טנטרה, אלה מה?

אם תעברו על הארכיון של הבלוג הזה תראו שכאשר הוא התחיל, לפני כארבע שנים וחצי, הוא עסק הרבה ברוחניות ובניו-אייג', ואילו ככל שמתקדמים עם הזמן עד ימינו רבה יותר ויותר ההתעסקות עם הדת היהודית ומצבה הנוכחי, בעיקר במדינתנו הקטנה. זה קרה גם כי היהדות יותר ויותר מעניינת אותי, וגם כי היהדות יותר ויותר מעצבנת אותי, כלומר כי האירועים (האפלייה, היהירות, הטמטום, הגזענות) פשוט "מחייבים תגובה".

וזה קצת חבל, כי יש דברים לא פחות מעניינים ולא פחות חשובים בעולם. לכן היום בואו נפרוש כנפיים, בואו נרחיק עוף, בואו נרעה בשדות זרים, בואו נקפל את המכנסיים ונרד אל הביבים. שכן לאחרונה הכנתי עבור הקורס שאני מעביר ב"אסכולות" על דתות המזרח הרצאה על הטנטרה, ואני רוצה להעלות לכאן כמה מעיקריה. לא אוכל כמובן לכסות את כל הנושא, אלא רק להצביע על כמה נקודות עיקריות, שלדעתי כדאי לדעת. יאללה.

טנטרה היא אחת המילים ההודיות שנקלטו היטב במערב, אבל גם אחת מאלה שמשמעותן במערב רחוקה מאוד מזו שבהודו. במקורה המילה בכלל מתייחסת לקבוצה מסויימת של טקסטים, ולכן המילה "טנטרה" דומה למילה "המדרש" (אם כי יש טקסטים טנטרים רבים שנקראים אחרת). יחד עם זאת כמובן שניתן לאפיין את תוכן הטקסטים האלה בכמה נקודות מסויימות שקיימות בהם ואינן קיימות בטקסטים הודים עתיקים אחרים.

הטנטרה התפתחה החל מהמאה השישית לספירה, וזכתה לפופולריזציה מהמאה התשיעית. משמעות המילה היא "חוט" או "רשת" או "מארג". בבסיס ההגות הטנטרית עומדת ההנחה שהאנרגיה האלוהית, הנקבית, נמצאת במציאות כולה ומאפשרת שינוי, יצירה וידע מיסטי על ידי מגע אינטימי עם התופעות כולן. משום שהמציאות כולה ספוגה אלוהות, אין כל צורך לסגת מהראשונה כדי להגיע אל האחרונה – במילים אחרות, אין צורך להיות נזיר כדי להיות אלוהי, עמדה כלל לא מובנת מאליה בהודו.

תשמיש הקדושה העיקרי של הטנטרה הוא הגוף האנושי, והמניפולציה שאנחנו מפעילים איתו ועליו (בעזרת דם, זרע, כאב, עונג, ריכוז, בלבול, ומערכת הצ'אקרות) אמורה להביא אותו/אותנו להגשמת האלוהות בתוכו/תוכנו. אחת ההנחות המרכזיות של הטנטרה היא היכולת שלנו לשנות ישות מסויימת (בד"כ, אותנו עצמנו), על ידי טקס מסויים, לישות אחרת, אמיתית ועוצמתית יותר.

בתחילת המאה ה- 19 התייחס אליה הכומר הבפטיסטי וויליאם וורד והגדיר אותה כ"אלילות האינפנטילית, הטמאה וצמאת-הדם ביותר שאי פעם התקיימה על פני הארץ." הגדרה הרבה יותר מדוייקת נתן לה דיויד גורדון בספרו Tantra in Practice (2000), כאשר כתב שהטנטרה היא

המערך האסייתי של האמונות והפרקטיקות, אשר מתוך הנחת מוצא שהיקום שאנחנו חווים אותו אינו אלא ההתגלמות המוחשית של האנרגיה האלוהית של האלוהות שמכוננת ומפעילה אותו, מבקש לתעל ולכוון בצורה טקסית את אותה אנרגיה, בתוך המיקרוקוסמוס האנושי, בדרכים יצירתיות ולמען שחרור.

André Padoux נותן הגדרה דומה:

שיטה של פעולות (שחורגות, פעמים רבות, מהמקובל בחברה), שניתנת להם משמעות על ידי תפיסה מכוונת עוצמה של האדם והיקום, שיטה שבה נעשית מניפולציה לעוצמה, שבה הקבלות בין המיקרו למקרוקוסמוס משחקות תפקיד מהותי. כמו כן, לרוב ישנה מידה רבה של אזוטריות (וככל שזו עולה, העניין יותר "טנטרי"), יחד עם פנתאון מיוחד, ומערך טקסי מיוחד ומורכב מאוד.

שימו לב שאפשר להשתמש בהגדרה האחרונה בקלות כדי להגדיר גם את הקבלה, לבד מכך שהפעולות בה לא חורגות מהמקובל, אלא נחשבות לחוק האלוהי (וראו ספרו של יהונתן גארב הופעותיו של הכוח במיסטיקה היהודית: מספרות חז"ל עד קבלת צפת). אחדות מהשיטות הטנטריות היותר פילוסופיות גם מזכירות מאוד את התפיסה הקבלית של ההאצלה האלוהית וגם את תפיסת קדושתה של השפה.

האמת היא שקשה מאוד להגדיר את הטנטרה. מדובר בגוף מאוד מגוון של טקסטים, פרקטיקות ורעיונות. מה שאנחנו מכנים "טנטרה" מורכב למעשה מזרמים רבים ושונים, ומה עוד שרעיונותיה של הטנטרה כבר חדרו כמעט לכל מקום בחברה ההודית, כך שגם אם אנחנו לא רואים מולנו פולחן טנטרי מובהק, הרי שהדתיות ההודית היומיומית מתובלנת בכבדות על ידי הגישה הטנטרית.

לא רק זאת, אלא שיש טנטרה הינדואיסטית וטנטרה בודהיסטית. למעשה קיים ויכוח גדול האם התחילה הטנטרה בהינדואיזם וגלשה לבודהיזם, או להפך. ברור שבשתי המסורות הדתיות הגדולות האלה הטנטרה מפותחת מאוד. יחד עם זאת, כמובן שבכל מסורת דתית הטנטרה קיבלה אופי מיוחד משלה. כך, למשל, ברמה הבסיסית ביותר השדה הסמיוטי שלה שונה: בעוד בטנטרה ההינדית האיחוד בין זכר לנקבה משול (על פי רוב) לאיחוד בין שיווה ושקטי, הזכר והנקבה האלוהיים שמייצגים את התודעה הטהורה והאנרגיה החיה, בטנטרה הבודהיסטית מדובר באיחוד שבין החוכמה של ההתעוררות (prajñā) לבין הפעולה הנאורה בעולם (upāya), שהן יחדיו ביטויה של התעוררות שלמה.

פנים רבות לטנטרה

ניתן למנות כמה מאפיינים מובהקים לטנטרה:

1. ראיית המציאות כאלוהית, ונקבית
2. דגש על שימוש במנטרות
3. רוב החומר עוסק בפולחן, לא בפילוסופיה
4. אנטינומיזם – חריגה מכוונת מהחוק
5. אזוטריקה – הטנטרה היא סודית

נעבור על כמה מהמאפיינים:

ראיית המציאות כאלוהית, ונקבית: עבור הטנטריקה (שהוא מי שעובד בשיטת הטנטרה) המציאות עצמה טעונה, ואף עשוייה, אנרגיה – שאקטי. האנרגיה של המציאות היא נקבית: היא אנרגיה יצירתית, פורייה, שופעת, מתעתעת. עלינו לרתום את האנרגיה הזאת לטובת התפתחותנו הרוחנית. לכן אין שום טעם לסגת מהמציאות (להתנזר, להסתגף, להתכנס לתוך טראנס מדיטטיבי), אלא להפך: להזדווג איתה כדי ללדת הארה רוחנית.

בקשר לזה חשוב לציין את הקונדליני ("המסובבת", "הכרוכה סביב"), אותה אנרגיה נקבית שמדומה לנחש שנמצאת בבסיס עמוד השדרה, ושעלינו להעלות אל אזור העין השלישית או כיפת הראש – עלינו להניע אותה במעלה הצ'קרות (מרכזי האנרגיה שבגוף) עד לצ'קרה העליונה. אז יבוא שחרור.

שימוש במנטרות: השימוש במנטרות בולט ביותר בטנטרה. הנחת המוצא היא שהעולם עשוי שפה. ההוויה היא שילוב של קולות אלוהיים שמהמהמים בצורה לא נשמעת, ושמכוננים את המציאות כפי שאנחנו מכירים אותה. העולם הוא שיר הלל לאל, ששר האל. על ידי המנטרה, שהיא קול בעל פונטיקה וסמנטיקה מיוחדת, אנחנו יכולים להתאים את עצמנו לתדר של הקיום ולשדר על אותו גל. הפולחן, אם כן, נועד להפוך את האדם לכלי מהדהד, למיתר, שינוע יחד עם המקצב האינהרנטי של הקיום.

רוב החומר עוסק בפולחן, לא בפילוסופיה: והפולחן הוא מורכב, ארוך ומדוייק. טקסים מאוד ארוכים ומסובכים. למשל, כדי להנכיח אלות למיניהן יש לערוך טקס ובו מעלים להן קורבנות של דם, זרע, דבש ויין.

אנטינומיזם: טוב, זה כמובן מה שמעניין אותנו ביותר, דיסידנטים חסרי תקנה שכמונו. ההנחה: הקיום הימיומי שלנו הוא חסימה של האנרגיה האלוהית. חייבים לתת לה לזרום. דרכנו. ניתן לעשות כן על ידי שבירה של החסימות שלנו כמובן. בדרך כלל מדברים על מעבר על חמשת איסורי ה-M: בשר (mamsa), דגים (matsya), תבואה שרופה (mudra), יין (madya) ומין (maithuna). כלומר אנחנו מנסים לעורר את האנרגיה האלוהית על ידי חריגה קיצונית מסדרי החברה. עבור ההינדים הצמחונים זה כולל אכילת בשר. אבל גם קיום יחסי מין אסורים בבית קברות, אכילת צואת כלבים ברחוב, ועוד. (ניסיון לטיפולוגיה מסויימת של האנטינומיזם נתתי כאן)

למה ככה? יש לזכור שבתרבות ההודית מוצגת תפיסה בה יש "דהרמה" כללית, שהיא החוק הקוסמי הפועל על הכל, וגם דהרמה פרטית, שהיא הגורל והיעוד האישי שלנו, שכולל את הקאסטה שלנו ותפקידנו הייחודי בחיים. מאחורי המשטור המאוד קפדני הזה של החיים עומדת ההנחה שעל כל אחד לחיות לא מתוך או על פי האישיות הפרטית, הארעית והקונטינגנטית שלו, אלא על פי הסדר הקדמון והנכון של הקוסמוס כולו. על ידי מילוי קפדני של התפקיד המיועד שלנו (ולא התפקיד שהרצונות האישיים שלנו מבקשים לעצמם, או שהתכונות השרירותיות שלנו מתאימות להם) אנחנו למעשה מסדרים את היקום. כך אנחנו ומביאים לידי ביטוי לא את עצמנו, אלא את החוק הקוסמי. הדהרמה, אם כן, היא ניסיון מודע להגיע להטמעה מלאה בסדר הקוסמי, גם ללא מודעות רוחנית שמביאת את ההכרה לכך (והשוו למצוות).

הטנטרה מקבלת את הדהרמה כמציאות, אבל לא מקבלת את ההגיון הדהרמי שטוען ששמירה על הדהרמה תביא לגאולה, כי היא לא מפרשת גאולה כתנועה מתואמת וטלאולוגית של בני אדם וטבע, אלא כזרימה מתואמת וממוזגת שלנו עם ובתוך האלוהות החיה האחת. לכן היא מבקשת להשתמש בדהרמה כדי לשבור דפוסים בתוכנו שלכאורה חוסמים אותנו מזרימה עם השפע האלוהי (שגם הוא חסר צורה ואנרכי). השימוש בדהרמה הוא על ידי החריגה ממנה (שהרי אם היא לא היתה אמיתית וחשובה לא היה טעם לחרוג ממנה), והחריגה אמורה למסמס אותנו אל תוך האלוהות.

טנטרה, מאז ולתמיד

אי אפשר בלי התייחסות קצרה לפופולריות העצומה של הטנטרה בתרבות הרוחנית של הניו-אייג'. כמובן שכיום הטנטרה בעיקר מקושרת ליחסי מין, ובניגוד לפעם הם אף פעם לא מבוצעים בבתי קברות. הטנטרה היום עסוקה פחות בחריגה מסדרי החברה (אף אחד גם לא אוכל קקי של כלב), ובמקרים רבים מסתפקת בנתינת לגיטימציה רוחנית להדוניזם.

בהקשר זה אני רוצה להמליץ על ספר שנקרא Tantra: Sex, Secrecy, Politics and Power in the Study of Religion של Hugh B. Urban. הספר עוקב אחרי התקבלותה של הטנטרה במערב, החל מהזעזוע הויקטוריאני של תחילת המאה ה-19, דרך תפיסתה האוריינטליסטית כאקזוטיקה מזרחית שאוצרת בתוכה סוד גדול וכוח גדול (האגודה התיאוסופית, אליאדה, יונג) בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים, בואכה השימוש בטנטרה כדי לתת ארשת רוחנית לפריקת עול של ילדי הפרחים בארה"ב בשנות השישים ורוחניות נקבית לפמיניסטיות של התקופה, ועד לשילובה של הטנטרה בניו-אייג' ההיפר-קפיטליסטי, כעוד מוצר שמהונדס לטעמו של הצרכן בן ימינו, מוצר שמקדם "אהבה", "בריאות" ו"איזון", בשונה מאוד מהדגש על החריגה מהבריא ומהמאוזן בטנטרה ההודית.

אושו היה כידוע אחד מהמתווכים בין הטנטרה לשוק הקפיטליסטי המערבי, ובין סוכני השינוי העיקריים שנתנו לטנטרה את דמותה הנוכחית ("הטנטרה אומרת קבל את עצמך כפי שאתה" – Osho, Tantra Spirituality & Sex). לא נאריך בזה – הדברים בסך הכל די ברורים. בכל אופן אין בכוונתי לומר שמה שאושו עשה אינו טנטרה, אלא רק להצביע על השינויים שעברה הטנטרה בהגירתה למערב של המאה העשרים. זו הטנטרה בגלגולה המערבי, וישפוט כל אחד אם היא מקדמת אותו ולאן.

רק כדי להצביע על השינויים שעברה הטנטרה אם כן, ולסיום, פשוט אפנה אתכם לפרסום שקיבלתי במייל ממש בשבוע שעבר. הדגשתי את הנקודות המעניינות לדעתי: הטנטרה כמסייעת לאהבה רומנטית, הטנטרה כטכניקה לשיפור חיי המין, הטנטרה כתומכת ב"הנאה ומשיכה, תשוקה ורומנטיקה" – כולן מטרות צודקות וראויות, אבל כולן, כמובן, מטרות שהטנטריקה ההודי לא ממש כיוון אליהן, וספק אם אפילו הכיר. עדיין אפשר להירשם…

סופשבוע ארוך-(חמישי-שבת), 27-29 בינואר 2011, 'לפתוח את הלב' ליחידים וליחידות.

החיפוש אחר האהבה והצורך להיות נאהב, מעסיק אותנו מאז ומתמיד. רבים חשים במהות הקשר העדין בין מין שמימי לאהבה, ומחפשים נתיבים למימושו. אך כולנו, בלי יוצא מהכלל, היינו רוצים להגביר את האהבה בחיינו. […]

לעיתים נדמה ששיגרת החיים, שוחקת את יכולתנו הטבעית לעשות ולהיות אהבה בצורתה האקסטטית הטהורה. רבים מתפשרים ונכנעים למצב מחוסר ידע וחשש מקשיים וכישלון. הטכניקות הטנטריות העתיקות נותנות לנו כלים חדשים בעזרתם נהפוך את החיפוש אחר אהבה, הרמוניה ומיפגש אמיתי, לחוויה משותפת מלאת חיים, תשוקה ושמחה.

בסדנא בת שלושה ימים, נטעם, נתבונן וניגע בחושניות, בלב ובמה שביניהם תוך שימוש במדיטציות ובטכניקות טנטריות ככלים להעצמת המודעות העצמית ולפריצת הגבולות של עצמנו. בין השאר, נלמד ונחווה את סודה של הדרך הטנטרית להתמיר אנרגיה מינית ונתנסה בטכניקות שונות מבית אושו להסרת מחסומים וניפוץ תבניות המושרשות בנו מילדות. נתנסה גם בטנטרה-יוגה, טיפולים של מסאג' איורוודי וטיבטי, ניקוי וריפוי ההילה, פתיחת צ'אקרות, העלאת אנרגיית הקונדליני ועוד.

דרך חקירה אישית, תרגול מדיטציה והתבוננות מודעת, נגלה רבדים חדשים למיניות, נלמד כיצד להרחיב את התודעה ואיך חושניות פותחת אותנו לחוויה מדיטטיביית המאפשרת לנו לחזור אל המקור – מפגש בין האל והאלה שבתוכנו. במסע משותף אל מסתרי הטנטרה, נגלה את המשמעות האמיתית של הקשר האינטימי, נקדש את גופנו ונלמד כיצד להשתמש בשוני הבסיסי בין גבר ואישה כמקור להנאה ומשיכה, תשוקה ורומנטיקה בדרך אל האיחוד האלוהי. סדנא ייחודית , מקורית, עמוקה ועסיסית.

שבעים פנים לרוחניות היהודית המתחדשת, ונדמה כי אין חלל פנוי שהיא לא ממהרת למלא. התופעה שכבר מוכרת כ"תופעה" מעסיקה, ובצדק, לא רק רבנים ואקדמאים, ואלה גם אלה מתקשים לאבחן את טיבה או לשפוט את ערכה. מעל דפי מוסף 'עמדה' שצורף לגליון 'יומן' של עיתון זה בט' תשרי השנה, ביקשו מומחים שונים לבדוק האם תופעת החזרה בתשובה בימינו היא "תנועה או אופנה". ואכן, כפי שהובהר בצורה נאה במאמרי המוסף, החזרה בתשובה היום שונה מאוד מאותו גל שעלה וגאה בארץ בשנות השבעים. בשונה מאז, כיום מדובר, כפי שכתב שם שאול מייזליש, בחוזרים בתשובה "חלקיים", שמתעניינים בעיקר בקבלה ובמיסטיקה, ובאופן כללי ועקרוני יותר, כפי שקבע איתי אליצור, מדובר בדור ש"לא מחפש אמיתות, [אלא] מחפש ריגושים".

זה בהחלט מאפיין חשוב של החוזרים בתשובה בזמן הזה, ובדיוק משום כך ניתן לכלול רבים מהם לא רק בתוך אותה התעוררות רוחנית יהודית, אלא באופו כללי יותר בתוך הזרם הגדול של מה שניתן לכנות "רוחניות הניו-אייג'", אותה תופעה מבוזרת ואקלקטית שנפוצה מאוד גם בארה"ב ובאירופה, אשר במסגרתה מחפשים רוחניים שונים מבקשים דרך רוחנית שהיא בעיקרה אישית מאוד, וחוויתית מאוד. הניו-אייג' מציג דת במצב צבירה נוזלי, דת חמקמקה, משתנה תמיד, נוצצת וקורצת, ובלבד שתהיה חמה ומתוקה. מסורת, מבנה ומחוייבות הם על פי רוב ממנה והלאה.

מאז שנות השישים של המאה העשרים הולך ותופס תאוצה בעולם המערבי החיפוש הרוחני מהז'אנר הזה, וניתן למנות גורמים רבים שתורמים לקיומו, החל מהאכזבה מהאתוס המדעי-מטריאליסטי ועד להתפתחותה של תרבות הפנאי. אולם כבר בתחילתה של אותה מאה קיבלה התפיסה החוויתית של הדת גושפנקא רשמית עם פרסום ספרו של וויליאם ג'יימס, 'החוויה הדתית לסוגיה'. התעצמותו של הדגש על החוויה הדתית, גם בארץ כאמור, קיבלה ביטוי לאחרונה בגליון כ"ה של כתב העת אקדמות, שבחן את הנושא מזויותיו היהודיות יותר. בי"ז בחשון התקיים בבית מורשה ערב לרגל צאת הגליון.

הערב קיבץ כותבים ומשוררים שדיברו כולם על היבטים שונים של החוויה הדתית. הרב יהודה ברנדס נתן את המסגרת לדיון תוך שימוש במטאפורת "הלהבה והברוש" המפורסמת של זלדה, ואחריו דיבר משה וינשטוק על החוויית הקצה של הנסיעה לאומן. יואל יפה דיבר על השוני באופי ההתכוונות הדתית בין חסידות ברסלב הנלהבת לחסידות רוז'ין המאופקת, ושלמה טיקוצ'ינסקי הביא את הזוית החרדית, בה החוייה הדתית היא חוויית הדבקות בחוק והעמידה אל מול האל הבלתי מושג.

את הערב נעל פרופ' שלום רוזנברג, שאמר דברים נכוחים ומפוכחים על הרוחניות היהודית המתחדשת, להם ברצוני להקדיש רשימה זו. רוזנברג התייחס לתופעת העלייה לרגל לאומן כדי להצביע על מאפיין שלילי לדעתו של הצמא הנוכחי לרוח, והוא הרגרסיה שהוא פעמים רבות מביא לנפקדיו. בלשונו, "החזרת עטרה ליושנה היא בעייתית כאשר היא מחזירה גם את ה'יושנה'". כוונתו (אם הבנתיו נכון) הייתה שלא הבאת העבר אל ההווה כדי לפארו יש כאן, אלא החזרת ההווה אל העבר בניסיון נואש להתרפק על תמימות אמונית שאבדה. בעלייה השנתית לרגל לאומן מוצא רוזנברג נסיגה מדעת אל דפוסי פולחן של לפני מאתיים שנה ומעלה.

אני חושב שפרופ' רוזנברג צודק, ומצביע על נקודה חשובה שמאפיינת באופן ספציפי את הרוחניות היהודית המתחדשת, ובאופן אף יותר ספציפי את זו שיוצאת מתוך העולם היהודי האורתודוקסי. כוונתי היא לנטייה של זו לפנות במכוון ובמודע כנגד ההגיון הבריא והשכל הישר. במילים אחרות, אני חושב שניתן למצוא כיום בין הזרמים היותר רוחניים של היהדות האורתודוקסית נטייה לא רק להיפרד מהחשיבה המסודרת ומההגיון הפשוט בדרכה אל האלוהות, אלא אף לעשות מפרידה זו עקרון מקודש, לשאת אותה על כפיים כמעין הישג הרקוליאני של דבקות. היהודי הרוחני כמתגבר כארי – על שכלו.

לא חסרות דוגמאות לכך. כולנו מכירים פלגים שונים בחסידות ברסלב שדורשים אמונה בפתק קסום, או בכוחה של צעקה שצועקים יחד במדבר. אל אלה מצטרפת חסידות חב"ד שהשילהוב המשיחי התמוה שאופף אותה, תוך דגש על האמונה "אף על פי" המציאות, אינו עולה בקנה אחד עם חכמה, בינה ודעת. בקרב הציונות הדתית נמצא רבנים הקוראים לאמץ מוסר בלתי-אנושי שמאשר, בשם ה' ו'תורת המלך', הריגת תינוקות או נקמה עיוורת בחפים מפשע ('תג מחיר').

ושוב: יש לשים לב שהמקדמים את הדרכים הללו מדגישים חזור והדגש שהיתרון שבדרכם הוא דווקא ובעיקר בכך שהיא מנוגדת לשכל הישר, שהיא "למעלה מטעם ודעת", שעבורה יש "להשליך את השכל" או לצאת כנגד המוסר הטבעי, ההגיוני, המקובל. מקדשי האי-רציונלי טוענים כי העיקר הוא החיבור הישיר, המיידי והבלתי אמצעי ל"טבע" (גינזבורג) ל"תמימות" (ברסלב) או ל"אמונה" (חב"ד). העיקר להיפרד מהמחשבה ומההגיון, ולקפוץ.

אווילים, משוגעים ועופות

אל מול תופעות כאלה יש טעם בניסיון להבין מהי הסיבה המשותפת שדוחפת את קבוצות הרוחניות האלה לכיוונים כל כך מנוגדים להגיון. תחילה חשוב לשים לב שעצם הרעיון שהמבחן הגדול ביותר של האדם הדתי הוא האמונה, הוא רעיון חדש, תוצר של סוף תהליך החילון והרציונליזציה שהתחילה תנועת הנאורות לפני ארבע מאות שנה. ברוך שפינוזה, שנהוג להצמיד אליו את הכינוי "החילוני הראשון", היה בין הקולות המרכזיים שהציבו זה כנגד זה אמונה והגיון. על פי שפינוזה חולשת האדם גורמת לכך שאנשים:

מאמינים כי הזיות הדמיון, חלומות ולהג תינוקות הם תשובת אלוהים, ולא עוד אלא אלוהים מואס בחכמים ולא חתם את החלטותיו ברוח כי אם בקרבי בהמות, או שאווילים, משוגעים ועופות מגידים אותן מראש בהשראה ובהתעוררות אלוהית (מאמר תיאולוגי מדיני)

כלומר אנשים מאמינים דווקא בדברי הבאי והבל, ורואים אותם כדבר ה'. אל מול אלה הציב שפינוזה את מה שהוא מכנה "האור הטבעי", כלומר אותו מקור פנימי של בהירות אנליטית שהאדם ניחן בו בצורה אימננטית. "האור הטבעי" של שפינוזה מסמן את תחילתה של ההנגדה בין האמונה להגיון בעת החדשה.

אולם יש לשים לב ששפינוזה לא היה אתאיסט, ואף נהג למחות בתוקף על האשמתו באתאיזם. עבורו קיום האלוהים היה הגיוני, והתגלה דווקא כתוצאה משימוש נכון בשכל. אכן, גם בתחילת המאה הי"ח היה עדיין הגיוני ומובן מאליו שיש אלוהים, וגם דאיסטים נוצרים גדולים כג'ון טולנד ומתיו טינדל, שכפרו בכל "מיתוס" דתי, וביקשו להשתית את הדת אך ורק על השכל הישר, לא פיקפקו לרגע בקיומו של האל או של הנשמה הנצחית.

אבל עם השתלטותה הגוברת והולכת של ראיית העולם המדעית, עם תפוצת תיאוריית האבולוציה והמהפכה התעשייתית, עם ההבנה שהמדע מצליח להסביר כיצד העולם והחיים פועלים ומתפתחים, תוך הצגת תמונת עולם מטריאליסטית לחלוטין, הפך אלוהים, כדברי האסטרונום לפלאס לקיסרו נפוליאון, להיפותזה שאין בה צורך.

או אז, כאשר קיום האל הפך למיותר מבחינה הסברית, או אף, לדעת רבים, לבלתי-הגיוני, אז ורק אז הפך פופולרי הרעיון שהאמונה באל, דווקא ובדיוק מפני שאינה הגיונית בשום אופן, היא היא המבחן שזה האחרון מבקש מחסידיו. "אתם תאמינו בי למרות שזה בכלל לא הגיוני," לכאורה מבטיח האל, "ואני ארשום את זה לפני ואזכה אתכם בכניסה נצחית לגן עדן". כך במאה הי"ט מפתח קירקגור, לשם דוגמא, את חשיבתו על העקדה בצורה שהדגישה את אמונתו של אברהם באל. למרות שאלוהים עצמו נגלה אליו, קירקגור מעלה על נס את אמונתו של אברהם בהבטחה האלוהית, ומכנה אותו "אביר האמונה". במקביל אליו קורא ר' נחמן מברסלב להשליך את השכל ולקפוץ מעל החלל הפנויי באוחזנו את האמונה בלבד.

מתוך התפיסה הזאת נולדת הקריאה להעדיף את האמונה על השכל, את האולי על הודאי, ואף לראות באמונה עצמה הישג דתי ראשון במעלה. אולם יש לשוב ולשאול: גם אם אכן כך, מדוע קריאה זו מתפתחת בימינו לכדי אמונה לא באל, אלא בכל אותם היבטים אנטי-רציונליים שלכאורה נובעים ממנו? ולמה דווקא ביהדות זמננו? אכן, למרות שדתות ותנועות רוחניות רבות בזמננו משלבות תפיסות פנטסטיות בהחלט במערך אמונותיהן, אין עוד זרם דתי משמעותי שהופך את האמונה עצמה באלה ליסוד וללוז הפולחן הדתי. בנצרות עסוקים בעיקר בפולמוסים מוסריים (הפלות, הומוסקסואליות) מחד, ובבקשת החוויה הדתית הישירה מאידך. באיסלאם, ברובו, האמונה היא עדיין מובן מאליו. מה, אם כן, מניע את היהדות האורתודוקסית בימינו להציב דווקא את האמונה האי-רציונלית כביטוי האותנטי ביותר של הדתיות?

ארבע סיבות לאי הרציונאליות

ברצוני להציע ארבע סיבות עיקריות לדבר. ראשית, נדמה לי שאנחנו מוצאים כאן התמודדות נוספת עם הסוגייה שהעסיקה את חכמי היהדות לאורך כל ההיסטוריה היהודית, והיא סוגיית טעמי מצוות. בעוד שבמקרא הצידוק לקיום מצוות הוא כללי ונשען על המיתוס (בריאת העולם, יציאת מצריים), הרי שהחל מהמאה ה-12 מנסים הוגים יהודיים להסביר את טעמי המצוות בצורה פרטנית יותר. חלקם הביאו נימוקים קבליים לכך, וחלקם, בעיקר החל מלפני מאתיים שנה, נימוקים אתים-מוסריים.

אולם נימוקים כאלה אינם קבילים כיום, אם מפני שהמערך הקבלי הקלאסי נתפס כמגושם על ידי מחפשי הרוחניות של ימינו, ואם מפני שברור כיום שיש מצוות שמנוגדות למוסר המובן מאליו של תקופתנו (ענייני שובניזם ואתנוצנטריות כמובן). כעת, אם כן, נואשים מהניסיון להסביר כל מצווה בדרך הקבלה או האתיקה, מוותרים על המאמץ, ובמקום לנסות לתקן חור ועוד חור בסכר, גולשים על שתף המים השובר ופורץ אותו. כך מקדשים דווקא את חוסר ההסבר, ועושים מהאמונה עצמה עיקרון אמוני.

שנית, ובהמשך לכך, מפני שבנצרות ובאיסלם (ובמני זרמים ניו-אייג'יים) אין טראומה של חורבן בית וגלות, אין ממלכה ומקדש שהיו ולכאורה אמורים לחזור, אין עולם אידיאלי שאבד. משום כך קהילות נוצריות ומוסלמיות גם לא מצפות לשובם הפיזי, הממשי של אלה. הן לא חייבות להתמודד עם חוסר התאמתו המוחלט של העולם האידיאלי שלהם למציאות חיינו. אם תקוותנו היא אכן להקריב קרבנות במקדש ולהמליך מלך, הרי שקיים אצלנו דיסוננס אינהרנטי בין אמונותנו להגיון הישר ולשכל הבריא. מכאן שוב אנחנו מקבלים דחיפה לכיוון האי-רציונלי.

שלישית, אסור לשכוח את היותם של היהודים, כמעט לאורך כל ההיסטוריה שלהם, מיעוט מדוכא ונרדף, ומכורך כך בעל התנגדות מלכתחילה לקבל על עצמו את ערכי הרוב. ביטויים שליליים כמו "להתייפיף באהלי יפת" ממחישים לנו את ההסתייגות המובנית להשתלב, לא רק מבחינה חברתית אלא גם, ובעיקר, מבחינה ערכית, בתרבות המערב.

מכאן ניתן להבין שכאשר המערב מזוהה (במידה רבה של צדק) עם ערכים כקדמה, מעשיות ורציונליות, הרי שהמשיכה, ליהודי שרוצה להדר במצוות הבידול ממנו, תהיה לכיוון ההפוך בדיוק, לחיים שהם נסיגה אל העבר, אל הבלתי-מעשי ואל האי-רציונלי. בשינוי אירוני מהעבר, אדם כזה מקיים מצוות לא בגלל המיתוס, אלא למרות הרציונליות, כהתרסה ומרד בתרבות הכללית.

רביעית, יש לשים לב, כאמור, שהנטיות האנטי-רציונליות הללו שגורות בעיקר בקרב הזרמים היותר מיסטיים של האורתודוקסיה היהודית. אין זה מקרה, וזאת משום שיש גם מרכיב רוחני בכמיהה אחר הלא-הגיוני. כוונתי אינה בחיפוש הפשוט אחרי ניסים וטכניקות מאגיות, אלא לרצון להחלץ מהשיעבוד, שאכן קיים, לצורת החשיבה הרציונלית. אם להשתמש בשפתה של אסכולת פרנקפורט, הרי שהפריצה של האי-רציונלי יכולה לאפשר לנו, לכאורה או למעשה, שחרור מה"רציונליות האינסטרומנטלית", כלומר מהמכאניקה המאוד מדוייקת, ולכן במידה מסויימת חסרת חיים, של החשיבה האנליטית.

דווקא מפני שכיום לכל דבר יש סיבה ועולמנו מאורגן, מסודר ומוסבר כולו, יש ערך בשחרור מהמובן, פריצה מהברור ומהמעשי. דווקא בעולם שעבר דמיסטיפיקציה יש צורך במיסתורין שמאפשרת הפעולה הבלתי מוסברת. בדרך זו האמונה בבלתי-הגיוני פירושה שהצלחנו להתעלות מעל הקטגוריות האנושיות הנחותות של ההיגיון הישר – נחותות פשוט מפני שהן מובנות.

כאן, אם כן, המיתוס המת קם לתחייה ככלי נשק כנגד האינסטרומנטליזציה של החיים. האמונה התמימה או המעשה המטורף מאפשרים לנו להשתחרר מהשעבוד לאוטומטיות הרפטטיבית של המוסר ההגיוני והיקום המטריאליסטי הקרים והזרים תמיד. למיסטיקה, זה לא סוד, תמיד היו יחסים מתוחים עם המחשבה וההגיון, והנה היום המתח הזה מועצם עוד יותר. התוצאה היא הקצנה – והתגאות – בחוסר רציונליות.

בסיבות הללו, הגם שהן מוצגות כאן כניתוחים לגופו של אדם, יש לדעתי אמת לגופו של עניין. אכן, יש צורך וערך בהצגת אלטרנטיבה לתרבות המערבית ההגמונית. יש ערך גדול גם בשמירת הזכרון של העבר ויציאה ממנו לשזירת האופק האוטופי שלנו. אף במיתוס עצמו ובחשיבה המיתית יש לדעתי אמת עמוקה משלהם, ובודאי שאסור לנו להשתעבד למכאניקה של החשיבה האינסטרומנטלית.

כמו במקרים רבים אחרים, גם כאן מדובר במידה ובצורת השימוש הראויים לכל דבר, ונראה שהזרמים שהוזכרו לעיל הרחיקו הרבה מעבר למידה הטובה. כפי שפרופ' רוזנברג ציין, יש כאן רגרסיה לא בריאה אל העבר. ועוד: יש להבין שהרעיונות האנטי-רציונליים בהם דובר כאן לעולם לא יצליחו להתקבל על דעתם של יותר ממיעוט זניח, וזאת מהסיבה הפשוטה שהם אינם מתקבלים על הדעת. ה'קומון סנס' מקבל את שמו משום שהוא משותף, נפוץ, שכיח. מי שבוחר לדפוק את ראשו כנגד ההגיון השגור על הרוב לעולם ימצא את עצמו צועק מהצד על השיירה שממשיכה להתקדם, וזאת כאשר הוא עצמו תקוע בדרך ללא מוצא.

כך שעם כל החן שניתן אולי למצוא באמונה תמימה, ברור שקבוצות אלה למעשה נותנות גט כריתות לעולם. הן מתנתקות כאמור לא רק מהקומון סנס, אלא גם מההמונים שהופכים את הסנס הזה לקומון. כך הן מתעקשות לבחור בקיום דווקאי, מסתגר, ועל פי רוב כיתתי. יש בכך אולי הירואיות מסויימת, אבל גם סכנה רבה. לא רק להם, אלא לחברה כולה, לפחות ככל שאנשים אלה מנסים להגשים בפועל את חלומותיהם חסרי ההגיון.

—

פורסם במוסף "שבת" של מקור ראשון ביום שישי, י"ט כסלו. אני מודה לנתנאל יחיאלי ששיחה איתו היוותה השראה חשובה לכתיבה. אני גם קצת מצטער על האיפיון שלי את הניו-אייג' בתחילת דברי, שהוא קלישאתי ולא מספיק מדוייק.

נדמה שברור לכולם שההתפתחויות האחרונות בפרשת הרב אלון לא מוסיפות כבוד לאף אחד. לא לרב אלון, שהעדויות נגדו הן קשות ביותר, ולא לפורום תקנה, שהביא לפרסום עדויות קשות שכאלה. אישית אני חושב שהיה טוב אילו הפורום היה נמנע מלפרסם אותן, ולו משום כבודו, ויפה כתב על כך הרב בני לאו.

פרסום העדויות החדשות מעניין לא במה שהוא מגלה על הרב אלון, אלא במה שהוא מגלה על המצב הנוכחי של חלקים שונים בציבור הציוני-דתי בארץ. כאשר כתבתי מאמר על הקשר בין כריזמה להלכה בהתייחס לפרשת אלון לגליון יוני של דעות, שיערתי שם שפרשת אלון בסך הכל גמורה:

הכריזמה שהוא זכה לה לא היוותה כל איום על הממסד עד הרגע הנורא בו נחשף שהוא בגד בעקרונות מרכזיים של אותו ממסד; או אז גם ידע הממסד להרחיק אותו מכל עמדת סמכות. אם נחזור לפתיחת דברינו, נראה שזהו אחד ההבדלים החשובים בין מנהיגות כריזמטית שנוצרת בתוך דתות ממוסדות, לבין כזו שיוצרת את הדת של עצמה, כמו בניו-אייג'. בניגוד למקרה הרב אלון, על האחרונה אין כל פיקוח, ומובן שפעמים רבות התוצאות הנובעות מכך הן קשות.

אני מכה על חטא – תמים הייתי עם הרב אלון. טעיתי לחשוב שאלון לא יעז להרים את ראשו ושהסיפור הסתיים. אבל החלוקה שערכתי שם בין דתות ממוסדות לניו-אייג' היתה טעות, לפחות בכל הנוגע לאופי המנהיגים הרוחניים שבתוך מוסדות אלה, שכן אלון מתנהג הרבה יותר כמו גורו ניו-אייג'י מאשר כמו רב אורתודוקסי.

אני לא מדבר רק על ההתבטאויות האניגמטיות/פסוודו-רוחניות שהוא שיחרר לאחרונה לגבי כוחה של שתיקה, ולא רק על כך שהן לא יותר מהתחמקות מביכה של אדם שאין לו מספיק אחריות ואומץ להתייחס להאשמות חמורות שמוצבות כנגדו. אני גם לא מדבר על התרגיל הגורואיסטי הקלאסי שאלון ביצע כאשר הוא קבע ש"יש שתיקה שאתה שותק כי אתה לא מבין, אבל יש שתיקה שאתה שותק כי אתה למעלה מכל ההבנות", שמעלה את החשד שעוד מעט נגיע ללמוד על כך שיש מין שהוא למעלה מכל מין. אני אפילו לא מדבר על זה שכאשר אלון משווה עצמו לדוד המלך שגוער בדואג האדומי ובאחיתופל על הלבנת הפנים בה הם אשמים כלפיו הוא למעשה מודה שהוא חטא, שכן גם דוד מודה שחטא במדרש שהוא מצטט.

אני מדבר על זה שכל זה מצליח לו. אני מדבר על זה שהרב מוטי אלון רק צובר כוח מאז השפל הראשוני שנכנס לתוכו אחרי שהתפוצצה הפרשה. אני מדבר על זה שכמות החסידים השוטים שהרב אלון מצליח לאסוף סביבו רק הולכת וגדלה. אני מדבר על זה שבתוככי האורתודוקסיה היהודית הכריזמה גוברת על המוסר ועל ההלכה.

אכן, הדבר המעניין ביותר בפרשת אלון היא שייתכן שמה שאנחנו רואים לנגד עינינו בימים אלה הוא את הניצחון השני בהיסטוריה היהודית של הכריזמה על החוק. בין אם הוא אשם ובין אם לא, הרב אלון מתנהג לא רק כפרימדונה חסרת אחריות, אלא כרב-מג כריזמטי שכנראה מבין יותר בריקוד התקשורתי מאשר כל חברי תקנה מבינים בהלכה. והבעיה שלהם ושלנו היא שבמצב החברתי כיום הריקוד התקשורתי נחשב יותר מההלכה.

ניקח קצת אחורה ונסביר. בספרו הקלאסי משנות השבעים, The Fall of Public Man, סוקר הסוציולוג האמריקאי רי'צרד סנט את הדרכים בהם השאיפה לאינטימיות רגשית שינתה את פני התרבות המערבית החל מהמאה ה-18 ועד ימינו. בספר מקדיש סנט פרק לעלייתו של האינדבידואל הכריזמטי, מבחין בין סוגיו השונים (האמן, השחקן, הגאון, הפוליטיקאי, הסלב) ומברר איך הכריזמה עצמה שינתה את פניה במאה האחרונה. על פי סנט, כריזמה, שהיתה בתחילתה מתת אל בעלת גוון מאגי (וזה אכן משמעותו של המושג אצל מקס ובר, וראו לינק למאמרי לעיל) שינתה לחלוטין את פניה:

כפי שהכריזמה איבדה את משמעותה הדתית, כך היא הפסיקה להיו כוח מתורבת. בחברה חילונית, כאשר 'כריזמה' מודבקת למנהיג בעל עוצמה, מקור כוחו מסתורי יותר מאשר בחברה הדתית. מה מעניק לאישיות בעלת עוצמה את עוצמתה? 'תרבות האישיות' של המאה האחרונה ענתה על שאלה זו על ידי התמקדות בהרגשתו של אותו אדם, במקום במעשיו. מניעים יכולים להיות טובים או רעים כמובן, אבל במאה האחרונה אנשים הפסיקו לשפוט אותם כך. גילויים של דחפיו הפנימיים של אדם – ותו לא – הפך להיות מרגש; אם אדם יכול לחשוף עצמו בפומבי ועם זאת לשלוט על תהליך החשיפה, הוא מרגש. אם עשה זאת הרגשת שהוא בעל עוצמה, אם כי לא היית יכול להסביר מדוע. זוהי כריזמה חילונית: סטרפטיז נפשי. עובדת החשיפה היא שמרגשת; [אולם] שום דבר ברור אוו מוחשי לא נחשף. (תחילת פרק 12)

אני חושב שהפסקה הזאת תורמת בצורה נאה להבנת המשחק שמשחק אלון, והמשחק הנגדי (הכושל) של פורום תקנה. אלון הוא אמן המילים, אמן הדרשות. הוא נאם ודרש ושנה והסביר מעל כל במה אפשרית במגזר הציוני-דתי בעשרים השנים האחרונות, ומעל עוד כמה במות במגזרים אחרים. הוא לימד הלכה ופרשות שבוע, הטיף מוסר (גם כנגד הומוסקסואלים) וחילק עצות רוחנית. אבל עכשיו, בנוגע למעשיו, הוא שותק. הוא חילק חיבוקים ונישוקים והפיץ חום ואהבה, אבל עכשיו, מבחינה רגשית, הוא משחק את הנפגע. פאסיב אגרסיב. קל להבין מכאן שאלון בונה עצמו כקדוש מעונה.

על פי המודל של סנט, אלון הוא אמן במשחק החשיפה: הוא חושף רק מה שהוא רוצה, רק מתי שהוא רוצה, רק כמה שהוא רוצה. הוא נזהר לא לחשוף יותר מדי (עובדות), ועם זאת חושף המון (רגשות). כך הוא עוטף את עצמו במסך עשן של כריזמה, ומשאיר את חברי פורום תקנה להיות אנשי המילים, אנשי העובדות. מנקודת המבט הזאת פרסום העדויות על ידי תקנה הוא ניסיון לחשוף את אלון יותר מכפי שהוא רוצה, להוציא את החשיפה מידיו, ובכך להוציא את האויר מהכריזמה שלו. אולם כמו חרב פיפיות כך הם רק עוזרים לתהליך הפיכתו לקדוש מעונה. וחשוב יותר: בצורה כזאת הם משחקים על המגרש הכריזמטי, ועליו אין להם סיכוי לנצח.

פורום תקנה אמנם מנצח במגרשים אחרים. במגרש העובדתי (כנראה), במגרש הרציונלי, במגרש המוסרי, במגרש ההלכתי. אולי, נחיה ונראה, במגרש החוקי והמשפטי. אולם כל אלה מחווירים, ממש מלבינים פנים, מול המגרש הכריזמטי. אלון שובה את לבותיהם של חסידיו, ועושה זאת תוך הרפייתם מרצון משכלם ומנאמנותם להלכה. מערכות ההגנה המבוצרות לתפארת של פורום תקנה הם כמו קו מז'ינו מול המפציץ החמקן שהוא אלון. כי אלון חימש את עצמו בנשק המשוכלל ביותר שקיים בימינו: ברגש.

מה שהכי מעניין בפרש אלון, אם כן, הוא עליתו לבכורה של המגרש הכריזמטי בשיח הפנים-אורתודוקסי. העדפת המימד הכריזמטי של הפרשה על פני מימדים אחרים (אתיים, הלכתיים וכו') היא המהפכה האמיתית שמבצע מוטי אלון בחברה האורתודוקסית-סרוגה בישראל. מאז ימי שבתי צבי לא היה אדם שבכוח הבטחתו הכריזמטית (ושימו לב שהכריזמה של ש"צ היתה מהסוג הישן כמובן) גרר את חסידיו להתעלם מההלכה (ואני מדבר לא רק על מעשיו לכאורה של אלון, אלא גם על סמכותם ההלכתית של רבני הפורום).

פרשת הרב אלון מסמנת, אם כן, מהפך תפיסתי בקרב חלק מציבור של חובשי הכיפה הסרוגה, מהפך שניתן לקרוא לו בשמות רבים (הפנמה, אקספרסיביזם, גורואיזציה, ניו-אייג'יזציה, שבתאות) אולם הוא כולו מרוכז סביב המעבר משיפוט אידיאולוגי, הלכתי וקהילתי לשיפוט רגשי, א-רציונלי ואינדבידואלי.

ודאי כבר שמעתם: על פי סקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מסתבר ש-5.4 מהאוכלוסייה היהודית בארץ מגדירים עצמם כ"חוזרים בתשובה". הממצא הזה, שזכה לכותרות שונות במקומות שונים, לא באמת דרמטי לדעתי, גם מכיוון שהמספר הזה אינו גדול (בוודאי בהתחשב בנסיבות), גם מכיוון שקשה הרבה יותר לדעת כמה מהאוכלוסייה הדתית עוברת לצד החילוני, וגם מכיוון שהחזרה בתשובה היום שונה לחלוטין מזו שאנחנו מכירים מאותו גל מפורסם של חזרה בתשובה משנות השבעים.

כיצד שונה? שאול מייזליש כתב על כך לא מזמן (מוסף "עמדה" של "מקור ראשון", 17.9.10):

הזרם העכשווי הגדול ביותר של השבים שיך לבעלי תשובה "חלקיים". התופעה עצמה מתבטאת בהתעניינות עצומה בכל מקצועות היהדות, ברצון להתעמק בהם, ובמיוחד בתחומי הקבלה והמיסטיקה, אך מבלי להפוך ל"דתיים".

כלומר, הדגש בחזרה בתשובה העכשווית איננו קיום מצוות, אלא לימוד טקסטואלי ו/או קרבה לאלוהות דרך חוויות רוחניות. זה הבדל עקרוני, והוא נובע מכמה סיבות, שמביניהן אותי מעניינת במיוחד התקבלותו של ההגיון הניו-אייג'י בין היהודים המחפשים את דתם. בקצרה: החזרה בתשובה היום היא יותר פרטית, ויותר פנימית.

האם אפשר לחזור בתשובה בצורה שונה? בוודאי. בשנה שעברה, כשלימדתי קורס בנושא "רוחניות העידן החדש ביהדות בת זמננו", ניסיתי להסביר זאת לסטודנטים, כלומר להסביר עד כמה החוזרים בתשובה של ימינו שונים מאלו של שנות השבעים, ימי אורי זוהר והטראומה של מלחמת יום-הכיפורים. אני מקווה שהצלחתי, אבל ודאי היה לי קל יותר אם הייתי מביא דברים הישר מפי האתון. בכתבה נאה של נטע סלע (שהתפרסמה בסופ"ש הזה) על תנועת החזרה בתשובה הנוכחית והאתגרים שהיא מציבה בפני הציבור החרדי נוכל למצוא את אותם דברים מפורשים. מסתבר שלמי שמעורה בעניין לא קשה להבחין בהבדלים הנ"ל, והכתבה מביאה כמה ציטוטים חשובים לאותו עניין. הנה:

העיתונאי ישראל גליס היה בין הנפשות הפעילות ביותר בתנועות התשובה שצצו בהמוניהן החל משנות השבעים. "בתחילת הדרך הייתה כמות קטנה של חוזרים בתשובה. החזרה המאסיבית הייתה אחרי מלחמת יום הכיפורים, אז התחיל הבום הגדול." […] אבל כאמור בין גל התשובה שפקד אותנו בשנות השבעים לזה שאנו חווים היום קיים הבדל מהותי. "אם פעם יכולת לעבור ליד אור שמח ולשמוע מבפנים ויכוחים רמים וחוצבי להבות עד השעות הקטנות של הלילה בדבר השאלות הגדולות: האם יש אלוקים בכלל, ומה מהותו האמיתית של היהודי, כיום זה נעלם כמעט לגמרי", מאבחן גליס. "אנשים כבר לא שואלים בכלל את השאלות האלה. זה כבר מובן מאליו. היום בעיקר מחפשים להתחבר, לחוות חוויות רוחניות. אין שאלות תיאולוגיות קשות מדי".
[…]
[מרדכי (פופיק) ארנון, המשתייך לדור בעלי התשובה של שנות השבעים] גם מבקש לעמוד על ההבדלים בין אז להיום. "ההבדל בין התקופה שאנחנו חזרנו בתשובה ובין התקופה כיום הוא שאנחנו חיפשנו את האמת, מתוך ייסורי נפש גדולים וחיפוש אחר משמעות החיים. מי אני ומה אני מחפש בעולם. הם מחפשים בעיקר חוויות. מדובר בהבדל תהומי". […] בשאט נפש הוא מדבר על אלה שרוקדים ברחובות או יושבים באמצע המדבר ושרים שירים, ובכך מחפשים כיצד להתחבר לבורא עולם. "החוזרים בתשובה היום לא מחפשים את ההתקשרות לקדוש ברוך הוא אלא את החוויה. אם הם על הדרך מתקשרים לקדוש ברוך הוא, טוב, אבל גם אם לא. עובדה שבהודו מתקשרים לא רק לקדוש ברוך הוא, אלא גם לכל מיני שדים ורוחות". […] לדעתו של ארנון, הדרך היחידה להתקשר לבורא עולם היא אחת: "קיום מצוות בלבד. אין דרך אחרת, ואחת המצוות הגדולות זה תלמוד תורה. היא עומדת נגד כולן. כל הדרכים האחרות זה הווי יהודי".
[…]
[נדבר עם] רב מבקש להיוותר בעילום שם, ונקרא לו הרב אהרון לצורך הכתבה. כמו רבים אחרים, הרב אהרון מעיד על השינויים שפקדו את רוח החזרה בתשובה לאורך השנים. "תקופת הניו אייג' לא פסחה על העולם היהודי, ואני רואה גם את עצמי חלק מהתהליך הזה", הוא אומר. "בשנים קודמות אנשים באמת רצו הוכחות לקיומו של בורא עולם, והכניסה ליהדות הייתה יותר דרך השכל. כיום יש רצון לבנות איזשהו קשר ישיר ואישי יותר עם בורא עולם, ואחת הדרכים לכך היא התבוננות, התבודדות והסתכלות בפלאי הטבע".

כלומר אם הדגש לפני ארבעים שנה היה על חקירה שכלית ושכנוע מתוך טיעונים רציונליים (או פסאודו-רציונליים), כיום הדגש הוא על רגש, חוויה ומיסטיקה. לא בכדי חסידות ברסלב קולטת כל כך הרבה חוזרים, עם כל חגיגות הרגש (התלהבות, בכי) והנטייה האנטי-אינטלקטואלית שלה.

יוצאת מכאן מסקנה עגומה במקצת: כפי שמוזכר כאן, בעבר חזרה בתשובה נערכה לאחר בירור רציונלי, שלא לומר פולמוס אינטלקטואלי, ועל כן היתה תוצאה של מאבק בין אידיאולוגיות. השבר של מלחמת יום כיפור הביא רבים לחפש משמעות וזהות שונה (או נוספת) מזו הציונית או הישראלית. הצדדים הציבו את ערכיהם בשדה הקרב: מדינה מול אומה, דמוקרטיה מול דין תורה, סוציאליזם והומניזם מול נעשה ונשמע – מי שבחר באחרונים עשה זאת אחרי שיקול ערכי. כיום אין לזה זכר: מי שחוזר בתשובה עושה זאת בדרך כלל מתוך ניסיון למילוי של ריק ערכי בחוויה, שהיא פעמים רבות ריקה לא פחות. המצב הפוסטמודרני לא השאיר חטיבות אידיאולוגיות שילחמו זו בזו, ונותר רק לנהור אחרי מי שמבטיח הרפתקה גדולה יותר.

מצד שני, וזה חשוב מאוד לדעתי, יש כאן אפשרות לכניסה לתהליך נפשי אמיתי וטרנספורמטיבי, מה שאולי לא עמד בראש מעיניהם של החוזרים ההם (האם אורי זוהר באמת השתנה?). הדגש, מראש ומאופן מודע, על עבודה פנימית, על נגיעה בכאב ועבודה עם תשוקה, ועל הגעה לקשר אינטימי עם האלוהות, מזמין מסע אישי שהוא משמעותי הרבה יותר מהחלפת הגרדרובה וסוג הבילוי בערב שבת.

את מרדכי ארנון, שעבורו הדרך היחידה לקשור קשר עם בורא עולם היא "קיום מצוות בלבד", זה מבהיל. "הולכת ונוצרת פה דת חדשה", הוא טוען. אכן, אם הדגש על דיקדוקי מצוות הוא הקריטריון היחיד לדתיות יהודית בעיניך, זו המסקנה המתבקשת. אבל אם מכירים בכך שלא רק שתיתכן יהדות שמעמידה את המגע האינטימי עם האלוהות במרכז (למשל, תנועת החסידות) אלא שהשתכללותה של הנפש האנושית אף מחייבת יהדות מהסוג היותר חי, אפשר להבין שההתפתחויות האלה הן לא רק בלתי נמנעות במצב החברתי הנוכחי, אלא גם חלק מתנועת ההתחדשות של היהדות בהתמודדותה עם העידן הזה.

—

[ביום א' הקרוב יערך "כנס אדם עולם לחינוך אלטרנטיבי ושינוי חברתי", שיכנס בפעם הראשונה בישראל נציגים של החינוך האנתרופוסופי, של זרמי החינוך האלטרנטיבי ושל משרד חינוך, כולם סביב אותו שולחן. פרטים כאן.]

אז מהי אומן בראש השנה? היא הילולה של צדיק, והיא מקום מפגש של יהודים. אבל היא כמובן הרבה יותר מזה: ר' נחמן אינו צדיק ככל הצדיקים, והיהודים שבאים לאומן לא רק נפגשים, אלא מתערבבים.

ר' נחמן מיוחד לא מפני שהוא "צדיק האמת" או משהו כזה, אלא מכיוון שהוא מצד אחד מיסטיקן גאוני ועמוק, ומצד שני מורה רוחני שתורותיו יכולות לעבור בקלות רידוד ואריזה מחדש כך שיערבו לחיכו של ההמון. היהודים שמגיעים לברסלב אינם ברובם חסידים. רבים מהם הם חוזרים בתשובה, חלקם "מתחזקים" לשבוע בלבד, שמבקשים טיול + כפרה במחיר אחד. הם סומכים על הבטחתו של ר' נחמן להושיע את מבקריו ובדרך אוהבים להראות כמה חביבות עליהם המצוות על ידי כך שישאלו בקול "אחי, מה מברכים על ביסלי?" ואחר כך יצעקו את הברכה כדי שכל סביבתם תענה בקול גדול "א-מ-ן!"

באומן הם נפגשים עם חסידי ברסלב ותיקים, עם שלל כיפות סרוגות בכל הגדלים והסוגים, ועם חרדים מחסידויות אחרות (וגם כמה ליטאים) שגם הם נתפסו לרוח שנושבת מה"ציון". הפסטיש הצבעוני והבלתי-הרמוני שמתקבל ברחובות הסמוכים למקום משכבו של ר' נחמן משמש כבמה לקרנבל עליז ומעורר שכולל באופן אירוני פריקת עול כללית לצידן של המצוות החדשות שהם פתאום מקפידים כל כך לשמור.

אין ספק שההוויה העיקרית באומן, מעבר להסתופפות סביב קדושתו של הציון, ובודאי מעבר לתורתו של ר' נחמן, היא היציאה מחוץ לסדר אל המרחב הלימינלי. הבאים מהארץ ל"קיבוץ" (במלעל) עוברים מהמוכר אל הזר, מהמסודר אל חסר-הסדר, ממקום של חוק למקום שהוא בעצם חסר חוק. הערבוב בין העדות והזרמים, המקום המוזר, הלכלוך העצום שמצטבר מיום ליום, העובדה שאין נשים – הכל מאפשר לך לשכוח מאיפה באת, לשכוח מי אתה, להתלהב ולתת להתלהבות לכבוש אותך. הוסיפו לזה את תורתו האנטי-אחראית של ר' נחמן (ראו להלן), והרי לכם מרשם מובהק לאנרכיה מחד גיסא, ולרוחניות מתפרצת מאידך גיסא. מיסטיקה ושיגעון (ככותרת ספרו מאיר העיניים של צבי מרק על תורתו של ר' נחמן) מתערבבים כאן, והשאלה היא עד כמה אתה מיסטיקן, ועד כמה אתה סתם משוגע.

קצה וסוף

על נקודת הערבוב הזו עומדים שני מאמרים מוערים שיצאו לקראת ראש השנה הזה על העלייה לרגל לאומן. הראשון, " צדיק הנתון בלוע הסטרא אחרא: האדם הקדוש והמקום הטמא – על העלייה לרגל לקבר רבי נחמן מברסלב באומן בראש השנה", נכתב על ידי צבי מרק הנ"ל (שהוא המומחה האקדמי הבכיר לתורתו של ר' נחמן), יצא בכתב העת ראשית (2) של מכון הרטמן, ועוסק, לבד מסקירת ההיסטוריה של עצם הרעיון לעלות לקברו של ר' נחמן דווקא בראש השנה (האם ידעתם שר' חיים ויטאל קבע שאין ללכת לקברי צדיקים בחגים?), בעיקר במעמדה של אומן בעיני ר' נחמן והחסידים: האם היא קדושה או טמאה? האם ר' נחמן הפך אותה בבואו בה למעשה לחלק מארץ ישראל או שהיא היתה ונשארה מעוזו של הסטרא אחרא?

תוך כדי בירור עניין זה, נוגע מרק במעמדה של העלייה לרגל כטרנסגרסיה מהמוכר ומהחוקי:

מתברר [מהאמור לעיל – ת.פ.] שמקום קבורתו של ר' נחמן והמקום שאליו עולים לרגל עשרות אלפים יהודים מידי שנה איננו טבור העולם ומרכז הקדושה אלא מקום גבול, 'קצה וסוף' של קדושת ישראל. מגמה זו בשיח הברסלבי, המתארת את העלייה לרגל לאומן, כעלייה לרגל למקום שהוא 'קצה וסוף' הולמת עד מאוד את העולה ממחקריו של ויקטור טרנר. בניגוד למירצ'ה אליאדה שתיאר את העלייה לרגל כעלייה למרכז, טרנר מתאר את העליות לרגל כקרובות באופיין לטקסי מעבר, שבמהלכם האדם חווה מצבים לימינליים, גבוליים. העלייה לרגל היא פעמים רבות על פי טרנר יציאה מהמרכז אל עבר השוליים, היא עלייה לרגל למקום שהוא סיפי במהותו, שהוא 'קצה וסוף' של הקיום החברתי והדתי, אך דווקא המעבר דרכו בתהליך העלייה לרגל, מאשש ומאשר מחדש את זהותו ושייכותו הדתית והחברתית של העולה לרגל. (עמ' 134 ב- pdf)

כלומר כבר בחשיבה הברסלבית מוכר שאומן היא לגמרי out there, ואילו ויקטור טרנר מדבר כך באופן כללי על כל מקום של עלייה לרגל. לא קשה להבין שהתאפשרותן של חוויות קצה (הן במובן גבוליוּת והן במובן פסגה) קשורה לא מעט להזדמנות שיש לאדם לצאת מביתו (הן במובן "אזור הנוחות" שלו והן במובן המוכר והמקובל עליו). גם בגלל זה עלייה לרגל היא תמיד מרגשת, חדשה, ופעמים רבות טרנספורמטיבית.

המאמר השני על תופעת אומן, ""חידוש שלא יאמן": על הקיבוץ היהודי באומן בראש השנה", נכתב על ידי משה וינשטוק ופורסם באקדמות האחרון (כ"ה). וינשטוק מביא את דבריהם של החוזרים מאומן, ומציג דרכם את הלבטים שפקדו אותם ואת דרכי ההתמודדות איתם. באופן מעניין הוא לא מראיין חסידי ברסלב ותיקים, אלא בעיקר דתיים-לאומיים שהנסיעה לחו"ל לצרכי דת וההשתטחות על קברי צדיקים אינה טבעיים להם, בלשון המעטה. וינשטוק קובע כי

מן הראיונות עולה כי אחד הדברים המאפשרים את החוויה הרוחנית באומן קשור להיווצרות של מעין "אקס-טריטוריה", גיאוגרפית ותודעתית, מקום שהוא מחוץ ומעבר לכל החיים המוכרים, מחוץ לכל התפיסות ה"רגילות" הכובלות את האדם, מחוץ לכל המוסכמות החברתיות והדתיות. [… ולא רק זה, אלא ש]תחושת החופש השוררת באומן ההמון על גווניוו ומוזרויותיו, יוצרים אקס-טריטוריה גיאוגרפית ותודעתית המאפשרות חוויות מיסטיות הבאות לידי ביטוי ברגעי השיא. (עמ' 21, 36)

כאמור לעיל, היציאה מהמוכר היא יציאה מחוץ למוסכמות, ולא זו בלבד אלא שהיצאה מהמוכר לא רק חושפת אותנו לבלתי-מוכר, אלא גם פותחת פתח לבלתי-מוכר-בעיקרון, כלומר לאלוהות, למגע עם הנשגב. אומן כהודו של שומרי המצוות.

אומן מצליחה להנחל בלבבות

באופן אישי, כפי שאפשר היה לקרוא, היה לי טוב מאוד באומן, למרות שאני כנראה לא משורש נשמתו של ר' נחמן. השתטחתי וביקשתי בקשות וגם מדטתי ליד הציון. היה בהחלט נחמד, אבל אין לי חיבור פשוט איתו. נראה שרבנו הוא יותר הרב המנחם של מני יהודים הזקוקים לנחמה, גם בשל קשיי אמונה, וגם בשל יסורי מצפון על שום חטאים למיניהם, ולי אין כמעט אמונה (as such) בכלל, ויש יסורי מצפון בעיקר אם אני מרגיש שאני לא קורא או כותב מספיק. לא בגלל זה באים לאומן.

אבל בגלל זה נוצר מצב מוזר שבו יהודים שאינם מסוגלים לעמוד בחוקים ובמצוות שהם בטוחים שהאל ציווה עליהם (ובראש ובראשונה "שמירת הברית") ומרגישים שהם חוטאים נוראיים, רימה ותולעה, נוסעים בראש השנה לאומן כדי להתרפק על קברו של הצדיק, ובעצם זה עושים מה שלדעת רבנים רבים הוא עבודה זרה.

יחד עם זה, הן צערי על חוסר החיבור והן שמחתם של אלו המרגישים מטוהרים מחטא רק ממחישים בעיני את הצורך שלנו במתווך, במישהו שיבוא בינינו לבין האלוהות המופשטת, שהיא פשוט לא מספקת כבת-שיח, כידיד נפש. נראה שאת זה הבינו ההודים כבר מזמן ולכן מיסדו את האלילות אצלם, למרות שכבר באופנישדות מוצהר שכל האלים הם ביטויים שונים של אותו "אחד". מכאן גם שהנצרות בסך הכל תיקנה משהו שהיה בעייתי ביהדות (כלומר בזו שהתנתקה מהדיבור הישיר עם יהו-ה כדמות קונקרטית שאפיין את תקופת המקרא). ולכן היום יש לנו את ר'נחמן ואת הרבי מליובאוויטש, את קבר האר"י ואת קבר הבאבא סאלי, את מערכת הספירות ואת הכותל המערבי. לכן גם מתפללים לבנייתו של המקדש.

צריך מיצוע, צריך איש ביניים, לא בשביל שיחליף את המוחלט המופשט חלילה, אלא בשביל שיצור מקפצה אליו. צריך אדם או מקום או חפץ שיהוה נקודה ארצית של קדושה. לכן האלילות היא לא רק טבעית, אלא טובה: היא מאפשרת לנו לגעת באלוהות.

ותשאלו: ומה על המוני הליטאים שלא משתטחים על קברי צדיקים? ומה על הסרוגים המהוגנים שנסיעה לאומן מעוררת בהם פלצות? ומה על ליבוביץ שאפילו הכותל היה בעיניו עבודה זרה? ובכן, השאלה צריכה להיות עד כמה כל הזרמים והאנשים האלה באים במגע עם האלוהות ועד כמה הקשר הישיר עם האלוהות בכלל חשוב להם, עד כמה זה בכלל עולה על דעתם.

שכן אכן, רבים מהבאים לאומן באים לשם בדיוק בשביל להגיע למגע אינטימי עם האלוהות. לקוראים במאמרו של וינשטוק הדבר לא יכול להיות ברור יותר. וינשטוק עצמו קובע כי "הנוסעים אינם מסתפקים ב'דת ממוסדת' והם מחפשים חוויה ישירה של נוכחות אלוהית, ללא חציצת המוסדות" (עמ' 21), ומהציטוטים שהוא מביא אפשר להבין זאת היטב. להלן שני ציטוטים שמבחינתי אומרים הכל. הראשון:

זה היה אחד האירועים המכוננים. מפגש עם כזאת חיוניות ושמחה… תפילה מאוד מוחשית, שהקדוש ברוך הוא נמצא אתנו כאן ואנחנו עכשיו מתפללים אליו. אני לא יודע אם זה נשמע טריוויאלי אבל מבחינתי זה היה חידוש שלא ייאמן. ושאף פעם לא [הייתי] מודע לזה שזה יכול להיות ככה ולא שמתי לב לחסך… שום דבר ממה שחוויתי באותן דקות ראשונות לא התקרב בכלל לאיזשהו אופן של תפילה שחוויתי לאורך כל השנים הללו, חד משמעית… וזה שוק, מישהו שאמור להיות דתי ועובד את ה' במשך עשרים פלוס שנות קיומו לא נפגש עם שום דבר מזה אי פעם, עד להגעה לתפילה הזו. זה היה אירוע מכונן במובן של "הנה קמה תחושה חדשה בתפילה, הנה ההכרה המחודשת של מה זה להיות קשור לקדוש ברוך הוא". (עמ' 36, ההדגשה שלי)

ריבונו של עולם!!! אתם מבינים מה קורה כאן? את האדם הזה מאביסים במצוות מאז שהיה ילד והוא אף פעם לא ידע חוויה של קדושה מה היא! הוא פתאום מבין שרימו אותו, שהונו אותו, שמכרו לו דת שאינה דת אלא מצוות אנשים מלומדה, שסיפרו לו שזה הדבר האמיתי, אבל שהתברר לו שיכול מאוד להיות שזה הדבר שמונע ממנו להגיע אל הדבר האמיתי!

עכשיו כמובן שהחוויה היא לא הדבר החשוב ביותר, וכמובן שהמצוות לא במהותן מנוגדות חלילה לדתיות אמיתית, וכמובן שההלכה אמורה ויכולה לעזור לנו להגיע לידיעת ה', וכמובן שיש גם עוד מימדים חשובים ביהדות מלבד מגע עם האלוהות (למשל, תיקון עולם על שלל גווניו) – אבל ברור גם שכאן נוצר מצב שהוא היפך עבודת ה', מצב שהוא כלא רוחני, שהנסיעה לאומן מתבררת כשחרור ממנו.

והנה הציטוט השני, בו נפגוש עוד אדם שגילה שיש מרחק בין מה שסיפרו לו ובין המציאות:

יום לפני הנסיעה הלכתי לכותל ויום אחרי שחזרתי הלכתי לכותל. היה לי מאוד חשוב ללכת לכותל לפני ואחרי, לעטוף את זה בכותל, זאת אומרת להזכיר לעצמי קצת כעיקר וטפל, רבי נחמן זה חשוב, זה נהדר, זה צדיק, הכל יפה אבל הכותל הוא כותל, בית המקדש, ירושלים, הר המוריה. עשיתי לעצמי סדר בדבר הזה. הייתי בכותל, שזה גם דבר שאני לא עושה בשגרה […] יש לי פה שבר שאני צריך לתקן אותו… אם בכותל היתה יכולה להיות חוויה רוחנית כמו שיש באומן הייתי הולך לכותל בלי שום צל של ספק, והייתי מאוד-מאוד שמח על זה… היה לי חשוב לחנך את עצמי. לשים את עצמי בפרופורציה, שאומן היא צורך שלי. הקדוש ברוך הוא באמת נמצא פה, בירושלים, ואני צריך לחשוב איך אני מכניס את אומן לירושלים ולא לברוח לאומן כל הזמן. (עמ' 42, ההדגשה שלי)

אוי! אילו רק היתה חוויה של קדושה בכותל, כי אז הדברים שסיפרו לו בישיבה וההרגשה האישית שלו היו מתואמים, אבל מה לעשות שהוא פשוט לא מרגיש כלום בכותל, ומרגיש הכל באומן? מה לעשות שדווקא שם באוקראינה הוא מרגיש קדושה אמיתית? מילדות סיפרו לו שהר המוריה והר המוריה והר המוריה, ועכשיו מסתבר שבכלל אומן. או שאולי הכותל הוא מוחין דגדלות בשביל רבים, אבל בשבילו דווקא אומן היא המקום בו מתרחבת דעתו לכדי חוויה רוחנית אמיתית, בו הוא מתקרב לאלוהים, מה לעשות?

ושוב: החוויה באמת איננה העיקר, אבל היא אחד הנתיבים לידיעת ה', ולהפיכתנו לאנשים טובים יותר. אגב, גם אומן באמת איננה העיקר, ומי שקורא את הבלוג הזה מספיק זמן יודע שאחד המקומות הקדושים ביותר שאני מכיר הוא בכלל ההר ארונצ'לה בעיירה הדרום-הודית טירוונאמלאי. העניין כאן הוא היציאה מהתפיסות הקדומות שהרגו אצלנו את הרוח, והאומץ שלנו לחקור בעצמנו מה מקרב אותנו לקב"ה ומה מרחיק.

הכל חוזר אליך וסטרא אחרא בידיך

וכמובן, חריגה שכזאת מהאתוס המרכזניקי לא יכולה לעבור ללא תגובה ציונית הולמת. כבר כתבתי על יציאתו של הרב אמנון בזק כנגד הנסיעה לאומן. הרב בזק כתב ש

כשהחוויה הרוחנית עומדת בסתירה לדרכה המחשבתית של התורה, הרי שיש מקום לתהות האם מדובר בתופעה חיובית, או שמא השאיפה לחוויה זו אינה חורגת משאיפות ניו-אייג'יות כלל עולמיות, שאין להן קשר לתורה ולמצוות.

אך אלו עוד מילים רכות. בעודי באומן התפרסמה (מקור ראשון, "שבת", 8.9) תגובה קשה מאוד של הרב יואל בן נון בקשר לנסיעה לאומן. הרב בן נון אינו חוסך במילים וקובע כי

כל הנוסעים לטומאת ארץ העמים אינם נדבקים כלל בנשמת ר' נחמן, כי אם בטומאת קברות אומן וארץ העמים, וכל החוויות הגדולות שלהם באות משורש ה'דרישה אל המתים'…

הרטוריקה של שני הרבנים הללו אינה אלא הטריק הישן ביותר בספר של היהדות כנגד חוויות רליגיוזיות שמתקבלות שלא מתוך תורה ומצוות. "כן, בטח," יאמרו לנו אלה, "ברור שזה כיף. זה ממש יופי, חוץ מזה שזה הכל מהסטרא אחרא. מסתבר שאתם רק חושבים שאתם עובדים את ה', אבל אתם בכלל עובדי אלילים."

זו אכן דרך קלה ופשוטה לפסול כל מה שלא מוצא חן בעינינו, אבל יש איתה בעיות לא פשוטות. הנה, וינשטוק מספר במאמרו שהנוסעים לאומן

מעידים שהנסיעה השפיעה על חיי היום-יום שלהם, על שינוי היחס ללימוד התורה, לקריאת תהילים ולתפילה [כלומר, משיעמום לעניין – ת.פ.]. כמה מהם קיבלו על עצמם באומן ליצור פרוייקטים של חסד והפצת היהדות. הם מעידים על שינוי האווירה בבית ובמשפחה. לטענתם […] יש יותר סבלנות זה לזה, יותר הקשבה, שינוי בדפוסי הפתיחות, הקשב וההתנהגות. (עמ' 39)

נו נו, האם זו אכן עבודתו של הסטרא אחרא? זו טומאה וזה שכרה? האם לס"מ אין משהו רע יותר לעשות מלבד לקרב אנשים לתורה, לעבודה ולגמילות חסדים? כי באמת שעם אויבים כאלה לא צריך חברים. בקיצור, כל טענה בדבר מקור הטומאה של החוויות שבאומן נראית מגוכחת אם אלו פירותיהן. לו כל טומאה תפריח פרחים שכאלה (ותתפלאו כמה מהמכונות "טומאה" אכן מפריחות כאלה פרחים).

בין התעלות להתבזות

אבל רגע. לפני שאנחנו פוצחים בשירת "ר' נחמן אין כמוך בעולם" בשני קולות צריך לדעת שביקורתם של הרבנים לא מפספסת לגמרי. כי אכן, לצד הקדושה יש סכנה רבה באומן (והאם יש קדושה שאין לצדה סכנה?). ראשית, כמובן שהעבודה שם היא אישית, ובמובן הזה מרוכזת בעצמי. לדעתי יש צורך וחייב להיות מקום לעבודה אישית, אבל אם האנשים שנוסעים לאומן נשארים בהתכוונות של רוחניות אגואיסטית ותו לא, זה כמובן גרוע מאוד.

שנית, תראו למשל את זה:

הפשקוויל הזה, שנתלה ברחבי הציון הקדוש באומן, קורא לנו להאמין באיגרת ההיא שלכאורה הגיעה מר' נחמן אל ר' ישראל דב אודסר ובישרה לו על המנטרה הקסומה "נ נח נחמ נחמן מאומן", שזה לא ממש מעניין, אבל הנימוק הוא שמעניין, שכן הוא קורא לנו לזרוק את ההגיון הבריא ולהאמין באותה שטות, ואף מעלה את האמונה באיגרת לדרגת "עיקר הניסיון של החכם והתם"! בכך לוקחים אד אבסורדום את ההוראה של ר' נחמן במקומות רבים "להשליך את השכל". הבעיה היא שלא מאוד קשה לקחת את ההוראה הזאת אד אבסורדום.

כי אכן, ברגע שמשליכים את השכל הרי אפשר להאמין בכל דבר. כמו שאמר פרויד על הציווי הנוצרי להאמין בשילוש קדוש 'משום שזה אבסורד': "אם כן למה דווקא באבסורד הזה?" למה באמת להאמין בתמימות דווקא באיגרת? למה לא להאמין שהרודן הגלקטי זינו כלא על כדור הארץ נשמות חייזרים שמציקות לנו, כפי שטוענים הסיינטולוגים? למה לא להאמין שהעישון מועיל לבריאות?

כמובן, יש כוח לְאמונה ואולי אפילו יש בה מעט אמת. וכמובן, יש לשכל ולהגיון האנושי מגבלות. אבל אמונה שמתגאה בזה שהיא הולכת נגד כל מה שהגיוני, שממש שואבת את כוחה והצדקתה מכך שהיא אידיוטית, היא כנראה בסופו של דבר לא יותר מאשר אידיוטית.

סומכים על הנס

הציווי הברסלבי להשליך את השכל חביב כמובן מאוד על כל מי שלא משכיל או חכם. אבל הוא לא הבעיה היחידה בוולגריזציה המביכה שעוברת תורתו של ר' נחמן באומן. קיימות שתי תמות מרכזיות הלקוחות מכתבי ר' נחמן שנושאות חן מיוחד בעיני עולי הרגל היותר פשוטים של רבנו.

הראשונה היא הדגש על האפשרות המתמדת לחזרה בתשובה ומחיקת עוונות מוחלטת (ששיאה הבטחתו למשוך מהגיהנום את חסידיו בפאותיהם). השנייה היא כאמור האנטי-אינטלקטואליזם החריף שלו, שיוצא נגד ה"מֶחָקְרִים" ומצווה להימנע משימוש בשכל. לא קשה להבין שהעניין הראשון פותר אותנו מרגשי אשמה והשני מרגשי נחיתות. לכשעצמו זה דבר טוב, ורק אם מנסים לכונן לאורן של תמות אלה חברה מתוקנת עלולים להיתקל בבעיות.

ספציפית לגבי הקיבוץ באומן השילוב של הסליחה המוחלטת עם התמימות המוחלטת הוא נפיץ במיוחד, שכן לא רק את מֶחָקְרִים באוניברסיטאות לא לוקחים ברצינות, ולא רק את מי שמתעקש להשתמש בהיגיון הבריא. גם בחרדים הליטאים מזלזלים. וגם בחסידויות האחרות. וגם בזרמים האחרים בברסלב. וגם ברבנים. בכלל, דומה שאם לוקחים ברצינות את המחילה המוחלטת על החטאים ומשליכים את השכל אפשר מצד אחד לקחת ברצינות רק את עצמך ואת נהמות לבך, ומצד שני אפשר לעשות כל מה שנהמות לבך לוחשות לך ללא חשש לנתינת דין.

עכשיו תוסיפו לזה אווירה של אקס-טריטוריה, תוסיפו לזה אלכוהול, תוסיפו לזה זלזול ב"גויים" שמסביב, תוסיפו לזה אף אישה שתקרר ותעגן את החסידים הללו לקרקע, והנה לך אגוטריפ גרוטסקי של צעקות ודחיפות וגסות רוח, כפי הנראה גם ניצול נשים אקוריאיניות לצרכי זנות, דקירת מקומי ואלימות נגד המשטרה המקומית ואסון גדול שרק מחכה לרגע שלו להתרחש. והכל בשמו של ר' נחמן.

ר' נחמן היה מיסטיקן גאון, וככזה הוא נגע בקצה הגבול שבין הדעת והשיגעון, בין החוק והחטא. רוב חסידיו, אללי, אינם מיסטיקנים ואינם גאונים, אבל מוזנים בעיבוד שטחי של תורותיו על עניינים אלה על ידי רבניהם (וראו ליקוטי מוהר"ן, תורה קלד). לצערי אני לא רואה איך חסידות ברסלב יכולה להרגיע את הבלגן הזה בלי בד בבד להרוג את הארוס הרוחני הטוב שנובע מאומן, והנה אנחנו עומדים לפני אחת הבעיות הבסיסיות של כל תנועה רוחנית: ברגע שיש מיסוד וסדר, קשה מאוד לפרוץ מעבר למובן מאליו. הרי בדיוק משום כך אותם דתיים-לאומיים נוסעים לאומן. לכן גם חסידי האדמו"רים האחרים מגיעים, והליטאים הספורים. לכן גם אני אגיע שוב. ומי יודע, אולי אלו השנים האחרונות לפני האסון חלילה, שאחריו יבואו המשטור וההתאבנות של פסטיבל ר' נחמן השנתי באומן.

לחלק א', "בתמימות"