רוח בלהות מהלכת בעת הזו על פני הציונות הדתית. זוהי רוח הבלהות של הכשרת החילוניות לכתחילה; של "ביטול החברה הדתית". רבני הציונות הדתית הישנה חברו יחד למלחמת-מצווה ברוח הזו. אולם אם כנפיה של הרוח הן ההיגיון מחד גיסא וההכרח ההיסטורי מאידך גיסא, יש לשער שמלחמתם לא תצלח.

הרב יואל בן נון מכשיר את הישראליות החילונית

הנה, למשל, מסימני הרוח: לקראת יום העצמאות האחרון, לפני כחודשיים, יצא ספר חדש של הרב יואל בן נון, תחת השם נס קיבוץ הגלויות: כוחה של יהדות ישראלית (ג"נ: הספר נערך ע"י גיסי היקר והמוכשר, אביעד יחיאלי). בספר מכונסים מאמרים בהם קושר הרב בן נון את הגאולה הישראלית הראשונה, יציאת מצריים, לגאולה הישראלית האחרונה, שהיא על פיו קיבוץ גלויות והקמת מדינת ישראל. לבד מהמסות של בן נון ישנם גם קטעי "הגדה לליל העצמאות", כלומר קטעי תפילה, הגות וספרות שהרב בן נון מייעד לקריאה בערב יום העצמאות, שכן "ראוי ליל העצמאות ל'הגדה' משלו, כמו ליל הסדר" (ואכן, מזה שנים שהרב בן נון עורך בביתו סדר ליל העצמאות שכזה).

ישנם פרקים רבים מעניינים בספר, אולם כאן אני רוצה להתייחס לפרק אחד, לא מעט מהפכני. על אחורי הספר כתוב שהוא "מציב אתגר רוחני-ציוני מלכד אל מול החותרים לפצל את החברה היהודית-ישראלית ל'דתיים' לחוד ו'חילוניים' לחוד", ומול הפיצול הזה יוצא בן נון במיוחד בפרק "מגילת העצמאות, פשר ומשמעות".

הפרק הזה ממשיך קו מרכזי בחשיבתו של הרב יואל בן נון, שמבקש לאחד בין חלקי העם השונים, מבקש את אחדות ישראל, ויחד עם זה לא את אחידותה; כל זאת גם לא כסיסמה פשוטה של "התנחלות בלבבות" אלו של אלו ולהפך, אלא מתוך ההגיון הפנימי של עולם התורה. ניתן למצוא את הקו הזה, למשל, במאמר שכתב באקדמות (י', כסלו תשס"א), בו ביטא עמדה סובלנית מאוד כלפי הישראלים החילונים, תוך עיון בדברי הרמב"ם, הרמב"ן, וכמובן הרבנים קוק. בפרק שלפנינו (ומעניין להשוות ולראות את כברת הדרך שעשה הרב בן נון מאז ועד היום), מסתמך בן נון על הראי"ה קוק, אבל יוצא מתוך מגילת העצמאות. למעשה בספר מתייחס הרב בן נון אל מגילת העצמאות כטקסט מקודש, ומפרש ומצליח למצוא בה סימנים לחזונו.

בן נון מתחיל מהמילים המוכרות "בארץ ישראל קם העם היהודי", וקובע כי "חיי יהודים בגולה אינם נחשבים חיי עם", וכי רק בארץ ישראל היה יכול עם ישראל ליצור את "נכסי תרבות לאומיים וכלל אנושיים". משם ממשיך בן נון ומפרש את חזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל. לא אביא כאן את פרשנותו היפה, אלא רק את מסקנותיה: "'העצמות היבשות' היו גולי ממלכת ישראל שגלו משומרון כ-150 שנה לפני יחזקאל". את אחדות ממלכות יהודה וישראל שבחזון יחזקאל מעתיק הרב בן נון אל ימינו, ורואה בה את אחדות היהדות הדתית והיהדות החילונית:

לנגד עינינו הנדהמות קם החזון הזה והפך למציאות. מתוך קברי הגולה קמו יהודים שמאסו ובעטו ביהדות הגולה ובספרים הקדושים, ורבים מהם דווקא עלו לציון והקימו מחדש את הזהות הישראלית העתיקה, זו שמיוסדת על תבנית נוף המולדת וקשורה למסורת האבות, אך לאו דווקא לספר התורה ולהלכה היהודית. מנהיגי היהדות הגיבו בזעם, בהפתעה, בפליאה, בהכחשה או בביטחון עצמי שכל זה הוא רק בגדר "תאונה" זמנית שתחלוף כמו צל; הרי לדעתם אין, וגם לא ייתכן, שום סיכוי לקיום יהודי שאיננו מבוסס על הנאמנות לתורה.

אך רצון ה' לבדו הוא יקום, ואם הוא נפח רוח ב"עצמות היבשות" והקים לתחייה את הישראליות, ברור מאליו שאנו עומדים בפני הדרמה המופלאה של "חזון שני העצים" – הישראליות והיהדות – שהם הנאבקים על זהותה ועל דרכה של "מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". מאבק זה בעצמו הוא תמצית חיינו מאז העצמאות, הוא בעצמו כורך יחד את שני העצים והופך אותם לעץ אחד לבלי היפרד עוד, כדבר ה' בנבואת יחזקאל.

הרב בן נון מכריז שהחילוניות איננה תאונה זמנית, שהחילוניות היא חלק אורגני מהישראליות, ושהיא לא הולכת להיעלם. את זה מקשר בן נון למספד בירושלים הידוע של הראי"ה קוק, אותו הספד שנשא במלאת שבעה למותו של בנימין זאב הרצל, ובו בעצם רמז שהרצל ממלא את תפקידו של משיח בן-יוסף, מבשרו ומכין-דרכו של משיח בן-דוד. עבור בן נון, ניתן להבין מכך כי

לפי חזונו של הרב קוק, העיקר הוא באיחוד שני הכוחות, הכוח הישראלי והכוח היהודי […] הלוא אלה הם שני הקצוות ההפוכים של 'עץ יוסף ועץ יהודה', הישראליות והיהדות. ראה הרב קוק בחזונו, שכל אחד משני הכוחות לבדו לא יצליח, לא אחאב לבדו ולא יאשיהו לבדו, ורק האיחוד ביניהם יכול להיות בסיס להצלחת המפעל של שיבת ציון ומדינת ישראל.

הגאולה תלויה בשיתוף הפעולה שבין היהדות הדתית ליהדות החילונית. שני זרמים אלה תלויים זה בזה. לכן שני זרמים אלה נצרכים, ואין אחד מהם צפוי להיעלם. לכן על היהודים הדתיים להכיר בלגיטימיות של היהודים החילוניים, ולא לשבת כסוסי ציפורניים בצפייה שהם יחזרו בתשובה. במילים אחרות: הרב יואל בן נון מכשיר את החילוניות לכתחילה ורואה בה צורת חיים יהודית לגיטימית.

נדמה שכאן טמון מהפך גדול, ולמעשה מסימניה של תנועה, תנועה שיוצאת מתוך היהדות האורתודוקסית המרכזניקית ומביאה את החזון הקוקי-מרכזניקי למה שניתן לכנות השלב ההכרחי הבא. לאמור, אם תרגום חזונו של הרב קוק היה עד כה הניסיון של הדתי-לאומי להשתלב במפעל הציוני תוך צפייה שהציוני ימהר לחזור בתשובה ולהשתלב במפעל ההלכתי, כעת כשמתברר מעבר לכל ספק שהחילוני לא ממש מתכוון לחזור בתשובה (וגם שיש מעלים ספקות לגבי הציוניות שלו), עובר המרכזניק לתמונת עולם בה יש שיתוף פעולה על בסיס שוויון ולגיטימציה הדדית בין הישראלי החילוני לבין הישראלי ההלכתי.

דיאלוג שכזה, בין שווים, לפחות לא יעורר סלידה בקרב החילוני, שלא ממש מתמלא אהבה אם מתיחסים אליו כתינוק (שנשבה). דיאלוג שכזה גם יאפשר בנייה תרבותית פורה וחיונית עם החילונים שמעוניינים בכך, שעדיין ציונים ושרואים את עצמם כחלק פעיל ואחראי מהתרבות היהודית. והנה נושבת הרוח.

יואב שורק מבטל את החברה הדתית

קול נוסף שנושב לאותו כיוון הוא כמובן יואב שורק, שכבר שנים קורא להפסקת הצפייה האינסופית של האורתודוקסיה הן לגאולה ניסית והן לחזרה בתשובה המונית, ולהכרה במצב הנוכחי כ"גאול" (או אולי "גאול מספיק", על משקל good enough mother של וויניקוט), על כל המשתמע מכך מבחינה הלכתית – כלומר, התאמת ההלכה למציאות מתוך תעוזה ויוזמה, ולא מתוך התלות בתקדימים חסרי הקשר ואנלוגיות קלושות.

שורק פרסם בפסח האחרון מאמר רציני וחשוב תחת הכותרת "האתגר: ביטול החברה הדתית" (מוסף "פסח", מקור ראשון, י"ד ניסן התשע"א), מאמר שזכה להדים רבים, חיוביים ושלילים (ואף שליליים מאוד, שהגיעו גם עד אתר "העין השביעית"). המאמר בהחלט ראוי לקריאה מתחילתו ועד סופו (אנא, קראו אותו), ואביא כאן רק כמה פסקאות מייצגות. שורק, אם כן, מציע לחבריו סרוגי הכיפה ש

לא נוותר על ערכי התורה ומצוותיה, אבל 'נוותר' על המודל המאוד מסוים של אורח חיים דתי שהצבנו כאידיאל. שוב לא יהיה זה אורח החיים ה'נכון', שכל היתר הוא בגדר 'סטיות' (נסבלות יותר או פחות) ממנו. תחת זאת יהיה מה שמוכר לנו כיום כאורח חיים דתי 'מלא' צורה מסוימת של התנהלות, המתאימה לאנשים מסוימים או לשלבים מסוימים בחיים, המאופיינים באינטנסיביות דתית גדולה – למשל לרבנים וכלי קודש, לבני ישיבה, לאנשים הנתונים בתהליך של 'התחזקות' – וכמובן גם לכל מי שסגנון החיים הזה מתאים לאופיו ולרצונותיו.

כך לגבי אורח החיים הדתי האידיאלי המוכר. לעומת זאת, רוב החברה – בדיוק כמו היום – תנהל אורח חיים של חולין. אין זה אורח חיים המנוער מתורה ומצוות – אדרבה, הוא מואר על ידן ומוגבל על ידן – אך זה אינו אורח חיים דתי. אין בו המתח של 'לצאת ידי חובה', אין בו האינטנסיביות היומיומית של ברכות ותפילות, אין בו העיסוק המתמיד במותר ובאסור, אין בו המאבק המתמיד בין המציאות ה'מערבית' ה'שקרית' לתודעה ה'יהודית' ה'אותנטית'.

שורק מציע לגיטימציה לחילוניות לכתחילה. יהודים חילונים יהיו יהודים טובים, לא תינוקות ולא כופרים. יהודים שומרי הלכה יהיו מעין סופר-ג'וז, יהודים פורטה, שלוקחים על עצמם מחוייבות מועצמת לברית בין האל לעם.

מדובר, בעצם, במודל ששרר כשהיה קיים בית המקדש, בו כוהנים מעטים היוו אליטה דתית ונותני שירותי דת עבור ההמונים, המשיך כנראה בימי בית שני, בהבחנה בין "חכמים" ל"עם הארץ", ופותח הלאה מאוחר יותר בנצרות, בה רק חלק קטן מהאוכלוסייה מקדיש את חייו בצורה אינטנסיבית לדת. זה גם מודל שכבר היום מתממש בפועל בקהילות יהודיות רבות בארה"ב, בהן רק הרב (האורתודוקסי, הקונסרבטיבי או החב"די) מקיים מצוות, ואילו כל השאר מגיעים לבית הכנסת במכונית כדי להיות חלק מהקהילה. יש כאן, אם כן, לא רק התקדמות (של המטריאליזם ההיסטורי, אם נמשיך את הקו הרטורי) אלא במובנים רבים חזרה למקורות.

ועוד לא עמדנו על העיקר: שלא כמו בארה"ב, בישראל למודל הזה יש פוטנציאל להעשיר לא רק את חיי היהודים החילונים, אלא להעצים את היהדות עצמה, מפני שכאשר התרבות הדומיננטית היא יהודית, וכאשר החילונים מרגישים חלק לגיטימי מהתרבות הזאת (כפי שכבר היום מתרחש בפריחתם של בתי המדרש הפלורליסטים) הם יכולים גם לשנות ולשפר אותה. אני מדבר על מצב בו החילונים לא יפנו אל "הדתיים" כדי לקבל אישור על יהדותם, ועל כן ממילא יהיו "במשחק", כלומר יקחו אחריות על יהדותם. לדעתי זהו אחד מהמפתחות לשגשוג החברה כאן, הן מבחינה פשוטה והן מבחינת התרבות היהודית (התמשכותה והשתכללותה).

שורק מתייחס לכך:

המהפכה אינה רק תורנית, אלא גם חברתית-פוליטית, כזו הטומנת בחובה שינוי דרמטי של מוקדי הכוח: אם אכן לא יהיה בסיס להבחנה החותכת בין דתיים לחילונים, נגלה מחדש שיש במדינת ישראל ציבור גדול מאוד, מיינסטרים משמעותי, המחויב ליהדות ורואה בה את תשתית חייו. אם אכן ניטשת כיום 'מלחמת התרבות' בין ערכים יהודיים לערכים ליברליים, בין זהות מובהקת להתבוללות במרחב המערבי, הרי שבעת שייפתח המודל הדתי היא תוכרע במהרה – לטובת הזהות ה'יהודית'.

היא תוכרע לטובה, אבל לא בהכרח למקום 'דתי'. שהרי ברגע שהמחויבות לתורה אינה מחויבות ל'דתיות', לתפיסת עולם מאוד מסוימת, ניתנת מחדש לגיטימציה לשכל הישר לתבוע את שלו בשיח ההלכתי. ברבים מן הפולמוסים הניטשים בשנים האחרונות בין דתיים לחילונים ההכרעה תהיה לטובת הצד החילוני דווקא, כי הוא מייצג לא פעם את השכל הישר, ואת ההנחה שהשכל הזה אינו סותר את ערכי היהדות (והמופת בעניין זה הוא ח"כ הרב חיים אמסלם, ואכמ"ל).

אני לא יודע אם אני שותף לאופטימיות המרכזניקית של שורק, על כך שברגע שיפול הגבול בין דתיים לחילניים מלחמת התרבות "תוכרע במהרה לטובת הזהות ה'יהודית'". כלומר, אני חושב שבסופו של דבר רוב הציבור יבחר להחזיק בזהות היהודית, למרות שברור שיהיו יהודים שלא ירצו כל קשר עם המסורת. אני גם לא בטוח שגם הציבור שיבחר להיות "יהודי" יראה דווקא בהלכה ובמצוות משהו משמעותי – ודאי חלק כן וחלק לא. אבל אני מסכים שמדובר במהפכה רבתי בצורה שבה תיראה החברה היהודית במדינה.

הדבר העיקרי הוא כמובן האפשרות לבנייה משותפת של המסורת וליניקה משותפת מערכיה, ללא הפקדתה כמונופול בידי "הדתיים". על כך מיד, אבל רק בהערת אגב, תארו לכם איך היתה המדינה נראית לולא היתה מעין כניעה מובנית בעמידתם של החילונים אל מול (הגופים) הדתיים, קל וחומר אל מול (מפלגות) החרדים. לא אכנס לפרטים הידועים לכולם (מתקציבים דרך גיוס ועד שעון קיץ). העניין הוא שהכבוד האפריורי שמוענק לאורתודוקסיה (המוביל בצורה בלתי נמנעת גם למשטמה מובלעת), שבזכותו זו נהנית מטובות הנאה מושחתות על פי כל קנה מידה, יפחת בצורה משמעותית.

הפסקה השנייה בדברי שורק לעיל לא פחות חשובה, בהדגישה את החזרה לשימוש ההלכתי בשכל, בהיגיון. מדובר בערעור על האקסיומה ההלכתית השגורה כיום שמחזיקה שככל שדבר יותר מהווה אבסורד גדול יותר (או סתם ביזאר), כך סביר יותר שאלוהים רוצה שנעשה דווקא אותו (וכתבתי על זה כאן). שורק מציע שדרך הארץ הכללית של העולם, או בשפה חילונית, השגרה הנורמלית, תהיה שיקול מרכזי בקביעת הלכה. במאמרו הוא מסרטט קווים כלליים של חברה כזו:

מדובר בחברה שבה הוכרעו כמעט כל המאבקים הדתיים המוכרים לנו מהשנים האחרונות – נגד המערכת הדתית-רבנית. כמעט בכל הצמתים הבעייתיים, או השנויים במחלוקת כיום בין הדתיים לחילונים, או בין החרד"לים לדתיים הליברלים, ההכרעה תהיה לטובת האחרונים: כך לגבי מעמד האישה (נשים יוכלו לשמש ברבנות, בדיינות, וכמובן בכל תפקיד בבית הכנסת) ולגבי גיור ממלכתי (שיושתת על תהליך לאומי-חברתי יותר מאשר דתי); כך בענייני צניעות (מכנסיים לנשים, ובכלל ויתור על קוד לבוש מוגדר לטובת עקרונות צניעות; שירת נשים ולחיצת יד), טהרת המשפחה (ביטול שבעה נקיים), שינויים בתפילה (שתותאם ללא גמגום למציאות של עם בארצו) ובלוח השנה (מתן מעמד הלכתי איתן ליום העצמאות וביטול חלק מצומות החורבן), היחס אל הגויים ותרבותם (לגיטימציה מלאה של טיול בחו"ל, כניסה לכנסייה מסיבות תיירותיות ואמנותיות וכיו"ב) והיחס אל מדעי הרוח ולביקורת על מקורותינו (שייעשה פשוט וטבעי, דיאלוג מכבד ומלא).

החברה המתוארת כאן היא סוף ההתחפרות, וההתכרבלות, של המגזר הדתי בתוך עצמו, ויציאתו לשילוב מלא בחיי העם והארץ. החברה המתוארת כאן היא תוצאה של הכלאה של התרבות והמסורת היהודית עם ההגיון הבריא, היא מהווה חיבור אמיתי בין ההלכה והמציאות הפשוטה, והיא הצורה היחידה בה רוב הציבור יוכל להרגיש חיבור אמיתי וחי למורשת היהודית.

שורק ממשיך ומתאר, ובעצם מגזים מאוד באופייה ההלכתי של החברה שתיווצר במקרה כזה לדעתי (ראו שם). כנראה שקל יותר להסיר את הכיפה מאשר את הלהט המרכזניקי. יחד עם זאת יש לשבח אותו על הנכונות והאומץ לפרוט את החזון לפרטים קונקרטיים – ואחרי הכל, מהותו של החזון הזה הוא הקונקרטי. אבל הכיוון הוא ברור, והרוח, כאמור, מהלכת.

שינוי שאפשר להאמין בו

האם יש לזה סיכוי להתגשם? כיוזמה של הרבנים, כנראה שלא. למרות התעוזה של הרב בן נון לעיל, הוא מהווה מיעוט מזהיר. התגובות שקיבל שורק על הצעתו מעידות על פחד גדול משינוי, וגם, יש להודות, אמונה גדולה בצדקת הדרך כפי שהיא. ייתכן אמנם שזה עניין של עוד דור או שניים, שהרי אנחנו רואים שינויים גדולים מול עינינו, אבל ייתכן שעוד דור או שניים תהיה רק התחפרות עמוקה יותר בעמדות. כך או כך, אין שום סיבה לחכות.

על השינוי הזה לבוא מלמטה, מאיתנו, והכוונה כאן הוא בעיקר לחילונים, מסורתיים, רוחניקים, דתל"שים ודוסים שהם יותר ריבוניים מרבניים, שייקחו את תרבותם-מסורתם-זהותם בידיהם ויציעו יחד אלטרנטיבה רלוונטית וחיה לקיפאון ולניתוק האורתודוקסי. אלו יהיו יהודים שלא יפחדו לתבוע גושפנקא של לגיטימיות ואותנטיות ליהדות שהם יפתחו, קודם כל מעצמם, ולא יפחדו להעז ולקבוע מנהגים והלכות. במידה לא פחותה זה כבר קורה (במניינים השיוויוניים, בבתי המדרש הפלורליסטים, ברנסנס התרבותי וכו'). אולם המבצע הגדול הזה יצליח בה במידה שנהיה מחוייבים כלפיו, וכלפי התרבות שנפתח. נחשוב ונעשה לקראת זה בשנים שיבואו. עולם ישן בהחלט לא נחריבה עדי יסוד, אלא נחדש ונשכלל ונשפר ונעצים אותו.

עדכון: לדעתי יש יסוד סביר להניח שהתשובה לשאלה בכותרת היא כן. אולם לאחר כתיבת הרשימה ציין הרב גינזבורג בפני תלמידו ניר מנוסי שלא התכוון בדבריו לאוננות. כמו כן, בעקבות הרשימה הזאת מילות הטקסטים של הרב גינזבורג שונו בבלוגו. על כן אנא התייחסו לרשימה בביקורתיות הראויה, וראו דיון בשדה התגובות להלן.

מצוות "שמירת הברית" היא אחת המצוות היהודיות שהפער בין האידיאל שהן מציבות לצורה שבה הן מתממשות במעשה הוא הגדול ביותר. האיסור על האוננות מהווה דרישה מופרכת עבור רוב הגברים, ואם נוסיף לכך את הצבתו של האיסור הזה כשיא של הנאמנות הדתית של הגבר היהודי, נבין למה ייסורי המצפון בנוגע אליו הם רבים ונפוצים ביותר.

ואכן, כשמצד אחד על הוצאת זרע לבטלה, על פי הזוהר, לא תיתכן תשובה, והשולחן ערוך מגדיר אותה כעבירה החמורה ביותר בתורה, כשתלמידיו של האר"י ידעו לספר בשמו ש"כל הצרות שבעולם הכל בשביל החטא הזה", ואפילו הרמב"ם, איקונין הרציונליות היהודית, קבע שהחוטאים בזה "כאילו הרגו נפש"; ואילו כשמצד שני די ברור שאין אדם צדיק בארץ אשר לא יחטא בעניין המסויים הזה, התוצאות הנפשיות הקשות מובנות מאליהן. (כתבתי על יחס ההלכה והקבלה לאוננות כאן, כאן, וכאן)

יש האומרים שחלק מהפופולריות של חסידות ברסלב בימינו נובעת מאותו "תיקון הכללי" שחידש ר' נחמן, תיקון שלמרות שלא היה בדיוק ככה על פי ר' נחמן עצמו, היום נחשב למסוגל לטיהור האדם מחטא האוננות. למעשה ר' נחמן הקדיש מאמץ עצום לפיתוח דרכים שונות לתיקון "פגם הברית" על גווניו, תיקון שעבורו היה קשור גם לחטא השבתאות (וראו מאמרו של יהודה ליבס בנושא – doc). אף העלייה לרגל השנתית לאומן בראש השנה מיועדת, בין השאר, לתיקון הזה הספציפי (וראו מאמרו של צבי מרק בנושא). רוצה לומר, יודע צדיק נפש בהמתו וידע ר' נחמן היטב את נפשם של חסידיו ושל יהודים בכלל – תיקון קל ומהיר לחטא הקל והמהיר הזה היה נצרך מאוד, והוא סיפק אותו.

והנה בעצם ימים אלו ניתן לראות שקם מתחרה לר' נחמן ולאותו תיקון, בדמותו של לא אחר מאשר הרב יצחק גינזבורג (כתבתי מעט עליו כאן). על פי רשומה בבלוג שלו (המקור באנגלית והתרגום בעברית) כדי לתקן את פגם הברית לא צריך למלמל עשרה פרקי תהילים, אלא אפשר להלחם בממשלה. גינזבורג דורש את הפסוק "אַל תִּתֵּן לַנָּשִׁים חֵילֶךָ וּדְרָכֶיךָ לַמְחוֹת מְלָכִין" (משלי לא, ג), מתחיל בפרשנות הפשוטה (אל לו למלך להשקיע את מרצו בנשים), ומגיע משם, כרגיל, למשמעות ה"פנימית":

אך במישור רוחני עמוק עוד יותר ניתן לקרוא את החצי השני כמספק תיקון של החצי הראשון. הפסוק ניתן לקריאה באופן כזה: "אל תתן לנשים חילך" – ואם עשית זאת אז – "ודרכיך למחות מלכין": אם שגית בחייך והתפתית לאורח חיים של יחסי מין מופרזים, אל תאמר נואש – תקן זאת בכך שתתמסר למרידה במערכת השלטונית המושחתת, שאינה הולכת בדרכי התורה (והמאופיינת אף היא באנשים בעלי תאוות מין ותאוות שלטון שליליות…). אם תעשה זאת יהווה הדבר תיקון לניצול לרעה של דחף המין בחייך הקודמים, שכן כלל הוא בקבלה שתיקון מוכרח לנבוע מאותו דחף נפשי שיצר את הקלקול.

באנגלית זה מעט שונה, וסימנתי את ההבדלים המשמעותיים:

But on an even deeper spiritual plane (reading the second half of the verse as a rectification for the first half – in the original Hebrew the word “nor” and the words “that which” do not appear in the text, so the verse can read, “Give not your strength to women, and your ways to destroy kings,” alluding that “your ways to destroy kings” is what to do if you have given your strength, too much of your seed, to women), if you fell in your lifetime into too much sex (whether in the form of self-abuse or abuse to others), don’t despair – become totally involved in overthrowing the contemporary, corrupt and anti-Torah political system. That’s the way to repair the damage you’ve done to yourself and others by misusing your sex drive. In Kabbalah we are taught that rectification must come from the very same psychological drive that brought about the damage.

So rectify sex with politics.

לאמור, דעו לכם נערי גבעות חביבים, שאם אוננתם יותר מדי, יש לזה תיקון קל וגם די מלהיב: הילחמו לכם בממשלת ישראל, ובזה יהיה תיקונכם! אל תתייאשו חלילה על ששפכתם זרע לבטלה (או אף אם הטרדתם מינית, או אנסתם), "תקנו את המין בפוליטיקה", על ידי overthrowing, סילוק בכוח, של הממשלה הקיימת – ובזאת כפרתכם!

[להלן מכתב שנשלח לשר הרווחה ולעוד כמה ח"כים ועמותות שנוגעות בדבר בנוגע ל"דו"ח לבחינת תופעת הכתות בישראל", שעל מגרעותיו והסכנות שהוא נושא כתבתי מעט כאן. המכתב נוסח ונחתם על ידי קבוצה של חוקרים של התחום, ביניהם אנוכי. כאן ניתן להוריד את הדו"ח המדובר. כאן כתבתי כמה מילות הקדמה, שפורסמו היום באתר מעריב.]

לכבוד שר הרווחה והשירותים החברתיים, ח"כ משה כחלון,

הנדון: תגובה להמלצות הועדה ל'בחינת תופעת הכתות בישראל'

א.נ.

בעקבות פרסום המלצות הצוות ל'בחינת תופעת הכתות בישראל' של משרד הרווחה אנו, אקדמאים העוסקים בחקר דתות ותנועות רוחניות, רוצים להביע את הסתייגותנו המקצועית מהדו"ח ואת חששנו מהמלצותיו. אנו, כמובן, מברכים על כל יוזמה לתמוך ולסייע לנפגעי אלימות, הטרדה מינית והתעללות מצד בעלי שררה וסמכות ממסדית או רוחנית, אולם יחד עם זאת, הערכתנו היא כי הדו"ח מסתמך על מקורות, ספרות, והגדרות שמוכרים באקדמיה זה מכבר כמוטים, ושחלקם מייצגים אינטרסים ונקודות מבט של גופים בעלי עניין במחלוקת.[i]

ראשית, אנו מערערים על השימוש במונח 'כת', המניח מראש כי כל קבוצה דתית או רוחנית חדשה או לא מוכרת לממסד מעורבת בפעילות שלילית. המונח איננו מקובל כיום במחקר האקדמי, ונהוג להחליפו במונח הניטרלי 'תנועות דתיות חדשות'.

שנית, ובהמשך לכך, אנו מסתייגים מן השימוש במונח הכולל 'נפגעי כתות'. אנו מסכימים שישנן קבוצות רוחניות ודתיות בהן הפרט מוותר על חשיבה עצמאית, ושלפעמים ויתור זה מנוצל לרעה, ופוגע באותו פרט. אולם על פי מיטב ידיעותינו והבנתנו קשה עד מאוד להבחין ולהבדיל בין חברות כנועה בקבוצה שמבקשת לחקור בצורה כנה אמיתות רוחניות, לבין כניעה מאונס בקבוצה המשעבדת את חבריה ומנצלת אותם לרעה. בהתאם לכך, אנו מצפים כי תעשה הבחנה ברורה בין קבוצות שונות, ובין פעולות שונות בתוך הקבוצה. לפיכך, אנו קוראים להימנע מכל התערבות ממשלתית בפעילותן של קבוצות דתיות או רוחניות חדשות, אלא במקרה שהוכח שמי מחברי הקבוצה או ממנהיגיה עבר על החוק. גם במקרה של עבירה על החוק, אנו מסתייגים מכל נסיון להאשים או לרדוף קבוצה שלמה בגלל עבירה על החוק של אחד ממנהיגיה או חברי הקבוצה. אנו אף קוראים שלא להתעלם מעדויות לא מעטות המלמדות על פעילותן של קבוצות דתיות חדשות לטובת הפרט והחברה.[ii]

שלישית, אנו דוחים את השימוש במונח 'שליטה הכרתית' (mind control). זהו מושג חסר תוקף מדעי, וישנה כיום הסכמה בין החוקרים שאין לעשות בו שימוש בהקשר של תנועות דתיות חדשות.[iii] המחקר מצביע על כך שאנשים בוחרים להצטרף לתנועות דתיות חדשות מרצונם החופשי ואף בוחרים לעזוב אותן מרצונם החופשי. יתרה מזאת, מחקרים רבים מראים שמרבית המתעניינים בתנועות אלו בוחרים, בסופו של דבר, שלא להצטרף אליהן, או מצטרפים ועוזבים אחרי זמן מה.[iv] כל הנתונים הללו אינם מתיישבים עם הטענה שתנועות אלו משיגות "שליטה מוחלטת בתהליכי החשיבה ודפוסי ההתנהגות", כלשון הדו"ח (עמ' 22).

ערעורים על תוקפן של האשמות ב'שליטה הכרתית' בקבוצות דתיות חדשות התפרסמו לא רק בבמות אקדמיות מכובדות, אלא גם ניתנו כעדות מומחים בבתי משפט רבים ברחבי העולם. לדוגמה, ב-1989 הצהירו האגודה למחקר מדעי של הדת (The Society for the Scientific Study of Religion) והאגודה הסוציולוגית האמריקאית (American Sociological Association) בפני בית המשפט העליון בארה"ב שאין כל תמיכה מחקרית לטענות אודות 'שליטה הכרתית' בהקשר של תנועות דתיות חדשות; והאגודה הפסיכולוגית האמריקאית (American Psychological Association) יצאה בהצהרה דומה בפני בית המשפט העליון במדינת קליפורניה כבר ב-1987.[v]

אנו אף טוענים שהנסיון הגורף להחליט עבור חברי קבוצות דתיות חדשות שהם משועבדים למנהיגיהם, חסרי רצון חופשי וחסרי יכולת להחליט עבור עצמם, נראה כאנטי-דמוקרטי ומהווה פגיעה חמורה בזכויותיהם. השימוש במושג 'כת' ו'שליטה הכרתית' עלול להוציא חברי קבוצות דתיות ורוחניות מחזקת היותם אזרחים חופשיים, בעלי רצון חופשי וזכויות טבעיות, ולהכניסם לקטגוריה משפטית של "קטינים", הזקוקים לאפוטרופסות.[vi] אנו חוששים שהמלצות הוועדה עלולות להיות מנוצלות לרעה ולשמש לרדיפה של קבוצות שונות בשל החזקתן באמונות או מנהגים השונים מן המקובל. העמדה של חלק ממדינות אירופה בנוגע לסוגית התנועות הדתיות החדשות מלמדת על גישה מפוכחת יותר: לדוגמה, סוכנות פדרלית בלגית המליצה נגד חקיקת חוקים המתמקדים בתנועות דתיות חדשות[vii] והסנאט האיטלקי החליט שלא לאמץ חוק נגד 'מניפולציה הכרתית' בתנועות דתיות חדשות.[viii]

לסיכום, אנו טוענים כי חקיקת חוקים או נהלים המכוונים ישירות כלפי מנהיגים דתיים או רוחניים וכלפי חברי קבוצות דתיות חדשות אינה עולה בקנה אחד לא עם הידע המחקרי שנצבר באקדמיה ולא עם שמירת זכויות האזרח וחופש האמונה והפולחן במדינת ישראל.

על מנת לקבל החלטות מושכלות בעניינים אלה בעתיד, נשמח לסייע ביישום המלצות הצוות לבניית מאגר מידע ובניית מערך הכשרה לעובדים סוציאליים בתחום התנועות הדתיות החדשות, בהנחה ששני אלו יתבססו, בין השאר, על ידע מחקרי שנאסף במהלך השנים ברחבי העולם.

בברכה,

ד"ר אליעזר באומגרטן, המחלקה למחשבת ישראל, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
פרופ' יורם בילו, המחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה והמחלקה לפסיכולוגיה, האוניברסיטה העברית בירושלים
אורית בנדס-יעקב, המחלקה לסוציולוגיה של החינוך, האוניברסיטה העברית בירושלים
נגה גלעד, החוג ללימודים רב תחומיים, אוניברסיטת חיפה
פרופ' בועז הוס, המחלקה למחשבת ישראל, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
פרופ' חיים היימס, המחלקה להיסטוריה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
ד"ר סיון הירש, חינוך רב-תרבותי, אוניברסיטת מונטריאול, קנדה
ד"ר יובל הררי, המחלקה לספרות עברית, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
רחל ורצברגר, המחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, האוניברסיטה העברית בירושלים
פרופ' נורית זיידמן, המחלקה למנהל עסקים, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
ד"ר יוסף חיות, החוג לתולדות ישראל, אוניברסיטת חיפה
ד"ר גילה לאור, בית הספר לעבודה סוציאלית ורווחה חברתית, האוניברסיטה העברית בירושלים
ד"ר הגר להב, בית הספר לתקשורת, המכללה האקדמית ספיר
פרופ' דוד לוי-פאור, המחלקה למדע המדינה וביה"ס למדיניות ציבורית וממשל, האונ' העברית בירושלים
ד"ר יוסף לוס, המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן
פרופ' עפרה מייזלס, הפקולטה לחינוך, אוניברסיטת חיפה
ד"ר רונית מרוז, המגמה לפילוסופיה יהודית, ספרות חז"ל וקבלה, אוניברסיטת תל-אביב
תומר פרסיקו, ביה"ס לפילוסופיה, התכנית לדתות זמננו, אוניברסיטת תל-אביב
שי פררו, בית הספר להיסטוריה, אוניברסיטת תל-אביב
ד"ר גבי קאבאליון, ביה"ס לעבודה סוציאלית והמחלקה לקרימינולוגיה, המכללה האקדמית אשקלון
יועד קדרי, המחלקה למחשבת ישראל, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
אדם קלין אורון, המחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, האוניברסיטה העברית בירושלים
פרופ' שלמה קניאל, ביה"ס לחינוך, אוניברסיטת בר אילן
ד"ר דלית שמחאי, החוג הרב תחומי בפקולטה למדעי הרוח והחברה, המכללה האקדמית תל חי
פרופ' סטיב שרוט, המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגד
אסף תמרי, המחלקה למחשבת ישראל, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

---

[i] Zaidman-Dvir, N. and Sharot S. 1992."The Response of Israeli Society to New Religious Movements; ISKCON and Teshuvah" in Journal for the Scientific Study of Religion 31 (3): 279-295.

[ii] לדוגמה, מחקרים רבים מראים שחברים במגוון תנועות דתיות חדשות מדווחים על עלייה בתחושות של סיפוק, הגשמה אישית ושליטה בחייהם; ובמדדים פסיכולוגיים בריאותם הנפשית גבוהה. ראו C.A. Latkin. 1987. "The Self-Concept of Rajneeshpuram Members", Journal for the Scientific Study of Religion 29: 91-98.; כמו גם Buxant, C., et al. 2007. "Cognitive and Emotional Characteristics of New Religious Movement Members: New questions and data on the mental health issue". Mental Health, Religion, and Culture 10(3): 219-238.

[iii]ראו, למשל, Richardson, James T. "A Critique of "Brainwashing" Claims about New Religious Movements" in Dawson, Lorne L. (ed.)Cults in Context: Readings in the Study of New Religious Movements. New Brunswick, N.J: Transaction Publishers, pp. 217-228.

[iv] ראו, לדוגמה, Galanter, M. 1989. Cults: Faith, Healing and Coercion. New York: Oxford University Press, pp. 140-43, כמו גם Barker, E. 1984. The Making of a Moonie. Oxford: Basil Blackwell, p, 147.

[v] http://en.wikisource.org/wiki/Brief_Amicus_Curiae_of_the_American_Psychological_Association ו-Richardson, James T. 1991."Cult/Brainwashing Cases and Freedom of Religion", Journal of Church and State 33: 55-74, בהתאמה.

[vi]ואכן, ראו ההצעה הבאה, הבאה בעמ' 10 של הדו"ח: "תיקוני חקיקה לגבי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב – 1962 – הצוות ממליץ לשקול עריכת תיקון בחוק זה, כך שיצוין במפורש כי מצב בו אדם נתון לשליטה ממשית של אדם אחר בחייו או להשפעה בלתי הוגנת עליו, ייחשב כמצב בו אדם אינו מסוגל לדאוג לענייניו ולכן רשאי ביהמ"ש למנות לו אפוטרופוס."

[vii] http://www.cesnur.org/2006/belgium.pdf

[viii] http://www.cesnur.org/2005/brainwash_11.htm

שזפו עיניכם בגרף הבא, שפורסם ממש עכשיו על ידי פורום Pew, בו מוצגים אחוזי המתנגדים והתומכים באפשרות חוקית לנישואי הומואים ולסביות בארה"ב בעשור האחרון:

לא רע, נכון? למעשה, אלו תוצאות די מדהימות. בתוך עשור עלה ב-10% מספר התומכים בנישואין להומואים בארה"ב, ואחוזי המתנגדים ירדו ב-11%, עד שכעת חיה הצירים התקרבו לכדי נשיקה אינטימית. אם המגמה הזאת תימשך, בקרוב יהיו לעניין יותר תומכים ממתנגדים בארה"ב.

כל זאת למרות שאף פוליטיקאי מרכזי לא תומך בזה, כלומר למרות שלכאורה העמדה הזאת אינה כלל אפשרות לגיטימית, אינה כלל על השולחן. אבל הציבור בשלו. אז מי מוביל אותו? הייתי אומר ששילוב של רוח הזמן הקפיטליסטית-אקספרסיביסטית וההגיון הבריא. וכמובן, החלשותן של הדוגמות הדתיות כמקור סמכות. ראו את הגרף הזה, מאותו מקור, המציג אחוזי תמיכה באפשרות חוקית לנישואי הומואים ולסביות על פי התפלגות דתית:

ככל שאתה יותר מאמין בצורה יותר פונדמנטליסטית, אתה פחות בעד נישואי גייז. אבל גם הזרמים הנוצריים רואים לאט לאט את האור, ותומכים בעניין יותר ויותר (חוץ מהנפילה המשונה הזאת אצל האוונגליסטים הלבנים שם בסוף – אולי תוצאה של תנועת מסיבת התה?). סקר נוסף מהזמן האחרון מגלה שרק 33% מהאמריקאים אומרים שיש סיכוי נמוך יותר שיצביעו עבור מועמד הומו לנשיאות – זאת לעומת 46% שחשבו כך ב-2007. כך שמסתבר שהשנים האחרונות היו מוצלחות ביותר עבור הקהילה ההומוסקסואלית במערב.

וכאמור, ההשפעה המעניינת ביותר היא על הזרמים הדתיים המונותאיסטים, אשר מבחינה היסטורית ניתן להאשימם בחלק גדול מהדעה הקדומה השלילית כנגד הומוסקסואליות. הנה, רק לפני מעט יותר מחודש החליטה המועצה העליונה של הכנסייה הפרסבטריאנית באה"ב לאפשר הסמכת כהני דת שהם הומואים מוצהרים או לסביות מוצהרות. בכך מצטרפת הכנסייה, שלה כשני מיליון מאמינים, לכנסיות פרוטסטנטיות רבות אחרות שכבר אישרו את הענין בעבר. הכנסייה הפרוטסטנטית הגדולה ביותר, ה- United Methodist, עדיין מתחבטת בעניין. אבל בסוף זה יגיע. דעת הקהל בעניין הופכת אותו לבלתי נמנע עבור כל זרם מונותאיסטי מערבי שמוכן להוציא את פסוקי התורה מפשוטם.

גם ביהדות הרפורמית והקונסרבטיבית זה כבר קרה. אצל הרפורמים ב-1990 הוחלט שלהט"בים מוצהרים ומוצהרות יהיו יכולים להיות מוסמכים לרבנות. הקונסרבטיבים החליטו ב-1992 לא לאשר דבר כזה, אבל ב-2006 חזרו בהם והחליטו כן לאשרו. ההחלטה של הקונסרבטיבים, אגב, נשענה על הנימוקים הבאים (שנוסחו על ידי הרב ברדלי ארטסון, מצוטט מתוך ספרו המצויין של שמואל רוזנר שטעטל, בייגל, ביסבול):

סקס, בימים קדומים, היה פעולה ולא נטייה. משמעות הפעולה נקבעה על פי ההקשר שלה [ואוסיף: לא על פי הכוונה או הרגש שמאחוריה – ת.פ.]. במקרה של מין עם בני אותו מין, ההקשר תמיד היה כזה שבו היתה התיחסות לבן אדם כאל אובייקט […] או בהקשר של דיכוי.

וברדלי מביא את שני המקרים מהמקרא שבהם אנו מוצאים יחסים הומוסקסואלים: סדום ופילגש בגבעה. כלומר מדובר על תשוקה לאונס המוני – ממש לא על שני מבוגרים שאוהבים (או סתם נהנים) יחד. כיום, אם כן, כשמדובר בהומוסקסואליות, ההקשר שונה. ולא רק זה: כיום יש חשיבות לרגש ולכוונה, ולא רק למעשה. למעשה אפילו הייתי אומר שיש חשיבות הרבה יותר גדולה לרגש או לכוונה, וכבר כתבתי על זה לא מעט, גם בהקשר ההומוסקסואלי.

לכן הקרב שמנהלת הדת השמרנית יותר בעניין זה הוא קרב בלימה קשה ביותר. במקום שלא המעשה עצמו אלא הכוונה היא העיקר, ובמקום שנטייה מינית היא מרכיב של הזהות ולא פעולה מינית חריגה, קשה מאוד להמשיך לפסול הומוסקסואליות.

(ועבור קוראי השמרנים יותר: אנא, אל תתלו את הנתונים הללו ב"שבר מוסרי כללי" במערב או "פריצת כל הגבולות" בגלל ה"פוסטמודרניזם" וכו' וכו', כי מבט שטחי בכל אתר חדשות יראה שפשעים, וחטאים, כמו פדופיליה, סחר בנשים, ניצול מיני במקומות עבודה ועוד מינים שונים בהחלט מטרידים את הציבור. כך שיש כאן הכשרה מאוד ברורה של מעשה מיני מסויים, תוך המשך, ואף הגברת השלילה, של אחרים.)

בלוז להומו הדתי

ואכן, נראה שגם בקרב רבנים אורתודוקסים בארץ מורגש שינוי (למעשה, אני חושב שקו פרשת המים היה פיצוץ פרשת מוטי אלון). לפני כמה חודשים התפרסמה בישראל היום כתבת מגזין העוסקת בפגישה של אירגון כמוך עם הרבנים יעקב מדן, רפי פוירשטיין ומנחם בורשטיין, פגישה שהמתרחש בה יכול ללמד אותנו כמה דברים מעניינים על היתרונות והחסרונות של ההצמדות ללשון החוק (כתבתי עליה כבר כאן, ואביא קיצור להלן).

כך למשל, ניתן להבין מהכתבה שהרב מדן מאשר למעשה מגורים משותפים לזוג גברים:

שאלו אותי וניסו ללחוץ אותי בעניין הזה כמה פעמים. לא אענה, אין תשובה כוללת חד-משמעית, אין רשימת הלכות מסודרת. יש לנו הלכות ברורות בין איש לאשתו אבל אין לנו דבר מסודר בנושא גבר וגבר. אפשר לנצל את העניין הזה, יש גישה גמישה, אבל כל מקרה צריך להיבדק לגופו, צריך לבדוק מה רמת הסיכונים, מה הגיל ומה ההשפעות הפסיכולוגיות. לא כל מה שמתאים לאחד מתאים לאחר. צריך ללכת לרבנים שמבינים את המצוקה, יהיו סייגים ויש מקום להקל, ברמה מסוימת אולי אפשר לחיות חיים משותפים, לא אמרתי באיזו רמה. ההנחיה הכללית צריכה להיות הכרת המצוקה.

וגם הרב פוירשטיין מחזיק בעמדה דומה: "מה זה 'לחיות עם גבר?'", שואל הרב פוירשטיין, "זה גם משהו שדורש הרחבה. אני רואה פתרונות מסוימים, ודאי שלא כשעושים את המעשה האסור, אבל אולי אפשר למצוא טווח פעולה"

כלומר בהיסוס, בגמגום, מאשרים למעשה הרבנים זוגיות, חיי רגש, אולי אפילו חיי מין, רק ללא משכב זכר ממש. זה כנראה המקסימום שהאורתודוקסיה מסוגלת, והאמת היא שזה לא מעט מבחינתה. מה שמצחיק קצת הוא שבצורה אירונית יש כאן הצמדות למילוליות החוק, מעין פונדמנטליזם נקודתי, שנותן מרחב ליברלי לעשות כל מה שהתורה לא אמרה במפורש שהוא אסור (וברור שאף אחד לפני 3000 שנה לא חשב על חיי זוגיות של שני גברים – כלומר, אף אחד מחוץ ליוון).

הרבנים פוירשטיין ומדן, אם כן, נמצאים מבחינה רגשית ותודעתית במודרנה. הם לא רואים בזוגיות רגשית, רומנטית, בין גברים דבר רע, ומכיוון שהתורה לא אסרה על זה במפורש הם שמחים לאשר. מאידך מבחינת היחס שלהם להלכה הם רחוקים מהעולם המודרני. עבורם היא התגלות חד משמעית, מיתית. במקרה הזה הם שמחים לנצל מעין לקונה בחוק המקראי ולהיצמד ללשון החוק ולא לרוח החוק. במקרים אחרים, אני מנחש, הם לא יהססו לגייס את "רוח ההלכה" כדי לאסור את מה שלא מוצא חן בעיניהם (נאמר, מסיבות פרועות, או איפור כבד).

ההתמודדות של האורתודוקסיה עם ההומוסקסואליות, כמו גם עם הפמיניזם, היא אתגר גדול, משום שלכל בר דעת ברור היום שמדובר במציאות חיה, שלא הולכת להיעלם, מציאות שבסופו של דבר מעוררת ברבנים רבים, עם כל הפחד וההסתייגות, גם הזדהות. אפשר ללמוד הרבה על המצב התודעתי של הרב מתוך פסיקותיו בעניין. כך ניכר שבעוד שפוירשטיין ומדן מודרניים, הרב בצרי – שאמר לפני שבוע ש"זו לא מחלה. הם רוצים לעשות תועבה כי היצר הרע והשטן מכניסים להם בראש להיות מתועבים" – נמצא עמוק בימי הביניים.

ודוק: לא רק מבחינת אמונותיו הקבליות-דמונולוגיות נשאר בצרי בעולם מיתי, אלא מבחינת תפיסת העולם האנתרופולוגית שלו. בעוד הרב בצרי תופס בני אדם כמונעים על ידי תשוקות שמעוררים בהם כוחות דמוניים החיצוניים להם, הרבנים פוירשטיין ומדן תופסים אותם כמונעים על ידי תשוקות הנובעות מטבעם, מגופם. ובעוד בצרי מייחס משמעות דמונית למעשה פיזי בין שני אנשים, ללא התחשבות בכוונתם, פויירשטיין ומדן מייחסים חשיבות עליונה לכוונה, ונדמה שרק פסוק מפורש בתורה מונע מהם ללכת עם לבם ולהכשיר מין הומוסקסואלי לחלוטין.

כמובן, הדרך ארוכה היא ורבה. ראו כאן רשימה חשובה של בת עמי נוימאיר-פוטשניק, לסבית דתיה וחברת הוועדה המנהלת של בת קול, שכותבת על המאבק להכרה ולסובלנות בסיסית, שלפעמים קשה לקבל גם מהרבנים הליברלים יותר (לא מעט, היא כותבת, בגלל הפחד שאוחז בם מתגובות הציבור שלהם והרבנים השמרנים יותר).

כל אותה התנגשות ציביליזציות וזה

קו הגבול המבדיל בין תודעה מודרנית לפרה-מודרנית, לפחות מבחינות אחדות, עובר בצורה לא מפתיעה גם בין תרבות המערב כולה לתרבות המוסלמית. כפי שכתבתי כאן,

קו השבר הערכי העיקרי בין המערב למדינות המוסלמיות (שכמובן שונות מאוד בינן לבין עצמן, אבל אם נכליל) הוא היחס לנשים ולהומואים. מחקרים מראים שדווקא בכל הנוגע לשיוויון בין המינים, למה שנקרא "מעמד האישה" ולסובלנות כלפי הומוסקסואליות הציביליזציות בהחלט חלוקות.

כתבתי "דווקא" כניגוד לרצון בדמוקרטיה, שכן רווח בארצות מוסלמיות. כלומר היכן שהמערב המודרני-ליברלי-אקספרסיביסטי-קונסיומריסטי עדיין לא חדר, בין אם זו מצריים או הראש של הרב בצרי, הומופוביה ושובניזם עדיין מולכים בגאון. היכן שההיגיון המערבי ביסס את עצמו קשה יותר ויותר להצדיק אפלייה כלפי הומואים. בישראל המערבית הפער בין מה שהאדם הממוצע ירגיש בקשר ללהט"בים לבין מה שההלכה תקבע ילך ויגדל, זאת ככל שהומואים ילכו ויתקבלו בחברה, כפי שקורה במערב בעשרות השניים האחרונות באופן עקבי. ובקרב הדור הצעיר בכלל:

מכון עתים, שמגיש "יעוץ ומידע במעגל החיים היהודי" מתוך אוריינטציה אורתודוקסית ליברלית, פרסם השבוע דו"ח (pdf) על מצב הגיור בישראל נכון לשנת 2010. המצב לא משהו. על פי הדו"ח בשנה האחרונה גוירו 2061 איש שאינם יוצאי אתיופיה. ההבחנה הזאת חשובה, מפני שיוצאי אתיופיה מגויירים במכונים מיוחדים וללא ברירה אמיתית. לכן הנתונים האלה מתייחסים למי שבחרו מרצונם להתגייר, כלומר בעיקר עולים מברה"מ לשעבר שאינם יהודים. והבוחרים לעשות זאת מקרבם מעטים, ומתמעטים והולכים. הנה הנתונים:

אם במדינת ישראל, שבה כמעט ששה מיליון יהודים, זה מספר המתגיירים בשנה, ברור שמשהו כאן קשה כספחת. ולא רק זה, אלא שמספר המתגיירים יורד בעקביות כל שנה. איך זה יכול להיות? הדו"ח מסביר שלאחר ועדת נאמן מ-1997, הונהגה במדינה תחרות חופשית בה מכוני גיור שונים הציעו את שירותיהם, והמתגיירים היו יכולים לבחור מי ומה. כמובן שדבר זה אילץ את המכונים להסביר פניהם לגר, או במילים פשוטות, להיות נחמדים. אבל

אז המדינה גרמה לסגירת מכוני גיור, דבר שגרם להיצע לא רק פחות מבחינה כמותית, אלא יש לשער גם פחות מבחינה איכותית. ואכן, הדו"ח לא שוכח למה הרבה אנשים פשוט לא רוצים להתקרב למוסדות הדת של המדינה:

כמובן. ואפשר להוסיף גם את תדמיתה הירודה של הרבנות באופן כללי.

בעבר כתבתי למה משבר הגיור מסכן בראש ובראשונה את האורתודוקסיה בארץ: במצב כיום, בו חיים בארץ מאות אלפי אזרחים שאינם יהודים (בנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה 323,000, שהגיעו כאמור עם העלייה מברה"מ לשעבר), ילכו ויתרבו "נישואי התערובת". ה"התבוללות", שכרגע אנחנו מתבוננים עליה מרחוק, כעניינם של יהודי ארה"ב, תפרה ותרבה בארץ. על פי הרב יהודה גלעד (במאמר שכותרתו "סוף דרכה של הרבנות"):

צריך לומר זאת בברור, האפשרויות הן שתיים בלבד: האחת היא מאמץ נרחב לגיור הלכתי מאיר פנים, מעודד וידידותי המסתמך על הדעות המקלות של חלק גדול מפוסקי הדורות המאפשר קבלתם של רבים מעולים אלו לעם ישראל. והשנייה היא היצמדות לגישות המחמירות בהלכה אשר על פיהן אין לקבל גיורם של עולים אלו, כאשר המשמעות של קבלת דרך זו היא אלפי נישואי תערובת בין יהודים לגויים.

אבל כנראה גם להיות מאירי פנים וידידותיים לא יספיק, כי הגיור האורתודוקסי תמיד יהיה עניין מייגע, ולא רבים ישושו להכנס תחת כנפיו. באותה רשימה אני מביא את הצעתו של אלחנן שילה בנושא:

שילה מציע גישה שונה לגמרי לגיור. על פיו הדרך אל תוך העם היהודי היתה פשוטה, גם אם ארכה זמן, כל עוד הוא ישב בארצו (כפי שניתן להבין גם ממגילת רות). זרים היו נטמעים בעם, שהיווה ממילא את הרוב באזור. רק בגלות נוצר תהליך פורמלי של "גיור", שבו מקבלים לקהילה הסגורה, קהילה שהיא מיעוט בארצה, אדם זר. שילה מביא כמה ציטוטים מציונים טובים מלפני מאה שנה (ברדיצ'בסקי, קלצקין) שדיברו בדיוק על זה וחזו את המצב כיום. בסופו של דבר, מפריד שילה בין ההיבט ההלכתי להיבט הלאומי של היהדות, ומציע שלעומת היהודי ההלכתי שאנחנו מכירים, "יהודי לאומי נחשב מי שחי בתוך הקולקטיב היהודי ורואה את עצמו חלק ממנו גם אם הוא איננו בן להורים יהודיים".

זאת כנראה הדרך היחידה שבה האורתודוקסיה, אם היא תהיה אמיצה מספיק לקבוע שכך, יכולה להינצל ממצב טרגי מבחינתה של "התבוללות" כאן בארץ. אבל כמובן שלא יהיה לה אומץ, וכמובן שהיא תישאר תקועה עמוק בדפוסי הקפיאה-על-השמרים, לא-משנה-המציאות-משנה-ההלכה, החביבים כל כך עליה. לכן מה שצריך הוא לא לחכות לנס בדמות "רב גדול" שיהיה לו "כתפיים" לעשות כן, אלא ראשית להכשיר כבר עכשיו, על ידי המדינה, את הגיורים הרפורמים והקונסרבטיבים, דבר שייתן אפשרות קלה יותר לחפצים בגיור.

ושנית, ובעיקר, צריך להפסיק לפחד מאנשים שבכלל לא יתגיירו. אלה יהיו יהודים, כמו ששילה אומר, מהבחינה הלאומית, עם או בלי הסכמה רשמית כלשהי של המדינה. תנהל הרבנות את רשימותיה, עבור כלל הציבור (כפי שמסתבר לנו כבר עכשיו מתגובת הציבור בכל פעם שקוברים איזה חייל שכזה מחוץ לגדר בית הקברות) אותם עולים לשעבר יהיו יהודים בדיוק כמו כולם. תוך שני דורות איש לא יוכל להבחין בהבדל, מפני שבאמת לא יהיה כל הבדל. וממילא, אז יוכלו הרבנים להתאים גם את ההלכה למציאות. הרי פעם קבע החוק המקראי ש"לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'" (דברים כ"ג, ז), עד שהחכמים "הבינו" פתאום שמדובר במואבי גבר, ולא מואביה אשה, ולכן אפילו דוד המלך כשר לצאת מחלציה של רות המואביה. ועד שזה יקרה, יש להתעלם מהרבנות הראשית.

  f

(עוד על הגיור, מצד "חוק הגיור" שהוצע לא מזמן, כתבתי כאן, וכאן.)