התקשורת בכלל והבלוגוספירה בפרט רותחות מהמחאה המתעוררת ברחובות. חבר סיפר לי שהיה במאהל בתל-אביב והרגיש אווירה שהוא מעולם לא חווה. משהו באמת אחר. משהו טוב. נראה לי מצחיק להתעסק בזוטות כמו יומולדת לבלוג בזמן כזה, זמן בו יש תחושה אמיתית של שינוי. שינוי לטובה. ובכל זאת, יומולדת חמש לבלוג. כלומר, כבר לפני שבועיים היה. ואני גם רוצה לנצל את ההזדמנות כדי לומר כמה דברים על השקפתי הכללית. הרשו לי אם כן לחזק את ידי המוחים מחד, ולסכם חמש שנות כתיבה מאידך.

לפני חמש שנים התחלתי לכתוב את הבלוג הזה. כמי שחרד תמידית לזמן שלו, חששתי מאוד שהבלוג יגזול הרבה יותר ממה שאני מתאר לעצמי, וכמובן שחששותי התגשמו במלואם. אבל כמי שרצה בלוג בעיקר כדי לאסוף במקום אחד את מאמריו השונים כפרילנס, מה שלא ציפיתי לו הוא האהדה הגדולה שהבלוג זוכה לה, ולמעשה אף ההשפעה הלא-מעטה שיש לו בקרב ציבורים מסויימים. אני כל פעם מופתע מחדש מהכוח של המדיה החדשה הזו. כך שראשית אני רוצה להודות לכם, קוראותי וקוראי, על האמון והחיבה שאתם מעניקים לי.

אני אוהב לכתוב, מאוד אוהב לכתוב, ואני שמח שיש מי שאוהב לקרוא אותי. הבלוג הזה התחיל כמשהו יותר אקלקטי, עם הרבה בודהיזם, הינדואיזם, ורוחְניות-כללית, עם הפסקות פה ושם להומור, עם הקטגוריה הנשכחת אך האהובה שירי זן עבריים, ובאופן כללי עם נינוחות שופעת ושפע נינוח. אבל הזמנים, מה לעשות, אינם אותם זמנים. בתהליך מתגלגל הביאה ההתנתקות, וכשלון תהליך השלום, והתפרקות מדינת הרווחה לשבר עמוק של זהות ושל סמכות. כל מני דברים מעניינים ומדאיגים עולים מתוך השבר הזה בחברה הישראלית ובדת היהודית, ובאופן טבעי מעניין אותי לכתוב עליהם. והמדינה לא במצב שמזמין אצלי כתיבה הומוריסטית. נקווה שעוד תהיה.

במלאת שנתיים לבלוג סיכמתי את העמדה הדתית-מחקרית שלי, כתבתי קצת על חוויות הכתיבה ואף הבאתי רשימה של פוסטים בולטים דאז, ואני מזמין את מי שרוצה לקרוא על כך שם. כמובן שמאז נוספו עוד לא מעט רשימות ראויות לציון. לא אמנה את כולן כאן – אציין רק כמה בולטות.

אז מה היה לנו בשנתיים-שלוש האחרונות?

היו, למשל, הרשמים שלי מאומן (בתמימות, בחכמה, ועדות יחידה במדיה על ר' אברהם זגדון)
היתה הבעיה המינית של חסידות גור
היתה גם החתונה שלי, תוך לקיחת אחריות על הטקס, ועריכתו ממש לא דרך רבנות
כתבתי על מה שמכונה בימינו "מוסר יהודי" – מקורותיו והשלכותיו
על הזווית הדתית-משיחית של הסכסוך הפנים-ממשלי באיראן
על המהפכה הכריזמטית שמנהיג הרב מוטי אלון
נחשפו דבריו של הרב יוסף קלנר על "העם הדפוק"
כתבתי על מיסטיקה מול חוק
על בג"צ עמנואל
על פגישה עם הרב מיכאל לייטמן
על פגישה עם אמנון גרוס, המהדיר והמביא לדפוס של כתבי ר' אברהם אבולעפיה בימינו
על ראייה מסויימת לקיומן של "אנרגיות"
הספדתי את סאתיה סאי באבא
ניתחתי את תפיסת היוגה והסגפנות של גנדהי
חשפתי את סודות הסיינטולוגיה
וכמובן, היה לנו את אפוס המאבק המשפטי מול שי טובלי וחסידיו (שהתחיל בגילויים מתוך הכת, נמשך בבקשה שלי לעזרה והסתיים בניצחון המשפטי), שבו קיבלתי מכם תמיכה עצומה, ואני שוב מודה לכל מי שנתן כתף מורלית וכספית.

יומולדת חמש היא הזדמנות נאה לחשבון נפש, ורציתי לכתוב קצת על ההשקפה החברתית-דתית שאני יוצא ממנה. אני מנחש שקוראים רבים, במיוחד כאלה שמלווים את הבלוג מתחילתו, לא כל כך מבינים מה אני – יוצא הודו, שגם נכנס אליה מדי פעם בחדווה רבה – רוצה מהיהדות והמצוות וכל הבלגן הזה. הרי, אם אנחנו רוצים להתפתח רוחנית, למה לא פשוט לשבת ולעשות מדיטציה? כאילו, מה הקשר כשרות? מה עניין שמיטה להארה?

כדי לנסות לענות על זה כתבתי רשימה קצרה, שבסופו של דבר יצאה לא כל כך קצרה, ולכן תפורסם מחר, בפוסט נפרד.