לא מזמן חגגתי יום-הולדת 36, ובתזמון מושלם הביא לי אבי אלבום תמונות ישן שלי, שהוא מצא במקרה בין חפציו. באלבום, משנת 90-91, נמצאת התמונה הזאת:
זה אני בסביבות גיל 17. אז קודם כל שימו לב איזה ילד יפה הייתי, ואני לא מצליח להבין למה חוויתי כשלון אחר כשלון בגיל הזה בקרב הבנות. בסדר, אף פעם לא הייתי ספורטאי גדול, אבל ראבק, בנות! בכל אופן, אולי מה שיותר מעניין הם שלל כלי הנשק שנראים תלויים מאחורי על קיר חדרי.
חשוב לומר: בעצם הימים שהתמונה הזאת צולמה (על ידי כמובן, עם טיימר – כן, קצת פתטי) כבר שמחתי מאוד לדעת שאחרי הראיון בצו-השני נפסלתי משירות "ביחידות שדה", כלומר ידעתי – ושמחתי – שאחרי גיוסי לא אהיה לוחם.
אני מציין את זה כדי לומר שהסכינים והבומרנגים והנונצ'קו שמאחורי (והיו עוד במקומות אחרים) לא שימשו אצלי כל עניין מעשי. לא הייתי מסתובב איתם ברחוב וודאי לא הייתי מעורב בקרבות כלשהם. כל כלי הנשק האלה היו אך ורק לנוי. הייתי, ועודני, אדם שמסתייג מאלימות ומעולם לא היתה לי כל כוונה להשתמש בכלי הנשק האלה. אבל אהבתי אותם. אפשר אפילו לומר: הערצתי אותם. עובדה: תליתי אותם על הקיר, משל היו פוסטר של כוכב רוק, או תמונה של רב.
נשאלת אם כן השאלה: וואט דה פאק? מה עשו כלי זין על קירות חדרי? מה רציתי בזה? למה זה שימש אותי? או אולי כדאי לשאול: על איזה צורך זה ענה אצלי? אני מעוניין להעלות כאן השארה מסויימת, פרי הרהורי ואינטואיציותי בלבד, והיא כולה כניחוש שנזרק לאויר, אולם לעניות דעתי יש בה אמת.
ובכן, נתחיל בדיני טומאה וטהרה. ידוע לנו שדתות קדומות במיוחד, כאלה שגילן 3000 שנה ומעלה, עסוקות הרבה בעניינים אלה. כך ניתן למצוא דגשים גדולים על טומאה וטהרה בהינדואיזם, בזורואסטריאניזם, וכמובן ביהדות. מנגד, בבודהיזם ובנצרות, שהן צעירות יותר, ובוודאי בדרכים רוחניות מודרניות, אין התעסקות בתחומים הללו.
כך נוכל למצוא בהינדואיזם טומאה של קבוצות אנושיות שלמות (לא רק קאסטות למיניהן, אלא למשל פשוט כל מי שאינו הינדי), בזורואסטריאניזם סוגי אוכל (כל דבר שלא בושל בידי בני דתם), וביהדות טומאה של ספרי קודש. אבל מעבר לדוגמאות אידיוסינקרטיות אלה בכל הדתות הללו דיני טומאה וטהרה מרוכזים בעיקר סביב עינינים של חיים ומוות. גופות מתים מטמאות, מחזור אישה מטמא, זרע מטמא, לידה מטמאת.
מה ניתן ללמוד מזה? ברמה האנתרופולוגית הפשוטה, ניתן להניח שתחומים אלה היו משמעותיים עבור התרבויות האלה, ושמא עבור התרבות האנושית כולה בזמן ההוא. אולי הם סיקרנו את האנשים, אולי הם הפחידו את האנשים. התוצאה היתה קידוש התחומים האלה והכנסתם לסינטקס הדתי. אחת מצורות הדת הפרימיטיבית, אם כן, היא דת שמכילה על תחומים הנוגעים בחיים ומוות קטגוריות של טומאה וטהרה, והעמדתם במרכז החיים הדתיים.
אולי אתם כבר מנחשים לאיפה אני הולך, אבל בדרך בכל מקרה נצטרך לקפוץ קפיצה לא קטנה מעל סדרי הפרקטיקה המדעית הראוייה, שכן אני מתכוון לפנות לשם סיוע תיאורטי להיפותזה שהתוקף שלה מפוקפק, למרות שכפי שתראו היא מאוד קורצת לאינטואיציה. אני מדבר על מה שנקרא תיאוריית הרקפיטולציה (Recapitulation), או העמדה על פיה האונטוגנזיס (התפתחותו הביולוגית של העובר) אנלוגית לפילוגנזיס (התפתחותו האבולוציונית של המין הביולוגי).
התיאוריה (נשתמש במילה הזאת, למרות שהיא קצת גדולה על הרעיון הזה) אומרת אם כן שעובר של מין מסויים עובר במהלך התפתחותו בבטן אמו דרך שלבים אנלוגים לאלו שעבר כל המין אליו הוא שייך בתהליך האבולוציוני הכללי. התיאוריה קיבלה ביטוי מודרני במאה ה-19 (ראו לינק), והביולוג המהולל סטיבן ג'. גולד אף הקדיש לה ספר, אשר בפתחו הוא כותב (בצדק) כי האנלוגיה בין המיקרוקוסמוס למקרוקוסמוס, בין האדם ליקום, שהרקפיטולציה היא דוגמא אחת שבתוכה, היא ודאי הותיקה ביותר בתולדות האנושות (והקבלה הרי גם כן חזק בעניין).
הנה, ראו התמונה הבאה:
זו תמונה שצויירה בסוף המאה ה-19 ובה ניתן לראות בצורה ברורה שעוברי בעלי החיים השונים דומים מאוד זה לזה, לפחות בתחילת דרכם. תיאוריית הרקפיטולציה אומרת שככל שהיצור מתקדם יותר בתהליך האבולוציה הוא יעבור בבטן אמו את כל שלבי האבולוציה בזעיר אנפין, כלומר את מה שהזן שהוא שייך אליו (נאמר, אדם) עבר במשך מיליוני שנים הוא יעבור בקטן במהלך ההריון. כך, עד שיוולד תוצר מוגמר ומתקדם. דהיינו הוא ייוולד אדם, אבל הוא חייב לעבור קודם את כל הדרך. נכון מדגדג את האינטואיציה?
הרעיון שלי אם כן לוקח את האנלוגיה האבולוציונית ומיישם אותה לגבי התפתחותן של הדתות. כפי שבשלב מסויים בתולדות הדתות הרבו בני האדם לקדש מופעים של חיים ומוות על ידי קטגוריות של טומאה וטהרה, כך גם בימי התפתחותו של אדם דתי פרטי, יהיה שלב בחייו בו הוא עושה דבר דומה, אנלוגי לזה. כפי שדתות עברו דרך שלב ההתעסקות עם מופעי החיים והמוות בשלב מסויים בהתפתחותן, כך האדם הדתי יעבור דרך שלב דומה במהלך התפתחותו.
אני אם כן מפרש את העיסוק האובססיבי המשונה שלי (ושל אחרים כמובן) בכלי נשק כעדות להתפתחותה של דתיות ראשונית בחיי: כלי הנשק היו בשבילי מפגש עם מוקד לימינלי של חיים ומוות, והערצתם, קידושם למעשה, היו עבורי פולחן דתי ילדותי. מושגים של טומאה וטהרה לא אמרו לי אז כלום כמובן, אבל הייתי יכול להקדיש זמן, כסף, תשומת לב ומאמץ לייחודם של חפצים הרוקדים על קו הגבול בין חיים ומוות.
אם ההשערה החצי-אפוייה הזאת מחזיקה איזושהי כמות של נוזלים (והרי היא תלויה לא רק בקבלת הרקפיטולציה אלא בהשערה שדתות הן עניין מתפתח, שיש אבולוציה של צורות דתיות, מה שכמובן נתון לויכוח), הרי שעיסוקו של ילד בכלי נשק איננה הפגנה של אלימות דווקא, אלא בראש ובראשונה של דתיות. ילדים (או נערים, ואף מבוגרים שהתפתחותם הדתית מתמקדת בשלב הזה) יעריצו כלי נשק לא כמכשירים של הריגה אלא כטליסמנים של קדושה. אף נשיאת אולר, או אקדח, יכולה להיחשב לא (רק) כביטוי של תוקפנות, אלא כביטוי של דתיות, של רצון לקשור קשר תת-רציונלי עם מחזור החיים והמוות.
"האנלוגיה היא המילה האחרונה של המדע, והמילה הראשונה של הדת" אמר המאגיקן מראשית המאה העשרים אליפס לוי, והוא צדק מאוד. אנלוגיה היא שפת הדת, ועוד יותר מכך שפת המאגיה. אנלוגיות מרגישות לנו נכונות אינטואיטיבית, אבל לרוב אין להן ביסוס עובדתי. המוח שלנו פועל ככה, אבל העולם בדרך כלל לא. כך שרוב הסיכויים שהאנלוגיה בתחום הדת בין הפרימיטיבי לאינפנטילי אינה נכונה. אבל היא יפה, לא? ובכל מקרה, לי היא מהווה הסבר נעים לכמיהתי אחרי סכינים בזמן נעורי. לא אלים הייתי, אלא דתי. זה היה למעשה תחילת העניין שלי בדת, למרות שאז הדבר כלל לא עלה על דעתי.
לולאת האל 