מוסר

ורייציות על מוסר יהודי

לא מזמן התארחתי לארוחת שבת בביתו של ידיד סרוג-כיפה. הוא מבוגר ממני בכעשרים שנה, איש מקושר מאוד ופעיל במעגלים שונים ומגוונים. כשהשיחה הגיעה, כפי שהיא חייבת תמיד להגיע, לפוליטיקה, הופתעתי מאוד לשמוע שהוא מוכן ומזומן למדינת כל אזרחיה, "דו-לאומית", כמו שאומרים. כשביררתי האם הוא מבין שזו סופה של ההזדמנות ההיסטורית של העם היהודי לריבונות הוא אישר שזה בהחלט מובן לו, אלא שלא הסכים איתי שזה משהו שיש להצטער עליו.

תראה, אמר, אני מבין שאתה מעוניין בהתפתחותה של תרבות יהודית הנושאת באחריות שבאה עם שררה ועם כוח. אני פשוט חושב שאחרי שישים וחמש שנה של תרבות יהודית שכזאת אפשר לסכם ולומר שהיא בהחלט לא נושאת את האחריות הזאת היטב. ראה אילו מאורות הקמנו מתוכנו לפני שהוקמה המדינה, וראה את הריק ההגותי שהתרבות היהודית נמצאת בו כיום. איפה גורדון שלנו? איפה בובר שלנו? איפה ביאליק? האם שכחנו אותם? מי היום מגיע לקרסוליהם? איפה כיום נמצא רב כראי"ה קוק?

דבריו נגעו בנקודה כאובה שלא ניסחתי לעצמי בבהירות עד אז. קשה להכחיש שהתרבות היהודית בארץ (במובן המסורתי של המונח) לא הצליחה בשישים השנים האחרונות להתעלות לגבהים מרשימים במיוחד, לא מבחינה יצירתית, ולא מבחינה מוסרית. האורתודוקסיה בארץ מוציאה מקרבה במקרה הרע טכנאי הלכה, ובמקרה הגרוע עוד יותר רבנים גסי רוח ובורים כעובדיה יוסף, גזענים כשמואל אליהו או מחרחרי מלחמה כדב ליאור. האם ניתן למצוא כיום בארץ רב שגם נחשב גדול בתורה, גם רחב השכלה, וגם משמש כמאור מוסרי לרבים?

לצערי הרב הייתי חייב להסכים איתו שלא. הכוח שניתן ליהודים במסגרת מדינתם הריבונית לא היטיב עם תנובתם התרבותית-מוסרית. להפך, עושה רושם שהוא השמין את לבם, עשה אותם גסים, הפך אותם לעם ככל העמים: מאוהב בעצמו, תוקפן כלפי זולתו, מגושם בהתנהלותו. דווקא בגלות נראה שהנפש היהודית התעדנה, שתחת כור המצרף היא הזדככה (והולידה מתוכה את קפלן, השל, סולוביצ'יק, שחטר-שלומי, גרין).

obamulke242בכל זה נזכרתי כאשר קראתי את דבריו של הרב ריק ג'ייקובס, נשיא התנועה הרפורמית, שאמר ש"יהודי ארה"ב אינם רואים בישראל מדינה המשקפת את עולם הערכים שלהם". ג'ייקובס מתכוון כמובן לאפלייה השערורייתית שיש במדינה כלפי זרמים יהודיים שאינם אורתודוקסים, אבל לא רק. הוא מדבר על הניכור שחשים צעירים יהודיים אמריקאים ממה שהם תופסים כחברה שמרנית, לאומנית, בלתי-סובלנית ואלימה.

הניכור הזה הוא עובדה קיימת, המתגלה במחקרים שנעשים בקרב יהודי ארה"ב. ככל שגילם של יהודים אמריקאים נמוך יותר, כך נמוכה גם עוצמת הקשר שלהם למדינת ישראל. חשוב להבין שהניכור כאן אינו תוצאה של חילוקי דעות פוליטיים, ואף לא של השקפות עולם שונות. מדובר כאן במשהו עמוק הרבה יותר: בדרכים שונות להגדרתה של הזהות היהודית.

עבור צעירים יהודיים אמריקאים זהות יהודית פירושה קודם כל השקפת עולם ליברלית, המונעת על ידי הציווי המוסרי ל"תיקון עולם". זו לא השקפתם הפוליטית. זוהי עבורם התשובה לשאלה "מה זה עבורך להיות יהודי". זוהי היהדות שלהם. מכאן שכאשר הם חוזים בהתנהלות של מדינת ישראל בכל הנוגע לסכסוך עם הפלסטינים, ליחס לזרים או לכפייה הדתית, הניכור שמתעורר בהם הוא מובן מאליו.

הזהות היהודו-ליברלית של יהודי ארה"ב קיבלה אישור מחודש בבחירות האחרונות שם, כאשר מאמציהם הרבים – והממומנים בנדיבות – של חוגים ניציים שונים לא הצליחו להניא את הרוב הגדול של היהודים האמריקאים מלהצביע אובמה. גם כאן ההזדהות עם הצד הליברלי אינה רק ביטוי של עמדה פוליטית, אלא של זהות חברתית, ואף דתית.

אפשר כמובן לזעוק שהיהדות הליברלית שהתפתחה באמריקה אינה "היהדות האמיתית", שאותה יהדות אמיתית אינה כלל ליברליות הומניסטית אלא אתנוצנטריזם שבטי, או שיהדות ארה"ב היא זיוף צפונבוני שמקורו לא בעמדה ערכית מגובשת אלא בגלישה נוחה לעבר הטמעות והתבוללות. למרות שאפשר, פה ושם, למצוא אמת מסויימת בזעקות שכאלה, הרי שהן עצמן מדגימות בדיוק את ההבדל החד בין היהדות המדירה והנצחנית שהתפתחה בישראל, לבין היהדות המכילה והסובלנית שהתפתחה בארצות הברית.

בעוד שבארה"ב הזרמים השונים רואים כהנחת מוצא חשיבות רבה בהכללת כמה שיותר יהודים תחת כנפיהם, הרי שכאן דמויות תורניות מכלות את מרצן בניסיונות דקדקניים להגדיר מי בחוץ ומי בפנים, מי כשר מספיק ומי לא, מי מקפיד ומי חפיפניק, מי מאנ"ש ומי אפיקורס נורא. הזעקות האלה הן בדיוק הסימפטום של המחלה ממנה סובלת היהדות בישראל, ובדיוק מה שמעורר ביהודי ארצות הברית את הניכור כלפיה.

סתם

פורסם באתר אבי-חי

בשבוע הבא יערך כנס באונ' חיפה בנושא השיח היהודי-הינדואי. אדבר בו על ר' אריה קפלן ויניקתו ממקורות הינדואיסטים לצורך פיתוח "המדיטציה יהודית" שלו.

לא מחכים למשגיח

מאת: סטודיו דוב אברמסוןהמאבק הנוכחי למען חופש דת בנושא הכשרות הוא פריצה על פני השטח של תנועות תת-קרקעיות שמתגבשות מזה זמן רב. לכל מי שמעורב בנושא ברור שהכשרות של הרבנות סובלת משתי בעיות חמורות, הנעות בין התחום המוסרי לתחום הדתי-פרגמטי. ראשית, מדובר במונופול רודני אשר ניכס לעצמו את המילה "כשר", ואינו מוכן שכל ארגון או פרט מלבדו ישתמש בה בעסק שלו. שנית, מדובר במערכת מסואבת, שאינה מבצעת את העבודה שלה כראוי, וממילא לא באמת דואגת לכשרותם של בתי עסק שתחת השגחתה.

שתי הבעיות הללו קשורות ביניהן, משום שהסיאוב של הרבנות הראשית הוא אחת הסיבות לרצון של בעלי מסעדות להתנתק ממנה, ולהכשיר את עצמן בעצמן. מדובר, לצערנו הרב, במערכת שרגילה להתנהל כמונופול עסקי, ופיתחה לעצמה נטיות הגובלות בשחיתות, ופעמים לא מעטות אף עוברות את הגבול לכדי שחיתות מופגנת. כאילוסטרציה פשוטה למצב הנוכחי אביא להלן את סיפורה של להבה סילימן, בעלת מסעדת איצ'יקדנה בשוק מחנה יהודה בירושלים, כפי ששמעתיו מפיה.

להבה התחילה עם הרבנות כמו שכל בעל מסעדה מתחיל: במילוי טפסים, בחתימות, בתשלומים. אחרי הבירוקרטיה הראשונית, מינו למסעדתה משגיח כשרות, ונתנו לה תעודה של הרבנות. ללהבה היה את אותו משגיח, ב.ד., במשך שש שנים (שמו המלא של המשגיח שמור עמי). להבה שילמה את משכורתו של ב' במשך שש שנים, כ-1200₪ בחודש, וזאת לבד מזכויות סוציאליות ופנסיה. כלומר, המשגיח הוא לכל דבר ועניין מועסק של המסעדה, לא של הרבנות. על פי להבה, אותו משגיח, שהיה אדם נחמד למדי, הגיע מתי שהוא רוצה, ולא ברור מה עשה כשהגיע. עם משגיח הכשרות שלך אין לך חוזה, והעבודה שלו לא ממש מוגדרת.

בדרך כלל ביקור שלו כלל כניסה למסעדה תוך כדי דיבור ביידיש בטלפון, הצצה למטבח, ויציאה מהירה. סך הזמן הכולל של הביקור: 1.5 ד'. מצד שני, היו גם ביקורים ארוכים יותר, והוא היה אומר ללהבה מה מותר ומה אסור בהתאם לכללי הכשרות. לפעמים הוא היה אומר לה מה ממותר ומה אסור על פי הקבלה. כך למשל, הוא אסר עליה לשים בצל או שום מקולפים או חתוכים בתוך המקרר. ההסבר: זה מביא שדים ורוחות. הוא גם היה מכריח את להבה לקנות ירקות מסויימים רק מחברת "גוש קטיף", שיקרים הרבה יותר וטעימים (כך על פי להבה) הרבה פחות. עבור זה שילמה להבה את משכורתו. אגב, מפני שהוא היה גר בבני ברק, גם הנסיעות לירושלים – על חשבונה. ב' עצמו לא הסכים מעולם לאכול במסעדה אותה הוא עצמו הכשיר. לדבריו, הכשרות לא היתה מספיק טובה בשבילו.

את כל זה הסכימה להבה לסבול. הבעיה התחילה כשהגיע מפקח חדש, בדרגה גבוהה מזו של ב', והחליט שלא מוצאות חן בעיניו הבסטות בשוק בהן קונה להבה. אני מקווה שמיותר לציין, שלהבה קנתה רק בבסטות עם תעודת כשרות, של אותה הרבנות, ועל פי דבריה חלק מבעלי הבסטות ממילא גם היו חובשי כיפה. אבל זה לא הספיק למשגיח. הוא הציג בפניה דף ועליו רשומות ארבע בסטות בלבד אשר רק בהן עליה לקנות. כשלהבה שאלה למה פתאום מחליטים שרק מהבסטות האלה מותר לה לקנות הוא הרים את קולו וציווה עליה לא לדבר אליו "ככה". להבה שאלה מה היא אמרה שלא בסדר, ובתגובה איים המפקח שהוא ייקח לה את התעודה. ברגע זה להבה ביקשה ממנו שייקח את התעודה ויילך.

ללא תעודת כשרות, כתבה להבה פתק שבו הבהירה לקליינטים שלה ש"החל מחודש אוגוסט 2012, החלטנו במשפחת איצ'קדנה להפסיק לשתף פעולה עם הרבנות", והבהירה את סיבת ניתוק הקשר בינה ובין הרבנות, ולמה "מסיבה עקרונית ומוסרית" היא לא מוכנה לשלם על שרותיה. היא חתמה את הפתק במשפט: "האוכל במסעדה נשאר בדיוק כפי שהיה: צמחוני, טעים וכשר. רק ללא תעודת כשרות". לכאורה, פעולה פשוטה של בעל עסק שהחליט להתנתק מנותני שירות שהוא לא מעוניין בשרותיהם, אלא שמשפט כזה, במדינת ישראל, הוא מחוץ לחוק. משום שהחוק ("איסור הונאה בכשרות", סעיף 3א) קובע כי "בעל בית אוכל לא יציג בכתב את בית האוכל ככשר, אלא אם כן ניתנה לו תעודת הכשר" – כלומר האפשרות היחידה שלך לומר שהמסעדה שלך כשרה היא אם ניתנה לך תעודה הכשר. והגוף היחידי שיכול לתת לך תעודת הכשר הוא הרבנות הראשית של מדינת ישראל.

והנה הגענו לעוד אחד מהסיטואציות המופרכות האלה שמזמנת לפתחנו אחדות הדת והמדינה בישראל: המילה "כשר" הופכת לסימן רשום של הרבנות. כמובן, אפשר, על ידי שימוש במילים אחרות ("בהתאם לכללי ההלכה"? "אכיל ליהודים שומרי מצוות"? "טוב בעיני ה' להזנת צאן קדושים"?), להתחמק ולעקוף את החוק היבש – פתרון יהודי מאין כמוהו – אבל למה שנשלים עם מצב מגוחך שכזה? אם זה לא מספיק, ארבע מסעדות אחרות בשוק שכתבו לעצמן שלטי כשרות פרטיים ספגו איומים בקנסות מידי נציגי הרבנות לאחרונה. למה שנשלים עם הבריונות הזאת?

במשך שנים קיבלה הרבנות כפיקדון את מערך הכשרות הארצי. בצורה מצערת מאוד, היא בגדה בנאמנות שניתנה לה. מערך הכשרות היום מסואב, מבולגן, ואינו אמין (כאמור, גם משגיחיו עצמם מסרבים פעמים רבות לאכול תחת חסותו). במקום לדאוג לדיני כשרות הפכה הרבנות את משגיחיה לנושאים ונותנים בענייני כספים ומוצרים (וטיפים קבליים). על פי רחל עזריה, חברת מועצת העיר ירושלים, אחד מבכירי רבני צהר אמר לה ש"אין שום מקום בשרי שאפשר לסמוך עליו שהוא כשר בירושלים", הבעיה, כאמור לעיל, היא אפוא כפולה: גם של כפייה דתית, וגם של רשלנות מקצועית.

המאבק למען חופש דת בנושא הכשרות הוא רק אחד מני תחומים רבים בהם לחלקים נרחבים בציבור החילוני והדתי נמאס מהתנהלותה הקלוקלת של הרבנות הראשית. כך גם בתחום הנישואין, בו יותר ויותר זוגות מחליטים לקיים טקס (אורתודוקסי או שאינו) ללא מגע עם הרבנות, כך גם בתחום הקבורה, בו אופציות חדשות נפתחות, וכך גם בתחום הגיור, בו מכוני גיור פרטיים מחליפים את אלו של המדינה. יש לציין: אין כאן רצון לפרק את הרבנות הראשית, ומי שרוצה להתחתן, להיקבר או לאכול על פי שירותיה, מוזמן. המאבק הוא כדי שתינתן אופציה אחרת למי שלא מעוניין בכך. הגיע הזמן (האמת? הוא הגיע מזמן) שיהיה חופש דת אמיתי במדינת היהודים. המאבק הזה רק בתחילתו. המשך יבוא.

ichikdana2

תגובת אגף הכשרות ירושלים, הרבנות הראשית (התגובה כוללת גם הצהרות רבות שאינן קשורות לרשימה, אולם אביא אותה במלואה):

1. המקור ההלכתי לעניין לינת לילה של שום בצל וביצים מובא בגמ' נידה דף יז ע"ב וכן במשנה מסכת דרך ארץ פי"א המובאת בסוף מסכת ע"ז. וכיודע לך בוודאי ש"חמירא סכנתא מאיסורא" לכן אנו מקפידים ע"כ גם בכשרות רגילה.

2. ככלל, וללא יוצא מן הכלל אנו מורים למשגיחי הכשרות להימנע מלאכול בבתי האוכל בהם הם משגיחים היות והדבר אינו אתי כיוון שבעל הבית יוזם הנחה בארוחה המוגשת למשגיח והדבר יוצר תלות "משגיח מושגח" מעבר לבעייתיות שכבר קיימת מכך שהוא משלם את שכרו מכורח המציאות הקיימת. אין ספק שאם המשגיח כרך את העובדה שהוא אינו אוכל בטיב וברמת הכשרות הדבר לא תקין ויוער לו על כך.

3. כללי: כל בית אוכל חותם על חוזה למתן תעודת כשרות טרם קבלת התעודה. סעיף 7.3.2 לחוזה מורה כי קניית פירות וירקות תיעשה אך ורק ממשווקים מורשים. הרציו שעומד מאחורי סעיף זה הוא, שאמנם ה"בסטות" בשוק נושאות תעודת כשרות אך הם מוכרים גם תוצרת שאינה מורשה לשימוש בבתי אוכל מושגחים. כגון: ירק עלים עם חשש חרקים, כרובית וברוקולי לא קפואים וכו' וכד' ולא פעם נתקלנו שבית אוכל קנה מספר מצומצם של ירק מאושר והשאר בחשבונית נפרדת ירק שאינו מאושר. משא"כ, אצל המשווקים המורשים יש משגיח שחותם על כל תעודת משלוח ומפקח, כמעגל שני, ע"כ שלא תכנס תוצרת שאינה מאושרת לבתי אוכל המושגחים.. הסדר זה נועד לצמצם את שעות ההשגחה ועלויות נוספות של בתי האוכל מכיוון שהמשגיח לא נצרך לשטיפת עלים מורכבת, ומספר פעמים ביום, אלא נכנסת תוצרת נקיה מחשש חרקים. למותר לציין את העובדה שהרבנות נותנת שירותי כשרות לכלמעלה מ 1200 בתי אוכל. ומשכך, וכגוף ממלכתי ורשמי של מדינת ישראל היא חייבת לנהוג בשוויוניות ואחידות כלפי כל מקבלי השרותים שלה. וטענתם של אי אלו בעלי עסקים שכביכול הרבנות לא נותנת בהם אמון אין לה בסיס היות וגם אם לאחוז מסויים אנו נאמין עדיין יש הרבה מטבחים שכלל לא נמצאים שם יהודים שאמונים, ו/או שנתפסו בתקלות כשרות חמורות. ולכן אין לנו להפלות בין עסק לעסק. מה גם שההוראה הגיונית וזכתה לגיבוי ממועצת הרה"ר לישראל משפטית והלכתית. ולגופו של עניין: הגב' הנכבדה מ"איצ'קדנה" רכשה תוצרת מספקים לא מורשים. ע"מ לתת לה ולסובבים אותה את האפשרות להמשיך לרכוש פירות וירקות בשוק ולא מהסוחרים המורשים אשר נמצאים בשוק הסיטונאי בגב"ש הגענו לסיכום בשעתו עם 4 בעלי "בסטות" שיסכימו לפיקוח על התוצרת היוצאת מהם לבתי אוכל מושגחים. היום מספר בעלי ה"בסטות" גדל בכפליים ויותר. לכן ההוראה שאין לקנות מ"בסטות" שאינם תחת פיקוח סבירה, הגיונית, ושוויונית במיוחד לאור המאמץ שחורג מההסכם עליו היא חתומה.

4. לתשומת לבך, ה"מאבק" הציבורי שמתרחש בכל מדיה אפשרית חוזר כבומרנג גם לצרכני הכשרות החילוניים וגם לרבנות כגוף ממלכתי. היות וגופי כשרות פרטיים משתמשים בניגוח שלכם ברבנות ומציעים אלטרנטיבות שנראות כעת זולות יותר לבעלי העסקים אך לבסוף המחיר יקר יותר. הם מחייבים את בעל העסק לרכישת תוצרת שאך ורק בהשגחתם כולל נוזל לניקוי כלים!! וכמאמר המשפט "טעמו המתוק של המחיר הנמוך מתחלף מהר באיכות החיים של המוצר".

5. הרבנות ירושלים אינה פועלת עפ"י גחמות כלכליות. שלא כשאר גופי הכשרות אנו מחוייבים בעיקרון ההדדיות ומכבדים כשרות של כל רבנות אחרת. הליך בחירת מפקחי הכשרות והעומד בראש האגף נעשתה בהליך של מכרז בליווי מבקר פנים מר רון פישמן, רו"ח. מר אשר אקסלרוד, עו"ד והיוע"מ. ומר קובי גינזבורג, רו"ח החשב המלווה מטעם משרד האוצר. וכן, ההליך עבר את בדיקתם של המבקר במשרד הדתות ומבקרת העירייה. מה שאומר שבשונה מגופי כשרות אחרים, ששם המינויים עפ"י כללים אחרים לגמרי ואשר אותם המאבק ברבנות מקדם ומעלה על נס, ראשי אגף הכשרות ברבנות נבחרו ופועלים עפ"י כל אמות המידה של כללי המינהל התקין ונתונים לכ 4 ביקורות בשנה.

6. וככל רשות אנו פתוחים לביקורת בונה רק שנבקש שתיעשה בצינורות המקובלים. אנו לא שוכחים שכולנו בני אדם.

7. תודה על פנייתך ונשמח לעמוד לשרותך בכל עת.

פורסם באתר אבי חי. הסמל המעוצב היטב הוא מלאכת סטודיו דוב אברמסון.

קול קורא להגשת הצעות להרצאות לכנס החמישי לחקר הדת והרוחניות העכשווית בישראל יצא לאור.

בקרוב יערכו שלושה ערבים לכבוד הספר 'לב הקבלה', באחד מהם אשתתף בעצמי. הקהל הרחב מוזמן.

לקראת הבחירות בארה"ב שמתרגשות עלינו השבוע, חזרתי ארבע שנים לאחור כדי לבדוק מה כתבתי בבלוגי יומיים אחרי שאובמה נבחר, וגיליתי שכתבתי לא רע. על ההתלהבות המשיחית מדמותו, על הציפיות הבלתי אפשריות ממנו ועל השינוי שבכל זאת יעשה. מצורפות גם שלל תמונות ממערכת הבחירות ההיא של אובמה כאליל, שלא לומר אלוהים.

לא מבינים אף מילה – על פולמוס הברית

אם הפולמוס האחרון בעניין ברית המילה לא היה קיים, אלוהים היה צריך לברוא אותו, שכן הוא מהווה דוגמא מושלמת לשיח החרשים שמתנהל בזמן הזה בין המסורות הדתיות השונות לבין התרבות המערבית בגרסתה הפוסט-הומניסטית. מחד, טוען מי שהמצווה חשובה לו, בין אם הוא מוסלמי ובין אם הוא יהודי, שאל לה למדינה לאסור על מנהג דתי עתיק ושורשי – טענה מופרכת בעליל, שכן המדינה המודרנית אסרה ואוסרת על מנהגים דתיים רבים, החל ממילת נשים ועד לשריפת אלמנות. מאידך גיסא, טוענים אבירי זכויות האדם והילד שאל להם להורים לפצוע את תינוקם חסר הישע – טענה שגם היא קשה לביסוס, שכן הורים לילדים מעצבים את חייהם בצורות כואבות, מכריעות ומהותיות הרבה יותר, למשל על ידי קביעת מקום מגוריהם או אופן חינוכם.

לכן כדי להבין את מניעי שני הצדדים בויכוח ראוי לנסות להתחקות אחר העולם הערכי שמניע אותם. זה של הצד הדתי בויכוח אינו מתוחכם במיוחד, ומהווה בסופו של דבר את הרצון הבסיסי לשמור על המסורת בשם המסורת. אולם פשטותו היחסית אינה מעידה על חוסר בעומק, שכן הבקשה להמשיך במנהג עתיק יכולה לייצג רצון אותנטי ליציבות, לקשר עם העבר, לעוגן ערכי בהווה, ליצירת קהילה וזהות קהילתית, לענווה בפני אלפי שנים של תרבות, לרצון לשכלולה של אותה תרבות. כל אלה הם ערכים שיכולים להיות מקובלים ואף רצויים מאוד בעיני הומניסטים בני זמננו.

העולם הערכי של הצד הפרוגרסיבי בויכוח הוא מעט יותר מורכב. כתבתי שמדובר בפוסט-הומניזם, משום שלא האדם הוא במרכז מעייניהם של השוללים את המילה, אלא ישות פרגמנטית ומצומצמת הרבה יותר. למעשה מה שמפעיל את מצפונם של מתנגדי המילה הוא היחס שלהם לכאב. הבעיה שהם מוצאים במילה היא שזוהי פרוצדורה שמכאיבה לתינוק במקרה הטוב, ושבמקרה הרע, אם היא משתבשת, היא עלולה לגרום לסבל רב מאוד.

יש לשים לב שלא האדם, כישות תבונית, מודעת לעצמה, בעלת רצון חופשי ואפשרות לחירות מחשבתית – כלומר לא החזון ההומניסטי – הוא זה שעומד מאחורי הבקשה לאסור את המילה, שכן עבור ישות שכזו מסורת יכולה להיות דבר חיובי, מכל הסיבות שנמנו לעיל. כאן יש מוסר פוסט-הומניסטי שעבורו רגע הכאב בטהרתו המזוקקת מכריע כל שיקול אחר. הציווי המוסרי כאן הוא: "צמצם הכאב שבחיים למינימום" (ואף מחק אותו לחלוטין אם רק אפשר). מתוך השקפה זו (שיש בה ודאי ערך) מגיעים מבנים אידיאולוגיים כגון צמחונות וטבעונות, עקרונות כמו ההתנגדות החד משמעית להכאת ילדים כדרך חינוך ולעינויים, ותופעות חברתיות כגון השימוש הרווח בכדורים פסיכיאטרים.

העמדות האלה הן הקרקע שעליה צועדים הצדדים אל שדה הקרב האידיאולוגי, וביניהן הם מנסים למצוא פתרון כלשהו שישביע את רצון שני הצדדים. מכאן מגיעה הצעת הפשרה של ממשלת גרמניה (אחרי שבית המשפט בקלן אסר על מילה), לפיה קיום מילה לתינוק הוא אפשרי בתנאי ש"את הניתוח יבצע רופא בלבד וכי הוא יהיה חייב לדווח להורים על הסכנות שבניתוח, ולהשתמש באמצעים להפחתת כאבים ולהגבלה של הדימום" – כלומר ברית המילה עוברת מדיקליזציה והופכת לפרוצדורה רפואית שבמסגרתה נעשה הכל על מנת להפחית מהכאב והסכנה שבפעולה.

מה שיש לנו כאן הוא תרגומה של השפה הדתית, המילולית והטקסית, לשפת המערב הרציונלי. הפיכת המילה ל"ניתוח", הפיכת המוהל לרופא והשימוש במשככי כאבים נועדו לאפשר לשכל המוסרי-תכליתי להבין ולקבל את המעשה הדתי. הבעיה היחידה היא שהמעשה דתי עצמו אובד בתרגום, שהרי ברית מילה אינה ניתוח, רופא אינו מוהל, פרוצדורה רפואית אינה טקס דתי ואב אינו מכניס את בנו בברית מסורתית בעזרתו של כירורג. המסורת ניצבת כאן כחיקוי, מעין חולדה עם רינרן, שאולי נראה איכשהו דומה, אבל מרוקן מכל תוכן אותנטי.

זהו, אם כן, שיח החרשים בו אנו חוזים: הדת שלא מסוגלת להסביר מה חשוב לה ולמה חשוב גם למי שאינו דתי לאפשר את מה שחשוב לה, והמדינה החילונית שנשבעת לדאוג לאזרחיה, גם במחיר כפייתם לוותר על זהותם המסורתית. הבעיה של אנשי הדת היא שהם לא מצליחים להסביר למה מסורת זה דבר חשוב לצורך כינונו של אדם (או לפחות סוג אחד של אדם). הבעיה של המדינה היא שהיא חושבת פחות על האדם לאורך חייו ויותר על הכאב הזמני שהוא חווה.

סוגיית המילה היא קשה, כי באמת אין נימוק רציונלי רציני שתומך ברשותם של הורים לחתוך חתיכה מאיבר המין של תינוקם. אולם במקום להתרכז במעשה הזה, יש לנהל את הדיון על חשיבותה הכללית של מסורת בחיי האדם, ועל תרומתה להתפתחותו. אם נחשוב שיש, או תיאורטית יכול להיות, ערך חיובי במסורת, ממילא נהיה מוכנים לסבול מעשים שונים שנעשים בשמה (בגבולות הסביר כמובן, וגם על זה יש לתת את הדעת). אם נחשוב שאין בה כל ערך, ממילא נבחר להשאיר רק את החלקים ממנה שמתיישבים עם ההגיון הפשוט. כרגע שני הצדדים צועקים אחד אל השני מעבר לחומה גבוהה של חוסר הבנה.

פורסם באתר אבי חי

ביום שישי התפרסם ראיון איתי במוסף G של גלובס.

הראיון התבצע לרגל צאת הגיליון הראשון של רוח הארץ, מגזין על הרוחניות העכשווית בארץ. פרטים עליו כאן.

בשנה הקרובה אלמד קורס על משיחיות יהודית מודרנית בבית המדרש של בינה. ההרשמה בעיצומה. פרטים כאן.

בשבוע שעבר התקבלה תרומה לקופת הבלוג – חן חן!

בריתו של אברהם אבינו

בדיוק לפני שבוע הכנסנו, זוגתי היקרה ואני, את בננו הראשון בבריתו של אברהם אבינו. לצערי אין לי הסבר יותר מדי אינטליגנטי למעשה הזה. אני חושב שגם אם לא בלתי אפשרי, בהחלט קשה למצוא סיבה רציונלית או צידוק מוסרי אמיתי לעשייתו. באופן אישי עשיתי אותו משום שאני יהודי דתי, והיה לי חשוב לשמור על המסורת הזאת. יחד עם זה אני יכול להבין לחלוטין יהודים חילונים שיבחרו לוותר עליה, ואני חושב שאין הרבה מה לומר לגנותם.

בתזמון מושלם מבחינתנו התנהל לאחרונה פולמוס זוטא בעניין המילה. נטע אחיטוב פרסמה ב'הארץ' מאמר מקיף, גם אם חד צדדי, על הנושא, שמביא הרבה מאוד סיבות טובות למה לא למול את בנינו. משה מאיר הגיב לכתבה הזאת בצורה יפיפה, ואני ממליץ מאוד לקרוא אותו (צריך לגלול קצת למטה). הוא מדגיש את סוגיית הזהות שהמילה מעניקה לילד, וזו אכן סוגייה מהותית לדעתי, לטוב ולרע. עוד לפני כן הרב חיים נבון הביא דברים מאוד יפים שהוא כתב בנושא בדף הפייסבוק שלו, בעיקר על השאיפה היהודית מאוד להתעלוּת (מעל לטבע, מעל למצב הנתון).

בינתיים בית המשפט בקלן פסק שמילה אינה חוקית, פסיקה שמהדהדת את הניסיון לאסור ברית מילה בקליפורניה לפני פחות משנה. וגם כאן, כמובן, כמו תמיד כאשר מישהו מותח ביקורת על משהו שקשור ליהודים, הוא מיד מוכרז כאנטישמי. נראה שהנושא הופך לנקודת מחלוקת חמה בין התרבות המערבית במצבה הנוכחי למסורת היהודית, וארגון 'צהר', שזיהה את הגלישה המתגברת נגד ביצוע המילה, החליט להקים מערך מוהלים משלו, ידידותי ומתחשב יותר, כהרגלו בקודש.

כאמור, אין לי יותר מדי מה להוסיף על טיעוני שני הצדדים. אני יכול לומר, עם זאת, שבעוד שבבריתות הספורות שהייתי בחיי הזדעזעתי כשחזיתי בפעולת המוהל, בברית המילה של בני חוויתי התעלות של קדושה ויראה, למרות שהייתי כמובן עוד יותר קרוב לעניין, תרתי משמע. כשחשבתי על זה הבנתי שהסיבה לכך היא פשוטה: בעבר ראיתי מצבים בהם גבר פוצע, מכאיב ומטיל מום בגופו של תינוק בן יומו. את בני ראיתי נכנס בבריתו של אברהם אבינו. באופן לא מקרי, מדובר בגרסה מתונה של השאלה שמציב קירקגור ביחס לאברהם אבינו בעקדה: האם הוא התכוון לרצוח את בנו, או להעלות אותו לעולה; שני דברים שעבור אדם דתי הם כמובן שונים לחלוטין.

כמו את מעמד החופה שלנו (1, 2), גם את מעמד המילה עיצבנו יחד, רעיתי ואני. המוהל היה עבורנו שליח לדבר המצווה, אבל הברית היא שלנו, ואנחנו היינו בעלי הטקס ועורכיו. לפני היום השמיני למדנו את הנושא וקבענו את תוכן הטקס וסדריו. בחרנו יחד את הפיוטים שלפניו, ואת הברכות שבדרך כלל האב מברך בירכנו יחד, כי הרי שנינו יחד מכניסים אותו בברית, וכך גם לגבי ברכת שהחיינו. את שאר הברכות בירכו בני ובנות המשפחה וכך הכניסו אותו למעגל המשפחתי. לאחר הטקס נשאנו שנינו דברים.

אנחנוכמו החופה שלנו, גם המילה של בננו הבכור היתה עבורנו מעמד מרגש ומשמעותי, והיוותה מסגרת דתית ששנינו נכחנו בה ומילאנו אותה, ששנינו הזמנו באמצעותה את השכינה לשכון עליה, ובינינו. אני מדגיש את זה משום שאני חושב שכך ראוי לקיים טקס דתי משמעותי כל כך: באחריות אישית, בהשקעה ובאהבה. לא כדרך אגב, לא כמסיבה. המוהל, בן ישי חוטר, היה מקסים ונהדר ומעולה, ליווה אותנו ברגישות לפני ואחרי הברית, ואנחנו מאוד מאוד שמחים שבחרנו בו. הוא כמובן לא אחראי בשום צורה לחריגות שלנו מההלכה האורתודוקסית, שהן ביוזמתנו בלבד.

אני רוצה להביא כאן את הדברים שאמרתי בברית, משום שבאופן טבעי הם עוסקים ביחס שלי לעניין. הם אישיים, וכוללים דברים שחשובים לי ולעולמי, אז סלחו לי אם הם לא יהיו רלוונטים למי מכם. כדי שלא נאכל מזבחי מתים נתתי שם גם איזה דבר תורה קטן הדורש סביב שם הילוד. ושמו בישראל: עברי יחיאל.

אנחנו מכניסים היום את בננו בבריתו של אברהם אבינו בלב חצוי. מחד, נדמה שבעידן המודרני כוחם של מיתוסים וציוויים אלוהיים נחלש, וקשה לתרץ עשיית דבר מה רק משום שהוא "מסורת". כיום נדמה שגם המסורים שבינינו למסורת יקפידו למצוא משמעות "פנימית", ומתוך כך הגיונית, לעשייתן. מאידך גיסא, יהיו בינינו אלה שבהכירם בקושי שבמציאת סיבה טובה לקיים מצווה, ימהרו להכריז שדווקא משום שאין כל סיבה טובה לעשותה, משום כך הרי היא מצווה אלוהית ונשגבת, ועלינו להכפיף את אור השכל שלנו לאותיות התורה, להאמין דווקא משום שזה אבסורד, לעשות דווקא משום שזה לא הגיוני.

שתי הדרכים הללו יונקות את עוצמתן ממקורות שונים: הראשונה מתרבות חכמת הסוד, בה פיצוחו של צופן פנימי מבהיר עבורנו את המציאות ומניע לנו את גלגלי החיים והקוסמוס; השנייה מהכוח שמשתחרר מתוך קפיצת האמונה, מהחירות שיש בחוסר חשיבה. תולדות המהפכות שכוחות אלה הולידו רבות וארוכות, על הטוב והרע שבהן.

איננו רוצים היום לפסוע במי מאלו הדרכים. איננו רוצים לחפש משמעות נסתרת בברית המילה, ואיננו רוצים להתגאות בכך שאנחנו מתגברים כארי על שכלנו ומצפוננו ופוצעים את בננו התינוק למרות שזה לא הגיוני ולא מוסרי. אנחנו מבקשים להשאיר את הברית במעמדה הפשוט, כמצווה ומסורת בעייתיים וקשים.

ואולם לבנו כאמור חצוי, ולכן כמובן יש בו, לצד הקושי, גם שמחה. השמחה שלנו היא בהצטרפותו של בננו לתרבות ארוכת שנים, עשירה ועמוקה. השמחה שלנו היא בהזדמנות שאנחנו נותנים לבננו להתפתח בתוך תרבות זו, לשאוב ממקורותיה ולינוק משורשיה. השמחה שלנו היא בשליחתו לדרכו, שכאשר, בע"ה, תפרוץ נתיבים חדשים, תנוע מתוך השבילים הישנים והכבושים מהליכה של רבבות ואלפי רבבות.

זוהי בריתו של אברהם אבינו, ובכך יגשים עברי את שמו פעמיים: ראשית, יהיה ממשיך נאמן לאברהם העברי, כלומר ממשיך הברית בינו ובין האל, ממשיך הדרך שאותה הוא פרץ; ושנית, יהיה ממשיך נאמן לאברהם העברי, שבכך שפרץ דרך חרג ועבר, כפי שמפרש רש"י, לצדו השני של הנהר, וכמו שר' יהודה אומר במדרש, היה "כל העולם כולו מעבר אחד, והוא מעבר אחד" (בראשית רבה פרשה מב, ח).

אברהם אבינו ייסד מסורת ארוכת שנים, והחדיר בה מראשיתה את זרעי פריחתה ושגשוגה, שכן אין ספק שמסורת שמעלה על ראש שמחתה את יציאתו של מייסדה אל מול כל העולם מכוונת את בניה לצאת אל מול העולם ולהתעקש על אמיתות ויושר דרכם. לו היה אברהם פחות נחוש ואמיץ, היה נשאר בחרן. לו היה פחות נאמן לעצמו ולאלוהיו לא היה זוכה לכינוי "עברי". לו יהי עברי זה הקטן נחוש ואמיץ ונאמן לעצמו ולאלוהיו.

ועוד משמעות אחת יש לשם "עברי". מוסיפים רבנן על אתר: "שהוא מעבר הנהר, והוא משׂיח בלשון עברי", כלומר הוא גם הגיע מעבר לנהר, כפי שמפרש רש"י, והוא גם מדבר בשפה העברית, ולכן שמו "עברי". אולם כאן יש לעצור ולהתעקש: "שהוא מעבר הנהר, והוא משׂיח בלשון עברי" – אל תקרי משׂיח, אלא משׁיח, שכן המעבר מעבר לנהר הוא הוא המעבר אל הארץ המובטחת, אל הגאולה, כלומר אל הארץ שלא נגמר בה המסע, אלא שהמסע האמיתי בה מתחיל באותו המעבר אל מעבר לנהר.

וזאת לימד אותנו היטב גם הבודהה, כלומר סידהרתה גוטמה, אותו הודי חכם שחי לפני כאלפיים וחמש מאות שנים. הוא כינה את החוכמה השלמה "פראג‘נא פאראמיטא" בשפתו, כלומר, מילולית, "החכמה שעברה לגדה השנייה". זו היא החכמה שעברה לגדה השנייה של נהר החיים, זו שהצליחה לזהות את החולות הטובעניים של הזיוף והיהירות בצד המוכר של הנהר; זו שהיתה אמיצה מספיק כדי להתעקש ולצלוח את הנהר רב המערבולות שמושכות אותנו מטה, והזרמים שסוחפים אותנו מאיתנו והלאה.

וכמו עבור אברהם העברי, אף את דרכו של הבודהה יש לצלוח ולעבור גם מעבר אליה, ועל כן 'סוטרת הלב' הידועה, אותו טקסט חידתי מהמאות הראשונות לספירה שחוגג את החכמה של מעבר לנהר, מכריזה שיש לזהות את הריקות גם בה, כלומר בה עצמה ובתורת הבודהה כולה, שכן רק מעָבר אל מעֶבר לכל דבר ועניין, לכל תופעה ומושג, רק הוא יביא אותנו אל החכמה השלמה, אל הפראג'נא פאראמיטא, אל מעבר לנהר. ועל כן היא מסיימת במנטרה המצווה: "גאטה, גאטה, פארא-גאטה, פארא-סאם-גאטה, בודהי, סוואהא", כלומר "הלך, הלך, הלך מעבר, הלך כל כולו מעבר, ערותּ, הלל" (תרגום: יעקב רז).

הלולאתיות הזו של מסורת ההולכת מעבר לעצמה – מושג שהוא עצמו אוקסימורון – אינה מקרית. כל מסורת אמיתית הולכת אל מעבר לעצמה וכל מסורת הקופאת על שמריה מצטפדת ונגוזה. ובכך כל מסורת אמיתית דומה לנו ולחיינו, שכן חיינו הם באופן מהותי מאוד לולאה של חזרה וטיפוס, יניקה ממקורות והליכה אל מעבר אליהם. זאת לאורך זמן, אולם גם בכל רגע ורגע, אנחנו יוצרים את עצמנו בלולאתיות, את מי שאנחנו ואת האני שלנו על ידי מודעות פנימית שמתבוננת בעצמה מתבוננת בעצמה. אנחנו מזהים את עצמנו מזהים את עצמנו, וכך יודעים שאנחנו יודעים. ומכך אנחנו קיימים, ולמעשה נבראים בכל רגע ורגע מחדש. ההליכה אל מעבר לנהר היא גם היכולת לצפות מהגדה השנייה בתהליך הזה, ולנופף לו לשלום. בעברית קוראים לזה לפעמים 'רצוא ושוב'.

בננו היקר, אתה רק מתחיל את המסע המפרך והנפלא הזה. ראשיתו בנטיעה עמוקה בגדה הזאת, וכך ראוי. תינק לך תבונה ושפה ודרך ארץ, והיה קשוב לדרכי הצד הזה של הנהר. הרשה לעצמך לגמוע את הטוב והרע שיש על החולות ובין הצמחים שכאן, וצבור כוחות. נתפלל גם שלנו כהוריך יהיה כוח, סבלנות ואהבה לתת לך ללמוד את כל שאתה צריך כאן, ולכוון אותך גם הלאה, לשם. וכמובן, שהאל הטוב ישרה עליך מחסדו, שבלעדיו ודאי דבר לא אפשרי. זאת נאחל לך, וכן שתגבש גם עוצמה ברורה וחכמה מעמיקה, עוצמה וחכמה ורצון ואמת וחסד שבעזרתם תצלח בבוא הזמן את הנהר, ותעבור לגדה השנייה. אותה גדה שמחכה רק לך.

אמן.

הטנטריזציה של היוגה וההדחה של הגורו

היוגה, כידוע, היא הדרך ההודית העתיקה לשמור על עור מתוח, עכוז מעוצב, ולמצוא בן או בת זוג בעלי נתונים דומים. באופן מפליא התברר שהיא מתאימה בול לאנשי המערב המודרני, ומאז מחצית המאה העשרים העניין המערבי בה מתגבר ועולה כאילו היה כלב-מביט-מעלה. עד כדי כך מצליחה היוגה במערב, שעל פי הדו"ח של IBIS World שיצא החודש (pdf) בזמנים אלה של האטה כלכלית ענף היוגה הוא אחד מעשרת ה"תעשיות" הגדלות במהירות הרבה ביותר בארה"ב. בסך הכל יש כיום סביב 15 מיליון מתרגלי יוגה בארה"ב בלבד – אם יוגה היתה דת היא היתה גדולה מהיהדות.

היוגה היא לבטח מפריטי היבוא המצליחים ביותר מהמזרח, אולם קורה שהמיסים על פריטי היבוא מעצבנים במיוחד. מזה כמה שבועות אולמות התרגול גועשים, אחרי שנחשף שמייסד ז'אנר היוגה "אנוסארה", ג'ון פרנד, חטא בכמה צורות כלפי הקוד המוסרי-יוגי שהוא עצמו ביקש לכונן. פרנד הקים אימפריה של ממש, שטוענת לכ-1500 מורים הכפופים לו וכשש-מאות אלף תלמידים. אלא שאז אחד מתלמידיו הבכירים חשף באתר אינטרנט שהקים את עוולותיו, החל מקיום יחסי מין עם כמה עובדות ותלמידות, לפחות אחת מהן נשואה, ועד להשעיה בלתי חוקית של כספי פנסייה שהבטיח לשכיריו.

מאז, כאמור, דקות הרגיעה שבסוף השיעור אינן רגועות כשהיו. נעה לימונה כתבה קצת על זה ב'מוסף הארץ' לפני חודש, וכאן יש כתבה ארוכה מה'וושינגטון פוסט' שעוברת על פיתולי העלילה, ועוד אחת דומה מהניו-יורק מגזין, מהשבוע שעבר, ואחת גם מירחון טקסני. בכמה סוגיות בסיפור הזה יש עניין, ואנסה להצביע עליהן להלן. ראשית, כמובן, עניין המין.

יוגה, טנטרה, יוגה-טנטרה, טנטרה-יוגה, טנטרה-טנטרה-טנטרה-טנטרה. ומין.

יוגי בתרגילי נשימה (פראנאיאמה) אחרי שהתפוצצה הפרשה כתב וויליאם ברוד (שכתב לא מזמן ספר מעניין על יוגה) שזה כלל לא מפתיע מפני שהיוגה כולה היא "כת של מין", שכן מוצאה בטנטרה ההודית. זהו עיוות לא קטן של העובדות. מוצאה של היוגה הוא בנטישת המסורת הברהמינית של פולחן הקורבנות בהודו והעברת המוקד הדתי אל פנים התודעה, וזאת בסביבות מחצית האלף הראשון לפני הספירה. נהוג לראות ביוגה את היבט האתי-מעשי של פילוסופיית הסאנקהיה, תפיסת עולם דואליסטית חריפה שרואה בגוף ובתשוקותיו אויבים מרים בהם יש להילחם. גם אם לא כל חלוצי היוגה היו מנויים על דקויות הסאנקהיה, ברור שרובם ככולם היו סגפנים וחשבו שהגוף ותשוקותיו הם מכשול עצום לשחרור רוחני. תפיסת העולם הטנטרית, שצמחה בהודו רק החל מהמאה השישית לספירה, כלומר כאלף שנה מאוחר יותר, מחזיקה שהגוף ותשוקותיו – במניפולציה נכונה – הם לא מכשול אלא שער לשחרור.

מה שנכון הוא שהטנטרה כבשה את הודו בסערה, כפי שהיא כובשת בזמננו את המערב. ונכון גם הוא שהיא שינתה את היוגה, כפי שהיא משנה כיום (לא לבדה כמובן) את הרוחניות המערבית. רוב המחפשים הרוחניים במערב כיום בטוחים שהגוף, יצריו ותאוותיו הם כלים שימושיים ואף הכרחיים בכל מאמץ להתפתחות רוחנית. עבור רובם העולם כולו רווי באנרגיה אלוהית חיה, אשר גם זמינה ליניקה ותפעול. הם אינם מבדילים באופן מהותי בין האלוהות לעולם, הרוח לחומר, הנשמה לגוף, ותפיסתם היא הוליסטית, שלא לומר פנתאיסטית.

ובקשר ליוגה, חלק גדול מהיוגה היום אכן נשען על תפיסות טנטריות, אבל חשוב לומר שלא כל היוגה שניתן למצוא, ובכל אופן ודאי שאי אפשר לקשור בצורה שטחית שכזו בין יוגה, טנטרה ומין. יחד עם זאת, השקפת עולמו של ג'ון פרנד עצמו בהחלט היתה "טנטרית", ולא רק מכיוון שראה את הגוף האנושי והעולם כולו כרוויים באנרגיה אלוהית הממתינה להיות מתועלת לטובת התפתחות רוחנית. כפי שמספרת הכתבה בניו-יורק מגזין, פרנד התחיל לפתח את השיטה היוגית שלו אחרי ששם לב שהוא לא מסכים עם תפיסת העולם שמצא בשיטת איינגר:

"איינגר מאמין שכדי לזכות לחופש מסבל עלינו למשמע בצורה קשוחה את הגוף-נפש עד לנקודה שאתה יוצר ביניהם ניתוק," אומר [פרנד]. "המורה היה מכה אותנו, פיזית, כדי לומר לנו 'למה אתם מתמכרים לגוף שלכם? אתם אינכם הגוף שלכם.' ואני חשבתי: רגע, אני אוהב את הגוף שלי. הוא זמני, אבל הוא ביטוי של האלוהות."

איינגר כאן מייצג בדיוק את ההשקפה היוגית הקלאסית של הסאנקהיה: דואליזם, סגפנות, ניתוק מהעולם. פרנד לא מעוניין לנתק בין הגוף לנפש, ורואה את הגוף כביטויי לאלוהות. טנטרה. הוא מודה גם שהוא רצה לעשות מהיוגה משהו כיפי יותר. פחות קשוח, יותר שמח. אגב, הוא גם למד מסוואמי מוקטננדה, טנטריקה רציני ביותר (שבעצמו נקשר לשערוריית מין, אם כי למיטב הבנתי שלא לגמרי בצדק), וניסה לפתח יוגה מאירת פנים ונעימת סבר, יוגה "מאשרת חיים" ו"חגיגית". הוא כנראה הצליח, ואולי לא מפתיע שזו הפכה, כאמור, לתופעה בינלאומית.

אבל זה לא סוף דרכו הטנטרית של פרנד. מסתבר שהוא גם הקים לעצמו מעגל-כישוף (coven) שבו הוא היה "המכשף הגדול" (Grand Magus) שנתן הוראות מכושפות לשש נשים (אחת מהן "כוהנת גדולה"). בהתאם לנאו-פגאניות המערבית חברי המעגל היו נפגשים בחגים פגאניים מסורתיים (תחילת האביב וכו') ומאלתרים טקסים המיועדים ליצור שפע למפעליו השונים של פרנד. הדרך ליצור שפע עברה בהעלאה והתעצמות אנרגטית משותפת, וזו עברה על ידי יצירה של תשוקה מינית, ולעיתים, מימושה.

יש להדגיש כי רוב מעלליו של פרנד אינם פשעים, ומדובר היה בבגירים מודעים למעשיהם, גם אם נלהבים או תמימים במקצת. פרנד מואשם בעיקר בצביעות, במשחקי כוח ובשקרים – כלומר מבחינה הזאת הוא רחוק מאוד מגרועי הגורואים המושחתים והנצלנים. התחום המיני בהחלט דורש התייחסות רוחנית, וחבל שהרפתקאותיו הנחותות של פרנד פוגמות בניסיונו להציע תובנות משלו לנושא.

הגורו בעידן האינטרנט

יוגית בתרגילי חיטוב (שופוניאסנה) הפרשה הזאת מעניינת לא פחות בהקשר למעמד הגורו ברוחניות העכשווית. בסצנת היוגה המקומית התפתח פולמוס מאיר עיניים על העניין בהקשר לפרשה האחרונה. ד"ר גלעד חרובי, למשל, אחד המורים הבכירים בארץ, כתב מאמר ב"פורטל היוגה" המגנה את תופעת הגורואיזם ביוגה, שבה נעוצה הסכנה שמביאה למשברים מהסוג הנוכחי לדעתו:

מה שמעניין בעיקר במקרים כאלה היא התופעה של אנשים חכמים, מצליחים, אסרטיביים, ידענים, חדים ומוכשרים- המוסרים את החופש שלהם לאדם אחר בשמחה, תוך מיטוט חומות המגן הרציונאליות, בדיוק כפי שהם מטיפים לאחרים לא לעשות בתחום האקדמי/פוליטי/העסקי, למשל.

ככל הנוגע לתרבות הניו-אייג' באופן כללי יש בזה כמובן אמת, אם כי אני לא בטוח שדווקא בקשר למקרה הזה זהו ניתוח נכון. ואכן, אראל בן צדוק, שמתרגל אנוסארה, חולק על חרובי מכל וכל. לדעתו המקרה של פרנד דווקא מראה את כוחה של הקהילה ולא את כוחו של הגורו:

ג'ון פריינד עצמו, נאלץ לבטל את סיבוב הסדנאות העולמי שהוא עורך מדי שנה על כל הכרוך בכך (כל הכרטיסים נמכרו מראש). מספר ימים לאחר מכן, הוקמה וועדה מנהלת המורכבת ממורים ליוגה, שהדיחה למעשה את ג'ון פריינד מכל תפקידיו הרשמיים בארגון לרבות שלילת האפשרות ללמד אנוסארה יוגה ולעשות שימוש בשם זה כך שבפועל, השתלטה הקהילה על הנכסים הרוחניים של הארגון.

לא זכור לי מקרה אחד שבו הקהילה, לקחה אחריות על מעשי ה- "גורו" והדיחה אותו מהנהגתה. ההישג הגדול ביותר של אנוסארה יוגה הוא מימוש כוחה של הקהילה, על כל גווניה, שגבר ברגע המבחן על מעידה של אדם אחד, חשוב ככל שיהיה, ולקחה פיקוד על הספינה בים הסוער. הייתי עד למתרחש כאן מישראל ואני מלא גאווה על העוצמה שהפגינו חברים רבים, על האומץ ועל הנאמנות לעצמם ולאחרים.

חשוב לומר שפרנד לא היה גורו מהסוג שמייחסים לו הארה שלמה וידע כולל-כל. הוא היה מייסד השיטה ומורה נערץ, אבל מעמדו לא התנשא למרומים כגורו קלאסי. ועם זאת, לקהילת האנוסארה יש בהחלט במה להתגאות. הקהילה הגיבה בנחישות רבה, כאשר עשרות מורים מתפטרים מיד מתפקידיהם בארגון, זכויותיו של פרנד נשללות, חברי הארגון קונים ממנו את הזכויות על המותג, ולבסוף הוא עצמו מפוטר מכל תפקידיו (ראו כאן מכתב רשמי על כך, ובאתר התנועה). מקרה דומה אירע ב-1994, כאשר מורה היוגה אמריט דסאי התפוטר מראשות מרכז היוגה Kriplalu במסצ'וסטס. פרנד עצמו אמר כי הוא יוצא למסע של גלות מרצון (מגדל?) ותיקון פנימי.

המקרה בו קהילה מסירה מעליה את ראשה הוא מרשים לא רק מפני שמסתבר שחסידיו של מורה רוחני אינם חייבים לדכא לחלוטין את חוש הביקורת שלהם. מה שנמצא כאן הוא שילוב מערבי מאוד של קפיטליזם, דמוקרטיה וחופש ההתארגנות, שמפצה במידה רבה על החוסר במסגרת מסורתית ברוחניות הניו-אייג'ית, חוסר מסגרת שלא פעם מתגלה כהזמנה לבעיות אתיות קשות. כתבתי פעם על הבעיה עם מוסד הגורו במערב:

מורים רוחניים היו תמיד כמובן, אבל כמעט בכל תקופה ומקום הם פעלו בתוך קונטקסט קבוע וידוע – כלומר בתוך מסורת מסוימת. המיוחד ברוחניות הניו-אייג' הוא שאין למעשה כל מסגרת נורמטיבית שבתוכה פועלים, או אמורים לפעול, המחפשים הרוחניים ומוריהם. עולה שמוסד הגורו מוצא מתוך הקשרו המסורתי (תרתי משמע), ונשתל אל תוך תנאים הזרים להווייתו בפירוש. במערב כיום המורה הרוחני על-פי רוב אינו מוקף במסורת הכרוכה במסגרת של איזונים ובלמים, שיכולה להגביל ולייצב אותו, ונותר לו רק להמציא את עצמו, פשוטו כמשמעו, ולהמציא תוך כדי גם את דרכו הרוחנית.

מכאן, בַּמקום שבו הגורו המסורתי היה מבקש מהתלמיד להיכנע לרצונו בסמכותה של המסורת שהוא אחד מחוליותיה, הגורו של ימינו מבקש מחסידיו להיכנע רק לו, ורק לסמכותו. במקום להצטרף למערך רוחני ותיק ומסועף שעמד במבחן הזמן, התלמיד מקשר עצמו לאדם אחד, יחיד ואולי גם מיוחד, אבל לאו דווקא חכם במיוחד, ובמקרים אחרים סתם שרלטן. בִּמקום שתהיה סביב פעולתו של הגורו מסגרת שלמה שלא תאפשר חריגות מסוכנות ופגיעות, ישנו רק רצונו האוטונומי של הגורו היחיד, ומי יאמר לו לא, כאשר הוא מוקף בעדת חסידים מלחכי פנכה ואומרי הן? מצפונו, יש לקוות. אך לפעמים הוא חסר מצפון, או חסר עמוד שדרה להישמע לו, או חסר כל אחריות, והתוצאות קשות.

קהילת האנוסארה הוכיחה שהיא רחוקה מלהיות עדר כבשים הפועה "הן" על כל שטות של מנהיגה. חסידיו של פרנד גם הביאו לחשיפת חטאיו, וגם דאגו אחרי כן לשלול ממנו את כל כוחו וזכויותיו. נראה שגם אם הם היו מנותקים ממסגרת אתית מסורתית, הם בהחלט הרגישו חלק מהליברליזם ההומניסטי, ופעלו בהתאם. במקרה הזה דווקא קהילות מסורתיות יותר יכולות לקבל שיעור חשוב על תיקון פנימי.

ועוד דבר: אם מה ששונה בימינו מימי המסורות הרוחניות הגדולות של הודו הוא מה שניתן לכנות הדמוקרטיזציה של הנבואה, דהיינו האפשרות לכל אחד להיות יזם בתחום הדתי, לייסד דרך רוחנית או תנועה דתית בצלמו וכדמותו, הרי שמה ששונה בימינו מכל זמן עד לפני קצת יותר מעשור הוא האפשרות להפיץ מידע בצורה מהירה ורחבה באופן חסר תקדים. כפי שמציינת אותה כתבה טקסנית, חשיפת מעלליו של פרנד הגיעה לכל תלמיד שלו שרצה בכך בתוך יום. אחרי יום כבר הצליחו עורכי דינו להוריד את האתר שחשף את הפרשה, אבל זה כמובן כבר היה מאוחר. הוא נאלץ להתמודד עם הטענות, והבין שאין לו דרך להכחיש את שעשה לאור הראיות החד-משמעיות שהביא אותו אתר. האינטרנט הוא כלי חדש ורב-עוצמה בכל הנוגע לטיפול בניצול לרעה של כוח ובהערצה עיוורת. הוא יכול להרוס קריירות רוחניות של מורים שסרחו, כפי שניתן לראות בסיפור שלי עם שי טובלי (1, 2, 3, 4, 5), או בסיפור של תלמידיו לשעבר של אנדרו כהן איתו (1, 2).

שלא כמו כיוונים רוחניים ניו-אייג'יים רבים, היוגה מאפשרת דרך הוליסטית המשלבת עבודה רצינית, לאורך זמן, עם הגוף. בזה ערכה הגדול, כפי שג'ון פרנד ודאי ידע. מיותר לציין, אני מקווה, שיש מתרגלי יוגה רבים שעבורם יוגה היא דרך רוחנית רצינית ומעמיקה. הרומן של המערב המודרני עם היוגה ההודית הוא כבר בן יותר ממאה, ובסך הכל נראה שהאהבה והתשוקה רק הולכות וגוברות. התפתחויות כמו בפרשת פרנד-אנוסרה מלמדות שמערכת היחסים הזאת יודעת גם לתקן עצמה תוך כדי תנועה.