות של השורש ח.פ.ש.. אני אגב מאוד מאוד בעד הומניזם (תפיסה שהיא רק מעט פחות טובה מבודהיזם) ולו אכן היו היהודים החילונים הומניסטים וריבוניים למעשיהם, החרשתי, אבל כפי שניסיתי לטעון כאן, מטען תרבותי דליל שכזה מוביל כמעט תמיד להסחפות חסרת שליטה אל תוך גלגלי השיניים של המכונה ההיפר-קפיטליסטית. מכאן שהחילון במשמעותו התרבותית דומה פעמים רבות בישראל לזה שמתחולל במדינות מערביות אחרות (במידות שונות יש לציין, וסקנדינביה תעיד), ומשמעותו זניחת התרבות המקומית (במקרה שלנו, היהודית כמובן), ולעיתים גם עקרונות הומניסטים כלליים, לטובת אמריקניזציה קפיטליסטית. מדובר בהתפרקות ערכית בה אובדת הסולידריות הקהילתית לטובת התשוקה לשדרג את הסמרטפון ולהידחף בפתיחת סניף של רשת אופנה.
לאן מכאן
מכל זה עולה שהחברה הישראלית נמצאת כיום בצומת אליו הובילו שתי דרכים: האחת היא ההתפרקות החילונית מהערכים הציוניים, היהודיים, ולבסוף ההומניסטים לטובת הרב-תרבותיות הגלובלית של השוק החופשי; והשניה היא ההתעצמות, המספרית והאידיאולוגית, של השקפת העולם החרדית, כאשר אל אחוזי הילודה המרשימים מתווספים דתיים-לאומיים הפונים נגד המודרנה, וכל אלה יחד מקצינים את עמדותיהם. מצד אחד נמצאים חילונים שריבונים ללכת לקניון, ומהצד השני חרדים וחרד"לים שמנסים לשכנע את עצמם שאלוהים באמת לא רוצה שהם ישמעו אישה שרה.
מתוך הצומת הזה עומדות בפנינו כמה ברירות. האחת היא המשך הכיוון הנוכחי, דבר שיוביל להתפרקות למגזרים נבדלים, ליברלים לצד פונדמנטליסטים, יהודים לצד ערבים, עשירים לצד עניים, ולהפיכת מדינה ישראל ללבנון נוספת על חופו של הים התיכון, לפדרציה של שבטים שזוכים לאוטונומיה בגבולות מצומצמים, ובעצם למדינת עולם שלישי הן מבחינה כלכלית והן מבחינה דמוקרטית.
מאידך, הפחד מזה יכול להעלות לשלטון מנהיג שלא רק מבטיח אחדות, אלא גם כופה אותה על ידי הוצאתו לפועל של אתוס סמי-פאשיסטי בסגנון אתאטורק, פוטין או ליברמן, בו "כור ההיתוך" הבן-גוריוני חוזר with a vengeance, ובמסגרתו החרדים נאנסים להשתלב בחברה הכללית ולשאת בנטל המשותף, היהדות הופכת לשפחתה של המדינה ולדת-גזע המעניקה לבניה פריבילגיות שונות, ומנגד "בוגדים" למיניהם מושתקים במגוון צורות.
האפשרות השלישית (בטח יש נוספות) היא שהמסה המרכזית של הציבור, אותם חילונים שהקרבה לתהום העירה אותם מתרדמתם הקפיטליסטית, יחד עם אותם ציונים דתיים (וחרדים ספורים) שעדיין מבקשים לשלב שמירת מצוות עם מודרנה, דהיינו יהדות עם דמוקרטיה ופמיניזם (לכתחילה), יצליחו איכשהו לקומם הנהגה שתדע למתן את הכלכלה הקפיטליסטית, לשכנע (או לכפות) את החרדים להסכים ללימודי ליבה ולהשתלבות, ולסיים את הסכסוך עם הפלסטינים בצורה שתאפשר למדינה להמשיך ולהיות דמוקרטית (או למעשה, להתחיל להיות באמת דמוקרטית).
מלחמת התרבות הנוכחית, אם כן, אינה בין חילונים לחרדים, בין נוער הגבעות לצה"ל, או בין אנסטסיה מיכאלי לכל מי שאינו יהודי ימני. היא בין כל אלה שהחברה הישראלית ככלל (ואולי אף כדמוקרטיה ליברלית) חשובה להם, לבין אלה שמה שחשוב להם זו רק הקבוצה שלהם, תת-המגזר שבו הם נטועים, על מנהגיו ואמונותיו המסויימות. החילונים ההיפר-קפיטליסטים מחד, והחרדים האולטרה-אורתודקסים מאידך, לא בסיפור הכללי הזה, שכן הם אך ורק בסיפור הפרטי שלהם. כל מי שמבקש סולידריות עם עובדי הקבלן, מערכות בריאות וחינוך ממלכתיות טובות יותר, וזכויות אדם ואזרח לכולם ולפני הכל, בסיפור. וכן, גם מי שמבקש מדינה ציונית-לאומנית סטייל אם-תרצו (כלומר, יש כמובן קווי חלוקה אחרים בסיפור).
אם זה נכון, רצונם של המפגינים, שלנו, בקיץ לשתף במחאה את המגזרים (החברתיים, הפולטיים, הדתיים) השונים היתה (גם) ביטוי של ההגדרה העדכנית הזו של המרחב הציבורי, דהיינו ניסיון לסמן מי בתוך הדאגה לכלל, ומי בחוץ, ניסיון להכניס אל תוך הזירה של "המדינה" כמה שיותר, כמו גם לראות מי נשאר נטוע במגזר הספציפי שלו. לא בכדי אם כן, רבנים כמו שרלו ולאו, הנמצאים בדיאלוג עם המודרנה, היו בפנים, ואלו כמו מלמד וליאור היו בחוץ. כמובן שהתמונה מורכבת ממשתנים רבים נוספים (למשל, כאמור, הצורה בה אנחנו מגדירים את "המדינה", אם כישות אתנית או אזרחית). אבל זה אחד מהם, ולדעתי החשוב שבהם.
סתם
—
* Shlomo Fischer, Self-Expression and Democracy in Radical Religious Zionist Ideology, Submitted to the Senate of the Hebrew University, January 2007
פורסם באתר המחאה החברתית, בפרוייקט מיוחד במלאת חצי שנה למחאה
מלחמת התרבות
בתור שכזו, נכללת הנאו-חסידות בפנתיאון הססגוני של הרוחניות העכשווית, זו העונה לפעמים לשם "ניו-אייג'". לתופעה זו, מבוזרת ואקלקטית כפי שהיא, קשה לקרוא תנועה, אולם בהחלט יש לה מספר מאפיינים משותפים, עד כדי כך שניתן לזקק ממנה מערך תיאולוגי בסיסי. בין מאפיינים אלה ניתן למנות אופטימיות משיחית, אינדבידואליזם ומחוייבות אישית, התמקדות בחוויה ואמונה עיקשת באמת אחת כללית ומשותפת לכל.
לולאת האל 