ייתכן שהחידה הפלאית ביותר בנוגע לטבע האדם היא גם מתכונותיו הבנאליות ביותר. העובדה הפשוטה אך המוזרה באופן נהדר היא שאנשים רוצים להיות טובים. מדוע שבכלל יהיה כך? מדוע שירצו בני האדם לראות את עצמם כמתואמים עם הטוב? אלא שכך הדבר, ולמרות שהרעיונות שיש לנו לגבי מהותו של אותו טוב שונים ומגוונים, התשוקה שלנו לממש אותם היא שגרתית למדי.

והנה, ידוע גם כי בני אדם משעבדים אלו את אלו. העבדות היתה תופעה נפוצה בזמני קדם, ומכיוון שכך, היה על בני אדם להפוך אותה בעיניהם ללגיטימית. ניכר היה שהמשועבדים עצמם מאוד לא מרוצים מהמצב, ואלו שרצו לשמר את המוסד החברתי הותיק הזה חשו מחוייבים להצדיקו. רצינו הרי לדעת שאנחנו עושים את הטוב כאשר אנחנו קונים, מוכרים ומדכאים אחרים.

לכן תאוגניס, המשורר היווני בן המאה השישית לפני הספירה, מסביר ש"ראשו של העבד לעולם אינו זקוף, אלא מכופף, ויש לו צוואר עקום". הבדל פיזי מולד משמש כאן כדי להצדיק שיעבוד. אריסטו גם הוא דיבר על בני אדם שגופם מיועד מלידה לעבדות. במקרא, מנגד, משתמשים בדרך שונה לצידוק הדין: נח, הכועס על בניו כיוון שראוהו ערום, מקלל דווקא את נכדו כנען כי "עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו" (בראשית 9). פה נדחפת קללה רטרואקטיבית אל תוך הטקסט הקנוני על מנת להצדיק לכתחילה את שעבודם של הכנענים בידי בני ישראל. פרעה עצמו, כשזמם לשעבד את העבריים בארצו הצדיק את עצמו וטען כי יש צורך בכך על מנת שלא יתרבו, "וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ" (שמות 1). הרי אי אפשר פשוט לשעבד עם שלם.

והנה, לעומת המסורות המצדיקות עבדות, סיפור יציאת מצריים קורא עליה תיגר. לא עוד שימור העבדות אלא מרידה בה. לא פלא שתנועות שחרור רבות ושונות, לאומיות ואחרות, מצאו בו השראה. מרקסיסטים, לוחמים למען זכויות אזרח וכמובן המתנגדים לעבדות במאה ה-19 השתמשו בסיפור כדגם ארכיטיפי של שחרור משעבוד. למעשה קשה לדמיין את העולם המודרני ללא אותו מיתוס מכונן על עם שלם הפורץ מעבדות לחירות. יש להניח שבין שאר הסיבות לפופולריות של הפסח בזמננו קיים גם החוב התרבותי העצום שחבה לו הציביליזציה המערבית.

השנה אנחנו מציינים את שנת החמישים למלחמת ששת הימים, וסימון יובל שנים לכיבוש דורש מאיתנו חשבון נפש. כמה זמן נוכל להעמיד פנים שהשליטה על בני העם הפלסטיני אינה יותר מתקלה מקרית בהיסטוריה של מדינת ישראל? גם ההגדרה הרשמית של המדינה (ובג"צ) של השליטה בשטחים כ"זמנית" חסרה כבר כוח שכנוע אמיתי, ומדינת ישראל לא מעוררת אמון שבכוונתה לחדול מכך. אירוניה היסטורית חדה ומרירה היא זו בה האומה שהורישה לאנושות את סיפור השחרור הבסיסי מכולם היא זו שנותרה אחרונה בעולם הדמוקרטי ששולטת באוכלוסיה ללא שוויון זכויות. הנה כי כן, העם שחוגג כל שנה את יציאתו לחירות מונע מעם אחר לזכות בחופש ובעצמאות.

כמובן, יש לנו סיבות טובות מאוד להמשיך את השליטה בפלסטינים. נמצא דרכים מתוחכמות להסבירה ולהסדירה, ונציע תירוצים שיעניקו למצב הנוכחי לגיטימציה. אנחנו הרי רוצים להיות טובים. אלא שכל אלה לא ישנו את העובדות היבשות והקשות, שאחרי כל הפלפולים והתירוצים – חלקם באמת טובים – לא ישתנו ויישארו קשות. משמעות המשך השליטה במיליונים היא הכתמתה של ההיסטוריה היהודית, והמסורת היהודית, לנצח. סיפור יציאת מצריים ופסח, חג החירות, יעברו עיוות אירוני וארסי.

ביובל הצטווינו בתורה: "וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ" (ויקרא כה, י). על פי הדין המקראי יש לשחרר עבדים ולהחזיר אדמות לבעליהם המקוריים. שחרור העבדים ביובל מצטרף בחג הפסח השנה לשחרור בני ישראל מעבדות לחירות, וזה בעצמו מוזכר שוב ושוב כסיבה שעומדת מאחורי הציוויים לדאוג לחלשים ולזרים: "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא, יט, לד). המסורת שלנו דורשת מאיתנו לא לשקוט ולעשות הכל על מנת להפסיק לגזול את חירותם של שכנינו.

פורסם במדור הדעות של ‘הארץ’.

לכבוד פסח השנה ערכתי את ‘הגדת היובל’, שהוציא ארגון SISO. פרטים על רכישה והורדה כאן.

ההשוואה בין "היהדות" לבין "התרבות היוונית" הפכה לאחת ממצוות החג ולעוד הזדמנות לחדד את יומרת הייחודיות של המסורת היהודית. גם אם החשמונאים עצמם התייוונו בתוך שנות דור, תהיה זו טעות להחמיץ את ההבדלים ששררו אז בין שתי התרבויות, וההשוואה ביניהן, גם אם היא בהכרח פשטנית, מציעה לנו מבט ביקורתי על ימינו.

הבה ננסח זאת כך: התרבות ההלניסטית השתיתה עצמה על האוניברסלי. במקביל, היא דחתה את החריג. ניקח את הפילוסופיה האריסטוטלית כדוגמה מייצגת. אריסטו מתייחס אל הטבע כאל מערכת, ואל הזמן כאינסופי לכל כיוון. עולם כמנהגו נוהג, מאז ומעולם, ומאז ועד עולם. גם החברה כך: יש מעמדות חברתיים, והם קבועים. יש סוגים של משטרים פוליטיים, גם הם קבועים. יש אדונים ועבדים, אזרחים ונתינים, וכולם מסודרים בקהילה שהיא בפוטנציה אוניברסלית: היא יכולה לחול על העולם כולו.

אצל אריסטו לכל דבר יש טלוס, כלומר מטרה והגשמה, אבל אין טלוס להיסטוריה. לא מצפים להשלמתה ולקצה. אצל אריסטו לכל אדם יש ייעוד ופוטנציאל שעליו לממש, אולם אין ייעוד כללי לאנושות ומטרה שעליה להגשים ככלל. במובן הזה אריסטו משרטט מציאות של שגרה טבעית, שהשינויים בה לעולם אינם מהותיים.

במלים אחרות, ההלניזם לא מציג יומרה לייחודיות סגולית. ערי הפוליס השונות התחרו ביניהן בכל דבר — מצורת המשטר ועד לספורט — אבל לא היתה עיר שטענה שהיא נבחרה על ידי האל העליון (היחיד) לעולמים, ושיש לה משימה היסטורית מיוחדת וייחודית. לא היתה עיר שהיתה מתנגדת לכך שההבדלים בינה לבין הערים סביבה יטושטשו לטובת קהילה אחידה ואוניברסלית. להיפך.

המסורת היהודית בעת העתיקה שונה בכל אחד מהמאפיינים האלה. היא פרטיקולריסטית, בעלת תפישה היסטורית טלאולוגית, מכוונת לייעוד מסוים ומדברת על סיום ההיסטוריה (גאולה). הרעיון המשיחי מופיע בה גם כיציאה ברורה מהטבעי והשגרתי (גר זאב עם כבש). במלים אחרות, היהדות מציגה את רעיון החריגה: העם החריג, שמוטל עליו ייעוד חריג, שיוגשם בזמן חריג.

כמובן, גם למסורת היהודית יש שאיפה אוניברסלית ובשורה אוניברסלית, אולם אלה מתממשות דווקא דרך גורלו הפרטיקולרי של עם מסוים, ולא פחות חשוב — באמצעות מעשיו. הוא לבדו נושא באחריות להוציאה מהכוח אל הפועל, הוא לבדו נושא ביומרה לחריגה מהקיים כדי להגשים את מה שמהותית ועקרונית לא קיים, אבל מחכה להתקיים.

גם לאחר אלפי שנים ניתן למצוא את המאפיינים האלה בתנועה הציונית. בצד התקווה לחזרה למשפחת העמים ביקשה הציונות, המדינית והתרבותית, גם לכונן חריגה. לבנות בישראל חברת מופת שתהיה מודל מודרני של שגשוג ותיקון חברתי. כן, אור לגויים. כאשר דוד בן גוריון דיבר על כך ש"ימות המשיח חשובים יותר ממשיח, והעם היהודי חי בימות המשיח", הוא התכוון לומר שללא הציפייה לחריגה, ללא השאיפה למה שאין וצריך להיות, אין קיומו של העם היהודי שלם.

זה הרקע שכנגדו יש להבין את הטרגדיה שבמציאות הנוכחית, אותה מציאות שבה ישראל משלימה אט־אט עם אובדן התקווה לרוממות ומתפרקת מהשאיפה למופת. לבד ממס השפתיים הרפה של ראש הממשלה על שתי מדינות אי שם מעבר לקשת, מחנה הימין מדבר בקולות שונים, אבל עם מסר אחיד: אין ולא יהיה שינוי, הים אותו ים והשכנים אינם טובים. אין ברירה אלא לשלוט על מיליוני בני אדם בכוח, פּאקס ישראליאנה לעולמים מהירדן לים.

החזון שמוביל מחנה הימין בעת הזאת מבטא אפוא נטישה רבתי של התפישה היהודית המסורתית שבן גוריון כינה "ימות המשיח". אין בו תיקון ואין העפלה, אין ציפייה לטוב אלא השלמה עם הרע. עזבו אותנו מבניית חברת מופת, או אפילו חברה הגונה, הם אומרים. כדי לשמור על החיים נסכים לוותר על חיים ראויים. במקום "תיקון עולם במלכות שדי" הסיסמה המובילה היא "אין ברירה", והיא מובילה למעגלים נשנים וחוזרים של סבל. עולם כמנהגו נוהג, אחד כיבוּשנו לעולם ועד.

בחנוכה הזה יש לומר: זו התייוונות.

—

פורסם במדור הדעות של 'הארץ'

מהי הפילוסופיה העתיקה, פייר אדו, תרגום מצרפתית רון ניולד, הוצאת אוניברסיטת תל-אביב, 2011, 332 עמ'

מהי הפילוסופיה העתיקה? לא מה שחושבים, קובע פייר אדו. על פי אדו הפילוסופיה העתיקה איננה פיתוח של תיאוריות על העולם וטיבו, איננה שרטוט של מפות אינטלקטואליות – ודאי שאיננה משחקי לשון למיניהם – הפילוסופיה העתיקה היא דרך חיים, או מה שהיינו מכנים כיום, "דרך רוחנית". על כן הפילוסופיה העתיקה הינה פחות עניין של חשיבה, ויותר מסלול של אתיקה.

אדו (Hadot), מגדולי ההיסטוריונים של הפילוסופיה היוונית והרומית במאה העשרים, לקח על עצמו להסביר לקהל המערבי מה גדול המרחק בין סוקרטס, אפיקורוס וסנקה לפרופסורים לפילוסופיה בימינו. בעוד האחרונים (כמוהו) הוגים הגיונות וכותבים ספרים, הראשונים עסוקים במה שאדו מכנה "תרגילים רוחניים", כלומר דברי הדרכה, גופניים ותודעתיים, ש"אמורים להביא לטרנספורמציה בסובייקט שמתרגל אותם", וזאת כדי שהמתרגל יוכל "להתקדם מבחינה רוחנית ולשנות את פנימיותו".

אותו שינוי שמתחולל בנפשו של התלמיד לפילוסופיה היה אמור לשלב אותו בעקרון אוניברסלי של אמת ושל טוב. הפילוסופים היוונים והרומים כמובן לא הסכימו ביניהם מהו אותו עיקרון, אבל תורותיהם כולן היו אמורות להביא את תלמידיהם אל האושר האנושי, אל הבשלתו המלאה של האדם (eudaimonia).

כך למשל, על פי אדו "בפסקאות האחרונות של הדיאלוג 'טימאיוס' אפלטון טוען שיש צורך להפעיל את החלק העליון של הנפש, כלומר האינטלקט, באופן כזה שהוא ייכנס למצב הרמוני עם היקום ויתמזג עם האלוהות." את הטכניקות שיש לתרגל על מנת להגיע למטרה מופלאה זו מביא אפלטון בדיאלוגים אחרים שלו, ואדו מונה אותן אחת אחת.

אדו ביקר בצורה קשה חוקרים ופילוסופים מודרניים שקוראים את הטקסטים הפילוסופיים העתיקים כאילו הם מאמרים אקדמיים בכתב-עת. עבורו הניסיון להבין מה פילוסוף יווני "אמר על העולם", או מהי "השיטה" שלו לא יכולה אלא לעוות את הכתוב, ולמעשה לשמש כצינור דרכו ההוגה המודרני שופך אל תוך ספריו של קודמו את רעיונותיו הוא. על פי אדו מילותיהם של הקדמונים נועדו בראש ובראשונה להסביר לקוראיהם איך לנהל ולשנות את חייהם, ולפעמים, כמו היו סיפורי זן, אף לשנות את חייהם של הקוראים תוך כדי קריאה.

דה-מונותאיזציה של המערב

לא בכדי התגנבו להם סיפורי הזן למשפט הקודם. תיאורי הפילוסופיה היוונית-רומית על פי אדו מזכירים מאוד את הדרכים הרוחניות שאנחנו מכירים מהמזרח הרחוק. לא מעט מההינדואיזם והבודהיזם מוקדש לתמורה שתורות אלה אמורות לחולל בתודעתו של הפרט, ומתוך חיבוריו של אדו עולה שתפקידה הפילוסוף ביוון מקביל לזה של הגורו ההודי. אדו כמובן לא עיוור לכך, ומודה ש"קיימים באמת כמה קווי דמיון מטרידים בין הגישות הפילוסופיות של העת העתיקה לבין המזרח."

למעשה, ניתן היה למצוא צורות שונות של הגות טרנספורמטיבית שכזו גם בחלק מזרמי הגנוזיס, וכן בנצרות העתיקה (למשל אצל אווגריוס פונטיקוס, בן המאה הרביעית). לעומת תנועות אלה, היהדות הרבנית מעולם לא חיבבה "דרכים רוחניות". לא עצות יעילות להשתלמות פנימית עיצבו את עולמם של החכמים, אלא ציוויים מוחלטים לעבודתו של מלך מלכי המלכים. עם התבססות הכנסייה הקתולית במערב נדחקה אותה "פילוסופיה כדרך חיים" אל התחום האיזוטרי, כלומר אל המיסטיקה הנוצרית, הקבלה וצופיות.

אולם מבט מהיר במרחב הרוטט של הרוחניות העכשווית יגלה לנו שאותה תפיסה של הפילוסופיה והדת כ"דרכים רוחניות" נפוצה שוב כיום, בקמבק היסטורי שמאיים ומשנה בצורה עמוקה, מבפנים ומבחוץ, את הדתות המונותאיסטיות. שכן בעוד המונותאיזם, באלפיים השנים האחרונות לפחות, היה ברובו ממסד קהילתי-עממי, דגל בסמכות הטרונומית והתבסס על מבנה היררכי; ה"דרכים הרוחניות" הנפוצות כיום פונות אל הפרט, מכוונות אותו אל פנימיותו, ומעניקות לו (בצורות ובמידות שונות) את הסמכות על הקשר בינו לבין האל. האדם, בקיצור, לא נדרש להאמין ולציית, אלא לחקור ולדעת.

הפילוסוף הגרמני אסוולד שפנגלר, שחזה בתחילת המאה העשרים את דעיכתו של המערב, אמר ש"אין שום דבר מגוחך ברעיון של סוקרטס, אפיקורוס, ובעיקר דיוגנס ישובים ליד הגנגס, בעוד שדיוגנס במטרופולין מערבית יהיה אדיוט חסר חשיבות." מכך שאנחנו מוקפים היום בהוגים המציעים לנו לעבור תהליך נפשי שסיומו שחרור רוחני, אפשר להבין עד כמה התייוון והתמזרח המערב במאה העשרים.

"יגיע הזמן שבו לשם טיפוחנו המוסרי-תבוני העצמי נעדיף לקחת ליד את הזכרונות של סוקרטס מאשר את התנ"ך", מנבא ניטשה באנושי, אנושי מדי, ומילותיו מעטרות כאפיגרף את הדף הפותח של הספר. ניטשה הבין היטב את רוח הדברים, פחות את צורתם. נכון יותר לומר שכיום אנו הופכים את התנ"ך למקבילה עברית לתרגילים הרוחניים שמגיעים אלינו ביוונית או בסנסקריט.

ואכן, הרוחניות העכשווית, כולל זו היוצאת מתוך מסגרות יהודיות אורתודוקסיות, מבססת את עצמה על הדגם היווני-מזרחי: לא עוד ברית שכרותה בין האדם לאל, במסגרתה לכל צד חובות ופריווילגיות משלו; אלא מסע פנימי המוקדש לעבודה תרפויטית של הפרט על עצמו, מסע שבסופו הוא הוא אמור לגלות בתוך נפשו את האלוהות (או הנירוונה, או הטאו, או סוד האושר, או סוד העושר).

נמצא שמה שעובר על החברה המערבית בימינו איננו חילון, אלא דה-מונתאיזציה. אין לנו בעיה עם אלוהים, יש לנו בעיה רק עם הטיפוס הסמכותני ההוא שמוריד פקודות ומתעקש על אמונה עיוורת. אלוהות אמורפית וחומלת אליה ניתן להגיע מתוך התבוננות פנימית היא בדיוק לטעמנו. ייתכן שבעוד כמה עשורים הדת המונותאיסטית הדוגמטית והסכולסטית תיראה לנו בדיוק כפי שאכן היתה: רעיון ימי-ביניימי.

הספר מהי פילוסופיה עתיקה יצא לאור בשנת 1995, תורגם לאנגלית לפני כעשור, ויש להודות לרון ניולד, המתרגם, ולהוצאת אוניברסיטת תל אביב על שהביאו אותו גם לקורא העברי. מהאמור לעיל ניתן להבין שאדו פותח את הקורא לא רק להבנת הפילוסופיה העתיקה, אלא גם להבנת תופעות מודרניות מאוד. אי אפשר להבין לגמרי מה הרמב"ם מצא באריסטו, או מאיפה מגיעה ההתלהבות של פוקו מ"טכנולוגיות של העצמי" של היווונים, מבלי לקרוא את אדו. אי אפשר גם להבין עד כמה יהודים מאמינים רבים כיום רחוקים מהאידיאל הרבני, ועד כמה הם למעשה קרובים לזה המזרחי – או היווני.

סתם

—

פורסם בשישי האחרון במוסף "תרבות וספרות" של הארץ. מעט מזה כתבתי לא מזמן כאן.

עד לפני כשלוש-מאות שנה, היה מובן מאליו בעולם המערבי שכדי להגיע אל הנשמה, יש צורך לדכא את הגוף. שני אלו נתפסו כמנוגדים זה לזה, וזאת על פי הדואליזם ההלניסטי שהציב זה מול זה את החומר והרוח, כאשר האחרון עליון ונשגב, והראשון נחות ושפל. סגפנות היתה בון-טון, ועינוי עצמי נחשב ראוי להערכה.

תהליכים תרבותיים שונים (השחרור מהתלות במסורת, נפילת ההיררכיה האריסטוטלית, עליית המחשבה המדעית והערצת הטבע על חוקיו) שינו את התפיסה הזו בצורה דרמטית, וכיום מובן לנו מאליו שכל אדם זכאי – אם לא ממש חייב – לעשות הכל כדי להנות מהחיים.

אבל נראה שמקיצוניות אחת, שודאי לא היתה בריאה במיוחד, עברנו לקיצוניות שנייה, בה אנחנו עסוקים רוב חיינו ברדיפה אובססיבית אחרי חוויות. במקום לענות את עצמנו, אנחנו מנסים בצורה כמעט נוירוטית לספק את עצמנו, לענג את עצמנו, להפוך ל"מאושרים". דווקא משום כך הגותו של אפיקורוס חשובה לזמן הזה – וכי מי מומחה בהנאות החיים יותר ממנו?

כפי שראינו ברשימה האחרונה, אפיקורוס לא היה הדוניסט גס רוח ולא הטיף לנהנתנות משולחת רסן. להפך. כאמור, אפיקורוס מציג בפנינו פילוסופיה שהיא דרך חיים, או מה שהיינו מכנים היום, דרך רוחנית. בכך הוא שותף לפילוסופים אחרים מאותה תקופה. באופן כללי טעות היא לראות בשיטות הפילוסופיות העתיקות רק ציור של מפות אינטלקטואליות – מטרתן היתה שינוי עמוק של הדרך בה אנו חיים, שינוי שנובע מתוך הבנה החדשה ונכונה של המציאות, אך לא מסתיים בה.

ספר נוסף שתורגם ממש עכשיו לעברית מציג את הרעיון הזה מפי אחד החוקרים הגדולים של הפילוסופיה העתיקה, פייר אדו (Pierre Hadot). הספר, מהי הפילוסופיה העתיקה?, תורגם על ידי רון ניולד, שבאחרית הדבר שהוא צירף לספר מסביר כי:

עבור אדו, הפילוסופיה במובנה העתיק אינה שיח תיאורטי שקיים לעצמו, כי אם שיח תיאורטי שעומד מאחורי מערכת של פרקטיקות שנועדו לשפר את מצבו הרוחני של האדם ולהכין אותו לחיים על פי עקרון אוניברסלי של אמת ושל טוב. הוא גילה שהכתבים הללו אכן אינם מנסים לפתח שיטה אלא להשפיע על הקורא, לחולל בו שינוי. לשם כך הם משתמשים בכל האמצעים הרטוריים והספרותיים שברשותם. המטרה העיקרית שלהם היא הקונברסיה – המרת דרך החיים של התלמיד שאמור להתחיל לחיות על פי האסכולה הפילוסופית שאליה הם משתייכים.

סוג כזה של פילוסופיה נפוץ מאוד במזרח כמובן, והרי הרבה מההינדואיזם והבודהיזם מוקדש לטרנספורמציה שתורות אלה אמורות לחולל בתודעתו של הפרט. הגות מסוג זה היתה גם נפוצה בצורות שונות בזרמי הגנוזיס, ובנצרות העתיקה (למשל אצל אווגריוס פונטיקוס), אבל עם התבססות הכנסייה הקתולית במערב היא נדחקה יותר ויותר אל התחום האיזוטרי, כלומר אל המיסטיקה הנוצרית, הקבלה וצופיות.

כיום היא חוזרת בגדול, בקמבק שמאיים ומשנה בצורה עמוקה, מבפנים ומבחוץ, על ואת הדתות המונותאיסטיות. שכן בעוד המונותאיזם, באלפיים השנים האחרונות לפחות, היה ברובו ממסד קהילתי-עממי, דגל בסמכות הטרונומית והתבסס על מבנה היררכי; ה"דרכים הרוחניות" האלה פונות אל הפרט, מכוונות אותו אל פנימיותו, ומעניקות לו (בצורות ובמידות שונות) את הסמכות על הקשר בינו לבין האל. האדם, בקיצור, לא נדרש להאמין ולציית, אלא לחקור ולדעת.

השוק הקפיטליסטי וצרכינו הכוזבים

כפי שכתבתי ברשימה הקודמת, חץ הרעיונות האפיקוראי מפלח את ההיסטוריה של המערב, בעיקר מאז עידן הנאורות. כבר ברפורמציה הזהיר מרטין לותר מפני נהיה אחרי הדעות "האפיקוראיניות", וזו אכן זכתה לנוהים רבים, החל מתומס הובס שראה את האדם כיצור חומרי גרידא, נתון לחסדי הטבע ואחיו-יריביו. הוגים נוספים (כמו דיויד יום, ג'ון סטיוארט מיל, בנג'מין פרנקלין, קארל מרקס) שתו, במודע או שלא במודע, ממעינותיו הצלולים של אפיקורוס, וכיום, כאמור, הזרם האפיקוראי התת-קרקעי פרץ והתאחד עם מקבילותיו המזרחיות בתרבות הרוחנית של הניו-אייג'. (ולפעמים הוא גם מופיע כך סתם בתרבות הכללית – ראו למשל טקסט אפיקוראי לעילא של אלון עידן מלפני חודש.)

אני רוצה כאן להתייחס לכמה הבחנות אפיקוראיות של הרברט מרקוזה, מההוגים החשובים של המאה העשרים, חבר אסכולת פרנקפורט הניאו-מרקסיסטית (ובמקרה גם יהודי). מרקוזה היה ההוגה החביב על "תרבות הנגד" האמריקאית, וסיפק לאותה תנועה מהפכנית את הגרסה המנומקת לצורה בה "הממסד" ו"התעשייה" שוטפים את מוחם ומשעבדים את תודעתם של ההמונים. כהמשך להגותו הגאונית של מרקס, עמד מרקוזה על הצורות בהן הקפיטליזם "מחפצן" את החיים, כלומר הופך הן את תוצרי העבודה שלנו והן את עצמנו לחפצים, ל"דברים", ומביא לניכור בין בני האדם ובינם לבין עצמם.

הנה פסקה אפיקוראית-מרקסיסטית טיפוסית (מתוך האדם החד-ממדי, עמ' 22):

אנו יכולים להבחין בין צרכים אמיתים לכוזבים. צרכים "כוזבים" הם אלה המוטלים מגבוה על הפרט בשם אינטרסים חברתיים מיוחדים, הבאים לדכאו: הצרכים המנציחים את העמל והיגיעה, את התוקפנות, את המצוקה ואת אי-הצדק והעוול. סיפוקם עשוי להיות מהנה ביותר עבור הפרט, אך הנאה ונחת אלו אינם בגדר מצב שיש לשמרו ולהגן עליו, אם הוא מסייע לבלימת התפתחותה של היכולת (של הפרט הנדון ויכולתם של אחרים) להכיר בחולי בו נגוע המכלול כולו ולעמוד על הסיכויים לרפאו. התוצאה היא הרגשה טובה בעיצומה של אי-נחת. מרבית הצרכים שחשים אנו – הצורך להתפוגג, להתבדר, לנהוג ולצרוך בהתאם למודעוֹת הפרסומת, הצורך לאהוב ולשנוא מה שאחרים אוהבים ושונאים – שייכים לקטגוריית הצרכים הכוזבים.

כמו אפיקורוס, מבחין מרקוזה בין צרכים אמיתיים לכוזבים. כמוהו הוא תולה את התמכרותנו לכוזבים בחוסר דעת, אולם שלא כמוהו הוא תולה את חוסר הדעת בכוונת מכוון של התעשייה הקפיטליסטית, כלומר בצורך (ההולך וגובר) של היצרנים למכור. אלו משכנעים אותנו שאנחנו צריכים דברים שאין לנו בהם כל צורך, כלומר ממציאים ומעוררים בנו צרכים כוזבים.

האין זה נכון? האם אנחנו לא מרגישים – באמת, בצורה אקוטית – שאנחנו צריכים דברים שאנחנו לגמרי לא צריכים? לא זאת אף זאת: האם אין פעולת הקנייה עצמה – לא רק של משהו שאנחנו לא צריכים, אלא הפעולה גופא – הפכה לצורך עבורנו? עבור מרקוזה לכך מוביל השוק הקפיטליסטי בצורה בלתי נמנעת:

הכלכלה הקרויה צרכנית ומדיניות הקאפיטאליזם התאגידי בראו טבע שני לאדם, הקושר אותו ליבידינלית ותוקפנית אל התצורה הסחורתית. הנהיה אחרי הקניין, הצרכנות, הטיפול במכשירים ובאביזרים למיניהם וחידושם המתמיד של הכלים, המכונות והאביזרים, כל אלה המוצעים לציבור ונכפים עליו לשמשו, אפילו במחיר הרס עצמו, הפכו לצורך "ביולוגי" במשמעות שהוגדרה זה עתה [כלומר שאם לא סופקו יובילו להפרעות בתפקוד האורגניזם – ת.פ.]. טבעו השני של האדם נלחם נגד כל שינוי העלול להפריע או לבטל את תלותו בשוק – שנמלא ונדחס יותר ויותר בסחורה – והעלול לחסל את קיומו כצרכן המבלה את עצמו בקנייה-ומכירה. הצרכים שמוליד משטר זה הינם מייצבים ושמרניים באופן בולט; הקונטררבולוציה המעוגנת במבנה היצרי. (מסה על השחרור, שם, עמ' 236)

במילים פשוטות, הקפיטליזם נכנס לנו לתחתונים. במילים קצת פחות פשוטות, ההגיון של השוק החופשי עושה מאיתנו מכונות צריכה, והופך אותנו לאגני השתוקקות התלויים לצורך סיפוקם בשוק ורוצים להיות תלויים בשוק. וזה באמצע שנות השישים, כשעוד לא חלמו על אייפון.

איך, אם כן, נצא לחופשי? בפשטנות מסוימת ניתן לומר שמרקוזה בונה על תהליך האוטומציה, עם התפתחותה הלא-ליניארית של הטכנולוגיה, שייתן לאדם יותר זמן פנוי. הזמן החופשי חיוני לצאתו של האדם לחופשי. כאשר ירבה הזמן החופשי "תהא זו ההתעלות ההיסטורית לעבר ציביליזציה חדשה"(האדם החד ממדי, עמ' 46). נאמן למסורת המרקסיסטית מרקוזה לא מתאר איך בדיוק ייראה אותו חופש (וכי איך תודעות שבויות יכולות להבין חופש אמיתי מהו?), ומותיר את העניין בערפל. כשנגיע, נדע.

התקווה והאתגר

נחזור לאפיקורוס. (תמיד חוזרים בסוף לאפיקורוס.) היווני הקדמון ההוא אולי לא התמודד עם שוק קפיטליסטי, אבל ידע, כאמור, להורות לנו להבחין בין תשוקות ושאיפות טבעיות ושאינן, הכרחיות ושאינן. אפיקורוס גם ידע לתאר את העונג העליון, אותה ataraxia שבה האדם הווה ומתהווה במודעות מלאה להוויתו והתהוותו.

אסוולד שפנגלר, שחזה בתחילת המאה העשרים את דעיכתו של המערב (וזכה פעם לתהילה רבה) אמר ש

אין שום דבר מגוחך ברעיון של סוקרטס, אפיקורוס, ובעיקר דיוגנס ישובים ליד הגנגס, בעוד שדיוגנס במטרופולין מערבית יהיה אדיוט חסר חשיבות.

מכך שאנחנו מוקפים היום בהוגים המציעים לנו לעבור תהליך נפשי שסיומו שחרור רוחני, אפשר להבין עד כמה התמזרח המערב במאה העשרים.

יחד עם זאת, האתגר שמוצג לפנינו היום הוא שפע חסר תקדים של צרכים לא-הכרחיים שמייצר עבורנו השוק הקפיטליסטי. מה שאפיקורס זיהה לפני 2300 שנה ומה שמרקוזה דיבר עליו לפני חמישים שנה התעצם כיום אלפי מונים והפך את התודעה שלנו לשדה קרב בין האמיתי למיוצר, בין הנצרך למצרך. ללא הבנה פשוטה של המציאות הזאת, וללא פיתוח תשומת לב ורגישות לתולָדותיה, אין למחאה חברתית כזו או אחרת סיכוי לשבור את ההגיון הבסיסי שהופך את החיים שלנו למוצר.

לללללל

—

• השבוע יתקיימו שני ערבי עיון בהם אדבר. הראשון, היום בערב, לכבוד ספרו החדש של ד"ר משה ויינשטוק על תופעת העלייה לרגל לאומן. השני, לכבוד ספרו החדש של הרב עמית קולא על אמונה ורציונליות. בערבים ישתתפו גדולים וטובים ממני, וראו הלינקים לפרטים.
• כמו כן, עם פתיחת עת הרישום לקורסים באוניברסיטה, אני מזמין סטודנטים וסטודנטיות מאוניברסיטת תל-אביב להירשם בהמוניהם לקורס שאתן (שפתוח לא רק לתוכנית למדעי הדתות אלא גם לחוג ליהדות, לימודי ישראל וכו'), שיהיה באמת – ותאמינו לי, אני יודע מה יהיה – פשוט מרתק. הקורס נקרא רוחניות העידן החדש ביהדות בת זמננו, והנה הפרטים.

יש להקות של שיר אחד, מוטי קרפל הוא פובליציסט של טור אחד. לא משנה מה ההתפתחות הפוליטית או המדינית, אם השם תחת הכותרת הוא שלו, השאלה היא רק איך הוא יצליח להסביר דרכה את קריסת העולם הישן של ציונות-ליברליזם-דמוקרטיה ועליית העולם החדש של יהדות-תורה-מלוכה. קרפל, בעל תשובה בעברו הרחוק וממקימי "מנהיגות יהודית" יחד עם משה פייגלין בעבר הקרוב יותר, נטוע מבחינה רעיונית רגל אחת במשיחיות הקבלית של הרב יצחק גינזבורג ורגל שניה בפרוגרמה המדינית-תיאוקרטית של שבתאי בן דב, כאשר את הקצב וכיוון ההליכה נותן לו הפילוסוף הגרמני הדגול ג.ו.פ. הגל.

את ה-weltanschauung הקרפלי ניתן לסכם בכמה משפטים: התכנון האלוהי פועל דרך ההיסטוריה, והוא זה שהביא את היהודים חזרה לא"י, כתחילתה של הגאולה. אולם אלו לא ענו "הן!" אמיץ למפגשם עם הרצון האלוהי המפורש, והסתפקו בניסיון רכרוכי לכונן כאן מדינה דמוקרטית נורמלית. זו עתידה בצורה בלתי נמנעת להיחרב – הסיבות לחורבנה הקרב הן החומר ממנו בנויים מאמריו של קרפל – ובמקומה תצמח בצורה טבעית ומפוארת היהדות החדשה, שתכלול עם חופשי בארצו אשר עובד אל אחד, תחת מלך בן דוד אחד, במקדש שלישי אחד.

מאמריו, אם כן, בד"כ מוקדשים להצבעה על כשלי הציונות, לא כדי לעזור לתקנה, אלא כדי לבשר על סופה, ועל עליית התודעה היהודית שהוא מצפה לה. כאן, למשל, כתבתי על כך שטרנד המוסיקה היהודית מבשר עבור קרפל את אותו הדבר (אחרי שהמוזיקאים כבר לא יכולים לינוק השראה מהתרבות החילונית החולה, כמובן). בסוף השבוע הזה פורסם מאמר שבו קרפל מנתח באותה צורה את הדמוקרטיה. הנה כמה ציטוטים נבחרים, בדילוגים מסויימים (פורסם ב-10 לפברואר במוסף "יומן" של מקור ראשון):

קרפל אם כן מצפה שהדמוקרטיה עצמה תקרוס. בשביל זה הוא סומך על הערבים, שלא מסוגלים לכאורה באמת לקיים חברה אזרחית, ועל ברק אובמה, שמתעקש לתת להם הזדמנות לעשות זאת. "עורמת ההיסטוריה", אם כן, תביא לכך שנשיא המאמין בפנאטיות בדמוקרטיה הוא זה אשר יביא לחורבנה. השלב הבא: העולם המערבי יתהלך כסומא באפילה, ורק ישראל יוכל להאיר לו את דרכו, עם משיח בן דוד ותיאוקרטיה יהודית. מ.ש.ל.

דא עקא, כדי להוכיח את טענתו חייב קרפל להכין לעצמו איש קש, משום שכאשר הוא כותב ש"מערכת הערכים הדמוקרטית בכלל, ובגרסתה הפוסט-מודרנית בפרט, בעייתית", קשה להבין למה בדיוק הוא מתכוון, שהרי אין בעצם גרסה פוסטמודרנית שלל דמוקרטיה (בניגוד לדמוקרטיה שמתפקדת בתוך חברה פוסטמודרנית) – דמוקרטיה אינה שלטון הרוב ובבסיסה עומדים ערכים מאוד מודרניסטים כשוויון לפני החוק, שקיפות, הפרדת רשויות ובירוקרטיה רציונלית. "אם מערכת כזו – כשנאמנים לערכיה באמת – מאפשרת ואף מעודדת את עלייתם של משטרים איסלאמיים פונדמנטליסטים […] הרי היא מכילה את סתירתה בתוכה", כותב קרפל, ובאמת כולנו מחבבים סתירות פנימיות, אבל מהם אותם ערכים של אותה דמוקרטיה פוסטמודרנית שאנשים מסויימים (פוסטמודרניסטים?) נאמנים להם "באמת"?

מה שכן, חייב לומר שהמאמר עורר בי גם הערכה מסויימת לקרפל: הוא בהחלט מבין את לבם של אידיאולוגים ערכיים מסויימים, בכללם כמובן אנשי-שמאל, שעבורם יקוב הדין את ההר וזכויות האדם, או האזרח, חייבות להתקיים ויהי מה, אפילו במחיר פרגמטי או מוסרי גדול. יש בהחלט נטייה כזאת (אם כי אני לא יודע אם אובמה שותף לה). אכן, בני אדם נוהגים לעשות שטויות כאשר האידיאולוגיה מעוורת אותם עד כדי כך שהם מפרשים את המציאות כולה אך ורק בהתאם לפריזמה קונספטואלית צרה. ומי כקרפל יודע על כך.

על חיבת "הפרוצס"

אבל אולי ננצל את חיבתו של קרפל להגל כדי להרהר קצת בשיטתו של זה האחרון, שנראה שעד כמה שהוא מושמץ אין משפיע ממנו על הוגים מודרניים, ובכלל זה גם – ובעיקר – הוגים רוחניקים שונים. מהנרי ברגסון ועד פייר טילר דה-שרדן, מרודולף שטיינר ועד קן וילבר, משרי אורובינדו ועד הראי"ה קוק, כולם מאוד אוהבים למתוח את אלוהים על פני ההיסטוריה, וראוי לשאול: מה כל כך מפתה בזה?

אבל רגע, מה בכלל האלטרנטיבה?? אל מול תמונת העולם ההגליאנית יש להציב את תמונת העולם האריסטוטלית: כאן המציאות קבועה ובלתי-משתנה, העולם מחולק יפה למדרגות-היררכית, המטרה היא דחיית החומר והתעלות אל הרוח.

הבה נסדר את העניינים בטבלה:

הוספתי טור שמונה את הבעייתיות עבור המונותאיסטים: אצל אריסטו הכל קבוע, ולכן לא תיתכן בריאה. הנחות המוצא אומרות ששינוי אינו הגיוני, המשחק האלוהי מתנהל במרחב על ציר מעלה-מטה – רוח-חומר, וזו הרי גם היתה הבעיה שהרמב"ם נתקל בה כשניסה לפרש את התורה על פי אריסטו. מנגד אצל הגל אין בעיה שהזמן יתחיל מתישהו – מימד הזמן הרי הוא הבמה שעליה נערכת ההצגה – אבל בגלל זה יש בעיה שאל תוך הזמן יתפרץ פתאום אלוהים "מלמעלה" – אין "למעלה" כי אין "בחוץ", או במילים אחרות ממילא הלמעלה והלמטה כאן כלולים בתוך התהליך האלוהי.

אז למה העולם ההגליאני מפתה אותנו כל כך? מסיבות רבות, אני חושב. ביניהן מפני שהוא תואם יותר את תגליות המדע (אבולוציה וכו'), את רוח הזמן (מודרניזם וכו') ואת ההגיון הנטורליסטי (שמסתייג מבריאה ex nihilo). השיטה ההגליאנית גם ניחנת, משום שהטבע עצמו מתפתח כאמור, בפאסון מדעי, ורבים מאלו שבונים על פיה את הגותם טוענים שהיא "מדעית" (ע"ע מרקס).

ועוד משהו: השיטה ההגליאנית מאפשרת דבר מה חשוב ביותר, והוא עדכון המסורת. זאת על ידי הפטנט (החביב עלי מאוד באופן אישי) שנקרא "התגלות מתמדת". עניין זה אחרון הוא הפתרון המוצלח לבעיית ההתגלות בעולם ההגליאני: אין התגלות אחת שבאה מחוץ לעולם, אלא רוח אלוהית שפועלת בעולם כל הזמן, וממשיכה לפעול בימינו, מה שמאפשר עדכון של ההלכה (למשל) תוך גושפנקא אלוהית. משה רבנו הופך כאן לראשון בסדרה של שליחי-אלוה ש"מורידים" (קרי, מוציאים אל האור) נון-סטופ את התורה. ר' נחמן קרוכמל חשב על זה קודם, ואני באמת רוצה לכתוב עליו בקרוב.