1. מהו מעמד הסמל בקבלה?

אנסה לנתח את מעמד הסמל בקבלה ע"י מעקב אחרי ציר הזמן. אתייחס להתפתחות הסמל בקבלה החל מקבלת גירונה ועד לחסידות, כלומר למעמדו בקבלה התיאוסופית. אח"כ אכתוב על מעמדו בקבלה הנבואית.

במאה ה-12 אירופה עברה מעין "רנסנס שלפני הרנסנס", כאשר תהליכי העיור והסחר המתקדמים הובילו להתפתחות של מרכזי לימוד, "אוניברסיטאות" ראשונות, ולהעלאה של הרבה מסורות אורליות לכתב. מהמזרח, על כנפי האינטלקטואלים המוסלמים, חדרה הפילוסופיה היוונית, האיריסטוטלית בעיקרה, והשפיעה השפעה ניכרת על היהדות ועל הנצרות. בקרב האליטה האינטלקטואלית הורגש הצורך במערכת-על שתסביר את פעולתו של העולם. אצל היהודים, "נעשה ונשמע" כבר לא השביע רצון ונדרשו טעמי מצוות אחרים מאשר "רצון האל". הרמב"ם הציג ניתוח קר ומרוחק של האל ברוח האריסטוטליזם, ואבן עזרה פירש את המצוות בעזרת הערכת האסטרונומית/אסטרולוגית. כתשובה ותגובה לשתי מערכות-על אלה העלה, למשל, ר' עזרא מגירונה על הכתב את הפירוש שלו לשיר-השירים. זוהי תחילתה של הקבלה הכתובה (יחד עם ספר הבהיר) ולמעשה סופה של הקבלה מבחינת המשמעות המילולית של המילה, משום שמרגע זה אין עוד צורך במורה כדי ללמוד "קבלה".

בראשית זו של הקבלה הסמל מאופיין בכך שלרוב הינו מונוסמי [בעל משמעות אחת] , והמסומן שומר על זיקה למסמן. למשל, בדוגמא הנ"ל, "בושם" מייצג בשביל ר' עזרא את ספירת חכמה, והקשר הסמנטי הוא השפע, הנביעה הפנימית החוצה של שניהם. כצעד בקרב מול הפילוסופיה, בהציגו קוד עליון אחר, מנסה ר' עזרא במודע או שלאו, לשמור על קשר סמנטי עם הטקסט המקראי, דבר שהרמב"ם לא הצטיין בו.

עד סוף המאה ה-13 נתרבו מאוד המסורות הקבליות ונכתבו פירושים רבים המחברים בין הטקסטים המקראיים למערכת הספירות. בכולם נלקח כמובן מאיליו מבנה הספירות, הטקסט הוא זה אשר היה טעון פירוש וה"סוד" היה הקורלציה המדוייקת בין המילים התנ"כיות לספירות הספציפיות או לתהליכים שבמערכת הספירות. בכולם, אם כן, מערכת הספירות שימשה במערכת-על שמסבירה את מבנה ותפקוד העולם, את מבנה ותפקוד האל, ואת תפקיד האדם בעולם ומול האל.

אצל ריד"ע [ר' יצחק דמן עכו] היה ניסיון ראשון, אקלקטי ורופף למדי, ליצור סינתזה בין הזרמים הקבליים השונים שעד אליו. אצלו הסמל הקבלי מתחזק מבחינת אופיו הסמיוטי ונחלש מבחינת תוכנו הסמנטי. אצל ריד"ע מופיעים מבני-עומק, המנטרלים למעשה כל משמעות שהיתה בטקסט המקורי. כך הוא יכול לקחת את מאמר חז"ל "לעולם הכנס דרך שני פתחים וגו'", להתייחס למילה "עולם" כמיצגת את ספירת תפארת, ולפרש שיש להגיע אל העולם, בתפילה, מבעד שתי ספירות אחרות. יחד עם המדרש על קיומה של התורה 2000 שנה לפני בריאת העולם הוא בונה מערכת של מסומנים שאין לה שום קשר סמנטי עם המסמנים. חשוב לו המספר, שנים, ולא כל תוכן שהוא מייצג, ואפילו על המילה "לעולם" הוא מפעיל אלימות פרשנית כדי לעצב אותה כסמל לדבר אחר.

במאה ה-16 האר"י עושה ניסיון משלו לשלב את כל המסורות הקבליות לכדי מערכת אחת (ליתר דיוק, כל המסורות חוץ מהקבלה הנבואית), אבל המערכת שהוא יוצר הינה, למעשה, אילן שצמרתו חסרת כל פרופורציה לשורשיו. העולמות שהאר"י יוצר בתור מערכת-על שמסבירה את התנ"ך חורגים הרבה מהסבר גרידא והופכים למיתוסים אדירים בזכות עצמם. המערכת, למעשה, מקבלת חיים משל עצמה ומפסיקה לשמש אך ורק כמסומנים לסימנים שבכתבי הקודש. המסומנים אינם זקוקים עוד למסמנים. עם זאת, קבלת האר"י שומרת על קשר חזק עם המצוות, ומדגישה את חשיבותן.

דבר זה מגיע לכדי שבירה בשבתאות. מערכת-העל, שהתחילה כמסומנים אשר מסבירים "למה בעצם התכוון המקרא או כיוונו חז"ל", צוברת די אינרציה בכדי לכפות חזרה על מערכת המצוות את כוונותיה היא, או לפחות את פרשנותם ע"פ השבתאים. המערכת התיאוסופית הופכת למיתוס אשר אין להסתפק בסיפורו, אלא יש לפרשו בעצמו, ולהסיק מסקנות אופרטיביות מפרשנות זו. המסומנים הופכים למסמנים, ומסומניהם הם, בתורם, מורים על אנטינומיזם חריף. התהליך שהחל אצל ריד"ע עם נתינת חשיבות היתר למימד הסמיוטי של המערכת התיאוסופית, מגיע למיצויו ביניקת תכנים סמנטיים מהמערכת עצמה, תכנים אשר הינם ההפך הגמור מאלו של המסורת היהודית הרווחת עד אז.

לפני שאכתוב מעט על מעמד הסמל בחסידות, אציג את מעמדו בקבלה הנבואית: הקבלה הנבואית אינה קבלה פרשנית. המתעסקים בה אינם באים לדלות מכתבי הקודש סימנים למסומנים אשר מהם תיבנה מערכת תיאוסופית. הם אינם מתעניינים בתיאולוגיה ולא בטעמי מצוות, אלא בחוויה המיסטית האקסטטית. הקבלה הנבואית עוסקת בגימטראות, בראשי וסופי תיבות, בנוטריקונים – בפירוק הטקסט למונאדות. על כן אין ממש "סמלים" בקבלה זו: היחס אל הטקסט הוא במישור הסינכרוני ולא הדיאכרוני, אין סטרוקטורות-עומק ואין שום דבר שהמילים מסמנות. אדרבא, המילים אף אינן מסמנות את מושא סימונם הסטנדרטי: "השם" אינו האל ואף, בסופו של התהליך שנלמד בקבלה הנבואית, אינו שום שם, אלא רק סכום של מספרים, היכול להתחלף בכל רצף אותיות בעלות סכום זהה. אמנם יש חשיבות מיוחדת לשמות האל – אך גם עניין זה מראה לנו עד כמה חלש הקשר לכל מימד סמנטי: הרי השמות הם רכיבים סמיוטים מיוחדים וזרים בתוך הרצף הסמנטי של השפה. בקבלה הנבואית אף מדובר על נתינת משמעות בצורה עצמאית למילים במקרא (או בכל ספר אחר). הסמל מאבד כל משמעות, ממש מבחינה מילולית, בקבלה הנבואית.

בחסידות מתקיימת סינתזה מסויימת בין הקבלה התיאוסופית לבין הקבלה הנבואית/אקסטטית. משום הדגש הרב על החוויה, מודגשת פחות בחסידות המערכת התיאוסופית על שלל מרכיביה המטאפיזיים. מודגש, מאידך, המצב הפנימי, ההכרתי, של החסיד. הסמל, על כן, עובר תמורה והמסומנים אינם עוד, לרוב, הספירות השונות, אלא המצבים התודעתיים/פסיכולוגיים של האדם, או העמדות המוסריות שלו. פשט הכתוב, עדיין, וכמו מאז ריד"ע, חסר ערך בהשפעת הקבלה הנבואית, מאבד לחלוטין את משמעותו, והמסומנים של הקבלה התיאוסופית, כלומר מערכת הספירות, עוברים הרבה פעמים טרנספורמציה שבסופה של הפנמה, התרכזות בתהליכים אינדבידואלים (ולא כלל עולמיים) וצמצום כרונולוגי מדיבור על ההיסטוריה של הקוסמוס לזה של הפרט.

לאורך כל הקבלה משמש הסמל לבד ממטא-מערכת המסבירה את היקום, כעוגן המשמש ללכידות חברתית ע"י הצגת קוד משותף של משמעות – משותף לטקסטים המקודשים ומשותף למקובלים הקוראים בהם. הסמל לא, לדעתי, משמש, כאחת ההגדרות הרווחות שלו, אמצעי לדבר על מה שלא ניתן לדבר עליו: הספירות עצמן, כמסומנים של הסמל, ניתנות להגיה בשפת-אדם. בזאת שונה הקבלה מהפילוסופיה.

2. כתוב על מעמד הטקסט בקבלה.

מעמד הטקסט קשור, מטבע הדברים, באופן הדוק למעמד הסמל בקבלה, ועל כן תשובה זו תהיה קצרה יותר מהקודמת, שהרי נגעתי בנושא גם בהיא.

כפי שכתבתי, הטקסט בקבלה הוא אשר טעון פירוש, הוא המסתורין. הקבלה הקבלה התיאוסופית מציגה את מערכת הספירות כהסבר לטקסט, למעשי האל ולתפקיד האדם בעולם. על כן ברור כי זו ברורה ונלקחת בכתבים הקבליים כמובנת מאליה. הטקסט, לאנשי המאות ה-12, 13 ואילך, הוא הבלתי-מובן, הן בשל המרחק ההסטורי, הן בשל שפתו, שלרוב אינה שפת אמם, ובעיקר מפני הצורך האדיר, שהוא הצייטגייסט של התקופה, במטא-מערכת שתסביר ותבהיר את היקום, דבר שחסר לגמרי בטקסטים המקראיים והרבניים. ה"סוד" בכתבים הקבליים, לפחות עד קבלת צפת, הוא הקורלצייה בין המילים שבטקסט המקודש ובין המציאות, כלומר [עבורם] מערכת הספירות. כדי ליצור קורלצייה כזו מופעלת, על פי רוב, אלימות כלפי הטקסט, והוא נאנס לקבל משמעות סמנטית שונה מפשוטו, משמעות שמתרחקת מהפשט של הטקסט ככל שחולפות המאות. הטקסט, בקיצור, מוצא מתוך הקונטקסט שלו ומשמש אך ורק כפריטקסט למאווייו ומניעיו של המקובל.

אתן דוגמא: הרב חיים מצ'רנוביץ', בתחילת המאה ה-19, מתייחס לפרשת "כי תצא". את הדרשה "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע" הוא לוקח כדי לבנות עליה תורה שלמה, שבמרכזה האינדבידואל וחטאיו הפרטיים. יצה"ר אצלו הוא כל פעם שאין האדם חושב או מכוון עצמו אל האל, כל פעם שאין הוא עושה לשם שמיים. ואם בפרשה לא מדברים "אלא כנגד יצה"ר" הרי ברור שהמדובר בכוונות הפנימיות של האדם. במקום על מלחמה פיזית ממש מדברת הפרשה על מלחמה פנימית בין האדם לבין עצמו. אך לא רק הפרשה! הרי "לא דיברה תורה אלא וכו'"!אם כן כל התורה כולה מדברת רק על אותה "מלחמה" פנימית של האדם, בניסיונו להתרכז יום ולילה באל. ניתן לראות כאן שני דברים עיקריים:

• א) עיקור פשט הטקסט ממשמעות. יצה"ר, מכוח בעולם, או מכוח דמוני לפי זרמים בקבלת צפת, הופך לעניין פנימי לאדם; המלחמה גם היא מתרחשת רק בתודעתו של החסיד, ואף ה"תורה", שברור שעל פי חז"ל התייחסה לכוונת המקרא במקרה הספציפי הזה, הופכת לתורה כולה, אולי אף ליהדות כולה. ר' חיים מגיע עם אג'נדה משלו וכופה אותה על הטקסט.
• ב) צמצום האופק הנראטיבי של הטקסט: בעוד המקרא שוזר בתוכו סוגות רבות של טקסטים ומשמעויות, רק אחת מהן היא אותה פרשת "כי תצא", הפרשנות של ר' חיים כופה צמצום דרסטי עליהן: כל התורה מתייחסת אך ורק למלחמה הפנימית מול יצה"ר. זוהי דוגמא קיצונית לתופעה נפוצה ואף אינהרנטית לקבלה: משום קיומה של מערכת-על, הכרחי שזרמים נראטיביים רבים ירוכזו לתוך נהר משמעות אחד, כאשר שירה, משלים, הסטוריה, מיתוסים וכו' הופכים כולם למסמנים עבור המסומנים התיאוסופיים. הדוגמא כאן היא קיצונית משום שכל התורה כולה מצטמצמת לכדי סוויץ' בינארי יחיד: האדם עושה את אשר הוא עושה לשם שמיים או לאו. כן = טוב. לא = רע.

מצב הטקסט עוד יותר "חמור" בקבלה הנבואית, בה, כפי שכתבתי, המילים מאבדות לגמרי כל משמעות, והופכות לאותיות או הברות בלבד ומשמשות ככלי בשימוש החוויה האקסטטית. אברהם אבולעפיה כותב בפירוש שיש צורך (עבור מי שהוא נביא, או רוצה להיות נביא) לפרק את הטקסט לאטומים, ואף את האותיות הבודדות אפשר להחליף בכאלו שערכן הגימטרי שווה לשלהן. את האותיות יש לסדר על עיגולים קונצנטרים לצורך יצירת צירופים חדשים, או לסדר בטבלאות לצורך שינון אקסטטי. מתוך האקסטאזה אפשר לתת לטקסטים המקראיים משמעויות חדשות, או אף לכתוב ספרי קודש חדשים.

הטקסט, אם כן, עבור אבולעפיה (פחות עבור ממשיכיו) ערכו רק כחומר גלם ממנו ממריאים, תוך פירוקו, עיוותו, הפיכתו לאחר, לחוויה אקסטטית (אם כי לאלו שעדיין אינם נביאים או אינם מסוגלים להיות, יש לטקסט המקראי את השימושים המוכרים). הטקסט הוא רצף של מונאדות בעלות ערך מתמטי, הקאנון פתוח וגמיש, והעיקר הוא החוויה המיסטית.

מעמדו של הטקסט משתנה בין זרם אחד למשנהו בקבלה: ר' עזרא מגירונה יכול, בדחילו ורחימו, לתת בו סימנים למציאות אחרת, עליונה יותר, תוך שמירה על זיקה סמנטית מסויימת; "תיקוני זוהר" יכול לדבר על תורה אחרת, עליונה, שלא ניתנה לעם-ישראל בשל מצבם הירוד, או מצבו של העולם; האר"י יכול להמריא ממנו לעולמות מטאפיזיים מיתיים ואבולעפיה יכול להשתמש בו ככתם רורשך מתמטי או לפרקו לגורמים. המשותף לגישות אלו הוא הצורך בדבר שפשט הטקסט אינו יכול לתת, והשימוש המניפולטיבי בטקסט כדי לבסס אג'נדה אחרת ממנו, על פי רוב אחרת לחלוטין.

אז מה זה היה:

תוך נבירה בין ניירותי גיליתי גליון ישן של בחינה אוניברסיטאית. הבחינה, שנערכה ב- 16/6/03 באוניברסיטה העברית, היתה המסכמת של הקורס "סמיוטיקה וקבלה", אחד האחרונים שנתן פרופ' משה אידל לפני שנהיה אמריטוס. נפלו בחלקי הזכות והעונג להיות בקורס במסגרת לימודי התואר השני שלי בחוג למדע הדתות שם. הגשתי כאן את הבחינה כפי שנכתבה, מילה במילה, כולל מחיקות וסימני פיסוק מופרזים (והסברים בסוגריים מרובעים). ועל יצירת המופת הזאת קיבלתי מהבודק רק 92. לא צויין על גבי הטופס על מה ירדו לי שמונה נקודות.

ישעיהו בן אהרון מצטרף למועדון המאוד לא אקסקלוסיבי של מורים רוחניים סורחים. פרשת מעידותיו מעידה על חשיבותה של מסורת רוחנית

טור שהתפרסם בגליון אדם עולם שיצא זה עתה (11, מאי-יוני 2010), ואחריו דברי הסבר

לפעמים שר ההיסטוריה מתזמן היטב את צעדיו. לאחרונה נודע כי שלוש דמויות בולטות בציבוריות הישראלית השתמשו בכוחן או במעמדן כדי לנצל, איש איש בתחומו ובמעגלו החברתי, את צאן מרעיתם / תלמידיהם / מעריציהם. שלושה אלה – יצחק לאור, מוטי אלון וישעיהו בן-אהרון – שנגדם הוגשו באחרונה תלונות על ניצול מיני, מצטרפים (אם אכן עשו את המיוחס להם) לרשימה ארוכה מאוד של אישים מוכשרים ונערצים שלכאורה ניצלו את מעמדם כדי לבגוד בעקרונותיהם. למעשה, העת האחרונה הייתה פורייה אף עוד יותר בתחום נעיצת הסיכה בבלונים רוחניים: מעבר לימים התגלה שסוואמי ניטיאננדה, אחד הכוכבים הצעירים בסצנה הרוחנית שבהודו, לא ממש שומר על נדר הסאניאס (לחיי פרישות – הוא צולם במיטה עם כוכבת בוליוודית). ומנגד, בארצות-הברית יצא ספר ובו אסופה של מאמרים לא סימפטיים על אנדרו כהן, אחד המורים הרוחניים הידועים בעולם כיום.

ארחיב מעט על סיפורו של כהן, כי הוא שופך אור דווקא על המקרים הקרובים אלינו, ולכן רלוונטי לנו יותר. דיווחים על רודנותו של כהן אינם חדשים, ולמעשה אף אמו, שהייתה תלמידתו תקופה מסוימת, כתבה ספר ובו גינתה את הנהגתו. ואולם הספר החדש, "American Guru" שמו, מקבץ עדויות שונות מגוף ראשון על מסכת השפלות והתעללויות שמעביר כהן את חסידיו, ומצייר את הגורו המשופם כאגומניאק תאב כוח ומתנות יקרות. כהן היה סוחט תרומות עתק מתלמידיו, שולח אותם למשימות סתמיות כדי "לשבור להם את האגו", מעניש אותם על כל חריגה מכלליו, מורה להם לסטור זה לזה וממציא עוד כהנה וכהנה תכסיסים כדי לקדמם בדרך הרוחנית. מעולם לא היה מודה בטעות, ומצד שני תמיד היה לוקח קרדיט על כל התפתחות חיובית בקהילתו. בכל מצב היה דואג בעיקר לשמו הטוב. אף על פי שחסידיו של כהן רבים, הם גם מתחלפים בקצב מהיר, ו-123 מבין 130 תלמידיו המקוריים עזבו אותו במהלך השנים.

מה שאמור לעניין אותנו בסיפור הזה הוא תגובתו של כהן לגילויים הללו, והיא נעה בין הכחשה גורפת (שמריבוי העדויות ופירוטן די ברור שהיא שקרית) לטענה שאת כל התנהגותו ניתן לתרץ על ידי המושג המופלא "crazy wisdom". למי שלא בקיא ברזי התרצנות הרוחנית דהעידנא נאמר, שהמונח מגיע מהבודהיזם הטיבטי, שבו הוא משמש לתיאור חוכמתם פורצת הגבולות, החוקים והנימוסים של אלה שרוקנו עצמם לגמרי מכל אגו או אשליה. חכמים אלה אינם יכולים לכאורה לטעות בפועלם, משום שהם ברסוננס מלא עם פעולתו של היקום.

בהקשר של רוחניות הניו-אייג' הפורחת במערב עבר המונח הזה טרנספורמציה, וכיום הוא בעצם מתפרש כרישיון של המורה לגרום לתלמיד כאב על מנת לעורר אותו מעיוורונו. הבעייתיות כאן ברורה מיד: מכיוון שהמורה "מואר" וחכם בצורה משוגעת, הרי עד כמה שמעשיו נראים לעיניים אנושיות מופרכים או נבזיים, עקרונית לא ייתכן שהוא טועה. על כן, כל התעללות שלו בתלמיד מוכשרת מיד, ואף מהוללת כניסיון רדיקלי להביא אותו אל מעבר לכל צרותיו.

השימוש בתירוץ הזה, שנשלף מהקשרו המקורי, הוא רק סימפטום לבעיה. הבעיה עצמה היא מוסד הגורו במערב. מורים רוחניים היו תמיד כמובן, אבל כמעט בכל תקופה ומקום הם פעלו בתוך קונטקסט קבוע וידוע – כלומר בתוך מסורת מסוימת. המיוחד ברוחניות הניו-אייג' הוא שאין למעשה כל מסגרת נורמטיבית שבתוכה פועלים, או אמורים לפעול, המחפשים הרוחניים ומוריהם. עולה שמוסד הגורו מוצא מתוך הקשרו המסורתי (תרתי משמע), ונשתל אל תוך תנאים הזרים להווייתו בפירוש. במערב כיום המורה הרוחני על-פי רוב אינו מוקף במסורת הכרוכה במסגרת של איזונים ובלמים, שיכולה להגביל ולייצב אותו, ונותר לו רק להמציא את עצמו, פשוטו כמשמעו, ולהמציא תוך כדי גם את דרכו הרוחנית.

מכאן, בַּמקום שבו הגורו המסורתי היה מבקש מהתלמיד להיכנע לרצונו בסמכותה של המסורת שהוא אחד מחוליותיה, הגורו של ימינו מבקש מחסידיו להיכנע רק לו, ורק לסמכותו. במקום להצטרף למערך רוחני ותיק ומסועף שעמד במבחן הזמן, התלמיד מקשר עצמו לאדם אחד, יחיד ואולי גם מיוחד, אבל לאו דווקא חכם במיוחד, ובמקרים אחרים סתם שרלטן. בִּמקום שתהיה סביב פעולתו של הגורו מסגרת שלמה שלא תאפשר חריגות מסוכנות ופגיעות, ישנו רק רצונו האוטונומי של הגורו היחיד, ומי יאמר לו לא, כאשר הוא מוקף בעדת חסידים מלחכי פנכה ואומרי הן? מצפונו, יש לקוות. אך לפעמים הוא חסר מצפון, או חסר עמוד שדרה להישמע לו, או חסר כל אחריות, והתוצאות קשות.

אנדרו כהן הוא דוגמא למורה רוחני שלא כפוף לדבר, ושמכפיף את חסידיו אך ורק לרצונו. אם כך, גם כאשר מתגלה שרצונו לוקה, אין הרבה מה לעשות בעניין: הוא פשוט מודיע שלדעתו מה שהוא עשה זה בדיוק מה שצריך לעשות כדי לעורר את חסידיו. שוב: מי יגיד לו לא?

כאן נחשפת אם כן החשיבות הגדולה שבמסורת רוחנית: הן הרב אלון והן בן-אהרון, בהיותם חברים בדרך רוחנית (ולא נביאיה המייסדים), לא היו יכולים להכשיר את מעשיהם לכאורה, וממילא האנשים הקשורים לאותה מסגרת למעשה גזרו עליהם את סיום תפקידם כמורים. המרחב בתוך המסורת יכול להיות רחב למדי, אבל כל עוד המורה פועל כנציג של תנועה מסוימת, ברור שיש דברים שאסור לו לעשות. מכיוון שכל מסורת שעמדה במבחן הזמן הייתה חייבת להתחשב בחברה שסביבה, אף ברור שאותם דברים שאסור לעשות יחפפו פחות או יותר את כללי האתיקה הבסיסיים שעליהם מושתתת כל חברה חפצת חיים.

אם נדייק יותר, נמצא שהאנתרופוסופיה כתנועה רוחנית נמצאת בתווך בין הדתות הממוסדות הוותיקות לבין זרמי הניו-אייג' השונים. אמנם באנתרופוסופיה אין "ציווים" ברורים שניתן לחרוג מהם, אבל בהחלט קיימת תפיסת עולם מוסרית שמתוכה אמורים חבריה לגבש את דרכם. בן אהרון פעל לכאורה בניגוד לערכים שעליהם הרצה ולדרך שאותה התווה לתלמידיו, ולכן, מעשיו הביאו להוקעתו בסביבתו, שכן כמו הרב אלון הוא היה שייך לקהילה בעלת כיוון מוסרי ברור ופעל במסגרתה – קהילה שחבריה היו נכונים להתעורר, לנער חוצנם ממנו ולהביא לסגירת הקורסים שלו.

התגובה של מנהיגי ציבור הכיפות הסרוגות, כמו גם התגובה של חברי הרדוף – הקיבוץ שבו חי ופועל ישעיהו בן אהרון – מוכיחות שכאשר מורה רוחני פועל בתוך מסגרת הגדולה ממנו, הוא אינו יכול לעשות ככל העולה על רוחו, ויהיה גדול ואהוב ככל שיהיה. וכן, גם סוואמי ניטיאננדה החליט לפרוש מכל הוראה רוחנית, ולאחרונה הוא אף נעצר.

הסבר קצר:

על ניתיאננדה כתבתי רק עכשיו, והנה הלינק.

על אנדרו כהן, הפרק הקודם, כתבתי כאן, ובסיום הלינק על ניתיאננדה יש גם כמה מילים עדכניות עליו ועל חבריו. אגב, חשוב לציין שכהן לא הואשם מעולם בניצול מיני של תלמידותיו. למעשה אני יודע שכהן אמר פעם בשיחה פרטית שמין מעולם לא עניין אותו, והוא כמובן זוקף זאת לזכות רמתו הרוחנית הגבוהה. אני חושב שהוא סתם בוק.

הרב אלון השיק אתר אינטרנט ולכאורה "חוזר", אבל ברור שבפעולותיו הוא בעיקר מבזה את עצמו ואת הציבור ממנו הוא בא.

השערוריה שמרתיחה את עולם האנתרופוסופיה בארץ (ובמידה מסוימת אף בעולם) ולא שמעתם עליה קשורה באחת הדמויות המרכזיות בתנועה זו כאן, ישעיהו בן אהרון כאמור (כן, בנו של יצחק בן אהרון). בן אהרון הוא ממקימי ומנהיגי קיבוץ הרדוף האנתרופוסופי, הוא כתב מספר ספרים בעברית על התורה ופיתוחיה מכיוונים יהודיים-ישראליים, העמיד תלמידים רבים בתחום ובאופן כללי ניצב כאחד מעמודי התווך של התנועה בארץ.

לאחרונה נחשף שכפי הנראה ניצל מינית במשך שנים את חסידותיו ותלמידותיו, וכמה מהן הגישו נגדו תלונה במשטרה. הנ"ל מכחיש ו/או אומר שהכל היה בהסכמה ו/או אומר שלא עשה שום דבר רע, והעניין כרגע בדיון משפטי שנוגע אף בשאלות פנים-אנתרופוסופיות, שכן בן אהרון טוען שאי אפשר לומר שעשה משהו "בניגוד לאנתרופוסופיה" ולכן אין מה להתלונן כלפיו, ומתנגדיו כמובן טוענים אחרת.

הבעיה היא גם משפטית, שכן בחוק המגן על קרבנות ניצול מיני אין קטגוריה של "מורה רוחני". רוצה לומר, אם מעסיק, מורה, מרצה או מטפל כלשהו ניצלו את מערכת היחסים המיוחדת ביניכם כדי לשדלכם ליחסי מין, ניתן להגיש נגדו תלונה ומשפט יפתח, שכן מה שהוא עשה הוא פלילי על פי חוק. אבל אם מורה רוחני עושה אותו דבר החוק לא מכיר בפליליות של מעשיו. לכן יש סיכוי טוב שהתיק כנגד בן אהרון יסגר.

אני עצמי נפגשתי עם בן אהרון לפני כמה שנים, לשיחה נעימה של החלפת רעיונות, וכמובן לא עלה על דעתי וכו'. מאז לא דיברתי איתו. כפי שכתבתי ברשימה לעיל, הקהילה בהרדוף הקיאה אותו מתוכה, וכשמדובר באדם עם כל כך הרבה זכויות (וכריזמה), זה דבר שראוי להערכה. במאמר המערכת בגליון האחרון כותב העורך, נועם שרון, "שמירת סוד, בשם 'ההגנה על שמה הטוב של האנתרופוסופיה', היא מעשה מעוות מוסרית, שעתיד לפגוע בכולנו ולגרום לנזקים כבדים, כפרטים וכקהילה".

—

כאמור, הרשימה הזו התפרסמה בגליון החדש של אדם עולם, שיוצא במתכונת חדשה (ובעיצוב חדש) מתוך ניסיון ליצור מגזין שיספק ויעניין הרבה צדדים: "הורים שהקשר שלהם לאנתרופוסופיה מסתכם בזה שילדיהם בחינוך ולדורף מחד, ואנתרופוסופים כבדים מאידך; שוחרי אנתרופוסופיה מחד, ומתעניינים ברוח מאידך".

נועם שרון, העורך, ממשיך ואומר כי

המגזין אדם עולם נולד בתוך הקהילה האנתרופוסופית ויש לו תפקיד בתוכה. את התפקיד הכי גדול אני רואה בתור כלי שמעודד תהליכים של פתיחות, הידברות בינינו לביו עצמנו ובינינו לעולם. יחד עם זאת אני מאמין שלאנתרופוסופיה בישראל היום יש מספיק זהות עצמית כדי לצאת החוצה ולפגוש את העולם מבלי ללכת לאיבוד. המפגש הזה עם העולם חשוב קודם כל לנו, כדי שנקבל מראה. גם העיתון שואף לצאת החוצה ולהיות מגזין משפיע בישראל. השאיפה להתרחב היא כורך המציאות, גם מבחינה כלכלית ויותר מזה מבחינה רוחנית. רוחנית זוהי טעות לעשות מגזין לקהילה של יודעי חן. מסר רוחני היום הוא מעצם טבעו אוניברסאלי, פונה לכל אדם. אם הדברים שאתה כותב אינם נהירים לקורא בר-דעת, זה אומר שמשהו לא בסדר בקוהרנטיות שלך. באדם עולם אנחנו מאוד מתאמצים לבטא את הרעיונות האנתרופוסופיים, שגם פיתחו לעצמם שפה משלהם, בעברית פשוטה וצחה. אני מקווה שגם מצליחים.

הנה כתבה אחת מתוך הגליון החדש שפורסמה באינטרנט, על גן חובה ממלכתי-אנתרופוסופי ראשון.

עדכון 6.5.10: התיק נגד בן-אהרון נסגר.

[עוד דבר קטן: תמה סדנת השיפוצים שנערכה לפוסטים ישנים בבלוג, שעברו בצורה מעוותת מהבלוג הקודם. אני מתנצל בפני קוראי גוגל-רידר, שמשום מה קורא פוסטים מעודכנים כחדשים. אז זה נגמר לעת עתה (אם כי אולי מדי פעם אעדכן איזה פוסט פה פוסט שם). מה הרווחנו? פוסטים משופצים, וענן תגיות כאן משמאל. תודה למי שעזרו, גלעד ס. ואבי לבקוביץ (לאחרון יש לו בלוג מעניין כאן ואתר מבדר כאן)]

שערוריית הסקס, שקרים ווידאוטייפ הרוחנו-מינית מזעזעת את ההינדים הלאומנו-מסורתיים

זה התחיל לפני כחודשיים: ערוץ חדשות הודי פרסם וידאו של סוואמי ניתיאננדה הידוע שוכב במיטה לצד שחקנית בוליוודית מפורסמת, שגם הודתה ששכבה עם הנזיר והמורה הרוחני ההודי המפורסם בכמה הזדמנויות. הנה:

איך ההודים יודעים ליצור מלודרמה גם מהדרמה הגדולה ביותר! וזו אכן דרמה ענקית: ניתיאננדה הוא אחד המורים הרוחניים הגדולים בהודו כיום. או לפחות היה. אני זוכר תמונות ענק שלו בחלקים שונים של הודו, אשרמים של תנועתו פזורים פה ושם, מיסיונרים מטעם תנועתו מנסים לשכנעני בצדקת דרכם, ובאופן כללי תחושה של משיח צעיר וסקסי שכוכבו דרך וממשיך לדרוך. לא עוד.

 הנה כתבה של גידי בוקר בערוץ הניו-אייג' של אתר מעריב שמסכם את הסיפור והשתלשלויותיו. מה שקרה אחרי מה שמסופר בכתבה הוא ראשית שניתי התפטר מכל תפקידיו הרשמיים והכריז על פרישה לפרישות לזמן בלתי מפורש, ואחר כך נעצר, בין השאר באשמת אונס. על המעצר כתבתי בקצרה כאן יחד עם ציטוט מחוזה מיוחד שהחתים הגורו את בנות-זוגו, תוך שהוא משביע אותן לא לגלות דבר, ומסביר להן שהן עומדות לעבור תרגולות סודיות של – סורפרייז סורפרייז – טנטרה.

אבל על כל זה אני לא רוצה לדבר, אלא רק בקצרה על התגובה של ההינדים המסורתיים לעניין. אל אלה יש לי גישה דרך ידיד שקניתי לי בשהיותיי השונות בעיירת הקודש טירוונאמאלאי, סאדהו אנגלי במוצאו שכדרכם של מומרים או חוזרים בתשובה הוא יותר הינדי ממהאטמה גנדהי, אדם טוב שכל רצונו לעבוד את אליליו בשלווה ועל כן שנאתו לנצרות בהודו רבה, ולא תמיד ללא הצדקה.

בכל אופן, אותם הינדים מסורתיים דומים בהלך רוחם לימין הדתי אצלנו בארץ, אם בקריאתם לחיזוק הצביון ההינדי של הודו, אם בתלונתם על כך שהמוסלמים והנוצרים בהודו משתלטים על הודו (כלכלית, תרבותית) למרות שלהם יש אינספור מדינות אחרות ואילו להינדים יש רק את הודו, ועוד כהנה וכהנה אמרות כנף דומות שכולנו מכירים.

ובכן, אותם הינדים נתקפו חרדה על מה שבשפה יהודית אפשר לכנות "חילול השם" שגרם להם ניתיאננדה. עבורם הוא כמובן לא גורו מסורתי אותנטי, אלא גרסה ניו-אייג'ית המיועדת למצוא חן בעיני המערב המושחת, ולמרות זאת, אותו מערב יכול לחשוב בטעות שניתי הוא הינדי רציני, ולכן לקבל את הרושם המוטעה שהינדים רציניים שוכבים עם כוכבות קולנוע. ניתי כמובן תורם לתחושה זו אצל המערביים הפותים, שכן הוא לבוש כתום וטוען שהוא סאניאסי (פרוש).

ולא רק ניתיאננדה תורם לרושם הזה. שימו לב לתמונה הבאה:

זהו כנס יסוד ה- GFCH, ראשי תיבות של 'העמותה הגלובלית להרמוניה תרבותית', ינואר 2008. משמאל לימין: שרי שרי ראווי שאנקר, הדלאי לאמה, נשיא הודו לשעבר עבדול קלאם, סוואמי דיאננדה סרסווטי, סוואמי ראמדב (1, 2), סוואמי ניתיאננדה והארכיבישוף של בומבי הקרדינל אוסוולד גרסיאס. עוד השתתפו בו נציג מטעם אמה אמריטאננדה מאי, וגם הרב יחזקאל יצחק מלקר ראש הקהילה היהודית בדלהי.

לא צריך להיות מומחה גדול בסצנה הרוחניקית בהודו כדי להבין שאלה התותחים הכבדים ביותר (והלינקים יסבירו יותר למי שרוצה). והנה ניתיאננדה סרח, ובסרחונו הסריח גם את חבריו, וכפי שדואגים אותם הינדיסטים, גם את ההינדואיזם כולו. אבל לא רק ממעלליו של ניתי הפוחז פוחדים ההם. כפי שכותב ידידי הנ"ל (במייל שמשום מה עלה לאינטרנט):

Nithy is not the end of the sadhu sex scandals. There are allegations being made against Sri Sri which, when they get into the hands of our enemies, are going to be a bigger blow to us than Nithy was. And the allegations against Sai Baba have been there for years. I, like you with Nithy, believed it was all a Christian conspiracy against Sai Baba, But in the last 10 years I have listened to a number of absolutely candid personal accounts from Baba devotees of their sex encounters with Sai Baba, so I cannot brush it off as vicious gossip any longer. Baba Ramdev has an unsavory past that is known to all sadhus in Haridwar-Rishikesh, that includes land-grabbing, car theft and murder. But they are old allegations and may not be relevant any longer.

כלומר מעלליו של ניתי הם רק קצה הסקנדל שכולו ביזיון הדהרמה ההינדית (וזאת בין האשמות קונספירטיביות כלפי הנצרות ופחד כללי מנזק תדמיתי). ומה בפרקים הבאים? השמועות על שרי שרי ראווי שנקר אומרות שהוא הומו. על סאי באבא כבר הראה סרט דוקומנטרי מלפני חמש שנים שהוא פדופיל. ראמדב בינתיים נקי מינית אבל מלוכלך עסקית (וזה עוד לפני שנכנס לפוליטיקה – ראו לינקים), וכך מסתבר שמכל הגברדייה ההינדית שבתמונה לעיל רק דיאננדה סרסווטי יוצא נקי (ואני אישית מאמין שהוא ישאר נקי). סרסווטי זה למעשה מינה עצמו לנציג הבלתי רשמי של ההינדואיזם, וזה כשלעצמו לא מוצא חן בעיני המסורתיים, שכן הם מתעקשים, בצדק, שלהינדואיזם מעולם לא היה אפיפיור ולעולם גם לא יהיה. הם גם לא ממש אוהבים את שיתופי הפעולה שלו עם הדתות האחרות. אבל כרגע זה מה יש להם כנציג הינדי כשר בפני הגויים, והם מתפללים שלפחות זה ישאר.

לעת עתה, אם כן, מתעקשים אותם מסורתיים לנתק כל קשר עסקי או חברי עם דתות אחרות, להפסיק לטוס מסביב לעולם וללמד מערביים יוגה ומדיטציה (ממילא, הם טוענים, רק על אדמת הודו אפשר לקיים תרגולים אלה כהלכה), להפסיק את הפעילויות המשותפות ואת השיחות הבין-דתיות (דוגמת אלו שנעשו בשם העמותה שבתמונה), ובאופן כללי להתנתק גם מהערכים המערביים הנלוזים דוגמת פלורליזם ודמוקרטיה.

נשמע מוכר? אולי אכן יש לומר: פונדמנטליסטי כל העולם התאחדו! הרי ממילא יש לכם דת אחת, והיא שמרנות צפודה, שנאת הזר, אתנוצנטריזם וטיפוח האגו האישי והקולקטיבי. זוהי דתכם ואלו אמונותיה – למה אם כן תריבו?

וניתי? הוא עסוק במשפטו. כי לצד האפשרות לפונדמנטליזם יש גם יתרונות למסורת דתית ברורה: עברות על חוקיה גם הן ברורות וניתן לסלק את האשמים בהם בקלות יחסית מעמדות הכוח שלהם. כך במקרה ניתיאננדה, כך במקרה מוטי אלון. לא כך, למשל, בכל מני תנועות ניו-אייג' למיניהן, למשל התנועה האינטגרלית שאנדרו כהן הוא אחד מנציגיה הבולטים. ראו למשל המאמר הזה של Be Scofield מהמגזין היהודי-אמריקאי Tikkun, שהתפרסם שלשום, על הסירחון העולה מהקהילה האינטגרלית בארה"ב: אנדרו כהן, קן וילבר, קרייג המילטון, מרדכי גפני (כן כן) ושות'. כל אלה מפרכסים זה את זה למרות עדויות רבות ומפורשות על מקרי ניצול פסיכולוגי, כספי ומיני לא מעטים. ולזה אתייחס בפוסט או שניים בקרוב.

מאז פיגועי ה-11/9 לפני תשע שנים חוקרי הדתות מתמוגגים: פתאום צריך אותנו. הדת חזרה להיות מרכיב חשוב בכל ניתוח סוציו-גיאו-דמוגרפו-פוליטי, "התנגשות הציוויליזציות" הפכה להיות מלחמת דת, ספרים "חשובים" על "חזרתו של אלוהים" יוצאים לאור בקצב של שניים לשבוע, ולמעשה חוקרי הדתות כל כך מתלהבים מעצמם עד שהתלהבותם עצמה כבר הפכה לנושא לדיון. לא רק שהשמועות על חילונו של העולם היו מוגזמות, הדת, עושה רושם, שוב תופסת את מקומה כעמוד תווך של התרבות האנושית.

ואכן, אנחנו באמת שומעים יותר ויותר על דתות ומפעליהן בעשור האחרון. זה קשור לא רק לשימוש שפנאטים למיניהם עושים באמונתם, אלא גם להתרופפות כללית של האתוס הלאומי, מה שמחזיר אנשים למרכיב הדתי של זהותם, כאילו מאתיים השנה האחרונות של "אביב העמים" היו רק מנוחה במערכת היחסים בין האנושות לאל. אלוהים, אם כן, חזר להיות מרכז משמעותי בחייהם של רבים, אף אחד כבר לא מדבר על העלמותה של הדת ויש כמיהה כללית לרוחניות. אבל במובן חשוב אחד הדת לא חזרה למלא את תפקידיה הותיקים: הדת עדיין לא חזרה להיות סמן מוסרי לציוויליזציה המערבית.

כדי להבין איזה מקום מילאה פעם הדת במערך המוסרי של האדם צריך להבין עד כמה בכל זאת התרחקנו מתמונת העולם של ימי הביניים, עד כמה הדת בכל זאת התרוקנה מכוחה. בתהליך שהתחיל ברפורמציה ונמשך דרך הנאורות עד למאה העשרים, הדת למעשה איבדה את שליטתה המלאה בחיי הפרט, ובהשקפת עולמו. שכן עד לפני חמש מאות שנה לא רק שנציגי האל אמרו לך מה לעשות, הם גם הכתיבו לך מה לחשוב, והם לא היו צריכים להתאמץ במיוחד, כי ממילא לא היתה אלטרנטיבה אמיתית לתמונת העולם שהם ציירו.

קשה לנו היום בכלל לתפוס איזה מקום מילא אלוהים בחייהם של אנשים מערביים עד העת החדשה. לפקפק בקיומו היה משול לטירוף. אתאיסטים נחשבו למפלצות – ולא בכדי, שכן היה ברור לכל שמי שלא מאמין באלוהים מסוגל לכל מעשה רשע, שהרי ללא אלוהים אין מוסר. היה ברור לכל בר דעת שכל מה שטוב בנו בא אך ורק מהאל, ולכן מי ש"אין לו אלוהים" הוא בהכרח רע. עד כדי כך היה האתאיזם מגונה שאפילו שפינוזה, אפילו אחרי שהוקע מקהילתו, היה מכחיש בתוקף, ובכל הזדמנות, שהוא אתאיסט. פשוט: האל היה הסמן המוסרי העליון, ובלעדיו גם המצפון היה מרוקן מתוכנו.

בימי הביניים אנשים התווכחו על רצונו של האל, על ציוויו, על השליח החביב עליו, אבל בודדים (תרתי משמע) פקפקו בקיומו. היה ספק איזו אמונה היא אמונת האמת, אבל באמונה עצמה לא היה כל ספק – תמונה שונה מאוד מהמצב בימינו בו נדמה שהספק עצמו הפך לסגולה דתית חשובה, כאילו רק אמונה שיש בה ספק, או שהיא למרות הספק, היא אמונת אמת, וכיוצא באלו תירוצים תיאולוגים שלאוזניים ימי-ביניימיות היו נשמעים מתמיהים. הביטחון שהיה אז בקיומו של האל לא נבע מכך שפעם לא נחשפו לתגליות המדע ולא ידעו שכדור הארץ סובב סביב השמש. הביטחון העמוק הזה נבע מכך שהחיים בכללותם סבבו סביב האל, ובגלל שלאורו התקבלה כל הכרעה מוסרית. ללא אלוהים היה האדם הימי-בינימי מרחף בריק מוסרי, ואין אדם שמסוגל לכך.

הזמנים השתנו, ובואו של ההומניזם בישר את בואו של מקור מוסרי אנושי ורציונלי. האל כציון מוסרי נשכח. מה, אם כן, נותנת לנו הדת היום? בעיקר פולקלור. חגים, מנהגים, אמונות משונות. מה זה להיות היום דתי בישראל? זה לא להסכים לשבת ליד אישה באוטובוס, לשנוא פליטים (שאינם יהודים), לדרוש תקציבים לישיבות, לכבד קברים. היהדות כדת כיום בישראל לא מנהיגה שום מאבק מוסרי. רמזים למשהו שהיה יכול להיות ניתן לראות בתנועת "מעגלי צדק" ובגרעינים שמנסים לתרום לעיירות פיתוח, אבל אלו רחוקים מהמיינסטרים.

דווקא הנצרות (בארה"ב) מצליחה עדיין להעמיד בראש חוצות כמה עקרונות מוסריים שניתן להבין איך הם יכולים להיות תקפים עבור כולנו. המאבקים של השמרנים הנוצריים נגד הפלות, מחקר בתאי-גזע והמתות חסד קשורים כולם לערך חיי אדם המוכר לכל מי שחבר בתרבות המערבית. ההתנגדות לאלו נובעת מהתפיסה שחיי אדם הם קדושים בפני עצמם, שהם נבראו בצלם אלוהים, ושאין לאדם שום רשות לוותר עליהם או להמעיט בערכם. אפשר כמובן להעלות טיעונים טובים נגד הגישה הזו (אם כי אני חייב לומר שכצמחוני מטעמים מצפוניים במקרים מסויימים קשה לי להסביר לעצמי למה אני לא מוכן להרוג דג אבל מוכן להרוג עובּר), אבל צריך להכיר בכך שהדת כאן מעמידה עקרון מוסרי ראשון במעלה, ומציבה אותו במרכז הדיון הציבורי.

מה יש לנו כאן בישראל שדומה לזה? אילו ערכים שלאורם יש לפסוע מציבה לפנינו היהדות כיום? במקום לשאוב מהנביאים (למשל, אפשר גם מחז"ל כמובן) ערכי יסוד אנושיים כצדק, חסד, ועזרה לחלש אנחנו שומעים מלמולים בלתי-פוסקים על פסאודו-ערכים כגון "טהרה", "כשרות", ו"ירושלים". במקום להוות מצפן מוסרי משמשת הדת ככלי לפלגנות פוליטית ולהסתגרות חברתית.

אלוהים חזר, אבל כדי שימלא תפקיד משמעותי בחיינו הוא יהיה חייב לצוות על משהו בנוסף לאוטובוסים מופרדי-מגדר. משהו כמו עשות משפט, ואהבת חסד, והצנע לכת עם אלוהיך.

[פורסם לפני כמה ימים באתר אבי-חי. לבד מזה, שמתם לב שבצד שמאל יש מעין רולר שמביא רשימות קצרות שמתפרסמות בבלוג המשנה לבלוג זה, "מינים"? כי מסתבר שאני מעדכן את העניינים שם קצת יותר בתכיפות, וקצת יותר באריכות, ממה שחשבתי, ואולי זה מעניין מישהו.]

סוכן הבורסה נתנאל (מרכוס) פוזנר היה יהודי אמיד, מגולח זקן וחבוש פאה נוכרית כמנהג הבריות. פוזנר היה חובב תיאטרון מושבע, וכמי שלקח ברצינות מילולית את הציווי ממסכת אבות, שנא בכל לבו את הרבנות. בשנת 1781 למנינם הוא הביע את דעתו בבית הכנסת: הוא פתח חומש ואל מול הקהל הקדוש דיבר אליו. "תורה," הוא אמר, "את טובה, אך את נפלת לידי גנבים ורמאים ונבלות ונמצאת בידי מפרשים שקריים שעיוותו אותך". פרצה שערוריה.

פוזנר (מהעיר אלטונה, ליד המבורג, אז בשליטת דנמרק) הדהד בדבריו את התפיסה הדאיסטית על כך שלולא כהני הדת למיניהם היתה האנושות עובדת את בוראה באותה צורה טבעית ובריאה אליה הוא כיוון מלכתחילה. הנוכחים בבית הכנסת היו בדעה אחרת, והם מיהרו אל בית הדין מזועזעים. הדיינים תפסו עמדות קרב.

מאוחר יותר באותה שנה כאשר ביקשו להעיר אותו לאמירת סליחות בבית הכנסת דחה פוזנר את הבאים בבוז: "אתמול הייתי בקומדיה ובנשף ריקודים והיום מעירים אותי משנתי לשטויות כאלה." הוא לא קם. אחרי עוד כמה פרובוקציות לא היה יכול עוד רב הקהילה רפאל כהן לסבול את התנהגותו הכופרנית של פוזנר והכריז עליו חרם.

אבוי, החלטתו זו באה בעיתוי אומלל מבחינתו, שכן באותם ימים התעורר פולמוס עז בשאלת הסובלנות הדתית, בעיקר סביב הצעתו של המדינאי הפרוסי כריסטיאן וילהלם פון דוהם להותיר בידי ההנהגה הרבנית את סמכות הענישה. המריבה באלטונה היתה כל מה שהיו צריכים דוגלי שבירת הסמכות הדתית, שבאותה תקופה כבר היו לא מעטים וקולניים למדי, כדי להציג את הרב כהן כאינקוויזיטור חסר רחמים ואת פוזנר כקורבן לשרירות השררה של הרבנות.

משה מנדלסון עצמו התערב בפולמוס ויצא כנגד התעקשותם של הרבנים לשמר את כוח הכפייה הדתית בעידן שבו "חירויות האדם הטבעיות" זוכות להכרה. באותה תקופה כתב המשכיל היהודי הידוע ביותר כי הוא "מאמין בלב שלם ברבנים ובזקני העדה של עמי […] כי בחפץ לב יוותרו על כל משמעת של דת ובית כנסת." אכן, גם פילוסופים ידועים יכולים להיות תמימים.

ופוזנר עצמו? הוא לא התכוון להשיל מעליו את זהותו היהודית ולא רצה לעזוב את הקהילה או להתנצר, אולם על פי חוקי המקום גם לא היה יכול להישאר כחבר בקהילה ללא קבלת מרות הרבנים. זה היה החוק. הרב כהן דרש ממנו לכפר על מעשיו על ידי הבעת חרטה פומבית, התנזרות במשך שנה מבשר ויין, המנעות למשך כל חייו מנשפי ריקודים, וגידול זקן. לזה פוזנר לא היה יכול להסכים – בכל זאת, הוא כבר היה בן תרבות.

פוזנר פנה לשלטונות בבקשה לחלצו מסמכותו של הרב, אך האמנציפציה עוד לא הגיעה, ותרם שנבנתה מסגרת חוקית שתאפשר אזרחות שלא במסגרת קהילה, בקשתו לא התקבלה. לבסוף השלטונות החליטו שלמרות שפוזנר יאלץ להישאר תחת מרותו של הרב כהן, הם בהזדמנות זו אוסרים על הרב להטיל חרמות ללא אישורם, ולמעשה בכך שברו את כלי נשקה העיקרי של ההנהגה הרבנית.

עד כאן מעשה שהיה. דברי סיכום וסקירה אחרים על הספר ממנו לקוח כל המידע הזה, "שורשי החילון" מאת פרופ' שמואל פיינר, התפרסמו אתמול במוסף הספרות של "הארץ". הגלישה לשם חינם, אם כי יש המחשיבים אותה בעייתית מבחינה הלכתית.