קבלה

מוסר הנביאים והפילוסופיה של ההלכה

בשבוע שעבר נסעתי לעת ערב חזרה מהספרייה של אוניברסיטת חיפה – עת דוקטורט היא זו, והמלאכה רבה – וכשליד צומת יגור נתקעתי בפקק של לפנות ערב, חשבתי לי. חשבתי לי על הנביאים, כלומר אלו מהמקרא, ועל מה שנקרא "מוסר הנביאים", כלומר אותו קו פחות או יותר קונסיסטנטי של הטפה בו ביקשו הנביאים מהעם להיות טובים. אתם יודעים על מה אני מדבר: ישעיהו הראשון מבקש "הסירו רע מעלליכם […] דרשו משפט" (א, טז-יז); ישעיהו השני דורש "שמרו משפט עשו צדקה" (נו, א); מיכה חושב שהכי חשוב ל"עשות משפט, ואהבת חסד, והצנע לכת עם אלוהיך" (ו, ח) וכו'. יחד עם זה, יוצאים הנביאים נגד הקרבת קורבנות חסרת מחשבה ו"מצוות אנשים מלומדה" (ישעיהו כט, יג).

והשאלה ששאלתי את עצמי היא, מה היא הפעולה האנליטית אותה עורכים כאן הנביאים? איך הם משתמשים כאן בשכל שלהם? ובכן, עניתי לעצמי, נראה שהם באים ומעמידים את כל המצוות כולן על כמה עקרונות בסיסיים. המצוות הרי, כל התרי"ג, אם מביטים בהן לרגע מהצד, לא ממש מסודרות בצורה הגיונית, כלומר אין עקרון הגיוני שעומד בבסיסן. הרי מה הקשר בין שמיטה לעליה לרגל? מה הקשר בין שעטנז לסוכה? מה הקשר בין לא-תגנוב לכשרות? במבט ראשון, ולדעתי גם במבט שני ושלישי, אין שום קשר. כי המצוות אינן יותר מאשר רשימה של חוקים. חלקם עוסקים בזה וחלקם בזה, תכליתם הכללית היא גיבוש גוי קדוש וממלכת כהנים, אבל אין שום הגיון או קו מחשבתי אחיד בדרך בה הם מסודרים. וכבר קבע רב בבראשית רבה (מד) שלקב"ה לא ממש איכפת "מי ששוחט מן הצואר, או מי ששוחט מן העורף" – כלומר אין בזה הגיון. יש דרישה אלוהית. דרישה לא מוסברת, אלא מעוגנת במיתוס היסטורי (יציאת מצריים, מעמד הר סיני). במילים פשוטות: נעשה ונשמע.

אבל הנביאים לא עוברים לסדר היום על חוסר הסדר הזה. להם זה מפריע. למה? ראשית, אולי הם אנשים רציונליים יותר. אוהבים שיטתיות. שנית, אולי הם אנשים בעלי רגישות מוסרית גבוהה יותר, והם שמים לב שמפני שיש חוסר הגיון מוחלט ברשימת המצוות שיש לקיים, ועל כן יש חוסר מוחלט של היררכיה ברשימת המצוות שיש לקיים, אוהבים המוני בני ישראל לקיים דווקא את המצוות הנוחות יותר (למשל הקרבת קרבנות בבית המקדש), ופחות מקפידים על אלו המאתגרות יותר (למשל, לא לגנוב).

כך או כך, מדובר כאן ברדוקציה של המצוות ליחידות עקרוניות, במקרה זה של מוסר. "פשוט תהיו טובים" אומרים הנביאים, ומעמידים את כל התורה כולה על נוסחה פשוטה: חשוב שהאל מצווה עליך לעשות כל דבר כך שהוא יקדם את היושר, הצדק, והרווחה הסוציאלית.* מתוך רשימה ארוכה של חוקים ומשפטים חסרי הקשר הם מוציאים עקרונות, ומול פני אוסף חסר היררכיה של מצוות הם קובעים העדפה ברורה (למצוות שבין אדם לאדם).**

זה לא הלך. כלומר, היהודים לא השתכנעו. הם המשיכו להקריב קרבנות במרץ ולשנוא שנאת חינם. טוב, זה הרבה יותר קל. הנביא הידוע הבא שניסה לשכנע את העם היושב בציון לבסס את התנהגותו לא על חוק בלתי מוסבר אלא על עקרונות מוסריים (והייתי מוסיף, מיסטיים) היה ישו. הוא הציג גישה מוסרית פציפיסטית וכנועה, והובל אל הצלב. אחר כך נחרב המקדש, והפרושים עיגנו את החוק במערכת מקיפה של תורה שבעלפה שהועלתה על הכתב, שוב כרשימה של חוקים ללא עיקרון בסיסי משותף. זה תפס.

אבל זה שוב לא הספיק לכולם. הניסיונות הבאים למצוא בסיס עקרוני למצוות הגיעו במאות ה-12/13. הרמב"ם קבע שכל המצוות מטרתן אחת: לכוון את האדם (כלומר את הגבר היהודי – אם כי עבורו גם פילוסופים יוונים מצטיינים מסוגלים לכך) לדעת האל. מנגד המקובלים הראשונים טענו שכל המצוות מטרתן לתקן את הפגמים באלוהים ובעולם. שני הפתרונות האלה נותרו נחלתם האינטלקטואלית של מעטים. הרוב המשיכו לשמור מצוות ללא כל סיבה מיוחדת.

לכן כאשר במאה ה-18רווחה בקרב הציבור במערב אירופה תודעה יותר רציונלית, כאשר הומניסטים ודאיסטים למיניהם הסבירו (או "הסבירו") את מהותן של הדתות ככיוונם של בני אדם אל עקרונות המוסר הטבעי (או "המוסר הטבעי"), זנחו יהודים רבים את המצוות. חלקם היותר פלספני עשה זאת מתוך נימוק שמכיוון שהם הפנימו את המסר ואת אותו מוסר, אין להם כבר צורך באותן מצוות (שלא לדבר על כך שחלק מהמצוות ממש מנוגדות לאותו מוסר). מאידך, גם רבים מהמקובלים כבר לא היו יכולים להחזיק בעולמות המטאפיזיים שלהם בלי להסמיק, והחסידות העבירה אותם פנימה, לרבדים הפסיכולוגיים של האדם.

כלומר, אם לסכם את התהליך שעברנו כאן בקצרה, אם בהתחלה המיתוס (בריאת העולם, יציאת מצריים) שימש כצידוק יחיד לקיום החוק – כלומר רשימת החוקים שתחתם אין כל עיקרון בסיסי (שכן הצעת הנביאים לבסס את החוק על עקרונות מוסריים נדחתה), הרי שעד המאה ה-13 מעמד המיתוס ההיסטורי נשחק וכבר היה צורך בצידוק אחר. הרמב"ם הציע הסברים רציונליים (לכוון את האדם אל האמת) ומיסטו-רציונליים (לכוון את האדם למגע עם האל). המקובלים הציעו מיתוס לא היסטורי אלא מטאפיזי-מכאני (מערכת של צינורות שמימיים להובלת שפע, או חילוץ סיזיפי של רסיסי אלוהות שתקועים בחומר). במאה ה-18 הסברים אלו היו צריכים לעבור עידון כדי לשרוד: ההסבר הרציונלי איבד את החלק המיסטי שלו, והפך לאתי-מוסרי. ההסבר הקבלי איבד את החלק המטאפיזי שלו והפך לנפשי-תרפויטי.

וכיום? באופן מעניין, אלה שכיום רואים את המצוות כתורמות לתיקונו המוסרי של האדם, והם לא מעטים, מחזירים אותנו למוסר הנביאים (רק במהופך: הפעם לא נוהגים במוסריות כדי להגשים את המצווה עלינו, אלא מקיימים מצוות כדי להפוך למוסריים). ומצד שני, אלה שרואים את המצוות כמחוללות טרנספורמציה מיסטית בנפשו של האדם, והם כן מעטים, מחזירים אותנו לאתוס נבואי מעט נדיר יותר, זה של חבורות הנביאים שהיו "מתנבאות" ועל ידי כך מחוללות שינוי (תודעתי) רדיקלי בחבריהן (ראו שמואל א', י'). נראה שהפרוייקט כפוי הטובה וממועט החברים של הנביאים הפך, 2500 שנה מאוחר יותר, לאתוס שמאומץ על ידי חלקים גדלים והולכים של היהדות.

 

מיכה הנביא מסביר לעם שהעיקר הוא לעשות משפט ולאהוב חסד

מיכה הנביא מסביר לעם שהעיקר הוא לעשות משפט ולאהוב חסד

 

* אם נתפוס את מחשבתם כך מקדימים הנביאים בצורה מסויימת את קאנט או את בנת'ם שהגיעו במאה ה-18 והציעו נוסחאות אתיות פשוטות וכולות כל.

** אגב, חז"ל מודים בכך: במסכת מכות, כד, א, הם מראים איך אחרי שנתן ה' תרי"ג מצוות "בא דוד והעמידן על אחת-עשרה" (תהילים טו); "בא ישעיהו והעמידן על שש" (ישעיהו לג, טו); "בא מיכה והעמידן על שלוש" (מיכה, ו', ח'); "חזר ישעיהו והעמידן על שתים" (ישעיהו נו, א); "בא חבקוק והעמידן על אחת" (חבקוק, ב, ד). אגב, המצווה שמעמיד עליה חבקוק את התורה כולה היא "צדיק באמונתו יחיה", ומעניין שזו אותה מצווה שפאולוס העמיד עליה, או ביטל עליה, את כל התורה כולה. רב נחמן בר יצחק, שמצטט את חבקוק, חי מספיק זמן אחרי פאולוס כדי לדעת את זה, ומעניין לאן הוא מכוון כשהוא מביא אמירה זו.

אין נביא מלבדי אברהם אבולעפיה, ואמנון גרוס הוא שליחו

ככל שאני יוצא ונכנס אצל מורים רוחניים, כתות וזרמים, מני גורואים ומעוננים, סדנאות וקורסים, הוגי דעות וסופרים, אני לא יכול שלא להגיע למסקנה שרוחניות אמיתית נמצאת, על פי רוב, רק בשוליים. לא תמיד, אבל איכשהו מרגע שאור הזרקורים שוטף אותך, אתה במקרה הטוב קופא במקומך, ובמקרה הרע הופך לאגומאניק. התהילה משתקת, והכוח משחית. עבודה רצינית, מעמיקה, מתפתחת, חיה, נמצאת לרוב אצל הנחבאים אל הכלים. ולא פחות, זה גם עניין של אותנטיות. חוסר בזיוף. המגאפון מעוות את הקול – קשה מאוד לא לזייף בדיבור אל מול קהל. גם לי זה קורה, אני בטוח, עם כל פוסט נוסף בבלוג הזה.

בדיוק ביום שהעלתי את הרשימה על גפני והרקבון בתוך התנועה האינטגרלית, נסעתי לבית-שמש לביקור אצל אמנון גרוס. ההבדל בין גרוס לאינטגרלים גדול לא פחות מהמרחק בין בית-שמש לקליפורניה. בעוד בכנס התנועה מתענגים האינטגרלים מטפיחה הדדית על השכם והרצאות המחמיאות לתיאוריה המבריקה שלהם, יושב לו גרוס, חסיד ברסלב ותיק וחייכן, בבית דירות בבית-שמש, בתוך ממ"ד שהוסב לחדר עבודה עמוס ספרים, ומפענח צילומי כתבי יד של ר' אברהם אבולעפיה מתוך דבקות עצומה – כנראה תרתי משמע – וללא כל מימון או תמיכה.

אין ספק שגרוס כבר קנה את מקומו בדברי הימים של תולדות ישראל. במשך כעשרים שנה הוא מהדיר ומביא לדפוס את ספריו של אבולעפיה, שמאז שנכתבו במאה ה-13 לא נשמרו אלא בכתבי יד. מכאן שלאחר שסיים להוציא לאור את כל הספרים שהשתמרו כך, שנים אלה הן הראשונות אי פעם שבהן כתבי אבולעפיה מופצים בצורה חופשית וזמינה. כל זאת כאמור אחרי עבודת נמלים של התחקות אחר נוסחים שונים בכתבי יד נעלמים ופיענוח רסיסי אותיות ומילים.

חלק מהעמוד הראשון בכתב היד של ספר "שומר מצווה" לאבולעפיה

פילוסוף, מקובל, נביא

ר' אברהם אבולעפיה, מהגדולים והמשפיעים שבמקובלים, היה נביא נודד. הוא פיתח שיטה (או כמה שיטות) מדיטטיבית של כתיבה + דיבור + נשימה + תנועות ראש סביב שמות האל (בעיקר שם בן ע"ב אותיות) שבעזרתה התיימר לשנות את תודעתו ותודעת תלמידיו ולהביא אותם לכדי נבואה, לא פחות, שהיא לדעתו מטרת החיים. הנה כמה משפטים שמכילים את עיקרי תורתו – שתי הפסקאות הראשונות מציירות את תמונת העולם ותורת הנבואה שלו, שתי האחרונות קצת מהפרקטיקה שהוא מלמד:

הנביא בעת שהשיג הדיבור הנבואי הנשפע מהשם י"ת ב"ה וב"ש [= יתעלה ברוך הוא וברוך שמו] באמצעות השכל הפועל באדם עפ"י צירוף האותיות הנחשבות בלבבות (חיי העולם הבא, ה')

הם כולם נביאים שמתחילין לאור באור החיים ומשם מתעלים מאור לאור, מתוך משא ומתן של מחשבותיהם המורכבות והמתוקות מן השיתוף והמתקרבות מתוך ריבוי הזכות אל הייחוס, עד שוב דיבורם הפנימי דבוק אל דבור שהוא מעין כל הדבור ומתעלים עוד מדבור אל דבור עד שהדבור האנושי הפנימי כח בעצמו ומכין עצמו לקבל דבור אלוהי בין מצד הדיבור בעצמו, ואלה הם הנביאים באמת במשפט וצדקה. (וזאת ליהודה, כ"א)

בשעה שתרצה להזכיר את השם הנכבד הזה החקוק למעלה בנקודו, קשט עצמך והתבודד במקום מיוחד, שלא ישמע קולך לזולתך, וטהר לבך ונפשך מכל מחשבות העולם הזה, וחשוב שבאותה שעה תפרד נפשך מגופך ותמות מן העולם הזה ותחיה לעולם הבא, אשר הוא מקור החיים הנמצאים המפוזרים בכל חי, והוא השכל שהוא מקור כל חכמה ובינה ודעת, והוא בדמות מלך מלכים אשר הכל יראים ממנו יראה גדולה מאד. (אור השכל, ק"ד)

והנה נודע בקבלה נבואית אלוהית תוריית שבעת שהחכם המשכיל מצרפם תשפע עליו רוח הקודש. וזה לך האות בעיונך באותיות הקדושות האלה באמת ובאמונה ובצרפם אותם מה שבראש עם הסוף והסוף עם הראש, ראשם עם תוך והתוך עם ראש, והסוף עם התוך והתוך עם הסוף. וכן תעיין כולו לפי זה הדרך יגלגל כל אותיותיו פנים ואחור בניגונים רבים. ויתחיל בנחת וימהר עוד וירגיל עצמו עד שיהיה בקיא מאוד בחילופי הצירופים זה בזה. וצריך לו ג"כ שיהיה בקיא מאוד בסתרי תורה ובחכמה כדי שיכיר מה שיבוא לו בגלגלי הצירוף ויתעורר לבו בחושבו הציור השכלי האלוהי הנבואי. ובתחילה ממה שיעלה לו מן הצירוף בהתבודדותו תתחדש עליו פחד ורעדה ויעמדו שערות ראשו ויזדעזעו אבריו, אח"כ אם יזכה תעבור עליו רוח אלוהים חיים ונחה עליו רוח יהוה רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה' [ישעיהו י, ב]. וידמה לו כאלו משחו כל גופו מראשו ועד רגליו בשמן המשחה ויהיה משיח ה' ושלוחו ויקרא מלאך האלהי"ם ויכונה שמו כשם רבו והוא שד"י כינוהו מטטרו"ן שר הפנים (חיי העולם הבא, ט"ז-י"ז)

אבולעפיה מדבר על "השכל הפועל", וזאת משום שהוא מחזיק בראיית העולם הניאו-אריסטוטלית הימי-ביניימית בה היקום בנוי כמערכת של כדורים (תחילה רוחניים ולאחר מכן חומריים) הולכים וקטנים שמרכזם המשותף הוא הארץ, ושהגדול בהם הוא האלוהים (ראו איורים). העולם, אם כן, בנוי כמו בצל שקליפתו היא האל ומרכזו האדם. מהאל נובע שפע שיורד במורד אותם כדורים ולמעשה מקיים ומניע את העולם כולו. השפע הזה נמצא גם על הארץ, סביבנו תמיד, כתוצאה מפעולתו של "השכל הפועל", שהוא הכדור הרוחני התחתון. הנביאים הם אלה שמצליחים "להיפתח" אל אותו שפע, והנבואה היא זרימתו של אותו שפע דרכם, בצורה ויזואלית או ורבלית.

כפי שניתן להבין מדבריו של אבולעפיה, השפע האלוהי אמנם זורם מטה, אבל ניתן גם ניתן לשחות נגד הזרם, מעלה. הנביא שנפתח אל השפע של השכל הפועל יכול להגיע עד "השכל הראשון העליון", שהוא האלוהים. אבל איך? על ידי מלמול צירופי אותיות של שמות האל, בצורה שאבולעפיה מלמד. שימו לב שבסופו של התהליך האדם הופך לא רק לנביא, אלא אפילו מכונה "שמו כשם רבו והוא שד"י כינוהו מטטרו"ן שר הפנים". זה לא מעט.

תמונת העולם שאבולעפיה מחזיק בה, שהיא בעצם ערבוב של תורותיהם של אריסטו ואפלטון, היתה רווחת בקרב פילוסופים מוסלמים, אבל אבולעפיה למד אותה ממורה הנבוכים לרמב"ם. את האובססיה לצירופי אותיות הוא קיבל מספר יצירה. צירופי האותיות הם המאפשרים לנו על פיו לכוון את שכלנו אל השפע האלוהי. כאשר אנחנו קולטים שפע זה הוא יוצא מאיתנו בצורה של מילים, דהיינו נבואות ממש. ככל שאנחנו מתמקצעים בהתנבאות אנחנו יכולים לעלות במעלה הסולם הרוחני, עד לפסגתו, כלומר עד איחוד מלא עם "השכל העליון". כפי שכותב משה אידל,

בשיטה זו הפכו כמה מושגים, שהפילוסופים הערבים והיהודייים השתמשו בהם כדי לתאר את המציאות, לנושא של התנסות אישית, באמצעות טכניקה שהותאמה למטרה זו. (החוויה המיסטית אצל אברהם אבולעפיה, עמ' 15)

הפרקטיקה המדיטטיבית של השימוש בצירופי האותיות כולל לרוב, כאמור, כתיבה, דיבור ומחשבה של השם בן ע"ב אותיות, שנוצר מפירוק והרכבה של שלושת הפסוקים משמות י"ד, יט-כא, בני 72 אותיות כל אחד (ראו לינק לעיל), יחד עם נשימות ותנועות ראש. משהו באמת מורכב וקשה ושדורש תרגול רב רק כדי לעשות כמו שצריך. ישבתי עם אמנון גרוס שעתיים רק על זה, והוא חידש לי רבות (אם כי אני כנראה אמשיך עם הויפאסנה).

היקום כמערכת של כדורים קונצנטריים, רוחניים וחומריים. מתוך Robert Fludd, Utriusque cosmi maioris scilicet et minoris metaphysica atque technica historia, 1617

מקובל?

ואולי שמתם לב למשהו חשוד במקצת בקבלה הזאת של אבולעפיה, והוא שהיא בכלל בכלל לא דומה לקבלה שאנחנו מכירים, עם הספירות והזיווגים והעלאת הניצוצות (ושימו לב גם שאלוהים אצל אבולעפיה הוא שכל, בעוד שבקבלה הנפוצה הוא ביסודו רצון, ואכמ"ל).

נכון: אבולעפיה שיחק משחק שונה לחלוטין. הוא לא הרהר במשמעות המצוות ויחסן לספירות המטאפיזיות, אלא תרגל פרקטיקה מיסטית על מנת להגיע לנבואה. ולא שהוא לא ידע על המקובלים האחרים בני זמנו. וכך כותב אבולעפיה אל מי שדבק בקבלת הספירות ולא מבין מה הוא רוצה ממנו:

כל מי שיש בידו שום קבלה מידיעת השם ורוצה להשלים שכלו עמה ולהוציא קבלתו מכח מקובל אל כח מושכל צריך שלא תתבהל נפשו על מה שיראה בספר זה. ואם תתפעם רוח קבלתו יקרא אל יוסף פותר החלומות, או אל דניאל אשר הוא מימינו ויפתור לו חלומותיו. ולא תהיה נפשו עגומה עליו, בראותו דברים עמוקים בתחלת מחשבה. ואם לא ימצא פותר ומתיר קשרים ייגע עד שיבין כוונתי, שאני יודע שאם הוא בעל שכל ועצם מוחו זך ועיין והסתכל בשום דרך מכל הדרכים האמתיים, ישיג דעתי וישמח בה מאד.

ואם לא ישיג דעתי על ידינה כפי רצונו ולא כפי דעתו המקובלת אצלו, אלא כפי האמת אם יוכל. ולא ישא פנים לקבלתו אם היא בלתי מושכלת כדי שיקשה על קבלתו המושכלת המקובלת מן השם ומן משה. אבל ימחול על כבוד קבלתו המותחלת וידחנה מפני קבלתינו המושכלת. ויחשוב שקבלתו היא היתה אתמול קבלתי גם כן, טרם הולד בליבי עיני השכל. והוא הזמן אשר בו לא ראיתי אור, ואם הוא בהיר בשחקים החשקים בשם. ואולם בראותי אור באור השכל, דלגתי בו מעניין שפל אל עניין נכבד. (אור השכל, ס"ט)

אבולעפיה מסרטט כאן היררכיה ברורה, בה יש קבלה "מקובלת" (שבמקומות אחרים הוא קורא לה בפירוש "קבלת הספירות"), שהיא תיאורטית, "בכוח", ויש קבלה "מושכלת" ("קבלה נבואית" בלשונו), שהיא קבלה שנגלית בבירור על פי "אור השכל", היא מעשית, "בפועל", אפשר גם לבדוק את אמיתותה (על ידי הפרקטיקה שהוא מציע כמובן), והיא עליונה על הקודמת (היה זה אידל, שהדוקטורט שלו עסק באבולעפיה, שלראשונה הבחין במחקר בין שתי שיטות הקבלה השונות האלה). לא קשה לנחש מה היתה תגובתם של המקובלים האחרים למקרא דברים אלה. בוספו של דבר נקלע אבולעפיה לסכסוך עם הרשב"א, מגדולי חכמי ספרד, והוא למעשה דאג להחרמתו – ומכאן הסיבה לאי-הדפסת כתביו עד ימינו.

אבולעפיה חשב שהוא נביא, ואולי אפילו חשב שיביא את הגאולה (במידה וילמד את כל העולם להפוך גם הם לנביאים), והוא אפילו ניסה להגיע אל האפיפיור כדי להראות לו את האור. יחד עם זה קריאה בספריו מגלה אדם חכם, מודע לעצמו, שאולי מאוהב יתר על המידה בכל מני גימטראות אבל רחוק מרחק רב מלהיות חוזה-הוזה כגון שבתי צבי. למעשה, בטח גם נורמלי יותר מהאר"י. הוא רציונלי מאוד (בספר 'אוצר עדן גנוז' הוא מקדיש פרק שלם להסברת התפתחות הדתות השונות בצורה נטורליסטית לחלוטין) וכאמור מציע שיטה, מבחינתו פרגמטית ויעילה, להשגת מטרת החיים, שהיא הנבואה. במידה זו הוא אולי יותר פילוסוף ימ-בינימי ממקובל, ואולי הדבר שמסמן אותו בכל זאת כמקובל הוא הדגש הרב שהוא נותן לשמות האל (העבריים), שניכר שהוא מחזיק שיש בהם קדושה וכוח מיוחד.

Robert Fludd, Utriusque cosmi maioris scilicet et minoris metaphysica atque technica historia, 1617

חזרה לגרוס

על ידי הדפסת הספרים, שגם הועתקו בדיוק רב מכתבי היד (כך על פי אידל) אמנון גרוס עשה שירות עצום לתרבות היהודית, שלא לומר לרוחנית היהודית. כיום ניתן למצוא את הספרים בחנויות לספרי קודש, דבר שאינו מובן מאליו כמובן (החרם וכו'), והם נמכרים גם באינטרנט. אבל אם יש באפשרותכם להגיע לבית-שמש, גרוס ישמח למכור לכם אותם בעצמו, וכך גם תוכלו לתמוך בפרוייקט החשוב שלו. בכלל, אם יש כאן איזשהו פטרון נדבן, עמותה אחראית, ועדת פרס ישראל – מישהו שיכול לתת תמיכה, אני בטוח שהיא תהיה ראויה ומועילה. אגב לגרוס יש בלוג בו הוא כותב על זויות שונות בתורתו של אבולעפיה ואף מציע רבים מהספרים להורדה כ-pdf, והוא גם נותן מדי פעם שיעורים והרצאות. ובעיקר, מדובר באדם טוב.

מבט מעלה, לא פנימה

אני רוצה לסיים במה שהתחלתי. ליוויתי את גרוס גם קצת בענייניו השונים בבית-שמש. עיר רחבת היקף, בבנייה מואצת, מתאכלסת במרץ, לא יפה במיוחד. נסענו ברחובות העיר, ביקרנו בבית מלאכה לתפילין, ראינו ילדים משחקים ומדברים יידיש, ואני לא יכול להשתחרר מהרושם המתוק שכל זה השאיר עלי. יש שם איזו שפלות, איזו ענווה. משהו כל כך נקי (בין כל הלכלוך ברחובות). מרחק שנות אור מוילבר וחבריו. טוב, אז אני לא רוצה לעשות אידיאליזציה מהחברה החרדית ככלל או מבית-שמש בפרט, ואם מישהו לא קרא את גליון "ארץ אחרת" המצויין שהוקדש לכפייה החרדית בעיר (מאי-יוני 2009), שיקרא. אבל יש שם משהו, משהו ביראה כלפי מעלה.

כי אם יש משהו שאי אפשר להתחמק מלהרגיש מכיוונם של האינטגרלים הוא חזיון האלהת האדם. האדם האינטגרלי כמואר, כחופשי, כעליון, ככל יודע, כ"פסגת האבולוציה", כ"א ל ו ה ו ת  ה מ ו ד ע ת  ל ע צ מ ה"… והרי מהר מאוד זה הופך להאלהת האגו, היחיד המבין ולא התובנה עצמה, שהיא תמיד אימפרסונלית. ושוב, אני עצמי לא מאמין באלוהות כאיזו דמות שמימית, ואני כן חושב שצריך לחקור את עצמנו ולהבין וכו' וכו'; ושוב, אני לא בעד לגדל ילדים כך שלא יהיו יכולים להשתלב מבחינה ערכית במרחב הציבורי הליברלי-דמוקרטי, וכן בעד חברה פתוחה, חופשית, משכילה, מודרנית וכו' וכו'. אבל… יש שם משהו, אין להכחיש.

פגישה עם הרב לייטמן

רשמים מביקור במרכז תנועת "בני ברוך" ומשיחה עם רבם

סמל בני ברוך כל מי שקרא את הבלוג הזה מספיק זמן (או מי שהצטרף לאחרונה אבל דאג, כראוי, להשלים את כל הארכיון) יודע שביני ובין תנועת בני ברוך זרמו מים עכורים למדי לפני כשנתיים, עת כתבתי סדרה של מאמרים לא סימפטיים עליהם בכלי תקשורת שונים. בגדול, יצאתי נגד היומרה של הרב לייטמן* למדעיות של תורתו, הזהרתי מפני הנטיות המשיחיות שלה, וביקרתי את האופי הרודני-משהו של חזונה המשיחי. לכן הופתעתי כאשר נודע לי לאחרונה שהתנועה תשמח לארח אותי במרכזה.

העניין הובא לידיעתי מפיו של שי בן טל, שכותב בימים אלה את הדוקטורט שלו על בני ברוך, ואשר הוזמן על ידי, כמומחה לתנועה, להרצות באחד השיעורים בקורס שלי על ניו-אייג' ביהדות באוניברסיטת תל-אביב. מדבריו של בן טל למדתי עוד דבר, חשוב הרבה יותר: הבנתי ממנו שבני ברוך יוצאים לאיטם ממבנה שניתן להגדיר אותו ככיתתי והופכים בעצם לזרם, וכפי הנראה זרם חשוב, ביהדות זמננו. בכך הם מוכיחים שטעיתי כאשר התנבאתי ברשימה האחרונה שלי אז שהם הגיעו לשיא כוחם, אלא הולכים בדרך שגם תיארתי שם, כלומר, אם יורשה לי לצטט את עצמי,

במקרים המעטים שהכת מצליחה לגדול היא ממילא לא יכולה להמשיך להיות כת – כלומר היא חייבת להרפות מהדרישות הקפדניות, ולאפשר גם לחבריה "הפנימיים" דרגות שונות של מחוייבות. אין מה לעשות: ככל שמשמינים צריך לשחרר ולעלות לאורך נקבי החגורה; בשלב מסויים החגורה כבר בכלל לא יכולה לעלות עלינו – אז פשוט פותחים כפתור ומשחררים. בשלב זה הכת הופכת לעוד זרם דתי.

וממה שהבנתי כך אכן מתרחש, כאשר עם הזמן מתחולל בבני ברוך ריכוך-תוך-כדי-תנועה של מנהגייהם, דהיינו איפשור של דרגות שונות של מחוייבות וניידות חופשית ביניהם (לשם דוגמא נגדית, בכת בדרך כלל החוקים קפדניים ותקפים לגבי כולם במלואם, ובנוסף אי אפשר לפרוש ולחזור – מי שיוצא מהמעגל מוחרם. על פי מה שהבנתי מנהגים כאלה לא קיימים כיום בבני ברוך). זה כמובן תהליך חיובי.

על פי בן טל (וגם על פי אנשי התנועה שפגשתי) בני ברוך מונים כיום כחמישים אלף חברים בארץ, ועוד רבבות רבות בחו"ל. הכוונה כאן לאנשים שלומדים באופן עקבי מתורות התנועה ונמצאים עמה בקשר מתמשך וקבוע. מעבר לכך יש עוד מאות אלפים(!) שהקשר שלהם עם התנועה רופף יותר. בארץ רוב החברים, כ-60%, הם יוצאי מדינות חבר העמים, אבל מספר הצברים הולך וגדל כל הזמן. בעולם כ-95% מהחברים הם לא יהודים (על פי השקפתה של בני ברוך תורת הקבלה מאפשרת התפתחות רוחנית גם להם). אני חושב שאלו מספרים מרשימים ביותר. לשם השוואה, חסידות חב"ד כולה מונה כחמישים אלף איש. בקיצור, ביום שלישי שעבר, ערב שבועות, הלכתי לראות מקרוב.

הביקור

אני רוצה להתחיל ברמה האישית דווקא, שאני חושב שבבואנו להכיר תנועות רוחניות היא לא פחות חשובה מהרעיונית. ובכן, האנשים שפגשתי שם (אביהו סופר, אורן לוי, ועוד) מאוד נחמדים. באמת, מאוד נחמדים. עכשיו כזונת ניו-אייג' ותיקה כבר נכנסתי למטיהן והאזנתי להרצאות נציגיהן של תנועות רוחניות רבות, וכמובן שתמיד האנשים "נחמדים", אבל ברור שיש נחמדות שכולה יוצאת מתוך העמדה המיסיונרית, ולעומתה יש נחמדות שהיא באמת נחמדות, שהאנשים המביעים אותה הם פשוט נחמדים. כזה היה הרושם שלי מהאנשים שפגשתי. הם באמת מאוד נחמדים. ושוב: זה חשוב (וספציפית כלפי זה גם יפה, בהתחשב במה שכתבתי עליהם בעבר).

מהתוכניות בערוץ 66 אחרי סיור מהיר במרכז העצבים (שכולל אולפן טלוויזיה שמשדר ליס, הוט, ולאינטרנט את ערוץ 66) התיישבנו בחדר קטן כדי לדון בעניינים שברומו של עולם. בשלב זה הייתי צריך לבקש רשות להקליט, אבל לא היה לי נעים. נכון: רק על זה אתם צריכים לפטר אותי לאלתר מניהול הבלוג הזה. עזבו לפטר – פשוט להעיף אותי קיבינימט. פישלתי, אני יודע. אבל אם תטו לי מעט חסד, אנסה לשחזר כמה דברים עיקריים מהזיכרון.

על מדע וחוש נסתר

ובכן, העניין העיקרי שרציתי להעלות לפני לייטמן היה הבעייתיות הכפולה שאני חושב שבאה לידי ביטוי בכינוי הקבלה שהוא מלמד מדע, ובכינוי הקבלה שהוא מלמד הקבלה. כי היא לא מדע (ולייטמן אמור לדעת את זה – יש לו דוקטורט בביולוגיה), וכי יש כמובן זרמים שונים של קבלה. פתחתי אם כן בבעייתיות בהיתלות בקרדיט המדעי כאשר לא מקבלים את ממצאי המחקר המדעי המודרני, למשל על כך שספר הזוהר לא נכתב על ידי רשב"י במאה השנייה אלא על ידי ר' משה דה-ליאון וחבריו במאה ה-13.

בתגובה אמר לייטמן שאני צריך להבין למה הכוונה במילה 'מדע'. הכוונה היא לפיתוח של חוש נוסף, רוחני, שעל פיו מתגלה לנו האמת על העולם. בעזרת אותו חוש רוחני, אך בצורה אמפירית, משיגים מקובלים אמיתות שכרגיל אין לנו גישה אליהם, ואיתו הם כולם השיגו שרשב"י כתב את הזוהר – ולראייה, כך הם כולם כותבו בספריהם.

אני אז טענתי שאם כך, מתברר לנו שהמילה 'מדע' משמשת את הרב לייטמן בצורה שונה לגמרי מאשר שימושה השגור בפי דוברי עברית אחרים, ולכן השימוש שלו בה מטעה. הרב טען שהשימוש אינו שונה מבחינה מהותית, שכן זו עדיין חקירה של המציאות, שפשוט מתבצעת בעזרת חוש נוסף, שאינו מפותח ושיש לפתח. שאלתי אם כל המקובלים פיתחו את החוש הזה, וכאשר הרב השיב שכן, שאלתי אם כך איך ניתן להסביר שהם סותרים האחד את השני בדבריהם, דהיינו אם כולם פיתחו את אותו חוש, למה הם מעידים עדויות שונות על המציאות הנסתרת שהם רואים?

מי אומר שהם מעידים עדויות שונות, שאל הרב. אתה חושב כך, מתוך הבנתך המוגבלת. אבל זה רק בגלל שעדיין לא פיתחת את אותו חוש קבלי. לכשתפתח אותו תראה שאין באמת סתירה בין דברי מקובלים שונים. כלומר, שאלתי, אם אפתח את החוש אראה למשל שהתורות המשיחיות של חב"ד ושל אשלג הן זהות, כלומר אומרות את מה שאשלג אומר, למרות שבספריהם כתובים דברים שונים לחלוטין? כן, אמר לייטמן, כי הם שונים רק לעיניים שלא זכו לאור הקבלי.

כל הדיון שעברתי עליו כאן בארבע פסקאות ערך כעשרים דקות של פינג-פונג מילולי (ששולבו בו גם ציטוטי פסוקים שאני לא זוכר לצערי). כאשר הגענו לנקודה הזו בעצם שאלתי את לייטמן האם, אם כך, הוא לא מבקש ממני למעשה מתחילת השיחה פשוט לבטל את דעתי, שכן אם אין לי את אותו חוש ממילא כל מה שאני אומר נובע מחוסר הבנה בסיסי. כן, אמר הרב, בשלב ראשון אין ברירה אלא לבטל את דעתך.

סיכום ביניים: למדנו שאנחנו יכולים להבין שרשב"י כתב את הזוהר מפני שכל המקובלים כותבים כך, ובניגוד לחוקרים הם פיתחו את אותו חוש רוחני ולכן הם יודעים את האמת. למדנו גם שאנחנו לא יכולים להבין למה הם לכאורה סותרים אחד את השני בכתביהם מפני אנחנו לא פיתחנו את אותו החוש. כלומר כאשר הם כותבים על רשב"י אנחנו יכולים להבין שזו אמת היסטורית גם בלי לפתח חוש רוחני, אבל כאשר הם כותבים דברים אחרים (למשל, על משה רבנו) אנחנו לא יכולים להבין כי לא פיתחנו חוש רוחני. כך או כך, עלינו לבטל את דעתנו בפני דעת המקובלים ולקבל את אמיתותיהם ללא שאלות. ועוד: בתוך כך גם למדנו שתורת הקבלה היא אחת, אין בה סתירות, והיא למעשה תורתו של הרב יהודה לייב אשלג, 'בעל הסולם' (אביו של הרב ברוך אשלג, מורו של הרב לייטמן). כעת נשאלת השאלה: הלזאת יקרא מדע?

תפיסת ההיסטוריה והמצוות של בני ברוך

שאלתי את הרב לייטמן גם על קביעתו על פיה בימי בית המקדש כל העם היהודי כולו היו מקובלים, ואילו עם החורבן "נפלנו" אל הגלות הרוחנית והפיזית. הוא התעקש שאכן כך. הבעתי תמיהה על כך שכל הקבוצות השונות שהיו אז (פרושים, צדוקים, כת קומראן, עמי ארצות) היו כולם מקובלים, למרות שרבו ביניהם כל הזמן. הרב לא חשב שזה משמעותי. ולמה בכל זאת נראים כתבי המקובלים שונים זה מזה? על פי לייטמן הקבלה מתגלה מאז בהדרגתיות, בהתאם לרמתו הרוחנית של הדור. לכן, אמר בתשובה לשאלתי, קבלת האר"י מגלה את מה שהזוהר מסתיר, אבל מסתירה את מה שקבלת אשלג מגלה. כלומר קבלת אשלג היא הגילוי של סתרי התורה שיש בקבלה הלוריאנית, שבתקופת האר"י לא היו יכולים להתגלות מפני שהדור לא היה מוכן לכך, בדיוק כמו שקבלת האר"י היא גילוי של סודות הזוהר וכו'.

שאלתי האם קבלת אשלג היא הגילוי האחרון, או שעדיין יש דברים נסתרים שיתגלו בדור עתידי שיהיה מוכן לכך, ולייטמן אמר שהוא חושב שלא יהיה פירוש נוסף. קבלת אשלג, אמר, היא הפירוש הברור לקבלת האר"י, והאר"י עצמו היה משיח בן יוסף (המשיח שמתחיל את עידן הגאולה אבל מת לפני בואה – דבר שהופך את קבלת אשלג למכשיר הדפניטיבי להבאת הגאולה הסופית).

אגב, אם הבנתי נכון (לא דובר על זה בפירוש) בדורות הראשונים אחרי החורבן התרכז העם בקיום מצוות, כי לזה התאימה רמתו הרוחנית, אולם כמובן שאין המצוות עבודה רוחנית אמיתית, שהיא פנימית (זה נאמר בפירוש, וכן הדברים הבאים), ולכן ברור שכיום, כאשר הדור מוכן לכך, העבודה האמיתית היא לימוד הקבלה, שמשנה אותנו מבפנים. את המצוות דווקא כן מקיימים הרב ותלמידיו הקרובים, אולם זאת על פי דבריהם משום כבוד למסורת ולתרבות, ולא מפני שזו חובה (או שזו הדרך לגאולה, אישית או קולקטיבית).

האם זו לא חריגה ממה שלימד הרב אשלג, שאלתי. לא, כך הוא לימד. האם הרב ברוך אשלג, בנו, לא עמד על כך שיש לקיים מצוות, שאלתי. לא. אולם הרב אדם סיני, שגם היה תלמיד של הרב ברוך אשלג, טוען אחרת, אמרתי; הוא טוען שאתה סטית מדרכו של הרב אשלג, שחייבה קיום מצוות. הרב סיני, אמר הרב לייטמן, למד בקושי חודש אצל הרב ברוך אשלג, והוא טועה.

על העבודה הרוחנית

עניין אותי מאוד כמובן מהו התרגול הרוחני שמבוצע בקרב הקבוצה, ושאלתי את הרב האם הם מבצעים מדיטציות שונות, כלומר תרגילים של התבוננות פנימית, מניפולציה תודעתית וכו'. לא, אמר לייטמן, אין שום דבר כזה. מה שעושים הוא לומדים את תורת הקבלה (האשלגית) ביחד. על ידי לימוד בקבוצה של תורת אשלג (בשלוש בבוקר, אגב) מתחוללת טרנספורמציה תודעתית, והאדם לומד להתעלות מעל צרכיו ולהעפיל במעלה ההשגה הרוחנית. הלימוד המשותף מוריד אור שמעלה אותנו בדרגות רוחניות. זה הכל. ואין, למשל, מדיטציה המשתמשת בשמות האל, או באותיות המקרא, כמו אצל אברהם אבולעפיה למשל? לא, אמר לייטמן, וגם אצל אבולעפיה זה לא הסיפור. הוא לא עושה שום תרגילים מדיטטיביים עם אותם שמות, אלא לומד אותם, אמר לייטמן. ניסיתי למחות, אבל זה כמובן לא עזר.

סיכום

דיברנו כשעה וחצי, ואני מאוד מודה לרב ולתלמידיו על הזמן שהקדישו לי. וכאמור, אני מאוד מאוכזב מעצמי על שלא הקלטתי. בכל אופן, איך אפשר לסכם את השיחה? נדמה לי שברורים הדברים הבאים: עבור הרב לייטמן ותלמידיו תורת ישראל כולה, על כל מימדיה, מסתכמת בקבלה האשלגית.

הנה: ההלכה היהודית מתבטלת אל מול הקבלה כנר בצהריים: דורות על גבי דורות של ספרות הלכתית – מהמשנה דרך שולחן ערוך ועד ספרות השו"ת – כולם חסרי משמעות בדורנו, שהוא דור שבו סוף סוף מתקיימת היהדות כעבודה פנימית. זרמי הקבלה השונים – הקבלה הנבואית, קבלת רמ"ק, החסידות על חצרותיה – מכוונים כולם לדעתו של הרב אשלג ומוצאים בה את ביטויים המלא, שכן אשלג פירש את הקבלה באופן סופי ומוחלט. וההיסטוריה היהודית כולה מתכנסת כמשפך אדיר אל הדור הזה, שבו תנועת בני ברוך מפיצה את האמת כפי שהיא; אכן, ההיסטוריה בנוייה כפירמידה עצומה שקודקודה הוא הוראתו של הרב לייטמן את הקבלה האשלגית, שעתידה לגאול את העולם.

יש כאן אם כן רדוקציה מאוד קיצונית של הדת היהודית מחד, וההיסטוריה האנושית מאידך, והעמדתם על עקרון אחד ויחיד: קבלת הרב אשלג. קבלת אשלג היא משמעותה האמיתית של היהדות כולה, והיא מיצוייה השלם של ההיסטוריה כולה.

אם נתבונן בהיגיון הפנימי שבהשקפת העולם של בני ברוך, נראה שהיא עומדת כולה על רצף הטיעונים הבא:

  • הקבלה היא תורת האמת על העולם והאנושות
  • הקבלה מתגלה בהדרגתיות, לאורך ההיסטוריה, בהתאם לרמתו הרוחנית של הדור
  • בזמן הנוכחי הרמה הרוחנית של האדם היא אופטימלית, ולכן הקבלה נחשפת לחלוטין
  • חשיפה זו מתגלמת בעולם כקבלה האשלגית, כפי שהועברה מהרב ברוך אשלג לרב לייטמן
  • מי שלא מבין זאת לא ניחן בחוש רוחני אותו יש לפתח כדי להבין זאת

מה ניתן לומר על השקפת עולם שכזו? ראשית, שמדובר בתפיסת זמן אפוקליפטית, הן במובן שהזמן נע לקראת קיצו, והן במובן ש"אפוקליפסה" היא מילולית, ביוונית, התגלות. תפיסת הזמן הזו היא שמאפשרת, אם לא ממש מכתיבה, את ראיית ההיסטוריה של הקבלה (ושל העולם בכלל) כרצף עולה של התגלויות הולכות וגדלות: מאברהם, דרך משה, דרך הרשב"י, דרך האר"י ועד השלב האחרון, הסופי, אצל הרב אשלג, 'בעל הסולם'. בני ברוך, אם כן, היא תנועה משיחית מובהקת.

האם היא גם תנועה "מדעית"? ודאי שלא, וניתן לראות זאת על פי אותה תפיסה היסטורית ממש, שכן חוקר אקדמי שיביט בהיסטוריה של הקבלה לא יבין אותה בצורה הזאת. המבנה האפוקליפטי הזה זר לחשיבה המדעית. על פי החשיבה המדעית, הנטורליסטית והרציונלית, הקבלה "נחשפה" (כלומר ככל הנראה פותחה) במאה ה-13 בגלל שהיה בה צורך חברתי (ראו כאן). אחר כך היא הלכה ושוכללה: קבלת האר"י היא פרשנות ובנייה על הזוהר, ולא גילוי "משמעותו האמיתית"; החסידות היא בניית קומה נוספת, על מאפייניה המיוחדים, על המסורת הקבלית ולא גילוי נוסף (ועל פי חב"ד, למשל, אחרון) של "מהותה", של "אמיתוּתה הנסתרת", של "מה שהאר"י באמת התכוון לומר". עבור חוקרים קבלת אשלג היא פשוט פרשנות נוספת (שיכולה להיות יפה, מתוחכמת, מעניינת – או לא (היא כן)) על הקורפוס הקבלי שהוא קיבל, וקבלת לייטמן היא שוב פרשנות לזו הקודמת.

כי החוקר האקדמי, מדען 'מדעי הרוח', ייצא מתוך נקודת הנחה שהעולם מתנהל בצורה טבעית, שחיי אנוש ותרבויות אנוש מתפתחות על פי צרכים חברתיים, כלכליים ופסיכולוגיים, ושאין שום "סוד" גנוז שאמור להתגלות מתישהו, מפני שאין גם שום תוכנית אב שהאנושות אמורה לממש. אדרבה: חוקר רציני יחשוד מאוד בכל יומרה להסבר התרבות האנושית כולה על ידי עיקרון אחד, בטח ובטח אם הוא מוגדר כסוד שלשם הבנתו צריכים לפתח חוש רוחני.

וזה העניין: אותה הנחה בדבר "תוכנית על" שהאנושות מונהגת על פיה, לא רק שהיא יומרנית בצורה שערורייתית, הרי היא גם כלל אינה ניתנת לבדיקה. אי אפשר לקבוע אמפירית שהיא קיימת, או שלא. ממילא דתות ותנועות חברתיות שונות מציעות תוכניות שונות כאלה. לקרל מרקס גם היתה תוכנית (והוא גם טען שהיא מדעית). גם לרודולף שטיינר (והוא גם טען שהיא מדעית). גם לל. רון האברד (והוא גם טען שהיא מדעית). וגם לפאולוס, ליואכים מפיורה, לבהאללה, לשרי אורובינדו, לא. צ'. בהאקטיודאנטה פרבהופאדה, לרב קוק, לאיסלאם השיעי, לרבי מליובאוויטש, ולעוד, ועוד, ועוד. באמת, לא חסרו הוגים שסרטטו את ההיסטוריה האנושית כולה במשיכת מכחול אחת. האם כל זה אומר בוודאות שתוכנית העל שמציעים בני ברוך אינה נכונה? ודאי שלא; אבל זה אומר בוודאות שהיא איננה מדע.

אחרית דבר

מה שאני לא אוהב בבני ברוך הוא ההתעקשות המוטעית והמטעה שמדובר במדע, המשיחיות הלוהטת שלדעתי מעוורת ומסוכנת (וכמובן לדעתי גם אין לה ביסוס), והיומרה המצחיקה להוות את הדרך הרוחנית השלמה היחידה. במהלך השנתיים האחרונות גם נחשפתי לכמה וכמה אנשים שנפגעו מהתנועה, בעיקר במצב בו אחד מבני זוג נשבה בקסמה והאחר לא, וצריך אולי לשים לב שמצב כזה יפגע כמה שפחות במשפחה. במילים אחרות, יש עוד דרך לעשות כדי שהתנועה תיפטר מכמה מאפיינים כיתתיים. מה שאני כן אוהב בבני ברוך הוא הדגש על עבודה פנימית, העמידה על ההתעלות מעל האגו וראייתו כבעיה העיקרית, וכן, האנשים הנחמדים שפגשתי.

בסוף הפגישה הזמינו אותי מארחי להגיע לשיעור בוקר, דבר שמעניין אותי ואני מתכוון לעשות בקיץ. לבד מזה גם הועלתה אופציה לשיחה מוקלטת ומצולמת עם הרב לייטמן, דבר שגם מעניין אותי, ואני מקווה שיקרה. כך שהמשך כפי הנראה יבוא.

* אני יורד מהעניין של לא לכנות את לייטמן רב מפני שלא הוסמך. הגעתי למסקנה שזה די שטותי.

סמיוטיקה וקבלה

1. מהו מעמד הסמל בקבלה?

אנסה לנתח את מעמד הסמל בקבלה ע"י מעקב אחרי ציר הזמן. אתייחס להתפתחות הסמל בקבלה החל מקבלת גירונה ועד לחסידות, כלומר למעמדו בקבלה התיאוסופית. אח"כ אכתוב על מעמדו בקבלה הנבואית.

במאה ה-12 אירופה עברה מעין "רנסנס שלפני הרנסנס", כאשר תהליכי העיור והסחר המתקדמים הובילו להתפתחות של מרכזי לימוד, "אוניברסיטאות" ראשונות, ולהעלאה של הרבה מסורות אורליות לכתב. מהמזרח, על כנפי האינטלקטואלים המוסלמים, חדרה הפילוסופיה היוונית, האיריסטוטלית בעיקרה, והשפיעה השפעה ניכרת על היהדות ועל הנצרות. בקרב האליטה האינטלקטואלית הורגש הצורך במערכת-על שתסביר את פעולתו של העולם. אצל היהודים, "נעשה ונשמע" כבר לא השביע רצון ונדרשו טעמי מצוות אחרים מאשר "רצון האל". הרמב"ם הציג ניתוח קר ומרוחק של האל ברוח האריסטוטליזם, ואבן עזרה פירש את המצוות בעזרת הערכת האסטרונומית/אסטרולוגית. כתשובה ותגובה לשתי מערכות-על אלה העלה, למשל, ר' עזרא מגירונה על הכתב את הפירוש שלו לשיר-השירים. זוהי תחילתה של הקבלה הכתובה (יחד עם ספר הבהיר) ולמעשה סופה של הקבלה מבחינת המשמעות המילולית של המילה, משום שמרגע זה אין עוד צורך במורה כדי ללמוד "קבלה".

בראשית זו של הקבלה הסמל מאופיין בכך שלרוב הינו מונוסמי [בעל משמעות אחת] , והמסומן שומר על זיקה למסמן. למשל, בדוגמא הנ"ל, "בושם" מייצג בשביל ר' עזרא את ספירת חכמה, והקשר הסמנטי הוא השפע, הנביעה הפנימית החוצה של שניהם. כצעד בקרב מול הפילוסופיה, בהציגו קוד עליון אחר, מנסה ר' עזרא במודע או שלאו, לשמור על קשר סמנטי עם הטקסט המקראי, דבר שהרמב"ם לא הצטיין בו.

עד סוף המאה ה-13 נתרבו מאוד המסורות הקבליות ונכתבו פירושים רבים המחברים בין הטקסטים המקראיים למערכת הספירות. בכולם נלקח כמובן מאיליו מבנה הספירות, הטקסט הוא זה אשר היה טעון פירוש וה"סוד" היה הקורלציה המדוייקת בין המילים התנ"כיות לספירות הספציפיות או לתהליכים שבמערכת הספירות. בכולם, אם כן, מערכת הספירות שימשה במערכת-על שמסבירה את מבנה ותפקוד העולם, את מבנה ותפקוד האל, ואת תפקיד האדם בעולם ומול האל.

אצל ריד"ע [ר' יצחק דמן עכו] היה ניסיון ראשון, אקלקטי ורופף למדי, ליצור סינתזה בין הזרמים הקבליים השונים שעד אליו. אצלו הסמל הקבלי מתחזק מבחינת אופיו הסמיוטי ונחלש מבחינת תוכנו הסמנטי. אצל ריד"ע מופיעים מבני-עומק, המנטרלים למעשה כל משמעות שהיתה בטקסט המקורי. כך הוא יכול לקחת את מאמר חז"ל "לעולם הכנס דרך שני פתחים וגו'", להתייחס למילה "עולם" כמיצגת את ספירת תפארת, ולפרש שיש להגיע אל העולם, בתפילה, מבעד שתי ספירות אחרות. יחד עם המדרש על קיומה של התורה 2000 שנה לפני בריאת העולם הוא בונה מערכת של מסומנים שאין לה שום קשר סמנטי עם המסמנים. חשוב לו המספר, שנים, ולא כל תוכן שהוא מייצג, ואפילו על המילה "לעולם" הוא מפעיל אלימות פרשנית כדי לעצב אותה כסמל לדבר אחר.

במאה ה-16 האר"י עושה ניסיון משלו לשלב את כל המסורות הקבליות לכדי מערכת אחת (ליתר דיוק, כל המסורות חוץ מהקבלה הנבואית), אבל המערכת שהוא יוצר הינה, למעשה, אילן שצמרתו חסרת כל פרופורציה לשורשיו. העולמות שהאר"י יוצר בתור מערכת-על שמסבירה את התנ"ך חורגים הרבה מהסבר גרידא והופכים למיתוסים אדירים בזכות עצמם. המערכת, למעשה, מקבלת חיים משל עצמה ומפסיקה לשמש אך ורק כמסומנים לסימנים שבכתבי הקודש. המסומנים אינם זקוקים עוד למסמנים. עם זאת, קבלת האר"י שומרת על קשר חזק עם המצוות, ומדגישה את חשיבותן.

דבר זה מגיע לכדי שבירה בשבתאות. מערכת-העל, שהתחילה כמסומנים אשר מסבירים "למה בעצם התכוון המקרא או כיוונו חז"ל", צוברת די אינרציה בכדי לכפות חזרה על מערכת המצוות את כוונותיה היא, או לפחות את פרשנותם ע"פ השבתאים. המערכת התיאוסופית הופכת למיתוס אשר אין להסתפק בסיפורו, אלא יש לפרשו בעצמו, ולהסיק מסקנות אופרטיביות מפרשנות זו. המסומנים הופכים למסמנים, ומסומניהם הם, בתורם, מורים על אנטינומיזם חריף. התהליך שהחל אצל ריד"ע עם נתינת חשיבות היתר למימד הסמיוטי של המערכת התיאוסופית, מגיע למיצויו ביניקת תכנים סמנטיים מהמערכת עצמה, תכנים אשר הינם ההפך הגמור מאלו של המסורת היהודית הרווחת עד אז.

לפני שאכתוב מעט על מעמד הסמל בחסידות, אציג את מעמדו בקבלה הנבואית: הקבלה הנבואית אינה קבלה פרשנית. המתעסקים בה אינם באים לדלות מכתבי הקודש סימנים למסומנים אשר מהם תיבנה מערכת תיאוסופית. הם אינם מתעניינים בתיאולוגיה ולא בטעמי מצוות, אלא בחוויה המיסטית האקסטטית. הקבלה הנבואית עוסקת בגימטראות, בראשי וסופי תיבות, בנוטריקונים – בפירוק הטקסט למונאדות. על כן אין ממש "סמלים" בקבלה זו: היחס אל הטקסט הוא במישור הסינכרוני ולא הדיאכרוני, אין סטרוקטורות-עומק ואין שום דבר שהמילים מסמנות. אדרבא, המילים אף אינן מסמנות את מושא סימונם הסטנדרטי: "השם" אינו האל ואף, בסופו של התהליך שנלמד בקבלה הנבואית, אינו שום שם, אלא רק סכום של מספרים, היכול להתחלף בכל רצף אותיות בעלות סכום זהה. אמנם יש חשיבות מיוחדת לשמות האל – אך גם עניין זה מראה לנו עד כמה חלש הקשר לכל מימד סמנטי: הרי השמות הם רכיבים סמיוטים מיוחדים וזרים בתוך הרצף הסמנטי של השפה. בקבלה הנבואית אף מדובר על נתינת משמעות בצורה עצמאית למילים במקרא (או בכל ספר אחר). הסמל מאבד כל משמעות, ממש מבחינה מילולית, בקבלה הנבואית.

בחסידות מתקיימת סינתזה מסויימת בין הקבלה התיאוסופית לבין הקבלה הנבואית/אקסטטית. משום הדגש הרב על החוויה, מודגשת פחות בחסידות המערכת התיאוסופית על שלל מרכיביה המטאפיזיים. מודגש, מאידך, המצב הפנימי, ההכרתי, של החסיד. הסמל, על כן, עובר תמורה והמסומנים אינם עוד, לרוב, הספירות השונות, אלא המצבים התודעתיים/פסיכולוגיים של האדם, או העמדות המוסריות שלו. פשט הכתוב, עדיין, וכמו מאז ריד"ע, חסר ערך בהשפעת הקבלה הנבואית, מאבד לחלוטין את משמעותו, והמסומנים של הקבלה התיאוסופית, כלומר מערכת הספירות, עוברים הרבה פעמים טרנספורמציה שבסופה של הפנמה, התרכזות בתהליכים אינדבידואלים (ולא כלל עולמיים) וצמצום כרונולוגי מדיבור על ההיסטוריה של הקוסמוס לזה של הפרט.

לאורך כל הקבלה משמש הסמל לבד ממטא-מערכת המסבירה את היקום, כעוגן המשמש ללכידות חברתית ע"י הצגת קוד משותף של משמעות – משותף לטקסטים המקודשים ומשותף למקובלים הקוראים בהם. הסמל לא, לדעתי, משמש, כאחת ההגדרות הרווחות שלו, אמצעי לדבר על מה שלא ניתן לדבר עליו: הספירות עצמן, כמסומנים של הסמל, ניתנות להגיה בשפת-אדם. בזאת שונה הקבלה מהפילוסופיה.

כשהסמל הופך חשוב יותר מהמציאות - קבלת האר"י

2. כתוב על מעמד הטקסט בקבלה.

מעמד הטקסט קשור, מטבע הדברים, באופן הדוק למעמד הסמל בקבלה, ועל כן תשובה זו תהיה קצרה יותר מהקודמת, שהרי נגעתי בנושא גם בהיא.

כפי שכתבתי, הטקסט בקבלה הוא אשר טעון פירוש, הוא המסתורין. הקבלה הקבלה התיאוסופית מציגה את מערכת הספירות כהסבר לטקסט, למעשי האל ולתפקיד האדם בעולם. על כן ברור כי זו ברורה ונלקחת בכתבים הקבליים כמובנת מאליה. הטקסט, לאנשי המאות ה-12, 13 ואילך, הוא הבלתי-מובן, הן בשל המרחק ההסטורי, הן בשל שפתו, שלרוב אינה שפת אמם, ובעיקר מפני הצורך האדיר, שהוא הצייטגייסט של התקופה, במטא-מערכת שתסביר ותבהיר את היקום, דבר שחסר לגמרי בטקסטים המקראיים והרבניים. ה"סוד" בכתבים הקבליים, לפחות עד קבלת צפת, הוא הקורלצייה בין המילים שבטקסט המקודש ובין המציאות, כלומר [עבורם] מערכת הספירות. כדי ליצור קורלצייה כזו מופעלת, על פי רוב, אלימות כלפי הטקסט, והוא נאנס לקבל משמעות סמנטית שונה מפשוטו, משמעות שמתרחקת מהפשט של הטקסט ככל שחולפות המאות. הטקסט, בקיצור, מוצא מתוך הקונטקסט שלו ומשמש אך ורק כפריטקסט למאווייו ומניעיו של המקובל.

אתן דוגמא: הרב חיים מצ'רנוביץ', בתחילת המאה ה-19, מתייחס לפרשת "כי תצא". את הדרשה "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע" הוא לוקח כדי לבנות עליה תורה שלמה, שבמרכזה האינדבידואל וחטאיו הפרטיים. יצה"ר אצלו הוא כל פעם שאין האדם חושב או מכוון עצמו אל האל, כל פעם שאין הוא עושה לשם שמיים. ואם בפרשה לא מדברים "אלא כנגד יצה"ר" הרי ברור שהמדובר בכוונות הפנימיות של האדם. במקום על מלחמה פיזית ממש מדברת הפרשה על מלחמה פנימית בין האדם לבין עצמו. אך לא רק הפרשה! הרי "לא דיברה תורה אלא וכו'"!אם כן כל התורה כולה מדברת רק על אותה "מלחמה" פנימית של האדם, בניסיונו להתרכז יום ולילה באל. ניתן לראות כאן שני דברים עיקריים:

  • א) עיקור פשט הטקסט ממשמעות. יצה"ר, מכוח בעולם, או מכוח דמוני לפי זרמים בקבלת צפת, הופך לעניין פנימי לאדם; המלחמה גם היא מתרחשת רק בתודעתו של החסיד, ואף ה"תורה", שברור שעל פי חז"ל התייחסה לכוונת המקרא במקרה הספציפי הזה, הופכת לתורה כולה, אולי אף ליהדות כולה. ר' חיים מגיע עם אג'נדה משלו וכופה אותה על הטקסט.
  • ב) צמצום האופק הנראטיבי של הטקסט: בעוד המקרא שוזר בתוכו סוגות רבות של טקסטים ומשמעויות, רק אחת מהן היא אותה פרשת "כי תצא", הפרשנות של ר' חיים כופה צמצום דרסטי עליהן: כל התורה מתייחסת אך ורק למלחמה הפנימית מול יצה"ר. זוהי דוגמא קיצונית לתופעה נפוצה ואף אינהרנטית לקבלה: משום קיומה של מערכת-על, הכרחי שזרמים נראטיביים רבים ירוכזו לתוך נהר משמעות אחד, כאשר שירה, משלים, הסטוריה, מיתוסים וכו' הופכים כולם למסמנים עבור המסומנים התיאוסופיים. הדוגמא כאן היא קיצונית משום שכל התורה כולה מצטמצמת לכדי סוויץ' בינארי יחיד: האדם עושה את אשר הוא עושה לשם שמיים או לאו. כן = טוב. לא = רע.

מצב הטקסט עוד יותר "חמור" בקבלה הנבואית, בה, כפי שכתבתי, המילים מאבדות לגמרי כל משמעות, והופכות לאותיות או הברות בלבד ומשמשות ככלי בשימוש החוויה האקסטטית. אברהם אבולעפיה כותב בפירוש שיש צורך (עבור מי שהוא נביא, או רוצה להיות נביא) לפרק את הטקסט לאטומים, ואף את האותיות הבודדות אפשר להחליף בכאלו שערכן הגימטרי שווה לשלהן. את האותיות יש לסדר על עיגולים קונצנטרים לצורך יצירת צירופים חדשים, או לסדר בטבלאות לצורך שינון אקסטטי. מתוך האקסטאזה אפשר לתת לטקסטים המקראיים משמעויות חדשות, או אף לכתוב ספרי קודש חדשים.

הטקסט, אם כן, עבור אבולעפיה (פחות עבור ממשיכיו) ערכו רק כחומר גלם ממנו ממריאים, תוך פירוקו, עיוותו, הפיכתו לאחר, לחוויה אקסטטית (אם כי לאלו שעדיין אינם נביאים או אינם מסוגלים להיות, יש לטקסט המקראי את השימושים המוכרים). הטקסט הוא רצף של מונאדות בעלות ערך מתמטי, הקאנון פתוח וגמיש, והעיקר הוא החוויה המיסטית.

מעמדו של הטקסט משתנה בין זרם אחד למשנהו בקבלה: ר' עזרא מגירונה יכול, בדחילו ורחימו, לתת בו סימנים למציאות אחרת, עליונה יותר, תוך שמירה על זיקה סמנטית מסויימת; "תיקוני זוהר" יכול לדבר על תורה אחרת, עליונה, שלא ניתנה לעם-ישראל בשל מצבם הירוד, או מצבו של העולם; האר"י יכול להמריא ממנו לעולמות מטאפיזיים מיתיים ואבולעפיה יכול להשתמש בו ככתם רורשך מתמטי או לפרקו לגורמים. המשותף לגישות אלו הוא הצורך בדבר שפשט הטקסט אינו יכול לתת, והשימוש המניפולטיבי בטקסט כדי לבסס אג'נדה אחרת ממנו, על פי רוב אחרת לחלוטין.

אז מה זה היה:

תוך נבירה בין ניירותי גיליתי גליון ישן של בחינה אוניברסיטאית. הבחינה, שנערכה ב- 16/6/03 באוניברסיטה העברית, היתה המסכמת של הקורס "סמיוטיקה וקבלה", אחד האחרונים שנתן פרופ' משה אידל לפני שנהיה אמריטוס. נפלו בחלקי הזכות והעונג להיות בקורס במסגרת לימודי התואר השני שלי בחוג למדע הדתות שם. הגשתי כאן את הבחינה כפי שנכתבה, מילה במילה, כולל מחיקות וסימני פיסוק מופרזים (והסברים בסוגריים מרובעים). ועל יצירת המופת הזאת קיבלתי מהבודק רק 92. לא צויין על גבי הטופס על מה ירדו לי שמונה נקודות.

מצב הרוחניות בארה"ב, עורלתו של ישו, עוונותיו של הרב עובדיה, ועוד שונות לשנה החדשה

1. לפני חודש פרסם מכון PEW סקר נוסף על מצב הדתיות בארה"ב (שנערך בקרב מעל 4000 אמריקאים), והממצאים מעניינים, גם חלקם אם צפויים במקצת. ניחשתם נכון: הניו-אייג' בעלייה. שימו לב למשל לעיגולי הפסטל משמאל: נתחים נאים מהנוצרים מאמינים באסטרולוגיה. טוב, תאמרו, זה כסף קטן, מי לא מאמין באסטרולוגיה? אבל לבד מזה על פי הסקר 22% מהנוצרים מאמינים בגלגול נשמות. זה כבר ממש מנוגד לציור היפה שבו אנחנו עולים לגן-עדן פוגשים את ישו, לא? 23% מהאוכלוסיה הכללית חושבים שיוגה היא תרגול טוב לנשמה, לא רק לגוף, ו- 26% מאמינים שיש אנרגיה רוחנית בעצמים חומריים. אגב, בקרב הפרוטסטנטים השחורים, ההיספנים, הצעירים, הדמוקרטים והליברלים האחוזים הם הגבוהים ביותר לאמונות הללו.

בעוד הדוגמה הנוצרית מתרופפת, המגע הישיר עם האלוהות דווקא בעליה: 49% מעידים כי חוו חוויה מיסטית! (שהוגדרה, אגב, כ"רגע של תובנה דתית או התעוררות".) וזה הרבה יותר גבוה מאשר אי פעם בעבר, שימו לב לגרף הבא:
 

וזה כבר באמת מעניין. כי אפשר להסביר את הנתונים הללו בשתי דרכים: או שהירח בבית השביעי ויופיטר מיושר עם מאדים, כלומר פשוט נכנסנו אל עידן הדלי, 2012 בפתח והרוחניקים במתח, "העידן החדש" מפסיק להיות שם מותג ובאמת מגיע וכו' וכו' וכו', או שננסה למצוא הסבר נטורליסטי יותר לענין.

הנה ההסבר שאני מציע. זה שהמערב עובר מפנה סובייקטיבי, זה כבר הסכמנו, נכון? אז במסגרת המפנה הזה אנשים מתחילים כידוע להתעניין יותר בפנימיות שלהם, ב"חלל הפנימי" שלהם, ב"עומקים" שהם מגלים בחוויתם הסובייקטיבית. המימד הסובייקטיבי גם הולך והופך חשוב יותר ויותר עבור כולנו. הוא מה שנחשב עבורנו הכי, יותר מהמעמד שלנו או התפקידים הושנים שלנו. עכשיו, מה קורה כשאנחנו מחשיבים יותר את המימד הפנימי? הרבה דברים, אבל גם דבר פשוט מאוד: אנחנו מודעים יותר לעצמנו. פשוט איכפת לנו, אז אנחנו מתבוננים. ומה קורה כשאנחנו מתבוננים בעצמנו? לא יודעים?

עוד כמה חוויות ואמונות נבחרות

נסו את זה עכשיו: היו מודעים לכך שאתם מתבוננים במסך המחשב שמולכם. יפה לא? פתאום הפכתם מודעים לעצמכם, להווה, לקיום עצמו. התעוררתם. ומה היה קודם? לא הייתם מודעים לעצמכם. לא אכנס כאן לעניין בהרחבה, אבל הנקודה היא שהמודעות שלנו עובדת בצורה רפלקטיבית, ועבודתה גם מתעצמת ככל שהיא יותר רפלקטיבית. כאשר אנחנו מודעים לעצמנו אנחנו יותר מודעים. לעצמנו. ובכלל. כלומר עצם ההתבוננות שלנו, כאן, עכשיו, במה שקורה, מעוררת אותנו למה שקורה. וזה העניין: התעצמות החשיבות שאנחנו מקנים לעולמנו הפנימי מגדילה את המודעות שלנו לעולמנו הפנימי, והגדלת המודעות שלנו לעולמנו הפנימי מעצימה את החוויה שלנו של עולמנו הפנימי. וזה מה שמביא אותנו לרגשות ותובנות דתיות יותר גדולות ורבות. כן: עצם המודעות מאפשרת ומזמנת חוויה. ככה פועלת התודעה שלנו. זה לפחות ההסבר שלי.

אגב, בקרב האוונגליסטים הלבנים והפרוטסטנטים השחורים 70% חוו חוויה מיסטית. למה? ברור: האוונגליסטים שמים במרכז דתיותם את החוויה הישירה של רוח הקודש. זה חשוב להם ולעיתים הכרחי מבחינתם כדי להיות נוצרי טוב. וגם אם הם לא חוו, הם יאמרו שחוו. והשחורים? נו, הגוספל וכל הג'אז הזה. יודעים ליצור התלהבות דתית.

ועוד פרט מעניין: בקרב שמרנים חוויות מיסטיות נפוצות יותר (55%) מאשר בקרב ליברלים (50%), ושני אלה משאירים הרחק מאחור את האוכלוסייה הממוצעת (moderates – 43%). למה? לדעתי השמרנים פשוט לוקחים את דתם ברצינות, ורצינות היא מרכיב חשוב בהתעוררות חוויה דתית אינטנסיבית. והליברלים? טוב, הרפייה היא גם מרכיב חשוב, ונראה לי שליברלים גם מרשים לעצמם גיוון גדול יותר בפרקטיקות הדתיות שלהם, וזה גם עוזר.

מסמרים ששימשו לכאורה לצליבת ישו

2. מתחילתה אהבה הנצרות לאסוף מזכרות מקדושיה. עצמות, חלקי לבוש, כל דבר קטן שהיה אי פעם במגע עם מישהו שהיה אי פעם במגע עם אלוהים יכול היה לזכות למעמד של "Relic" ולהפוך מוקד משיכה לעולי רגל. אכן, את המרצ'נדייזינג המציאו מזמן. במאמר המשעשע הבא מונה המחבר, David Farley (שחיבר גם ספר בעניין) את עשרת העצמים הקדושים ביותר בהיסטוריה הנוצרית: החל מהשמיכי בה ישו התכרבל כתינוק (מקום 10); דרך דמעותיו של ישו (דמעות שונות שנשמרו במקומות שונים. על פי הכותב היו כל כך הרבה דמעות-ישו בכנסיות באירופה בימי הביניים שבימיו הפחות טובים של ישו בטח היתה התרוצצות לא קטנה בקרב השליחים בנסיון לתפוס אותן בנוטפן – מקום 3); דרך חלב האם של מריה (שגם נשפך בכנסייות אירופה בכמויות שלא היו מביישות שום מחלבה. ז'אן קלווין כתב במאה ה-16 ש"לא הגיוני שהיא הפיקה כמות כזאת" וש"אני לא מעז לחשוב איך בכלל השיגו את החלב" – מקום 2); ועד עורלתו של בייבי-ג'יזס (שמתם לב ודאי שאם ישו נולד ב-24 לדצמבר, השנה החדשה בעצם מתחילה לא ביום לידתו, אלא ביום מילתו. קלווין: "הם לא היו יכולים לתת לישו ללכת בלי לקחת חתיכה קטנה ממנו". – מקום 1).

3. ג'יי מיכאלסון, שעל ספרו כתבתי כאן, כותב יפה ב"הארץ" באנגלית על הרגשת היותנו "יהודים אמיתיים" – או לא. אחרי שהוא מונה את הבעיות שיש עם כל ניסיון להגדיר על פי קריטריונים חיצוניים מיהו יהודי אמיתי ומי לא, ואת הנזק שהעיסוק בזה מסב לקהילות יהודיות בארה"ב, קובע מיכאלסון כי

כדי שיהדות פרוגרסיבית תוכל להצליח היא חייבת להשליך ממנה את מיתוס האותנטיות שמבוסס על צורות "אמיתיות" שיהודים "אמיתיים" מאמינים בהן, ולהחליפה בהשקפה של אותנטיות הנמדדת על פי יושרה והתמדה אישית.

על פי מיכאלסון, אם כן, החוויה והכוונה הפנימית של היהודי היא שהופכת אותו ל"אמיתי" או לא. לכן יכול מיכאלסון לומר על יבוא פרקטיקות רוחניות זרות אל תוך היהדות ש"יהודים פרוגרסיבים לא עושים את מה שהם עושים כדי לסכן את האותנטיות של היהדות, אלא כדי לשמור עליה", שכן "יהודים אמתיים הם יהודים שעושים את יהדותם אמיתית עבורם."

4. ברברה ארנרייך, עיתונאית רצינית מארה"ב, כתבה ספר שיוצא נגד אובססית החשיבה החיובית, זאת אחרי שחלתה בסרטן השד ונמאס לה שמטיפים לה שהיא צריכה לחבק את הגידול. הנה ראיון שלה אצל ג'ון סטיוארט, וראיון שלה בכלכליסט.

5. על פי מחקר חדש ארצות המערב בהן האמונה הדתית גדולה ביותר הן גם אלו בהן המרקם החברתי הוא המעורער ביותר. כלומר ארה"ב. לכן הדת, על פי החוקר, גרגורי פול, איננה נטייה טבעית לאדם, אלא תגובה של האדם למצוקה. על פי פול "זה כנראה בלתי אפשרי לחברה בריאה מבחינה חברתית להיות דתית". טוב, אלו כמובן שטויות. בכ"א, סוזן בלקמור מדווחת.

6. השלט משמאל נתלה בניו-זינלנד לפני חג המולד. על ידי כנסייה. כן, הדתיים שם די נינוחים בקשר לדת שלהם. בהתחלה חשבתי שזה סר טעם ודי אדיוטי, אבל כאן טוען הארכידיאקון [תוקן] של הכנסייה (כנסייה אנגליקנית ששמה "כנסיית מתי-הקדוש-בעיר"!) שכל העניין הוא לצחוק על המחשבה שאלוהים הוא זכר שלכאורה עיבר את מריה על ידי יחסי מין. וואללה.

7. ראיון טוב של נעמי אלון עם יוסקה אחיטוב, על הטירוף המשיחי שאוחז בציונות הדתית בימינו. הראיון לא ערוך, אבל מציג תמונה חשובה מאוד על ההקצנה של התודעה המשיחית בקרב הסרוגים החל מאחרי מלחמת ששת הימים, כלומר: זה לא תמיד היה ככה וזה ודאי לא נגזר מההלכה. זאת פרשנות של תורתו של הראי"ה קוק ושל בנו הרצי"ה, שתודלקה על ידי המאורעות ההיסטורים של אז, ושמתרסקת על ידי המאורעות ההיסטוריים של ימינו. אחיטוב ממיין את הימין האורתודוקסי לסוגיו וזניו, ומבדיל בין ממלכתים לשאינם, משיחיים יותר ופחות וכו'. עקרון אחד שהוא מבהיר הוא ש

ההלכה היא לא שיש מושג של הלכה אובייקטיבית שהיא מנוטרלת מאידיאולוגיה. אין דבר כזה, עובדה שההלכה שמדברים עליה בחוגים החרדיים בחלק מהדברים שונה מההלכה שמדברים עליה בציונות הדתית, ושונה מזו של האורתודוקסיה המודרנית, וכולם מדברים בשם ההלכה.

8. הרצאה מתומצתת, של חמש דקות, של פרופ משה אידל על המקובל האקסטטי בן המאה ה-13, אברהם אבולעפיה:

9. צפו בזה:

ואחר כך נסו לומר שלוש פעמים בלי לצחוק: "ירושלים בירתנו המאוחדת לנצח נצחים".

10. הרב עובדיה בוכה בפני הרב שיינברג על כאבי הגב שלו, וזוקף אותן לגנות עוונותיו.

מה שמדהים לדעתי בקטע הזה הוא ששני הרבנים הגדולים האלה לא יכולים לתקשר ללא מתורגמנים.

11. זה לא קשור ישירות לרוחניות: פניה בעברית ובאנגלית של אמנסטי ישראל נגד החוק שאמור למנוע מפליטים להיכנס לישראל. באתר תוכלו לשלוח מכתב לשר הביטחון ושר הפנים. 

הצעת החוק כוללת הוראות שאינן עולות בקנה אחד עם המחויבויות הבינלאומיות של ישראל בעניין זכויות אדם, ובפרט זכויות פליטים ומבקשי מקלט. ההצעה מעלה שני קשיים מרכזיים: (1) הצעת החוק מפלילה באופן אוטומאטי כל כניסה בלתי מוסדרת לשטחה של מדינת ישראל מבלי להתחשב בנסיבות הכניסה; (2) הצעת החוק מקשה על אלו המופללים לפעול למען הסדרת מעמדם כפליטים.

היכולת שלנו לשכוח כי גרים היינו בארץ מצריים, כי פליטים היינו באירופה, ולהפנות עורף לאלו שהיום מצבם כמו שהיה שלנו אז, היא מדהימה. צריך למנוע את החוק הזה.

12. גם לא קשור ישירות: ירדן לוינסקי הוא פסיכיאטר.

13. ולסיום, ג'ון סטיוארט וחבר שדרניו מייעצים לטייגר וודס איזו דת תמחל הכי מהר על חטאיו הרבים:

The Daily Show With Jon Stewart Mon – Thurs 11p / 10c
The Best F**king News Team Ever – Tiger Woods' Faith
www.thedailyshow.com
Daily Show
Full Episodes
Political Humor Health Care Crisis

 

[הבלוג חצה את קו חצי מיליון הצפיות. שיהיה עשור מגניב לכולנו]