מכללת הרצוג שבגוש עציון מקיימת כבר יותר מעשרים שנה ימי עיון מוצלחים ומצליחים מאוד על התנ"ך. עד כדי כך זוכה האירוע השנתי לעניין, חיבה ותהודה, שישיבות "הקו", המציגות אורתודוקסיה פונדמנטליסטית-חרד"לית יותר, התקנאו להן והחליטו להרים ימי עיון מתחרים. אבל לא שכפול פשוט של הרעיון יש כאן – לא, לא אנשים כרבני הקו יעתיקו רעיון סתם כך – אלא ניסיון לתקנו ולהעלות את ניצוצותיו הנפולים. כי זאת יש לדעת: אנשי הקו רואים בחומרה רבה את הגישה ללימוד התנ"ך שרווחת במכללת הרצוג, עד כדי כך שהרב אבינר מכנה את ההולכים בדרך זו "חכמים בעיניהם", דהיינו, לא חכמים.
כל כך למה? ובכן, על פי הרב אבינר ועמיתיו לקו זאת משום שבמכללת הרצוג ימי העיון מתייחסים למקרא, כמו שאומרים, "בגובה העיניים", דהיינו הם נאמנים יותר לפשט הכתוב, תופסים את הדמויות התנ"כיות בצורה ריאלית יותר, כבני אדם (גם אם גדולים ומיוחדים), ומשתמשים בחקירתם במתודות פרשניות שאינן מוגבלות לאלו של הפרשנים הקלאסיים, אלא יכולות גם לשאול תובנות ושיטות מהמחקר האקדמי, ר"ל.
הפולמוס הזה הוא ישן אבל מעניין מאוד, וכאן ניתן למצוא התייחסויות שונות סביבו. אני לא רוצה להיכנס במסגרת זו לעובי הקורה, ואנסה רק לבאר בתמצות את עיקרי הויכוח. יחד עם זאת, מפני שפניו רבות ורבדיו רבי-פנים, אפרש את הסוגיה על פי ארבע מדרגות הפרשנות הידועות, כלומר על פי הפשט, הרמז, הדרש והסוד.
–> ובכן, לכאורה, ברמת הפשט, השאלה המרכזית היא האם סיפורי המקרא מספרים לנו על דמויות שבאופן מפורש "אינם בני אדם כמונו", כפי שקובע הרב אבינר, או מתארים לנו שאבות האומה "רק בני אנוש המה", כפי שטוען הרב יואל בן נון. השאלה אפוא היא האם דיברה תורה על בני אדם, או רק בלשון בני אדם, אבל סיפרה לנו למעשה על בני אלים?
–> ברמת הרמז, השאלה מתייחסת לאופן שבו מותר לנו לפרש את המקרא. האם עלינו לסמוך רק על שלשלת המסירה של הפרשנים הקלאסיים, עליהם אין לנו, חגבים בפני ענקים שכמונו, מה להוסיף דבר? והאם עלינו, אם כבר נכנסה בנו במקרה רוח יצירתית מסויימת, לדון בכתוב אך ורק בכלים הפרשניים שהם הנחילו לנו? או, מצד שני, האם מותר לנו להשתמש גם בידע שצברנו במחקר הנוכחי, דהיינו להשוות את מה שכתוב בפרק שבו אנחנו עוסקים לממצאי הארכיאולוגיה, הפילולוגיה, מדע הדתות, כמו גם למה שכתוב בספרות החיצונית, במגילות קומראן, בתורתם של השומרונים (וכו' וכו')?
–> ברמת הדרש, השאלה קשורה למעמדו של המקרא. האם מדובר בספר קודש הכתוב כטקסט אזוטרי, מסתורי וחידתי, המתאר מציאות שלא מהעולם הזה, ואשר בכל כל אות ואות בו קשורים תילי תילים של משמעויות נסתרות, משמעותיות אשר אין השכל המוגבל שלנו מסוגל לעולם לרדת למעמקיהם הנפלאים; או האם מדובר בספר חינוכי, הבא לכונן תרבות על ידי כך שילמד אותנו ערכים וירביץ בנו תורה, וזאת על ידי שילוב של התגלות אלוהית, היסטוריה ודברי תוכחה?
–> ואילו ברמת הסוד, ברובד העמוק ביותר של הדברים, השאלה בעצם קשורה לצורה שבה אנחנו מתייחסים לעולם הזה, כאן ועכשיו. האם מדובר בעולם נפול, חלקי, מזוייף, אשלייתי? האם מדובר בצל חיוור של העולם האלוהי, אותו עולם שהיה בימי האבות ובימי דוד המלך, ושאליו אנחנו מתגעגעים, אותו עולם שיבוא בימות המשיח ושאליו אנחנו מצפים? או האם העולם כפי שהוא כעת לא רק פועל על פי אותם חוקים, פחות או יותר, כמו זה של האבות והמלכים והנביאים, אלא שהוא גם לא פחות טוב, ולא פחות חביב בעיני ה'. כלומר, האם העולם כפי שהוא כרגע אמיתי מספיק כדי שנוכל להתייחס אליו ברצינות, ולא לחיות את חיינו בגעגועים וציפייה לעולמות אחרים?
אברהם או ספיידרמן
יש לציין שאת שתי הגישות האלה ניתן למצוא בקלות בנהר הרחב של מסורת ישראל, והן מלוות את ההגות היהודית כבר מימי חז"ל. הסיבה שיש כרגע פולמוס ביניהן הן רבות, ומרכזית בהן היא הצורך של הזרם האורתודוקסי להכריע מהו יחסו לעולם המודרני. שכן, כאמור, רק ברמת הפשט מתחולל הויכוח הזה לגבי צורת הלימוד של התנ"ך. בעומק הדברים מדובר בגרסה נוספת של המופע הפופולרי 'לא רציונלי ולא במקרה'. או לחילופין 'לא רציונלי וכן במקרה' – טוב, על זה הויכוח.
העניין הוא כזה: רוב חלקי ההלכה המעשיים והאמוניים משתלבים בסך הכל בסדר עם אורח החיים המודרני. כלומר, חלק מהמצוות אולי מעיקות, חלק מהאמונות קצת מוזרות, אבל לא אלו ולא אלו דורשות מבני אדם אינטליגנטים ומצפוניים להתכחש לעצמם, לרמות את עצמם. אולם פה ושם יש תקלים מעצבנים שכאלה, היכן שאיזה עיקר אמונה (נאמר, תורה קומפלט מן השמיים) לא מסתדר עם ממצאי המחקר, או היכן שאיזו מצווה (נאמר, איסור יחסי מין הומולסבים) לא מסתדרת עם המצפון.
והשאלה היא מה עושים במקרים כאלה. האם מבכרים את הרציונליות המודרנית על פני האמונה, או האם דוחקים את ההגיון הבריא בפניה, ונשבעים אמונים למה שאינו רציונלי. זאת שאלה גדולה, מפני שהיא כמובן משליכה על מעמדם של כתבי הקודש בחיינו, ומתוך כך על מעמדן של המצוות. ללא ספק יש דרכים מגוונות לענות עליה, אבל באופן סכמטי ניתן לומר שב'קו' הכריעו באופן מובהק ללכת עם הראש בקיר.
וזו הכרעה מחייבת. היא מחייבת, למשל, להתייחס אל הדמויות המקראיות כאילו אינן בני אדם, שהרי אילו היו הן בני אדם, כי אז היינו יכולים להבין אותן, ואם היינו יכולים להבין אותן, היינו יכולים לבקר אותן – כלומר, היינו מסוגלים לשפוט אותם על פי הסטנדרטים המוסריים שלנו, היום. אבל כמובן שדבר כזה חייב להיות בלתי אפשרי, אם אנחנו רוצים להמשיך ולהאמין שהמוסר של התורה הוא אבסולוטי ועל-זמני וזה שלנו הוא חסר-ערך ושרירותי.
יוצא שאנחנו לא יכולים לשפוט את מעשיהם של אברהם, משה או דוד. דא עקא, אם אנחנו לא יכולים לשפוט אותם, אנחנו גם לא יכולים ללמוד מהם. שכן אם לא בני אדם הם, איזו דוגמא הם יכולים להוות עבורנו? אנחנו נקלעים כאן לפרדוקס הנוצרי הידוע, בו כל אדם אמור לחקות את התנהגותו של ישו, רק ללא היתרון המסויים המתקבל מהיותו בנו של אלוהים.
ואכן, על פי הרב אבינר הגישה המבקשת לינוק מהמקרא "ערכי מוסר אנושיים והנהגות ראויות" הינה "רוח ישנה", "רפורמית", המביאה, על פיו, "פירות באושים". והוא מוסיף שגם אם רוצים להפוך את התנ"ך לרלוונטי עבור הדור הצעיר על ידי העלאת דילמות מוסריות מתוכו, זו אינה הדרך, מפני ש "אמנם התנ"ך הופך לאהוב, אך כבר אינו תנ"ך, אלא תנ"ך-לייט, קריקטורה של תנ"ך."
כלומר, על פי הרב אבינר תנ"ך שהדמויות המופיעות בו הן בני אדם הוא קריקטורה, ואילו תנ"ך שהדמויות המופיעות בו הן זן מוזר ונכחד של אנשי-על חסרי פגמים הוא לא קריקטורה, אלא כנראה מהווה את תמונת האמת המציאותית. בקרב רבני ה'קו' הופך התנ"ך אפוא לקומיקס עתיק המביא את סיפוריהם של גיבורי העל הישראלים. הרעיון כשלעצמו נשמע מבדר ביותר, אבל באופן אישי נראה לי שאחכה לסרט.
סתם
—
פורסם באתר אבי חי
לולאת האל 