נאציזם ואוקולטיזם – הילכו שניים יחדיו רק מפני שלכאורה נועדו?

מאז שנות השישים התפרסם מספר לא קטן של ספרים המתיימרים להתחקות אחר הכוחות האזוטריים והשטניים שעמדו מאחורי עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה וניצחונותיו הראשוניים ביחסים הבינלאומיים ובמלחמת העולם השנייה. נדמה שתופעת הנאציזם נראית כל כך פלאית ומוזרה, עד שבאופן טבעי מבקשים לה הסבר על-טבעי. אלא שרוב הספרים הללו מלאים בבדיות. למעשה, יותר מאשר חשיפת הכוחות האזוטריים שמאחורי הנאציזם, ספרים אלה בעצמם הם אזוטריקה, כלומר הם עצמם מתפקדים כתורת סוד המזכה את המיעוט הנכנס בשעריה בראייה פנימית ובתיאוריה סודית המסבירה תהליכים שעל פני השטח נראים חסרי פשר. אפתח אפוא ואומר שרשימה זו אינה עוסקת כלל בניסיון להסביר את התופעה הנאצית על ידי פנייה לכוחות קסם.

כוונתי להלן היא לתאר מקצת ממקורותיה הפגאניים-אזוטריים של התפיסה הנאצית, ואת השפעתה של התפיסה הזאת על העמדה של הנאצים כלפי הדת הרווחת בגרמניה, הנצרות. אוסיף פרק קצר על תגובת חלק מהנוצרים בגרמניה הנאצית לדבר. כל זאת אעשה על ידי התבוננות בכמה הוגים גרמנים, ומעקב בדילוגים אחרי התייחסויותיהם לנושאים הנ"ל. עלי לומר שיחסית לחומר הטעון ולהיסטוריה העשירה התיאורים האלה קצרים מאוד מאוד, ורחוקים מלמצות את מורכבות הנושא. המעוניינים להרחיב יפנו לביבליוגרפיה הראשונית שבתחתית הרשימה.

לפני שאתחיל חשוב לי לציין שאינני מומחה לתחום, וזאת בלשון המעטה. האידיאולוגיה הנאצית נחקרה בצורה מקיפה ומעמיקה ביותר החל משנות השלושים של המאה העשרים ועד ימינו, ומאז גם נכתבו ונכתבים ספרים רבים וארוכים על ההיסטוריה הגרמנית בכלל וההיסטוריה הנאצית בפרט. בדברים להלן, לבד מספרו של אלפרד רוזנברג (שהיה לי בו איזה עניין מיוחד), אסתמך אך ורק על מקורות משניים, ועל כן אני מתנצל מראש על כל חוסר דיוק, בין בעובדות ובין בהקשר שאינו מלא, ומודה מראש לכל תיקון שידענים גדולים ממני בנושא יוכלו לתקן.

ההשראות האזוטריות של הנאציזם

גידו פון ליסט

כבר בסוף המאה ה-19 החלו גרמנים שונים להרגיש שהאימפריה האוסטרו-הונגרית אינה מספקת את שאיפותיהם הלאומיות. כמובן, זה היה מפני שהיא היתה מורכבת מלאומים שונים, וגרמנים אלה, בעיקר חברי מה שנקרא "התנועה הפאן-גרמנית", ביקשו לייסד אימפריה על טהרת ה-Volk. רבים מהם ראו בכנסייה הקתולית את הסיבה העיקרית למפלתם, משום שתמכה באצולת האימפריה האוסטרו-הונגרית, והן משום שהקתוליות היתה הדבק שהדביק את בני האימפריה. וזאת לבד מהחשבון ההיסטורי של ניצור השבטים הגרמאנים על ידי מיסיונרי הכנסייה.

ב-1901 תורגם The Secret Doctrine, ספרה של הלנה פטרובנה בלבצקי, מייסדת האגודה התיאוסופית, לגרמנית, ומיד הוליד גל של כתיבה תיאוסופית גרמנית. העניין הרב של חסידי תורות הנסתר הגרמנים בסיפורי נפלאות על גזעים עליונים ויבשות אבודות חב לא מעט לבלבצקי וכתביה. על פי בלבצקי האנושות בעת הזו מהווה את גזע-השורש (root race) החמישי, שחי על גבי כדור הארץ בעידן הקוסמי הרביעי. גזע-השורש החמישי הוא הגזע הארי, שממשיך היכן שגזע השורש הרביעי, האטלנטי, הפסיק, כאשר יבשת אטלנטיס טבעה במצולות הים. הארים הקדמוניים הזדווגו עם אחרוני האטלנטיים, וכך הורישו לצאצאיהם את יכולותיהם המאגיות של גזע-השורש הרביעי, גם אם אותם הצאצאים, דהיינו הארים כיום, עדיין לא גילו אותן.

בפרק מתוך ספר שיצא לאחרונה* מצביע עמיתי מאוניברסיטת תל-אביב אייזיק לובלסקי על כך שבלבצקי לא היתה אנטישמית יותר מאשר המקובל בתקופתה, ותקפה את היהודים בעיקר כדי להשחיר את הנצרות, אותה היא תיעבה. האזוטריקנים שבין הפאן-גרמנים, שכמו אחיהם ראו כאמור בכנסייה הקתולית את שורש מצוקתם הלאומית, מצאו בבלבצקי אחות לנשק.

על פי ניקולס גודריק-קלרק** גידו פון ליסט (Guido von List, 1848-1919) היה הראשון שחיבר אידיאולוגיה פולקית ואזוטריקה. הוא ביקש לחזור לדת הגרמאנית המקורית, חלם על פגאניזם, ומצא רמזים אוקולטים ברונות (runes), האותיות הסקנדינביות העתיקות. מהתיאוסופיה הוא לקח את הצפייה לעידן חדש שבו הגזע הארי ישוב למקומו העליון תוך שילמד את סודות הבריאה.

פון ליסט טען שדתם של הגרמאנים הקדמונים, השבטים הארים המקוריים, היתה סודית, וכללה טקסי חניכה עבור בניה. האל ווטן (Wotan, המקביל לאודין הנורדי) היה אלוהיהם, ומצוותו העיקרית היתה גבורה בקרב. יחד עם זאת, כל הטבע רווי באלוהות ובאנרגיה אלוהית, ועל האדם לחיות בהתאם לטבע כדי להיות מתואם עם האלוהות ועם אותה אנרגיה. הטבע גם מחייב שרק הפרטים המוצלחים ביותר יזדווגו ויולידו צאצאים, ולכן יש לדאוג לטהרת הגזע הארי (וכאן יש לשים לב להשפעת הדרוויניזם על חשיבתו, כאשר את הסיסמה הפשטנית של "שרידות המתאים ביותר" הופכים לדרישה נורמטיבית). ככל שהארי טהור יותר, קרבתו לאנרגיה האלוהית-טבעית גדולה יותר, והוא יכול להשתמש בה טוב יותר. צלב הקרס, טען פון ליסט, הוא סמל ארי עתיק.

על פי פון ליסט הארים הפגאנים חיו בשלום ובסימביוזה עם הטבע. הצרות התחילו כשהגיעו הנוצרים. בכוח הזרוע נרדפה וכמעט הוכחדה הדת הארית המקורית, והארים הפכו ל"ברברים" – דהיינו נוצרים. הכנסייה הקתולית, על כידוני הלגיונרים של האימפריה הרומית, נלחמה מלחמת חורמה בעובדי ווטן, והם היו חייבים להפוך את תורתם לאזוטרית. הדת הארית החלה, אם כן, להלמד כתורת סתרים. כהני הדת הארים העבירו את תורתם דרך שורה של אישים מוכשרים, ביניהם רבני קלן (Cologne), שכמובן לא ידעו מה הם משמרים. על פי פון ליסט אותם רבנים העבירו את התורה הלאה כחלק מהקבלה היהודית, והמשיכו אותם אישים שונים כפיקו דלה מירנדולה, גיאורדנו ברונו, יוהן רוייכלין, ועוד.

אולם כעת התורה סוף סוף מתגלה, ועל הגזע הארי לתפוס מנהיגות, לנער מעצמו את הנצרות הבזויה, לשעבד תחתיו את כל הגזעים האחרים, הנחותים ממנו, להזדווג רק בינו לבין עצמו, לבטל את הדמוקרטיה, להכחיד את הפמיניזם, לתקן את עולם האומנות המעוות, ולשלוט בעולם כפי שמגיע לו מימים ימימה.

יורג לנץ פון ליבנפלס

בניגוד לדרכו של פון ליסט, יורג לנץ פון ליבנפלס (Jörg Lanz von Liebenfels, 1874-1954) לא חשב שעל הארים לחזור אל דתם הפגאנית, אלא לגרסה פגאנית וגזעית (לא cool אלא racial. אם כי אולי היא גם יותר cool) של נצרות. על פי פון ליבנפלס הארים הקדמונים שלטו שלטון מוחלט בעולם, אלא שאז הם התפתו וחטאו בזיווגים עם קופי-אדם. התוצאה היתה יצירתם של כמה וכמה גזעי אדם נחותים, שסיכנו את שלטונם של הארים בעולם. ב-1905 הוא פרסם ספר שייתכן וזכה לכותרת המטורפת ביותר אי פעם: Theozoologie oder die Kunde von den Sodoms-Äfflingen und dem Götter-Elektron ("תאו-זואולוגיה או אוצר-הידע של קופיפי-סדום והאלקטרון של האלים").

מדובר בשילוב של (1) מדרש על התנ"ך, (2) מדעי החיים המעודכנים של תחילת המאה העשרים (שוב, שימו לב להשפעת הדרוויניזם) ו(3)גילוי קרינת הרנטגן בסוף המאה ה-19 וגלי הרדיו בתחילת המאה העשרים. על פי פון ליבנפלס האלים מסוגלים להשתמש בקרינה אלקטרו-מגנטית כדי לתקשר בטלפתיה ולראות למרחוק. הארים הם צאצאי האלים, ולכן גם להם כוחות אלה, אילו רק ידעו להשתמש בהם. הבעיה היא כאמור שהעולם מלא בגזעים נחותים שמקלקלים הכל. ישו הגיע כדי ללמד מחדש את העם הנבחר, כלומר הארים, לשלוט בכוחותיהם ובעולם כולו, וצליבתו אינה אלא ניסיון האונס שלו (ממש, מינית) על ידי אותם גזעים נחותים.

הנצרות אם כן מחזיקה את גרעין האמת (וגם לפון ליבנפלס יש שרשרת חכמים שהעבירו את הידע הסודי מדור לדור), אולם ההיא הושחתה על ידי הגזעים הנחותים, והפכה לדוקטרינה אלטרואיסטית ורגשנית שמלמדת שכל בני האדם נולדו שווים, ושמצווה על מאמיניה לאהוב את שכיניהם ולהושיט את הלחי השניה. בימי הביניים איכשהו הצליחו כוחות האור לבסס שלטון דתי אמיתי:

לא דת אנושית תפלה, אלא כת דתית אריסטוקרטית ואריוקרטית ביותר, ואיתה ארגון מדעי, פוליטי וכלכלי נוקשה שהקיף את כל העמים הארים-גיבוריים. הדת הזאת השמידה בנחישות את תת-האנושות, או לחילופין סגרה אותה בגבולות העבדות, הצמיתות או בגטאות יהודיים.

אבל גם זה נגמר. כיום היהודים והמוסלמים עומדים בחזית המאבק בגזע העליון, והם גם משתמשים בדמוקרטיה, סוציאליזם, פמיניזם וקפיטליזם כדי להילחם בארים. אולם יש תקווה: פלישה מונגולית חדשה לאירופה, שתתחיל ב-1960, תבשר את מלחמת יום הדין, אשר בסופה, בתוך כעשרים שנה, הארים יחזרו למקומם הטבעי, כלומר העליון, וישלטו על העולם כולו מבירתם, וינה.

פון ליבנפלס כנראה השפיע ישירות על היטלר: ב-1932 כתב פון ליבנפלס כי "היטלר הוא מתלמידינו", וב-1951 העיד כי היטלר ביקר אותו בוינה בסביבות 1909. על פי פון ליבנפלס הוא התעניין בתיאוריות הגזעניות שלו וביקש לקנות כמה מכתביו, למרות שהיה עני מרוד. מחקר מאוחר גילה כי היטלר אכן התגורר באותו אזור באותה תקופה, וקשה להניח שפון ליבנפלס היה יכול לדעת זאת לולא פגש בו אז. יש גם לזכור שבאוסטריה הכבושה ב-1952 הכרות אישית עם היטלר לא היתה דבר שמתגאים בו. מנגד, גם אם התקיימה פגישה בין שני הארים, די ברור שהיטלר לא התרשם יותר מדי מההיסטוריה הפנטסטית שהמציא פון ליבנפלס, ואם הוא לקח משהו מהמפגש ומהכתבים איתו, היה זה אולי חיזוק מסויים לגזענותו, ולא יותר. למעשה בספרו 'מיין קאמפ' היטלר מוצא לנכון ללעוג ל"משכילים נודדים שמוכרים פולקלור גרמאני ושלא הצליחו לעשות שום דבר חיובי או פרגמטי מימיהם" (עמ' 299 בתרגום לאנגלית שכאן ב-pdf.), ונראה שכוונתו לאותם מפריחי תיאוריות אזוטריות שמתגלים כאימפוטנטים לחלוטין בשדה הפרגמטי.

נצרות ואנטי-נצרות ברייך השלישי

אלפרד רוזנברג

אלפרד רוזנברג היה מהחברים הותיקים של המפלגה הנאצית, ובמשך הקריירה הפוליטית שלו הפך למה שניתן לכנות "פילוסוף המפלגה" ואחד האידיאולוגים המרכזיים שלה. את ספרו Der Mythus des 20. Jahrhunderts ("המיתוס של המאה העשרים") הוא פרסם לראשונה ב-1930, אחרי קבלת רשות מהיטלר. רוזנברג חשש שמא היטלר לא יסכים שיפרסם את הספר משום ההתקפות הקשות שבו על הנצרות, ומכיוון שהמפלגה, עוד כשתפיסת השלטון היתה לפניה, לא תרצה להעליב את רגשותיהם הדתיים של הגרמנים. כאמור, היטלר אישר את הפרסום, והספר (שתרגומו לאנגלית כאן או כאן ב-pdf) הפך לאחד מרבי המכר של הרייך, ונמכר עד 1945 ביותר ממיליון עותקים (וזאת למרות שב-1934 הכניס אותו הותיקן לרשימת הספרים האסורים שלו).

אז מה היה המיתוס של המאה העשרים? המיתוס שמדבר עליו הספר הוא

מיתוס הדם: האמונה שלהגן על הדם פירושו להגן על הטבע האלוהי של האדם באופן כללי. זוהי אמונה, הזוהרת בידע המבריק ביותר, שהדם הנורדי מייצג את ה-mysterium שהתעלה מעל והחליף את כתבי הקודש הישנים. (עמ' 113 בתרגום לעיל)

רוזנברג מבשר על החלפת כתבי הקודש הישנים. במה? בתורת הגזע. על כל אומה להבין ולהחצין את הגזע המרכיב אותה. אם מרקס ביקש מאיתנו לפתח תודעה מעמדית, רוזנברג מבקש שנפתח תודעה גזעית. חשוב מאוד להבין שעבור רבים במאה ה-19 והעשרים גזע נתפס ככלי מרכזי להבנת החברה, קצת בדומה לדת כיום במזרח התיכון. רוזנברג עצמו כתב כי "הנשמה מסמנת את הגזע מבפנים. הגזע הוא צורת הנשמה מבחוץ."

חלוקת האנושות לגזעים היא עמוד השדרה של חשיבתו של רוזנברג. בדומה להוגים שונים שלפניו (בעיקר ה.ס. צ'מברלין, אבל גם אלה שמנינו לעיל) גם הוא סימן את הגזע הנורדי (שעבור רוזנברג היה זהה פחות או יותר לגזע הארי) כגזע העליון, אשר השלטון העולמי נשלל ממנו שלא בדין, ואשר חייב לחזור ולתפוס אותו על ידי שמירה על טוהר הגזע, כיבוש העולם ושיעבודם של הגזעים האחרים תחתיו. בציטוט האחרון רוזנברג מסביר שהגזע הנורדי נושא את "הטבע האלוהי", ומייצג את ה-mysterium – כלומר המסתורין, אותה מילה שמתארת במסורת המיסטית המערבית את הסודי והקדוש ביותר שבדת.

יש לציין שרוזנברג היה האחראי העליון לרצח-העם שבוצע בצוענים בזמן מלחמת העולם השניה. הוא האמין שמדובר בתת-גזע של בני-תערובת, וזאת בניגוד לדעתו של הימלר, שראה בצוענים עם ארי, בהסתמך על מקורם ההודי. (אני מודה לאייזיק לובלסקי על שהפנה את תשומת לבי לכך. ולא נוכל להרחיב על עיסוקיו האזוטריים של הימלר, שהיו רבים ומשונים.)

עם רוזנברג אנחנו עולים מצלילה עמוקה בתיאוריות אזוטריות לאידיאולוגיה גזענית רציונלית פחות או יותר, אם כי גם אצלו ניתן למצוא שרידים של מה שראינו לעיל. כך למשל, באשר למקורו של הגזע הנורדי, רוזנברג כותב כי

בסך הכל, האגדות הישנות על אטלנטיס נראות באור חדש. נדמה שאי אפשר לשלול שבאזורים שמעליהם גועשים גלי [האוקיאנוס] האטלנטי וקרחונים ענקיים צפים נחה פעם יבשת פוריה ועליה גזע יצירתי שהפיק תרבות שהגיעה רחוק, וששלח את ילדיו אל העולם כיורדי ים ולוחמים. אבל אפילו אם ההיפותזה האטלנטית הזאת תוכח כבלתי מציאותית, חייבים להניח [קיומה של] תרבות נורדית פרה-היסטורית. (57)

יצאו להם הנורדים טהורי הגזע מאטלנטיס (או, אם לא משם, ממקום מושבם הפרה-היסטורי), והפליגו לכבוש את העולם. מה אם כן הפריע להם, עליונים שכמותם? מה שהפריע היה שילוב של אמונות תפלות, תשוקה מינית וכסף – את כל אלה הציעו להם הגזעים הנחותים שהנורדים האטלנטים פגשו בכיבושיהם. עייפים מכיבוש העולם (ועל פי רוזנברג הם אכן כבשו את רוב העולם העתיק) חושיהם של הנורדים קהו. הגברים התפתו למאגיה ולאמונות בניסים. הנשים התפתו לכהי העור שסביבן. "הכסף, ואיתו תתי-האדם, ניצחו את [טוהר] הדם" (74). תקופה של דגנרציה תרבותית החלה.

תקופה זו הופרעה קלות על ידי בואו של ישו. ישו בה מהגליל, והגליל, כך טוען רוזנברג, היה אז מושבה אמורית. האמורים על פי רוזנברג היו סוג של נורדים. ישו אם כן היה נורדי, וממש לא יהודי. למעשה, הוא היה פגאני גאה (58). ישו ניסה לבשר לנורדים שסביבו את הבשורה הטובה, כלומר את בשורת טוהר הגזע, ועל כך נצלב מיד על ידי היהודים. אבל אז "האישיות הגדולה של ישו, מה שלא היתה צורתה המקורית, התעוותה והתערבבה מיד אחרי מותו עם כל הזבל של החיים היהודיים והאפריקאיים." (87).

מי שעיוות אותה במיוחד היה פאולוס, אותו יהודי ערמומי, שהבין שבשורה של משיח אוניברסאלי היא דרך מצויינת להשתלט על העולם. (למעשה, היטלר עצמו קבע שישו אינו יהודי, וש"פאולוס הפך תנועה מקומית של התנגדות ארית ליהדות לדת על-זמנית שמקדמת שוויון בין כל בני האדם […] וכך גרם למות האימפריה הרומית.") כשהשתלטה "הנצרות השלילית" של פאולוס על האימפריה הרומית העולם העתיק הוכרע, ועידן של חושך התחיל בעולם.

כיום אנחנו מבינים שהערכים המרכזיים והגבוהים של הכנסיות הקתוליות והפרוטסטנטיות, כצורה שלילית של נצרות, אינם מתאימים לנשמותינו. שהם עומדים בדרכם של הכוחות האורגניים של העמים השייכים לגזע הנורדי (176)

הבעיה עם הנצרות כמכשיר שליטה עולמי היא כמובן תהליך החילון, שרוזנברג שם לב אליו. מי שעוד שמו לב אליו, על פי רוזנברג, הם היהודים, שפיתחו שיטות חדשות לשליטה בהמונים: קפיטליזם ומרקסיזם. על פי רוזנברג הכלכלה כולה נשלטת על ידי היהודים, בין אם היא קפיטליסטית או קומוניסטית. במקום אחד הוא מכריז ש"המדע הכלכלי [של שוק המניות] אינו אפילו בינלאומי. הוא פשוט יהודי" (118); מיד אחר כך הוא קובע ש"התלמוד וקארל מרקס מייצגים חזונות דומים למדי" (120). רוזנברג, על כן, מבקש מהגרמנים לדחות את הנצרות, וגם עוד כמה השקפות עולם:

[על] הפועלים האמיתיים של העם הגרמני ליצור חזית כנגד כל אלה שמכרו עצמם למסחר, לרווחים ולמניות, בלי קשר לצורת ההסוואה של עובדה זו, אם היא מכוסה בדמוקרטיה, בנצרות, באינטרנציונליזם או בהומניטיאניזם.

רוזנברג אם כן דוחק בנו (כלומר לא בנו. בהם) להחלץ מהנצרות ומשאר השקרים של היהודים, ששקרים שמטשטשים את התודעה הגזעית של הנורדים. על פני אלה יש לפתח "רעיון של כבוד – כבוד לאומי – לא אהבה נוצרית, לא הומניטריאניזם מסוני, לא פילוסופיה רומאית." (354) הכבוד הלאומי קשור גם לפאגניזם הגרמאני העתיק:

אודין [או ווטן] כדמות הראי הנצחית של הכוחות הרוחניים הראשוניים של האדם הנורדי חי היום בדיוק כפי שהוא חי לפני 5,000 שנה. (456)

ואולי בזה הוא דווקא צדק.

ולטר גרונדמן

ב-1936 שלחה מועצת הכנסיות הפרוטסטנטיות, ובין חבריה מרטין נימלר ("תחילה הם לקחו את…") מחאה רשמית לפיהרר, בה הם הביעו זעם על התבטאויותיו של רוזנברג נגד הנצרות (הם גם הביעו דאגה לנוכח הפניות ההולכות ונשנות להיטלר בתארים שאמורים להיות שמורים, לדעתם, לאל, וגם התנגדות נחרצת לנסיון של המפלגה הנאצית לצמצם את הנוכחות בכנסיות). המשטר הנאצי לא אהב את הכנסייה כפי שכל משטר טוטליטרי לא יאהב מקורות סמכות מתחרים (באותה שנה יצאה הוראה מצד המשטר שיש להסיר את כל דגלי צלב-הקרס מהכנסיות), אולם רוזנברג נתפס כמי שניסח בצורה הברורה ביותר את התיאולוגיה האנטי-נוצרית של הנאצים. הכנסייה בגרמניה היתה במצוקה. חלק מחבריה, כנימלר הנ"ל, מחו, מחו עוד קצת, וכשנמאס לשלטון נשלחו למחנות ריכוז. חלק אחר לקח על עצמו להוכיח את הפטריוטיות של הכנסייה לאדמה ולגזע.

שני מכשולים עיקריים עמדו בדרכם של המאמינים הנוצרים להוכחת נאמנותם. ראשית, הנצרות היא דת אוניברסלית, ובה בשורת גאולה לכל בני האדם. פאולוס מתעקש ש"אֵין עוֹד יְהוּדִי וְלא יְוָנִי אֵין עֶבֶד וְלא בֶן־חוֹרִין אֵין זָכָר וְלא נְקֵבָה כִּי כֻלְּכֶם אֶחָד אַתֶּם בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ". איך משלבים בשורה הרואה בכל בני האדם שווים עם אידיאולוגיה הרואה ברובם נחותים ובמיעוטם עליונים? בנוסף, אמונה נוצרית גם לא תלויה בגזע – כל אחד יכול להיטבל, ואילו עבור הנאצים יהודים שנטבלו לנצרות הם עדיין יהודים, צוענים עדיין צוענים, ואפריקאים עדיין אפריקאים. אכן, ב-1933 הוציאה המפלגה הוראה להפטר מתפקידו בכנסייה כל נוצרי שאינו מהגזע הארי. שנית, וזה באמת בעייתי, ישו היה יהודי. כמו גם פאולוס. כמו גם פטרוס. וגם שאר השליחים. בכלל, אפילו בדיקה שטחית מגלה שכל הנוצרים הראשונים היו תתי-אדם. איך זה משתלב עם אמונה בהם כקדושים?

לצורך פתרון בעיות קשות אלה קם ה-Institute zur Erforschung und Beseitigung des Jüdischen Einflusses auf das deutche kirchliche Leben, כלומר 'המוסד לחקר והכחדת ההשפעה היהודית על חיי הכנסייה הגרמנית'. בראש המוסד הזה (שהיה שייך לכנסייה הלותרנית בגרמניה – הקתולים היו בכלל מחוץ לסיפור, דחויים לחלוטין מבחינת המפלגה הנאצית, ללא שום סיכוי לשיקום) עמד ולטר גרונדמן (1906-1976), והוא ריכז את המאמצים להוכיח שלא רק שישו לא היה יהודי, אלא שהוא למעשה נלחם ביהודים ובתפיסת הדת הנפסדת שלהם.

הרעיון לא היה מקורי. כבר במאה ה-19 הכריע הפילולוג פול דה לגרדה שישו לא היה יכול להיות יהודי, ורק פאולוס הוא ש"ייהד" את הנצרות. באותה עת גם צ'מברלין המוזכר לעיל קבע כי לא ייתכן שישו היה יהודי. בשנות השבעים של המאה ה-19 הסיק אמיל שורר שבהיותו גלילי ישו ודאי לא היה יהודי, שהרי כתוב בישעיהו ח, כג שמדובר ב"גליל הגויים" (ויפה שישעיהו הנביא מקובל כמקור מוסמך). אבל המכון קיבץ ואסף את הנתונים, הדגיש את הזוית הגזעית ופרסם את הדברים בצורה מסודרת.

בספר מרתק*** שיצא לפני כמה שנים מסבירה שושנה השל כי המכון ראה עצמו כמגלה את ההיסטוריה הנוצרית האמיתית, שהוסתרה על ידי כל מני תרגילים קונספירטיבים במהלך הדורות. כאמור לעיל, הגזע נחשב ככלי להבנת החברה, וכבסיס לכך להבנת טבע האדם. אנשי המכון יצאו מנקודת הנחה שבשורתו המהפכנית של ישו לא היתה יכולה לצאת מפיו של יהודי, מכיוון שיהודי, מעצם טבעו, אינו מסוגל לנסח בשורה שכזו.

יותר מכך. כפי שמסביר גרונדמן, "תורה שלא יוצאת מתוך דם נורדי ושלא נושאת רוח נורדית אינה יכולה להתקבל על ידי נורדים." ומכיוון שהנצרות הצליחה בגרמניה בצורה נאה ביותר, ממילא ברור שהיא תורה נורדית, שהגיעה מדם נורדי. ואם כל ההגיון המעגלי הזה עדיין לא שכנע אתכם, כנראה זה רק בגלל שאתם יהודים: גרונדמן גם טען שכל התנגדות למפלגה הנאצית מבתוך הכנסייה (כמו של נימלר הנ"ל) מקורה בהשפעה יהודית נבזית שחדרה לנצרות – שהרי איך אחרת אפשר להסביר שארים טובים לא יאמצו בחום בשורה ארית טהורה שכזו?

נחזור לישו: גרונדמן מסביר שהגליל אכן היה מלא בלא-יהודים, ויותר מכך: ידוע שאביו של ישו כלל לא היה יהודי, אלא החייל הרומי פנתירא – קביעה שכבר חז"ל החזיקו בה כידוע (סנהדרין ס"ז.). נמצא שגרונדמן מסתמך על מקורות יהודיים כדי להוכיח שישו אינו יהודי. המחקר של המכון היה דקדקני, וישו הפך בעזרתו לא רק ללא-יהודי ולארי, אלא, וזה לא פחות חשוב, לדמות שסביבה אפשר לברר, לתפארת הרייך והגזע, את ההבדל בין ארי ליהודי.

המהלך כלל אפוא את טיהורו של ישו מיהדות, הצבתו למעשה כניגודה המוחלט, והכרזת בשורתו כנצרות האותנטית, הארית. נשארה בעיה: פאולוס. שלא כמו פילוסופים כרוזנברג, כהני דת נוצרים לא היו יכולים פשוט לוותר עליו, עוד פחות להאשים אותו ב"יהוד" הנצרות. בכל זאת, הוא שני לישו בחשיבותו מבחינת התיאולוגיה הנוצרית, לא כל שכן ללותרנים שכמוהם. השל מוסרת שאת הבעיה הזאת המכון, על כל כשרונותיו, לא הצליח לפתור.

והיו עוד בעיות. היה אפשר בקלות לחתוך את הברית הישנה, כלומר את התנ"ך, מחוץ לביבליה, אבל מה לעשות עם פסוקים מעצבנים מהברית החדשה כמו "כִּי הַיְשׁוּעָה מִן־הַיְּהוּדִים הִיא" (יוחנן 4, 22)? לא אלמן הגזע הארי: גרונדמן חקר את הנושא ומצא שהפסוק הוא תוספת מאוחרת, ושאפשר לוותר עליו. מאוחר יותר פשוט הוציאו לאור גרסה ערוכה ומעובדת של האוונגליונים שכוללת רק את המסרים הנכונים. שם בכל מקום שקוראים לישו "מלך היהודים" המילה השניה נמחקה, מילים עבריות כמו "הושענה", "אמן", "משיח", "שבת" ו"פסח" מוחלפות במילים גרמניות בעלות משמעות דומה יותר או פחות, וגם מילים בעיתיות מבחינה מוסרית כמו "רחום וחנון" נמחקות, כי ישו הארי הוא גיבור ולוחם, ולא קורבן רכרוכי.

בסופו של דבר המכון, שקיבל באופן סדיר כתף קרה מהמשטר הנאצי, העביר את המלחמה (לפני הגיוסים הכלליים בסופה) בארגון כנסים והוצאת פרסומים. אחרי המלחמה אנשי המכון טענו שפעולתם היתה אקדמית ותיאולוגית גרידא, ואם לפעמים עיוותו קצת את הכתובים, הרי זה מפני שנרדפו על ידי הנאצים, בעוד שהם עצמם אף פעם לא היו באמת אנטישמים. רובם המשיכו בחייהם כרגיל, והשתלבו בכנסייה או באקדמיה הגרמנית.

סיכום אישי

תיאוריות קונספירציה, אמר פעם מישהו, הן ההיסטוריה של הלוזרים. תיאוריות הקונספירציה המוזכרות לעיל בהחלט הגיעו מתוך מצוקה, זו של הגרמנים הלאומנים בתחילת המאה העשרים. אותם "פאן-גרמנים" גזענים רקחו עבר מפואר וציפו לעתיד מזהיר כאשר הגזע הארי ישתלט שוב על העולם. מאוחר יותר הן, או שרידיהן הרעיוניים, שימוש להצדקת חלק מהזוועות הגדולות ביותר של בהיסטוריה האנושית.

אני רוצה לסיום לשתף אתכם בשלושה דברים שעליהם חשבתי תוך כדי הכתיבה של הרשימה הזאת. חשבתי על הצורך העמוק שלנו בעבר, על הכוח של האידיאולוגיה לשעבד תחתיה את האקדמיה ואת הדת, ועל שנאת הנצרות שמופגנת כאן מכיוונם של גרמנים כה רבים.

על הצורך העמוק שלנו בעבר נאמר כבר רבות. זה קשור לזהות וקשור לקהילה. זה קשור לנחמה וליציבות שבמסורת, וזה כנראה תכונה אנושית שקשה מאוד להתחמק ממנה (אלא אם כן אתה סוג של בודהה כמובן). אנחנו חיים את חיינו כנראטיב, וממילא כך רואים גם את חיי העם שלנו, אף את חיי האנושות. כמה מאמץ ודמיון הושקעו באותו עבר בדוי שההוגים האלה יצרו לעצמם. אולי מקור נוסף לכעס שלהם כלפי היהודים היה שלאלה יש עבר שאין צורך להמציאו. ואולי אף יותר מזה: כדי לברוא עולם חדש יש צורך להתחיל מהתחלה; השמדת היהודים, אם כן, שימשה כהשמדת העבר. מזה זמן ברור לי שיש באנטישמיות גם מימד של ניסיון להתכחשות לעבר, למחיקת העבר.

את הכוח של האידיאולוגיה לשעבד את האקדמיה ואת הדת הכירו גם בברה"מ, אם כי באופן קצת שונה. בעצם, כמובן, מכירים אותו בכל מקום, במידות שונות של עוצמה ועומק. אם כי חשוב לציין שגם בברה"מ וגם בגרמניה הנאצית הכוח הזה נבע מתוך התיאוריות הקונספירטיביות שהיו חלק בלתי נפרד מהאידיאולוגיה (כלומר, לא רק מתוך הסובייקטיביות הפשוטה של כל נקודת מוצא). כוחות השחור, בין אם אלה הקפיטליסטים והאימפריאליסטים ובין אם אלה היהודים והנוצרים, הם שחיבלו לא רק בהיסטוריה כמאורעות אלא גם בהיסטוריה כטקסטים. הם שהמציאו סיפורים שנחשבים היסטוריה, הם שהחדירו פסוקים חתרניים לכתבי הקודש – ומכאן גם הלגיטימציה להתעלם מכל אלה, למחוק אותם, לשנות על פי הצורך. ההתבוננות במציאות מתוך הרמנויטיקה של חשד אבסולוטי מביאה להתעלמות ממנה.

וכמה שפשוט לא אהבו שם את הנצרות. את הכנסייה הקתולית כמובן, אבל גם את הלותרנית (ולותר בכל זאת גיבור גרמני). היטלר וכל שסביבו ראו במוסר הנוצרי פגע רע, תרבות חולה שמרעילה את הפולק ומחלישה את המדינה. אבל זה עמוק יותר מזה. יש כאן משהו שקשור לדעתי בפריקת עולו של החטא הקדמון, בהתנערות מהציווי לכניעה בפני האל ולצפייה לישועה מתוך תחושה שאנחנו חלשים וטמאים. יש כאן מוטציה חולנית של הומניזם. אכן, uber-הומניזם. ובאופן אירוני אבל הגיוני לגמרי מכאן גם נובע הכיוון הנגדי: החזרה לטבע, לפגאניות, ל"גבורה". ועד כמה זה דומה לזרמים שונים ברוחניות העכשווית כיום (האמינו לי, עוד יותר ממה שנדמה מהקריאה המצומצמת כאן). היום כמובן ההקשר הוא שונה לחלוטין (דמוקרטי, הומניסטי (ואף תת-הומניסטי), פוסטמודרני), ואף אחד לא חולם על גזע עליון, אבל הדמיון מעניין. ועוד לא דיברנו על הדמיון לזרמים שונים ביהדות הפונדמנטליסטית בזמננו. בני אדם הם בני אדם, לטוב ולרע.

סתם

—

* Lubelsky, Isaac, “Mythological and Real Race Issues in Theosophy”, Handbook of the Theosophical Current, ed. Olav Hammer & Mikael Rothstein, Brill, 2013

**Nicholas Goodrick-Clarke, The Occult Roots Of Nazism: Secret Aryan Cults and their Influence on Nazi Ideology, TPP, 2005

*** Susannah Heschel, The Aryan Jesus: Christian Theologians and the Bible in Nazi Germany, Princeton University Press, 2008

בספרו מראשית שנות התשעים, The American Religion, מבכה הרולד בלום את הפיכתה של הפרוטסטנטיות האמריקאית ההגונה למרקחת של גנוסטיציזם, אורפיזם, "התלהבות" ופונדמנטליזם. על פי בלום על אדמת אמריקה המשוחררת עברה דתם של הפוריטנים האירופאים סדרה אלימה של מוטציות, שבסופן התקבלו אותן תנועות דתיות חדשות שממלאות כיום בססגוניותן את היבשת: אוונגליזם לגווניו, ניו-אייג' לסוגיו וזניו, וכמובן: הדת המורמונית המשונה מכל. דת אחרונה זו מקבלת תשומת לב מיוחדת מבלום (הרבה לפני ששמו של מיט רומני הפך לנחלת הכלל), ולו משום נביאה-מייסדה הייחודי. על פי בלום נביא המורמונים ג'וזף סמית יצר במחצית הראשונה של המאה הי"ט את "הדת האמריקאית" המובהקת, המלמדת את חסידיה אדיקות רליגיוזית בכל הקשור למשפחה, לקהילה, ולהצלחה כלכלית.

אולם לא "ערכי המשפחה" הידועים בלבד הובילו את המורמונים לאמץ את האתוס האמריקאי (וממילא, אותה משפחה היתה בתחילת ימי הדת כזו המתבססת על נישואים פוליגמים). ג'וזף סמית היה, מלבד תיאולוג מקורי ומבריק ואדם כריזמטי ביותר, ברייה המשוקעת בצורה עמוקה ברזי התורות האיזוטריות שרווחו באותה תקופה. לא זאת אף זאת: סמית ינק לא מעט מהתפיסה התיאולוגית-מאגית שלו מתורת הקבלה. בלום עצמו שואל בספרו אודות "השפעה ישירה יותר של הקבלה על סמית ממה שאנחנו יודעים", מפני שנקודות הדמיון שהוא מוצא בין האמונות המורמוניות לבין הקבלה זועקות לקראתו מתוך ההיסטוריה.

את נקודות הדמיון האלה יש לבחון על רקע האמונות הפרוטסטנטיות הקונבנציונליות מהן יצא סמית לדרכו, וכך להבחין במרחק העצום שהוא תפס מהן. על פי התיאולוגיה שפיתח סמית, האל השולט בעולמנו היה פעם אדם כמונו, יש לו בת זוג, ולשניהם יש "גופים מוחשיים מבשר ודם", כדבריו. בהתאמה לכך, כל גבר מורמוני יכול גם הוא להתעלות לדרגת אל השולט על כוכבו הפרטי, וזאת יחד עם בת-זוגו. מסתבר, אם כן, שיש אלים רבים ששולטים על כוכבים רבים, ובדיוק לצורך האלהתו של כל אדם העמיד סמית את התורה המורמונית. אותה תורה אינה אלא שחזור של החכמה האזוטרית שגילה האל של הכוכב שלנו לאדם הראשון, ושממנו עברה בשלשלת מסירה דרך נח ועד לאברהם אבינו, וממנו עד משה רבנו ושושלת הכהונה העברית הקדומה. אותה חכמת סוד עומדת גם בבסיס הנבואה המקראית, זו אשר פסקה אחרי ישו, וזו אשר סמית, כנביא מוצהר, מחדש ומגלה למאמיניו.

סמית מציג, אם כן, תורה איזוטרית המכוונת למימוש הפוטנציאל האנושי – על ידי הפיכתו לאלוהי. רעיון זה לא רק זר, אלא ממש הופכי להנחות היסוד הבסיסיות ביותר של הנצרות הפוריטנית שרווחה בארה"ב. זו ראתה את האדם ככלי מלא כלימה, רע מינקותו משום החטא הקדמון שרובץ בפתח נשמתו. יצור אומלל זה, רחוק שנות אור מכל שלטון גלקטי על כוכב משלו, נאבק בציפורניו לישועה (ודאי לא האלהה) וסיכויו היחידים לזכות בה הם על ידי כניעה נבוכה לפני בנו של אלוהים שמת על הצלב במיוחד בשבילו. בעוד הפרוטסטנטיות הפוריטנית הציגה נצרות חמורת סבר וסגפנית, סמית הבטיח למאמיניו את חידוש הנבואה, את בנייתו של גן-העדן עלי האדמות ואת ההעצמה האישית האולטימטיבית. וכן, גם ריבוי נשים היה כלול אז בעסקה.

ג'וזף סמית נולד ב-1805, כבן החמישי מתוך אחד-עשר למשפחה ענייה בורמונט. בגיל ארבע-עשרה, אחרי מצוקה נפשית קשה, זכה סמית להתגלות הראשונה שלו, בה האל עצמו הבטיח לו שחטאיו נמחלו. יחד עם זאת, הזהיר אותו אלוהים שלא להצטרף לאף אחת מהכנסיות שסביבו, משום שכולן מעוותות את תורת האמת. ב-1823, כשלוש שנים לאחר ההתגלות הראשונה, שוב ירד סמית על ברכיו וקרא ממעמקיו של משבר נפשי להוראותיו של האל. הפעם הופיע מולו המלאך מורוני (Moroni), שסיפר לו שהוא השריד האחרון לציביליזציה עברית קדומה שהגיע לחופי ארה"ב סביב חורבן בית ראשון. אותם יהודים קדמונים עשו מה שיהודים תמיד עושים, דהיינו רבו ביניהם, עד כדי כך שקבוצה אחת מהם (להלן, "הרעים") הכתה לפי חרב את השנייה ("הטובים") והכחידה אותה. בעוד הרעים, אחרי שקוללו על ידי האל, הפכו ברבות השנים לשבטים השונים של האינדיאנים האמריקאים, כל מה שנשאר מהטובים הם לוחות זהב ועליהם חרותות קורותיהם במצרית עתיקה.

מורוני הוליך את סמית למקום קבורתם של אותם לוחות מוזהבים, והורה לו לחפור במקום ולהוציאם. אחרי שסמית הצליח לשים ידיו על הזהב הוא מיד התחיל לתרגם את הכתוב עליו. התוצאה היתה כרך מרשים בהיקפו שאצר מאות עמודים ובהם היסטוריה העתיקה של אותם טובים ורעים, ועוד משהו חשוב: התגלותו השנייה של ישו, בן האלוהים, לבני האדם, שהתרחשה על אדמת אמריקה ובפני אותם עבריים קדמוניים. זו "העדות השניה של ישו המשיח", כפי שמצהירה תת-הכותרת של כתב הקודש המורמוני (The Book of Mormon), וכשהוא אוחז בה יצא סמית לקנות לה מאמינים. הוא הצליח בכך מעל ומעבר למה שניתן היה לצפות.

כדי להבין את סוד הצלחתו – כמו גם את סודות תורתו – רצוי להתרחק לכדי מבט ציפור מההתרחשויות לעיל ולשים אותן בהקשרן. הימים ימי שיאה של "ההתעוררות השנייה" בארה"ב, דהיינו ההתעוררות הדתית השנייה בתולדות המדינה הצעירה, שהחלה בסוף המאה הי"ח ואשר במסגרתה הצטרפו רבים לזרמים הפרוטסטנטים השונים. מסביב לסמית רוחשות המוזות הרליגיוזיות, ונביאים ונביאות מתעוררים להתנבא כמעט תחת כל עץ רענן.

סביב חייו וביתו של סמית פעלו ג'מימה ווילקנסון, שהטיפה לפרישות מינית ונאמנות לעשרת הדיברות; הנסום לייק (כלומר, "אגם נאה"), נביא אינדיאני שהטיף בגנות אלכוהול, כישוף, הימורים, אלימות כלפי נשים והומוסקסואליות; ג'וזף דילקס (Dylkes), שהכריז שהוא המשיח שהגיע כדי לבנות ירושלים חדשה; ג'ורג' רפ (Rapp), שהקים קהילה נזירית והכריז על ביאתו הקרובה של ישו; ברנהרד מולר, שכינה עצמו "אריה יהודה" והכריז שדווקא הוא המשיח; וויליאם מילר, שייסד את התנועה המשיחית הגדולה בתולדות ארה"ב והכריז שישו יגיע עד מרץ 1844; ג'ון המפרי נויס (Noyes), שהקים את קהילת Oneida הסוציאליסטית, בה הטיף למין ללא שפיכה כאמצעי להתעלות רוחנית; וכמובן ראלף וולדו אמרסון, שעזב את משרתו ככהן דת בכנסייה היוניטרית, ציווה "השלך מאחוריך כל צורה של קונפורמיזם והכר מיד ראשונה את האלוהות!", והיה, לעניות דעתי, מבשרה המובהק של רוחניות הניו-אייג'.

העת היתה בשלה, אם כן, לנביאים ובני נביאים, וסמית לא היה יוצא דופן בכך. כפי שניתן להבין, גם בניסיונו ליצור חברה חדשה ובהתמקדותו במין כמוקד רוחני חשוב הוא לא היה מקורי. אבל כאמריקאי אמיתי סמית חשב בגדול, והתיאולוגיה שיצר היתה מהפכנית בכל קנה מידה. לא רק התגלות אלוהית, אלא ספר-קודש חדש. לא רק חברה חדשה, אלא קהילה קומוניסטית להפליא. לא פרישות מינית או מין ללא שפיכה, אלא פוליגמיה (סמית עצמו התחתן עם כארבעים נשים, חלקן בעודן נשואות לאחרים). לא הבטחה קלושה לביאתו העתידית של המשיח, אלא ניסיון מגלומאני להקים כבר עכשיו את ממלכת השמיים על פני האדמה.

מאיפה קיבל סמית את ההשראה לכל זה? ללא ספק, מדובר היה באדם יוצא דופן, בעל דמיון מפותח וכושר יצירתי עצום, כמוהו ניתן למצוא ביחידי סגולה כאר"י הקדוש או ג'.ר.ר טולקין. אבל כל רוח יצירתית זקוקה לחומר גלם שאותו הדמיון שלה ילוש לכדי מאפה. סמית מצא את שלו בספרות האיזוטרית של תקופתו, ובתוכה בקבלה.

"ספרות אזוטרית" היא מונח קצת מצחיק, בהיות משמעותו התיאורטית הפוכה מהתופעה אותה הוא מייצג בפועל. ספרות איזוטרית, מעצם היותה ספרות, לא יכולה להיות ממש איזוטרית, על אחת כמה וכמה בעידן הדפוס. מה שלא מועבר בעל פה עתיד להיות מופץ לכל דיכפין, וגרוע מכך, נדרש ומפורש על ידי כל דיצריך. אם לא די בזה, הרי שמה שמכונה "איזוטרי" ימשוך אליו גם קוראים אשר לא היו טורחים לקרוא כל ספר אחר. ואכן, כנער סקרן זכה ג'וזף סמית לקרוא לא מעט ספרות איזוטרית מערבית, בין אם בבתי שכנים ובין אם בספריות ציבוריות שונות.

בקורפוס האזוטרי של תקופתו הוא מצא את מורשת הרנסנס, דהיינו את כתבי ההרמטיציזם, הקבלה, הנאופלטוניזם, האלכימיה, האסטרולוגיה והמאגיה. ההרמטיציזם היא תורה אזוטרית המתבססת על כתבים עתיקים, שנכתבו לכאורה על ידי האל/המלך/הנביא/רב המג, הרמס טריסמגיסטוס. הרמס זה היה לכאורה בן זמנו של משה, וגילה לבני האדם את סודות היקום בדיוק כשרבנו נתן לבני ישראל את התורה. מקורו ההיסטורי של החלקים העתיקים יותר בקורפוס ההרמטי נמצא במאות הראשונות לספירה, באלכסנדריה היוונית-מצרית, והוא אכן כולל שילוב מלבב של מיתוסים יוונים ומצריים.

בניגוד לתורות מערביות רבות בזמנה ובזמנים שיבואו, ההרמטיקה הדגישה את גדולתו של האדם ואת אפשרות הסינטזה השלמה בין הרוח לחומר. למעשה, על פי תורה זו הנשמה היא סוג מעודן של חומר, ולכן ממילא אין החיים האלה, החומריים, בזויים, ויש גם אפשרות להגיע לאלוהות מבלי להיפרד מהם. "אתה האור והחיים, כמו האל האב אשר ממנו האדם נולד", קובע הרמס, וקל כבר כאן לראות את הדמיון לתיאולוגיה המורמונית. יש להדגיש גם את התפקיד הנכבד שהיה להרמטיקה בהעצמתו של האדם עבור ההומניזם של הרנסנס.

באשר לקבלה המדוברת כאן, היא כמובן לא זו עליה שקדו בערך בשנים אלה תלמידי הגאון מוילנה מחד או תלמידי ר' שניאור זלמן מלאדי מאידך. כאן מדובר בקבלה בתרגומיה הלועזיים והנוצריים. עבור הנוצרים שהתעניינו בה נחשבה הקבלה, באופן אולי לא מפתיע, לתורה הסודית שמסר משה רבנו ליהושע, וממנו לזקנים, ומהם לנביאים, אבל במקרה הזה גם לכוהנים, משום שכל סיפור בית המקדש נחשב גם הוא לבעל ערך סודי ומיסטי (וכך חשבו גם הבונים החופשיים, עוד תנועה שפרחה אז). הקבלה הנוצרית, אם כן, כללה תרגומים שונים של הטקסטים העבריים ללועזית, בתוספת פרשנות שהציגה אותה כתורה אוניברסאלית, ולמעשה פרניאלית (כלומר, כעומדת בבסיס כל החוכמה האנושית כולה).

רק על רקע ענינו בהרמטיקה ובקבלה ניתן להבין את המשפט שנמצא מיד בפתיחת הקאנון המורמוני. בספר הראשון מתוך ה-The Book of Mormon, ספר נפי (Nephi), אחרי הפסוק הראשון בו המספר מציג את עצמו, מגיע הפסוק השני בו הוא קובע כי "אכתוב תיעוד בשפתו של אבי, שכוללת את לימודיי היהודים ואת שפת המצריים". "לימודיי היהודים" היה אחד הכינויים שניתנו בתקופתו של סמית לתורת הקבלה. שפת המצריים קושרת אותנו אל ההרמטיקה.

במחקר מקיף פורש מייקל קווין, היסטוריון של הדת המורמונית ומורמוני בעצמו (שמחקריו הביאו לבעיטתו מהכנסייה) את הרקע האיזוטרי לחייו ותורותיו של סמית (D. Michael Quinn, Early Mormonism and the Magic World View). קווין מצייר את דמותו של סמית כאזוטריקן מעמיק למדי, למרות השכלתו האקלקטית והאוטודידקטית. עולמו האוקולטי של הנביא המורמוני הצעיר כלל אסטרולוגיה, מאגיה, הכנת קמעות, סחר בעתיקות קדושות, ראייה למרחוק ובעיקר, כמובן, חזיונות נבואיים. אנו נתמקד בתלמודו הקבלי.

קווין מדגים קשרים שונים בין נבואותיו של סמית לספר Traditions of the Jews מאת יוהנס אנדראס אייזנמנגר (Eisenmenger) האנטישמי, ושתורגם מגרמנית לאנגלית במאה הי"ח. נראה שהיה זה ספר זה שלימד את סמית שהמילה "אלוהים" היא בגוף רבים, תובנה שעזרה לו לפתח את התיאולוגיה האנטי-מונותאיסטית שלו, המצהירה במפורש על ריבוי אלים.

ספרים נוספים שקווין מראה שנמצאו בסביבתו של סמית מכליאים בין משמעותו הקבלית של "אדם קדמון" (כהאצלה הראשונה של האלוהות אחרי הצמצום) לבין משמעותו המקראית של "אדם" (כאדם הראשון, בגן עדן). תרכובת זו הועברה אל סמית, וכפי הנראה היתה בין הסיבות שהובילו אותו לתפוס את האדם הראשון כישות בעלת כוחות אלוהיים, ומכאן את צאצאיו, כלומר את בני האדם כיום, כבעלי פוטנציאל אלוהי נסתר.

מעל ומעבר לספרים שקרא סמית, נראה שאת מירב השכלתו בתורת הסוד היהודית רכש הנביא המורמוני מיהודי בשם אלכסנדר נייבאור (Neibaur), שהגיעה לחופי ארה"ב מלונדון והמיר שם את דתו לזו של הנביא המורמוני. כפי שכותב משה אידל בספרו עולם המלאכים, יש בידנו את רשימת ספריו של נייבאור, שכוללת כמה ספרי קבלה חשובים. הפגישה ביניהם התרחשה ב-1841, ובין 1842 ל-1843 כבר פרסם העיתון המורמוני הרשמי מאמרים על קבלה, חלקם פרי עטו של היהודי המומר, בהם הוזכר, למשל, ספר ה-"Sohar".

כפי הנראה היה זה מנייבאור שסמית למד לפרק את הפסוק הראשון של התנ"ך על פי הקבלה, כלומר למילים "בראש יתברא אלוהים", ולפרש אותו, באחת מדרשותיו האחרונות לפני הנרצח, כמדבר על הזמנתו של ראש האלים את ה"אלוהים" האחרים למועצה עליונה, בה דובר על בריאת האדם והעברת סודות חיי הנצח אליו ואל צאצאיו.

משימתו של סמית היתה אחת: לחדש את ימי עם ישראל כקדם. לצורך כך חודשה הנבואה, לצורך כך הקים מסדרי כהונה, ולצורך כך בנה מקדשים (ולא כנסיות), לצורך כך חידש את מנהגי הפוליגמיה של האבות. סמית רצה כאמור לכונן את מלכות השמיים על פני הארץ, לבנות את "ציון" (כך בלשונו) על אדמת אמריקה. בחזונו של סמית עלתה חברה חדשה, בה בני האדם חולקים ברכושם ונאמנים לתורת האמת היוצאת מפי מנהיגם. אותו מנהיג, סמית כמובן, התיימר אף לשלוט באוטופיה זו כ"נביא, כהן ומלך" המופקד מטעם האל על נתיניו.

בשנת 1844, אחרי שנרדפו וגורשו ממיזורי, עברו עשרות אלפי המורמונים דאז לאילינוי. שם הקים סמית את העיר נָאווּ (באנגלית Nauvoo; השם לקוח מהפסוק "מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר", ישעיהו נב, ז). העיר צמחה במהירות, ותושביה מנו מעל לרבבה (בערך גודלה של שיקגו באותם ימים). סמית עצמו היה ראש העיר, וכאשר התחדשו ההתנכלויות למורמונים הכריז שעל מנת למנוע אותם הוא מציג את מועמדותו לנשיאות ארה"ב, לבחירות שנערכו באותה שנה. תוכניתו הסודית היתה לבטל אחרי בחירתו את ההפרדה בין דת ומדינה, ולהקים ממלכת כוהנים תיאוקרטית אשר הוא עצמו יעמוד בראשה. כמה חודשים אחרי כן הוא נרצח בלינץ' אכזרי.

בספרו שהוזכר בתחילת דברינו כותב הרולד בלום ש"אם יש כרגע גרסה כלשהי של 'הדת האמריקאית' היא חייבת להיות, כפי שגרס טולסטוי, הדת המורמונית. עתידה יכול להיות הרה גורל עבור האומה, ועבור יותר מהאומה הזאת לבדה." בלום קלט בחושיו החדים שמסלול אזוטרי לאלוהות (או לכל הפחות להצלחה כלכלית) קורץ בימינו הרבה יותר מאשר אתוס של כפרה על חטא קדמון.

עתידה של הדת המורמונית אכן לפניה. מועמדותו של מיט רומני לנשיאות מכניסה אותה בפעם הראשונה לכל בית ובית באמריקה, אם לא בעולם כולו. בחירתו של מורמוני לנשיאות ארה"ב אולי לא תיזכר בדברי הימים כנקודת ציון השקולה בחשיבותה להתנצרותו של קונסטנטינוס, קיסר רומא, במאה הרביעית לספירה, אולם היא ללא ספק תהיה נקודת ציון בעלת חשיבות אדירה ליציר כלאיים שהוליד ג'וזף סמית מתוך הנצרות, ההרמטיציזם והקבלה.

סתם

—

פורסם במוסף 'תרבות וספרות' של הארץ

יצא לאור הגיליון הראשון של רוח הארץ, מגזין חדש על הרוחניות העכשווית בארץ. פרטים עליו ועל אפשרויות ההזמנה כאן.

בשנה הקרובה אלמד קורס על מדיטציה עברית בנביעה. ההרשמה בעיצומה. פרטים כאן.

בשנה הקרובה אלמד קורס על משיחיות יהודית מודרנית בבית המדרש של בינה. ההרשמה בעיצומה. פרטים כאן.

את הפרק השני בסיפורנו על מר סמית וכישוריו הנבואיים, אנו פותחים דווקא עם אדם אחר: לומן וולטר (Luman Walter), אמריקאי שלמד רפואה באירופה, וחזר לארה"ב כדי לחפש אוצרות קבורים בסביבתו של סמית, ואף יחד איתו בהזדמנויות שונות. כמובן, כשמדובר בלימודי רפואה באותם ימים אין הכוונה לסטאז' בהדסה עין כרם. הרפואה המערבית אז היתה עדיין, לטוב ולרע, קשורה מאוד למתודות שהיום היו זוכות במקרה הטוב להיות מכונות "משלימות", ובמקרה הרע, שרלטניות. וולטר זה השתלם בתורת ה-Animal Magnetism, או במילים אחרות, המסמריזם.

המסמריזם, שנקרא על שם מפתחו פרנץ אנטון מסמר, הוא שיטה רפואית מסוף המאה ה-18. הרעיון בבסיסה היה שקיים נוזל בלתי נראה ובלתי מורגש (אולם בהחלט בעל השפעה) שנמצא בכל מקום ומפלש את כל היקום. על פי מסמר כל מחלה היא סימן שהנוזל הזה (שנקרא פלוֹידוּם) יצא מאיזון בגופנו, והבריאות מצביעה על כך שהאיזון של הנוזל בגופנו תקין. ניתן להחזיר את האיזון על ידי העברתו של הנוזל מאדם אחד למשנהו (למשל, ממטפל לחולה – יש אנשים שזכו למלאי גדול יותר של הנוזל), וזאת על ידי יצירת "משברים" אצל החולה, שבעקבותיהם מושב כאמור האיזון של הנוזל. אותם משברים לא היו אלא מצבי טראנס, שמסמר הצליח להפיק אצל מטופליו.

טראנס, בקצרה, הוא מצב תודעתי בעל מנעד עוצמה רחב, בו משתבשת בנו תפיסת המציאות השגורה, ודפוסי המחשבה והפעולה הרגילים מנוטרלים לטובת פתיחות לחווית חיים שונה. מצב תודעתי כזה יכול להיות פתח לכתיבה או דיבור אוטומטי, כאשר האדם חווה כאילו מגיעה אליו אינפורמציה "מבחוץ", או שהוא אף נשלט על ידי ישות שונה. במקרים האלה אפשר לפרש את הטראנס כמה שהיינו מכנים היום "תיקשור" (בלי לקבוע האם יש או אין ישות או מקור מידע חיצוני לאותו אדם).

בכל מקרה, לדעתי סוג מסויים זה של טראנס היה מומחיותו של ג'וזף סמית, לא מעט הודות לאותו לומן וולטר. הקישור ביניהם חשוב מכיוון שבעוד שסמית כנראה היה מוכשר מלידה לעניין, דרוש בדרך כלל לימוד מסודר כדי לדעת איך להכניס עצמך לטראנס מעמיק – ואיך לצאת ממנו. באשר למסמריזם, מאוחר יותר ישתמשו חוקרים בתער של אוקהם כדי לחתוך החוצה ולהעיף את הנוזל הבלתי נראה, ולהישאר עם תובנות חשובות מאוד בקשר להיפנוזה ולפסיכולוגיה. במקביל ספיריטואליסטים למיניהם יפתחו מתוך השיטה אמונות שונות על טבעו של העולם האל-טבעי ועל הדרכים למגע עמו.

לומן וולטר, אם כן, הגיע לארה"ב קצת לפני 1818 כנראה, אחרי שלמד את סודות המסמריזם באירופה, שם השיטה בדיוק הגיעה לשיא הפופולאריות שלה. בראשית שנות העשרים הוא כבר חיפש אוצרות יחד עם ג'וזף סמית ואביו. אני חושב שסביר להניח שהוא עזר לסמית הצעיר ללטש את יכולתו להיכנס לטראנסים, יכולת שכפי שמיד תראו, גויסה למבצע רחב היקף. אכן, מקורות מאותה תקופה קושרים בין סמית לוולטר, והעיתון The Reflector (שכבר פגשנו ברשימה הקודמת) פרסם ב-1830 רשימה הלועגת למורמונים, ובה הוא קבע מפורשות כי לומן וולטר "היה קוסם, אדרתו נפלה על הנביא ג'ו סמית", ברמז כמובן לאדרתו של אליהו הנביא, שהועברה לאלישע. כלומר, סמית היה לכאורה תלמידו של לומן בנבואה.

מורוני מרגיע

נגיע, אם כן, אל סמית הצעיר. עזבנו אותו ב-1820 אחרי משבר נפשי קשה, שכנראה נבע מתוך רגשות אשמה על חטאים מיניים, ושהסתיים בהתגלות אלוהית בה הובהר לו שחטאיו נמחלו ושכל הכנסיות של ימיו טועות. אם כן, לא עברו שנים רבות – עברו שלוש – וסמית שוב הגיע למשבר. הפעם נגלה אליו מלאך בעודו שוכב במיטתו (התיאורים הראשונים של ההתגלות מתארים אותה בכלל כחלום).

המלאך, שאחרי כן סמית גילה ששמו Moroni, שוב הבטיח לסמית שחטאיו נמחלו, והפעם גם שלח אותו לגבעה סמוכה, שם אמר לו שממתין לו ספר שלם, המתאר את ההיסטוריה של שבטים קדומים של בני ישראל, שזכו להתגלות מלאה, שלמה וסופית של ישו וכלל תורתו. הספר הוא בעצם לוחות זהב שעליהם חרוטות אותיות ב"מצרית משופצת" (Reformed Egyptian), אשר קבורים באדמת הגבעה (שימו לב לקשר לעיסוקו של סמית במציאת אוצרות קבורים).

היה זה יום שני, ה-22 לספטמבר 1823, שג'וזף שלנו שם פעמיו לגבעה תמימה למראה על מנת לחפור ולהוציא ממנה את התורה הנוצרית האולטימטיבית המצויה על לוחות הזהב המצריים. אלא שזה לא בדיוק הלך. בתיאור הראשון שלו למה שקרה שם (שנכתב על ידו בשנת 1932) מספר סמית ש

מיד הלכתי למקום ומצאתי היכן שהלוחות נקברו כפי שציווה עלי מלאך ה' ומיד ניסיתי שלוש פעמים להשיג אותם. אז כשאני מפוחד מאוד חשבתי שמא זה היה חלום של התגלות [ולא התגלות אמיתית] אבל כשחשבתי על זה הבנתי שזה לא היה כך. ואז זעקתי לאלוהים בכאבה של נשמתי: 'למה אני לא מצליח להשיג אותם?' והנה הופיע לפני המלאך ואמר לי: 'לא שמרת על המצוות ה' אשר נתתי לך, ולכן אתה לא יכול כעת להשיג אותם.' […] שכן אני פותתי על ידי עצה רעה וביקשתי את הלוחות כדי לזכות בעושר.

בדיווחים מאוחרים יותר של המקרה סמית לא יספר על כך שהוא פחד ושלא שמר על מצווה מסויימת, ואילו כאן הוא מייחס את חוסר ההצלחה שלו לחמדנות, כלומר משום שרצה למכור את לוחות הזהב למען רווח כספי. יחד עם זאת, קשה להניח שזה היה כל הסיפור. סמית למעשה הצליח לשים ידיו על הזהב, ב-1827, אחרי שהגיע אל הגבעה בכל שנה ב-22 לספטמבר, אך ללא הועיל, כלומר רק אחרי חמש ניסיונות, אשר לכל אחד מהם התכונן שנה. מה שהיה שונה באותה שנה אחרונה הוא שסמית כבר היה נשוי. סמית אכן אמר לאחד משכניו, על פי עדותו של השכן (Henry Harris), ש"מלאך התגלה ואמר לו שהוא לא יוכל להגיע אל הלוחות אלא כאשר יהיה נשוי" – ושוב, שימו לב לקשר בין האפשרות למצוא את האוצר לטהרה המינית.

חפירה בראש השנה

סמית ברח והתחתן (eloped) עם אשתו הראשונה, אמה הייל (Emma Hale) בראשית 1827, בהיותו בן 21. בתחילת יום ה-22 בספטמבר, כלומר מעט אחרי חצות הלילה, סמית הגיע אל הגבעה יחד עם אשתו ושני חברים. אותו לילה היה מבורך מבחינה אסטרולוגית. בספרו המקיף על הרקע האזוטרי של הדת המורמונית* מצטט ד. מייקל קווין ספרי אסטרולוגיה שהיו בסביבתו של סמית ובישרו על יום מוצלח במיוחד: היתה זו שבת, שנשלטת על ידי כוכב שבתאי, יופיטר (צדק) שהיה כוכבו האישי של סמית וגם כוכבם של מגלי אוצרות. הירח היה במזל מאזניים, עוד סימן שיש (על פי אחד הספרים ההם) "לחפור". בנוסף, היה זה א' תשרי, ראש השנה היהודית, וגם זה סימן לא רע להתחלות חדשות.

ואכן, המשימה הוכתרה בהצלחה. על פי אחד מחבריו שהיו עמו שם, סמית קבע ש"זה פי עשר יותר טוב ממה שציפיתי", וסיפר שמדובר בלוחות זהב ארוכים ועבים למדי. הוא התעקש, יחד עם זאת, שהמלאך אסר עליו למכור אותם, אלא ציווה עליו לתרגם את הכתוב עליהם בעזרת "אורים ותומים" שנמצאו לידם (על פי עדות מוקדמת סמית המלאך אמר לו ש"אתה גדול יותר מכל האספסוף (rabble) שחופרים אוצרות. אתה נבחרת לפענח את הספר שכתב מורמון."). אותם "אורים ותומים" לא היו יותר מאבן-חזיון (Seer Stone), כמוה שימשו את סמית כשחיפש אוצרות קבורים.

אבד בתרגום

וכך החלה מלאכת התרגום. סמית הניח את ה"אורים ותומים" בתוך כובע ו"חזה" את התרגום מתוך מצב של טראנס. את התרגום הוא הכתיב אז לחברו, Martin Harris, שישב לידו וכתב את כל אשר דיבר. 116 הדפים הראשונים של התרגום נלקחו על ידי הריס זה כדי להראות אותם למשפחתו, אבל הוא כנראה השאיל אותם שם למישהו שלעולם לא יחזיר אותם. דפים אלה לא נמצאו עד היום. סמית היה באופן מובן לא מאושר מההתפתחות הזאת.

אחרי שפיטר את הריס ממלאכת הכתבנות, הושיב סמית את אשתו אמה והכתיב לה את הספר. על פי עדותה:

בדרך כלל כתבתי יום אחרי יום, על פי רוב כשישבתי על שולחן בקרבתו, והוא יושב ופניו קבורים בכובעו, האבן בתוכו והוא מכתיב לי שעה אחרי שעה, ללא דברים נוספים בינינו. לא היה לו כתב יד ולא ספר לקרוא מתוכו, ולו היה לו לא היה יכול להסתיר זאת ממני. הלוחות נחו על השולחן ללא כל ניסיון להסתיר אותם, עטופים בפיסת בד פשתן שנתתי לו כדי לקפל מעליהם.

ההכתבה נמשכה כשנה וחצי, ובסופה ניתן התוצר לדפוס. התוצאה היא ספר בן יותר מחמש מאות עמודים שנחשב לאחד מכתבי הקודש המשעממים בעולם. יחד עם זה, בהחלט מדובר במבצע מרשים של יצירת נראטיב היסטורי ותיאולוגי אלטרנטיבי מקיף ומרובה פרטים. הכנסייה המורמונית אוהבת להדגיש את חוסר השכלתו של סמית כראיה לכך שהוא לא היה יכול להמציא את הספר, אלא רק "לתרגם" מוצר מוגמר. כפי שכתבתי ברשימה הקודמת, סמית בהחלט קרא את הספרות האיזוטרית של תקופתו, והשפעותיה ניכרות בספר (קצת על זה כאן). עם כל זאת, זה בהחלט יוצא דופן שבחור חסר השכלה פורמלית בראשית שנות העשרים שלו מצליח להוציא תחת ידו תוצר שכזה. הוא הצליח בכך, לדעתי, מפני שהיה מסוגל להכניס עצמו לטראנס כמעט מדי יום ולהכתיב את התכנים שהתגלו לו. אימוניו בחיפוש אוצרות, וכנראה גם תחת הדרכתו של לומן וולטר, בהחלט הוכיחו את יעילותן.

הספר עצמו, כפי שמובן מהציטוט הקצר לעיל, נכתב על ידי מורמון (לכן קוראים לו The Book of Mormon). מורמון הוא אביו של מורוני (שהוא כאמור המלאך שהנחה את סמית אל הלוחות), והוא נביא ומנהיג של שבט קדום בבני ישראל. הוא זה שכתב את הספר, ובנו קבר אותו רגע לפני שהשבט שלהם כולו הוכחד. סמית נבחר כדי לתרגם את הספר ולהפיץ את הבשורה שנצורה בו.

יש גם להדגיש עד כמה מעשיו של סמית הם משמעותיים. נביאים, כאמור, לא היה חסר בסביבתו של סמית, ובטח שלו התגלויות אלוהיות. זה לא היה משהו יומיומי כמובן, אבל גם לא בלתי סביר. ברם סמית הביא לעולם לא עדות למפגש עם האל, אלא ספר קודש חדש. דבר כזה לא עשה איש. גם הנביאים והחוזים שהיו סביבו כמעט תמיד אחזו ב-bible ונפנפו בו כששאגו את בשורתם. סמית הביא את הספר שיחליף אותו. בני זמנו שרצו להדגיש את הסכנה שהיווה השוו אותו למוחמד.

ראוי גם לשים לב גם שלאיש מהחסידים הראשונים של סמית לא היה מוזר שספר קודש חדש מתורגם באותה שיטה אזוטרית שבה מוצאים אוצרות באדמה. תמונת העולם המאגית היתה חלק בלתי נפרד מחיי האמריקאים האלה, והיא היתה שזורה בצורה מובנת מאליה בתמונת העולם הדתית שלהם. דבר זה מסביר גם את אפשרות התקבלותה של התיאולוגיה שפיתח סמית, שכוללת את אפשרות הפיכתו של כל אדם לאל.

הסיפוור כהתגלות

Gauri Viswanathan, חוקרת ספרות ודת באוניברסיטת קולומביה, גורסת ש"ידע אוקולטי בנוי על סיפור סיפורים, שבעבודה האוקולטית נחשב לסוג של חוויית התגלות". אין ספק שסמית הוא דוגמא מובהקת להתגלות שכזו: הבשורה האלוהית שהוא מביא היא סיפור היסטורי אלטרנטיבי מקיף. על פי סמית בסביבות 600 לפנה"ס, קרוב לחורבן בית ראשון, הפליגו שני שבטים עבריים, אחד טוב ואחד לא ממש טוב, מהארץ המובטחת אל ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. שם הם בנו ציוויליזציה מפוארת, ואף זכו לביקור של ישו, שגילה להם את בשורתו הסופית והשלמה כאמור.

אחרי עלייתו למרומים של המשיח הם התחילו לריב, ובאופן מבאס הרעים גברו על הטובים. כעונש הפכו הרעים לאדומי עור, כלומר לאינדיאנים שהמשיכו לחיות ביבשת אמריקה. באשר לטובים, לפני שנכחדו כתב מורמון, מנהיג השבט הטוב, את ההיסטוריה והבשורה בספרו ונתן לבנו מורוני לקבור אותו באדמה. זה כאמור הספר שמצא סמית. או במילים אחרות, מתוך מצבי הטראנס שנכנס אליהם הפיק סמית נראטיב פסאודו-היסטורי עשיר ומלודרמטי.

אבל לא רק היסטוריה יצר סמית, אלא גם תורה אזוטרית-רוחנית שאפתנית ביותר. קצת יותר על כך, על מקורותיו בתורות הנסתר של דורו, על אמונותיו האסטרולוגיות ועל שאיפותיו המגלומאניות, בחלק הבא.

סתם

—

למאמרים הבאים: חלקים 3, 4, 5. בנוסף, כאן על הרקע הקבלי של סמית.

* D. Michael Quinn, Early Mormonism and the Magic World View, Signature, Salt Lake City, 1998

בנימה אישית, אתמול נולד בני בכורי.

תשמעו סיפור מעניין. ביום ה-13 לחודש מאי, 1917, יצאו שלושה ילדים פורטוגזים, אח, אחות ובת דודם, לרעות את הכבשים באחו שליד בית משפחתם במחוז פטימה (Fátima) אשר בפורטוגל. עוד הם משגיחים על העדר, וכמה ברקים האירו את השמיים, למרות שהיה זה יום שמשי למדי. רעמים לא נשמעו, אבל מה שכן קרה הוא שהופיעה אישה קטנה ויפה, לבנה ומוארת כולה, מרחפת מעל צמרת עץ אלון שלפניהם. לוסיה (Lucia), בת הדודה והמבוגרת ביותר (היא היתה אז בת עשר) ניהלה איתה דיאלוג קצר בפורטוגזית, שבמסגרתו היא שאלה אותה מאיפה היא. האשה הצביעה לשמיים.

כשהגיעו השלושה לבתיהם סיפרו הילדים את דבר המאורע המרגש להוריהם. "אם הילדים ראו אישה לבושה לבן, מי זו יכולה להיות אם לא גבירתנו?" הסיק בטבעיות אביה של לוסיה. לוסיה עצמה היתה פחות בטוחה שבזה היה העניין, אבל כילדה בת עשר היא לא היתה יכולה להציג טיעונים רצינים לטובת העמדה שלה. מה שכן, היא בישרה לאביה שאותה אישה קטנה ויפה הבטיחה להם שהיא תפגוש אותם שם בכל 13 לחודש, בכל חודש במשך חצי שנה. השמועה עשתה לה כנפיים, ובמהרה כל העיירה הקטנה בה הם גרו רחשה והתרגשה: הילדים ראו את מריה הקדושה.

בדיוק חודש לאחר מכן, ביוני, כבר היו כארבעים איש יחד עם הילדים, כולם באו לחזות באם האלוהים. זו לא איכזבה, ונתנה הופעה קצרה. ביולי היו שם 4000 איש. באוגוסט 18,000 (אם כי ללא הילדים, שהיו באותו חודש במעצר, בניסיון להפסיק את ההתגלויות, שהביכו את המשטרה המקומית), בספטמבר כבר היו 30,000 ובאוקטובר בין 50,000 ל-70,000. לא כל האנשים ראו את ההתגלות בכל הפעמים, ומבין אלה שראו, הדיווחים היו שונים. אולם רבבות ראו. מה הם ראו?

הם ראו ענן, או כדור. או מטוס. או דיסק. שיורד מהשמיים, ושמעו קולות של רעמים ארוכים. הם ראו ברקים ואש וזיקוקים. חלק ראו "צלב גדול יוצא מהשמש" וחלק "רחוב מואר" בשמיים. היה גם ערפל בכל מני צבעים. חלק העידו ש"האדמה התחלקה לריבועים, כל אחד מהם בצבע אחר". דיסקו. לפעמים הם הרגישו את האדמה זזה, לפעמים הם הרגישו צינה פתאומית ולפעמים חום גדול. לפעמים הם הריחו בשמים שונים. לפעמים נפל חומר לבן מהשמיים שנעלם על האדמה, וקיבל את הכינוי "שערות מלאכים". לפעמים היו אלה פרחים שנפלו מהשמיים. כמעט תמיד ראו את האישה על ראש העץ. לוסיה בדרך כלל ראתה את האישה בצורה הכי ברורה, ואף דיברה איתה, בעוד האחרים לא תמיד ראו את האישה, ושמעו רק זמזום כאשר לוסיה שמעה מילים.

לקראת ההתגלות האחרונה, באוקטובר, הבטיחה האישה נס גלוי, וההמונים הגיעו לחזות בפלא. עד אותו זמן העץ עליו ירדה האישה בכל פעם כבר לא היה קיים: הוא הופשט לכדי גזע קטן ועירום המציץ מהאדמה – המאמינים פשוט רצו מזכרת קדושה להביא הביתה. באותו יום ירד גשם, אבל לוסיה ביקשה לסגור את המטריות. ואז העננים (חלקם, פתאום, ורודים) זזו לצדדים, והשמש התגלתה. או שמא היה זה גוף מואר ומעופף? בכל אופן, ההמונים ראו "את השמש רוקדת", דהיינו את השמש יורדת ומחליפה צבעים ומקומות.

"השמש רעדה, וזזה בניגוד לכל החוקים הקוסמיים" דיווח עיתונאי מעיתון O Século החילוני. "השמש המוכספת, עטופה באותו אור סגלגל עמום, נראתה מסתובבת סביב עצמה בתוך עיגול של עננים שבורים […] האור הפך לכחול יפיפה, כאילו השתקף מבעד לזכוכית הצבעונית של חלון כנסייה, והתפשט על פני האנשים שכרעו ברך ופשטו ידיים" דיווח היומון O Dia, מליסבון (ראו עוד דיווחים עיתונאיים כאן). אחר כך נראה היה שהשמש יורדת לכיוון הארץ. חלק מהקהל היה בטוח שהגיע סוף העולם, ואנשים התחילו לברוח בפאניקה – או להתפלל על נפשותיהם.

סוף העולם לא הגיע, ובמקומו הגיע הדבר השני הכי גרוע – הכנסייה. זו לקחה על העניין אחריות, והכריזה שהמדונה אמרה את דברה, דהיינו מדובר בהתגלות של מריה הקדושה. בתוך ארבע שנים פרנסיסקו וג'סינטה, האח והאחות הקטנים, כבר לא יהיו בין החיים (מגפת השפעת הספרדית) ולוסיה, למרות שלא ממש רצתה בכך, תכלא במנזר לשארית חייה (הארוכים למדי – היא מתה ב-2005). מכאן ואילך הכנסייה תשלוט בנראטיב, והנראטיב יספר את סיפור התגלותה הגדולה של אם האלוהים – כלומר, בגרסתה הפטימאית: Our lady of Fátima.

מה קרה בפאטימה

הבעיה היא שיותר מדי אנשים ראו את האישה לפני כן. הם סיפרו שגובהה של הגבירה היה לא יותר ממטר, והיא נראתה כבת 14 עד 15. הם סיפרו שהיא היתה עטופה באור יפיפה, ומכוסה בשמלה לבנה מצווארה ועד לברכיה. חלק מהעדויות מספרות על גלימה מאחוריה, וחלק על שרשרת עם כדור זהב על מותניה. עיניה היו שחורות והיא נראתה חמורת סבר. פיה לא זז כשהיא דיברה, ורגליה לא נעו כשהיא זזה. היא פשוט שידרה את דבריה טלפתית וריחפה לכאן ולשם. האם כך נראית ונעה מריה הקדושה? האם אי פעם ראיתם פסל של מריה כנערה בת חמש-עשרה עם שמלה עד הברכיים?

הרגעו, אתם לא הראשונים לקשר את כל העניין הזה עם תופעת העב"מים. רבים וטובים עשו זאת לפניכם, החל משנות השישים למעשה. קל לראות שמרכיבים רבים כאן מזכירים חזיון של עב"ם, עם כל הדיסקים הכסופים והאורות והירידה של הגופים השמימיים. הרשת מלאה בהסברים על הקשר בין התופעות (גגלו our lady of fatima ufo ותהנו), אבל לא לשם אני רוצה לקחת את כל הסיפור. כלומר, קצת לשם, אבל לא בדיוק.

תראו, תופעת החשיפה לעב"מים היא עצומה. יש רבבות מקרים, כלומר עדויות, של מפגש עם חייזרים. או עם משהו. יש מקרים בהם עדויות שונות מגיעות משני עדים, או קבוצות של עדים, בשני מקומות שונים ולא קשורים. יש מקרים בהם אנשים רואים תופעה שמופיעה גם על מסכי הרדאר של הצבא המקומי. קשה על כן להניח שמדובר רק בדמיון יצירתי במיוחד של המעידים. בנוסף, למרות שמאוד היינו רוצים שזה יהיה המקרה, האנשים שנחשפים לתופעה אינם משוגעים. הם חיים חיים נורמלים לחלוטין לפני המקרה, וכמעט תמיד גם אחריו. נשאר זיכרון מטריד, אבל הם עצמם לא טורדניים.

מצד שני, הספקן יכול להסתמך דווקא על מספרן העצום של העדויות: אם קרו כל כך הרבה מקרים, הוא יאמר, איך זה שאין ולו בדל ראיה? איפה הצילומים? איפה הגופות האפורות הקטנות? ולמה לעזאזל תמיד מדובר בבדיקות רקטליות? ובכלל, אילו יצורים תבוניים יטרחו להגיע עד כאן רק כדי לשחק איתנו מחבואים?

וזה בדיוק המסתורין האמיתי. לא קיומם או אי-קיומם של חייזרים, אלא למה התופעה הזאת, מה שהיא לא תהיה, עד כדי כך מבלבלת, חמקמקה, דבילית. כשאנחנו מדמיינים חייזרים אנחנו מדמיינים אותם רוקמים תוכניות לכיבוש/הצלת כדור הארץ, אנחנו מדמיינים אותם עם ספינות חלל משוכללות ומודעות היסטורית מפותחת. אנחנו לא מדמיינים אותם מופיעים, ואז נעלמים, ואז מהבהבים, ואז משאירים עיגולים מוזרים בשדות חקלאיים. מה שמוזר כאן הוא לא שחייזרים אולי קיימים. מה שמוזר כאן הוא שהם מתנהגים כמו אידיוטים.

וכמובן, ההתגלות בפטימה. ההתגלות הזו, שנידונה לפעמים כהתגלות הדתית הגדולה ביותר של המאה העשרים. הרי משהו קרה שם. אולי זאת לא היתה הבתולה הקדושה, אבל מישהי/מישהו/משהו זה כן היה, ומה שזה לא היה, זה נחזה על ידי רבבות. אז מה לכל השדים והרוחות זה היה?

אנסה לתת כיוון לתשובה על השאלה הזאת ברשימה הבאה. או מקסימום, בזו שאחרי הבאה.

נספח

סרטון עם תמונות המאירוע בפאטימה:

סרטון שממחיז את האירוע בפטימה:

pdf קטן עם צילומי עיתונים מהאירוע

והנה עשרה הסברים שניתנו כדי לנסות להסביר את האירוע בפטימה

—

סתם

בסיכום המקרה בפטימה נעזרתי בספר Authors of the Impossible של ג'פרי קרייפל. אתייחס אליו בהרחבה בפעם הבאה. או בפעם אחרי הבאה.

פרידה מגדול הדור

בסוף שנות השבעים עברה ספרד מדיקטטורה צבאית לדמוקרטיה, וזאת עם מות הרודן שלה מאז שנות השלושים, הג'נרליסימו פרנסיסקו פרנקו. בימיו האחרונים היה פרנקו חולה מאוד, כתוצאה משילוב מוצלח של כמה התקפי לב ופרקינסון. למעשה חייו נמשכו באותה תקופה רק הודות למכונות, ואילו הוא עצמו היה חסר הכרה – ניתן לומר שלכל דבר ועניין היה מת. אחרי שסוף סוף הוציא את נשמתו תהה מישל פוקו על מצבו של אותו אדם ששלט שליטה אבסולוטית בחייהם, ולא פעם במותם, של מיליונים, ושעבר פתאום להיות נשלט חסר-אונים וחסר-מודעות על ידי צוות רפואי שלכאורה כפוף לפקודותיו, אך למעשה פועל מתוקף ערכים הומניסטים אוניברסלים.

משום מה נזכרתי באנקדוטה הזו לאור מה שמתרחש בתקופה האחרונה עם הרב אליישיב. כבר שנים שאינו שולט, למעשה, בנתיניו, כלומר באלה שנשבעים לו אמונים, וחבורה של פונקציונרים סביבו מחליטה בשבילו ובשבילם מה דעתו. אולם המצב החמיר לאחרונה, כאשר אלישיב הפך תלוי בהשגי המדע והרפואה המודרנית כדי להמשיך ולחיות. כאן, כדי להמשיך ולשמש כמנהיג אבסולוטי הוא היה צריך להיכנס תחת פיקוחם ופיקודם של אנשים שמעולם לא היו נתיניו, ואשר פועלים בשדה ערכי ומחשבתי שונה לחלוטין. אלו הנשימו את מנהיגותו הגוססת עבור מאות האלפים שבשבילם הוא הסמכות העליונה.

כמובן, אין מה להשוות בין דיקטטור רצחני לבין גדול-דור מלומד. למרות שסביר להניח שאיסורו העקשני של הרב אליישיב לתרום איברים אחרי מוות-מוחי הביא לקיצור חייהם של חולים שונים, הוא בוודאי לא רודן אכזר. לכן אני כמובן משווה בין השניים רק בעניין המסויים של שליט-אוטוקרטי-שכבר-בעצם-לא-חי- אבל-כל-עוד-הוא-מונשם-הוא-לכאורה-השליט-למרות-שבעצם-ממילא-כבר-הרבה-זמן-הוא-לא-שולט-על- כלום.

ראוי לשים לב למצב האירוני שמופיע כאן לפנינו: אדם שמתנגד רשמית לאפשרות שרבבות האנשים ששומעים לו יצאו וירכשו השכלה ומקצוע, תלוי בחסדיהם של מי שיצאו ורכשו מקצוע, ולמעשה הם מהרופאים הטובים בעולם היום. לא זאת אף זאת: מבחינה עקרונית כל המבנה האמפירי-רציונלי שעל פיו פועל המדע המודרני מהווה עבור הרב אליישיב במקרה הטוב קשקושים של "חול", ובמקרה הפחות טוב "טומאה" ממש. והנה אותם קשקושים וטומאות הם שמאפשרים לרב הגדול להמשיך ולחיות, להמשיך להיות גדול הדור וגדול בתורה, ותוך כדי כך גם להמשיך ולאסור על תלמידיו לצאת וללמוד את אותן טומאות, שמחזיקות אותו חי.

בזמן כהונתו כגדול הדור המשיך הרב אליישיב ואף העצים את האידיאולוגיה החרדית הנפסדת של ניתוק מהעולם. אפשר, כאמור לעיל, לבחון את העמדה הזאת הן מהזוית של ההתנגדות לאפשרות לרכוש השכלה כללית, ואפשר גם להתבונן בה מהיחס שלו כלפי חילונים. כפי שכתב פרופ' בנימין בראון לא מזמן:

בניגוד לקן הדומיננטי בהלכה האורתודוקסית במאה העשרים, הרואה בחילונים של זמננו "תינוקות שנשבו", ולפיכך דן אותם כחוטאים מאונס, [הרב אלישיב] קבע כי החילונים בימינו הם בגדר "מומרים", שדינם כגויים, שיין שנגעו בו הופך ליין נסך [שאינו כשר]. בשל מעמדם זה עולה גם ספק אם מותר לצרפם למניין. (לקראת דמוקרטיזציה במנהיגות החרדית, עמ' 76)

החילונים הם גויים, ועל כן ממילא אין להתקשר עמם. הקו המחשבתי ברור: כמה שיותר להפריד בין הטומאה שבחוץ לבין הטהרה שבפנים. ולא ניכנס כאן לסנקציות הכבדות שמופעלות נגד מי שנתפס מתרועע עם אותם "מומרים".

ומשום מה שוב עולה בדמיוני אנקדוטה על רודנויות עבר: כאשר בנתה מזרח גרמניה את חומת ברלין בשנות השישים היא טענה שהחומה אמורה לבלום את האימפריאליזם הקפיטליסטי ולמנוע את השחתת "רצון העם", שכולו, כמובן, שואף לבנות דמוקרטיה פרולטרית סוציאליסטית והרמונית. כידוע, למעשה החומה נבנתה כדי למנוע מאנשי מזרח גרמניה לברוח למערבה. האין בניית חומה שכל תכליתה למנוע מאנשיך שלך מגע או מעבר אל העולם החיצוני העדות הברורה ביותר לפשיטת הרגל הכללית של האידיאולוגיה שלך?

פרידה מהארכיבישוף

ראש הכנסייה האנגליקנית הודיע השבוע על פרישתו, תשע שנים לפני שהיה חייב על פי הנוהל. לכאורה, לרב אליישיב נשמעים כמה מאות אלפי יהודים, לארכיבישוף רואן וויליאמס נשמעים מעל שבעים מיליון נוצרים. למעשה, הכנסייה האנגליקנית היא גוף הרבה פחות אחיד וממושמע מגייסותיו של אלישיב. ואכן, המשימה העיקרית שעמדה בפני הארכיבישוף בכהונתו היא למנוע פיצול רשמי בכנסייה, וזאת בין הליברלים יותר לשמרנים יותר. "רשמי" כתבתי, כי מעשית מדובר בגופים שונים, כאשר השמרנים, שיושבים בעיקר באפריקה, מאמינים שאלוהים חושב שהומוסקסואליות היא חטא ושנשים לא יכולות להיות כהנות דת, ואילו הפרוגרסיבים, שיושבים בעיקר בארה"ב ובאנגליה, היו שמחים לאפשר נישואים חד מיניים ולמנות הומואים ונשים לתפקידי כהונה.

(תגידו, לא נמאס שכל הזמן רבים על אותם נושאים? הומואים, נשים, הומואים, נשים, מין, מגדר, הומואים, נשים? גברים הטרוסקסואלים מתקוטטים על מה אסור למי שאינו הם. אולי נריב קצת על עושר מול עוני, סמים בעד או נגד, פציפיזם מול הגנה עצמית, ביקורת המקרא, למי יש גלימות יותר יפות, אקולוגיה וזיהום אויר, חשיבותה של החוויה המיסטית, צמחונות, איזו ברנדי הכי טובה?)

אכן היו לו כמה בעיות עם ענייני הומואים, תחילה כאשר הכנסייה-האחות האפיסקופלית בארה"ב מינתה את Gene Robinson, הומו מוצהר לבישוף (2003), ואחרי זה כשמינה בעצמו את חברו Jeffrey John לבישוף, גם הוא הומו, ונאלץ לסגת במהירות לנוכח זעקות השמרנים. הבעיה כאן היתה ההתמודדות עם האנגליקנים שבאפריקה, שכנסיותיהם גדלות, ולא קטנות כמו במערב (כחלק מגל הנצרות הגלובלית), שלא היו ממש בעניין.

וויליאמס הוא, על פי הגדרתו העצמית, "שמאלני שעיר" (hairy leftie), והליברלים שבכנסייה ציפו ממנו לגדולות, אבל התאכזבו מרצונו להתפשר שוב ושוב עם השמרנים (כידוע, פשרה עם שמרנים משמעותה בעצם קבלת עמדתם). מדי פעם הוא אכן פלט משהו שמאלני להפליא, שלא לומר סמולני (כמו בעניין השריעה, או חיסול בן לאדן), אבל למעשה כנראה היה פחות ליברל ממה שעשו ממנו, כפי שמדגישים כמה פרשנים (למשל כאן). עבורו הקהילה היתה חשובה לא פחות מהפרט וזכויותיו, ושמירה על הקהילה הייתה החובה העיקרית ששם לעצמו. כאמור, וויליאמס ניסה בכוח לשמור על הכנסייה מפיצול רשמי, וכן מקפיצתם של כוהנים שמרנים יותר אל הכנסייה הקתולית, אחרי שהאפיפיור הציע (תוך סיבוב הסכין בגבו של וויליאמס) לקלוט אותם בתנאים משופרים (אפשר להביא את האשה והילדים!). בזה הוא הצליח.

אינטליגנטי מאוד גם בעיני מבקריו, וויליאמס הגיע למעמד מקריירה אקדמית מצליחה, ואליה הוא עכשיו ישוב. לעיתים הדרך המורכבת שבה התנסח, כך קובעים במאמר המערכת בגרדיאן, הרחיקה ממנו את הקהל, אבל מצד שני "הרעיון שנוצרים אדוקים חייבים להיות טפשים, אטומים או בעלי דעות קדומות לא היה יכול להיתפס ברצינות על ידי כל מי שהקשיב לארכיבישוף." באופן אישי מאוד הרשים אותי מכתב שהוא כתב לילדה בת שש ששאלה אותו "מי המציא את אלוהים?" הנה השורות הראשונות מתשובתו (אחרי שהוא מבהיר שידבר בשם אלוהים):

לולו היקרה – אף אחד לא המציא אותי – אבל אנשים רבים גילו אותי והיו מופתעים למדי. הם גילו אותי כשהתבוננו סביב בעולם וחשבו שהוא ממש יפה וממש מסתורי ותהו לעצמם מאיפה הוא הגיע. הוא גילו אותי כשהם היו מאוד מאוד שקטים, לבדם, והרגישו מעין שלווה ואהבה שהם לא ציפו לה. ואז הם המציאו רעיונות עלי – חלקם בעלי טעם וחלקם לא ממש בעלי טעם. מפעם לפעם שלחתי אליהם סימנים – בעיקר בחייו של ישו – כדי שיתקרבו למה שמי שאני באמת.

יפיפה. מעניין איך היה עונה הרב אליישיב על אותה שאלה.