מימין ומשמאל מדברים לא מעט על מבצע 'צוק איתן' כקו פרשת מים, בין אם פוליטי, חברתי, דתי או תקשורתי. דומה שמשהו אכן קרה במסגרתו, שהוא הביא "רוח חדשה" על אף שמבחינה צבאית לא היה שונה בהרבה ממבצעים קודמים בעזה. אני שותף להערכה הזאת, אם כי לדעתי לא מדובר בהתפתחות של דבר חדש, אלא בנראות ברורה יותר של תהליך שמתרחש ומתעצם מזה יותר מעשרים שנה. התהליך הזה קשור ל"רנסאנס היהודי" שעובר על ישראל, אולם ההתעוררות היהודית הזאת עצמה מחולקת בתוכה לשני ערוצים מרכזיים שמהם ראינו בתקופת 'צוק איתן' רק אחד.

בחנו למשל את הכרוניקה הבאה: זה התחיל בתפילה שנשא הרב דוד סתיו בתוכנית הבוקר של אברי גלעד והילה קורח לשלום שלושת החטופים. אחר כך ינון מגל נזף בח"כ ג'מאל זחאלקה על שחלק על זכותם של היהודים לארץ ישראל והתעקש ש"כתוב בתורה שזאת הארץ שלנו". לקראת הכניסה הקרקעית לעזה הופץ מכתבו של אל"מ עופר וינטר שהמריץ את חייליו להכות באויב "אשר מחרף, מנאץ ומגדף אלוקי מערכות ישראל", ובמהלך הקרבות חזינו בשר הביטחון מניח תפילין במשרדו.

לנוכח מראות אלוהים אלה כתב רענן שקד בטורו השבועי ב'7 ימים' (8.8) כי "משהו בחילוניות היהודית נסדק וקרס סופית במערכה הזו. אם יש מפסידים במלחמת עזה האחרונה […] מדובר בזהות החילונית של ישראל ושל צה"ל." מנגד שר החינוך פירון מדבר על המבצע כמביא תחת כנפיו "מהלך רענן ויחודי, מהלך שיש בו גיבוש של זהות ציונית ומוסרית כאחד […] לצד מהלך השנאה וההדרה." ובמידה מסויימת שניהם צודקים.

אז מה היה לנו כאן? לכאורה, אפשר לייחס את כל היידישקייט הזה לאותה התעוררות יהודית מגוונת בה חילונים מגלים מחדש את מורשתם התרבותית-דתית, זו שמתאפיינת בין השאר בבתי מדרש פלורליסטים ובנאו-קבלה. אולם זו תהיה טעות. אנו חוזים כאן בתופעה שונה (גם אם מקבילה), שכן מדובר לא בעניין תרבותי או רוחני שמגלים חילונים בתכנים יהודיים על מנת להעשיר את זהותם ולנכס לעצמם מחדש את המסורת. כאן מדובר כתפיסתו של הקולקטיב כאתנוס, ובחיבור לדת היהודית כהעצמתו של "העם" כאחד ומאוחד אל מול האויב.

במילים אחרות, ההתעסקות שאנו חוזים בה כאן בדת מגיעה למען מטרה פוליטית, והיא הדגשת אחדותו של העם (היהודי). כמו נמר הממתין לשעת כושר כדי לזנק, המבצע בעזה הביא זרמי מעמקים שבחשו בשקט ובאיטיות עד כה לפרוץ על פני השטח ולהפגין בגאון את עצמתם. זרמים אלה מורכבים מנייטיביזם והדתה (ועבור היהדות הדתה היא תמיד גם הלאמה), ומסמנים שלב חדש בהפיכתה של הדמוקרטיה הישראלית לדמוקרטיה אתנית.

כיצד הגענו עד הלום?

בספרו The Triumph of Israel's Radical Right מתאר עמי פדהצור את התהליך בו "הימין הרדיקלי הישראלי הישן", שדיבר על ארץ ישראל השלמה במונחים של ריבונות וביטחון (למשל, מפלגת צומת), הוחלף ב"ימין הרדיקלי החדש", שנושא את שם ה' ומדבר על נחלת אבות. הימין הרדיקלי החדש מחזיק בתפיסה אתנו-לאומית, בה העם היהודי – ולא האזרחים הישראליים – מהווים את בשרו של הגוף הפוליטי במדינת ישראל. כיום ימין רדיקלי אתנו-לאומי זה שולט בחלקים נרחבים של הפוליטיקה הישראלית, כולל כמובן במפלגת השלטון (אלקין, דנון, רגב, לוין, חוטובלי, פייגלין). על פי פדהצור:

באמצע שנות התשעים, שנית ספורות אחרי ההתנקשות בכהנא, הזרעים האידיאולוגים שהוא שתל וטיפח במשך שנים החלו לפרוח. הימין הקיצוני החדש, שהפך לתופעה האידיאולוגית המשמעותית ביותר בישראל כיום, מאוחד על ידי סדר יום שעל פיו העקרונות הדמוקרטיים של המדינה כפופים לעקרונות האתנו-יהודיים. [… במחצית העשור הראשון של שנות האלפיים] המדינה נסחפה בגל של אולטרה-פטריוטיזם. [… ואחרי מבצע עופרת יצוקה] גל הפטריוטיזם הפך במרחב הציבורי לשיטפון חסר תקדים של נייטיביזם ופופוליזם, בהנהגת תנועת 'אם תרצו'." (עמ' 205, 208)

יש כאן אפוא תהליך מתגבר שאפשר לתארו כאתניפיקציה של הישראליות. פדהצור מתמקד בשדה הפוליטי, אבל אני חושב שאפשר להבין את עלייתה של התפיסה האתנו-לאומית בצורה ברורה יותר אם ננתח את התהליכים החברתיים שעברו על החברה הישראלית מאז שנות השמונים. מחקרים שונים ורבים עמדו על השינויים בכלכלה ובתפיסה הכלכלית, בשדה המשפט ובמצב המדיני שגרמו מאז שנות השמונים לנטישתו של האתוס הרפובליקאי-קולקטיביסטי שאפיין את שלטון מפא"י-מפד"ל ואת החברה בישראל עד אז, ועודדו את עלייתו של אתוס ליברלי ואינדבידואליסטי. בעקבות אימוצה של כלכלה נאו-ליברלית, תהליכי הפרטה מקיפים, כניסתם של כוחות השוק הגלובליים ועלייתם של ענפי היצור עתירי הידע התפתח בישראל במהלך שנות השמונים משק פוסט-תעשייתי המתאפיין במה שמכונה קפיטליזם מאוחר או היפר-קפיטליזם.

להתפתחויות בתחום הכלכלי התלוו מקבילות בתחום התרבותי והחברתי. חדירתו של ההיגיון התועלתני והצרכני השפיעה גם על השדה האידיאולוגי והערכי בישראל. התפיסה הציונית הקולקטיביסטית בה הגוף הפוליטי מוגדר על ידי הדמוקרטיה הישראלית על אזרחיה (תוך שאיפה לאחדם על ידי "היתוך") ועל ידי אידיאולוגיה לאומית אחידה התפוררה לכדי פסיפס רב-תרבותי, מסגרת ליברלית ואתוס אינדיבידואליסטי-הישגי. במילים אחרות, לא רק המשק הופרט.

את תחילת סופו של הסטטוס-קוו הדתי אפשר למקם בראשיתו של התהליך הזה, וממילא גם את החיפוש החופשי והמגוון של העשרה תרבותית, רוחנית ו"זהותית" במקורות היהדות. אבל זו רק תולדה אחת של ההתפתחויות הנ"ל. עבור מי שהיה מעוניין לשמור על זהות קולקטיבית אחידה, ובעיקר עבור המבקשים את "אחדות העם" כלפי פנים וכלפי חוץ הכריח התהליך הזה לחפש מקורות אחרים, אלטרנטיבים לציונות, כדבק אידיאולוגי מאחה ומאחד. כאן נכנסת היהדות לא כדת, אלא כאתנוס. במילים אחרות, כריאקציה להתפוררות של הקולקטיב ולליברליזם עלתה התפיסה האתנו-לאומית.

נשים לב שהן עבור חילונים שמתעניינים ביהדות כחלק מחיפוש תרבותי או רוחני והן עבור חילונים שזקוקים ליהדות כקרקע אתנית לגיבוש סולידריות ופטריוטיזם (שלא לומר ג'ינגואיזם) מדובר בתחליף נדרש שבא למלא את החלל שהותירה התפרקותה של הציונות כאתוס קולקטיבי. אסור לשכוח שהציונות המדינית באה להציע תחליף ליהדות כדת, "יהודי חדש" שהוא חילוני ולאומי ודמוקרטי וסוציאליסטי. עם אבדנו של זה מתעורר צורך לגבש זהות יהודית חדשה. זו יכולה לעלות מתוך עיסוק מחודש ופלורליסטי במקורות, או מתוך תפיסה נייטיביסטית של היהדות כאתנוס. שני הזרמים האלה סותרים (או משלימים) אחד את השני בכמה היבטים, אולם מקורם באותו תהליך והם עונים על צרכים דומים.

על שני הזרמים האלו כתבתי בפירוט רב יותר במאמר שעתיד להתפרסם בגיליון אקדמות הבא, ולא אאריך כאן. ברם מה שצריך להיות מובן הוא שמבצע 'צוק איתן' העלה לתודעה והדגיש באופן חסר תקדים את הזרם האתנו-לאומי שהלך והתעצם בעשרים השנים האחרונות. התופעות המוזכרות בפסקה השנייה של רשימה זו ואחרות אינן אלא חלק מהקריסה של הזהות האזרחית של הישראלים היהודים החילונים אל תוך הזהות האתנית שלהם, כאשר זו האחרונה מהווה בסיס "אמיתי", "טבעי" ו"אותנטי" יותר מאשר כל הגדרה פורמלית של שיח משפטי דמוקרטי-ליברלי. ההתייהדות הזו והחזרה למסורת מאפשרת בד בבד זהות יהודית חדשה-ישנה שעולה מתוך הציונות החילונית המתפוררת, ואחדות פשוטה, פטריוטיזם ולעיתים ג'ינגואיזם אל מול האויב בעתות מלחמה.

נספח: שתי הערות לגבי השמאל הישראלי

קודם כל, במלחמה הזאת הוא חטף מכות. אסור לעבור על כך לסדר היום וראוי לשים לב היטב לתופעה: לא היה מדובר במקרים חריגים פה ושם, אלא בהתארגנויות מכוונות ומתוזמרות להיאסף בקרבת מפגיני שמאל, לזרוק בקבוקים ואבנים ואף לארוב למפגינים בדרכם הביתה בכדי להפליא בהם מכות, לפעמים תוך שימוש בנשק קר. אין כאן "התפרצות של זעם". זה היה מתוכנן. כשאמיל גרינצוויג נרצח על ידי יונה אברושמי הייתי אמנם רק בן 9, אבל אני לא זוכר אלימות כל כך שגרתית ושכיחה מהימין כלפי מפגני שמאל מאז ועד הזמן הזה.

מה קרה כאן? אם אנחנו מדברים על פריצתה על פני השטח של אתנו-לאומיות אפשר להבין למה מתרחש רצח על רקע לאומי-אתני כמו זה של מוחמד אבו ח'דיר, אבל כיצד נפרש אלימות כלפי יהודים? ההסבר יכול להיות פשוט למדי: המשתמשים באלימות כלפי אנשי שמאל אינם רואים בהם חלק מקבוצת הבית. עבורם הם אינם חברים מלאים ב"עם ישראל". אל תשכחו, הרי הם "שכחו מה זה להיות יהודים".

כאן אנחנו רואים איך האתנו-לאומיות חייבת לפנות כנגד עצמה, וזאת על מנת להכשיר עמיוּת "טהורה" ומלוכדת. כי תפיסת לאומיות אתנית מניחה מראש שהעם כולו הוא אחד. מי שלא מהעם שלנו חייב להיות נגדנו, ומי שנגדנו חייב להיות לא מהעם שלנו. חייב להיות לא-אנחנו. האלימות כאן מגיעה על רקע דחייה תודעתית של האלימים את מושאי אלימותם. עבורם אנשי שמאל לא זו בלבד שאינם חלק לגיטימי מהספקטרום הפוליטי במדינה (כמו הערבים אזרחי ישראל), אלא אף אינם חלק מהעם היהודי. באופן פרדוקסלי דווקא אלה המצהירים שוב ושוב על אהבתם המוחלטת ל"כל יהודי" מוציאים מכלל היהודים קבוצה לא קטנה, ודווקא מי שרואים עצמם כפטריוטים גדולים פועלים כדי לפרק את הציבור הישראלי לקבוצות שונות ויריבות. ואפשר גם לבחון את השתיקה של ההנהגה הפוליטית לנוכח התהליך המתדרדר הזה.

הערה שניה

בספרה מרחב המקום: מסה על הלא-מודע התיאולוגי-פוליטי (ספר מרתק כשם שהוא תזזיתי, עשיר באבחנות ותובנות), עומדת חביבה פדיה על יחסו המורכב של הפוליטי לתיאולוגי ביהדות המודרנית. פדיה מתייחסת לחילון היהדות על ידי הציונות ומציינת כי

בשלבים הראשונים של תהליכי הלאומיות וההשכלה שעברו היהודים באירופה, המישור התיאולוגי שעבר תהליך חילון מואץ הזין את הפוליטי. בשלבים הבאים (ששיאם ב-67'), הפוליטי שהתהדק אל הממשי [כלומר, פגש את ארץ האבות בפועל – ת.פ.], והיה מעובה תיאולוגית, תוך כדי מחיקת הרפרן הדתי, שב ועבר תהליכי הדתה והשגבה בידי הציבור האמוני בארץ. בשלב השלישי, וככל שהשבר בממשי מתברר, מתחולל תהליך נסיגה והיפרדות של השמאל החילוני מן המבנים המורשים של לאומיות כטרנספורמציה של דת, וכאן נפער הפער בין שתי הקבוצות, הדתיים הלאומיים והחילונים הציוניים, שהיטיבו ללכת יחד בתחילת הפרוייקט הציוני. (עמ' 90)

פדיה מסבירה כיצד הציונות, שהיתה כאמור לעיל מתחילתה פרוייקט של חילון היהדות, בלעה אל תוכה את שטחי יהודה ושומרון, מה שהביא את הציונות הדתית להפוך את המדינה לכס האל בעולם, דהיינו להשתלטותה של התיאולוגיה הקוקיסטית על הציונות הדתית. בשלב השלישי מתברר שאפעס יש ביהודה ושומרון עוד עם, ושגם אם בלענו קשה לעכל את ארוחת המלכים הזאת. בשלב זה נסוג חלק מהשמאל החילוני לא רק מהרצון להחזיק בשטחים, אלא מהציונות בכלל, דהיינו מכל תפיסה לאומית, ומאמץ תפיסה קוסמופוליטית פוסט-לאומית (והדבר קשור באופן עמוק גם לתהליכים הכלכליים-חברתיים שתיארתי לעיל כמובן. וראו גם ניתוחיו הדומים של שלמה פישר שכתבתי עליהם כאן וכאן).

אלא שנסיגתו של השמאל החילוני מהציונות משחקת לידיהם של הדתיים הלאומיים, שהרי הציונות מתחילתה היתה כאמור פרוייקט של חילון היהדות. באופן בלתי נמנע עם החלשות הציונות החילונית מתעצמת הציונות הדתית, תרתי משמע. יחד איתה מתעצמת גם אותה תפיסה אתנית על פיה מדינת ישראל היא קודם כל הלאומיות האתנית של היהודים ולא דמוקרטיה ייצוגית (בעלת אופי יהודי). מי שחשב שזניחת הציונות תביא לליברליזציה וקוסמופוליטיות טעה אפוא פעמיים: הן מבחינה של התעוררות חיפוש זהות יהודית (תרבותית, רוחנית) אלטרנטיבית לזו הציונית-חילונית, והן מבחינה של העצמת הציונות הדתית והתפשטותה של התפיסה האתנו-לאומית.

ייתכן שבזה, אגב, צודקים המבקרים את השמאל מהימין הדתי, וזאת באומרם שהשתלבות אמיתית במרחב תהיה לא על ידי מסמוס קטגוריות הזהות והפיכתנו כולנו לקוסמופוליטים, אלא דווקא מתוך הכרה בזהויות הדתיות והאתניות וכינון של יחסים בין-אתניים מתוך כבוד הדדי (שיכול, אגב, להתקיים בד בבד עם איבה הדדית). כמובן שעמידה על הכרחיותה של הדמוקרטיה הליברלית ועל כיבוד זכויותיהם של כלל התושבים מהירדן לים היא תנאי שאין להתפשר עליו, אבל נדמה לי שהניסיון לארגן שמאל אינטרנציונלי המבוסס רק על קטגוריות זהות של מעמד או אזרחות (ולא לאום או דת) מועד לכישלון.

כפי שכתב לאחרונה עפרי אילני, אותה "פנטזיה של שמאל עממי-אורגני […] מתרסקת שוב ושוב, כיוון שיש בה מעט מאוד כנות." חוסר הכנות כאן הוא חוסר הנכונות להכיר בשאיפותיהם הלאומיות ובזהויותיהם האתניות והדתיות של הישראלי והפלסטיני (ולפעמים גם בזהותו העדתית של הישראלי), תשוקות וזהויות שאינן המצאה או דמיון ואשר רובם המוחלט לעולם לא יפרדו מהן. יש לחשוב איפה על השתלבות מתוכן, לא על הטהרות מהן.

המאמר להלן התפרסם היום במדור הדעות של 'הארץ' ונכתב יחד עם עידן בריר, דוקטורנט להיסטוריה של המזה"ת בבית הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, ומומחה ליזידים.

בשעה מוקדמת בבוקר יום ראשון שעבר פשטו כוחות דאע"ש על העיירה סינג'אר (שינגאל) ועל סביבותיה, כ–120 ק"מ ממערב לעיר מוסול, הנתונה זה כמעט חודשיים תחת שליטתו של הארגון. כדרכם בכל כיבושיהם עד כה, הציבו אנשי דאע"ש בפני בני מיעוטים לא־מוסלמים שתי ברירות — להתאסלם או להיהרג. השתלטות דאע"ש על סינג'אר דרמטית במיוחד ובעלת פוטנציאל להפוך לטראומטית מבחינה היסטורית, שכן רוב מכריע של תושבי האזור הם בני המיעוט היזידי, הנודעים בשיח האיסלאמיסטי הסוּני כ"עובדי השטן" או "הכופרים ביותר שבין הכופרים". לוחמי דאע"ש חסרי רחמים כלפיהם, ונראה שבכוונתם לנסות ולהכחיד את הדת העתיקה הזאת.

הדת היזידית, ששורשיה מגיעים למאות שלפני הספירה, מתאפיינת בסינקרטיזם, דהיינו שילוב יסודות שונים מדתות האזור. היזידים הם אחים קדומים לדת הפרסית העתיקה של זרתוסטרא. תוך כדי התפתחותם ספגו היזידים מסורות שונות, בעיקר מהאיסלאם הסוּפי, אולם הם קיבלו השראה מכלל התרבויות השונות שרווחו במסופוטמיה. בדומה ליהדות, הדת היזידית היא דת אורתופרקסית, ומתמקדת באיסורי טומאה וטהרה. בדומה למוסלמים, יש להם חמש תפילות ביום. כמו הזורואסטרים, הם מצווים לשמור על טהרתם של "ארבעת היסודות" (אדמה, מים, אוויר ואש). כמו הנוצרים וההינדים, הם מאמינים שאלוהים מתגלם בגופי אנוש, וכמו רוב הדתות מהמזרח הרחוק הם מאמינים בגלגול נשמות.

לשיא התפתחותה הגיעה הדת היזידית בימיו של השייח עַדִי בן מוסאפר, איש דת סופּי ממוצא לבנוני שקבע את מעונו בעמק לאלש בקרבת העיר מוסול, ופעל בו במאות ה–11 וה–12. שייח עדי, שקברו ניצב עד היום במקום שבו פעל המעון הסופי שלו, חידש את הדת היזידית וחתם אותה, תוך שהוא משלב בה יסודות סופיים רבים. האלוהות על פי האמונה היזידית מתגשמת בגוף, והשייח עדי הוא התגלמות אחת שלה. התגלמות נוספת שלה היא מלכּ טאווס ("המלאך הטווס"), ישות שמימית הנראית כטווס.

כאמור, שכניהם המוסלמים של היזידים לאורך ההיסטוריה ראו בהם כופרים ורדפו אותם. היזידים נאלצו לחיות במנוסה מתמדת ובמאות השנים האחרונות ביססו בהרי צפון עיראק שתי מובלעות גדולות: באזור שייחאן, סביב המקדש של שייח עדי בלאלש, ובסביבת הרי סינג'אר. למרות זאת נעשו בהם במשך השנים מעשי טבח רבים. ההיסטוריה היזידית מתארת רצף ארוך של מעשי טבח שראשיתם כבר בראשית ימי האסילאם, ואחריתם בימינו אנו, כשבכל דור ודור קמים "האחרים", ובפרט מוסלמים, על היזידים לכלותם. זולת מעשי הטבח, פגעו שליטים מוסלמים ביזידים במרוצת ההיסטוריה על ידי חילול המקדש של שייח עדי, שריפתו, ובעת החדשה גם על ידי הפיכתו למדרסה איסלאמית ולמסגד.

לאחר הפלישה האמריקנית לעיראק ב-2003 וכניסת אל-קאעדה לפעילות במדינה, הפכה רדיפת היזידים במדינה קשה וברוטלית מאי-פעם. האירועים הסלימו בקיץ 2007, שבו ביצעה אל-קאעדה פיגוע ראווה עצום-מימדים שהביא להחרבתם של שני כפרים יזידיים בסינג'אר ולהריגתם של כ-800 יזידים. בעקבות פיגועים אלה עלה קול זעקה מצד הקהילה היזידית שקראה לקהילה הבינלאומית להעניק לה הגנה, אך בשטף האירועים שהתחוללו בעיראק בתקופה ההיא, נשכחה במהרה הקריאה והיזידים חזרו לשיגרה המצמיתה של הנמכת פרופיל במטרה להימנע מהסתבכות עם כוחות אל-קאעדה המקומיים.

שיאם של אירועי הרדיפה נגד היזידים הגיע, כאמור, בראשית השבוע האחרון, הנסיך תחסין בכּ, מנהיג הקהילה היזידית בן 82, תיאר את האירועים האחרונים כ"האלימות הקשה ביותר שראה בימי חייו נגד יזידים. ידיד יזידי מסינג'אר, המתגורר כיום בארביל, בירת המחוז הכורדי, שעמו שוחחנו לפני כמה ימים, סיפר כי כל בני משפחתו נמלטו מסינג'אר והם נמנים עם גל פליטים המוערך בכ–200 אלף נפש, שכמחציתם נמלטו לאזור הכורדי בצפון ומחציתם לרכס הרי סינג'אר הצחיחים. הפליטים השוהים על ההר תחת מצור של דאע"ש המקיף את הרכס מכל עבריו, נאלצו להעביר את היממות האחרונות חשופים לשמש המדבר הקופחת, בלי מים, מזון ותרופות. דיווחים מן האזור מלמדים כי עשרות רבות של ילדים ועד כמספר הזה זקנים מתו בימים האחרונים מהתייבשות ומפאת החום הכבד. נוסף על כך, בלילות, פושטים לוחמי דאע"ש על הרכס בחסות החשיכה וחוטפים נשים יזידיות צעירות כדי למוכרן לזנות ולעבדות בשווקי הערים הנתונות לשליטתם בסוריה ובעיראק. הקלה מסויימת הגיעה כאשר בסוף השבוע האחרון הצניחו מטוסים של צבא ארצות הברית מים ומזון עבור הפליטים.

מיד לאחר היוודע דבר הקרבות בסינג'אר, הזהיר ניקולאי מלאדנוב, שליחו המיוחד של מזכ"ל האו"ם לעיראק, כי בסינג'אר מתחוללת טרגדיה הומניטרית, וקרא לכורדים לקלוט את הפליטים ולהגן עליהם. כוחות הפשמרגה, הצבא הכורדי, שנסוגו בבהלה בתחילה, החלו במתקפות מחודשות על האזור ובנסיונות לחלץ פליטים יזידים ולהעבירם לאזור הכורדי האוטונומי ולסוריה. הפרלמנט העיראקי הכיר ביום חמישי במה שנעשה למיעוטים הדתיים בצפון עיראק כרצח עם, ודעת הקהל העולמית גם היא התעוררה ובמספר ערים מערביות נערכו הפגנות בקריאה להצלת היזידים, יש לקוות שצבא ארצות הברית לא יפסיק מהסיוע ההומניטארי שהוא מספק להם.

ישנן קהילות יזידיות נוספות, בעיקר בגרמניה, אולם אלה חסרות כוהני דת ומסורת חיה. השמדתם של היזידים בצפון עיראק תהיה אפוא שקולה אם לא לרצח עם, בוודאי לרצח דת. הדת היזידית בסכנה מיידית, וייתכן שתיעלם בקרוב מהעולם, וזאת יחד עם מאות אלפי יזידים. מעבר להחרבתם של מקדשים ועתיקות בעלי ערך היסטורי, דאע"ש ייזכרו גם כמשמידי עמים ותרבויות. דווקא בימים אלה, יכולה ישראל, מדינתו של העם היהודי, קורבן השואה, להוות מגדלור לעולם המערבי שמהסס ומתמהמה לסייע במשבר בעיראק, ולהצהיר על כוונתה לקלוט מספר סמלי של פליטי חרב יזידים בישראל. בכך היא תסמן את הדרך לעולם המערבי וייתכן שתתרום להצלתה של תרבות עתיקה.

—

על היזידים כתבתי בעבר בהקשר שונה לגמרי כאן. בתחילת השבוע שעבר כתבתי עליהם בהקשר הנוכחי בבלוג הקטן שלי, מינים, שמשמש במה לרשימות קצרות על ענייני דיומא, ומדי פעם גם מביא רשימות ארוכות יותר שמסיבות שונות לא נכנסו לבלוג הראשי (למשל זו, או זו, או זו).

מאמר אקדמי שלי פורסם היום בגיליון של כתב העת Alternative Spirituality and Religion Review. במאמר אני משתמש בכמה דוגמאות מהשדה הנאו-חסידי והנאו-קבלי מאז שנות התשעים כדי להציג את עלייתו של מה שאפשר לכנות "העצמי התועלתני". הכוונה היא לתפיסה עצמית המניחה את קיומו של מקור נסתר של עוצמה החבוי בתוך האינדיבידואל, שאפשר בעזרת טכניקה רוחנית או פסיכולוגית להגיע אליו ולנצל אותו כדי ליצור "הצלחה" (רוחנית, חברתית, כלכלית).

כפי שאני כותב במאמר, מדובר לדעתי בתוצר תרבותי שהוא הכלאה של רציונליות תועלתנית מבית המדרש של תנועת הנאורות, יחד עם הנחות מוצא רומנטיות בדבר גרעין רוחני, אותנטי וייחודי שנמצא לכאורה בתוך כל אחד מאיתנו. הכלאה זו מקבלת חיים במרחב הליברלי והקפיטליסטי, ובאה לידי ביטוי בחיפוש אחר "שיטות" ו"טכניקות" פסיכולוגיות ורוחניות.

כדוגמא פשוטה אפשר להביא את תפוצתם ההולכת וגוברת של ספרי Self Help. מתחילת המאה העשרים זוכים "ספרי העזרה העצמית" לחלק הולך וגדל של השוק. ספרים אלה, שעל גדילת חלקם בשוק הישראלי כתבתי לא מזמן במוסף הספרים של 'הארץ', מציעים לקוראיהם שיטה שהם אמורים לאמץ ולהפעיל כדי להגיע לשלמות נפשית, השפעה חברתית, או פשוט הרבה הרבה כסף. הפופולריות העצומה של הז'אנר הזה מצביעה על חיפושו של הפרט המערבי המודרני אחר "הוראות הפעלה" עבור עצמו, מתוך ההנחה שכל דבר בטבע, כולל הוא עצמו, ניתן ל"תפעול", ובהמשך לכך אפשר ורצוי לנצל ביתר הצלחה את משאביו הנפשיים ולמקסם רווחים במאזן החברתי/ רוחני שלו.

במאמר בדקתי כיצד העצמי התועלתני מתגלם בעיבודים עכשוויים לתורות חסידיות וקבליות מסורתיות. חקרתי את הגרסאות הפופולריות של ה"התבודדות" הברסלבית, אלו של ר' ארז משה דורון ושל ר' ישראל יצחק בזאנסון, וניסיתי להראות כיצד הם משנים את הוראותיו של ר' נחמן בעניין הזה כדי להפוך את ההתבודדות מזמן של מפגש אינטימי בין החסיד לאלוהיו לסדרה של הוראות פשוטות שבסופן אמור החסיד לזכות בשיפור עצמי. הכיוון מפסיק להיות מלמטה למעלה והופך להיות מבחוץ פנימה, וההוראות, שמשלבות רעיונות ניו-אייג'יים ממעגלי הרוחניות העכשווית הכללית, מקבלות גוון תרפויטי ולא דיאלוגי.

בחלק הבא של המאמר ערכתי את אותה בדיקה לגבי ההתייחסות העכשווית לקבלה, וזאת בכתבי 'המרכז לקבלה' של הרב פיליפ ברג ו'בני ברוך' של הרב מיכאל לייטמן (1, 2, 3), שתי תנועות של נאו-קבלה המבססות את משנתן על קבלת הרב יהודה לייב אשלג. לקחתי כנקודת ייחוס את פרשנותן של התנועות הללו למונח "קבלה" עצמו, והשוותי אותה להגדרתו של אשלג את הקבלה. כאן אנחנו מוצאים שמ"סוד" שמגלה ליהודי כיצד פועלים העולמות העליונים ומהי הדרך להשפיע ולתקן אותם, הופכת הקבלה לשיטה לטרנספורמציה פנימית, שיפור עצמי ואף "השיטה להגיע לתענוג הגדול ביותר", כדברי הרב לייטמן באחד מספריו.

לבסוף אני מנסה להכניס את הממצאים הללו למסגרת תיאורטית הסוקרת את עלייתו של העצמי התועלתני. לא מקרה הוא שהרבנים דורון, בזאנסון, ברג וליטמן מציגים כולם את אותו מודל דתי, דהיינו את הדת כ"שיטה" האמורה לעזור לנו לבצע תהליך של שיפור פנימי והעצמה עצמית. כולם פועלים בתוך אחת הפרדיגמות המרכזיות ברוחניות העכשווית בזמננו, זו של העצמי התועלתני. הפרדיגמה הזאת משלבת את מודל העצמי של הנאורות, זה שבו העצמי הינו ישות נטולת גוף הבוחנת את עצמה באופן קר ואנליטי ומסוגלת על כן לשפוט ולשפר את עצמה, עם המודל הרומנטי שמציג עצמיות פנימית עמוקה, שלכאורה יש דווקא לקלף מעליה את הניתוחים האנליטיים של התרבות ולהגיע ללוז הטבעי והאותנטי שלה. שילובם מתבצע על ידי אימוצו של ההגיון הקפיטליסטי, שמכוון אותנו ליחס אינסטרומנטלי כלפי העולם וכלפי עצמנו, ושמשתמש במודל העצמיות הבוחנת כדי לתפעל ולשפר את העצמיות הרומנטית הפנימית (תוך התעלמות מכך שמדובר בכפילות משונה ואף סותרת של עצמיות).

עם הפיכתם של אמיתות רוחניות לסחורות בשוק הגלובלי של הניו-אייג', הפך המחפש הרוחני המערבי בתורו ליזם המשקיע מאמץ על מנת להעצים את משאביו הפרטיים. כדי לעשות כן הוא זקוק לשיטה, לטכניקה, וזאת הוא מוצא בעיבודים עכשוויים למסורות רוחניות מהעבר. על ידי תפיסת המהלך הזה נוכל להבין כיצד זרמים שונים ומגוונים ברוחניות העכשווית פועלים למעשה על פי מודל דומה, ומציגים את אותו היגיון אינסטרומנטלי המעצב תורות רוחניות לכדי טכניקות תועלתניות.

—

המאמר יצא כחלק מגליון שכולו מוקדש לרוחניות העכשווית בישראל. את הגיליון ערך שי פררו, שגם הקדים דברים וכתב בו מאמר על נאו-פגאניות נשית בישראל; ג'יימס לואיס, העורך הכללי של כתב העת, תרם מאמר על הפיצול הפנימי בקהילה הסיינטולוגיה בישראל; עינת רמון כתבה על תרומתם של הרב שלום נח ברזובסקי, ימימה אביטל והרב שלום ארוש לשיח הרוחניות הטיפולית בישראל; גליה צבר כתבה על זהויות דתיות נזילות בקרב מהגרי עבודה אפריקאים בתל אביב; ויותם יזרעאלי כתב על יסודות של חילוניות ודת במעגלי שירה בישראל.

אני לא יכול לפרסם את הגרסה הרשמית של המאמר – כתב העת רוצה שתשלמו כדי להוריד אותו מכאן. אבל המאמר בגרסה טקסטואלית זהה כאן ב-pdf, כאן ב-scribd, וכאן בחשבון האקדמיה.קום שלי.

היה זה חודש אלול, ור' זלמן הוזמן להשתתף בכנס בין דתי בקלגרי, קנדה. בבוקרו של יום רצה להתפלל, אולם הרגיש כי אין חדר המלון מקום מתאים. בית כנסת כמובן לא היה, והוא נמשך באופן טבעי אל גג הבניין. עומד על הגג הרחב, הערבה הקנדית נישאת עד האופק לפניו ורכס הרי הרוקי העצומים מאחוריו, בעודו מתפלל שחרית, שמע ר' זלמן את דלת הגג נפתחת. אל המשטח עלה חבר אחר בכנס, שאמאן אינדיאני בשם רופוס גודסטרייקר, גם הוא בחיפוש אחר אתר ראוי לתפילה. נשאו השנים את תפילותיהם השונות: האחד מלופף בעור פרה, האחר מבעיר מדורה קטנה; האחד מכוסה טלית תכלת-לבן, השני מתעטף בשמיכת תפילה צבעונית; האחד תוקע בשופר מקרן איל, השני שורק במשרוקית מעצם נשר; האחד פונה למלך מלכי המלכים, השני נושא קולו אל הרוח הגדול.

תפילה במניין זו לא היתה, אבל אין כמוה כדי לאפיין את רוחו של ר' זלמן שחטר-שלומי, שהלך בשבוע שעבר לעולמו. ממייסדי תנועת ההתחדשות הרוחנית היהודית ומענקי הרוח שהעמידה יהדות ארצות הברית, שחטר-שלומי היה תמיד יצירתי וחריף, מקורי ורב-קולי. חייו נפרשו על פני ההיסטוריה המודרנית של יהדות אמריקה ככותונת פסים רחבה, צבעונית, משתנה ומוסיפה גוונים ככל שהוא וקהילותיו הבשילו ובגרו.

ר' זלמן נולד בפולין ב-1924, ושנה מאוחר יותר עברה משפחתו לוינה, שם בילה את ילדותו. אביו היה חסיד בעלז, אולם הוא שלח את בנו ללמוד בגימנסיה ציונית. ב-1938 ברחה משפחתו מאימת הנאצים לבלגיה, שם החל ללמוד בבית מדרש של חסידי חב"ד. כשהגיעה משפחתו לניו-יורק, ב-1941, הפך לחסיד חב"ד, ולמד במוסדות החסידות כעשר שנים, שבסופם הוסמך לרבנות.

ב-1948 שלח אותו אדמו"ר חב"ד השישי, הריי"צ, יחד עם ר' שלמה קרליבך, לקמפוסי האוניברסיטאות בארה"ב, כדי לקרב בהם סטודנטים יהודיים אל מורשתם. היה זה הניסיון הראשון ל"קירוב" והחזרה בתשובה של חילונים, ותחילתו של מה שיגדל להיות מפעל השלוחים של החסידות. "זה היה בי"ט כסלו", סיפר לימים שחטר-שלומי,

והנה אנחנו בלובאוויטש [בברוקלין], ומתקיימת התוועדות בחדר קטן… ואז שלמה ואני נקראנו פנימה. עשינו לחיים, הוא אמר לחיים. אז הרבי אמר לנו כדאי איר צולט אנהיבען פורן צו קולג'ס [=כדאי שאתם תתחילו לבקר במכללות], ובצד היה בקבוק שנאפס שהוא אמר לנו לקחת איתנו. הוא לא אמר לנו מה לעשות… אז אספתי מבתי הכנסת שלושה-עשר זוגות תפילין, שהברקתי קצת, ואז בחנוכה, שלמה הגיע [לעיר] פרובידנס, ואספתי אותו, ושנינו יצאנו למסע הראשון שלנו לאוניברסיטת ברנדיס… הצבנו שולחן ועליו את החוברות, את הטייפ-רקורדר, ועוד כל מני דברים, ואנשים הגיעו. ראשית הם הקשיבו למוסיקה ואז התחילו לשאול שאלות. ושלמה התחיל לספר סיפורים. ובעוד שלמה מספר סיפורים, מישהו אומר: זה נשמע כמו מיסטיקה הודית. אז לקחתי את הבחור הזה הצידה ושאלתי אותו: אתה קורא את האופנישאדות? האם קראת את הבהאגווד גיטה? וכולי. ואז הייתי אומר: שלנו עוד יותר טוב!

במוקד העשייה הציבורית של שחטר-שלומי עמדה מראשיתה הפניה אל הדורות הצעירים של יהודי ארצות הברית והעיסוק בחיפוש הרוחני שערכו. אולם אם בתחילת דרכו מטרתו (יחד עם שלמה קרליבך) היתה להעמיד אלטרנטיבה יהודית קורצת לא פחות מזו שהציעה הרוחניות המזרחית, בהמשך גיבש עמדה שונה. במחצית שנות השישים, ותוך השלמת הדוקטורט שלו במחשבת ישראל, נפרד שחטר-שלומי מהאורתודוקסיה היהודית. גם לפני כן גרס שבמצבה דאז היא חסרה יכולת אמיתית לתת מענה לכמיהה הרוחנית של הצעירים. המוסדות היהודיים שראה מולו היו לדידו מאובנים, ובתי הכנסת, כפי שאמר ידידו קרליבך, היו ריקים גם כשהיו מלאים.

אולם את הניתוק הסופי מהאורתודוקסיה הביאה הכרה שהלכה והתגבשה בלבו של שחטר-שלומי, והיא, בפשטות, שיש תורה בגויים. אל מול שפע הדרכים הרוחניות שפגש ולמד בשנות השישים בארצות הברית לא היה יכול שחטר-שלומי להמשיך ולהחזיק בעמדה כאילו כל אלו אינם אלא תוצרי הסטרא אחרא או גלגולי ה"מתנות" שנתן אברהם לעבדיו. מתוך דבקות ביושר אינטלקטואלי מבחינתו, ולא פחות מזה אותנטיות רוחנית, הגיע שחטר-שלומי למסקנה שדתות העולם אינן אלא צורות שונות לעבודת האל האחד. הוא נשאר יהודי אולם פרץ מתוך המסורת דרך חדשה.

דיאלוג והפרייה הדדית

במרכז הגותו עומד הרעיון שעם העידן המודרני נדרשת היהדות ל"שינוי פרדיגמה" (כשם אחד מספריו). כניצול שואה (אחיו נרצח על ידי הנאצים) ומתוך אופטימיות עצומה שגיבש לקראת עתידה הרוחני של האנושות, גרס שחטר-שלומי שראיית העולם השבטית, המתכנסת ומתבצרת בשלה, המקדמת תחושת עליונות, המתנכרת לתרבויות ודתות אחרות והנאחזת בדוגמטיות במסגרת המסורתית חייבת להשתנות. הוא האמין בכל לבו שכדי שהיהדות עצמה תשרוד, וכדי שהיא תהווה תרומה אמיתית לכל באי עולם, עליה לגבש תפיסה אינקלוסיבית ואוניברסאלית, המכבדת מסורות דתיות אחרות ורואה ערך אמיתי – ערך דתי – בדיאלוג מעמיק והפרייה הדדית.

הוא היווה איש מפתח בפיתוח תנועת ה-Jewish Renewal, ההתעוררות הרוחנית היהודית שפורחת בארצות הברית מאז שנות השישים: בסוף אותו עשור הקים את "בני אור", ארגון יהודי שמטרתו לקדם רוחניות בצורות יצירתיות ופורצות דרך, וכן שתיים מה"חבורות" הראשונות, שהיו קהילות יהודיות שהתכנסו ללימוד משותף, א-היררכי ופתוח לכל. הוא היה מחלוצי הנאו-חסידות, שם דגש על תרגול מדיטטיבי, על תפילה בדבקות, התנסה ולימד שימוש בסמים משני תודעה, פיתח כשרות שבמרכזה הדאגה לסביבה ולזכויות בעלי חיים, וביקש ללמד קיום מצוות מתוך מודעות ואינטנסיביות דתית. שחטר-שלומי הסמיך את הרב הראשון שלו ב-1974, והוסמך כשייח סוּפי, אחרי שלמד את התורה במשך שנים, ב-1975. תחת ידיו יצאו יותר ממאה וחמישים מוסמכי רבנות ומעל שישים "משפיעים" ש"מלמדים התבודדות והתבוננות".

מדע ה-davvenology

במבט מלמעלה אפשר לראות את שחטר-שלומי כאב-טיפוס מייצג לתופעה רחבה הרבה יותר. המענה שהוא נתן לצעירים יהודים רבים הגיע על רקע אכזבתם ממה שהציעו הזרמים היהודיים המרכזיים בארצות הרבית במחצית השנייה של המאה העשרים. "תרבות הנגד" שהתעוררה בשנות השישים מחתה כלפי מה שנתפס על ידה כצביעות מצד הממסד, כחוסר נכונותו לעמוד מאחורי יומרותיו לשוויון זכויות, פרוגרסיביות והוגנות (באשר לנשים, שחורים, עניים וכו'). היציאה כנגד הממסד לא הסתפקה בזה הפוליטי, אלא תקפה גם את הממסד הדתי, וזה נאשם בכך שהוא עוסק בתחזוק הקיים ובנאמנות למסגרת וממאן לקיים את הבטחותיו לקרבת אלוהים.

שחטר-שלומי, יחד עם שלמה קרליבך, נתנו מענה לרבבות שחיפשו יהדות שונה, יהדות שעוסקת פחות בדקדוקי הלכה ויותר במפגש מיד ראשונה עם האלוהות. אף אחד מהם לא ויתר על החיבור העמוק עם התרבות היהודית – שחטר-שלומי החזיק שבנפשם של יהודים פועל זכרון תרבותי שחובה להתייחס אליו במהלך המסע הרוחני – אולם הם ידעו להכניס את המסורת היהודית למסגרת תיאורטית שתפרש אותה בהתאם לקריאות לאותנטיות שעלו מדור המחפשים הרוחניים.

ר' זלמן הציע יהדות אוניברסלית, הלומדת ממסורות רוחניות אחרות ומעמידה את תרומתה הייחודית לעולם. ניסוח אחד למשימתו הרוחנית ניתן למצוא בספרו המרכזי, Paradigm Shift. על פי שחטר-שלומי "בנייה מחדש של מה שהיה בעבר אינה אפשרית עוד […] מה שדרוש לנו הוא מדע-תפילה (davvenology) שהינו (1) אמנות ומדע, (2) מבוסס על הקבלה, (3) פועל על פי אמפיריציזם גנרי." אבחנות אלה מהוות לוז לדרכו של שחטר-שלומי, כמו גם של חלקים גדולים מה-Jewish Renewal. זו דרך המתבססת על ניסיון יותר מאשר על תיאוריה, על שיטתיות אמפירית יותר מאשר על מסורת. זו דרך שבלבה חוויה ולא אמונה, וששואבת ממורשת ישראל אולם מנסה לשכלל אותה על מנת להתאימה לתודעה ולהוויה המודרנית.

זו גם דרך שרואה בכל הדתות ביטויים שונים לאותה כמיהה אנושית בסיסית, אותה כמיהה לקרבת אלוהים. על כן היא אינה נצחנית, ואין לה כל יומרה לאקסקלוסיביות על האמת. עמדה זו מאפשרת לה להיות פתוחה לדיאלוג ולאמץ כל תרגולת רוחנית שנמצאת במסורת אחרת. הפרדיגמה החדשה שמציע שחטר-שלומי צומחת מתוך היהדות אל ההוויה האנושית-כללית. היא אינה תאיסטית, אלא פנתאיסטית, ואינה מתמקדת במעשים, אלא בתודעה.

אלול אחר

שחטר-שלומי השאיר אחריו אלפי תלמידים ותנועה רוחנית גדלה והולכת, הכוללת קהילות רבות, בית ספר לרבנים ותוכניות להכשרת מנהגים חברתיים. בדומה להשפעתו של קרליבך הנמשכת הרבה מעבר למעגלים שהיו קרובים אליו, גם הרעיונות של שחטר-שלומי (כמו הכשרות האקולוגית או הדגש על תרגולות מדיטטיביות) פרצו מזמן את גבולות תנועת ההתחדשות הרוחנית ביהדות ארה"ב, ואומצו על ידי הזרמים הממוסדים יותר, כולל זה האורתודוקסי.

שנים רבות אחרי אותו אלול שבו התפלל שחטר-שלומי עם השאמאן האינדיאני הוא הגיע לביקור אחרון אצל רבו שלעבר, ר' מנחם מנדל שניאורסון, הרב מליובאוויטש. היה זה גם כן בחודש אלול, ושחטר-שלומי עמד בתור הארוך כדי לקבל מהרבי דולר. כאשר הגיע אליו הביט בו הרבי וזכר אותו מיד. הוא ידע ששחטר-שלומי כהן, ותוך שהוא נותן לו שני שטרות במקום אחד, ביקש ממנו שבברכות הכהנים בחגים הקרובים יחשוב גם עליו. יהי זכרו ברוך.

:

—

פורסם היום במוסף 'שבת' של מקור ראשון

הרשו לי לנצל את ההזדמנות ולפרסם לקראת שנת הלימודים הבאה את התוכנית בה אני מלמד באוניברסיטת תל אביב, המאוד מומלצת לדעתי. סטודנטים לתואר שני – ראו הוזמנתם:

החוג למדעי הדתות, אוניברסיטת תל אביב, פותח שעריו בפני הדור הבא של חוקרי הדתות

החוג מציע תואר מוסמך במדעי הדתות, בשני מסלולי לימוד: עיוני (ללא כתיבת עבודת מוסמך) ומחקרי (הכולל כתיבת עבודת מוסמך). החוג מחולק לשני מדורי לימוד או תוכניות: 1) המדור האינטרדיסיפלינרי המסורתי, העוסק בחקר השוואתי של הדת, הדתיות, הפולחן והמחשבה הדתית (Comparative Religion) ו- 2) המדור לחקר הדתות בזמננו, המתמקד בתופעות דתיות עכשיוויות, בניו אייג ורוחניות עכשווית, דת ומגדר וקנאות דתית.

תכנית הלימודים הבין תחומית לתואר שני במדעי הדתות של הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל-אביב, היא מסגרת לימודים ייחודית שמשלבת לימודים ברמה מחקרית גבוהה על דתות העולם, מתוך נקודות מבט מגוונות של דיסציפלינות אקדמיות שונות. בוגרי התכנית יקבלו את התשתית האקדמית הנחוצה, הכוללת כלים ביקורתיים מושחזים, כדי להמשיך ולחקור תופעות דתיות רבות ומגוונות הן בתוך האוניברסיטה, כדוקטורנטים, והן מחוצה לה, בשלל אורחות החיים.

ייעוץ אקדמי: ד"ר נחמה ורבין
nverbin@post.tau.ac.il
גב' רותם קהלני-ברגמן
rotem12@tauex.tau.ac.il
03-6405627

בודהיזם: היסטוריה הגות ותרגול, רופרט גתין, אלטרנטיבות, 2014, 390 עמ', 99 ₪

אריאנה האפינגטון, המייסדת והעורכת של האתר החדשותי המצליח 'האפינגטון פוסט' ואשת עסקים ממולחת, מתרגלת מדיטציה. בספרה האחרון, Thrive, שיצא לאור במארס השנה, היא מזכירה את המילה 66 פעמים, וזאת בטקסט שאורכו פחות משלוש מאות עמודים. מדיטציה, היא מסבירה, אינה עוסקת רק בהישגים רוחניים כהארה מלאה, אלא טובה גם לטיפוח תובנות, להעצמת הפליאה מהעולם, להגברת הריכוז ואפילו להארכת החיים. אם כל זה לא שכנע אתכם שכדאי לתרגל, הרי שהאפינגטון קובעת במאמר שכתבה עוד לפני צאת הספר שתרגול מדיטציה "באופן מוכח מביא ליתרון עסקי" – ועם השורה התחתונה של המאזן, כידוע, אי אפשר להתווכח.

קיימות טכניקות רבות של מדיטציה, אולם זו שהאפינגטון מתייחסת אליה היא מדיטציית תשומת-לב (mindfulness), שהינה בעצמה עיבוד מערבי עכשווי לטכניקת הויפאסנה הבודהיסטית. קשה להפריז בצורה שבה הפכה הטכניקה הזאת למקובלת בארצות הברית ואירופה בשני העשורים האחרונים: ממחקרי מעבדה על השפעותיה, דרך הכנסתה לבתי כלא ולהבדיל בתי ספר, ועד אימוצה על ידי האלפיון העסקי העליון (סטיב ג'ובס ומארק צוקרברג למשל). התהליך שעברה הטכניקה המדיטטיבית הזאת מרתק, משום שהוא כולל את שליפתה מהקשרה המסורתי, אריזתה מחדש ככלי בריאותי-עסקי במקום רוחני-טרנספורמטיבי, ושיווקה במסגרת השוק החופשי. מתרגול שהיה נחלתם של נזירים בודהיסטים, אנשים שפרשו מהחברה ובמובנים רבים חתרו תחת ערכיה, הוא הפך לתחביבם של המסודרים ולסממן מעודכן להצלחה ואנינות.

כדי להבין את שורשיה ההיסטוריים והפילוסופיים של הויפאסנה – ועד כמה אלו רחוקים מנוסחת האפינגטון – כדאי לקרוא את ספרו המצויין של רופרט גתין. הספר, שיצא באנגלית לפני כמעט עשרים שנה, הוא מהמבואות הטובים ביותר למסורת הבודהיסטית, ואולי הטוב שבהם. גתין עצמו הוא פרופסור בריטי המתמחה בבודהיזם, ולא פחות חשוב, מתרגל מדיטציה בעצמו. בספר הוא סוקר בצורה מקיפה ומעמיקה את התפתחותו של הבודהיזם, החל מראשיתו בצפון הודו של המאה החמישית לפנה"ס ועד להתפשטותו בכל רחבי מזרח אסיה. הוא עושה זאת בצורה מרשימה.

אולם אולי נתחיל ונשאל: מהו הבודהיזם? האם מדובר בדת? בפילוסופיה? בפולחן אלילים? בניהיליזם? השאלות האלה ותיקות, ומהוות חלק מההתייחסות של המערב למסורת הבודהיסטית כבר מהמפגשים הראשונים בין מיסיונרים ישועיים לבודהיסטים במאה ה-17. גתין מתמודד עם הסוגייה הזאת ומסביר שהבודהיזם הוא קודם כל "דרך", דרך שהאדם הולך בה על מנת להיחלץ מהסבל שבחיים. הבודהיזם הוא "שיטת אימון", או "שיטה מעשית להתמודדות עם סבל", ועל כן ממילא אינו מתאים לקטגוריות המערביות (נוצריות) של פילוסופיה ו/או דת.

במילים אחרות, הבודהיזם הוא אתיקה, דהיינו מערכת של "דאגה לעצמי" שבמסגרתה האדם מקפיד על מסגרת מוסרית ורוחנית מתוך כוונה לעבור טרנספורמציה שנתפסת כשחרור ממצבו הקודם. על בסיס זה ניתן להבין מדוע המסורת הזאת נוחה כל כך לעיבוד פופולרי היום, כלומר בתקופה בה ההגיון התועלתני-אינסטרומנטלי שולט בכיפה. רבים כל כך במערב כיום קצו בדת כמוסד חברתי, ומבכרים חיפוש אינדיבידואלי, רוחני או קיומי. עם זאת, כפי שמבהיר גתין, הבודהיזם במקורו רואה בפעילויות שנחשבת דתית, כגון אמונה, פולחן אלילים ותפילה, חלק מועיל ואפילו חיוני באימון שמוביל לאותה טרנספורמציה. זה בדיוק החלק שעליו מוותרים המערביים המתעניינים בו.

ולא רק את החלק הזה זונחים. גתין מקדיש פרק שלם לקוסמולוגיה הבודהיסטית המורכבת: שלושים ואחד "מישורי קיום" המטפסים ממדורי גיהנום שונים, דרך רקיעי אלים ("שבעי רצון", "המתענגים על היצירה"), היכלות זוהר ("זורם", "שופע ללא גבול"), ערבות יופי ("המלבב", "השליו") ועד "העולם נעדר הצורה" של "בסיס האי-תפיסה ובסיס האי-אי-תפיסה". גתין דואג להבהיר שלא מדובר במטאפורות למצבי תודעה, אלא במימדי מציאות שמבחינת המסורת הבודהיסטית בהחלט קיימים "אי שם". מישורי קיום אלה אמנם היו מקבילים בתפיסתם לרמות תודעה שונות, אולם אפשר גם היה להיוולד באחד מהם אחרי מותנו, לטוב או לרע.

הקורא בספר אינו יכול שלא להתפעם מהעושר העצום של ההגות הבודהיסטית. מכללים מוסריים שונים, דרך ניתוח פסיכולוגי-רוחני דקדקני של מצב האדם ותודעתו, ועד מחשבה פילוסופית דקה, מורכבת ומעמיקה. רק הקאנון של הבודהיזם הסיני, למשל, מונה 2,184 חיבורים, שכל אחד מהם מחזיק כאלף עמודים. איזה אחוז מיותר משני מיליון עמודי הטקסט הבודהיסטי הזה מגיע אל מעריצי הבודהיזם במערב? חלק משמעותי ממנו, מבהיר גתין, אפילו לא תורגם לשפה אירופאית כלשהי.

גתין פורש לפנינו את התחכום של החשיבה הבודהיסטית בנחישות מתומצתת. הוא מסביר על הפסיכולוגיה המתוחכמת שפיתחה המסורת, על השלבים השונים – ומעוררי היראה – של תרגול המדיטציה הבודהיסטית, על הרמות הרוחניות השונות שניתן על פי המסורת להשיג ועל מאפייניהן, וכמובן על הנירוונה עצמה, המטרה הסופית של הדרך הבודהיסטית. הנירוונה מיוחדת בכך שהיא משתחררת לא רק מכל ראייה אשלייתית של המציאות, אלא אף מאחיזה בכל השקפה קבועה כלשהי, ובכלל זאת ההשקפה הבודהיסטית עצמה. גמישותה הספונטנית של הנירוונה אינה מוגבלת לדבר, אף לא למה שלימד הבודהה עצמו, והרי לכם מערכת דתית שכוללת מניה וביה את שלילתה העצמית.

פרק שלם בספר מוקדש למה שהוא אולי הרעיון הקשה והקונטרוברסלי ביותר של הבודהה: הקביעה שאין לנו כל עצמיות או "אני" קבוע. על פי הבודהה איננו אלא חמישה מצרפים, דהיינו אוספים של תכונות המחולקים לחמישה קטגוריות: התופעות הגופניות, התחושות, התפיסה ההכרתית, הדפוסים המנטליים והמודעות הבסיסית. אין כל מרכז פיקוד ושליטה הממונה על כל אלה וההנחה שהוא קיים הינה אשלייה הדנה אותנו לסבל מתמשך. התחושה שיש לנו אני קבוע היא "רק תווית שאנחנו מדביקים לתופעות הגופניות והמנטליות" מבהיר גתין, תווית אשר ממנה ראוי להרפות. אין גם טעם לשאול כיצד נתפקד ללא עצמי. כבר עכשיו, מסביר הבודהה, אנחנו לחלוטין נטולי עצמי.

הספר של גתין מאפשר לקורא המערבי להבין טוב יותר למה בדיוק התכוון הבודהה. הוא מלא וגדוש, מקיף ומפורט, ונקרא כטקסט-בוק לנושא, אם כי בהתאם לכך אופיו יבשושי, עצי משהו. מדובר במבוא מעולה למסורת הבודהיסטית, שזוכה לחסידים הולכים ורבים עולם המערבי, גם אם לא כולם מבינים אותו לאשורו. וחבל, מפני שיש טעם רב לבחון ברצינות את המסורת הפילוסופית והרוחנית המפוארת הזאת; היא מחזיקה תובנות חשובות מאוד גם לגבי חיינו כיום.

האם ידע הבודהה לאן תגיע תורתו כאשר התחיל ללמד לפני יותר כאלפיים חמש מאות שנה? הוא עצמו דיבר על התדרדרותה של תורתו עם חלוף הזמן, ובתחילת דרכו אף חשב שעדיף שלא ילמד כלל (דוגמאות נוספות לחתרנות הרפלקסיבית של המסורת הבודהיסטית), אולם כשהתחיל ללמד הקים סביבו מסדר של נזירים, שמאוחר יותר התפתח למסורת שוקקת שגם בעלי בתים והדיוטות לקחו בה חלק. בתקופה בה, יותר מחמשת אלפים קילומטר מזרחית ממנו, חידשו בני ישראל את עבודת הקורבנות בירושלים בבית המקדש השני וחגגו את ביטול גזר דינו של המן הרשע בפרס, הטיף הבודהה לסובלנות, לטיפוח התודעה, לחכמה מושלמת ולהתפכחות מאשליית העצמי הנפרד. אם אריאנה האפינגטון היתה שואלת אותי, הייתי בהחלט ממליץ לה להתעמק בתורתו, וכשלב ראשון לקרוא את ספרו של גתין. זאת אף כי ייתכן שהקריאה בו לא תביא לה כל יתרון עסקי.

:

—

פורסם במוסף 'ספרים' של הארץ