המלחמה הגיעה למשבר הליברליזם בדיוק בזמן. מדינות המערב, שגלשו מתוך שובע לסלסולים בארוקיים של דקדוקי מוסר ולצרכנות דקדנטית, ניצבות פתאום – שוב – אל מול איום מזויין מאת דיקטטור. אהדתו של טראמפ, כמו גם של טראמפיסטים כטאקר קרלסון או סטיב בנון, לפוטין, נראית כעת מטורללת בברור, כמו גם התחכמויות ה"קיצונים משני הצדדים" של תנועות שמאל כמק"י. אלימות מחדדת ערכים, לטוב ולרע.

פוטין לא מציע אידיאולוגיה שונה מזו המערבית. הוא לא מציע אידיאולוגיה כלל. הוא לא פשיסט או בולשביק. הניצחון הליברלי לא מאפשר לו לנסח תפיסה אידיאולוגית שונה. זה אינו "פוסטמודרניזם", אלא היפר-מודרניזם שבא לידי ביטוי כקפיטליזם שועט ואינדיבידואליזם מוקצן. בשיאה הציעה המאה העשרים תפיסות עולם בהן האינדיבידואל נדרש לראות עצמו נטוע באופן בלתי נמנע במכלול, בין אם אתני-לאומי ובין אם מעמדי. כעת זה לא עולה על הדעת. הפרט הוא המהות.

במובן הזה אם יש כאן חזרה לפרק היסטורי קודם זוהי שיבה לימי מלחמת העולם הראשונה, לא השניה. פוטין מציע לעמו כבוד לאומי, רגש לאומני, ותו לא. העצמת הפרט, לא שיעבודו. המשך האגוצנטריות בדרכים אחרות. פוטין אף לא מבטיח שיפור כלכלי מפני שברור שרוסיה, שכלכלתה גם כך שבירה, תקרוס כלכלית מהסנקציות המערביות.

מן הצד השני, המערב נדרש להקרבה. אם עד כה העולם הדמוקרטי לא התערב בענייניהן הפנימיים של אוטוקרטיות והמשיך לשמור על קשרי מסחר, כעת אנו בדרך לעולם אחר. התוקפנות של רוסיה מאלצת את המערב להגביל את קשריו הכלכליים איתה. ניתן לראות שבבחירת הצדדים המהירה אוטוקרטיות אחרות כמו טורקיה או הונגריה מעדיפות את המערב. האינטרסים שלהם כלכליים כמובן, אבל בדיוק ההפרדה החדה בין הכלכלה לתפיסת העולם היא זו שמאותגרת כאן.

כשיטה כלכלית, הקפיטליזם מזמן ניצח. אולם אם עד כה רודנויות כסין או רוסיה הצליחו לקחת את החלק הזה, הכלכלי, של הליברליזם תוך דחיית החלקים האחרים – חירויות הפרט, שוויון לפני החוק – הפלישה לאוקראינה מקלקלת להן. גם לאירופה ולארה"ב, שכן כולם נהנו (כלכלית) מהסידור הקודם. השיטה – התעלמות מדיכוי אוכלוסיות תוך מסחר נמרץ – עבדה, והבורסה עלתה. אם הגוש הדמוקרטי וספיחיו יתייצב בברור כנגד רוסיה וספיחיה, השיטה תיתקע.

פירושו של עולם דו-קוטבי הוא עולם שבו תהליך הגלובליזציה, שהגיע לשיאו לפני מגפת הקורונה, ואשר איפשר מעבר של סחורות, אנשים והון באופן חסר תקדים בהיקפו ומהירותו, סופג פגיעה משמעותית. מסחר ימשיך כמובן, אבל הרשת הגלובלית תתחלק לאיזורי השפעה, אולי רוסיה-סין מול ארה"ב-אירופה, אולי מעגלים קטנים יותר. חומרת הפגיעה בשוק הגלובלי תהיה תלויה בנכונות להקרבה של המערב, מפני שרוסיה וסין תשמחנה להמשיך כרגיל.

כרגע נראה שהמערב מוכן להקריב לא מעט, ללא ספק מתוך הכרה פתאומית באיום הרוסי הממשי. אולם לחץ מתגבר מצד המגזר העסקי, ולא פחות מכך מצד ממשלות דמוקרטיות שחוששות ממיתון, צפוי לעלות ולבקש את סיום הסנקציות מוקדם ככל האפשר, ובוודאי את עצירת העמקתן. הרבה תלוי במידת הברוטליות של הכיבוש הרוסי באוקראינה, אולם הדילמה שניצבת בפני הדמוקרטיות המערביות מתבהרת במהירות.

אותה דילמה תהיה תמונת מראה של זו של הגוש האוטוקרטי, לאמור: האם ניתן לקבל שוב מצב בו רק חלק אחד של הסדר הליברלי – הקפיטליזם – משותף לכל השחקנים על המגרש, או שמא אין ברירה אלא לדרוש (ברמות שונות של תקיפות ויעילות) גם את העניין הקטנטן ההוא בדבר זכויות אדם. האם הן, כמו האוטוקרטיות, מבקשות לאפשר לכסף לזרום גם כאשר חלקו משמש לדיכוי אוכלוסיות שונות, או שמא האיום הצבאי שמסתתר מאחורי אותו דיכוי דורש שידוד ערכים שיאלץ את הדמוקרטיות לאמץ איפוק מסחרי.

אפשר גם לתאר זאת כך: בימים אלה נכתב טקסטבוק להתמודדות כלכלית עם מדינות אנטי-דמוקרטיות תוקפניות. אם הוא יצלח, אם המערב יראה נכונות לסבול כלכלית על מנת להרתיע תוקפנות, בעתיד יהיו מי שיבקשו ליישם את אותם צעדי חרם וניתוק כלכלי כנגד מדינות אנטי-דמוקרטיות נוספות. חבילת הליברליזם שמדינה מאמצת תתבקש להיות שלמה יותר. התפתחות כזאת תציב אתגר מתעצם למדינת ישראל, השקועה זה חמישים וחמש שנה בשליטה צבאית על מיליוני בני אדם. ברם משמעותה רחבה הרבה יותר: היא תעצב מחדש את הסדר הליברלי.

:

—

פורסם היום במדור הדעות של הארץ

לו היתה החירות היכולת לעשות מה שרוצים כל פעוט אבוד בקניון היה היצור החופשי בעולם. בין אם לשמחתנו או לדאבוננו, החופש שלנו מותנה בהקשר רחב הרבה יותר מרצוננו המיידי. התפלאתי אפוא לקרוא את טורו האחרון של יאיר אסולין, בו הלה לא רק שולל את הכוונה לערוך רגולציה לענקיות האינטרנט, אלא מניף תוך כדי התנגדותו את דגל החירות.

אסולין ממסגר את הרצון למתן את ההשפעות השליליות של פייסבוק כמאבק של "הסדר הישן" מול הסדר החדש שמגיע. "פייסבוק," הוא טוען,

היא רק הקורבן הראשון, המתאבן, במאבק גדול הרבה יותר של הסדר הישן, מערכות הכוח הישנות — שנבנו מסביב למדינות הלאום ומתוכן… נגד המהפכה הטכנולוגית, [אשר] אי אפשר להכחיש את הדמוקרטיזציה הגדולה שהיא הביאה אתה.

מבלי להכחיש את הדמוקרטיזציה שהביאה הרשת, תהיה זו טעות גדולה להחזיק שכל מה שהרשת עושה מעצים את הדמוקרטיה. פייסבוק אמנם מערערת את הסדר הישן, אבל מי שסבור שחברה מונופוליסטית שנמצאת בבעלות פרטית תקדם, אם רק נניח לה לעשות כרצונה, את חירויות הפרט, לא עיין דיו בהיסטוריה של הקפיטליזם.

בל נתבלבל, זה אינו סיפור של עלות מול תועלת. אין ספק שפייסבוק נותנת קול למיליארדים ומקדמת מאבקים חברתיים, כפי שאין ספק שמנגד היא עושה נזק למרחב הציבורי ולאפשרות לדיון מושכל. מדידת יתרונותיה על חסרונותיה לא רלוונטית לשאלת הדמוקרטיה. הסיבה פשוטה: פייסבוק אינה נשלטת על ידי הציבור. לציבור יש אפס השפעה על המדיניות שלה. החברה כפופה לעמדות (הפוליטיות, המוסריות, הכלכליות), כמו גם לשאיפות ולקפריזות של אדם אחד בלבד. ככה לא נראית דמוקרטיה. למעשה ככה נראה השלטון לפני שהיתה דמוקרטיה.

מעבר לכך, מי שמעוניין ברגולציה של הענק שזז מהר ושובר דברים לא רוצה להשתיק את ריבוי הקולות, אלא לאפשר שליטה גדולה יותר לרצון הציבור על המרחב שהקולות נשמעים בו, על האלגוריתם שקובע אילו קולות נשמעים (וכן, הוא קובע, לא אנחנו), על הכיוון ועל האופן. ציבור שנעזר בנבחריו בכנסת ובממשלה על מנת לעשות זאת – זו דמוקרטיה.

על פי אסולין "מי שמדברים היום בלהט על 'לפרק את פייסבוק', חייבים להכיר בכך שהם בעצם מדברים בלהט על הפיכת המערב לסוג של סין", אבל הקבלה בין רגולציה על ידי ממשלה נבחרת לבין דורסנות של משטר רודני היא חסרת תוקף. דווקא ממשלה דמוקרטית היא שמבטאת את רצון הציבור, ודאי יותר מטריליונר רנדומלי.

ובאמת, נראה שלאורך מאמרו אסולין מתעלם לחלוטין ממשמעותה הישנה של דמוקרטיה. זו אינה מתחילה ונגמרת בחופש הביטוי, אלא כוללת גם, באופן הכרחי, הנהגה נבחרת שמתווה דרך קולקטיבית. כשהוא יוצא נגד "מערכות הכוח הישנות שנבנו מסביב למדינות הלאום" שוכח אסולין שמדינות הלאום הם הדרך היחידה שנמצאת כיום להבטחת זכויות וחירויות הפרט, שלא לדבר על מערכת בריאות מתפקדת וחוק חינוך חינם. לפחות בנקודת הזמן הנוכחית אין פטנט אחר, ופייסבוק בוודאי לא תתנדב לממן לכולנו חיבור למים, ביטוח לאומי או תשלומי פנסיה.

אסולין מצטרף כאן לאופנה נוכחית, אינדיבידואליסטית באופן קיצוני, שנהנית להיפרד כלאחר יד ממדינת הלאום, וזאת בלי למצוא אלטרנטיבה טובה (או בכלל). שהרי ללא הרגולציה על ידי ממשלה שבחרנו פשוט אין מי שייגן על האינטרסים של הציבור מפני האינטרסים של אנשים כמו מארק צוקרברג, שבהיותו טריליונר קליפורנאי צעיר צרכיו כפי הנראה אינם חופפים לגמרי את אלה שלנו.

אסולין קובע ש"כוכב הצפון היחיד שצריך להנחות את מי שהאנושות עומדת בראש מעייניהם הוא, איפה באמת נמצאת החירות", אבל איפה באמת נמצאת החירות? מי שחושבת שחירות היא היכולת שלה לכתוב משהו ברשת חברתית הקובעת עבורה מי יראה ואיך יראה את מה שכתבה מחזיקה מושג מאוד דל של חירות.

לפני שמת ב-2006 הספיק מילטון פרידמן לנבא כי "האינטרנט יהיה אחד הכוחות שיקטינו את תפקידה של הממשלה", אולם אלא אם אנחנו ליברטריאנים הסבורים ש"הממשלה היא הבעיה", אין כל סיבה לחשוק בכך. הממשלה הנבחרת היא הדרך שלנו לשלוט בגורלנו הקולקטיבי, והשליטה שלנו בגורלנו היא עצמה ביטוי מרכזי של חירות. בהתאם לכך היכולת שלנו לכוון, על ידי ממשלה נבחרת, את האופן בו המידע שלנו והטקסטים שכתבנו ינועו בחלל היא מרכיב בסיסי ביכולתנו לשלוט בחיינו. שם "נמצאת החירות" שלנו. ביכולת של אדם יחיד לכוון את תודעת ההמונים נמצאת רק החירות שלו.

—

פורסם בגרסה מקוצרת במדור הדעות של הארץ

ההגנה על חופש הדת והמצפון שלנו היא מיסודות החברה הליברלית. מקורה במאבקי דת במאה ה-16, עם התפשטות הרפורמציה, והיא נחשבת כיום לזכות בסיסית. במילים פשטות: לשלטון אין רשות לכפות עלינו דבר שמנוגד למצפוננו, ועליו לאפשר לנו להביא את הכרעותינו המצפוניות לידי ביטוי. ככל זכות, גם זו אינה אבסולוטית, אבל ההגבלות עליה אמורות להיות מינימליות והצדקה להגבלות אמורה להיות נדירה.

הכרעה מצפונית אינה עוד בחירה יומיומית. זו אינה בחירה להזמין סנדוויץ' מסויים או התלבטות בין סוברו כחול ומיצובישי אדום. הכרעה מצפונית נוגעת לממדי עומק בזהותנו, היא מסוג ההכרעות שאנחנו לא מחליטים עליהן, אלא שהן מחליטות עלינו. דהיינו, זו הכרעה שמגיעה מרבדים נפשיים שמכוננים אותנו, ועל כן ניצבים לפני הרצון, ולא אחריו.

לדוגמא, אשה מוסלמית תכריע משום כך לא לקוד קידה לפני פסל זאוס. זהותה קובעת את מעשיה, עוד לפני שהיא בוחרת לכאורה. בשאלות כאלה אנחנו לא יכולים אחרת, ולו היינו יכולים אחרת, לא היינו מי שאנחנו. ההכרעה נובעת מתוך עצמיותנו, מכלל תפיסת עולמנו, והיא מאפשרת לנו לשמור על נאמנות לעצמנו, על כבודנו ועל זהותנו.

המצפון הוא במהותו פרטי וסובייקטיבי, וחירות המצפון היא אתגר בדיוק מפני שהמצפון מורה לנו, לפעמים, לנהוג בניגוד למקובל, אם כנגד מנהג חברתי, ממסד דתי או משטר פוליטי. מכיוון שהם חריגים, אנשי מצפון נתפסים לעיתים קרובות כמפונקים, בוגדים, משוגעים או מתיפיפים. בנוסף לחריגותם, הם מואשמים (למשל במקרה הפציפיסטי) בהנאה עקיפה ממעשי הרוב שאינם דבקים בעקרונותיהם.

החריגה מהכלל מביאה איתה אפוא קשיים חברתיים ונפשיים, ואדם העומד על עקרונותיו לעיתים קרובות נפגע מכך. ליברלים מעוניינים לאפשר ליחידים להיות נאמנים למצפונם וכך לשמר את זהותם ואת תפיסת הטוב שלהם, ולכן במדינה ליברלית הפרט זכאי לעשות כן, ובאופן אידיאלי גם ללא כל סנקציה. ניתן לומר שמדינה שמבקשת להעניש אזרחים שחורגים מהכלל אינה מכבדת את היותם בני אדם שלמים, בעלי כבוד סגולי וזהות ייחודית.

מנגד, לא כל קושי שנתקל בו החריג נחשב כפגיעה בה או בו. אדם הדורש חופש מצפון אמור להביא בחשבון שייתכנו קשיים מסוימים בביצוע הכרעותיו – הרי הוא הולך, בהגדרה, כנגד הרוב. לכן שומרי מצוות משלימים עם קשיים כלכליים שנובעים מחוסר נכונותם לעבוד בשבת, וצמחונים מוותרים ברצון על מנת סטייק שחבריהם לשולחן נהנים ממנה.

במדינות טוטליטריות יושבים אסירי מצפון – כשמם כן הם – בכלא, וזאת משום שהונעו על ידי מצפונם לפעול בניגוד לחוקי מדינתם. רובם המוחלט פעל כפי שפעל מתוך ידיעה ברורה שהתנהגותם תוביל לכליאתם, אולם הן והם היו מוכנים לכך. כאשר אנטולי שרנסקי פעל בברית המועצות למען הגירה לישראל הוא פוטר מעבודתו, הושם במעקב של הק.ג.ב., נעצר כמה פעמים ולבסוף נכלא. הוא לא נרתע מכיוון שסבר שלהיות נאמן למצפונו עדיף עשרות מונים מאשר לעשות שקר בנפשו ולשמור על עבודתו.

כעת נניח לצורך העניין שכל מתנגדי החיסונים פועלים מתוך הכרעה מצפונית עמוקה. התנגדותם/ן אינה קפריזה רגעית וגם לא בחירה שטחית. זה לא "קטע". לא: מדובר באנשים בוגרים שסבורים, מסיבות שונות, שהחיסון מסוכן, שהוא חלק מקונספירציה גלובלית, או שקבלתו פירושה כניעה לכוחות כלכליים או אידיאולוגים שהם מתנגדים להם בתוקף.

למדינה ליברלית אסור לכפות עליהם חיסון, ובכך לרמוס את האוטונומיה שלהם על גופם. בהנחה שהסכנה שהם מציבים לחיי זולתם אינה גדולה מידי, גם איומים לכלוא אותם או לקנוס אותם באופן חמור אינם ראויים. אולם מה עם האיסור שמושת עליהם להיכנס לאירועים המוניים?

איסור כזה, כשמדובר רק באירועים של מעל מאה איש, וגם אז באופן שניתן לעקיפה עם הצגת תוצאה שלילית מבדיקת קורונה, רחוק מלהיחשב כסנקציה כבדה. הוא לכל היותר מונע בילויים, ובוודאי לא מכביד על חייו של הפרט באופן מוגזם. כשמביאים בחשבון שההגבלה הזאת מושתת מסיבה טובה – כדי לשמור על בריאותם, אולי אף על חייהם, של אזרחים אחרים – מבינים שמדובר בזוטות.

למעשה, דווקא מתוך ההנחה שמתנגדי החיסונים עושים זאת מתוך דבקות עמוקה במצפונם האיסור על כניסה לבתי קולנוע או לאירועי ספורט נראה כעניין זניח לחלוטין. בהשוואה ליכולת לשמר את הזהות והכבוד העצמי הויתור על עוד סרט עם חברים הוא מגוחך. כאמור, כל שומר מצוות או צמחוני עורך ויתורים שכאלה כעניין יומיומי.

משום כך זעקות השבר שמגיעות מקהילת האנטי-וקסרז מפתיעות. במקום לגחך על הקורבן הפעוט הנדרש מהם ולוותר על אותם אירועים המוניים בראש מורם ומתוך גאווה בהכרעתם המצפונית, אנחנו עדים להתפרצויות קולניות שתמציתן חוסר נכונות לסבול משום סנקציה, ואף במחיר סיכון אזרחים אחרים.

אלמלא ידענו שמדובר באנשים מצפוניים היה אפשר לחשוב שהכניסה לעוד מועדון או הצגת תיאטרון שקולה בעיניהם לשמירה על זכותם המצפונית לא להתחסן, כלומר שעבורם הסרבנות אינה יותר מאשר עוד סוג של בילוי חברתי.

פורסם במדור הדעות של ‘הארץ’.

צאת ספרו החדש של הרב חיים נבון עורר בי מיד עניין משום שהוא עוסק בנושאי דת ומדינה, ותוך כך מכריז – ממש על הכריכה – שהוא תומך ב"מדינה יהודית רזה" ו"פחות כופה". ואם לספיילר מיד, יש כאן בהחלט חדשות טובות: רב אורתודוקסי בולט לא רק מצהיר שכפייה דתית היא דבר שלילי, אלא מרחיב וקובע שיש להנהיג נישואים אזרחיים ושיש להפריט את הכשרות של הרבנות הראשית.

שהחיינו וקיימנו והגיענו, אם כן, לזמן הזה, גם אם בשביל להגיע אליו היינו צריכים לעבור דרך אימוצה של תפיסה סמי-ליברטריאנית על ידי האליטה האינטלקטואלית של הציונות הדתית. כי זה מה שמובא לפנינו: מדובר בעוד צעד בקמפיין המתמשך מטעם 'קרן תקווה' לפירמוט הציונות הדתית ולהפיכתה מאחת הקבוצות הסוציאליסטיות ביותר במדינת ישראל לאחת הקפיטליסטיות ביותר. הספר יצא בהוצאת ידיעות ספרים, אולם כפי שמוצהר בעמוד השער והן בתודות, יצא לאור "בסיוע קרן תקווה".

אין בכך חלילה כדי לבטל את ערכו של הספר. אני חושב שזה ספר שמגמתו חיובית, ואני גם מסכים עם הרב נבון בכיוון הכללי של דבריו. נבון אינו ליברטריאן, והוא קובע שאין בעצם אפשרות שהמדינה תתעלם לחלוטין מתחום הרווחה. מה שהוא רוצה הוא התערבות שקולה ומוגבלת בתחום זה, כמו גם בתחום הערכי, כלומר ההיקף שבו המדינה יכולה לנסות לעצב את המרחב הכלכלי, כמו האזרחי, אמור להיות מוגבל, אולם לא בלתי קיים. כנראה שנתווכח על המידות אבל זאת כשלעצמה לדעתי גישה נכונה.

כדי להציג את תפיסתו מקדיש הרב נבון לא מעט מהספר כדי להראות שהתנ"ך עצמו מקדם תפיסה של "מדינה רזה" עבור בני ישראל. הוא נאחז ביחס האמביוולנטי של התנ"ך למלוכה כדי להסיק ש"התורה רוצה לצמצם את חשיבותה של המסגרת הפוליטית בכלל", כלומר לתת לקהילות היהודיות כמה שיותר אוטונומיה, ולשלטון את מינימום הכוח ההכרחי.

זהו מדרש נאה, הגם שכמובן קשה לגזור מסקנות מודרניות ממציאות של חברה שבטית וכלכלה אגררית. מצד שני יש כאן משום חתירה תחת התקווה/איום של אותה "מדינת הלכה" שמדי פעם מוצגת כאידיאל אורתודוקסי. נבון מביא מקורות שונים על דלילותה של המסגרת התורנים בכל הנוגע לניהול מדינה. הרב חיים דוד הלוי, למשל, מובא בספר כמי שעמד על כך ש"אין למצוא בתורה משטר מדיני או כלכלי ברור" (תחומין, ח), ואפשר להוסיף לכך את הר"ן, שסבר ש"נתיחדה תורתנו מבין נמוסי אומות הקדמונים במצות וחקים אין ענינם תקון מדיני כלל" (דרשות הר"ן, י"א). קביעות אלה רומזות עד כמה החלום התיאוקרטי הוא פיתוח מודרני (וראו ספרו החדש של אלכסנדר קיי, The Invention of Jewish Theocracy, על כך.)

אז נתנו לשלטון מינימום כוח, אבל הענקת אוטונומיה לרמה הקהילתית והמשפחתית אינה רק טוב כשלעצמו. על פי נבון העצמת הקהילות ומוסד המשפחה היא הדרך העיקרית למנוע ממשטר דמוקרטי להתדרדר לכדי עריצות ההמון. הוא מצביע על כך שמשטרי עריצות, מבולשביזם ועד פשיזם, ניסו לפרק את המוסדות שבין הפרט לשלטון (קהילה, משפחה, קהילות דתיות, מועדונים חברתיים) ובאופן כללי שוב ושוב מזהיר מפני שלטון ריכוזי.

שלטון ריכוזי אכן רע ומשפחות אכן חשובות, אבל נבון שוכח שדרך מרכזית בשלטון דמוקרטי ו/או ליברלי להגן על הפרט הוא באמצעות מערכת המשפט הליברלית. והרי גם את זו פירקו רודנויות למיניהן. נראה שמימד שלם בתורת הפרדת הרשויות נעלם מעיניו, כאילו הוא לא שמע על בלימת דורסנות השלטון והשמירה על חירויות הפרט על ידי בית המשפט.

מגיע הדבר לידי כך שכאשר מוזכר ספרו של אלקסיס דה-טוקוויל העוסק בארצות הברית, כותב נבון כי קיומן של משפחות וקהילות הן "בעיניו [של טוקוויל] הדרך היחידה למנוע את הפיכת הדמוקרטיה לשלטון עריצות ממשלתי." אבל זה לא נכון. זו לא הדרך היחידה. טוקוויל כותב כמה פעמים שמה שמונע מארה"ב הדמוקרטית להפוך לשלטון עריצות הם בתי המשפט. כך למשל, בעמ' 277 בתרגומו של אהרן אמיר (הוצאת שלם) כתוב כי:

כשאנו באים לבקר אצל האמריקנים וללמוד את חוקיהם נוכחים אנו לדעת כי הסמכות שנתנו בידי המשפטנים, וההשפעה שנתנו להם להשפיע על הממשלה, הן כיום המחסום המוצק ביותר לסטיותיה של הדמוקרטיה.

ויש עוד מגוון אמירות כגון זו (ראו למשל עמודים 103, 154, 282, 283).

קשה לי להאמין שהרב נבון לא מכיר את עמדותיו של טוקוויל. גם לא קשה למצוא דוגמאות עכשוויות להיעזרותם של שמרנים – לא מחוסר ברירה, אלא בגאווה ובששון – בבית המשפט על מנת להגן על זכויותיהם מפני כוחה של המדינה (חשבו על מאבקן של קבוצות דתיות בארה"ב נגד אובמה-קֶר בכל הנוגע להפלות ואמצעי מניעה). נראה שרצונו של נבון להיאבק באקטיביזם שיפוטי (הוא מקדיש מספר עמודים לעניין) מונע ממנו להודות בחשיבתה של בקרה וביקורת שיפוטית על השלטון הדמוקרטי.

כך או כך הגענו אל מדינת ישראל שמתנהלת בהתאם לתפיסה סמי-ליברטריאנית: ממשלה קטנה, שירות ציבורי מינימלי והגנה על חירויות הפרט. התפיסה הזאת נחשבת "שמרנית" משום שכך נוהגים לחשוב בארה"ב ולמרות שאין בה שום דבר שמרני בפועל – היא ודאי לא תורמת לשמירה על מסורת או מורשת כלשהי.

ובאמת, כשצריך לשמור על מסורות מסויימות הרב נבון פונה לצד הלא-ליברטריאני שלו, הצד הקהילתני שסבור שלמדינה יש רשות – ואף צורך – לעצב את המרחב הציבורי. כך למשל, הוא קובע כי "במדינה יהודית, שמירה על הרוב היהודי המוצק של המדינה צריכה להיות שיקול לגיטימי בקביעה מי זכאי להיכנס למדינה ולקבל בה אזרחות" (אני חושב שהוא צודק); הוא חושב שהממשלה צריכה להיות מחוייבת להיוועץ ברבנות הראשית בסוגיות לאומיות כבדות משקל (לא כדאי לדעתי); הוא חושב שהמדינה צריכה להכיר רק בגיור האורתודוקסי (לשמחתי העניין הזה נגמר); ואף סבור ש"עקרונית […] למדינה יש סמכות לקבוע שהנישואים בישראל יהיו דתיים בלבד" (למרות שכאמור הוא תומך בהסדרת נישואים אזרחיים – אמנם, הוא רומז שמדובר רק בנישואים הטרוסקסואלים).

איך בדיוק משתלבת ממשלה "רזה" והעצמת המשפחה והקהילה עם קביעה מטעם המדינה שהנישואים יהיו דתיים בלבד? ומהי הרבנות הראשית כולה, כמנגנון דתי בירוקרטי ממלכתי, אם לא שריד של המדינה הסוציאליסטית הריכוזית? ולמה שהדרך לאזרחות במדינה החילונית תהיה נתונה בידי זרם דתי מסויים? איך פתאום הרצון בצמצום הממשלה עובר מטאמורפוזה והופך ללגיטימציה לריכוזיות קיצונית?

כי זה בעצם העניין: יש מתח מובנה בין הרצון לממשלה קטנה לרצון לעיצוב המרחב האזרחי, ובאופן רחב יותר בין ליברליזם כלכלי לשמרנות מחד, ובין פופוליזם לשמרנות מאידך. הימין בעת הזאת – בארצות הברית כמו בישראל – מתהדר בכותרת "שמרני", כאשר בפועל הוא יותר ליברטריאני ולחילופין פופוליסטי.

השמרן (כמו טוקוויל) רוצה מערכת משפט חזקה שתגן עליו מהממשלה. הפופוליסט רוצה מערכת משפט חלשה כדי שרצון העם, דרך נבחריו, לא יוגבל. השמרן רוצה לשמר את אורח חייו ואת הקהילה שלו. הקפיטליזם מרדד ומוחק צורות חיים, מפרק קהילות ומעודד אינדיבידואליזם. השמרן רוצה מסורת, דוֹגמה, אורתודוקסיה. הן השוק והן ההמון רוצים גיוון, אופנה ובחירה.

לכן כאשר השמרן בכל זאת מבקש לבצר את הלאומיות, האתניות או המסגרות הדתיות החשובות לו, הוא חייב ליצור לעצמו כל מיני לקונות שדרכן הוא יתעקש שלמרות תמיכתו בשוק החופשי ובקול "העם", הוא בעצם דווקא רוצה להגביל את השוק ולסרב לרצון העם. בסוף כל הכרזה סרוגה על הפרטת המשק נמצא מימון לא שוויוני של מערכת החינוך הדתית, תקציבים יעודיים לישיבות ומגזר ציבורי מנופח ביהודה ושומרון. בסוף כל משפט על ממשלה קטנה מסתתר חרד"לי עם קפוטה שרוצה שהמדינה "תטפל בבעיית הרווקות המאוחרת".

מתחים וסתירות פנימיות הן לא דבר נדיר בכל הנוגע להשקפות עולם, ואין הם בהכרח מבשרים על בעיות בלתי פתירות. אולם נראה שמה שהיתה עד לא מזמן השמרנות האנגלו-אמריקאית מתפרק מול עינינו. שילוב הידיים בין הליברטריאנים מחד והנוצרים ושמרנים החברתיים מאידך אינו נהנה עוד מהאוייב המשותף שהיתה ברה"מ, ומשמש כעת רק כהסכם אד הוק לצורך ריצה משותפות בבחירות. בלוק טכני, כמו שאוהבים לומר אצלנו.

מאידך טראמפ החדיר לתוך המפלגה הרפובליקאית פופוליזם, עורר דיבורים "קואליציה בין-גזעית של אנשי מעמד פועלים שמרנים", והמנסים ללכת בדרכו, נבחרי ציבור כמו טד קרוז וג'וש האולי, כבר תומכים בתוכניות שהם עצמם היו מוקיעים כ"סוציאליזם" עד לא מזמן. רק בשבוע שעבר יצא טראמפ נגד ה-WSJ על כך שהוא בעד גבולות כלכליים פתוחים שמזיקים לעובדים האמריקאים. גם מי שתמך בברקזיט לא יכול תוך כדי כך להלל את השוק החופשי.

התפיסה השמרנית בישראל גם ככה צעירה למדי, ונותר לחכות ולראות כיצד הרוחות המנשבות בארצות הברית ישפיעו עליה. הפופוליזם הביביסטי כבר מכרסם בה, ועד שנתניהו לא יפנה את הבמה קשה לראות התגבשות של מחנה פוליטי שמרני. כאשר פולחן אישיות ואופרטוניזם גוברים על הנאמנות לשלטון החוק, שלא לדבר על עקרונות ונורמות בסיסיות, אין שמרנות. למעשה אין אידיאולוגיה בכלל.

אבל האתגר הגדול יותר יהיה השילוב בין הליברליזם למסורת היהודית, שאינה נהנית (או סובלת) מהאינדיבידואליזם ותפיסת הפרדת הדת מהמדינה שמובנים לתוך הנצרות. כזכור, משה פייגלין ניסה לייצר סינטזה כזאת עם הליברטריאניות, אם כי הסתירות הפנימיות אצלו היו גדולות עוד יותר. מדובר באתגר ותיק ובסיסי: הוא כולל לא פחות מאשר הניסיון לגבש זהות יהודית מודרנית, והוא הוליד פתרונות שונים. היהדות הרפורמית היא פתרון כזה, שמפקיד את ההגה בידי הליברליזם – ומתנתק מהמימד הלאומי. האורתודוקסיה המודרנית בארה"ב היא פתרון אחר, שמעצים ומתעצם מהחלוקה בין החיים ההלכתיים בבית ובקהילה לחיים האזרחיים בחוץ – ומתעלם מהמימד הלאומי.

הפרוייקט של הרב נבון, על כן, צריך להיתפס כניסיון חלוצי לשילוב – כלכלי, חברתי ולאומי – בין אורתודוקסיה ציונית-דתית לבין תפיסה ליברלית בואכה-ליברטריאנית. במובן הזה הוא מעניין וראוי לציון. הייתי מעדיף שהוא יהיה עשיר בהצעות פרוגרמטיות לפחות כפי שהוא עשיר באנקדוטות (ובאלה הוא שופע). גם ההתעלמות המוחלטת מחוסר הליברליות הקיצוני או הממשל ה”רזה” שבשליטה צבאית של ישראל במיליוני לא-אזרחים פחותי זכויות זועקת ללב השמיים, כמו גם השתיקה לגבי ההשקעה העצומה, המאוד לא כלכלית, לא שוויונית ולא רזה של המדינה בפרוייקט ההתנחלויות. אבל כל ההתחלות קשות. בסופו של דבר ההיגיון הליברלי עושה את שלו: למרות שנבון חושב שלגיטימי שהמדינה תגביל נישואים לטקסים דתיים בלבד, בשורה התחתונה הוא מכיר בכך שעדיף שלא. כשזה מגיע מרב אורתודוקסי זו בשורה טובה, הראויה לשבח.

"פוליטיקת הזהויות מבקשת לטפל בבעיות אמיתיות. גזענות סיסטמית אינה אגדה, והשמועות על ההבניה הפטריארכלית של החברה נכונות. לרדיפות אחרי בעלי נטייה או זהות מינית שונה, אף עד מוות, ניתן להיות עדים גם כיום בחלקים שונים של העולם. אך בבקשה להציע מזור לסוגיות אלה מתקדמת פוליטיקת הזהויות מעבר לתפיסה הליברלית – ולעיתים גם מבקשת לנתץ אותה. היא מתכחשת, בפועל אם לא במוצהר ממש, להומניזם האוניברסלי וקוראת תיגר על כל תפיסה מאחדת של תבונה ורציונליות. היא מציגה חוסר סובלנות לדיון חופשי, ונראה שההנחה הליברלית שריבוי דעות מקדם את הידע והחירות של כולנו זרה לה.

וכתחליף לליברליזם היא לא מספקת. פוליטיקת זהויות – יש להדגיש: בגרסתה העכשווית – מציעה מענה דל למצוקה ולחוסר הצדק שהחברה שלנו נגועה בהם. היא מדגישה הכרה חברתית על חשבון שיפור כלכלי, ואת הייחודי והמבדיל על חשבון הכללי והמשותף. היא נוטה להתרכז בשולי ("מיקרואגרסיות") על חשבון הקריטי (פערי הון), ויש לה חולשה לדוגמטיות ושטחיות. היא נסוגה לאד־הומינם כשמציעים ביקורת, ומשמשת היטב את הימין כשנציגיו מעוניינים לקרוא תיגר על ההומניזם והליברליזם. מעבר לכך, היא פשוט לא משכנעת את מי שהיא אמורה לשכנע, דהיינו את חברי הקבוצות המוחלשות והמודרות.

והיא גם לא שמאל. כי השמאל – בין אם תחת דגל הדמוקרטיה או הליברליזם, הרפובליקה או המרקסיזם – צעד תמיד בשם העיקרון האוניברסלי. זהותנים למיניהם מנסים להציל את האוניברסליזם, על ידי מונחים לא לגמרי אפויים כמו "אינטרסקשיונליות", אבל בסופו של דבר חיבור בין קבוצות שונות בפוליטיקה של זהויות נוטה להיות חיבור אד־הוק ותלוי אינטרסים. במקום את המשותף מדגישים את הייחודי, ובמקום חזון כולל נאבקים למען הכרה פרטנית. 'מהו השמאל', שאל פעם הסוציולוג טוד גיטלין, 'אם לא קול האנשים כולם? אם אין אנשים, אלא רק קבוצות, אין שמאל'."

—
מתוך מאמר בו ניסיתי לאפיין את פוליטיקת הזהויות על גליה השונים, מקורותיה, מטרותיה וכשלונותיה; על החלל שממלאת פוליטיקת הזהויות בדמדומי המסגרת הליברלית ועל חוסר יכולתה למשוך את הקבוצות החלשות שהיא מתיימרת לייצג. פורסם בגיליון האחרון של ‘ליברל’. (זה לא עוסק ישירות בדת או רוחניות, אני מודה, עם המנויים על הבלוג הסליחה. כנראה שמדי פעם אפרסם גם מאמרים שכאלה.)