התארחתי בפודקסט של TheMarker עם ענת ג'ורג'י וגיא רולניק לשיחה על ליברליזם ומשבר הליברליזם.

דיברנו על התפתחות הליברליזם, על הקשר בין ליברליזם לקפיטליזם, על צביעות הליברלים וכמובן גם על ליברליזם בישראל, כולל ויכוח לוהט: האם נפתלי בנט ליברל?

כמובן הכל לרגל צאת ספרי ליברליזם: שורשיו, עקרונותיו, משברינ, שבימים אלה נכנס למהדורה שניה.

קיבלתי הרבה תגובות טובות על השיחה הזאת, ועל כן אני מפרסם אותה גם כאן, מעט באיחור, עם התנצלות.

אתר דה-מרקר

ספוטיפיי

אפל

 

שתי מערכות בחירות בתוך חצי שנה הן אוצר בלום עבור כל חוקר, משום שהן מבליטות את הסוגיות הבוערות ביותר עבור חלקים שונים של הציבור. בין בחירות אפריל לבחירות ספטמבר 2019 נתניהו נשאר אותו נתניהו, האיום הביטחוני מאיראן או מעזה לא צמח או קמל, אוכלוסיית ישראל נשארה כמעט זהה, אולם אג'נדה חדשה שהוצבה במרכז מערכת הבחירות הצליחה להביא לגריעה של חמישה מנדטים מגוש הליכוד-דתיים-חרדים. האג'נדה הזאת היתה יחסי דת ומדינה, ומי שהציב את הסוגיה במרכז הבמה גם טבע את הסיסמה שמתמצתת באופן המזוקק ביותר את מרכז המסה החברתית והפוליטית בישראל: "מדינה יהודית, לא מדינת הלכה".

ניתן לומר כי זהו הקונצנזוס האמורפי של הזהות היהודית בישראל בזמן הזה, שהתהווה והתגבש בעשורים האחרונים. במונחים כלליים, החל משנות ה-90 החברה היהודית בישראל עברה שני תהליכי עומק הקשורים בזהותה. מחד, יהודים-ישראלים למדו לערער על סמכותה של היהדות האורתודוקסית כנציגתה הבלעדית והאותנטית של היהדות ההיסטורית. מספרים גדלים והולכים של יהודים מכוננים את זהותם היהודית באמצעות מגוון רחב של אפיקים אלטרנטיביים: מבתי מדרש פלורליסטים, דרך היהדות הרפורמית ועד מעגלים בעלי גוון ניו-אייג'י כמו ימימה או חצרות ברסלב למיניהן. זוהי יהדות מופרטת, אשר מעוצבת בידי האינדיבידואל למען הגשמת צרכיו התרבותיים, החברתיים או הרוחניים. מדובר גם ביהדות שחרדה לחירותה ולאפשרות לממש את עצמה בכל דרך שתבחר.

מאידך גיסה, בישראל עלתה גם זהות יהודית אתנו-לאומית, אשר מבססת עצמה על תחושת שייכות שבטית, ורואה בשמירה על ביטחונו ושגשוגו של העם היהודי משימה הנותנת ערך ומשמעות לקיומה. זהות יהודית זו היא לכאורה קולקטיביסטית ועיקרה קהילת הלאום האתני (ולא האזרחי), אולם הדרישות שהיא מציבה בפני הפרט הן מינימליות, ועל כן היא משתלבת היטב – באופן משלים, לא סותר – עם תהליך ההפרטה. זהות זו גם קשורה יותר ליהדות האורתודוקסית, אותה היא מחשיבה אותנטית ו"נאמנה" יותר, אולם היא בסופו של דבר גם חותרת תחתיה.

ניתן לומר ששני הכיוונים החברתיים הללו נובעים מאותו מקור: האינדיבידואליזציה הגוברת בעולם המערבי. תהליכי ליברליזציה וגלובליזציה שעוברים על המערב הופכים אותו להומוגני יותר. כללי השוק ותרבות הצריכה, שיח זכויות האדם והאזרח ואף התרבות הפופולרית על כל ערוציה, משמשים כמסגרת קבועה שיוצקת חברות מקומיות בתבניות דומות. מצד אחד, הפרטה וליברליזציה הופכות בני אדם לאינדיבידואלים המטפחים באדיקות את האוטונומיה שלהם. מן הצד השני, אותם אינדיבידואלים מפתחים גם חרדה לגבי זהותם. רובם אינם רוצים להיבלע במגרסה הליברלית ולהפוך לפרט מערבי גנרי. העצמת הזהות הלאומית או האתנית נותנת מענה מבחינה זו: הפרט מרגיש חלק מקולקטיב ייחודי תוך שינוי מינימלי באורח חייו.

אולם, מה קורה כאשר הפרט נדרש בכל זאת לשנות את התנהלותו בעולם? מה קורה כאשר הממשלה מאפשרת ואף מובילה הדתה בבתי הספר הממלכתיים, הפרדה בין נשים וגברים במרחב הציבורי או סגירת מרכולים בשבת? מה קורה כשהיא מאיימת לבטל את משחקי הכדורגל בשבת או את תחרות האירוויזיון? בנקודה זו רבים מהמאמצים את היהדות הלאומית-אתנית יבליגו על כך, וחלק אף יראו בכך ביטוי אותנטי של המורשת שאיתה הם מזדהים. אולם עבור חלק אחר, כלל לא קטן, האיום על האוטונומיה שלהם ועל אורח חייהם יתורגם להפניית עורף למפלגות המקדמות אותו.

קו השבר בין חילונים לדתיים הוא מהיסודיים ביותר בישראל. הציונות הסוציאליסטית שהקימה את המדינה דחתה את ההלכה וראתה בדת שריד גלותי, שלא רק שאין בו צורך מרגע שהעם היהודי שב לארץ אבותיו, אלא שהוא מאיים תמידית על האפשרות להקים מדינה מתקדמת ומתוקנת. הסוציאליזם כחזון פרוגרסיבי-המוני אמנם התפרק – וכמוהו גם שלטון מפא"י והאתוס שנשא – אולם אנטגוניזם בסיסי כלפי "הדתיים" הוא חלק מהקוד הגנטי הישראלי. בתוספת האיום על חירויות הפרט, הוא הופך לכוח אלקטורלי.

שילוב בין אותו אנטגוניזם ותיק לבין עמידה על חירויות הפרט הביא 15 מנדטים למפלגת שינוי ב-2003 ו-19 מנדטים ליש עתיד ב-2013. בבחירות האחרונות הוא חיסל את הסיכוי של ראש הממשלה נתניהו להשיג 61 מנדטים ללא מפלגתו של אביגדור ליברמן. להערכתי, שילוב זה גם בלם החלשות של כחול לבן בקנה מידה גדול מזו שהתרחשה בפועל. השורה התחתונה ברורה: בכל מערכת בחירות שבה נושא יחסי דת ומדינה הפך למרכזי, עברו כמה מנדטים מגוש הימין לגוש השמאל, או באופן מדוייק יותר – מגוש הימין-מסורתי לגוש המרכז-אזרחי. אותם מנדטים לא מתווספים למרצ, אלא למפלגות שמציעות זהות יהודית ברורה ובמקביל מבטיחות מרחב אזרחי חילוני. לפיד האב והבן הציעו בדיוק את זה. כעת הציעו זאת ליברמן ורביעיית הגברים של כחול-לבן.

הסיסמה של ליברמן, "מדינה יהודית, לא מדינת הלכה" מנסחת במדויק את השילוב הכל-ישראלי החדש הזה: מצד אחד זהות יהודית מודגשת, ומצד שני הבטחה לשמור על חירויות הפרט. את המתכון הסודי הזה גילה משה פייגלין עוד קודם, ובבחירות באפריל רכב עליו עם מפלגתו הליברטריאנית, זהות, בהצלחה רבה, לפני שהוכרע על ידי טעויות בקמפיין וכשרונו של נתניהו לקניבליזציה של הגוש. מפלגת הימין החדש, שמצעה היה בעל מסרים דומים להפליא, נפגעה כי ניסחה אותם באופן מתון מדי (לדוגמה, בנט גמגם בקשר לזכויות להט"ב) וסבלה מאותה קניבליזציה. במבט לעתיד, ניתן להניח כי שילוב מנצח זה יופיע אצל כל מפלגה המבקשת את קולות המיינסטרים הישראלי.

מנגד, המפלגות החרדיות שומרות על כוחן, שמבוסס על מצביעים יהודים אורתודוקסים ומסורתיים, שעבורם האוטונומיה האישית והמרחב האזרחי-חילוני חשובים פחות. בתווך נקרעת הציונות הדתית: המיעוט החרד"לי השלים את השתלטותו על המפד"ל הוותיקה (שליטה פחותה אך דומה הוא כבר רכש במוסדות החינוך של המגזר) ומנכר ממנה את רוב אזרחי ישראל ואף את רוב בני הציונות הדתית, שחרדים לאוטונומיה שלהם לא פחות מהחילונים. איילת שקד ונפתלי בנט, שרצו בספטמבר יחד עם בצלאל סמוטריץ' ורפי פרץ, לא הביאו לתוספת מנדטים ממשית, ונראה שהמצביעים הבינו כי השילוב עם החרד"ל יחנוק את קולם הליברלי-יחסית.

שתי מערכות הבחירות הרצופות ניפצו את החלום הציוני-דתי על רצונם של החילונים בהנהגה סרוגת כיפה. מסתבר שבכל מקרה חילונים מעדיפים – היכונו להפתעה – להצביע לחילונים, בין אם בליכוד ובין אם בכחול-לבן. מעבר לכך, אנחנו חוזים בסופו של תהליך שהחל בשנות ה-90, עם ההזדהות הברורה של המפד"ל עם הימין הפוליטי ("המפד"ל לימינך"), ושהפך את הציונות הדתית – שהתגאתה תמיד בהיותה "המקף" המחבר בין חרדים לחילונים, תורה למדע, עבר לעתיד – לעוד מפלגת ימין.

עבור הציונות הדתית, התנועה אל עבר אינדיבידואליזם מחד ולאומיות-אתנית מאידך, חתרה תחת המימד ההלכתי. לצד הפיכת פרויקט ההתנחלויות לעיקר אמונה מרכזי, ההזדהות עם הימין המדיני תפסה את מקומה של ההלכתיות כיסוד המהותי של הזהות הציונית-דתית. מפלגת הבית היהודי של בנט ושקד קיבלה לתוכה חילונים-ימנים, אולם לעולם לא היתה מקבלת שומרי מצוות שמאלנים.

שני הפלגים שהרכיבו את מפלגת ימינה מייצגים שתי תגובות מנוגדות לתהליך זה. בנט ושקד הם בסך הכל ליכודניקים עם טוויסט, והמפלגה בהנהגתם לא הציגה אג'נדה שונה משל הליכוד באופן מהותי, מדינית או דתית. במודל זה הם גרפו כתריסר מנדטים ב-2013, וכפי הנראה זה שיא כוחם. מצד שני, פוליטיקאים כסמוטריץ', פרץ או מוטי יוגב מבקשים לחזור ולהדגיש את המימד ההלכתי. אולם, בעידן בו חירויות הפרט ואף אג'נדות ליברליות כפמיניזם או זכויות להט"ב הופכות לקונצנזוס, מהלך כזה ייקבע את מקומה של המפלגה כלוויין קטן של הליכוד.

השילוב בין לאומיות-אתנית יהודית וליברליזם אינדיבידואלי הפך אפוא לחתך המרכזי עליו נפגשים מגוון המעגלים של החברה הישראלית. הליכוד, שנוסד על שילוב בין לאומיות וליברליזם, היה יכולה להיות המרוויח העיקרי מהמצב הנוכחי, אלמלא הפך נתניהו לתלוי באופן מוחלט בברית עם "השותפים הטבעיים", אשר מרחיקה ממנו מצביעים. כחול-לבן הרוויחה את מה שהליכוד הפסיד, אולם כעת נמצאת בדילמה, שכן בלית ממשלת אחדות גם היא תלויה במפלגות החרדיות.

אולם חשיבותו של המצב הנוכחי חורגת הרבה מעבר למערכת הפוליטית. הזהות היהודית המתהווה מציגה מעין מסורתיות מופרטת – אחיזה במורשת שמותנית ברצון הפרט ותפורה על פי מידותיו. זו יהדות דינמית ויצירתית אך גם אתנוצנטרית, והליברליזם שהיא מפגינה לכיוון היהודי (מחתונות מחוץ לרבנות ועד לזכויות להט"ב) אינו חודר לרוב למרחב הלא-יהודי. זו היהדות בישראל של תחילת המאה ה-21, וניתן ללמוד ממנה כי מרבית הישראלים-היהודים לא יוותרו על זהותם היהודית, ומאידך גם יתקוממו כנגד כפייה דתית ויעמדו, לפחות עבור עצמם, על חירויות הפרט.

—

פורסם ב’הארץ’. הגרפים מתוך סקר שפורסם גם הוא ב’הארץ’, ללא קשר למאמרי.

"יש דבר עיקרי, כללי: המדינה. היא כולה קודש ואין בה שום פגם. היא גילוי שמימי עילאי של 'המחזיר שכינתו לציון'." – הרב צבי יהודה קוק

הקודש לדת כדם לגוף האדם. הוא המניע את האורגניזם הדתי. הוא משאת הנפש והוא יראת הלב. לא בכדי, כאשר הפכה הדת באופן רשמי לתחום מחקר אקדמי, בסוף המאה התשע-עשרה, ביקשו אבות השדה, חוקרים דגולים כאמיל דוקרהיים ורודולף אוטו, להגדיר מהו ה"קדוש". האם הוא המוגבל, האסור, או שמא המרגש והמעורר? האם הוא הבלתי נגיש, המרוחק, או דווקא הפנימי והאינטימי ביותר? ואולי אלו ואלו דברי קודש קודשים? בא הרב צבי יהודה קוק והעמידן על אחת: הקדוש הוא הפוליטי. המדינה – היא היא קדושה. ומכיוון שקדושה, מושלמת. ומכיוון שקדושה ומושלמת, הרי היא המרכבה האלוהית אליה רתומים פרשיי הגאולה.

להתייחס לרעיונות אלה בביטול או בפחד פירושו להחמיץ את עומקם. המהלך שביצע הרב צבי יהודה קוק, אשר בעצמו תיפקד כפרשן הגותו של אביו, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, היה לא רק נועז, אלא מבריק באופיו המהפכני. תפיסתה של מדינת ישראל, דהיינו הגוף הפוליטי, הבירוקרטי, המשפטי, החילוני, כישות שהיא "כולה קודש" היוותה קריאת תיגר אדירה לא רק על כוונותיהם ורצונותיהם של מקימי המדינה, אף לא רק על תפיסתם העצמית של אזרחיה. מדובר היה בהתקפה ישירה על עצם חילונו של העם היהודי. בהתאם לכך תיפקד גוש אמונים, הזרוע הביצועית של הרעיונות הללו, כחנית שאיתה הסתער הרב צבי יהודה על החילוניות גופא. כישלונו והתפרקותו של גוש אמונים משמיעים אפוא את תו התבוסה של הניסיון היהודי האחרון להתגבר על תהליך החילון.

תבוסה עקרונית זו לא הגיעה ללא הישגים אדירים בצידה. גוש אמונים, מהתנועות המשיחיות הגדולות והחשובות בהיסטוריה היהודית, הצליח בשנות קיומו לשנות לחלוטין, אולי לעוד שנים רבות, את חייהם של כל בני האדם החיים בין נהר הירדן לים התיכון. התנועה הפיחה חיים חדשים במגזר הציוני-דתי, שעד שקמה היה לא יותר מספיח שומר מצוות של הציונות המפא"יניקית. היא העמידה חזון מרתק ששילב הבטחה אלוהית וריבונות אדם, ואשר הניסיון להוציאו אל הפועל הביא לתמורות פוליטיות, גיאוגרפיות ודמוגרפיות מפליגות. עדות לחשיבותה ניתן למצוא גם ברִיק הרעיוני-חברתי המצמית שהביאה קריסתה.

אין ככהונתו של נפתלי בנט כיו"ר המפלגה הדתית-לאומית כדי לסמן את מותו של החזון הקוקיסטי, הכוח האידיאולוגי המניע מאחורי גוש אמונים. הקוקיזם (אם להשתמש בכינוי שטבע חוקר התנועה גדעון ארן) התיימר לספק מסגרת נראטיבית כוללת המפרשת מחדש את המציאות ומסבירה כיצד בדיוק אותם יסודות הנמצאים לכאורה בניגוד גמור ללשון ההלכה, הם דווקא אלה הנושאים את בשורת גאולתה ומגשימים את חזונה הנשגב ביותר. עבור הראי"ה קוק (1865-1935), בניגוד גמור לרבנים חרדים אחרים, הציונות החילונית נשאה בתרמילה הלאומי את שופרו של המשיח. הציונים אמנם מחללי שבת ובועלי נידות, אולם על פי הדיאלקטיקה ההיסטורית שראה הרב קוק בעיני רוחו, אחרי ההיחלצות מן הגולה והקמת המדינה היהודית ישובו "בני החוצפנים" אל המסורת וידבקו מחדש בברית המקראית בין האלוהים לעם ישראל. או אז תושלם החריגה החתרנית תחת עיקרי המסורת בסינתזה שתגשים במלואה את חזון הגאולה, וזאת על ידי כינון מדינה שאינה אלא ביטוי שלם לאידיאל המשיחי היהודי. במילים פשוטות, בעוד אלה סבורים שהם מקימים מדינת לאום חילונית, עורמת התבונה האלוהית מכוונת אותם להגשים את נבואות אחרית הימים.

תהליך החילון והולדת הדת והמדינה

חשוב להבין: הרב קוק פירש מחדש לא רק את החילונים, אלא גם את החילוניות. כדי רדת לעומקה המהפכני של תפיסתו התיאולוגית עלינו לקחת בחשבון את התפתחותו של תהליך החילון ואת ההיגיון הפנימי שהוא מכונן. בשונה מההנחה הפופולרית, עיקר תהליך החילון אינו אבדן האמונה ונטישת הריטואל הדתי, למרות שאלה כמובן סממנים משמעותיים. בבסיסו החילון אינו אלא חלוקתו מחדש של המרחב הציבורי, והדיפרנציאציה בין ממדים שונים של הפעילות האנושית. בעוד שעד לעידן המודרני המערך הדתי חבק תחתיו ממדים נרחבים בחיי האדם (חינוך, אמנות, מדיניות, ידע, מוסר וכו'), הרי שבמאות השנים האחרונות, ותחילה באירופה, תחומים אלו הופקעו ממנו והופקדו בידי מערכות מיוחדות המתמחות, כל אחת בדרכה, בתפעולם (המדינה, המחקר המדעי, המצפון האנושי וכו'). לא זו בלבד, אלא שהדת עצמה הצטמצמה והפכה לתחום מוגדר ומגודר בחיינו. אנחנו יכולים להיות בני לאום מסוים, חלק ממעמד או קבוצה חברתית ספציפיים, לעסוק במקצוע כזה או אחר, להיות חובבי ג'וגינג או שחמט – ודתיים. או לא דתיים. מאבן הפינה של זהותנו, מבסיס תפיסת העולם והעצמי שלנו, שבלעדיו אנחנו אבודים ושעליו נהיה מוכנים למסור את נפשנו, הפכה הדת לקטגוריה אחת, ל"עניין" אחד מני רבים שיש בחיינו, שניתן לצרפו כנדבך נוסף במרקם זהותנו – ואפשר שלא. זו משמעותו העמוקה של החילון.

ההבחנה בין תחום שהוא "דתי" לבין תחום שהוא חסר משמעות דתית אינה מובנת מאליה. למעשה, היא כלל לא קיימת בעולמן של חלק ניכר מהמסורות הדתיות. היהדות והאסלאם, לדוגמא, אינן מבחינות בין מרחב שהוא במובהק תחת שליטת הדת, על מוסדותיה ועקרונותיה, ובינו לבין אחרים שאינם קשורים לדת. שתי מסורות אלה היו היסטורית מסגרות חברתיות כוללות-כל שביקשו לכנס תחתיהן את כל מימדי החיים, מצורת המשטר, דרך המעמדות החברתיים, עבור בחקלאות, ועד לארוחת הבוקר. ההבחנה בין התחומים נמצאת בצורה מובהקת בנצרות. כבר בדברי ישו, שמלמד את חסידיו "תנו לקיסר את אשר לקיסר ולאלוהים את אשר לאלוהים", מוצגת הפרדה ברורה בין התחום הדתי לתחום הפוליטי, שנחשב לחילוני. הפרדה זו ליוותה את העולם המערבי בהתפתחותו, כאשר המתח בין הרשות הדתית (האפיפיור) והחילונית (הקיסרים השונים של אירופה) היווה לא פעם מוקד פורה של מאבק.

תהליך החילון נבנה על גבי ההבחנה הזו. החל מהמאה השבע-עשרה, בד בבד עם התבססות הנצרות הפרוטסטנטית, מתעצם מהלך שבמסגרתו התחום הדתי הולך ומצטמצם, מתוך מטרה להגביל אותו לתוככי נפשו של הפרט. המרחב הציבורי מוגדר כ"חילוני" כולו, דהיינו ריק מדת. ועוד: תפיסתה של הדת כעניינו האישי של הפרט מתפתחת במקביל לתפיסתה של הפרהסיה כעניינו הפומבי של הציבור. ככל שהדת ממודרת לפנימיות נפשו של האינדיבידואל הופך האינדיבידואל לחלק מקולקטיב שאינו דתי, אלא לאומי. כך נולד האזרח: הפרט האוטונומי שהוא קודם כל אדם, שמכריע את אמונותיו הדתיות לעצמו ואת צורת השלטון יחד עם האזרחים האחרים. מדינת הלאום, ובהמשך המדינה הדמוקרטית, צומחות כחלק מתהליך החילון, ומוגדרות מתוך הקבלה והשלמה להגדרה המודרנית של הדת. מתהווה המציאות המוכרת לנו על פיה אל לה למדינה להתערב באמונתו של הפרט, ואל לו לפרט לנסות לכפות את המסורת הדתית שלו על אחרים.

עבור היהדות היווה החילון אתגר אפוא לא רק מפני שהוא הביא לנטישה המונית של יהודים את קיום המצוות, אלא משום שהוא ערער מהיסוד את תבניתה של הזהות היהודית. אם עד למאה ה-18 תפסו היהודים את עצמם, ונתפסו על ידי אחרים, כקהילה אתנית-דתית נבדלת (למשל, כמו הדרוזים כיום), הרי שהאמנציפציה, כלומר הפיכתם של יהודים לאזרחים, חייבה אותם להגדיר מחדש את יהדותם. כפי שמתארת ליאורה בטניצקי בספרה How Judaism Became a Religion, היהודים, שרובם המוחלט חי לפני מלחמת העולם השנייה באירופה, הגיבו להתפתחויות הללו בצורות שונות והופכיות. בעוד האורתודוקסיה המודרנית, היהדות הרפורמית והיהדות הקונסרבטיבית הגדירו את היהדות כדת, הציונות תפסה אותה כלאום. הראשונים החזיקו שהיהדות היא מערכת טקסית ואמונית המוגבלת לתחום הפרט, ועשו מאמץ להראות שאין שום סתירה בהיותו של אדם, למשל, "גרמני בן דת משה", דהיינו גרמני בלאומיותו ויהודי בדתו. האחרונים דחו את המימד הדתי-אמוני שביהדות כסרח אנכרוניסטי שיש לזנחו, וראו ביהדות קודם כל לאום. כלאום על היהודים להקים מדינה משלהם, ובאופן מובן המדינה שהתנועה הציונית ביקשה להקים היתה חילונית ודמוקרטית. במדינה כזו יהודים, אם יתעקשו, יהיו יכולים להיות "דתיים", אם כי את העיסוק בעניין הארכאי הזה הם יגבילו לביתם ולקהילתם. המרחב הציבורי יתבסס על הצביון הלאומי, דהיינו: יהיה חילוני.

חתירה תחת יסודות החילוניות

חזרה לציונות הדתית. תחילתה של זו, כידוע, עם תנועת 'המזרחי' של הרב יצחק ריינס (1839-1915), אולם השקפתה של תנועה זו אינה מאתגרת את החלוקה המודרנית של היהדות לדת ולאום. ריינס הצטרף לציונות ההרצלינית במטרה לספק ליהודים מקלט בטוח בארץ ישראל. מבחינת יחסו לחילון אין הבדל עקרוני בין 'המזרחי' לבין האורתודוקסיה המודרנית בגרמניה, צרפת או ארה"ב. ניתן לומר שריינס פשוט חלם על ישראלים בני דת משה.

תורתו של הראי"ה קוק כבר מציגה תפיסה שונה באופן מהותי, שכן הראי"ה כיוון במפורש להתגבר על הפער בין דת ללאום על ידי איחויים יחד בקידושין משיחיים. הרב קוק ראה בעיני רוחו "מדינה שהיא ביסודה אידיאלית" המתקיימת כהאצלה אלוהית המוציאה לפועל את הרצון השמימי על פני האדמה. במדינה שכזו אין מקום לחילונים, שכן הקשר בין עליונים לתחתונים הוא בסיס קיומה, הוא מקור חיותה ופריחתה, ולא פחות מכך, הוא המצע הפוליטי שלה. תוך ניסיונות (כושלים) להקים את 'דגל ירושלים', תנועה פוליטית דתית, כתב הרב קוק כי "בהופעה עליונה של קדושה חופשית מזהרת נוכל להאיר את כל הנתיבות המשטריות". הפוליטיקה תיזון מהקדושה, הקדושה תהפוך פוליטית.

כוונתו של הראי"ה היתה ביטול כל זכר לתחום של חולין. הוא זיהה היטב את מהלך הדיפרנציאציה של תהליך החילון, וביקר קשות את היהדות האורתודוקסית בזמנו, שעסקה בלשונו ב"אידאה דתית", כלומר שראתה את היהדות כדת. עבור הרב קוק היתה היהדות "אידאה אלוהית" המכילה את כל היקום באופן טוטלי ורואה בעם היהודי אורגניזם אחיד הפועל כביטוי לרצון העליון. חלוקת היהדות לדת מחד וללאום מאידך היתה בדיוק הדבר ששלל מכל וכל: "טעות גדולה היא ביד אותם שאינם מרגישים את האחדות הסגולית שבישראל […] ומזה בא הרצון לפלג את הענין הלאומי ואת הענין הדתי לשתי פלוגות". היהדות היא "חטיבה אחת בלתי מחולקה", והמדינה שתקום לה היא כולה הקדש לאלוהים. מלוא כל הארץ כבודו.

הרב קוק לא זכה לראות את מדינת ישראל בריבונותה, ואילו היה רואה קשה לדעת מה היה חושב עליה. בעשורים הראשונים לקיומה היתה ישראל לאומית במפגיע וחילונית למשעי. מנהיגיה לא ראו עצמם ככלי הקיבול של ההאצלה האלוהית ולא השתיתו את משטרה על "קדושה מזהרת". עדכון תורתו של הראי"ה והתאמתה למציאות הישראלית נערכו על ידי בנו, הרב צבי יהודה, ותלמידיו. אלה ינהיגו אחרי כיבוש יהודה ושומרון את גוש אמונים ויישמו בזרוע נטויה את שלמדו תחת ידו של הרצי"ה.

תורת הרצי"ה והופעתו של גוש אמונים

לבו הפועם של הקוקיזם הוא בקשת איחודן של שתי ישויות קדושות: ארץ ישראל ומדינת ישראל. קדושת הארץ נגזרת מהמקרא ומהמסורת. קדושת המדינה נלמדת מקביעתו של הרב קוק שהתארגנותם הנוכחית של יהודים בישראל מבשרת את בוא הגאולה. המשיחיות, כרגיל, משמשת כמתמיר אלכימי שהופך כל ברזל יומיומי לזהב גאולי. מדינת ישראל שולטת בפועל בארץ ישראל, ומטביעה עליה את רצון היהודים. רצון העם – עיקרון קוקיסטי חשוב – הוא ביטוי לרצון האל. לריבונות, כביטויו הפוליטי של רצון העם על הארץ, יש אפוא עבור הקוקיזם חשיבות מיוחדת. "אין הגאולה אלא ריבונות: ממשלה של העם במלוא רוחב ארצו", קבע הרצי"ה. ארץ ישראל, תחת עם ישראל, על פי רצון ישראל, שמקדם (גם בלא מודעותו) את תורת ישראל.

והנה, ריבונות ישראלית על "מלוא רוחב" הארץ התגשמה אחרי מלחמת ששת הימים. רק אז קדושת המדינה וקדושת הארץ התחברו באופן מושלם. כפי שקבע נתן אלטרמן, "ניצחון זה […] מחק למעשה את ההבדל בין מדינת ישראל ובין ארץ ישראל". עבור תלמידי הרצי"ה ההתפשטות הטריטוריאלית נחשבה לא רק לביטוי רצון האל, אלא להגשמת התיאולוגיה הפוליטית של רבם.

וההתפשטות הטריטוריאלית עצמה היתה להם פולחן. כדברי גדעון ארן, מדובר ב"קבליזציה של הלאומיות הישראלית, ובעקבותיה ריטואליזציה של האקטיביזם הפוליטי, שמאפשרות להביא את הציונות לקצה מסקניותה, ובו בזמן גם לפרקה ממעשיותה ולשחררה מאחריותה, שהן יסוד מהפכנותה ההיסטורית." מעשה ההתנחלות הופך לריטואל, והאמונה המשיחית מאפשרת לראות בעצם ההתיישבות על הקרקע והריבונות הישראלית עליה את הנעת גלגלי השיניים השמימיים של המכונה האלוהית. כביטויו הקולע של ארן, מדובר בהפיכת הציונות הדתית לדת ציונית. לא עוד החלק הדתי שבתוך הציונות, אלא המסגרת הדתית הכוללת, שמתאפיינת גם בציונות.

שורשיו של גוש אמונים נתונים בפולמוס. גדעון ארן, שכחוקר התרוצץ עם חברי הגוש על טרשי השומרון, ממקם את עיבורו בין חברי 'גחלת', קבוצה של צעירים (לימים הרבנים חיים דרוקמן, צפניה דרורי, זלמן מלמד ואחרים) אשר בחפשם אחר מענה לחולין הישראלי קבעו את מושבם בישיבתו החצי-ריקה של הרב קוק, שהיתה אז מונהגת על ידי בנו. על פי ארן אם הרב צבי נריה, ראש ישיבות בני עקיבא דאז, היה יכול לתהות ב-1952 "כיצד לגשר על פני אותה הסתירה הנפשית של הנאמנות הכפולה, נאמנות לתורת ישראל ונאמנות למדינת ישראל", באו בני גחלת בתוך שנים ספורות וקבעו: הנאמנות היא כפולה רק באופן זמני, משום שתורה ומדינה חד הם. כשניתנה להם ההזדמנות, אחרי כיבוש יהודה ושומרון, ניתבו את ציבורם להגשמת חזונם.

דב שוורץ, מבכירי חוקרי הציונות הדתית, סבור שאנשי גחלת הגיעו רק כדי לנכס ולרכב על גבי תנועה שורשית שהתחילה בהעדרם. הוא מוצא את לידתו של הגוש בין מעגלי צעירים מבוססים בני המעמד הבינוני שיצאו ליישב את יהודה ושומרון לא מתוך תיאולוגיה גאולית אלא כפיצוי על רגשי נחיתות שסבלו מול הציונות החילונית, וכביטוי לאידיאולוגיה ציונית-חלוצית סטנדרטית למדי. הם פשוט ניצלו את ההזדמנות שלהם להיות חלוצים ו"מגשימים". רק מאוחר יותר נתלו בחזיונותיו של הרב קוק כדי להסביר לעצמם ולאחרים כיצד מתיישבים מעשיהם בפרוגרמה המשיחית הכלל-ישראלית. מעשה זה, ברם, איפשר ועודד את השתלטותם של רבני גחלת וקוקיסטים אחרים על התנועה, ולהפוך אותה בהדרגה לכוח תיאולוגי משיחי.

גוש אמונים הוקם בתחילת 1974, חודשים ספורים אחרי מלחמת יום כיפור. בקיבוץ כפר עציון התכנסו בוגרי ישיבת 'מרכז הרב', ביניהם משה לוינגר, חיים דרוקמן, יואל בן נון וחנן פורת, וניסחו יחד חזון לתנועת התעוררות דתית ולאומית. היקף החזון היה מרשים וכולל-כל. מטרתו היתה לא פחות מאשר גאולה שלמה לעם ישראל ולעולם כולו. הוא הכיל את קרבתם ההולכת וגדלה של היהודים החילונים אל עולם המצוות, שהרי זוהי הסינתזה שחזה כבר הראי"ה. ובאשר לריבונות הישראלית על יהודה ושומרון, הרי היא, כפי שפסק נחרצות הרצי"ה, בלתי-הפיכה. "מדינת ישראל היא עניין אלקי […] לא רק שאין נסיגות מקילומטרים של ארץ ישראל, חלילה, אלא להיפך, נוסיף כיבושים ושחרורים […] בבניין האלקי שלנו, המקיף וחובק זרועות עולם ועולמים, אין מציאות ואחיזה לנסיגה", קבע. גוש אמונים יהיה הביטוי הארצי לתנופת הגאולה. או במילותיו של חנן פורת: "גוש אמונים הוא הכמיהה להתגלות אלוהים ביש".

גוש אמונים מקים את עפרה, קדומים, ומנסה שוב ושוב להקים את אלון מורה. מנחם בגין עולה לשלטון, מבטיח "עוד הרבה אלוני מורה", ומקיים. מוקמות בית אל, אלקנה, כפר אדומים. ההצלחה גוררת באופן הכרחי מיסוד. ב-1979 הוקמה תנועת 'אמנה' על מנת לארגן מבחינה בירוקרטית וכלכלית את מפעל ההתנחלויות. ב-1980 הוקמה מועצת יש"ע, כגוף מנהלתי המאגד את ראשי הרשויות ביהודה, שומרון ועזה. כך בעצם הלך גוש אמונים והתגבש פורמלית ובירוקרטית, הלך והתמסד, ולמעשה חדל להיות תנועה רעיונית חיה בסוף שנות השמונים.

חילון המשיח: התפרקותו של גוש אמונים

גוש אמונים הלך ונמוג, אולם תהיה זו טעות לראות את שקיעתו כעניין פשוט של "התברגנות". כמובן, כמו כל תנועה של התעוררות רוחנית גם גוש אמונים עבר את שלב הנעורים התוסס ונכנס למסילות הממוסדות יותר של החיים. אולם התפוררותו היא בראש ובראשונה היפרמותה ההולכת וגוברת של הפרדיגמה הקוקיסטית. זו התרחשה אמנם במקביל להתברגנותו של הגוש, אולם לא מפני שהתברגנות פירושה התמסדות, אלא מפני שמשמעותה העמוקה היא חילון.

הקוקיזם ראה את ציונות כמכלול לאומי-דתי המגשים את התוכנית המשיחית האלוהית. מעשה ההתיישבות על הקרקע היה לריטואל, להחלת הריבונות הישראלית על עוד ועוד שטחים הוקנתה משמעות גאולית. אולם מה קורה כאשר מעשה ההתיישבות נערך לא על ידי קבוצת אקטיביסטים משיחיים, אלא על ידי חברה מסחרית? ומה עולה מתוך חיפושם של המתנחלים עצמם לא את מעשה העלייה על הקרקע, אלא את איכות החיים בבית מידות אדום-רעפים? במהלך שנות השמונים, וביתר תוקף בשנות התשעים (ודווקא בתקופתו של ראש הממשלה רבין, ששיפר מאוד את התשתיות ביהודה ושומרון) הפך מפעל ההתנחלות לאבן שואבת למחפשי פתרונות ושדרוגי דיור. המתנחל, גם זה האידיאולוגי בעברו, חדל להיות חלוץ, והפך, מעשית ומהותית, להיות צרכן.

כאשר מתנחלים פונים אל המדינה על מנת לדרוש תקציבים ותשתיות, הם רואים בה ספקית שירותים, לא התגלות של שכינה. שתי התפיסות האלה אינן בהכרח סותרות, אולם הן מייצרות תודעה דתית שונה. החזון הקוקיסטי של אחדות הדת והלאום הוא מטיבו אידיאלי, ומתקשה לכנס אל תוכו גישה אינסטרומנטלית שמבקשת להשתמש במדינה, ולא לעבוד אותה. האקטיביזם מוחלף בשגרה, והשגרה ממסדת מערכת יחסים שבבסיסה השאיפה לשימור, לא לפריצה. המתנחל מתרגל לקבל, לא ליצור, והריטואל ההתנחלותי מנורמל. האיחוד בין ההתיישבות הלאומית לאתוס הדתי נשחק, והללו הופכים שוב לשני צדדים נבדלים של המציאות היומיומית.

הנה חוזרת לתמונה הדיפרנציאציה הבסיסית של תהליך החילון. הדת הציונית הופכת חזרה לציונות-דתית, כלומר לגישה המזהה את המדינה עם היהדות הלאומית ואת הדת עם היהדות ההלכתית. השגרה מחסלת את הקוקיזם, שללא הווקטור המשיחי הדורש תנועה מתוך מתח מתמיד הופך לעוד תיאולוגיה פרשנית המספקת תשובות מרגיעות לתהיות אמוניות. ההתברגנות מחלנת את הקוקיזם ומפרקת אותו לציונות דתית סטנדרטית.

לתהליך בסיסי זה של חילון חוזר יש להוסיף שני גורמים מאיצים. ראשית, חוסר נכונותם של היהודים החילונים לחזור בתשובה. תנועת 'ארץ ישראל השלמה', שקמה אחרי מלחמת ששת הימים, הציגה אוסף מרשים למדי של ישראלים חילונים (חיים גורי, נתן אלתרמן, אהרון אמיר, משה שמיר ועוד). אנשי גוש אמונים ראו בכך ראייה להתקדמות חזונו של הרב קוק: לכאורה עם המגע הישיר בחבלי המולדת ניעורה בחילונים "הנקודה היהודית", והם בדרכם חזרה אל התורה. התרסקותה של תקווה זו חתרה תחת האופטימיות הקוקיסטית. היא גם מלמדת על חוסר היתכנותו העקרונית של הקוקיזם (או של כל אידיאולוגיה דתית טוטליטרית): העולם המודרני מגוון ומורכב מדי, בניו מנויים על תפיסה אינדיבידואליסטית ואוטונומית מדי, מכדי להיכנס תחת מסגרת דוגמטית יחידה. החילון כאן כדי להישאר.

אם לא די בכך שעם ישראל לא חזר בתשובה, הרי שמאז שנות השמונים מדינת ישראל צמצמה שוב ושוב את ריבונותה של שטחי ארץ ישראל. הנסיגה מסיני, אחרי הסכם השלום בין ישראל למצריים, היתה המכה הקשה הראשונה לתיאולוגיה הקוקיסטית, ואחריה באו הנסיגות מערי הגדה בהסכם אוסלו, ומחבל עזה ב-2005. המשיחיות הקוקיסטית, שדחתה קטגורית כל אפשרות של נסיגה, היתה צריכה להתמודד עם סתירות חוזרות ונשנות לפרדיגמה שבה החזיקה. אלו גרמו לערעורה, וסייעו לפירורה.

שלושת גורמים אלה משתלבים והופכים את הנסיגה מהקוקיזם לתפיסה דתית-לאומית פשוטה, דוגמת זו של 'המזרחי', לכמעט בלתי נמנעת. ההתברגנות העבירה את ההתייחסות אל המדינה מהריטואלי אל הריאלי ומאידיאלי אל הפרגמטי. בהיותה של המדינה חילונית, ההסתייגות ממנה מתעצמת, ואף מגיעה לכדי ניכור. בית המשפט הופך לאויב, הממשלה היא "ממשלת זדון", ואפילו צה"ל כבר אינו קדוש כפי שהיה. וכאשר המדינה גם יוזמת פעולות הנמצאות באופן מובהק בסתירה עם התפיסה הקוקיסטית, הרי שהניכור ממנה הופך חד משמעי.

הציונות הדתית בישראל נסוגה אפוא לעמדת האורתודוקסיה המודרנית. היא חילקה מחדש את המציאות לתחום חילוני ותחום דתי, כאשר המדינה נחשבת עניין חילוני (שמולו יש להתנהל, ואם אפשר לקרב עד כמה שאפשר לערכים הנכונים), ואילו כל המתרחש בקהילותיה שלה (במערכת החינוך הדתית, בתנועות הנוער, כבתי הכנסת) נכנס תחת כנפי השכינה. אמנם שלא כמו באירופה או בארה"ב המדינה הזאת היא מדינת העם היהודי, אולם כמו אלה גם זו מדינת לאום מודרנית, וככזו מבוססת על ההיגיון החילוני המתחם את הדת במובלעת מסויימת, ומדיר אותה משליטה בשדות הכוח והידע.

לאומנות מחלנת

אולם בכך לא תמו גלי ההדף מהתפוררותו של גוש אמונים. המגמה שהחלה עם קריסתה של תפיסת העולם הקוקיסטית התעצמה, ובעשור האחרון ניכר שהציונות הדתית הגיעה לשלב חדש בהתרחקותה מהאידיאלים הקוקיסטים, שלב שמסמן הדגשה יתרה על ההבחנה בין דת ללאום, כלומר העצמת החילון. תהליכים אלה קשורים להתרחבות חלקו של המימד הלאומי בתמהיל הזהות של הציונות הדתית, דהיינו להפיכתם של היסוד האתני והעמדה הפוליטית הימנית למרכזיים הרבה יותר מאשר בעבר.

החל משנות התשעים הפכה המפד"ל באופן מוצהר למפלגת ימין. "הברית ההיסטורית" עם מפא"י עברה מהעולם כבר ב-1977, אולם קיומה לפני כן מעיד על אופיה של המפלגה הדתית לאומית אז. מנהיגים פרגמטיים ויוניים מבחינה מדינית כיוסף בורג וזרח ורהפטיג הוחלפו בימנים מוצהרים כחנן פורת, יצחק לוי, ולבסוף נפתלי בנט. 'הבית היהודי' של ימינו מביא את התהליך לשיא, כאשר מהרכבו ניתן לראות בפשטות שעמדה ימנית חשובה יותר מעמדה הלכתית: המפלגה תקלוט חילונים ימנים, אבל אין בה מקום לשומרי מצוות שמאלנים.

והמפלגה הדתית לאומית אינה אלא תבנית נוף מצביעיה. במחקר מקיף שנערך ב-2014 במכון הישראלי לדמוקרטיה ('דתיים? לאומיים!') מצאה תמר הרמן ושותפיה כי "הימניות המדינית־ביטחונית" היא במעגליו הרחבים של ציבור זה מאפיין משותף יציב וקבוע יותר מאשר אורח חיים דתי אחיד ומחייב. במחקרה של פוריה גל גץ על היוצאים בשאלה ('הדתל"שים') מקרב הציונות הדתית היא מצטטת דתי לשעבר שמספר ש"גם אחרי שהפסקתי להיות דתי, יש תחושה שההורים והקהילה ייפגעו הרבה יותר אם תהפוך לשמאלני, כי זה נתפס ממש כבגידה." בגידה, באופן מובן, היא פנייה נגד קבוצת הייחוס, וקבוצת הייחוס מגלמת את מאפייני הזהות העיקריים שלנו. כאשר קבוצת הייחוס נקבעת על פי העמדה הפוליטית יותר מאשר על פי ההקפדה ההלכתית, מתבררים גם חלקיהם היחסיים של אלה בזהות הפרטית.

כך נראה חילונה המתגבר של הציונות הדתית. סרוג הכיפה רואה עצמו קודם כל כבן לעם היהודי וכמגינה של מדינת ישראל. נכון, לבד מזה הוא גם שומר מצוות, אבל זאת פשוט "הדת" שלו, משהו שהוא מוסיף על גבי הלאום ושמבטא את יחסו האישי עם האל. זהותו הבסיסית היא יהודי-אתני וישראלי-לאומי. נראה שמתוך המכלול הקוקיסטי נשמרה ההערצה ללאומיות – אולם ללא תרגומה של הלאומיות לשפה תיאולוגית.

יש כמובן עדיין ציונים-דתיים המאמינים בבוא הגאולה ובהתנחלויות כפרוייקט המרכזי שמחיש אותה, אולם אלו נדחקו לשוליים וכיום הם במצב דומה לזה שהיו בו לפני מלחמת ששת הימים. יש גם ציונים-דתיים שהזהות ההלכתית שלהם עדיין חזקה ביותר, ועולה על זו הלאומית. אלו החרד"לים (חרדים-לאומיים), קבוצה שהלכה והתגבשה במקביל להתפוררותו הכללית של הקוקיזם. קבוצות אלה ממשיכות להחזיק בגרסאות שונות של הקוקיזם, אולם הן מייצגות מיעוט בקרב הציונות הדתית. עבור רוב בני הציונות הדתית הלאומיות המודרנית ושמירת המצוות מהווים שני מוקדים נבדלים של זהות, והראשון הוא שהולך ותופס את הבכירות.

מתוך חורבותיו של גוש אמונים עולה אפוא ציונות דתית הלכתית פחות ולאומית יותר. זו ציונות דתית ללא להט משיחי, ובעלת זהות יהודית מדוללת, הנשענת בעיקרה על המימד הלאומי, ומציגה תפיסה יהודית פשוטה ואתנוצנטרית. ישעיהו ליבוביץ טעה כשניבא שבאכזב החזון המשיחי של גוש אמונים יתנצרו בניו, אולם הוא ידע היטב כי העלאת הלאומיות לכדי עקרון דתי פירושה האלהתה, דהיינו מיקומה האלילי כמרכז הדת. ה"טיעונים 'הדתיים' לסיפוח השטחים", כתב באפריל 1968, אינם אלא "ביטוי להפיכת דת ישראל לכיסוי ללאומנות ישראלית". הלאומיות היא העיקר, הדת היא הכיסוי. כיום אנו רואים היטב את תוצריו הגרוטסקים של תהליך זה.

ואולם, אין לטעות ולחשוב שהשלב הנוכחי בנפתולי היחסים המתוחים בין דת יהודית ללאום יהודי הוא השלב האחרון. מרגע שהופרדו בלידתה של המודרנה, נמשכים יסודות אלה האחד אל תאומו. התשוקה להכנסתו של המרחב הציבורי תחתיה מוטבעת באופן מהותי במערכת דתית שעברה חילון, על אחת כמה וכמה כשמדובר במערכות מונותאיסטיות כוללות-כל כיהדות וכאסלאם. הקודש לדת כדם לגוף האדם. ניסיון נוסף לאחד שוב, כיחוד קודשא בריך הוא ושכינתה, בין דת ללאום, הוא רק עניין של זמן. וזמן כידוע הוא כל מה שצריך לדלג עליו כדי להגיע אל אחרית הימים.

:

---

פורסם היום ב'מוסף הארץ'

אגיע ישר לעניין: המפתח שדרכו אפשר להבין מה קרה כאן בימים האחרונים, ובעיקר אתמול, הוא זהות. זאת המילה, זאת המהות. בבחירות האלה שאלות של זהות קיבלו משנה תוקף, והן אלו שבסופו של דבר הכריעו את הכף, ובצורה דרמטית. אישית אני מתבייש שלא ראיתי את זה בא, וגם אני טעיתי כשחשבתי שסלידתו ומיאוסו של חלק עצום מהציבור (גם בימין) מנתניהו יתנו סיכוי ממשי להחליף את השלטון. טעיתי כי לא הבנתי עד כמה עמוק חודרת הפוליטיקה של הזהויות בזמן הזה בישראל.

ניקח לשם התחלה את הדוגמא המובנת מאליה: הוגים, יוצרים ופעילים מזרחים שמצביעים ש"ס עושים זאת כמובן רק מתוך תודעה של זהות. הסיסמה "מזרחי מצביע למזרחי" אומרת הכל. גם אם יש כאן רצון לקדם השקפת עולם סוציאליסטית, היא משנית לעיקר, והעיקר הוא העצמה שבטית. כך קיבלנו חילונים, אנשי בוהמה ופעילות פמיניסטיות שמצביעים/ות למפלגה דתית, עממית ופטריארכאלית במובהק. בהכללה, לא הערכים של המפלגה עמדו לנגד עיניהם, אלא הבטחתה לייצג/לשמר/לרומם זהות מסויימת.

גם הבית היהודי, שהתיימרה לייצג כל-ישראליות חדשה, העמידה את הקמפיין שלה על מימד הזהות. סיסמת ה"לא מתנצלים" המצויינת שבחרה לעצמה שיחקה על שני רבדים של זהות: מול הימין האתנוצנטרי בכלל, שנמאס לו מההגמוניה לכאורה של השמאל הקוסמופוליטי ("האליטות הישנות" וכו'), ומול הציבור הציוני-דתי, שנושא רגשות נחיתות בני עשרות שנים מול החילונים. בנט הבטיח לציבורים האלה עמידה גאה והעצמה של זהותם (היהודית/דתית), והצליח למשוך אליו רבים. הקמפיין שלו עלה על שרטון בפרשת אוחנה, והתחיל לשקוע כאשר לא השכילו שם לשנות את הגישה – אי אפשר להמשיך לצווח ש"לא מתנצלים" כאשר, בפשטות, כן מתנצלים. כל האוויר יצא מהבלון.

גל אתנוצנטרי

שתי הדוגמאות לעיל הן רק מקרים פרטיים של מגמה רחבה הרבה יותר, שלמרות שהיא בהחלט אינה נסתרת, את השפעתה, בעיקר בימים האחרונים של מערכת הבחירות, לא הצליחו הסוקרים והאנליסטים לזהות. זו המגמה שבמרכזה עומדת לא הזהות המזרחית ולא הזהות הציונית-דתית, אלא בפשטות הזהות היהודית. ככזו גם לא מדובר ביהדות כדת או כתרבות, אלא ביהדות כאתנוס, או כלאומיות אתנית.

נתניהו ניצח בבחירות האלה לא מפני שהוא עצמו אהוד על רוב העם, ולא מפני שהאידיאולוגיה שמפלגתו מקדמת (ללא מצע) עדיפה בעיני רוב העם, לפחות לא בכל מובן מפורט ומושכל. נתניהו ניצח משום שהוא הבטיח לבוחריו שהוא ישמור עליהם מפני כוחות המאיימים (לא רק על קיומם, אלא) על יהדותם.

הסיפור הזה ישן ואין טעם להרחיב עליו. נאמר רק שנתניהו, מתחילת דרכו, זיהה נקודת תורפה בשמאל הישראלי, והיא החיבור המורכב יותר במקרה הטוב, והחלש יותר במקרה הרע, לזהותו היהודית. לחישתו לרב כדורי ב-1999 על כך ש"השמאל שכח מה זה להיות יהודים" היא ביטוי מילולי לתפיסה על פיה השמאל הישראלי מחובר פחות לשורשיו הדתיים, הלאומיים, וממילא גם הגיאוגרפים. לכן השמאל מוכן לוותר על מימדים מאלו, בעוד הימין מחזיק בהם בנחישות.

ולתפיסה הזאת יש במה לאחוז. השמאל באופן מהותי והיסטורי הוא ביתם של הערכים האוניברסלים, ולמרות שיש ודאי שמאל לאומי, הזדהות עם הפרטיקולרי (הלאומי, הדתי, האתני) היא לבו הפועם של הימין. עם התחזקותה של הכמיהה לזהות פרטיקולרית מתגלה נקודת התורפה האלקטורלית הזו של השמאל.

כתבתי כבר ברשימות שונות שעל ישראל עובר מאז שנות התשעים גל אתנוצנטרי מתגבר. אין כאן גילוי מרעיש אלא הישענות על מחקרים ותובנות שגדולים ממני הניחו בעבר (הנה מאמר מקיף שלי על כך שיצא עכשיו – אקדיש לו פוסט נפרד בקרוב). הגל האתנוצנטרי הזה מספק את הדרישה לזהות שעולה עם התפשטותו של הקולוניאליזם התרבותי של הקפיטליזם האמריקאי (למרות שכמיהה לזהות מובחנת לא ממש צריכה סיבה כדי להתעורר).

על גל הזהות היהודית-אתנוצנטרית הזאת רכב עד לא מזמן בהצלחה רבה נפתלי בנט, והוא זה שאיפשר לו להגיע בסקרים של תחילת מערכת הבחירות ל-17 מנדטים ולחלום אפילו על ראשות הממשלה. על גל הזהות היהודית-אתנוצנטרית הזאת רכב גם נתניהו, אבל אצלו היא לא הספיקה כדי להתגבר על הסלידה והעייפות של חלקים גדולים מאוד מהעם ממנו.

נקודת המפנה של מערכת הבחירות

כך היה עד לשבוע האחרון. כשהגיעו הסקרים האחרונים, החל מיום שלישי שעבר, והראו שלא רק שהליכוד מפגר אחרי המחנה הציוני, אלא שהרשימה (הערבית) המשותפת הופכת למפלגה השלישית בגודלה, החלה להתפשט בציבור ההכרה שיש סיכוי אמיתי למהפך, ושלשמאל יש סיכוי טוב לעלות לשלטון. דבריו של יאיר גרבוז, ובעיקר האפקט התודעתי של מפלגה ערבית גדולה, עוררו חרדה לשלום הזהות היהודית של "ישראל". רון גרליץ כתב בעבר שהאלימות שהיתה בקיץ כנגד ערבים-ישראלים נבעה דווקא מההצלחה הגוברת של האינטגרציה שלהם בציבוריות הישראלית. כך גם כאן: הנראות הפתאומית של הערבים הישראלים, ההכרה שהם דווקא משחקים את המשחק הדמוקרטי, והיטב, נתפסה כאיום על הזהות היהודית של המדינה (אורי וולטמן איבחן את העניין בסטטוס קצר).

נתניהו זיהה את החרדה הזאת היטב, והפך אותה למנוף עבור הקמפיין שלו. שוב ושוב הוא איים שבמצב הנוכחי הליכוד יאבד את השלטון לטובת "השמאל והערבים". דיבורים על ממשלת שמאל בתמיכת הרשימה המשותפת הופצו ממטה הליכוד. דמותו של אחמד טיבי החלה להופיע בין הרצוג ללבני במודעות הליכוד. נתניהו חזר על המסר באדיקות דתית, ועבור ציבור עצום סימני העשן בשמיים אותתו סכנה לזהות היהודית של המדינה. השיא הגיע בצהרי יום הבחירות, כאשר הוא הוציא את ההודעה (בוידאו, בכתב, וגם רצה שתשודר במסיבת עיתונאים) ש"המצביעים הערבים נעים בכמויות אל הקלפי. עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים."

זה הספיק כדי לשנות את התמונה מקצה לקצה. תוך זמן קצר נוספו לליכוד עד עשרה מנדטים של יהודים ישראלים שחרדים לזהותה היהודית של ישראל, ששוכנעו שרק הוא ורק ליכוד גדול יהיו יכולים לשמור עליה.

בבחירות האלה נתניהו היה בבעיה קשה, ומהבחינה הזאת העיתונאים והסוקרים שהצביעו על כך לא טעו. הוא לא יצא לשוק מחנה יהודה ללא תקשורת מפני שהוא חשב שיתקבל בשאגות אהדה. הוא לא יצא לבליץ ראיונות איומים ותחנונים מפני שהוא היה בטוח בניצחונו. הוא לא אמר לאנשים בסביבתו שהוא בבעיה קשה סתם כי בא לו להלחיץ אותם. ובעיקר, הוא לא היה צריך לשבור ימינה, עד הסוף ימינה, עד הימין של כהנא, כי הניצחון היה אצלו בכיס. נתניהו השיג את הניצחון הזה רק במאה המטרים האחרונים של המרוץ, ומהבחינה הזאת הסקרים שיקפו את המציאות. הוא הצליח לשנות את המגמה במאה ושמונים מעלות כאשר השתמש באיום על הזהות היהודית של המדינה כדי למשוך מצביעים.

מה יכול השמאל לעשות

כאמור לעיל, לשמאל יש חולשה מובנית כאשר הוא ניגש לשאלות של זהות. עופר זלצברג פרסם אתמול פוסט מצויין על הסיבות לדעתו לכשלון המחנה הציוני, ובין השאר כתב כי

האסטרטגיה נכשלה גם כי המחנה הציוני לא הצליח – אפילו לא ניסה – להציג חזון להתמודדות עם סוגיית הזהות היהודית במדינת ישראל. הוא התמקד בישראליות ובציונות ולא הקדיש די תשומת לב ליהדות. ויש מצביעים רבים בישראל של 2015 שמבחינתם זה העיקר. גם אלו שתומכים באג'נדה הכלכלית חברתית שהציב הרצוג לא יכלו לעבור אל המחנה הציוני מבלי שתהיה להם תחושה ברורה שניתן לסמוך על המחנה הציוני בחינוך ילדיהם להיות יהודיים. שניתן להפקיד בידיו את האתגר ההיסטורי של הבטחת ההמשכיות היהודית בישראל.

שורשיו המשפחתיים של הרצוג דווקא היו יכולים להוות חומר גלם טוב מאוד כדי לייצר תחושה שכזאת, אולם לא נעשה כאמור אפילו לא ניסיון בכיוון. העובדה שאין במפלגה אף חובש כיפה גם אינה מסייעת, בלשון המעטה. עד שלא תוקדש תשומת לב אמיתית, מתוך רצון אמיתי, לסוגיית הזהות היהודית, תמיד יתחיל השמאל הציוני מעמדת חולשה. עד שהשמאל לא יהיה מסוגל לספק זהות – יהודית, ישראלית – בעלת מטען רגשי מובחן, הוא לא יצליח לסחוף אליו את רוב הישראלים שמעוניינים בכך, שדורשים זהות כזאת.

כשהיתה מפא"י ידעה תנועת העבודה ההיסטורית להציג זהות יהודית מוצקה. בן גוריון עם אהבתו לתנ"ך, נשיאת ההיסטוריה היהודית והלאומיות היהודית על נס, התפיסה הרפובליקאית-קולקטיביסטית של "העם" והמדינה – כל אלה, למרות המימדים השליליים מאוד שלהם, איפשרו לרבים כל כך להזדהות עם המפלגה. ייתכן שהתיקון המתמשך בכשלים שבעמדות האלה הביא לנסיגה חריפה מדי מהזדהות עם המימדים החיוביים שלהם.

אז מה עושים? לא מספיק להגיע אל הכותל רגע לפני הבחירות. צריך קודם כל לשנות את התפיסה. להבין שזהות יהודית זה חשוב (אגב, באמת חשוב, לא רק טקטית, וראו להלן). בנוסף, צריך לעמול על צירוף חובשי כיפה למפלגה (משהו, אגב, שיאיר לפיד הבין היטב (בצירופו של שי פירון כסגנו, בצירופה של רות קלדרון כנציגה של זהות יהודית נוספת) ומקבל את הדיבידנדים עליו עד היום). צריך לדבר על "יהדות" (וכמובן, "יהדות" יכולה להיות מאוד ליברלית ומאוד דמוקרטית, מאוד "ואהבת את הגר", "משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח", מאוד "אחרי רבים להטות". אבל צריך לדבר על זה). וצריך שיו"ר המפלגה יהיה דמות שהציבור רואה את הקשר שלו או שלה לנושא. כאמור, אצל הרצוג זה היה יכול להיות קל למדי, אבל לא נעשה. ולמנהיג ממוצא מזרחי יש כאן עדיפות ברורה מסיבות ברורות.

מהבחינה הזאת אנשי שמאל שסבורים שהפיתרון למצוקת המחנה הוא איחוד שורות עם אזרחי ישראל הערבים טועים. לא מבחינה ערכית, כי ודאי שדגש על אזרחותנו השווה, על שיתוף פעולה כלל-אזרחי ועל דחיית אפלייה מטעמי אתנוס הוא הגיוני וראוי מבחינה דמוקרטית וליברלית. אבל אלא אם יקרה שינוי תודעתי בעל מימדים מרקסיסטים בעם ישראל, רוב הציבור ימשיך לחשוב אתנית ולא מעמדית. צריך להבין: עבור רוב הציבור היהודי בישראל הזהות היהודית – שלו, של ילדיו ושל מדינת ישראל – היא מרכיב יסודי מרכזי וחסר-תחליף בכל תמונת עולם או שאיפה עתידית. המשך ההתכחשות לזה היא טעות.

הבעיה של מרצ

כתבתי על חברים חובשי כיפה ברשימה, אבל צריך להבין שזה לא באמת עניין של יצוג, אלא של תדמית. לכן גם הדיבורים על כך שמרצ, למשל, לא מתחברים אל שכבות רחבות מפני שאין במפלגה יצוג שלהן הוא שטות ממדרגה ראשונה. ראשית, כי מרצ היא כנראה המפלגה שיש בעשרת המקומות הראשונים שלה את הגיוון הגדול ביותר מבחינה עדתית ומגדרית. ושנית, כי הבוחרים לא מחפשים ייצוג. הם מחפשים זהות (לכן התלונות על מרצ לא יפסקו לעולם). וזה מה שמרצ לא נותנת להם, ואולי לא יכולה לתת להם.

מרצ במובן הזה בבעיה קשה. המפלגה הזאת, שלה נתתי את קולי בעצמי, חרטה על דגלה שמירה וקידום של זכויות אדם ואזרח. מדובר בהצהרה ברורה על קידום זכויות אוניברסליות. לא לאומיות, לא אתניות, לא עדתיות. דהיינו לא רק שמרצ לא מקדמת זהות מובחנת, היא מפרקת זהויות מובחנות, וזאת לטובת תפיסה של ערכים שנמצאים מעל לזהויות הללו. היא אוניברסליסטית, קוסמופוליטית, פוסט-זהות-פרטיקולריסטית. היא מציגה שיח של זכויות אזרח חוצה לאומים ותרבויות, לא שיח של לאום או מגזר המוצב אל מול זכויות של אחרים ותרבויות אחרות.

מהבחינה הזאת, דווקא ככל שמרצ יפכו יותר אוניברסליים, כלומר דווקא ככל שהם ייצגו מגוון רחב יותר(!) של זהויות ועדות בחברה הישראלית, כך הם יהפכו לפחות אטרקטיבים עבור ציבור שמחפש לא את האוניברסלי, אלא את הפרטיקולרי. כך, לו מרצ היו (חלילה) על טהרת האשכנזים, הם היו אולי בוגדים ביומרתם לשיתוף ושוויון, אבל מושכים מצביעים שהזהות האשכנזית חשובה להם. מזווית אחרת, כשמרצ היו אנטי-חרדים הם הצליחו יותר כי הם עוררו ומשכו את הזהות החילונית-אתאיסטית. כשהם נמנעים מהתקפות נמוכות על הציבור החרדי, כפי שנמנעו (בצדק) במערכת הבחירות הזאת, הם מאבדים מצביעים מהציבור שהזהות החילונית-אתאיסטית חשובה לו.

הבעיה של מרצ קשה יותר מזו של מפלגת העבודה, מפני שה-raison d'etre של המפלגה הוא זכויות אוניברסליות. זה לא שאין ציבור מספיק גדול שמעוניין בקידום זכויות כאלה. הבעיה היא שלקראת ההצבעה עצמה מתעוררים שיקולים נוספים, וחלקים גדולים מאותו ציבור בדרך כלל יעדיפו לתת את קולם למפלגה שמדגישה גם זהות פרטיקולריסטית. זה פשוט חשוב להם לא פחות, ואולי יותר. יש כאן גם מימד רגשי עמוק שפועל ברגע ההצבעה. גם כאן אותם חילונים ליברלים שהצביעו לש"ס מהווים דוגמא קיצונית למגמה רחבה הרבה יותר.

שמירה על תרבות פרטיקולארית איננו גנאי. היא ערך.

עבור רבים משמאל הדיבורים על זהות יהודית מעוררים חוסר נוחות. זהות פרטיקולרית מעלה דימויים של שובניזם לאומי, של אתנוצנטריזם גזעני, של נבדלות והתנשאות ויומרה מכוערת לעליונות. כמובן שכל אלה יכולים לבוא, ובאים פעמים רבות, בעקבות אימוצה של זהות פרטיקולרית. חשוב עם זאת להבין שלושה דברים: ראשית, אין שום סיבה הכרחית שאלו יבואו; שנית, הדרך למנוע את כל התופעות השליליות הללו אינו לבטל כל זהות פרטיקולרית; שלישית, לזהות פרטיקולרית יתרונות רבים.

לא אאריך בדברים. נראה לי מובן שלא כל תרבות ייחודית היא אלימה ומתנשאת, ושלא כל מאמץ לשמר על תרבות ייחודית הוא דכאני כלפי מישהו או משהו. כפי שאנחנו מזדעזעים מהחרבת התרבות הטיבטית והחלפתה בתשלובת הקומוניסטו-קפיטליסטית המיוחדת של המשטר הסיני הנוכחי, כפי שבביקורנו בהודו אנחנו מחפשים את המקומות שבהם נשמרה התרבות המקומית וטרם התעוותה לכדי סניף נוסף של המק-גלובל, כפי שנבכה את אבדן התרבות הפרימיטיבית של האבוריג'נים האוסטרלים, את התפוררות שבטי הילידים האמריקאים, את מחיקת התרבויות הציידים-לקטים באמזונס – כך גם ראוי להצטער כאשר התרבות היהודית נשחקת והופכת לסניף זיכיון נוסף של אמריקה.

תרבות פרטיקולרית היא אוצר אנושי שיש לשמר, אבל היא גם הרבה יותר מזה. היא צורך פסיכולוגי בסיסי עבור רוב האנושות. מדובר בצורך האנושי והפשוט כל כך בזהות ותרבות "ביתית", בהרגשה של המוכר והאהוב. מדובר גם כמובן בתחושת משמעות הנובעת מהיות הפרט חלק בשרשרת ארוכה, חלק ממשהו גדול ממנו. כל אלה צרכים אנושיים בסיסיים, וכל אידיאולוגיה שמצהירה על אהבת האדם אמורה להכיר בהם ולתת להם את המקום המגיע להם.

ותרבות פרטיקולרית אינה רק נפשי-פסיכולוגי, אלא גם צורך חברתי-קהילתי. תרבות פרטיקולרית מעודדת סולידריות ועזרה הדדית. היא משמשת כחומר לבניין של יצירה והגות. תרבות פרטיקולרית מספקת גם מערך ערכי ייחודי, השקפת עולם ייחודית, שבזמננו יכולים להוות נקודת מבט נוספת וחיונית מאין כמוה אל מול התועלתנות האינסטרומנטלית של השוק החופשי, אל מול רידודו של השיח המוסרי בזמננו. יש כאן משהו שראוי לשמר.

שוב, הסכנות בהעצמה של תרבות פרטיקולרית ברורות. הטענה כאן היא שמה שימנע אותן אינו התכחשות לכל תרבות פרטיקולרית, אלא שמירה עליה תוך ניתובה לאפיקים חיוביים. דווקא ניסיון להתעלם ממנה הוא הפקרתה לכוחות שישתמשו בה בצורה שלילית, שיהפכו אותה ללאומנות רדודה ויקבלו ממנו רשיון לגזילת זכויותיו של הזולת.

שוב, אלו רק ראשי פרקים. קריאת כיוון. אבל אם הניתוח שלי של מה שהתחולל כאן בימים האחרונים הוא נכון, זו קראית כיוון שהשמאל הישראלי חייב לאמץ אם הוא רוצה אי פעם לצאת מהאופוזיציה. אני משוכנע שזה אפשרי.

[תיקון 21.3.15: אני רואה שהפסקה האחרונה נחרצת יתר על המידה. לא התכוונתי לכתוב שאין כל סיכוי לצאת מהאופוזיציה בלי זה. תיתכנה קונסטלציות שונות שבהן זה יהיה אפשרי. בכל זאת, זה כבר קרה בעבר ואפילו כמעט קרה הפעם. ניסיתי להצביע על נקודת תורפה מרכזית אחת ועל הצורך לתת עליה את הדעת.]

כמו האור הפתאומי שמפיץ ברק בלילה סוער, פרשת אלי אוחנה חשפה את הציבור הישראלי בפתאומיות ובברור לרחשי הלב של הציונית-דתית. ההתנגדות העצומה לשיבוצו של אוחנה ברשימת הבית היהודי, שעלתה מ"השטח" כמו גם מרבנים בכירים, היתה מחזה מהמם של דינמיקה פנים מגזרית. היא הבהירה שמאמצי בנט להפוך את המפלגה לכל-ישראלית עדיין רחוקים מסיום, ולמעשה כנראה שלעולם לא יושלמו. המפד"ל מעוניינת להישאר מפד"ל.

ההתנגדות לאוחנה היתה נגועה בגזענות, אולם נדמה לי שלא נכון לראות אותה בעיקרה דרך הפריזמה הזאת. ודאי, השימוש של נפתלי בנט באוחנה היה גזעני להחריד וציני לעילא, שהרי לבד מהיותו סמל מזרחי אוחנה לא היה עבורו דבר. אבל ההמונים שהתנגדו לשיבוץ לא עשו זאת כי הם לא מוכנים למזרחי במפלגה. יש מזרחיים בבית היהודי. ההתנגדות לאוחנה נבעה פחות מגזענות ויותר מאליטיזם.

שכן מה שנחשף לפנינו בעיקרו הוא תפיסתה של הציונות הדתית את עצמה כאליטה, ואת חוסר המוכנות שלה לקבל אל תוכה יסודות שהיא תופסת כנחותים. אין זה מקרה שבצלאל סמוטריץ', מספר תשע במפלגה, כתב לפני כחצי שנה שהציונות הדתית "נושאת את משא העם על כתפיה" ושלכן עליה להפגין "התנשאות חיובית". גם אם בדרך כלל לא נאמרים דברים בוטים שכאלה, זו תפיסתם העצמית של רבים בציונות הדתית. האליטיזם הציוני-דתי הוא שמסביר את האופן המובן מאליו שבו מתקבל תיעדוף תקציבי להתנחלויות ולמערכת החינוך הממלכתית-דתית בקרב מנהיגיה; הוא שמסביר במהופך את תחושת הנרדפות והמרמור שניתן למצוא אצלה לא פעם; וכמובן, הוא שמסביר את הסירוב לקבל אדם שמפעל חייו ומקור תהילתו הוא לא יותר מאשר הצטיינות בכדורגל.

כל חברה זקוקה לאליטות. גם מפא"י ו"ההתיישבות העובדת" היו אליטה, וגם הן תיעדפו באופן לא הוגן את אנשי שלומם. אולם מה ששונה בינם לבין הציונות הדתית הוא שהאליטיזם שלהם לא נשען על מערך של תפיסות תרבותיות שמרניות וחוקי דת. ההלכה, שנועדה ממילא להבדיל ולייחד את שומריה, יחד עם התפיסות שנקשרות אליה (ביחס לפמיניזם, למיניות, להומוסקסואליות), הופכת את האליטיזם הציוני-דתי למוקצן במיוחד, ופוערת מרחק מהותי בין הצדדים. הציונות הדתית נמצאת במתח מתמיד בין הרצון להנהיג את העם לבין הרצון להיבדל ממנו.

במובן הזה נפתלי בנט הוא עוף מוזר בקרב המגזר: הוא אינו שותף למתח הזה. עבור בנט היהדות היא ראשית כל לאום ולאומיות, וההלכה אינה משחקת תפקיד ממשי בתפיסת עולמו. משפחתו של בנט היתה חברה בקהילות של היהדות הקונסרבטיבית, תחילה בארצות הברית ולאחר מכן בחיפה. הוא לא למד בישיבה גבוהה ואינו "בן תורה". הוא פשוט לא מדבר את השפה. חסרונו הוא גם יתרונו: היכולת שלו לעשות נפשות בקרב קהלים חדשים נובעת מכך שהוא מדבר "ישראלית" הרבה יותר מאשר "דוסית". הוא קרוב בצורה ניכרת יותר למנטליות החילונית מאשר כל מנהיג עבר של המפד"ל. ממילא הוא לא היה יכול להבין מה יפריע כל כך לציבור בוחריה של המפלגה בצירופו של שחקן כדורגל לשורותיה.

ללא ספק, רבים בקרב הציונות הדתית מבינים זאת היטב. רבים גם אינם מרוצים מרדידות תפיסתו הדתית של בנט. אולם רבים גם מבינים שדווקא בגלל זה רק הוא יכול. כל עוד הוא מוביל את המפלגה להישגים מרשימים, חסרי תקדים, הם ישתקו ויתנו לו להנהיג. עם זאת, סערת אוחנה האחרונה הבהירה שיש גבול גם למה שהציבור הציוני דתי יהיה מוכן שבנט יעולל למפלגתו. ועוד דבר: אם אי פעם ידעך כוכבו של המנהיג הצעיר, כל אלה ששותקים כעת יפתחו את פיהם. או אז הם יקרעו אותו לגזרים.

—

פורסם היום במדור הדעות של 'הארץ'