כמו בצל, המשבר הנוכחי בישראל מקפל בתוכו שכבות שונות. סוגיית סמכותו של בית המשפט העליון היא הזרע שהביא להתפרצות המאבק הנוכחי, אבל היא משנית לשתי הרמות המקיפות אותה והמשמשות מניע ודלק: שאלת היהדות, ומשבר הליברליזם הגלובלי.
האחרון מתגלם בעלייתן של תנועות פופוליסטיות ברחבי העולם, מהודו, דרך הונגריה ועד ארצות הברית. הדמוקרטיה הליברלית, שנראתה כמסגרת הפוליטית התקפה האחרונה אחרי התפרקות הגוש הקומוניסטי ("קץ ההיסטוריה"), מאותגרת על ידי כוחות שמנצלים את חולשותיה ופגמיה ברדיפה אחר כוח, כסף וכבוד.
בשונה מהגל הפשיסטי והבולשביקי שחווינו לפני מאה שנה, כאן אין אידיאולוגיה מתחרה. הפופוליזם מבקש דווקא להדגיש שהוא דמוקרטי, ואף מייצג את "העם" כנגד אליטה משכילה, עמידה או "גלובליסטית". בפועל שלטון פופוליסטי מתגלה עד כה כבעל נטיות אנטי-ליברליות וכחסר כישורים ויכולת. הישגו המרכזי מתממש ביצירת מנהיג אוטוקרטי המוקף מעגל מקורבים קלפטוקרטי.
בין הרזולוציה הצרה ביותר, היא השאלה המשפטית, ובין זו הרחבה ביותר, משבר הליברליזם העולמי, נמצא המאבק שמתחולל בישראל על יהדותה. כאן המשבר גלובלי מתגלם בביטוי הפרטיקולרי שלו, ומכאן מגיע רוב חומר הנפץ החברתי. בשנה ה-75 לקיום המדינה נפתחת שאלת זהותה היהודית.
קל לראות שהקואליציה הנוכחית מחזיקה בתפיסה מסויימת מאוד באשר לאופיה הרצוי של הזהות היהודית בעת הזאת, תפיסה שמקבילה בין יהדות להלכה, בין הלכה לדחיית ערכי המערב, שרואה בציבור החרדי את הביטוי האותנטי ביותר של המסורת, שרואה בנשים מטרד ובלא-יהודים עלבון.
כך, מעבר לפלפולים על עילת הסבירות או פסקת ההתגברות עומד רצונו של מיעוט נחוש לערוך הלכיזציה של המרחב הציבורי. יש להדגיש: לא עצם הדבקות בהלכה היא המשמעותית, אלא פרשנות ההלכה כעומדת בניגוד לערכי המערב הליברלי, והרצון לעצב על פיה את המדינה.
למרות תקוות הגוש הפונדמנטליסטי שגם ללא היי-טק, השקעות זרות או מערך מילואים "עם ישראל יסתדר ואתם תלכו לעזאזל", כלשונו הזהב של שר התקשורת, ברור לכל בר דעת שישראל תיאוקרטית היא חזון יהודי דיסטופי, פוסט-אפוקליפטי, בו הן המדינה והן היהדות קרסו ואנו מוטלים בין חורבותיהן. הפחד מכך מסביר את עוצמת המאבק הנוכחי, אולם פחד אינו מספיק עבור אלטרנטיבה.
מול הממשלה ניצב גוש אדיר שנחישות עמידתו על חשיבותם של ערכי ההומניזם והליברליזם עומדת ביחס הפוך למידת הבהירות שלו בקשר לאופי – או אף ללגיטימיות – של זהותו היהודית. ציבור זה, שרובו חילוני אך מכיל גם מסורתיים ודתיים, נמצא במבוכה באשר לשאלת השילוב בין יהדות לליברליזם. מחד ברור לו שהוא לא ירפה לא מזו ולא מזה, מאידך חסרה לו דרך לנסח את יהדותו.
נקודת המתח נמצאת בקשר בין היהדות לערכי המערב המודרני. בעוד עצם יהדותו של הגוש הפונדמנטליסטי בנויה מתוך דחייה של ההומניזם והליברליזם, רוב הציבור בארץ אימץ אותם ומעוניין להחזיק בהם, אולם לא השלים תודעתית את החיבור שלהם עם היהדות. באופן טרגי רבים הפנימו את התפיסה הפונדמנטליסטית שיש סתירה מהותית בין יהדות למודרנה.
מחד עומדים אפוא אלה המגדירים את יהדותם על דרך ההנגדה למודרנה, מאידך אלה המקבלים עקרונית את ההנגדה הזו ונבוכים בה. באירוניה היסטורית, העולם המערבי, ששורשיו בתנ"ך וברעיון הבריאה בצלם אלוהים, נדחה כיום על ידי אלה המתיימרים להמשיך את המסורת, ומאומץ דווקא על ידי המהססים להתגאות בה.
כרגע הגוש הליברלי אוחז בדגל ובתרומה למדינה כביטויים לזהותו, אבל מתקשה להשלים אותם לכדי חזון. אם יש לפנינו אתגר הוא לעבור מקרב הבלימה המוצלח לניסוח אמירה מגובשת, ישראלית, ליברלית, דמוקרטית – ויהודית.
בנאום לאסיפת הנבחרים השניה של הישוב היהודי בישראל, בינואר 1926, פסק דוד בן גוריון שלא יהיה ניתן להגיע לעצמאות ללא אימוצה של "ההכרה המוסרית של היהדות האמיתית, לא זו המזויפת שכל כך מדברים בשמה אנשים וחוגים הרחוקים מחיים מוסריים". כמעט מאה שנים אחרי כן, זהו שוב האתגר שלפנינו.
גרסה קצרה יותר פורסמה במוסף הארץ
לולאת האל 