בעלון בית הכנסת עולם קטן כתב יוני שטבון ביום שישי האחרון ש

ראשי הליכוד לדורותיהם מביאים למגרש הפוליטי את ז'בוטינסקי כתפיסה ביטחונית, מדינית וכלכלית. אנחנו מביאים את התורה, התנ"ך ומורשת ישראל כדגל רחב ומחבר, בלי להתבייש.

שטבון התכוון לכך שהוא וחבריו ב'בית היהודי' מביאים "יהדות", ואילו הליכודניקים, רחמנא ליצלן, מנותקים מהמקורות. ייתכן שהרשימה של שטבון נכתבה לפני פרסום תוצאות הפריימריז במפלגת השלטון, משום שקשה לי להבין איך היה יכול שטבון להסיק ממה שהתחולל ברשימת הליכוד שדווקא על ז'בוטינסקי שומרים שם. הפוך גוטה, הליכוד הוא שהפך למפלגת התנ"ך, במובן הבייבל-בלטי אוונגליסטי של המילה, ומז'בוטינסקי לא נותר בו דבר מלבד הבל פיו של נתניהו, ואולי איזה רובי ריבלין אחד לרפואה (קראו, קראו את שלמה נקדימון המבכה זאת).

הנה כי כן, תמו ימיו של ז'בוטינסקי בפוליטיקה הישראלית, ואנו במעבר דווקא אל ימיו של תלמידיו, אב"א אחימאיר ה"פשיסטן" ואורי צבי גרינברג ה"נביא" – רק בלי כישרון הכתיבה או ההשכלה הרחבה. מבט מהיר ברשימת הליכוד יגלה לנו שבכנסת הבאה יגבר מאוד יצוגם של יהודים מגוון מאוד מסויים. אלו יהודים אורתודוקסים או חילונים-אורתודוקסים כמובן, אבל גם לאורתודוקסיה פנים רבות, ב"ה. כאן מדובר בלאומנים אתנוצנטרים, המבקשים דמוקרטיה "של העם" ורוצים להיפרד מהדמוקרטיה הליברלית (לרוב בלי להכיר את המושג). הם מזהים שמאלנות אצל אדם כפגם ביהדותו והם מזהים שנאת זרים כנאמנות לערכים יהודיים ולציביון יהודי. רבים מהם הומופובים, רבים מהם גזענים. אלי ישי, אריה אלדד ומיכאל בן-ארי הם כמובן המאורות הגדולים בגזרה הזאת, וקטנים יותר אבל גם יעילים בהרבה מהם הם ליכודניקים חדשים כדני דנון, מירי רגב, גילה גמליאל, אופיר אקוניס, יריב לוין וזאב אלקין.

כל זה לא מסמן טובות לדמוקרטיה הישראלית, ובטח לא כאשר אישים שבקדנציה האחרונה בלמו כל מני הרפתקאות חקיקתיות כבגין, מרידור ואיתן לא יהיו שם כדי לשמש כמבוגרים. אבל יש דבר נוסף משמעותי אצל בני החבורה הזאת, וגם הוא קושר אותם חזרה לאחימאיר וגרינברג. זוהי התשוקה לבנות במהרה בימינו את בית הבחירה, ביתו של אלוהים על פני האדמה, את בית המקדש. מזה יותר משנה מתפרסם בגיליון שישי של מקור ראשון מדור הנקרא 'דף הבית', בעריכתו של ארנון סגל. במדור זה, בין השאר, מדברות דמויות שונות על משמעותו של הר הבית עבורן. והנה, בין הדמויות ניתן למצוא כמה מחברי הכנסת הנוכחיים והעתידיים של הליכוד.

כלי הקיבול לשינוי ההוויה

כך למשל, יולי אדלשטיין קבע כי "תפקידי הוא לעסוק בתהליך היומיומי, המחבר והבונה את עם ישראל, שמוביל לבית המקדש" (23.2.12); ציפי חוטובלי פסקה כי "הקמת המקדש במקומו בהר הבית צריכה לסמל את הריבונות המתחדשת של עם ישראל בארצו […] עלינו להעמיק את אחיזתנו בהר הבית כחלק מהעמקת אחיזתנו בארץ ישראל כולה, כהכנת כלי הקיבול לשינוי ההוויה המתבקש הזה." (31.9.12); זאב אלקין, יו"ר הקואליציה, מחזיק כי "חשוב להוציא אותו [= את הר הבית] מהמשבצת של הדתיים ההזויים. צריך להסביר לשכבות רחבות בעם שבלי המקום הזה, חירותינו הלאומית איננה מלאה." (26.10.12); וגילה גמליאל גורסת כי "בית המקדש הוא תעודת הזהות של עם ישראל. בית המקדש זה אנחנו, זה הקשר הישיר של עם ישראל עם בוראו, זה זכותנו על הארץ הזאת." (16.11.12).

קשה לדעת עד כמה אישי ציבור אלה מתכוונים ברצינות למה שהם אומרים. בכל זאת, בחירתם לרשימת הליכוד תלויה גם בקבוצה לא קטנה של אנשים שאת זה בדיוק הם רוצים לשמוע. ברור, בכל מקרה, שהעניין בתודעתם וברור שהוא גלוי ועל השולחן. דני דנון, ציפי חוטובלי, וזאב אלקין נמצאים גם בקשר רציף עם המשטרה, ולוחצים עליה להתיר עליה של קבוצות שונות של יהודים אל מתחם ההר.

בשנה האחרונה אכן עלו להר הבית, מלבד קבוצות שונות ההולכות ומתרבות, גם חברי כנסת לא מעטים. אם אני זוכר נכון דני דנון, אריה אלדד, מיכאל בן-ארי, אורי אריאל, זאב אלקין, עתניאל שנלר, נחמן שי ויריב לוין כולם עלו אל ההר. לא שיש משהו רע בלעלות להר. להפך, אני ממליץ. אבל ברור שהנושא נמצא על סדר היום. ברור שהוא לפתע רלוונטי, אפילו חיוני לבניין הארץ והאומה. אה כן, וגם משה פייגלין עלה להר. זוכרים?

על רקע השדולה למען הר הבית בליכוד, מעניין לראות שדווקא ב'בית היהודי' מרגיעים. בתגובה לשאלה של ארנון סגל, במדורו הנ"ל בגיליון שישי האחרון הם פוסקים:

הדרך לבנות מקדש עוברת בהוויה שבונה מחדש את כל מה שנהרס עם בתי המקדש החרבים – בנייה של חברה מתוקנת ומוסרית, של חברה בעלת קודים שיש בהם צדק חברתי אמיתי שמקורו ביהדות. בנייה ולא הרס.

כלומר, יש עוד זמן, והעיקר, בכל מקרה, הוא המוסר והצדק החברתי. ושימו גם לב: "בנייה ולא הרס", וד"ל. ('עם שלם', אגב, מסרו לסגל נראטיב דומה). אולי בגלל זה אחרי פרסום תוצאות הבחירות הפנימיות בליכוד פרסם נפתלי בנט הודעה לעיתונות כהאי לישנא: "ההדר הליכודי וסמליו פינה את מקומו למשה פייגלין. מי שמחפש משהו חדש ואחראי ימצא אותו אצלנו." דהיינו, מול חטיבת המקדשיים בליכוד ובראשה פייגלין מציג בנט משהו "אחראי". אולי כדאי אם כן לבחון מעט מעמדותיו של פייגלין, ולנסות לגלות מה בהן חסר אחריות.

משה פייגלין והיעוד של ישראל

משה פייגלין הוא האידיאולוג המעמיק ביותר בין חברי הליכוד היום. יש לו משנה ברורה, סדורה, מקיפה, המטפלת בדקדקנות בכל תחומי החיים, מהפרט ועד ללאום, מהאתיקה האישית ועד לכלכלה. המרחק בינו לבין פופוליסטים כרגב או דנון הוא עצום, וההערכה אליו צריכה להיות בהתאם. מדובר באדם משכיל, מלומד, מעמיק, מתוכנן ונחוש.

וכן, ללא ספק, פייגלין הוא השחקן המרכזי שיש לעקוב אחר פעולותיו בכנסת הבאה בכל הקשור להר הבית. בכנסת ה-19, בה צפוי פייגלין לכהן, הוא עתיד לפעול בצורה נרחבת למען קידום ענייני המקדש, וזאת ככל שיאפשר לו מעמדו והחסינות מהעמדה לדין שהוא יזכה לה. אני מעריך שביום השבעתו של פייגלין לכנסת, ומיד אחריה, הוא יגיע להר הבית. פייגלין לא יעמוד, כנהוג, מול הכותל, מפני שהוא לא מחשיבו כלל כאתר קדוש, אלא יעלה אל ההר. שם הוא יתפלל תפילת הודיה לאלוהיו. אם בקול רם או אם לא בקול רם, זאת איני יודע, וזה כנראה יהיה תלוי במידת רצונו של פייגלין לעורר פרובוקציה ולהרתיח את הווקף.

לפני שבוע, כשזכה במקום ריאלי בבחירות המוקדמות לרשימת הליכוד אמר פייגלין:

חברים יקרים, זה לא סוף, זו רק ההתחלה, עד שנגיע לבנות את בית המקדש במרומי הר הבית ונגשים את ייעודינו בארץ הזאת.

יש לשים לב לשימוש של פייגלין במילה "יעוד". בעבר כבר כתבתי על העומד מאחוריה. פייגילין פועל על סמך השקפת עולם סדורה ושיטתית, העולה מתוך כתביו של שבתי בן דב. על פי השקפה זו הגענו לסופו של השלב בו התנועה הציונית (החילונית) הקימה מדינה נורמלית, כזו המבקש בעיקר להתקיים, ועלינו להתקדם אל עבר מדינה המבקשת להגשים את ייעודה. ויעודה? טוב, במקרה הספציפי של עם ישראל, מדובר בממלכת כהנים וגוי קדוש שבראשה עומד מלך מבית דוד, אתם יודעים.

כפי שכתוב בסעיף מספר 1 ב"עקרונות היסוד" של תנועת 'מנהיגות יהודית':

מטרותיו של העם בארצו אינן רק זכות, אלא חובה וצווי אלוקי, אינן רק גורל אלא ייעוד. מטרות אלו, המלאות את התורה שבכתב – תורת חיי העם בארצו – ומוגדרות היטב בתורה שבעל-פה הן: הקמת משטר יהודי ממלכתי, שחרור ארץ ישראל והכנעת אויבי ישראל, יצירת תרבות יהודית ממלכתית חיה שממוקדת בשלמותה בבית הבחירה והשלמת תהליך קיבוץ הגלויות.

דברים שרואים משם ומכאן ומהר המוריה

לאחרונה נישאת בפיו של פייגלין המילה "חירות" בתדירות מוגברת, ויש הרואים בו ליברל, או ליברטן. פייגלין אינו זה ואינו זה. למעשה, כפי שהוא כתב בעבר, הוא מאמין שיש לכונן בארץ דמוקרטיה קהילתנית, וברשימה הבאה אני מקווה להתייחס לתפיסתו זו. בינתיים נתבונן בקצרה על הפנים המתונות שהוא מציג לאחרונה. אין לי כמובן כל דרך לדעת אם הוא אכן התמתן או אם מדובר בטקטיקת יחסי ציבור, אולם מעניין להשוות בין העמדות שהוא פרסם ב'המוסף לשבת' האחרון ('ידיעות אחרונות', 30.11.12) בקשר להתנהלות הראויה מבחינתו למדינת ישראל, לבין "תוכנית מאה הימים" אותה פרסם באוקטובר 2000.

אותה תוכנית, אגב, נעלמה באופן מסתורי מאתר 'מנהיגות יהודית' (תנועתו של פייגלין) יומיים לאחר שהוא נבחר למקום 20 בפריימריז של 2008. יאיר אטינגר כתב על זה אז. על פי אטינגר "אתר האינטרנט הפעלתני, המארח מאמרים רבים של פייגלין ואנשי מנהיגות יהודית, הוחשך באורח פלא שעות אחדות לאחר פרסום תוצאות הפריימריז בליכוד." כששב האתר לפעול, "תוכנית מאה הימים" שוב לא הופיעה בו. אל חשש: התוכנית כלולה בספרו של פייגלין, מלחמת החלומות, וכשירות לציבור העליתי חלקים עיקריים ממנה לכאן.

הבא נשווה אפוא את פייגלין מודל 2000 לפייגלין מודל 2012. כך לדוגמא, ב"מצע פייגלין" גרסת 2012 הוא מכריז כי

אני מתנגד לכל כפייה – דתית או חילונית. אי אפשר לכפות על אזרח לשבות בשבת, או על חייל להאזין לשירת נשים […] אי אפשר לאסור על הומואים לצעוד במקומות בהם רוב הציבור אינו נפגע מכך, כמו שאי אפשר לכפות את הפגיעה במקומות מובחנים על ציבור שרגיש במיוחד למצעדים כאלה."

לכאורה, מתינות ליברטנית. אולי אפילו מעין רב-תרבותיות סובלנית לכל. למעשה, ייתכן שיש כאן חוסר הבנה בסיסי במהותה של הפגנה (הרי הפגנה נועדה לעורר, לזעוק, "לפגוע ברגשות"). דבר נוסף שמעניין הוא שבאתר תנועתו של פייגלין יצאה לפני חמש שנים קריאה שמגנה את מצעד הגאווה בירושלים, ומשתמשת במילים פחות נעימות לאוזן:

כדי לשמור על זכותם של חבורת סוטים הפועלים כדי להרגיז ולהפגין את מה שהציבור היהודי חושב לתועבה ולהרס החברה, בחוצות העיר הקדושה ירושלים, תגייס מדינת ישראל את כל שוטריה ופרשיה ובראשם את הבריון ניסו שחם. […] ברור לכולם שהשאלה האמיתית אינה שאלה של דמוקרטיה וחופש דעות. השאלה היא מהי ה"תרבות", מה מתאים וטוב בעיני הבריונים בחליפות השחורות והכחולות, ומה לא מתאים להם. אם בשעה שמגיע אליכם העדכון, יש פעולות, שאתם יכולים להשתתף בהן לביטול המצעד, הצטרפו.

ייתכן כמובן שפייגלין לא כתב הודעה זו, לא אישר אותה, ושהיא הופיעה באתרו בלי ששם לב. בכל מקרה, שימו לב שהשאלה המרכזית לדעת פייגלין כאן היא מהי תרבות. נחזור אל זה ברשימה הבאה. הנה דוגמא נוספת לפער שבין עמדותיו הקודמות של פייגלין לאלו החדשות – ראשית דבריו מיום שישי האחרון:

עלינו להחיל את הריבונות הישראלית בכל חלקי הארץ שבידינו – כפי שקובעת היום חוקת הליכוד – ולבטל את הרשות הפלסטינית. […] לערבים החיים באזור יוצא מעמד של תושב קבע – מעמד שיקנה להם זכויות אדם ומירב השירותים שמדינת ישראל נותנת לתושביה. אסור יהיה לעשות להם את שעשינו לאחינו בגוש קטיף לקול מצהלותיו של יאיר לפיד.

הפלסטינים מקבלים מעמד של תושב, אבל לא אזרח. מצד שני, אסור לגרש אותם. ב"תוכנית מאה הימים" מתנגנות זמירות שונות:

הפסקה מוחלטת של הזרמת אמצעי קיום לרשות הטרור של אש"ף. תופסק הזרמת הכסף, החשמל, הקומוניקציה, הטלוויזיה והרדיו, חומרי הגלם וכדומה. כל התקפה על ישראל תגרור כיבוש האזור שתושביו יזמו את האלימות, גירוש תושביו וחיסול התשתיות שעליו.

כלומר, קודם מנתקים אותם מחשמל ומרעיבים אותם, וכשהם נעשים אלימים נכנסים בהם ומגרשים אותם. עוד לפני זה מבטיח המסמך שהשר לענייני ארץ ישראל (כן, בממשלה של פייגלין יהיה אחד כזה) יהיה אחראי על המשרד ש"יעסוק בסיוע להגירתם של מי שאינם יהודים". כלומר, באלימות גדולה יותר או פחות, הפלסטינים לא יישארו בארץ. ואם אתם חוששים מהתגובה הבינלאומית, הרי שפייגלין נמצא הרבה לפניכם: "תבוטל החברות באו"ם, וייסגרו השגרירויות בגרמניה ובמדינות אנטישמיות." problem solved.

הערת אגב: ייתכן שאחת המדינות האנטישמיות שפייגלין מתכוון להתנתק מהן היא בריטניה. פשוט, ב-2008 ממשלת הוד מלכותה אסרה על כניסתו לתחומי המדינה. הנימוק: "יש להניח שאתה חותר לעודד אנשים אחרים לבצע פשעים חמורים ולהפיץ שנאה העלולה לגרום להתלקחות אלימות בין הקהילות השונות בבריטניה."

נחזור לעניינינו: השאלה המעניינת היא האם עמדות אלה נחסכו מהציבור כיום מפני שפייגלין כבר לא מחזיק בהן, או שהוא מחזיק בהן, אבל מעוניין שהציבור לא יידע מזה. הוא אמר בכל מני ראיונות שהוא התמתן. מצד שני, רק בשישי האחרון הוא פרסם מאמר ב'מקור ראשון' בו הוא קורא להתנתק מהאו"ם, זאת בעקבות הכרזתו על פלסטין כמדינה משקיפה. ביקשתי ממטהו שייצור איתי קשר לקבלת תגובה, אולם הוא טרם עשה זאת. אם יאות, אביא את תגובתו בסוף רשימה זו.

נסיים חלק זה בנושא בו התחלנו – בית המקדש. ביום שישי האחרון כתב פייגלין בידיעות כי

לא ניתן לשכנע את העולם שאנו עצמנו מאמינים שזו ארצנו, אם איננו משיבים לעצמנו את הריבונות המלאה בירושלים ובהר הבית – שכבר מזמן אינו בידינו. כשנשוב אל עצמנו, אל הצדק שלנו, נוכל לנצח ולהדביר כל אויב.

ב"תוכנית מאה הימים" מכריז פייגלין כי הדבר הראשון שיעשה כראש ממשלה הוא

תפילת הודיה של ראש הממשלה וממשלתו העתידית על הר הבית. הר הבית מסמל את החיבור הנצחי בין העם הארץ והקב"ה. מסירת הר הבית, לב האומה, לאויב היא שורש הנפילה, וההיאחזות בו – יסוד התקומה. האקט הראשון חייב להיות שם, בטרם יקום האויב מבית ומחוץ וינסה למנוע זאת. קצונת המשטרה הבכירה תצטרך להחליט אם לפתוח את השערים ולאפשר את התפילה, או לסיים את תפקידה.

והנה, דווקא כאן אין הבדל גדול. הר הבית, בית המקדש, גם אז וגם היום על השולחן, בפשטות ועם אותו מסר: שליטה בהר היא שליטה בארץ. בניין בית המקדש הוא בניין הארץ. המקדש הוא ההתחלה והסוף של הציונות. וזו אפוא אחת ההתפתחויות המעניינות של הבחירות האלה: מדברים על הר הבית. אני לא יודע אם, כמו שאלקין כיוון, הנושא יצא "מהמשבצת של הדתיים ההזויים". מה שברור הוא שאותם דתיים (וחילוניים), הזויים או לא, מאכלסים בגאון את מפלגת השלטון.

—

עוד על בית המקדש כתבתי כאן, כאן וכאן. עוד על פייגלין כתבתי כאן.

הכרזה הצהובה מכאן, אתר שישים ואחת.

באתר 'קומפרס' התפרסמה רשימה קצרה שלי על העמדה המופרכת של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל בנוגע לטיפולי המרה להומוסקסואלים.

בניגוד למערכות הבחירות הקודמות, ובניגוד לציפיות שהתעוררות אחרי מאבקי הגיוס ולימודי הליבה, אין מפלגה שמתמודדת בבחירות הקרובות תחת דגל "חופש הדת" (או תאומו המרושע, "שנאת חרדים"). לפיד, עם רב אורתודוקסי במקום השני ברשימתו, כבר אפילו לא תומך בנישואים אזרחיים, ספק אם לבני תדגיש משהו מזה במצע "התנועה", וגם יחימוביץ' משתדלת, כידוע, לא להרגיז אף אחד. נותרנו עם מרצ, שמאז ומתמיד חרטה חופש דת על דגלה, ובאופן מעניין גם עם הרב חיים אמסלם, שנותן איזה תבלין אנטי-ממסד-דתי למפלגתו.

מצד שני, בין המתמודדים בבחירות המוקדמות לרשימת העבודה אפשר למצוא, לראשונה אם איני טועה, רב רפורמי. הרב גלעד קריב ינסה להפוך לחבר כנסת, ותחת הסיסמה "יהדות, דמוקרטיה, חופש דת ומצפון", ייתכן שהוא יהיה בין הנאבקים לחופש דת במדינה. לקראת הבחירות ביקשתי ממנו לענות בקצרה על כמה שאלות, מתוך ניסיון להבין את עמדתו בסוגיות של חופש דת, ובכמה סוגיות אחרות. תשובותיו לפניכם.

לפני שבועיים אמר הרב ריק ג'ייקובס, נשיא התנועה הרפורמית, שמתרחב הפער הערכי שבין יהדות ארה"ב, ובעיקר הצעירים שבה, ובין ישראל. מתוך הקשרים שלך עם היהודים המשתייכים לזרם הרפורמי בארה"ב, איך אתה מרגיש את הפער הזה, אם בכלל? אילו קולות אתה שומע?
קיומו של הפער אינו מפתיע. ההתרחקות שלנו מן האירועים הגדולים של העם היהודי במאה ה-20, השואה והקמת מדינת ישראל, מביאה לירידה טבעית ברמת ההזדהות והקשר הרגשי. הבעיה הגדולה טמונה בכך שלא רק שאיננו עושים דבר כדי למתן את התהליך, אלא אנחנו מעצימים אותו. מדינת ישראל נתפסת יותר ויותר בעולם המערבי, בו חיים כיום כ95% מהעם היהודי, כגורם כוחני. בנוסף, יחסה של מדינת ישראל כלפי הזרמים הלא אורתודוכסיים תורם גם הוא להתגברות של תחושות הניכור. חשוב להדגיש שגם ליהדות התפוצות ישנו תפקיד ביצירת הפער, בכל הנוגע לאיכות והיקף החינוך היהודי והדגש על הקשר עם מדינת ישראל כמרכזו של העם היהודי.

כאשר מדברים על יהדות ארה"ב הליברלית, על ערכים הומניסטים והשאיפה לתיקון עולם במובן החברתי, נשמעת לעיתים מצד גורמים באורתודוקסיה הישראלית הטענה כי אלו אינם ערכים יהודיים "באמת", או שלכל הפחות יש כאן ויתור נרפה על ערכים יהודיים מסורתיים, כגון הייחודיות היהודית, האפלייה המובנית כנגד נשים ותפיסת פעילות ההומוסקסואלית כחטא, ועל כן יצירתה של נצרות נוספת, הומניזם ליברלי סטנדרטי, או פשוט יהדות מדולדלת וחסרת אותנטיות. מהי תגובתך לטענה הזאת?
הטענה כאילו החתירה לצדק הינה ערך יהודי פחות אותנטי ממצוות פולחניות משוללת כל יסוד, והיא חלק מן התפיסה המעוותת של היהדות שהשתרשה בקהלים רבים בישראל. המתח בין תרבות דתית שמה דגש על ההיבטים הפולחניים והפרקסיסיים של הדת, לבין תרבות דתית השמה דגש על ערכים חברתיים ומוסריים, אינו חדש. אני מניח שכהני הבית הראשון השתמשו בטענה דומה ביחס לנבואותיהם של עמוס וישעיהו. כך ודאי היה גם בימי הבית השני. מתח דומה התגלה גם עם הופעתן של מגמות ותנועות כדוגמת החסידות. היהדות הרפורמית אכן טענה כי היהדות הלכה והתכנסה אל תוך מימדיה ההלכתיים והפולחניים ונטשה במקרים רבים את החזון המוסרי והחברתי. הדבר אינו פותר את היהדות הרפורמית מהתעסקות משמעותית ואמיצה בשאלת אורח החיים היהודי בדורנו והיבטיו האמוניים והפולחניים.

הוויתור על אפליית הנשים, היחס השלילי לזהות מינית הומוסקסואלית או על מגמות בדלניות חריפות ביחס לאומות העולם אינו בגדר ויתור נרפה. זוהי הכרעה דתית ומוסרית שמשקפת את האמונה שהמסורת שלנו מגלמת ערכים נצחיים, אך בה בעת גם תפיסות עולם שכוחן המוסרי אבד להן. בניגוד לתפיסת העולם החרדית, היהדות הרפורמית אינה גורסת תהליך של ירידת הדורות. להפך, אט אט, עם הרבה מכשולים ומעידות בדרך, האנושות לומדת עוד ועוד לקחים ותובנות מוסריים. לקחים אלו כדוגמת שוויון מעמדה של האישה אינם יכולים להיוותר מחוץ לגדרותיה של הדת במסורת המאמינה שב "כל דרכיך דעהו".

הרשה לי להקשות עליך: אני חושב שקשה להכחיש שהתנועה הרפורמית חרגה מבחינה רעיונית-תיאולוגית מהקו המרכזי במסורת היהודית החל מחורבן הבית השני, והוא נאמנות לקודקס קבוע של הלכה. ודאי שלא מדובר בהלכה כפי שאנחנו מוצאים לפנינו באורתודוקסיה היום, אולם בכל זאת, העקרון הזה, של הכפפתנו לחוק האלוהי המפורט והדקדקני, היה קיים למן ימי המשנה לפחות. כיצד אתה מצדיק את החריגה האידיאולוגית (כלומר, שאינה פשוט נסיגה לחילוניות) ממנו?
התיאור המופיע בשאלה ביחס להתפתחות ההלכה מדויק וחשוב (אם מותר לי להחמיא לבעל הבלוג), אכן באלפיים השנים האחרונות הרעיון ההילכתי הפך לביטוי מרכזי ומכונן של הזהות היהודית. בהקשר זה, הרפורמה, כשמה אכן ביצעה מהפך בגישה אל ההלכה, בהפיכתה למקור השראה ולמידה ולא למקור מחייב. מהפכה זו נעשתה על רקע המהפכה בתפיסת האדם את עצמו כבן חורין וכיצור תבוני. היהדות הרפורמית אינה מבקשת לטשטש מהפכה זו (בניגוד אולי לזרמים דתיים אחרים). באופן ברור היהדות הרפורמית מציעה כי בעידן המודרני והפוסט מודרני ההלכה אינה עוד יכולה לשמש בתפקידה המסורתי.

מהו כיום מצבה של התנועה ליהדות מתקדמת בארץ? מהם תחומי פעילותה, והאם היקף פעולתה גדל? באם תיבחר לכנסת, האם תתפטר ממנכ"לות התנועה?
ראשית, ברור כי כשאבחר לכנסת אתפטר מתפקידי כמנכ"ל התנועה ליהדות מתקדמת ואמשיך לשרת את הערכים והרעיונות להם אני מחויב מתוך בית הנבחרים. לעניין מצבה של היהדות המתקדמת, כיום פועלים ברחבי הארץ 45 בתי כנסת, קהילות ומניינים של היהדות הרפורמית. שליש מהם הוקמו בחמש השנים האחרונות. עובדה זו מעידה על עניין הולך וגובר של הציבור הישראלי החילוני והמסורתי בערכיה ובשירותיה של היהדות הרפורמית.

נתון משמעותי נוסף נוגע להתרחבות המשמעותית במעגל הרבנים והרבות הרפורמים הפועלים בישראל. בעשור השנים האחרון הוסמכו בישראל למעלה משמונים רבנים רפורמים, רובם המוחלט ילידי הארץ. על פי סקר קרן אביחי, שהתפרסם בינואר השנה, כארבעה אחוזים מהציבור היהודי בישראל מגדירים עצמם כיהודים רפורמים וארבעה אחוזים אחרים כיהודים קונסרבטיביים. למעלה משלושים אחוזים מהציבור היהודי, על פי סקר זה, נטלו חלק בטקסי מעגל חיים, תפילות ואירועי תרבות ולימוד של היהדות הרפורמית. אין ספק שהדרך להשרשת היהדות הרפורמית בחברה הישראלית עודנה ארוכה, אך בניגוד לעבר אנו מצויים כבר בעיצומה ולא בראשיתה. אני מקווה שבעוד דור יהיה ברור כי היהדות הרפורמית בישראל היא אחד מהגורמים המשפיעים, המעורבים והתורמים לחברה הישראלית והעם היהודי בכל תפוצותיו.

תוכל לומר כמה מילים על התהליכים שעוברים על התנועה הרפורמית העולמית? אם אני לא טועה, מתרבים הקולות המבקשים חזרה מסוימת לקיום של מצוות אחדות, וגם קולות המבקשים יתר דגש על חיפוש רוחני. האם אכן כך? איך מתמודדת התנועה עם דרישות אלה?
מזה מספר עשרות שנים וביתר שאת בשנים האחרונות ניכרת ביהדות הרפורמית מגמה כפולה, מהצד האחד חיזוק המחויבות לערכים ליברליים והומניסטיים ומן הצד השני חזרה לדפוסים מסורתיים של פולחן ואורח חיים אישי ומשפחתי. מושגים שננטשו בתקופת הרפורמה הקלאסית חוזרים עתה לשיח הרפורמי ומבחינתי מדובר בתהליך חשוב וראוי שמחזק את היבטיה המוסריים של היהדות והיבטיה הרליגיוזיים גם יחד. תהליך זה מוכיח כי גם ללא "סהנדרין" ועם גישה ליברית אל ההלכה, היהדות הרפורמית יודעת לאזן את דרכה הרעיונית.

בניגוד לדרכו של אביו, נראה שיאיר לפיד אינו יוצא למלחמה כנגד הדת הממוסדת, ומוותר על מאגרי הקולות שמלחמה זו מביאה. המקום השני במפלגתו שמור לרב פירון, ומשובצות בה דמויות אורתודוקסיות נוספות. כמי שקרוב לנושא, יש לך השערה מדוע בבחירות הקרובות אין מפלגה הנושאת בברור את דגל המאבק לחופש דת? האם נראה לך שמפלגת העבודה תעשה משהו בכיוון?
לצערי הרב יאיר לפיד בחר שלא לשלב דמויות מן היהדות הרפורמית או הקונסרבטיבית ברשימתו, וזאת למרות היכרותו האישית והמשפחתית עם פעילותה של תנועתנו בארץ. לטעמי הוא שגה בכך ופספס הזדמנות חשובה להושיב יחדיו דמויות מובילות מכל קשה גווניה של היהדות הישראלית.

כחבר ותיק במפלגת העבודה וכמי שמחויב למשנתה החברתית, הכלכלית והמדינית, עיני היו נשואות תמיד אל עבר רשימתה לכנסת. אני מאמין שדווקא מפלגת העבודה מסוגלת לקדם באופן אפקטיבי יותר הסדרים חדשים בנושאי דת ומדינה מתוך הקשר רחב ותוך ויתור על רטוריקה של שנאה. אין לי ספק שהרוב המכריע של מצביעי מפלגת העבודה וקהלי היעד שלה מוטרדים מן המצב הנוכחי של יחסי הדת והמדינה ורוצים לראות בה שינוי. בנוסף, למפלגת העבודה תפקיד מכריע בשימור החוסן הדמוקרטי של ישראל גם מעבר לסוגיות של דת ומדינה. כישראלי ויהודי רפורמי אני מוטרד מאוד משאלת מעמדו של בית המשפט העליון ומצבה של התקשורת הישראלית לא פחות ממשבר הגיור ושאלת הדין האישי בישראל.

בהמשך לכך, אם תיבחר לחבר כנסת, אילו חוקים הקשורים לחופש דת בכוונתך לנסות לקדם? מה בדעתך לעשות בנושאי כשרות, נישואין וגיור? מה תעשה בנוגע לאפלייה כנגד התנועות הלא-אורתודוקסיות מצד המדינה?
מן הבחינה הרעיונית אני מאמין בהפרדתם של המוסדות הדתיים מרשויות השלטון. חיי הדת צריכים להתנהל על בסיס וולנטרי ולא מכוח חקיקה או פעולות שלטוניות. החיבור בין הממסד הדתי וכוח שלטוני פוגע בדמוקרטיה אך לא פחות מכך משחית את הדת. הדרך למימושו של חזון זה, המשותף היום גם לחוגים אורתודוכסיים מודרניים מתונים, ארוכה ומסובכת וסביר להניח שתיקח שנות דור.

עד אז מן הראוי להתקדם צעד אחר צעד כאשר היעדים הראשונים הם הנהגת נישואים וגירושים אזרחיים בישראל, הפיכת המועצות הדתיות למחלקות לשירותי דת ותרבות תורנית ברשויות המקומיות, הכרה מלאה בפעילות התנועות הלא אורתודוכסיות, בלימת ההפרדה המגדרית במרחב הציבורי ולא פחות חשוב מכך – הטמעת לימודי הליבה בכל מערכות החינוך בישראל, הקמת מערכת חינוך ממלכתית חרדית ומאבק עיקש בגילויי גזענות בכלל ועל רקע דתי בפרט.

בעניינן של התנועות הלא-אורתודוכסיות, אני מאמין בצורך לפתוח דיאלוג אסטרטגי בין היהדות הרפורמית והקונסרבטיבית לבין ממשלת ישראל במעורבות של הסוכנות היהודית של הפדרציות היהודיות ברחבי העולם. אני מאמין שבשלה השעה לשיח ציבורי חדש בנושאי דת ומדינה, ושהתובנה הזו מתנחלת גם בקרב אנשי הציונות הדתית ואף גורמים מסוימים בציבור החרדי, ואני מקווה לסייע בקידומו.

אם הפולמוס האחרון בעניין ברית המילה לא היה קיים, אלוהים היה צריך לברוא אותו, שכן הוא מהווה דוגמא מושלמת לשיח החרשים שמתנהל בזמן הזה בין המסורות הדתיות השונות לבין התרבות המערבית בגרסתה הפוסט-הומניסטית. מחד, טוען מי שהמצווה חשובה לו, בין אם הוא מוסלמי ובין אם הוא יהודי, שאל לה למדינה לאסור על מנהג דתי עתיק ושורשי – טענה מופרכת בעליל, שכן המדינה המודרנית אסרה ואוסרת על מנהגים דתיים רבים, החל ממילת נשים ועד לשריפת אלמנות. מאידך גיסא, טוענים אבירי זכויות האדם והילד שאל להם להורים לפצוע את תינוקם חסר הישע – טענה שגם היא קשה לביסוס, שכן הורים לילדים מעצבים את חייהם בצורות כואבות, מכריעות ומהותיות הרבה יותר, למשל על ידי קביעת מקום מגוריהם או אופן חינוכם.

לכן כדי להבין את מניעי שני הצדדים בויכוח ראוי לנסות להתחקות אחר העולם הערכי שמניע אותם. זה של הצד הדתי בויכוח אינו מתוחכם במיוחד, ומהווה בסופו של דבר את הרצון הבסיסי לשמור על המסורת בשם המסורת. אולם פשטותו היחסית אינה מעידה על חוסר בעומק, שכן הבקשה להמשיך במנהג עתיק יכולה לייצג רצון אותנטי ליציבות, לקשר עם העבר, לעוגן ערכי בהווה, ליצירת קהילה וזהות קהילתית, לענווה בפני אלפי שנים של תרבות, לרצון לשכלולה של אותה תרבות. כל אלה הם ערכים שיכולים להיות מקובלים ואף רצויים מאוד בעיני הומניסטים בני זמננו.

העולם הערכי של הצד הפרוגרסיבי בויכוח הוא מעט יותר מורכב. כתבתי שמדובר בפוסט-הומניזם, משום שלא האדם הוא במרכז מעייניהם של השוללים את המילה, אלא ישות פרגמנטית ומצומצמת הרבה יותר. למעשה מה שמפעיל את מצפונם של מתנגדי המילה הוא היחס שלהם לכאב. הבעיה שהם מוצאים במילה היא שזוהי פרוצדורה שמכאיבה לתינוק במקרה הטוב, ושבמקרה הרע, אם היא משתבשת, היא עלולה לגרום לסבל רב מאוד.

יש לשים לב שלא האדם, כישות תבונית, מודעת לעצמה, בעלת רצון חופשי ואפשרות לחירות מחשבתית – כלומר לא החזון ההומניסטי – הוא זה שעומד מאחורי הבקשה לאסור את המילה, שכן עבור ישות שכזו מסורת יכולה להיות דבר חיובי, מכל הסיבות שנמנו לעיל. כאן יש מוסר פוסט-הומניסטי שעבורו רגע הכאב בטהרתו המזוקקת מכריע כל שיקול אחר. הציווי המוסרי כאן הוא: "צמצם הכאב שבחיים למינימום" (ואף מחק אותו לחלוטין אם רק אפשר). מתוך השקפה זו (שיש בה ודאי ערך) מגיעים מבנים אידיאולוגיים כגון צמחונות וטבעונות, עקרונות כמו ההתנגדות החד משמעית להכאת ילדים כדרך חינוך ולעינויים, ותופעות חברתיות כגון השימוש הרווח בכדורים פסיכיאטרים.

העמדות האלה הן הקרקע שעליה צועדים הצדדים אל שדה הקרב האידיאולוגי, וביניהן הם מנסים למצוא פתרון כלשהו שישביע את רצון שני הצדדים. מכאן מגיעה הצעת הפשרה של ממשלת גרמניה (אחרי שבית המשפט בקלן אסר על מילה), לפיה קיום מילה לתינוק הוא אפשרי בתנאי ש"את הניתוח יבצע רופא בלבד וכי הוא יהיה חייב לדווח להורים על הסכנות שבניתוח, ולהשתמש באמצעים להפחתת כאבים ולהגבלה של הדימום" – כלומר ברית המילה עוברת מדיקליזציה והופכת לפרוצדורה רפואית שבמסגרתה נעשה הכל על מנת להפחית מהכאב והסכנה שבפעולה.

מה שיש לנו כאן הוא תרגומה של השפה הדתית, המילולית והטקסית, לשפת המערב הרציונלי. הפיכת המילה ל"ניתוח", הפיכת המוהל לרופא והשימוש במשככי כאבים נועדו לאפשר לשכל המוסרי-תכליתי להבין ולקבל את המעשה הדתי. הבעיה היחידה היא שהמעשה דתי עצמו אובד בתרגום, שהרי ברית מילה אינה ניתוח, רופא אינו מוהל, פרוצדורה רפואית אינה טקס דתי ואב אינו מכניס את בנו בברית מסורתית בעזרתו של כירורג. המסורת ניצבת כאן כחיקוי, מעין חולדה עם רינרן, שאולי נראה איכשהו דומה, אבל מרוקן מכל תוכן אותנטי.

זהו, אם כן, שיח החרשים בו אנו חוזים: הדת שלא מסוגלת להסביר מה חשוב לה ולמה חשוב גם למי שאינו דתי לאפשר את מה שחשוב לה, והמדינה החילונית שנשבעת לדאוג לאזרחיה, גם במחיר כפייתם לוותר על זהותם המסורתית. הבעיה של אנשי הדת היא שהם לא מצליחים להסביר למה מסורת זה דבר חשוב לצורך כינונו של אדם (או לפחות סוג אחד של אדם). הבעיה של המדינה היא שהיא חושבת פחות על האדם לאורך חייו ויותר על הכאב הזמני שהוא חווה.

סוגיית המילה היא קשה, כי באמת אין נימוק רציונלי רציני שתומך ברשותם של הורים לחתוך חתיכה מאיבר המין של תינוקם. אולם במקום להתרכז במעשה הזה, יש לנהל את הדיון על חשיבותה הכללית של מסורת בחיי האדם, ועל תרומתה להתפתחותו. אם נחשוב שיש, או תיאורטית יכול להיות, ערך חיובי במסורת, ממילא נהיה מוכנים לסבול מעשים שונים שנעשים בשמה (בגבולות הסביר כמובן, וגם על זה יש לתת את הדעת). אם נחשוב שאין בה כל ערך, ממילא נבחר להשאיר רק את החלקים ממנה שמתיישבים עם ההגיון הפשוט. כרגע שני הצדדים צועקים אחד אל השני מעבר לחומה גבוהה של חוסר הבנה.

—

פורסם באתר אבי חי

ביום שישי התפרסם ראיון איתי במוסף G של גלובס.

הראיון התבצע לרגל צאת הגיליון הראשון של רוח הארץ, מגזין על הרוחניות העכשווית בארץ. פרטים עליו כאן.

בשנה הקרובה אלמד קורס על משיחיות יהודית מודרנית בבית המדרש של בינה. ההרשמה בעיצומה. פרטים כאן.

בשבוע שעבר התקבלה תרומה לקופת הבלוג – חן חן!

כתנועה משיחית היתה 'גוש אמונים' שמרנית למדי. נהנים מהיתרון של הפרספקטיבה ההיסטורית, היו אנשיה מודעים היטב לסכנות שמציבה התפרצות משיחית למבנה המסורתי של הדת בכלל, ולמסגרת ההלכתית בפרט. בכוונת מכוון הקפידו אנשיה על כל תג ותו, ונזהרו מאוד בכל מקרה לא להצדיק פריצת גבולות מקרית בטיעונים משיחיים, דהיינו לא לזקוף זאת לזכות התפיסה שמכיוון שכמעט הקיץ הקץ, חלק מהמצוות כמעט מתבטלות. ד"ר גדעון ארן, סוציולוג שליווה את פעילות אנשי ג"א בשנות בשמונים, מספר במחקר שכתב על מקרה שבו במהלך מבצע התנחלות שנמשך אל תוך השבת ניהל רב בולט שיחה טלפונית, בטענה שהדבר חיוני לצורך שמירת מצווה החשובה יותר מהשבת. התגובות למעשה היו קשות, והוא גונה חריפות והושתק.

מים רבים שטפו מאז את גב ההר, וכיום יש מי שייתן אישור רשמי למה שנראה בעבר כחריגה חמורה מההלכה. ביולי 2009 אישר הרב דב ליאור שימוש בטלפון על מנת להזעיק פעילים כדי למנוע פינוי מאחזים בשבת, ומאז אושר גם שימוש במצלמה. נימוקיו כמובן איתו (מצוות השבת נדחית מפני מצוות כיבוש הארץ), אולם אי אפשר שלא לתהות על האופן שבו ההלכה נמתחת והולכת בכדי לתת מקום לפרוייקט ההתיישבות ביהודה ושומרון.

ועם זאת, יש מי שעבורו פרוייקט ההתיישבות ביהודה ושומרון עצמו כבר איבד את התבלין המשיחי שלו, ועל כן יש להחליפו בפסגה גאולית חדשה. במאמר פובליציסטי מרתק, תחת הכותרת "מהגבעות להר", קרא לפני כשבועיים (כ"ה סיון) מעל דפי החדשות של עיתון זה משה פייגלין לעדכון המטרה המשיחית: "תמו הימים שבהם יכולנו להתגנב באישון לילה לאיזו גבעה ולהחזיק בה מתוך תירוצי ביטחון משפטיים. במרחב החדש חייבים לומר אמת – והיא מובילה להר הבית."

האמת של משה פייגלין מובילה אותו לבית המקדש השלישי. כמובן, לדעתו זו האמת של כולנו, אולם מה שמעניין במאמרו הוא שהוא מודע לחלוטין שרוב הציבור הדתי (קל וחומר רוב העם) כלל לא חושב כמוהו. חציו הראשון של המאמר מציג שיחה שקיים פייגלין עם רב מסויים איתו הוא לומד בחברותא. פייגלין אמר לאותו רב שלו הוא היה נבחר לראש הממשלה הוא היה עולה להר הבית ומקריב קורבן פסח. הזעזוע שהפגין הרב מדבריו של פייגלין הביאו את האחרון לחשוב ולהודות ש"ישנם רבנים רבים ומומחים לנושא שכבר הוכיחו באותות ובמופתים את היתכנות הקרבת קרבן הפסח גם קודם לבניית המקדש, אך הם עדיין במיעוט מזהיר. גדולי הדור המוכרים אכן נמצאים במצד השני של המתרס."

מה שמעניין בעמדתו של פייגלין הוא שהוא לא מרגיש מחוייב לדבוק בדעת גדולי הדור. אדרבה, סירובם להתיר את הקרבן מבחינה הלכתית הוא זה שדווקא מבהיר לו שבהחלט אין לשמוע לקולם. להלן אבקש להתעכב על נימוקיו של פייגלין ולנסות לשים אותם בהקשר המתאים להם. זאת משום שראש 'מנהיגות יהודית' מציג במאמרו צורה שונה של משיחיות סרוגת כיפה, הנבדלת מזו של 'גוש אמונים' בצורה מהותית, ולכן למעשה מבקשת בפועל להחליף אותה.

מחכה ליהושע בן נון

בתגובה למצב הפסיקה הנוכחי באשר לאפשרות להקריב קרבנות בהר הבית מציין פייגלין כי "פעמים רבות, כשעם ישראל נמצא על סף שינוי מהותי בהתקדמותו לקראת הגשמת יעודו, רוב גדולי ישראל אינם מזהים זאת ואף נוקטים עמדה שלילית." קרי, מכיוון שאנו נמצאים כעת בזמן של שינוי מהותי לקראת הגשמת יעודנו, לדעת פייגלין ממילא יש לצפות שרוב גדולי ישראל לא יבינו זאת וינקטו עמדה שלילית דווקא לגבי מה שיש בו מן ההכרח. על כן, כאמור, עבור פייגלין עצם התנגדותם של גדולי הדור להקרבת קורבן לפני קיומו של מקדש היא המבהירה לנו עד כמה הדבר מותר ואף חיוני.

זאת ועוד: כדי להתגבר על דעתם מעכבת-הגאולה של גדולי הדור יש צורך ברוח מיוחדת המפעמת בקרבם של יחידים בני סגולה: "אני מכבד מאוד את גדולי ישראל ונשמע להם בכל עניין," ממשיך וכותב פייגלין, "למעט כאשר מדובר בקטגוריה הזו [של הר הבית – ת.פ.]. במקרה זה אני מחפש לי את ה'יהושע בן נון' של הדור הזה. אני לא מביט בכמות הגדולים, אלא ברוח האחרת שמפעמת במעטים שביניהם."

פייגלין אם כן מחפש לא גדולה הלכתית, אלא רוח מרדנית דווקא, פרטית ואינטימית, המחוברת בצורה בלתי אמצעית עם האלוהות. זו הרוח שאיפשרה ליהושע בן נון להתנגד לדעת רוב המרגלים ("ה'גדולים' שבעם" דאז, על פי פייגלין) ולהבין שיש לעלות על הארץ. זו הרוח שתאפשר ליחידים שהיא מפעמת בלבם כיום לעלות על ההר.

כל המכיר את רוח המשיחיות הגוש-אמונית מבין מיד שכאן ניצב לפנינו משהו שונה בתכלית. החתירה לקראת הגאולה במסגרת 'גוש אמונים' ותחת הנהגתו של הרב צבי יהודה קוק היתה תמיד עניין קולקטיבי, ציבורי, כללי. רצונו עמוק, האותנטי, של "כלל ישראל" הוא זה שהבטיח לגיטימציה לפעולות האוונגרד האמוני, דהיינו להתיישבות ביהודה ושומרון. אך ורק ההסתמכות על ה"גב" האיתן של התמיכה הציבורית הרחבה בהתיישבות בשטחים, תמיכה שבאותן שנים חצתה מגזרים ומחנות פוליטיים, היא שאיפשרה לרצי"ה ולתלמידיו לפעול על פי מה שתפסו כמנדט האלוהי. הכוונה האלוהית, הבאה לידי ביטוי דרך רצונו הקונקרטי של עמו הנבחר, היא הסמכות שהפעילה את אנשי 'גוש אמונים'.

שני צעדים קדימה, וקפיצה

ד"ר שלמה פישר ערך מחקר מרשים ביותר על התגובות השונות של הציונות הדתית למודרנה ולמציאות הפוליטית והחברתית בישראל, ובכוונתי להסתמך על כלי הניתוח שלו להלן, משום שלדעתי הם נוגעים בדיוק לעניינינו. אחת הדוגמאות שמביא פישר במחקרו כדי לאפין את המשיחיות של הרצי"ה היא ציטוט מתוך איגרתו הידועה, "לא תגורו!!" (ספטמבר 1967). בסעיף ה' של אותה איגרת כותב הרב צבי יהודה כי

לפיכך כל מה שייעשה בזה, בנגוד ובקלקול לשלימות תורת ישראל ולתוקף בטחון ישראל, אם מצד שיבושי מדינאים או מצד היסוסי תלמידי חכמים, הוא בטל ומבוטל מעיקרא ולעולם, בכוחם של כל ישראל, מעתה ועד עולם.

נשים לב שכמו פייגלין, גם הרצי"ה מוכן לבטל את "היסוסי תלמיד חכמים", אולם שלא כמוהו הוא לא עושה זאת מתוקף הרוח המפעמת בלבו של יהושע בן נון מודרני, אלא "בכוחם של כל ישראל", דהיינו מתוקף רצונו הכללי של העם. בנימה דומה כותבת כמה שנים אחרי כן הרבנית חנה טאו בעלון הישוב קשת כי "הננו שלוחי הציבור האמיתיים המגלים ומוציאים לפועל את רצונו הפנימי העמוק והבריא של עם ישראל." הרצון הכללי, העמוק והאמיתי של העם, הוא זה שמאפשר לשליחיו ליזום פעולות שיענו בפועל לרצון זה ממש.

השליחים אמנם רצים לפני המחנה, אולם רק מפני שברור להם שכל המחנה מיד מאחוריהם. כפי שקבע זאב (זמביש) חבר אחרי התגלותה של המחתרת היהודית באמצע שנות השמונים, "מותר למשוך את עם ישראל אחרינו כל אימת שאנו רק שני צעדים לפניו, ומקובל עלי שלא יותר מזה." (חגי סגל, 'אחים יקרים', עמ' 238) – דהיינו, חברי המחתרת הגזימו במרחק שתפסו מכלל העם. רק השבוע חזר זמביש באירוע התמיכה שנערך לכבודו בעפרה על עמדתו וקבע כי את מפעל ההתנחלויות בונים "יחד עם עם ישראל והנציגות של עם ישראל היא מדינת ישראל ואנחנו בונים אתה יחד ולא נגד."

פישר מאתר את לידתו של רעיון "הרצון הכללי" הלאומי אצל ז'ן ז'ק רוסו, ומצביע על הגעתו לכדי מיצויו המלא והאיום בדמוקרטיה היעקובינית רווית הדמים. בשלטון הצרפתי הבתר-מהפכני נשלחו בשם הרצון הכללי אזרחים שנחשדו בהתנגדות לרוח המהפכנית, דהיינו לרצונו של העם, הישר אל הגליוטינה. שלא כמו בדמוקרטיה הליברלית, בה זכויות אדם ואזרח מהוות חלק בלתי נפרד מצורת הממשל, הדמוקרטיה היעקובינית היא לא יותר מאשר רודנות של הרוב, שבה המיעוט הוא הראשון להיפגע. מובן שהמשיחיות הגוש-אמונית לא התדרדרה לתהומות שכאלה, אולם העיקרון כאן הוא דומה: בשם הרצון הכללי של העם ניתן, ואף הכרחי, להתעלם מ"שיבושי מדינאים" ו"היסוסי תלמידי חכמים".

מתוך כך גם מובן מדוע, אחרי הסכמי קמפ-דיויד, כאשר הבין הרב צבי יהודה שרוב העם תומך בהחזרת סיני, הוא אמר במפורש ש"העם לא איתנו", וציווה להפסיק לאלתר פעולות של התנחלות בלתי חוקית. ללא רצון העם, ממילא אין סמכות לפעול כדי להגשימו. הרצי"ה, מיותר לציין, היה 'ממלכתי' בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, ומבית מדרשו אכן נולדה התפיסה הממלכתית האדוקה על פיה אין שום עניין או טעם להתנגד לרצון העם, אלא יש להמתין בסבלנות לשינוי רוחו הכללית. בינתיים עלינו לעשות לחינוכו של העם והכוונתו בכיוון הנכון, כמו גם להעמדת תלמידי חכמים שינהיגו אותו בעתיד. זו כמובן גישתן של ישיבות הקו.

מתוך גישה זו ניתן להבין את הצורך האקוטי בין אנשי הזרם הזה לזהות קבוצה קטנה של פרטים שמוליכה שולל את העם. זו אותה תיאוריה על מעגל קונספירטיבי מצומצם אך נחוש העושה בדעת הקהל כבתוך שלו (החשודים המיידיים כאן הם כמובן "התקשורת" ו/או לאחרונה, "הקרן החדשה"). מציאת הגורמים הסמויים מהעין לחוסר העניין המופגן של ההמונים מההתישבות ביהודה ושומרון יכולה לשמש כאליבי להמשך הפעילות ההתנחלותית, וזאת מתוך אמונה שלמרות שלא נראה כך, העם, על "רצונו הפנימי העמוק והבריא", אכן עם המתיישבים.

נבואה ניטשיאנית

אולם זו אינה דרכו של משה פייגלין, מי שעוקב אחרי התבטאויותיו יראה שהוא לא עוסק הרבה בדעת הקהל או בשיבושה לכאורה על ידי "התקשורת". למעשה, במאמר המדובר מיום שישי האחרון הוא מודה בפה מלא ש"גבעת האולפנה היא מאבקם של המתנחלים – לא של החברה הישראלית." עבורו אין בכך דבר, מפני שממילא הוא אינו זקוק לדעת הקהל על מנת להצדיק פעולות מחישות משיח. פייגלין, כאמור, אינו שואב את הלגיטימציה למעשיו מרצונו הכללי של עם ישראל. לא, הוא מהווה נצר עדכני של זרם משיחי אחר בתולדות הציונות הדתית, קטן בהרבה אולם משמעותי לא פחות.

על הזרם הזה כתב ד"ר ברוך פלח את הדוקטורט שלו. פלח מזהה תנועה משיחית בעלת קוהרנטיות רעיונית הנמשכת מחברי ברית הבריונים (אורי צבי גרינברג, אב"א אחימאיר), דרך אברהם (יאיר) שטרן ואנשיו בלח"י, דרך ישראל (שייב) אלדד וכתב העת "סולם" ועד שבתי בן דב. כל החברים בשלשלת המסירה הזו הצביעו על המשמעות הגאולית של חזרת עם ישראל לארצו וכולם הדגישו את חשיבות בנייתו של בית המקדש השלישי. שבתי בן דב הוא כמובן ההוגה המעמיק מכולם, כאשר בכתביו הוא משלב את רוח הנבואה של אצ"ג עם מכלול ההגות של הראי"ה קוק, ובאופן חשוב במיוחד: מוסיף קמצוץ של ניטשה.

כידוע, למי שזכה הופכת תורתו של ניטשה לסם חיים, ולתנועה המשיחית הזאת היא בהחלט פתחה פתח חי וחשוב להבנתה המחודשת של הנבואה. שב"ד ראה צורך עז בחידוש הנבואה, וחידוש כזה אפשרי לדעתו עם החזרה לארץ ישראל. אולם אין צורך לחכות לקריאה משמיים: הנביא עבור שב"ד הוא פעיל אידיאולוגי היוצא מיוזמתו להגשים את מטרתו, וזאת מתוך תודעה אוונגרדית ומהפכנית. גיבורי המחתרות שהוזכרו קודם ניכנו לדעתו ברוח נבואית, אולם נבואה גבוהה יותר תתאפשר רק על ידי ניתוק מההוויה ההומניסטית האירופאית ההססנית, כמו גם על ידי ניתוק מההוויה הרבנית ההססנית. שכן הנביא השב"די הוא חלוץ שלפני המחנה, נועז בבדידותו, המתעלה מעל עצמו ומעל סביבתו. אותו פרט, היונק ישירות מהרוח הנבואית של נצח ישראל, מקדים את זמנו ועל ידי פעולתו המהפכנית מקדים גם את זמן הגאולה.

קיום מול יעוד

הבאנו לעיל את דברי התוכחה של זמביש אחרי תפיסתה של המחתרת היהודית. היה זה יהודה עציון אשר במסגרת המחתרת הזו ניסה, כידוע, לפוצץ את כיפת הסלע. עציון לא חשב על הרעיון הזה בעצמו, אלא קיבל אותו משב"ד, כלומר את התפיסה על פיה יש לגיטימציה לפעולה חלוצית ויחידאית של העל-אדם/הנביא שבכוחה לשנות באחת את ההיסטוריה ולהביא את הגאולה. על פי פלח עציון אף קיבל ממנו, בעוד שב"ד על ערש דווי, אישור ודחיפה לביצוע הפעולה הזאת.

עציון הוא גם זה שערך את כתביו של שב"ד, והוא זה שממשיך להפיץ את רעיונותיו. בחיבוריו מבדיל עציון בין "חוקי קיום" ל"חוקי יעוד". בעוד הראשונים משמשים למען הישרדות גרידא, הרי שהאחרונים מכוונים לקראת מטרה עליונה, ובמקרה של עם ישראל, לקראת הגאולה. עציון פרסם את אבחנתו זו כבר ב-1985 בכתב העת 'נקודה' בזוג מאמרים (הראשון תחת הכותרת "מחוקי הקיום אלי חוקי היעוד"), בהם הוא קורא להחליף את הדמוקרטיה בישראל במלכות בית דוד. התמורות השלטוניות הללו יתאפשרו, על פיו, מתוך פעולות היחיד שנמצא כחלוץ (הרבה) לפני המחנה. אותו בן-נביא שומע את קול ה' קורא לו:

שמיעה זו מתאפשרת כשברור כשמש, בוודאות עליונה, שיש הכרח בשליחות כי המצב הקיים איננו נסבל כי הוא הוויית חטא, מנוגד לרצון ה' וכורח הוא לתקנו; גם הנכונות האישית מפעפעת באיש, הוא דרוך ונסער, אין לו אפשרות עוד לשתוק ולמעול בתפקידו […] ואז עולה תשובתו: 'הנני, שלחני' והוא קם ומתייצב. (נקודה, טבת תשמ"ו, עמ' 29)

לאותו יחיד מצפה גם משה פייגלין – הוא ה"'יהושע בן נון' של הדור הזה" שמוזכר במאמרו. במאמר זה, שמונה פחות משש-מאות מילה, משתמש פייגלין בשורש י.ע.ד לא פחות משש פעמים. ההשפעה של הגותם של שב"ד ועציון ברורה: היעוד הוא שקורא לנו לפעול, והוא גם שמצדיק פעולה יחידאית שכזו ללא התחשבות ברצון העם. נהפוך הוא: רצונו השפוף של העם הוא שמחייב פעולה מהפכנית שתפקח בבת אחת את עיניו ותחדיר בליבו את יראת ה'. המאמר של פייגלין משמש אם כן כקריאה לאותו יחיד המוכן לומר "הנני, שלחני" ומוכן גם לבצע את שליחותו המהפכנית.

עם הנצח מפחד מדרך ארוכה

שלמה פישר מנתח בצורה מאלפת את ההבדלים הגדולים בין הפרוגרמה המשיחית-ניטשיאנית הזו לבין המשיחיות הקוקיסטית הקלאסית: ראשית, בעוד זו האחרונה מקבלת, לפחות באופן זמני, את מצבה הנוכחי של מדינת ישראל מבחינת צורת השלטון והלגיטימציה של מוסדותיו, הראשונה רואה באלה כפירה ושיקוץ, ועושה להחלפתם. שנית ובהמשך לכך, בעוד האחרונה פעולת לשינוי התודעה של העם היושב בציון כאמצעי להתקדמות לקראת הגברת אופייה האמוני של המדינה, הראשונה מציעה להגביר את אופיה האמוני של המדינה על ידי הפיכה פוליטית או פעולה מהפכנית, שיולידו, מתוך התדהמה שתבוא בעקבותיהם, את השינוי הנדרש בתודעתו של העם.

שלישית, בעוד עבור האחרונה הסמכות לשינוי נמצאת ברצונו העמוק של "כלל ישראל", ועל כן יש להמתין עד שתוכשר העת, הרי שעבור הראשונה הסמכות לשינוי נמצאת אצל היחיד שהגיע לנבואה, והעת תגיע לכשרותה דווקא בעקבות פעולתו, שאינה נדרשת על ידי העם. "יסוד ההתקדשות בשליחות שציינו לעיל – הוא גם יסוד הסמכות" כותב עציון (שם). ורביעית, בעוד שאצל המשיחיות הקוקיסטית הקלאסית האל הוא זה שמכוון את מהלך ההיסטוריה, בהדרגה, מלמעלה למטה, הרי שעבור יהודה עציון האדם הוא זה שקובע את מהלכה של ההיסטוריה (אמנם מתוך מענה לקריאה האלוהית) וביכולתו לשנות סדרי עולם – מלמטה למעלה.

משיחיות מהסוג המהפכני הזה, כפי שמציין פישר, אנו מוצאים כיום לא רק אצל תלמידי יהודה עציון, אלא גם בקרב תלמידי הרב יצחק גינזבורג. המשותף לקבוצות אלה הוא ההסתמכות על הקול הפנימי, הנחשב אותנטי ונבואי, של הפרט, והתעלמות מרצונו הכללי של העם היושב בציון. פישר מדגיש שלא מדובר, על כן, בפונדמנטליזם שיוצא כנגד המודרנה, משום שהפנייה למעמקי הנפש, התפיסה שהקשר עם האל הוא אישי בעיקרו ונטילת הסמכות הדתית על ידי האינדיבידואל הם ממאפייניו המובהקים של העידן המודרני. האוונגרד המהפכני שיוצא להגשים את מלכות השמיים על פני הארץ גם הוא רעיון מודרני להפליא, והיה אפשר לטעום מעסיס פירותיו לא רק במהפכה הצרפתית אלא גם בזו הבולשביקית.

דרך ארוכה, אם כן, עברנו מאז השמרנות ההלכתית והפוליטית של 'גוש אמונים'. השבר האמוני שהביאה איתה ההתנתקות מהווה דשן המיטיב בצורה חסרת תקדים עם צמיחתה של התפיסה השב"דית-עציונית-גינזבורגית, שניזונה היטב גם מהחיכוכים הנוכחיים בנוגע לפינויים הממשמשים ובאים. האכזבה מחוסר התלהבותו של רוב העם ממפעל ההתישבות עושה גם היא את שלה, ונראה שלפחות לחלק מבניו של עם הנצח נמאס לא לפחד מדרך ארוכה. כאמור לעיל, תפיסתו המשיחית-מהפכנית היא שהביאה את יהודה עציון לשמוע את קריאתו של האל בתוכו ולנסות להשמיד את כיפת הסלע. משה פייגלין עדיין ממתין ליהושע בן נון של הדור הזה, ונותר רק לחכות ולראות מה יצווה על בן-נביא חלוצי זה קולו הפנימי, האלוהי.

נספח: הרב לבנון מחפש סכין חדה שתביא לשינוי בהנהגת המדינה

בגליון יום שישי (pdf) של עלון מעייני הישועה כתב הרב אליקים לבנון את הדברים הבאים:

יש זמנים בחיי האומה, גם כאשר היא בארצה, בה מתחייבים שינויים, לא בדרך של עליה מתונה, אלא בזינוק, עם שינוי דרסטי. נראה שבימים אלה הננו זקוקים לאותה "סכינא חריפא" אשר באחת תביא לשינוי כביר בהנהגת עם ישראל בארצו.

כבר לפני שנתיים קבע הרב לבנון ש"רבנים יכולים לפרוץ את מסגרות הדמוקרטיה", ונראה שכעת הוא היה רוצה לא רק פריצה, אלא את סופה המוחלט של הדמוקרטיה, אותה יחתכו ב"סכין חדה". לבנון, שלמד שנים בישיבת מרכז הרב, מייצג היטב את המעבר מהממלכתיות הישנה והפרגמטית של 'מרכז' למשיחיות חסרת-הסבלנות שתסכולי ההווה מייצרים אצל מאמינים חסרי-בגרות. לתשומת לב המחלקה היהודית בשב"כ.

סתם

—

המאמר (ללא הנספח) פורסם במוסף 'שבת של מקור ראשון ביום שישי, 29.6.12. על יחסו המשועמם של פייגלין להלכה ראו כאן. למתעניינים, הנה מאמר של שלמה פישר (pdf) שפורסם באקדמות ושנוגע בחלק מהנושאים לעיל.

הגרף לעיל מספר לדעתי את עיקר הסיפור בדו"ח האחרון של קרן אבי חי (כאן ב-pdf): יותר ממחצית מהציבור היהודי במדינה רואים עצמם קודם כל כיהודים ורק אחר כך כישראלים (או כל דבר אחר). כאן טמון המפתח להבנת "הההתקרבות אל היהדות" שעולה מתוך הדו"ח, ועוד יותר מתוך הדיווחים על הדו"ח. שכן בעיקר בנוגע ליהדות, השאלה היא תמיד: איזו יהדות? והתשובה היא שהממצאים בדו"ח מראים התחזקות של זהות העמיות היהודית, ולאו דווקא של הדת היהודית, לפחות לא בפניה המוכרות במדינת ישראל.

אפשר לראות ביטויים למגמה הזאת לאורך כל הדו"ח. הנה למשל גרף האמונות של הישראלים היהודים:

שימו לב שככל שהאמונות אומרות פחות, כך הן פופולריות יותר. 80% חושבים שיש אלוהים, אולם 77% בלבד חושבים שיש כוח שמנהיג את העולם. 72% מאמינים שתפילה יכולה לעזור לאדם בצרה, אולם רק 51% מאמינים בביאת המשיח. רוצה לומר, ההשקפה שיש אלוהים אמורפי שאולי מדי פעם שומע תפילה היא פחות אמונה ויותר מעין אינטואיציה פופולרית. לכן היא פופולרית. ככל שהאמונה היא יותר קונקרטית, יותר ספציפית, ככל שהאמונה דורשת באמת… אה, אמונה – כך היא פחות נפוצה.

אבל רגע: 67% חושבים שהעם היהודי הוא הנבחר! מה עם זה? ובכן, אני מוכן להמר שאחוזים גבוהים יותר מהאוונגליסטים האמריקאים מחזיקים באותה אמונה, כך שתמיד צריך לשאול מהו המטען שהאמונה הזאת נושאת. והמטען שהאמונה הזאת נושאת כאן הוא לדעתי יותר אתני מאשר דתי. כלומר, מדובר באתנוצנטריזם, לא בדבקות באידאה תיאולוגית. כנ"ל לגבי 65% שחושבים שהתורה והמצוות הן ציווי אלוהי, שהרי האמונה הזאת היא הבסיס לקודמת. יש כאן יותר ייחוד אתני מאשר ייחוד ה'.

איך אני מגיע למסקנה הזאת? אני מגיע אליה כאשר אני רואה את הגרף הבא:

זהות יהודית-ישראלית פירושה שייכות לעם ישראל, ולא עמידה בקטגוריות הלכתיות שנקבעות על ידי הרבנות הראשית. לא רק הגרף האחרון מעיד על כך. את הפער בין אלו ניתן לראות בכל פעם שיש התרעמות על כך שקוברים חייל שאינו יהודי על פי ההלכה האורתודוקסית מחוץ לגדר בית הקברות, או כאשר לא נותנים לזוג להתחתן מאותה סיבה. עבור מרבית הישראלים היהדות היא שיתוף קולקטיבי באתנוס, ולא התאמה הלכתית לדת.

בהמשך לכך, על פי הדו"ח 65% צופים בטלוויזיה בשבת, 68% בעד פתיחת בתי קולנוע ובתי קפה בשבת, 51% בעד קיום נישואים אזרחיים במדינה, 61% "מסכימים" עד "מסכימים בהחלט" שלקונסרבטיבים ולרפורמים צריך להיות בישראל מעמד שווה לזה של האורתודוקסים (וזאת למרות ש-69% לא נכחו מעולם בתפילה או בטקס דתי בבית כנסת רפורמי או קונסרבטיבי). וזכרו שעל פי הדו"ח יש במדינה 46% חילונים, 32% מסורתיים, 15% דתיים ו-7% חרדים. כלומר, הזהות היהודית כ"עם" מתעצמת יותר מאשר הזהות ההלכתית או האורתודוקסית. הנה עוד נתון שמצביע על כך: 25% מהחילונים האנטי-דתיים "שומרים במקצת" על המסורת – מן הסתם שומרים כמרכיב תרבותי, לא דתי. ואפשר להוסיף לכאן את גם את הנתון בדבר אביזר הפטיש העממי הקולקטיבי שלנו: 98%(!) חושבים ש"די חשוב" עד "חשוב מאוד" לזכור את השואה.

אם כי שלא יהיה ספק: בהחלט יש גם תנועה לאימוץ ההלכה כדרך חיים, כלומר תנועת תשובה במשמעותה היהודית-מודרנית הסטנדרטית. ישראלים רבים חוזרים בתשובה, ויותר מכך: קיימת כידוע גם תופעה של התחרד"לות, כלומר (בין היתר) אימוץ קפדנות הלכתית יתרה משהיתה בקרב סרוגי כיפה למיניהם. יחד עם זאת, שימו לב שגם כאן כמעט תמיד ככל שהשמירה על המצוות מתחזקת, כך גם ההשקפות הלאומניות-גזעניות. כלומר גם כאן מרכיב הזהות של "העם" הוא מרכזי מאוד. (בסדר, ברור גם שבמקרה של היהדות אי אפשר גם ממש להפריד בין זה לזה. אני מדבר כאן על דגשים ונטיות.)

עניין של זהות

מה אם כן קורה כאן? הסבר פשוט יחסית הוא שמשום שמסגרת העל של הציונות מגלה חולשה, אולי אף נשברת, ומשום שהמדינה מתפרקת לשבטים ומגזרים ופחות ופחות מקיימת מסגרת משותפת (רעיונית, כלכלית, אזרחית), ישנה תנועה "ימינה" לאורך כל שדרות האוכלוסייה. כך חילונים מתקרבים לאמונה ולמסורת, וכך דתיים-לאומיים הופכים לחרד"לים. משום שהזהות האזרחית מספקת פחות ופחות תוכן, ומשום שהאדם לעולם לא ישאר נטול זהות, הריק הנרטיבי מתמלא במה שזמין וקל, כלומר חוזר לזהות שממילא תמיד היתה ברקע, והיא הזהות היהודית.

כלומר קו המעבר של הציבור מזהותו כישראלים לזהותו כיהודים הוא קו השבר של הציונות. ממילא הוא גם קו השבר של הדמוקרטיה, שכן את החברה האזרחית מחליף האתנוס. יש כאן מעבר של מוקד הזהות מהמדינה אל 'העם', שהוא, כידוע, עמישראל, ולכן מובן למה רק 44% חושבים שבכל מקרה יש לשמור על הדמוקרטיה, גם על חשבון ההלכה.

אפשר לצפות בתהליכים ה"אנטי-ציונים" האלה גם מהכיוון הממסדי: כאשר המדינה, באופן מתגבר והולך בשנים האחרונות, מתעקשת על יהדותה של המדינה, מה הפלא שהאזרחים מבינים שהם חלק מעם ולא מחברה אזרחית? אם הדבר שהכי חשוב לביבי הוא שהפלסטינים יכירו בישראל כמדינה יהודית, אם הנימוק הדמוגרפי מועלה שוב ושוב כמקדם להסדר עם הפלסטינים, אם מתקיימים דיונים בכנסת על סכנת ה"התבוללות" ואם בג"ץ מאשרר את "חוק האזרחות", השולל את זכותם של ערביי ישראל להתחתן עם ערביי השטחים ולהמשיך לגור בארץ (ובל נשכח שהחתונה בין יהודים לערבים אינה אפשרית ממילא על פי חוק במדינה), האם מפליא שהיהודים מבינים את הרמז ומגדירים עצמם כיהודים קודם וישראלים אחר כך?

אבל אומר שוב: מדובר יותר בזהות אתנית, ופחות בזהות דתית. הציבור הלא דתי שחש יותר יהודי מישראלי רוצה בעיקר לשמור על מקומו, על עבודתו, על ביטחונו – לא על דתו. למה הדבר דומה? בראשית המאה העשרים הן הבוּנד והן החרדים באירופה רצו מאוד מצד אחד לא לעלות לארץ ישראל ומצד שני לשמור על זהותם היהודית, אולם בעוד עבור הבונד הזהות הזאת היתה אתנית ותרבותית, עבור החרדים היא היתה בראש ובראשונה דתית. במידה דומה היהודים בארץ כיום, הן אלה שאינם שומרי מצוות והן אלו שכן, רוצים מאוד לחיות כאן, אולם עבור הראשונים השמירה על יהדותה של הארץ מבטיחה ביטחון אישי וכלכלי, ועבור האחרונים היא מבטיחה את שגשוגה של הדת היהודית (בגרסה שלהם).

מסקנות, יהדויות

שתי מסקנות עולות מתוך הניתוח הזה של הנתונים. ראשית, שכמו שהזהות היהודית מתחזקת, היא יכולה גם לסגת. באופן כללי ההיסטוריה המודרנית של הדת מלמדת שגלי התקרבות והתרחקות מהדתות המונותאיסטיות הן עניין סדרתי (ומעניין לציין שמחקרים שונים הראו שארה"ב בעת הזו עוברת תהליכים של התרחקות מהדת). באופן ספציפי לעניינינו, אם התנאים החברתיים-לאומיים ישתנו, ייתכן שנראה ירידה ב"יהודיות" של האוכלוסייה בארץ.

אבל לא כדאי לקוות שזה יקרה. לא היהודיות היא הבעיה, אלא המשמעות שלה. השאלה החשובה לכן לדעתי היא מה הוא כעת ומה יהיה האופי של "היהדות" הזאת שעולה ומתגברת. מי שלא קרא את מאמרו של אסף ענברי שהופיע ביום שישי ב"הארץ", שיקרא. ענברי עומד שם על חשיבות הניכוס המחודש של היהדות על ידי הישראלים שאינם שומרי מצוות. המצב הזוועתי של היהדות היום, הוא כותב, הוא

מה שקורה כש"הרוב החילוני" מעניק לעצמו פטור מיהדות, ומשאיר אותה לדתיים ולחרדים, כאילו היהדות היא איזו מהות נתונה, קפואה, שהדתיים והחרדים יודעים מהי. אבל היהדות מעולם לא היתה מהות קפואה. […] תולדות היהדות הן תולדות השתנותה, שלא לדבר על ריבוי הזרמים שהתקיים בה בכל תקופה ותקופה (ישראל ויהודה, צדוקים ופרושים, מקובלים ופילוסופים, חסידים ומתנגדים, דתיים ציונים וחרדים אנטי-ציונים).

מול אותם רבנים חרדים שיהדות, מבחינתם, פירושה הדרת נשים והשתמטות מחובות אזרח, היה הזרם החילוני צריך להתייצב כזרם יהודי החרד עוד יותר מהחרדים לדמותה של היהדות ולהגשמתה הנאורה, השוויונית והדמוקרטית. כזרם יהודי הנאבק על דמותה של היהדות, היה עליו להתייצב מול אותם רבנים דתיים-לאומיים שיהדות, מבחינתם, פירושה התעלמות מקיומם של הפלסטינים, הנצחת הקיפוח של ערביי ישראל וראיית עצמם כמפקדיו האמיתיים של צה"ל. זה לא יקרה כל עוד ימשיך הזרם החילוני לחשוב שהוא הרוב, וכל עוד יחשוב שבתור "הרוב" הוא יכול להרשות לעצמו להוציא את היהדות ממערכת השיקולים שלו.

מהלך של התקרבות ליהדות, אם כן, ישאר עקר ומכוער אם יעצור בחמימות הדביקה של "העם" וההתבצרות הקורבנית אל מול כל מי שאינו יהודי. את היהדות כזהות צריך להטעין במשמעויות נוספת – אבוי אם משמעותה תהיה אך ורק עליונות גזעית או קיום אוטומטי של מצוות. אסור שהמסמן "יהדות" יצביע רק לעבר אתנוצנטריזם וטכנאות הלכתית. היהדות צריכה ויכולה להוות מעיין נובע לא רק לזהות, אלא למשמעות וערכים. למעשה, רק ללא התפתחות כזאת היא תדרדר – וכבר מתדרדרת – בלית ברירה ללאומנות אתנוצנטרית או לחרדיות ילדותית. זו סיבה אחת שאי אפשר להפקיר את התרבות היהודית דווקא לאלה שלהוטים כל כך לנכס אותה כולה לעצמם. סיבה שנייה היא פשוט מפני שעם שפוי לא מוותר על מורשתו ותרבותו, ועמים שכן מוותרים הופכים למה שאנחנו רואים כיום ברוסיה או בסין.

נקודה אחרונה: יש לזכור שהמחקר שבבסיס הדו"ח התקיים בין מאי 2008 ליולי 2009. בשנתיים-שלוש שעברו מאז עשה הקב"ה ככל שביכולתו להשניא ולהגחיך את המסורת היהודית בכלל ואת היהדות האורתודוקסית בפרט על הציבור בישראל, ועם כל מוגבלויותיו המוכרות, יש להניח שהוא הצליח לפחות במידה מסויימת. סקר שהיה נערך כיום, אחרי הפגנות החרדים (האם המרעיבה, גזענות עמנואל), מלחמות הדרת הנשים וביריוני תג-מחיר, ובשיתוף רוח המאבק החברתי החדשה מהקיץ שעדיין חיה ופועמת – סקר כזה היה נותן תוצאות שונות. כמה שונות? נו טוב, אין לי מושג.

סתם

—

לפני שלושה חודשים פורסם סקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, עם נתונים מעט שונים ומעניינים. כתבתי עליו כאן.

לאחרונה היתה תקלה קטנה במכונת הרסס של בלוג הלוויין לבלוג זה, מינים. למי שפיספס, העלתי שם שתי רשימות בשבועיים האחרונים, אחת על מבדקים שנעשו לי כדי לגלות מה קרה למוח שלי אחרי שנים של מדיטציה, והשנייה על ספר חדש ומעניין על הסיינטולוגיה.