על הכיתתיות החרדית

דו"ח תעסה גלזר "לבדיקת נושא ה'כתות'" בישראל, שהוגש בינואר 87' מעולם לא הניב תוצאות מעשיות וזאת מהסיבה הפשוטה שכל ניסיון להגדיר מהי כת לא היה יכול שלא לכלול בתוכו קהילות חרדיות רבות – והרי ברור שלא ייתכן חוק נגד אלה. מכאן שאת עובדת היות חרדים רבים נתונים במסגרות כיתתיות כבר ידענו מזמן. מה שהמשבר הנוכחי בעמנואל העלה על פני השטח ולאוזני כל הוא תופעה שהולכת ומתגברת – נקרא לה המשיחיות החסידית המתחדשת.

הנה למשל דבריו של הרב שמואל ברזובסקי, האדמו"ר מסלונים, על החלטת בג"ץ בעניין קהילתו:

אילו הייתי חושב ששופטי בית המשפט מאמינים במה שהם אומרים, שבית הספר בעמנואל יסודו באפליה גזענית, נראה לי שהייתי נוהג אחרת, אך מאחר שאין לי כל שמץ של ספק שהם יודעים את האמת, שכל דבריהם בשקר יסודם, אין זה אלא מאבק בין אמונה לכפירה, בין כוח הקדושה לכוח הטומאה של הסטרא אחרא, מאבק שתמיד ידענו שיפרוץ באחרית הימים.

מרשים, לא? ממש כל המרכיבים של האפוקליפטיקה המטורללת: אצלנו כל האמת, האחרים הם כוחות טומאה, ובכלל מדובר במלחמת גוג ומגוג כי קץ העולם קרוב (וראו גם ביטויים משיחיים בשיחה של הרב מול חסידיו בכלא). באתר תנועת נאמני תורה ועבודה כותב יאיר פוסטנברג שבדיוק כך דיברו הכתות המתבדלות של ימי בית שני:

שלוש טענות חוברות יחד במכתבו של האדמו"ר מסלונים: (א) נציגי הרע המובהקים מצויים בתוך עם ישראל, המאופיינים בשקר, וכך המאבק בין הפלגים הוא מאבק בין בני אור הטובים ובין בני חושך הרעים (ב) רשעותם של האחרים מזוהה עם הטומאה, שהוא כוח שלילי הטמון בתוך המציאות. כוחות קוסמיים הקוראים תיגר על שלטונו של האל יוצאים למלחמה (ג) אחרית הימים בפתח. הכותב שש למלחמה כי היא מחישה את הגאולה האולטימטיבית, שבה יושמדו כוחות הטומאה יחד עם חלקים מעם ישראל, ומלכות ה' תתגלה. אין מלחמה שטוב למות בה יותר ממלחמה זו, שבצידה השני מצויה הגאולה השלימה.

כל שלושת האלמנטים הללו היו מוכרים היטב לבני הבית השני, אך הצירוף שלהם יחד מאפיין את כתיבתם של הקיצונים מביניהם, בני כת 'היחד', המזוהים עם האיסיים, שזנחו את המעורבות במסגרת הפוליטית בירושלים ועברו למדבר בקומראן. המתחים הפנימיים בתקופה החשמונאית קבעו את חזית המאבק הדתי, והמאבק בין קבוצות שונות עודד את היווצרותן של הכתות.

רק בני הכת, שניתקו את קשריהם עם יהודים אחרים, נחשבו לטהורים, וכל האחרים, נוכרים ויהודים 'מרשיעי ברית', נחשבו טמאים. מי שלא הצטרף לכת עמד תחת שלטונו של בליעל, הרוח הרעה, וגורלו היה לאבדון באחרית הימים, הממשמש ובא. מלחמת בני אור בבני חושך נתפסה כתוצאה ישירה של תקופת הרדיפות. המתח המשיחי הניע את הפעילות הכיתתית, והצדיק את דרכה הקיצונית. ההבדלה החריפה בין בני הכת ובין מי שמחוצה לה נדרשה כדי לכונן את הסדר הראוי, שעמד להתממש בעקבות המלחמה שמעבר לפינה.

כפתור ופרח. אנו למדים כאן שני דברים חשובים, אחד רלוונטי לפרשת הסגרגציה של התלמידות בעמנואל, השני שופך לדעתי אור על מצב החסידות בכלל בימינו. נתחיל בראשון: מסתבר, אם כן, שההבדלה החמורה בין אשכנזים למזרחיים באה מתוך תפיסה משיחית-אפוקליפטית שהחסידות מחזיקה בה. יותר נכון, שאדמו"רה של החסידות מחזיק בה.

על האדמו"ר מסלונים ומלחמתו במציאות

אכן, בבלוג חדש ומעניין של (כנראה) חסיד סלונים (לשעבר?) עוסקת הרשימה האחרונה, המרתקת, באופיו של האדמו"ר, ומביאה כאילו ביד מכוונת ראיות הקולעות לאבחנתו החדה של פוסטנברג. אצטט כמה פסקאות רלוונטיות ממנה, למרות שאני ממליץ מאוד לקרוא את הרשימה כולה (כל ההדגשות במקור):

רעיונותיו והלך מחשבתו התאפיינו בקו של מוּחְלָטוּת וְקִיצוֹנִיוּת. קיצוניות לא במישור פוליטי וציבורי, שכן התייחסות לנושאים חיצוניים מסוג זה לא דרכה כמובן על מפתן שיחותיו, אלא במובן של גישה טהרנית ואוטופית למציאות. כאשר דיבר למשל על תפילה, היה מתאר חזיון של דביקות מוחלטת באלוהים, תוך שימוש בביטויים ופסוקים עזי מבע. וכך גם בנושאים אחרים. הכל היה גדול, מושלם, אוטופי, אידילי. לא היה משהו באמצע. […] משהו בקשר שלו למציאות הממשית פשוט מנותק.

[…] הציור שהיה עולה משיחותיו ומאופן דיבורו היה, כי העולם השגור, הרגיל, איננו יכול להוות משכן לאור האלוהי. רק בשבירתו ובניפוצו, טמונה התקווה לצמיחתו של אור חדש. […] בעיני רוחו הוא שונה וייחודי, אבל בעיקר, כפי שאבהיר בהמשך, הוא גם מנהיגה של קהילה ייחודית, מעין 'כת בני אור'. […] המקום היחיד שבו אותה 'כנישתא חדא' ["קבוצה אחת"] עשויה להתהוות מבחינתו הוא בקהילת סלונים. זהו המקום היחיד מבחינתו, שבו […] מתקיימים מושגי ה'קדושה' וה'טוהר' הנכונים.

ההפרדה שהוא מתעקש עליה בבית הספר בעמנואל, איננה בשום אופן חומת אפרטהייד גזענית כפי שטוענים. מבחינת התודעה שהוא חי בה, באמת ובתמים אין כאן שמץ של 'גזענות'. הוא כל כך משוכנע בכך, עד כי ברור לו שגם שופטי בית המשפט העליון 'יודעים את האמת', כפי שהתבטא במכתבו, ומלחמתם היא אפוא אך ורק מלחמה זדונית ומכוונת של ה'סטרא אחרא' נגד הקדושה.

גדרות ההפרדה הם החומה המבדילה בין העולם החיצון, המסואב והטמא, לקבוצה 'הַקְדוֹשָׁה', 'הנבחרת', שנושאת עליה את משא הבאת הגאולה. הכוחות החיצוניים הנלחמים בחומה ומבקשים לקעקעה, הם שליחי החושך וה'סטרא אחרא', שאין כל הסבר הגיוני אחר למעשיהם. במלחמה הזאת על 'חומת הקדושה והטוהר' המקיפה את 'בני האור', אסור להיכנע. אפילו לא לרגע או למראית עין. זוהי 'מלחמת אחרית הימים'.

יש כאן מאבק אפוקליפטי, קוסמי, והוא, האדמו"ר מסלונים ר' שמואל ברזובסקי, מתייצב בראש החץ. הוא לא ייכנע בשום אופן. אסור לו לוותר על קוצו של יוד. שמיים וארץ תלויים במוצא פיו, ובמעשיהם של חסידיו. הכל מוטל על כף המאזניים.

מהפסקאות הללו, ומאחרות שברשימה, עולה לפנינו תמונה של רומנטיקן רגשן, מעין אסתטיציסט מעודן, connoisseur של מילים ומצוות, אדם בעל נפש רגישה המתענג על כל אות, כל חובה, כל סייג, כל הידור; אבל באותה מידה – וזה הרי לא מפתיע – אדם של חלוקות בינאריות, של שחור ולבן, פנאט משיחי חסר פשרות, קנאי לטהרה ולקדושה שמוכן להקריב הכל, את עצמו ואת העולם כולו, ורק שלא תדבק בו או בחסידיו טיפה של "טומאה".

דא עקא, העולם הזה מלא בטומאה, ולכן הדרך היחידה בשבילו ובשביל חסידיו לחיות היא בציפייה דרוכה לגאולה הקרובה, הגאולה שתעלים את הטומאה והרוע, שתביא קדושה לכל אחד ולכל מקום. ועד הגאולה לא נותרת ברירה אלא להסתגר ולהתנתק מאותו עולם טמא ורע, ולדאוג כמה שפחות לבוא איתו במגע. ממש כת מדבר יהודה.

ההפרדה בין התלמידות היא, אם כן, אכן לא גזענית מבחינתו. הקטגוריות כאן הן אחרות: לא של גזע עליון ותחתון, אלא של טומאה וטהרה. כל מי שאינו "משלו" הוא טמא, ועל כן אסור שיקרב למחנה הקדוש. כמובן שכאשר סוכני הטומאה שייכים כולם לקבוצה אתנית מסויימת העניין, שכרגיל היה עובר מתחת לרדארים ההומניסטים-חילוניים, הופך לצפירה מזעזעת של ווזבולה, ומתחיל הבלגן. (וכל זה כמובן לא בא להכחיש את הגזענות הכללית בחברה החרדית (ראו דבריה המרגשים של שירלי פרקש), או את הגזענות הספציפית בעמנואל – למשל של התלמידות שהיו מכנות את חברותיהן "ספרדג'וקיות" – הן כנראה עדיין לא נחנכו לסודות הקבליים המעודנים של האדמו"ר.)

על תנועת החסידות היום

ועכשיו לדבר השני, דהיינו מצב החסידות בימינו. נתחיל במאמר שפורסם לפני כמה ימים ובו התייחסות לפרשת עמנואל ויציאה ממנה לתהייה כללית על (כותרת): "איך החסידות איבדה את דרכה". את המאמר כתב בעיתון האמריקאי היהודי הותיק The Forward ארתור (אברהם יצחק) גרין. גרין הוא אחת הדמויות הבולטות במחקר האקדמי על היהדות (והחסידות) בארה"ב, ואחד מדמויות המפתח בהתעוררות הרוחנית היהודית שם (המכונהJewish Renewal). הוא גם אדם שאני מכבד ומעריך מאוד בעצמי ושהיתה לי גם הזכות לתרגם לעברית את ספרו "אלה הדברים". ובכן, גרין שואל (תרגום שלי מהאנגלית):

מה קרה לחסידות? איך הפכה תנועה נועזת ומקורית שכיוונה לתחייה הרוחנית של היהדות לגרעין הקשה של המגינים המרירים על העבר האבוד, מתכתשים באופן תמידי בינם לבין עצמם, מנפיקים חורגים סדרתיים של הנורמות האתיות של היהדות, ותופסים את העולם החיצוני ככולו טמא ועוין?

מטרת הבעש"ט היתה חיים יהודיים המתמקדים בדברי-מהות כאהבת האל, השמחה שבחיים על פי מצוותיו והאמונה שאת האלוהות ניתן למצוא בכל מקום. […] את האל יש לחפש ולמצוא בשדות וביערות, באותיות התורה, ובלב היהודי. [… אבל גם אז] מה שנשאר מחוץ למשוואה היתה הקהילה הלא יהודית שבתוכה חיו החסידים. [לגזענות הזו] יש שורשים עתיקים במסורת הקבלית. […] למרות שהיא לא אמורה לחלק את היהודים פנימה (שכן אחדות העם היהודי הוא גם עיקרון מרכזי), אנחנו יודעים שהחיידק הגזעני נוטה להתפשט.

כלומר גרין רואה את תחילת ההתדרדרות בחלוקה העתיקה ל'אנחנו' ו'הם'. החלוקה הזאת, כך הוא טוען (וכך גם אני טענתי ברשימה הראשונה שלי על הפרשה) לא יכולה שלא לחלחל לתוך העם היהודי: אם יש היררכיה מהותית, גזענית, בינינו לבים הגויים, סביר להניח שיש גם דרגות בתוכנו.

בהמשך מונה גרין עוד שתי סיבות להידרדרות: מריבות על שושלות וירושה שאפיינו את תנועת החסידות החל מהדור השני שלה (ושהסתיימו במקרים רבים כשהמוכשר דווקא מחוץ להנהגה), ומאוחר יותר שיתוף הפעולה עם המתנגדים (יריביהם לשעבר) כנגד ההשכלה, שנתפסה על ידי שני הצדדים כאויב גדול יותר. שיתוף הפעולה הזה הוליד ישור קו חסידי עם אורך החיים הליטאי, כלומר החרדי. גרין:

בכך שהתרגלה לראות אחרים דרך העדשה של התוקפנות המזרח אירופאית, החסידות שהתקבלה היא תערובת מוזרה של אהבה המופנית פנימה ושמחה (ירושה מהתקופה המוקדמת של התנועה); יחד עם קיצוניות אולטרה-אורתודוקסית חסרת פשרות ולעיתים קרובות היסטרית; יחד עם דחייה קולנית של כל היהודים האחרים.

גרין מסיים בספק ציווי ספק תקווה: עלינו להציל את החסידות ממשיכיה העכשוויים.

על המשיחיות החסידית המתחדשת

עד כאן גרין ואבחנותיו החשובות, אולם מה שמתגלה לנו בפרשת עמנואל כאמור, הוא עוד שינוי מרכזי שמתחולל בחסידות בימינו: חזרתה של המשיחיות. כולנו מכירים כבר את מטורללי חב"ד שצועקים "משיח" בכל מקום, בכל זמן ותחת כל צלמיות אדמו"רם. גם כמה זרמים יצירתיים של חסידות ברסלב (למשל זה של אברהם זגדון, שחסידיו מפיצים את הגרפיטי "אז") בעניין המשיחי. גם הרב גינזבורג, יוצא חב"ד, מייחל לגאולה שלמה בעגלה ובזמן קריב (והוא לא בעניין של הרבי). והנה גם סלונים נתפסו בחיידק.

כידוע, גרשם שלום קבע שבתנועת החסידות נוטרל האלמנט המשיחי שאפיין את הקבלה הלוריאנית, ושהתפוצץ בשבתאות. "תורת הניצוצות הקדושים של הקבלה הלוריאנית לא נדחקה הצידה – קסמה היה חזק מדי – אלא פורשה מחדש באופן שנטל ממנה את העוקץ המשיחי המסוכן".* ואיך פורשה? החסידות כיוונה את תשומת הלב של חבריה לא אל ספירות מטאפיזיות ופרצופים שמימיים, אלא אל לבם. עבודת האל האמיתית נעשית בנפשו של אדם. וכאן נכנסים כל המושגים הידועים כמו דבקות וכוונה והתפעלות. החסידות, בקיצור, מסמסה את הציפייה לגאולה לאומית או אוניברסלית והעדיפה על פניה את הגאולה הפרטית.

כפי שגרין כותב, בתחילת ימיה הדגישה החסידות את הקדושה שבכל העולם, ומי ששם לב לקדושה שבכל ממילא לא צריך לקוות למשיח. על פי משה אידל "בחסידות מדובר לא רק בנטרול של הגאולה הלאומית […] הספיריטואליזציה של המשיחיות היא חלק משינוי ערכים הרבה יותר עמוק בעולם החסידי, והשינוי הזה מוליד דגם של מחשבה מיסטי שהוא בעל קרבה רבה לקבלה האקסטטית שהצמיחה את תפיסת הגאולה הפרטית"** (אגב, החסידים בעצמם משתמשים במונח "גאולה פרטית").

אבל מה קורה כשהחסידות מצטפדת ומאבדת את חיוניותה? מה קורה שהמיסטיקה ממנה והלאה, כשאת בקשת הדבקות האמיתית, או התפילה מתוך כוונה, מחליפה חרדה מ"טומאה" ופחד מהעולם? מה קורה כאשר חוזרים למצב שממנו ביקשה התנועה בראשיתה להיחלץ, כלומר לדת מכאנית שאינה יותר מקיום אוטומטי, אובססיבי וחרדתי, של מצוות? מה שקורה הוא כמובן שהרעיון המשיחי שב לקדמת הבמה.

הרשו לי לסכם העניין בפסקה ז'רגוניסטית מעט: נראה שאפשר למצוא כאן קורלציה ישירה בין דתיות סגפנית, אסקטית (על פי החלוקה של ובר) למשיחיות, ומנגד בין דתיות מיסטית לנטרול-משיחיות. מונותיאיזם מוליד משיח כאדם, בשר ודם, ושינוי כללי בעולם. פאנתאיזם מאפשר גאולה פרטית, המתרחשת בעיקרה בנפשו של אדם. לכן מרגע שהחסידות איבדה את המבט הפנתאיסטי (בסדר, פנאנתאיסטי) שבו כל העולם כולו קדוש, וחזרה למונותאיזם טראנסצנדנטי וסגפני של דקדוקי מצוות, חזרה איתו גם הציפייה למשיח חיצוני כגואל כללי. כשאלוהים מחוץ לעולם גם המשיח יבוא משם. הא בהא תליא: החוק (כפי ששמעתי פעם ממשה הלברטל) הוא "הסכם הביניים" שאמור לאפשר חיים סבירים, סמי-גאולים, בעולם לא גאול. לכן הוא מורגש כעול, והנתונים למרותו מצפים בעצם לסופו – הזמניות של החוק תמונה בעומק הוויתו. מנגד, ראיית האל בכל דבר מביאה את הגאולה כאן ועכשיו, ולכן מייתרת את המשיח – אולם מהווה כמובן סכנה לחוק.

חזרתה של המשיחיות הישנה והמסוכנת היא, אם כן, סימן נוסף למותה של החסידות כתנועה מיסטית, ואיתות אזהרה לחזרתה של הכפירה השבתאית.

על עתידה של חסידות סלונים

זה נראה רע. עושה רושם שחסידות סלונים בסחרור קטלני מטה. אדמו"רה הכריז מלחמה על המדינה בה וממנה הוא מתקיים, מלחמה בה אין לו אפשרות לנצח, ובה תודעתו לא מאפשרת כל פשרה. אם הבנתי נכון מאותו בלוג של חסיד, החסידות מונה פחות מאלפיים איש. בהשוואה מהירה, נכון שחב"ד מתמידה במשיחיותה, אבל לסלונים לא רק שאין את הגודל, המשאבים והפריסה העולמית של חב"ד, בניגוד גמור לחב"ד היא מתבדלת. כי בעוד המשיחיות של חב"ד דיאלקטית ומתוחכמת, זו של סלונים פשוטה, שטחית ותמימה. ההבדלות שלה לא מאפשרת לה אפילו שיתוף פעולה אמיתי אפילו עם החרדים סביבה, שמצידם גם ירתעו מהשיח המשיחי של אדמו"רה. חוסר אפשרות לפשרה פירושו ראש בקיר, וסלונים עושה זאת בראש חשוף, ללא כל הגנה.

—

גרסה מוקדמת של הרשימה פרסמתי לפני כמה ימים בבלוג הלווין לזה, לפני שהבנתי את גודל הסיפור.

* "נטרול היסוד המשיחי בראשית החסידות", בתוך השלב האחרון: מחקרי החסידות של גרשם שלום, עורכים דוד אסף ואסתר ליבס, מאגנס ועם עובד, ירושלים, 2008, עמ' 298

** מצוטט שם, עמ' 308

על האפיפיור, אופיו, השקפותיו, תסכוליו, בעיות כנסייתו, וספר חדש עליה

לפני כשלושה שבועות יצא מגזין טיים במאמר ראשי על המצוקה העצומה שהכנסייה הקתולית נמצאת בה סביב השערורייה הפדופילית האחרונה . כותרתו החיננית: Why Being Pope Means Never Having To Say You're Sorry. במאמר סוקרים Jeff Israely ו- Howard Chua-Eoan את המצב העגום אליו נקלעה הנהגתו של יוזף רצינגר: למרות שהוא דווקא ניסה לטפל במשבר הניצול המיני, ייתכן שהנוקשות שבה הוא ניסח את הבעת הצער שלו וחוסר ההתנצלות שלו על המעשים המיוחסים לו אישית הביאו לתבוסה בשדה הקרב התקשורתי, שמראש לא נוטה חסד לוותיקן.

הכותבים עומדים בעיקר על נקודת ההתנגשות בין השקפתו של האפיפיור לבין השקפתם של רוב הקתולים: רצינגר מעוניין בציות עיוור שנובע ממעמדה המורם-מעם של הכנסייה. העם, כלומר המאמינים, דווקא לא חושבים שהכנסייה לא יכולה, או אף מחוייבת, לענות על שאלות, אף לעמוד למשפט, כמו כל גוף אנושי אחר. בלשונם של הכותבים, התנצלות רפה שמדברת על סליחה וחמלה לא תספק את המאמינים, "who want a very modern kind of accountability" (מושג שבאופן מעניין אי אפשר לתרגם לעברית) וכפי שאומר אחד מהנפגעי הניצול המיני: "זו הכנסייה של העם. אנחנו חייבים להחזיר אותה אלינו."

ואכן, לפני כשבוע התנצל שוב האפיפיור על חטאי כמרים (ודוק: לא על חטאי הכנסייה או על חטאיו), אבל Barbara Blaine, נשיאת ארגון נפגעי הניצול המיני בנ"ל בארה"ב אמרה שהבעיה היתה ונותרה "הכוח הכמעט בלתי-מוגבל" של הבישופים והתרבות שמאפשרת להם להיות "מעל לכל דין וחשבון". כמובן: בתור נציגיו היחידים עלי אדמות, אנשי הכנסייה עומדים למשפט רק בפני האל. אבל נראה שאצל רצינגר הבעייתיות שבתפיסה הזאת מודגשת ומורגשת מאוד.

בכל אשמים החילונים הרלטיביסטים

רצינגר אוהב מאוד סדר, וסדר משמעותו (בין השאר) היררכיה. זה גם מתאים לרצינגר, כי הוא מבחינתו בראש ההיררכיה הכלל-קוסמית. במאמר על השקפת העולם הפילוסופית של האפיפיור הנוכחי מסיק Nicholas Blincoe שהוד קדושתו חושב שהרציונליות, אם נותרת מיותמת מהאמונה, מוליכה לאנארכיה, וזאת משום שהרציונליות מובילה (לדעתו) לרלטיביזם. רצינגר שונא רלטיביזם יותר מכל, שכן רלטיביזם מוביל לכאוס. הרציונליות, אם כן, היא לדעת רצינגר כוח הנוטה לרוע. מול כוח זה מתייצב כוחו של האל.

כוחו של האל הוא המביא (גם על ידי המתקת הדין של הרציונליות והשימוש בה) לסדר, דבר שכאמור רצינגר אוהב מאוד. Ordnung, כמו שאומרים בשפת אמו, muss sein. הבעיה היא שרצינגר מסוגל כפי הנראה לראות את העולם רק דרך המאבק הכמעט-מניכאי הזה בין סדר לכאוס, ובכל צרה הוא מאשים את הרלטיביזם. כך במרץ השנה, כאשר ביקש סליחה ומחילה על חטאיהם המיניים של כמריו באירלנד, הוא טען שיש להבין את מעשי הפדופיליה האחרונים על רקע תהליכי החילון שעוברים על החברה האירית (כידוע, לפני החילון הכנסייה התנהגה למופת; וראו כאן המחשה ויזואלית).

יש צורך בתקופת צינון בין משרת האינקוויזיטור הגדול ותפקיד האפיפיור

בסרט שראיתי לא מזמן על רצינגר, God's Rottweiler? של Grace Chapman, שהופק ב-2006, מעט אחרי שנכנס לתפקידו, אומר אחד מנציגי הכנסייה (שכחתי מי) שהמתח בין האנושי והאלוהי מובנה באמונה הקתולית – זהו המתח בין ישו האדם וישו האלוהים, ושאין להתפלא על כך שרצינגר מתמודד עמו. רצינגר, הוא מוסיף, היה רוצה להכפיף את האנושי לאלוהי, הן מבחינה דוקטרינלית (כלומר לא לתת לערכי המודרנה להשפיע על החוק הכנסייתי (בנושאים כמו מעמד האישה, היחס להומוסקסואלים, היחס לדתות אחרות וכו')), והן מבחינה פוליטית (כלומר הוא מאמין בכנסייה ריכוזית, בה הפקודות יורדות מקודקוד הפרמידה מטה (והוא מוסיף: זכרו שהוא גרמני)).

הבעיה היא שמה שרצינגר היה יכול לכפות על הכהונה במסגרת תפקידו הקודם, כראש ה- Congregation for the Doctrine of the Faith, דהיינו הגוף האחראי על הדוגמה, הוא לא יכול לכפות על המוני המאמינים. הם לא מוכנים לקבל פקודות, וגם אי אפשר להעיף אותם מעמדותיהם בכנסייה (כפי שנהג לעשות רצינגר לתיאולוגים שלא חשב שחושבים נכון). העמדות האוטוריטניות של רצינגר הביאו אותו למבוי סתום.

הנפש (של האפיפיור) חפצה, אך הבשר (של ההמונים) חלש

למעשה המשבר הנוכחי הוא רק סימפטום לבעיה עמוקה מאוד שהכנסייה, כמו גם גופים אורתודוקסים בדתות אחרות, נקלעה אליה בעידן המודרני, והוא בפשטות הדיסוננס בין הדוגמה הדתית לתודעה המודרנית. בספר שיצא זה עתה, קתוליות עכשיו, עומד בצורה נאה המחבר, אביתר מרינברג, על נקודות המתח הללו. הנה העיקריות שבהן (עם ציטוטים מהספר):

• נשים. רוב הקתולים הם קתוליות. במקומות רבים מאמינות לוקחות על עצמן פעילויות התנדבותיות רבות הנעשות במסגרת הכנסייתית. יש גם הרבה יותר נזירות מנזירים. אבל אין אישה אחת שמוסמכת לכמורה, וממילא אין בישופית או קרדינלית. לנשים אם כן אין כלל יצוג בהיררכיה הכנסייתית, ולכן אינן יכולות לקיים טקסים ליתורגים ואינן לוקחות חלק בקבלת ההחלטות בכנסייה. מאידך, בכנסיות רבות לא-קתוליות נשים מוסמכות ככהני דת ומבצעות טקסים בדיוק כמו גברים (מסתבר שזה אפשרי!). בעשורים האחרונים חוסר השוויון הזה מהווה נושא לפולמוס לוהט בכנסייה, וכדי לקבוע עמדה ברורה הכריז ב-1994 יוחנן פאולוס השני כי "לכנסייה אין כל סמכות להסמיך נשים לכהונה. כל הנאמנים לכנסייה חייבים להחזיק בדעה זו באופן תמידי" (לו רק יכול היה ליברמן לצוות: "אין פרטנר ולעולם לא יהיה הסכם. כל הנאמנים למדינה חייבים להחזיק בעמדה זו באופן תמידי").

• אמצעי מניעה. ב- 1968 פרסם האפיפיור פאולוס השישי איגרת ובה החלטתו השלילית בעניין אמצעי המניעה. רק שיטת "הימים הבטוחים", שהיתה מותרת גם לפני כן, נותרה לקתולי שרצה לשלוט בפריונו. גם התפרצות מחלת האיידס לא שינתה את דין הכנסייה בעניין, למרות שברור שבאפריקה ודרום אמריקה מתים רבבות רבות בגלל האיסור להשתמש בקונדום. דא עקא, מסתבר שהחלטת הכנסייה לא ממש מרשימה קתולים אירופאים ואמריקאים. אלו משתמשים באמצעי מניעה. "האתגר עבור הכנסייה", כותב מרינברג, "הוא, מחד, להבין את המשמעות הרחבה של העובדה שקתולים רבים דוחים הוראה ברורה של האפיפיור ובכל זאת רואים עצמם כחברים נאמנים בכנסייה, ומאידך לנסות ולמצוא דרך שתצמצם ככל האפשר את הפער בין הוראת ראשי הכנסייה בעניין ובין אופן ראיית הנושא בעיני רוב הציבור הקתולי."

• הומוסקסואליות. אחרי שהבינה הכנסייה שיש פער עצום בין יחסה שלה להומוקסואליות לבין זה של הציבור המערבי, היא מנסה בשנים האחרונות לפחות למנוע השוואת זכויותיהם של הומואים בחוק לאלו של סטרייטים. ב-2003 הוציא רצינגר, אז ראש הקונגרגציה לדוקטרינת האמונה, מסמך התובע מפוליטיקאים קתולים להתנגד "לכל חקיקה המאפשרת הכרה בקיום זוגות הומוסקסואלים או המעניקה להם זכויות משפטיות." את הקהל הרחב הכנסייה כבר הפסידה, והיא מתרכזת במחוקקים.

• נישואים קתולים. כידוע, לקתולים אסור להתגרש (על פי דברי ישו במתי 5, 31-32 ועוד). קתולים שלא מסתדרים נפרדים, אבל אסור להם להתחתן בשנית, מפני שהם עדיין נשואים. אלא ש"בפועל, קתולים גרושים רבים מאוד מתחתנים בכל זאת ללא מעורבות הכנסייה." הבעיה היא שבמקרה כזה הם נחשבים לנואפים, לחיים "חיי חטא", ואף מודרים מהמיסה. מרינברג: "איסור קבלת הלחם והיין המקודשים מקשה מאוד על חייהם הרוחניים של גרושים-שנישאו רבים. רבים מהם מרגישים כי בהינשאם שנית לאחר כישלון נישואים קודמים עשו צעד נכון גם מבחינה מוסרית ודתית, כזה שאין בינו ובין ניאוף ולא כלום."

הבעיה בכל הנקודות האלה היא אחת: חוסר מוחלט בתאימות בין החוק הדתי לתודעה המודרנית. החוק אומר ככה, רוב העולם המערבי חושב ומרגיש אחרת. זאת לא רק בעיה קתולית כמובן, אלא מכשול שנתקלת בו כל מסורת דתית עתיקה, כזו שחוקיה גובשו כאשר התפיסות באשר לאדם ולהתנהגותו הראויה היו שונות, לפעמים הפוכות, מאשר בימינו. זה קשור לתנאי חיים שהשתנו וזה קשור לדעתי גם לתודעה האנושית שהתפתחה, השתכללה והתעדנה.

דא עקא, כל מי שהמסורת הדתית המסויימת חשובה לו, או כל מי שרעיון של מסורת (כקנה מידה אובייקטיבי, הטרונומי, יציב ומייצב) חשוב לו, אינו יכול פשוט לשנות את החוקים בהתאם להלכי הרוח המודרניים. מאידך, ללא שינויים תהפוך אותה מסורת למערך מנוכר של ציוויים מגוחכים, וממילא תאבד ממעמדה. דרושים כאן אם כן חוכמה רבה ואיזון עדין, וייתכן שההתגברות על הבעיה הזו היא האתגר הגדול ביותר שעומד בפני הדת הממוסדת בימינו.

כמה מילים על הספר "קתוליות עכשיו"

הספר יצא בהוצאת 'כרמל' ומהווה, ככתוב בתת-הכותרת שלו, "מבוא להבנת הכנסייה הקתולית בת ימינו". הוא עושה זאת בצורה טובה מאוד. בשפה ברורה ופשוטה סוקר המחבר את מבנה הכנסייה, חוקיה, מנהגיה, תורתה ואמונותיה. ד"ר מרינברג, שמנהל גם בלוג על הספר, מלמד באוניברסיטת צפון קרוליינה, והינו בוגר המכון הקתולי של פריז (ועוד כמה מקומות). הוא לימד גם בתוכנית למדעי הדתות באוניברסיטת תל-אביב (היכן שאני מלמד כיום, ואם מישהו רוצה אפשר לעשות מזה גילוי נאות), וברור מהספר שהוא מבין על מה שהוא מדבר.

ברור גם שהוא מחבב את הנושא, כלומר הספר נכתב מתוך כבוד רב לכנסייה, דבר חיובי באופן כללי אבל שלפעמים הרגשתי שהוא קצת מוגזם. מצד שני, מרינברג גם מוכן לטפטף מעט סרקזם עבור אלה הקוראים בתשומת לב ("תשובה [… לבעיית המחסור בכמרים נמצא לדעת חלק מהמאימינים רק ב]תפילה, ובקשה מהאב, מהבן ומהרוח שיעוררו בלב בחורים צעירים את ההבנה כי יעודם בכהונה. חברי כנסייה אלה עשויים לנסות להגדיל את הסיכוי שתפילתם תיענה על ידי ארגון סמינרים והרצאות, והפצת מידע כתוב על הנושא.")

הספר, שכמוהו (נדמה לי) לא היה לפנים בעברית, לא עוסק בהיסטוריה של הכנסייה, אלא מתאר את מצבה הנוכחי בשלל גווניו, וככזה הוא מהווה מבוא מצויין וחיוני לדת של אחד מכל שישה אנשים בעולם, ושמהווה את המוסד ההיררכי הקדום ביותר בעולם.

נספח: על הפרישות המינית, ועל אלוהים

באותו מעמד בו התנצל האפיפיור לפני כשבוע על חטאי כמריו הוא גם הבהיר באופן חד משמעי שהוא לא מתכוון להרפות מהאיסור על אלה לקיים יחסי מין. הפרישות, כך אמר, "אפשרית בחסדו של האל […] שמבקש שנתעלה מעל עצמנו." הפרישות היתה "שערוריה", אמר, "רק בעולם ללא אלוהים".

יפה אמר. עולם שיש בו אלוהים שונה בצורה מהותית ועקרונית מעולם שאין בו אלוהים. עולם שיש בו אלוהים מאפשר שפע וטוּב, חסד וחופש, ובמובן מסויים שולל משחק "סכום אפס". העולם שלנו הוא עולם שיש בו אלוהים, ולו רק מהסיבה הפשוטה שהוא קיים, וכל עולם שקיים באמת הוא עולם שיש בו אלוהים (ובמובן הזה אלוהים באמת ברא את העולם). לכן, הגם שאני לא בעד פרישות, קיומה של אלוהות אכן פותח פתח להתעלות. למעשה כל ההגיון הנוצרי נשען על הרעיון הזה. כך למשל הקונברסיה. כך למשל הסליחה על החטאים. וכך גם הפיכת לחם הקודש לבשרו של ישו בכל מיסה ומיסה. אבל בעיקר: הושטת הלחי השנייה היא צעד מוסרי הגיוני רק בעולם שיש בו אלוהים. תחשבו על זה.

מעט על המתח בין דת למדע שעולה מתוך הפרשה האחרונה

החיבור הנסתר (קרי, מוסתר) של הראי"ה קוק, "לנבוכי הדור", גרם לאחרונה מבוכה זוטא בחוגי תלמידיו-מוקיריו, כפי הנראה משום שהרב מביע בו רעיונות מקוריים, ושמא חריגים, בצורה יותר ברורה מבחיבורים אחרים שלו – בחיבור מתבטא הרב בצורה מאוד חיובית כלפי המדע, ולא מעט סובלנית כלפי דתות אחרות. הספר כפי הנראה נערך מתוך כתב יד על ידי הרב שחר רחמני, ועתיד לראות אור בדפוס, וייתכן שעיכוב העניין הביא להפצתו באינטרנט, דווקא כדי להכריח את המתנגדים להדפסתו לרכך את התנגדותם.

אין זאת אלא שבמרתפי ישיבת "מרכז הרב" גנוזים עד היום כתבי יד שונים של הראי"ה, שהאפוטרופסים שמינו עצמם לשמרם לא מעוניינים לחשוף. לא קשה לנחש למה: בתור מקור ראשי של סמכות, כל חיבור של הרב מאפשר פרשנות נוספת של כוונותיו, ואותם רבנים מעוניינים לצמצם כמה שיותר את מנעד הפרשנויות. וזאת כלל בלי לציין עד כמה מהפכני ונועז היה הרב קוק בכתיבתו.

קצת מפחיד לכתוב על הראי"ה, מפני שמחד הוא באמת הוגה רב רבדי ושלל מימדי, ומאידך תלמידיו-מוקיריו רבים מספור וכמובן נהנים "לתקן טעיותיהם" של הכותבים עליו, אבל אם יותר לי (בכל זאת, כתבתי אי אילו מאמרים על הגותו) הייתי אומר שתורתו של הרב מעזה, חופשייה ומתקדמת הרבה יותר מאשר תלמידיו אמיצים מספיק כדי להודות, ודאי ליישם, וזאת כי הרב היה בראש ובראשונה מיסטיקן, לפני שהיה איש הלכה, אפילו לפני שהיה מקובל. מתוך כתיבתו של הרב קוק עולה דמותו של מיסטיקן-רומנטיקן יהודי, איזה בלייק או אמרסון או שליירמאכר, ששאיפתו מעלה אל הרוח המוחלט מלאה פאתוס וליריקה ואהבה, והוא אמנם מביע אותה בשפה פילוסופית-יהודית-קבלית אבל תחתיה אפשר לחוש בקלות את רוחו הגדולה מכל שיטה, מכל שפה, מכל מסורת, והשואפת אל ההתמזגות הרוטטת, האנרכית, עם האלוהות החיה, הנון-דואליסטית, הטובה. ומכל העושר הזה לקחו "ממשיכי דרכו" כמעט אך ורק את הלהט הלאומני הרומנטיציסטי. באסה.

דמונים בעת החדשה

אבל לא על רעיונותיו של הראי"ה ברצוני לכתוב, ואף לא על ספרו שנתגלה, שכן את רובו טרם קראתי. (סיכום של הספר מאת הרב איתם הנקין ניתן למצוא כאן וראו גם כאן מכתב לרב יובל שרלו ותשובתו בעניין הספר וקרבת חלק מרעיונותיו לאלו שלו.) כאן אכתוב על ההתמודדות עם גילוי הספר בקרב תלמידיו. ולשם כך נפנה תחילה לחיבור אחר, של תלמיד ומורה של כתביו של הרב, הרב יוסף קלנר.

הרב קלנר נחשב למומחה לכתבי הרב קוק, והוא ידע על אותו חיבור עוד לפני פרסומו. קלנר הוא בהשקפתו מהממלכתים (במלעיל), וגם מתנגד חריף ללימודים אקדמאים, ועל כך בעצם חיבורו שאני רוצה לדון. החיבור נקרא דמונים, אקדמיות ויהדות בעת החדשה או מִגרֶסֶת הזהות הישראלית (הוא כולו כאן) וקלנר מנסה בו לקעקע את תקפותו של מחקר מדעי הרוח. בצורה מעניינת, הוא מנסה לעשות זאת בעזרת כלים שפותחו במדעי הרוח, במקרה זה על פי ניתוח בסגנון (אבל לא ממש) ההיסטוריה של הרעיונות, שכן קלנר מתחקה אחרי שורשי מדעי הרוח ומוצא אותם ברפורמציה.

אכן, על פי קלנר היה זה לותר ששם את הדגש על כתבי הקודש (sola scriptura), ודרש מגע ישיר בין ההמונים לאלו, דבר ש"נתן לגיטימציה לחשיבה עצמאית, מה שנתן אומץ דתי לרנסנס המחשבתי ולהתפתחות המדע", דבר שעל פי קלנר הוביל, אחרי שכיחת האלוהות, לניתוח מדעי של אותם כתבי קודש, דבר שהוביל לפירוקם לגורמים ולהבנתם כתוצרי אנוש, מש"ל. כשלעצמו המהלך כאן מעניין גם אם פשטני, אלא שבחיבור הוא מלווה בטיעונים פסיכולוגיסטים ומני אד-הומינם מגוחכים עד שערוריתיים. הנה כמה ציטוטים נבחרים:

נפשיותו והגותו של שפינוזה כמדעי הרוח בכלל הם תוצרים של התהליכים ההיסטוריים העומדים ביסודם. מהותה של יצירתם ה"מדעית" אינה אלא ביטוי של דחפים פסיכולוגיים מעַוותים, אך עם זאת הרי משמעויות אדירות בעיצוב המציאות ההיסטוריה החברה והתרבות.

עין בוחנת תחוש שהמסגרת התרבותית החיה ויונקת מחוג "מדעי-הרוח" ומדעי החברה הלא-מדויקים, הרצינות המוזרה, וההסתמכות מתוך יראת כבוד על מסקנות ה"מחקרים" עטויי ההילה ה"מדעית" שלהם, הם ענין הרבה יותר "דתי" מאשר "מדעי", כמין פולחן מאמינים החיים באתוס שיצרו לעצמם.

היסוד הנפשי המניע את המדע, היוצר את הענין הרב בו עוד לפני ההצלחה הרוחנית והטכנית שלו, הוא הרצון למחאה כנגד מה שנעשה לרוח האדם במשך אלף וחמש-מאות שנות הדיכוי הדתי. הרצון לשחרור מדיכוי הרוח, הצורך לחשוב, להרגיש, שאלה צצו בנפש האדם יחד עם הרגשת הדחיה מן הדתיות.

ומה עם היהדות?

לאורך דורות של מאות ויותר שנים, בהם דוכא, נרצח, נאנס, בוזה, הושפל, נירמס ישראל עד עפר, נוצרה, בנפש הקולקטיבית של החברה היהודית, תופעה המקבילה לתופעה הידועה במצבים קשים מאד בפסיכולוגית הפרט – כ"הזדהות עם התוקפן". תופעה המאפיינת את החברה היהודית שהיה לה מגע עם אירופה ורוחה עד עצם היום הזה.

כך נוצרה הטרגדיה של החילוניות-המשכלת, זו שזוהתה למעלה כפסיכוזת ה"הזדהות עם התוקפן". פסיכופתיות קולקטיבית תוצאת הצורך הנפשי לבקשת ההינצלות מהמועקה היהודית. התנועה הזו הזדהתה עם תרבות התוקפן הנוצרי, אימצה לעצמה את תבניות המחשבה, הביקורת, האסתטיקה, והמוסר שהם כולם השתלשלות המהלכים ההיסטוריים התוך-נוצריים – הקתוליות והתנגשותה עם הפרוטסטנטיות ותוצאותיה האנטי-דתיות. חולשת-נפש זו יצרה את "ברלין של היהודים". זוהי החולניות החלונית של "ההשכלה".

כך התגבשה מציאות סוריאליסטית של התלכדות זרמים פסיכיים נוצריים ופסיכוטיות יהודית לכלל ההנעה הפנימית של יהדות גוססת הנוברת אובססיבית ברוח חולנית שחופה אחר זהותה הדתית-יהודית באמצעות עסוק אקדמי ביהדות. בזאת מוצא "היהודי החדש", "הנאור", את "הרוח", "האור", "הקדמה", "הנכון", "העתיד". הכל מתמקד בבילדונגיות היהודית הזאת.

אין כוונתי לומר שהדמויות הפועלות במחזה הזה הם "אנשים רעים", אך חיים הם במציאות פתטית אומללה. רואים הם את עצמם כ"מתקדמים", כ"גיבורים", כ"מושיעים", כ"פותרי-בעיה" כ"מתמודדים", אך "כל הסיפור" הוא שהם נדבקו ב"שפעת העופות הרוחנית" הזאת, של הדמון הנוצרי.

טוב, הבנתם את העניין. מדובר אם כן בניסיון גמלוני להתמודדות עם מדעי הרוח בכלל ועם ביקורת המקרא בפרט, שאינו אלא פסילתם כ"פסיכוזה", ובדרך גם פסילת החילונים כפסיכים. המסה עמוסה בניתוחי נפשותיהם של לא פחות מכל העולם המערבי, וכל זאת ביומרה לידענות ורוחב אופקים שמרשימה אולי תלמידי ישיבות שפוערים פה אל מול מילים כמו "פוסטמודרניזם", אבל שכל אדם משכיל מינימלית מבין שמחביאה בוּרוּת מביכה (לבד מעצם המהלך הרעיוני הפשטני משעשעת במיוחד הטענה שהאקדמיה מראשיתה היתה מוסד חילוני (עמ' כ"ב), כאשר בדיקה קצרה בויקיפדיה היתה יכולה להשלים את השכלתו של הרב בעניין).

סתירות בכתבי הרב

ובכן, זה נאום הגבר כנגד האקדמיה (או אולי "האקדמיה"), ולכן מעניינת במיוחד תגובתו של הרב קלנר לחשיפתו הנוכחית של אותו חיבור קוקי. קלנר טוען שהראי"ה עצמו החליט שלא להוציאו לאור מפני ש-א) כנגד הגישה של הרב בספר, המדגישה את המוסר, יוצא הרב מאוחר יותר בכתביו האחרים; ב) הוא מגלה גישה "פייסנית" (לדברי קלנר) כלפי דתות אחרות, שאחר כך, בעקבות מלחמת העולם הראשונה, הבין שלא ראוי להציגה; ג) "עוצמת הגילויים וההופעות הנוראות של רוח ד' שביצירותיו של הרב עם בואו לארץ ישראל שהתגבשו מאז אותה תקופה לשיטתו הרוחנית שבאורות ואורות הקודש – מציבות בצל את סגנון יצירתו שבלנבוכי הדור, כיצירה בוסרית. בבחינת 'דברי חכמה' הבטלים כשרגא בטיהרא לעומת 'אור הנבואה'" – כלומר הספר הוא "יצירה בוסרית" שאורה בטל בשישים אל מול יצירותיו המאוחרות יותר של הרב.

ומה מוזר בכל הטיעונים הללו? שהם משתמשים באותן שיטות נפסדות, אף נוצריות ר"ל, של מחקר מדעי הרוח האקדמי! הרי מה אומר כאן הרב קלנר אם לא שהרב שינה את דעתו בשאלות חשובות כמו היחס לדתות אחרות ולמדע בעקבות חלוף הזמן, מאורעות שעבר (מלחמת העולם הראשונה), והגעתו לישראל? מה הוא אומר אם לא שסביר שתורתו המאוחרת של הרב מגובשת יותר מזו המוקדמת? לכל אדם משכיל דברים אלו ברורים, אבל הרי לשיטטו של קלנר אסור לנו להיות משכילים, שהרי על פי ההגיון המובע בתגובתו כאן נוכל לחשוב שאולי גם בין חיבוריו של הרמב"ם יש להבחין בין מוקדם ובוסרי (משנה תורה) ובין מאוחר ובשל (מורה נבוכים), שאולי אמוראי בבל פסקו שונה, ונחות, מאמוראי ארץ ישראל (שנהנו מ'עוצמת גילויים והופעות נוראות של רוח ה"), ושאולי מאורעות היסטוריים משפיעים לא רק על מחשבתו של הראי"ה, אלא גם על זו של רבי עקיבא או רבן יוחנן בן זכאי.

לא זאת אף זאת: אם הראי"ה יכול ללמוד תורה ממאורע כמו מלחמת העולם הראשונה, ולתקן את כתיבתו (ושמא את פסיקתו?), אולי גם אנחנו יכולים ללמוד ממאורע היסטורי (לדוגמא: עליית התנועה הפמיניסטית? קבלתם של הומוסקסואלים בחברה? האינתיפאדה?) ולהבין שיש להדגיש דברים אחרים, אולי אף לשנות דברים קדומים?

בקיצור, הרב קלנר, בניסיונו למסמס את חשיבותו של "לנבוכי הדור", מזמין אל נפשותיהם של תלמידיו רעיונות שיכולים להביא אותם בסופו של דבר לחשוב שיש מוקדם ומאוחר לא רק בראי"ה, אלא גם חלילה בתורה, ו/או שבעקבות שינויים במציאות ניתן לשנות את מרכז הכובד של עיסוקנו ההלכתי.

ושימו לב, לא רק הוא: הרב אבינר, בבלוג שלו באתר "מעלה", מוסר ש "ראיתי שזה של הרב קוק, מהתקופה שלו שהוא היה בחוץ-לארץ. זה ניכר […] כי אז הוא כתב ארוך מאוד [… ובא"י] הגיע להתעמצות ולהתעלות והיה כותב בתמצית עצומה", כלומר יש משהו באוירא דארעא שגרם לרב לכתוב אחרת, מתוך התעלות. גם הרב ברוך אפרתי כותב תחילה ש"הספר נכתב בצעירותו של הרב (זו אמנם עובדה שלו היתה לבדה לא היה בה דבר על מרכזיות הספר, שכן 'עין איה' גם הוא נכתב בצעירותו)" אבל מאוחר יותר מודה ש"מה שנכתב מאוחר יותר, הוא מבוסס יותר ומעובד יותר בנפש הכותב".

אז מה, האם ניתן לנתח רציונלית את כתביו, וכתיבתו, של הרב קוק, להבין שיש סיבות היסטוריות מסויימות לאיך שכתב ומה, ולכן לא להתחשב בדברים שאמר בחיבור מסויים – או האם כל שימוש בחשיבה אנליטית והגיון בריא בבואנו לבדוק טקסט קדוש אינו אלא סימפטום של שפעת העופות הרוחנית ותוצאה של פסיכוזה נוצרית? ועוד: האם בנוגע לסתירות שנתגלעו בכתיבתו הנוכחית של הרב קלנר ביחס לכתיבתו הקודמת נעלה גבות בתמיהה ונחליט שאין אנו במדרגה רוחנית גבוהה מספיק כדי להיות כשירים להבין את עומק הדברים, או שנוכל להשתמש בשכל ישר ולשער שיש מצב שהבנאדם הוא קשקשן מניפולטיבי?

ואולי אירוני הוא שחיבורו הנ"ל של קלנר מנסה לפעול למען אותה תכלית ממש אשר למענה פועל חיבורו של הראי"ה: שניהם מכוונים להוראת נבוכי הדור וחילוצם מתוך הבעיות שממצאי המחקר המודרני מכניסים אותם לתוכן. אולם בעוד הראי"ה בחיבורו מעלה את החשיבה המדעית על נס ("למען יראה בעיניו ואזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו [ישעיהו ו', י']: מתי אמנם יהיה זה, כשישתמשו דוקא כל חמשת האורות […] ועל כולם התפתחות השכל הבאה מחיבור דרישת התורה בחלקה המעשי והעיוני בצירוף דעת העולם והחיים וכל זרמי הנטיות והמדעים כראוי לאיש משכיל אוהב חכמה ודעת" – פרק כ"ו) מנסה הרב קלנר לקעקע אותה כהזייה פסיכוטית, שהיהודים המעורבים בה חולים. וזה כשלעצמו משל נאה להבדל התהומי שבין דרכו של הראי"ה לבין דרכי תלמידיו הנוכחיים.

נספח: יש ניאו-אורתודוקסים בקהל?

כי לרב קלנר יש חשבון מיוחד איתכם:

ל"חגיגה" הכללית מצטרפת שלא-מדעת קהילה אומללה נוספת – הניאו-אורתודוכסיה. גם היא – יסודה הנבערות. […] מפליא לחוש את האנכרוניזם המוזר, כשאותן תופעות פרוורטיות המוכרות מתקופת ההשכלה אצל ראשוני המשכילים היהודיים ביחסם אל התרבות הכללית, מופיעות כאן (באיחור של קרוב למאתיים שנה) ביחס החברה הדתית הזו, אל התרבות החילונית. גם כאן המניע הוא דימוי עצמי נמוך, ביחס לתרבות שבחוץ. ועל כן נסרך מחנה זה אחרי החילוניות ומחפש למצוא שם את "הרוח והאור", את הערכים והנורמות.

ובאוניברסיטה הדתית, היחידה בישראל, לא יקשה לבעל טביעת-עין לחוש שרגש-הנחיתות הזה, המקנן במחנה הדתי בכללו, הוא הנקודה המרכזית והמיוחדת הרודה בכל אופי הרוח. אין שום תודעה עצמית. כל הזהות של התרבות הדתית היא האקדמית, על פי הנורמות שהחילוניות היותר גסה ופרוורטית אימצה לה. הצורך "ללכת עם (כפה ודת) ולהרגיש בלי" הוא הענין הבלעדי שבו מושקע מאמץ ושכלפיו מורגשת אחריות בכל עסקי-הרוח שם.

באופן מוצהר, פועלים שם חוגים העוסקים בדה-קונסטרוקציה, ובניאו-אורתודוקסיה, ובעצות, תאגידים והתארגנויות שמטרתם היא נטרול האימפקט הגדול שיש לרבנים, ואנשי אמונה ותורה על הנוער בפרט והחברה בכלל. תחת כותרות שעניינם – 'להחזיר את הכל אל ה"שפיות, והאיזון המדעי", יושמעו כל הכיוונים האנטי-אמוניים, ואנטי-תורניים, אנטי-מסורתיים, ואנטי-דתיים, וכל זה במסגרת – "הדת" של "האוניברסיטה הדתית"… והנבערות הבסיסית הנזכרת מאפשרת, שלא להבחין ולא לדעת עד כמה כבר הרחיקו מגבול היהדות, בהזדהותם הפנימית לא רק עם ערכים חילוניים כי אם עם ערכים נוצריים.

לאמור: לא מספיק לשמור מצוות, צריך גם לחשוב כמו קלנר. אחרת לא תדע כמה בעצם הרחקת מגבול היהדות.

רשמים מביקור במרכז תנועת "בני ברוך" ומשיחה עם רבם

כל מי שקרא את הבלוג הזה מספיק זמן (או מי שהצטרף לאחרונה אבל דאג, כראוי, להשלים את כל הארכיון) יודע שביני ובין תנועת בני ברוך זרמו מים עכורים למדי לפני כשנתיים, עת כתבתי סדרה של מאמרים לא סימפטיים עליהם בכלי תקשורת שונים. בגדול, יצאתי נגד היומרה של הרב לייטמן* למדעיות של תורתו, הזהרתי מפני הנטיות המשיחיות שלה, וביקרתי את האופי הרודני-משהו של חזונה המשיחי. לכן הופתעתי כאשר נודע לי לאחרונה שהתנועה תשמח לארח אותי במרכזה.

העניין הובא לידיעתי מפיו של שי בן טל, שכותב בימים אלה את הדוקטורט שלו על בני ברוך, ואשר הוזמן על ידי, כמומחה לתנועה, להרצות באחד השיעורים בקורס שלי על ניו-אייג' ביהדות באוניברסיטת תל-אביב. מדבריו של בן טל למדתי עוד דבר, חשוב הרבה יותר: הבנתי ממנו שבני ברוך יוצאים לאיטם ממבנה שניתן להגדיר אותו ככיתתי והופכים בעצם לזרם, וכפי הנראה זרם חשוב, ביהדות זמננו. בכך הם מוכיחים שטעיתי כאשר התנבאתי ברשימה האחרונה שלי אז שהם הגיעו לשיא כוחם, אלא הולכים בדרך שגם תיארתי שם, כלומר, אם יורשה לי לצטט את עצמי,

במקרים המעטים שהכת מצליחה לגדול היא ממילא לא יכולה להמשיך להיות כת – כלומר היא חייבת להרפות מהדרישות הקפדניות, ולאפשר גם לחבריה "הפנימיים" דרגות שונות של מחוייבות. אין מה לעשות: ככל שמשמינים צריך לשחרר ולעלות לאורך נקבי החגורה; בשלב מסויים החגורה כבר בכלל לא יכולה לעלות עלינו – אז פשוט פותחים כפתור ומשחררים. בשלב זה הכת הופכת לעוד זרם דתי.

וממה שהבנתי כך אכן מתרחש, כאשר עם הזמן מתחולל בבני ברוך ריכוך-תוך-כדי-תנועה של מנהגייהם, דהיינו איפשור של דרגות שונות של מחוייבות וניידות חופשית ביניהם (לשם דוגמא נגדית, בכת בדרך כלל החוקים קפדניים ותקפים לגבי כולם במלואם, ובנוסף אי אפשר לפרוש ולחזור – מי שיוצא מהמעגל מוחרם. על פי מה שהבנתי מנהגים כאלה לא קיימים כיום בבני ברוך). זה כמובן תהליך חיובי.

על פי בן טל (וגם על פי אנשי התנועה שפגשתי) בני ברוך מונים כיום כחמישים אלף חברים בארץ, ועוד רבבות רבות בחו"ל. הכוונה כאן לאנשים שלומדים באופן עקבי מתורות התנועה ונמצאים עמה בקשר מתמשך וקבוע. מעבר לכך יש עוד מאות אלפים(!) שהקשר שלהם עם התנועה רופף יותר. בארץ רוב החברים, כ-60%, הם יוצאי מדינות חבר העמים, אבל מספר הצברים הולך וגדל כל הזמן. בעולם כ-95% מהחברים הם לא יהודים (על פי השקפתה של בני ברוך תורת הקבלה מאפשרת התפתחות רוחנית גם להם). אני חושב שאלו מספרים מרשימים ביותר. לשם השוואה, חסידות חב"ד כולה מונה כחמישים אלף איש. בקיצור, ביום שלישי שעבר, ערב שבועות, הלכתי לראות מקרוב.

הביקור

אני רוצה להתחיל ברמה האישית דווקא, שאני חושב שבבואנו להכיר תנועות רוחניות היא לא פחות חשובה מהרעיונית. ובכן, האנשים שפגשתי שם (אביהו סופר, אורן לוי, ועוד) מאוד נחמדים. באמת, מאוד נחמדים. עכשיו כזונת ניו-אייג' ותיקה כבר נכנסתי למטיהן והאזנתי להרצאות נציגיהן של תנועות רוחניות רבות, וכמובן שתמיד האנשים "נחמדים", אבל ברור שיש נחמדות שכולה יוצאת מתוך העמדה המיסיונרית, ולעומתה יש נחמדות שהיא באמת נחמדות, שהאנשים המביעים אותה הם פשוט נחמדים. כזה היה הרושם שלי מהאנשים שפגשתי. הם באמת מאוד נחמדים. ושוב: זה חשוב (וספציפית כלפי זה גם יפה, בהתחשב במה שכתבתי עליהם בעבר).

אחרי סיור מהיר במרכז העצבים (שכולל אולפן טלוויזיה שמשדר ליס, הוט, ולאינטרנט את ערוץ 66) התיישבנו בחדר קטן כדי לדון בעניינים שברומו של עולם. בשלב זה הייתי צריך לבקש רשות להקליט, אבל לא היה לי נעים. נכון: רק על זה אתם צריכים לפטר אותי לאלתר מניהול הבלוג הזה. עזבו לפטר – פשוט להעיף אותי קיבינימט. פישלתי, אני יודע. אבל אם תטו לי מעט חסד, אנסה לשחזר כמה דברים עיקריים מהזיכרון.

על מדע וחוש נסתר

ובכן, העניין העיקרי שרציתי להעלות לפני לייטמן היה הבעייתיות הכפולה שאני חושב שבאה לידי ביטוי בכינוי הקבלה שהוא מלמד מדע, ובכינוי הקבלה שהוא מלמד הקבלה. כי היא לא מדע (ולייטמן אמור לדעת את זה – יש לו דוקטורט בביולוגיה), וכי יש כמובן זרמים שונים של קבלה. פתחתי אם כן בבעייתיות בהיתלות בקרדיט המדעי כאשר לא מקבלים את ממצאי המחקר המדעי המודרני, למשל על כך שספר הזוהר לא נכתב על ידי רשב"י במאה השנייה אלא על ידי ר' משה דה-ליאון וחבריו במאה ה-13.

בתגובה אמר לייטמן שאני צריך להבין למה הכוונה במילה 'מדע'. הכוונה היא לפיתוח של חוש נוסף, רוחני, שעל פיו מתגלה לנו האמת על העולם. בעזרת אותו חוש רוחני, אך בצורה אמפירית, משיגים מקובלים אמיתות שכרגיל אין לנו גישה אליהם, ואיתו הם כולם השיגו שרשב"י כתב את הזוהר – ולראייה, כך הם כולם כותבו בספריהם.

אני אז טענתי שאם כך, מתברר לנו שהמילה 'מדע' משמשת את הרב לייטמן בצורה שונה לגמרי מאשר שימושה השגור בפי דוברי עברית אחרים, ולכן השימוש שלו בה מטעה. הרב טען שהשימוש אינו שונה מבחינה מהותית, שכן זו עדיין חקירה של המציאות, שפשוט מתבצעת בעזרת חוש נוסף, שאינו מפותח ושיש לפתח. שאלתי אם כל המקובלים פיתחו את החוש הזה, וכאשר הרב השיב שכן, שאלתי אם כך איך ניתן להסביר שהם סותרים האחד את השני בדבריהם, דהיינו אם כולם פיתחו את אותו חוש, למה הם מעידים עדויות שונות על המציאות הנסתרת שהם רואים?

מי אומר שהם מעידים עדויות שונות, שאל הרב. אתה חושב כך, מתוך הבנתך המוגבלת. אבל זה רק בגלל שעדיין לא פיתחת את אותו חוש קבלי. לכשתפתח אותו תראה שאין באמת סתירה בין דברי מקובלים שונים. כלומר, שאלתי, אם אפתח את החוש אראה למשל שהתורות המשיחיות של חב"ד ושל אשלג הן זהות, כלומר אומרות את מה שאשלג אומר, למרות שבספריהם כתובים דברים שונים לחלוטין? כן, אמר לייטמן, כי הם שונים רק לעיניים שלא זכו לאור הקבלי.

כל הדיון שעברתי עליו כאן בארבע פסקאות ערך כעשרים דקות של פינג-פונג מילולי (ששולבו בו גם ציטוטי פסוקים שאני לא זוכר לצערי). כאשר הגענו לנקודה הזו בעצם שאלתי את לייטמן האם, אם כך, הוא לא מבקש ממני למעשה מתחילת השיחה פשוט לבטל את דעתי, שכן אם אין לי את אותו חוש ממילא כל מה שאני אומר נובע מחוסר הבנה בסיסי. כן, אמר הרב, בשלב ראשון אין ברירה אלא לבטל את דעתך.

סיכום ביניים: למדנו שאנחנו יכולים להבין שרשב"י כתב את הזוהר מפני שכל המקובלים כותבים כך, ובניגוד לחוקרים הם פיתחו את אותו חוש רוחני ולכן הם יודעים את האמת. למדנו גם שאנחנו לא יכולים להבין למה הם לכאורה סותרים אחד את השני בכתביהם מפני אנחנו לא פיתחנו את אותו החוש. כלומר כאשר הם כותבים על רשב"י אנחנו יכולים להבין שזו אמת היסטורית גם בלי לפתח חוש רוחני, אבל כאשר הם כותבים דברים אחרים (למשל, על משה רבנו) אנחנו לא יכולים להבין כי לא פיתחנו חוש רוחני. כך או כך, עלינו לבטל את דעתנו בפני דעת המקובלים ולקבל את אמיתותיהם ללא שאלות. ועוד: בתוך כך גם למדנו שתורת הקבלה היא אחת, אין בה סתירות, והיא למעשה תורתו של הרב יהודה לייב אשלג, 'בעל הסולם' (אביו של הרב ברוך אשלג, מורו של הרב לייטמן). כעת נשאלת השאלה: הלזאת יקרא מדע?

תפיסת ההיסטוריה והמצוות של בני ברוך

שאלתי את הרב לייטמן גם על קביעתו על פיה בימי בית המקדש כל העם היהודי כולו היו מקובלים, ואילו עם החורבן "נפלנו" אל הגלות הרוחנית והפיזית. הוא התעקש שאכן כך. הבעתי תמיהה על כך שכל הקבוצות השונות שהיו אז (פרושים, צדוקים, כת קומראן, עמי ארצות) היו כולם מקובלים, למרות שרבו ביניהם כל הזמן. הרב לא חשב שזה משמעותי. ולמה בכל זאת נראים כתבי המקובלים שונים זה מזה? על פי לייטמן הקבלה מתגלה מאז בהדרגתיות, בהתאם לרמתו הרוחנית של הדור. לכן, אמר בתשובה לשאלתי, קבלת האר"י מגלה את מה שהזוהר מסתיר, אבל מסתירה את מה שקבלת אשלג מגלה. כלומר קבלת אשלג היא הגילוי של סתרי התורה שיש בקבלה הלוריאנית, שבתקופת האר"י לא היו יכולים להתגלות מפני שהדור לא היה מוכן לכך, בדיוק כמו שקבלת האר"י היא גילוי של סודות הזוהר וכו'.

שאלתי האם קבלת אשלג היא הגילוי האחרון, או שעדיין יש דברים נסתרים שיתגלו בדור עתידי שיהיה מוכן לכך, ולייטמן אמר שהוא חושב שלא יהיה פירוש נוסף. קבלת אשלג, אמר, היא הפירוש הברור לקבלת האר"י, והאר"י עצמו היה משיח בן יוסף (המשיח שמתחיל את עידן הגאולה אבל מת לפני בואה – דבר שהופך את קבלת אשלג למכשיר הדפניטיבי להבאת הגאולה הסופית).

אגב, אם הבנתי נכון (לא דובר על זה בפירוש) בדורות הראשונים אחרי החורבן התרכז העם בקיום מצוות, כי לזה התאימה רמתו הרוחנית, אולם כמובן שאין המצוות עבודה רוחנית אמיתית, שהיא פנימית (זה נאמר בפירוש, וכן הדברים הבאים), ולכן ברור שכיום, כאשר הדור מוכן לכך, העבודה האמיתית היא לימוד הקבלה, שמשנה אותנו מבפנים. את המצוות דווקא כן מקיימים הרב ותלמידיו הקרובים, אולם זאת על פי דבריהם משום כבוד למסורת ולתרבות, ולא מפני שזו חובה (או שזו הדרך לגאולה, אישית או קולקטיבית).

האם זו לא חריגה ממה שלימד הרב אשלג, שאלתי. לא, כך הוא לימד. האם הרב ברוך אשלג, בנו, לא עמד על כך שיש לקיים מצוות, שאלתי. לא. אולם הרב אדם סיני, שגם היה תלמיד של הרב ברוך אשלג, טוען אחרת, אמרתי; הוא טוען שאתה סטית מדרכו של הרב אשלג, שחייבה קיום מצוות. הרב סיני, אמר הרב לייטמן, למד בקושי חודש אצל הרב ברוך אשלג, והוא טועה.

על העבודה הרוחנית

עניין אותי מאוד כמובן מהו התרגול הרוחני שמבוצע בקרב הקבוצה, ושאלתי את הרב האם הם מבצעים מדיטציות שונות, כלומר תרגילים של התבוננות פנימית, מניפולציה תודעתית וכו'. לא, אמר לייטמן, אין שום דבר כזה. מה שעושים הוא לומדים את תורת הקבלה (האשלגית) ביחד. על ידי לימוד בקבוצה של תורת אשלג (בשלוש בבוקר, אגב) מתחוללת טרנספורמציה תודעתית, והאדם לומד להתעלות מעל צרכיו ולהעפיל במעלה ההשגה הרוחנית. הלימוד המשותף מוריד אור שמעלה אותנו בדרגות רוחניות. זה הכל. ואין, למשל, מדיטציה המשתמשת בשמות האל, או באותיות המקרא, כמו אצל אברהם אבולעפיה למשל? לא, אמר לייטמן, וגם אצל אבולעפיה זה לא הסיפור. הוא לא עושה שום תרגילים מדיטטיביים עם אותם שמות, אלא לומד אותם, אמר לייטמן. ניסיתי למחות, אבל זה כמובן לא עזר.

סיכום

דיברנו כשעה וחצי, ואני מאוד מודה לרב ולתלמידיו על הזמן שהקדישו לי. וכאמור, אני מאוד מאוכזב מעצמי על שלא הקלטתי. בכל אופן, איך אפשר לסכם את השיחה? נדמה לי שברורים הדברים הבאים: עבור הרב לייטמן ותלמידיו תורת ישראל כולה, על כל מימדיה, מסתכמת בקבלה האשלגית.

הנה: ההלכה היהודית מתבטלת אל מול הקבלה כנר בצהריים: דורות על גבי דורות של ספרות הלכתית – מהמשנה דרך שולחן ערוך ועד ספרות השו"ת – כולם חסרי משמעות בדורנו, שהוא דור שבו סוף סוף מתקיימת היהדות כעבודה פנימית. זרמי הקבלה השונים – הקבלה הנבואית, קבלת רמ"ק, החסידות על חצרותיה – מכוונים כולם לדעתו של הרב אשלג ומוצאים בה את ביטויים המלא, שכן אשלג פירש את הקבלה באופן סופי ומוחלט. וההיסטוריה היהודית כולה מתכנסת כמשפך אדיר אל הדור הזה, שבו תנועת בני ברוך מפיצה את האמת כפי שהיא; אכן, ההיסטוריה בנוייה כפירמידה עצומה שקודקודה הוא הוראתו של הרב לייטמן את הקבלה האשלגית, שעתידה לגאול את העולם.

יש כאן אם כן רדוקציה מאוד קיצונית של הדת היהודית מחד, וההיסטוריה האנושית מאידך, והעמדתם על עקרון אחד ויחיד: קבלת הרב אשלג. קבלת אשלג היא משמעותה האמיתית של היהדות כולה, והיא מיצוייה השלם של ההיסטוריה כולה.

אם נתבונן בהיגיון הפנימי שבהשקפת העולם של בני ברוך, נראה שהיא עומדת כולה על רצף הטיעונים הבא:

• הקבלה היא תורת האמת על העולם והאנושות
• הקבלה מתגלה בהדרגתיות, לאורך ההיסטוריה, בהתאם לרמתו הרוחנית של הדור
• בזמן הנוכחי הרמה הרוחנית של האדם היא אופטימלית, ולכן הקבלה נחשפת לחלוטין
• חשיפה זו מתגלמת בעולם כקבלה האשלגית, כפי שהועברה מהרב ברוך אשלג לרב לייטמן
• מי שלא מבין זאת לא ניחן בחוש רוחני אותו יש לפתח כדי להבין זאת

מה ניתן לומר על השקפת עולם שכזו? ראשית, שמדובר בתפיסת זמן אפוקליפטית, הן במובן שהזמן נע לקראת קיצו, והן במובן ש"אפוקליפסה" היא מילולית, ביוונית, התגלות. תפיסת הזמן הזו היא שמאפשרת, אם לא ממש מכתיבה, את ראיית ההיסטוריה של הקבלה (ושל העולם בכלל) כרצף עולה של התגלויות הולכות וגדלות: מאברהם, דרך משה, דרך הרשב"י, דרך האר"י ועד השלב האחרון, הסופי, אצל הרב אשלג, 'בעל הסולם'. בני ברוך, אם כן, היא תנועה משיחית מובהקת.

האם היא גם תנועה "מדעית"? ודאי שלא, וניתן לראות זאת על פי אותה תפיסה היסטורית ממש, שכן חוקר אקדמי שיביט בהיסטוריה של הקבלה לא יבין אותה בצורה הזאת. המבנה האפוקליפטי הזה זר לחשיבה המדעית. על פי החשיבה המדעית, הנטורליסטית והרציונלית, הקבלה "נחשפה" (כלומר ככל הנראה פותחה) במאה ה-13 בגלל שהיה בה צורך חברתי (ראו כאן). אחר כך היא הלכה ושוכללה: קבלת האר"י היא פרשנות ובנייה על הזוהר, ולא גילוי "משמעותו האמיתית"; החסידות היא בניית קומה נוספת, על מאפייניה המיוחדים, על המסורת הקבלית ולא גילוי נוסף (ועל פי חב"ד, למשל, אחרון) של "מהותה", של "אמיתוּתה הנסתרת", של "מה שהאר"י באמת התכוון לומר". עבור חוקרים קבלת אשלג היא פשוט פרשנות נוספת (שיכולה להיות יפה, מתוחכמת, מעניינת – או לא (היא כן)) על הקורפוס הקבלי שהוא קיבל, וקבלת לייטמן היא שוב פרשנות לזו הקודמת.

כי החוקר האקדמי, מדען 'מדעי הרוח', ייצא מתוך נקודת הנחה שהעולם מתנהל בצורה טבעית, שחיי אנוש ותרבויות אנוש מתפתחות על פי צרכים חברתיים, כלכליים ופסיכולוגיים, ושאין שום "סוד" גנוז שאמור להתגלות מתישהו, מפני שאין גם שום תוכנית אב שהאנושות אמורה לממש. אדרבה: חוקר רציני יחשוד מאוד בכל יומרה להסבר התרבות האנושית כולה על ידי עיקרון אחד, בטח ובטח אם הוא מוגדר כסוד שלשם הבנתו צריכים לפתח חוש רוחני.

וזה העניין: אותה הנחה בדבר "תוכנית על" שהאנושות מונהגת על פיה, לא רק שהיא יומרנית בצורה שערורייתית, הרי היא גם כלל אינה ניתנת לבדיקה. אי אפשר לקבוע אמפירית שהיא קיימת, או שלא. ממילא דתות ותנועות חברתיות שונות מציעות תוכניות שונות כאלה. לקרל מרקס גם היתה תוכנית (והוא גם טען שהיא מדעית). גם לרודולף שטיינר (והוא גם טען שהיא מדעית). גם לל. רון האברד (והוא גם טען שהיא מדעית). וגם לפאולוס, ליואכים מפיורה, לבהאללה, לשרי אורובינדו, לא. צ'. בהאקטיודאנטה פרבהופאדה, לרב קוק, לאיסלאם השיעי, לרבי מליובאוויטש, ולעוד, ועוד, ועוד. באמת, לא חסרו הוגים שסרטטו את ההיסטוריה האנושית כולה במשיכת מכחול אחת. האם כל זה אומר בוודאות שתוכנית העל שמציעים בני ברוך אינה נכונה? ודאי שלא; אבל זה אומר בוודאות שהיא איננה מדע.

אחרית דבר

מה שאני לא אוהב בבני ברוך הוא ההתעקשות המוטעית והמטעה שמדובר במדע, המשיחיות הלוהטת שלדעתי מעוורת ומסוכנת (וכמובן לדעתי גם אין לה ביסוס), והיומרה המצחיקה להוות את הדרך הרוחנית השלמה היחידה. במהלך השנתיים האחרונות גם נחשפתי לכמה וכמה אנשים שנפגעו מהתנועה, בעיקר במצב בו אחד מבני זוג נשבה בקסמה והאחר לא, וצריך אולי לשים לב שמצב כזה יפגע כמה שפחות במשפחה. במילים אחרות, יש עוד דרך לעשות כדי שהתנועה תיפטר מכמה מאפיינים כיתתיים. מה שאני כן אוהב בבני ברוך הוא הדגש על עבודה פנימית, העמידה על ההתעלות מעל האגו וראייתו כבעיה העיקרית, וכן, האנשים הנחמדים שפגשתי.

בסוף הפגישה הזמינו אותי מארחי להגיע לשיעור בוקר, דבר שמעניין אותי ואני מתכוון לעשות בקיץ. לבד מזה גם הועלתה אופציה לשיחה מוקלטת ומצולמת עם הרב לייטמן, דבר שגם מעניין אותי, ואני מקווה שיקרה. כך שהמשך כפי הנראה יבוא.

* אני יורד מהעניין של לא לכנות את לייטמן רב מפני שלא הוסמך. הגעתי למסקנה שזה די שטותי.

ישעיהו בן אהרון מצטרף למועדון המאוד לא אקסקלוסיבי של מורים רוחניים סורחים. פרשת מעידותיו מעידה על חשיבותה של מסורת רוחנית

טור שהתפרסם בגליון אדם עולם שיצא זה עתה (11, מאי-יוני 2010), ואחריו דברי הסבר

לפעמים שר ההיסטוריה מתזמן היטב את צעדיו. לאחרונה נודע כי שלוש דמויות בולטות בציבוריות הישראלית השתמשו בכוחן או במעמדן כדי לנצל, איש איש בתחומו ובמעגלו החברתי, את צאן מרעיתם / תלמידיהם / מעריציהם. שלושה אלה – יצחק לאור, מוטי אלון וישעיהו בן-אהרון – שנגדם הוגשו באחרונה תלונות על ניצול מיני, מצטרפים (אם אכן עשו את המיוחס להם) לרשימה ארוכה מאוד של אישים מוכשרים ונערצים שלכאורה ניצלו את מעמדם כדי לבגוד בעקרונותיהם. למעשה, העת האחרונה הייתה פורייה אף עוד יותר בתחום נעיצת הסיכה בבלונים רוחניים: מעבר לימים התגלה שסוואמי ניטיאננדה, אחד הכוכבים הצעירים בסצנה הרוחנית שבהודו, לא ממש שומר על נדר הסאניאס (לחיי פרישות – הוא צולם במיטה עם כוכבת בוליוודית). ומנגד, בארצות-הברית יצא ספר ובו אסופה של מאמרים לא סימפטיים על אנדרו כהן, אחד המורים הרוחניים הידועים בעולם כיום.

ארחיב מעט על סיפורו של כהן, כי הוא שופך אור דווקא על המקרים הקרובים אלינו, ולכן רלוונטי לנו יותר. דיווחים על רודנותו של כהן אינם חדשים, ולמעשה אף אמו, שהייתה תלמידתו תקופה מסוימת, כתבה ספר ובו גינתה את הנהגתו. ואולם הספר החדש, "American Guru" שמו, מקבץ עדויות שונות מגוף ראשון על מסכת השפלות והתעללויות שמעביר כהן את חסידיו, ומצייר את הגורו המשופם כאגומניאק תאב כוח ומתנות יקרות. כהן היה סוחט תרומות עתק מתלמידיו, שולח אותם למשימות סתמיות כדי "לשבור להם את האגו", מעניש אותם על כל חריגה מכלליו, מורה להם לסטור זה לזה וממציא עוד כהנה וכהנה תכסיסים כדי לקדמם בדרך הרוחנית. מעולם לא היה מודה בטעות, ומצד שני תמיד היה לוקח קרדיט על כל התפתחות חיובית בקהילתו. בכל מצב היה דואג בעיקר לשמו הטוב. אף על פי שחסידיו של כהן רבים, הם גם מתחלפים בקצב מהיר, ו-123 מבין 130 תלמידיו המקוריים עזבו אותו במהלך השנים.

מה שאמור לעניין אותנו בסיפור הזה הוא תגובתו של כהן לגילויים הללו, והיא נעה בין הכחשה גורפת (שמריבוי העדויות ופירוטן די ברור שהיא שקרית) לטענה שאת כל התנהגותו ניתן לתרץ על ידי המושג המופלא "crazy wisdom". למי שלא בקיא ברזי התרצנות הרוחנית דהעידנא נאמר, שהמונח מגיע מהבודהיזם הטיבטי, שבו הוא משמש לתיאור חוכמתם פורצת הגבולות, החוקים והנימוסים של אלה שרוקנו עצמם לגמרי מכל אגו או אשליה. חכמים אלה אינם יכולים לכאורה לטעות בפועלם, משום שהם ברסוננס מלא עם פעולתו של היקום.

בהקשר של רוחניות הניו-אייג' הפורחת במערב עבר המונח הזה טרנספורמציה, וכיום הוא בעצם מתפרש כרישיון של המורה לגרום לתלמיד כאב על מנת לעורר אותו מעיוורונו. הבעייתיות כאן ברורה מיד: מכיוון שהמורה "מואר" וחכם בצורה משוגעת, הרי עד כמה שמעשיו נראים לעיניים אנושיות מופרכים או נבזיים, עקרונית לא ייתכן שהוא טועה. על כן, כל התעללות שלו בתלמיד מוכשרת מיד, ואף מהוללת כניסיון רדיקלי להביא אותו אל מעבר לכל צרותיו.

השימוש בתירוץ הזה, שנשלף מהקשרו המקורי, הוא רק סימפטום לבעיה. הבעיה עצמה היא מוסד הגורו במערב. מורים רוחניים היו תמיד כמובן, אבל כמעט בכל תקופה ומקום הם פעלו בתוך קונטקסט קבוע וידוע – כלומר בתוך מסורת מסוימת. המיוחד ברוחניות הניו-אייג' הוא שאין למעשה כל מסגרת נורמטיבית שבתוכה פועלים, או אמורים לפעול, המחפשים הרוחניים ומוריהם. עולה שמוסד הגורו מוצא מתוך הקשרו המסורתי (תרתי משמע), ונשתל אל תוך תנאים הזרים להווייתו בפירוש. במערב כיום המורה הרוחני על-פי רוב אינו מוקף במסורת הכרוכה במסגרת של איזונים ובלמים, שיכולה להגביל ולייצב אותו, ונותר לו רק להמציא את עצמו, פשוטו כמשמעו, ולהמציא תוך כדי גם את דרכו הרוחנית.

מכאן, בַּמקום שבו הגורו המסורתי היה מבקש מהתלמיד להיכנע לרצונו בסמכותה של המסורת שהוא אחד מחוליותיה, הגורו של ימינו מבקש מחסידיו להיכנע רק לו, ורק לסמכותו. במקום להצטרף למערך רוחני ותיק ומסועף שעמד במבחן הזמן, התלמיד מקשר עצמו לאדם אחד, יחיד ואולי גם מיוחד, אבל לאו דווקא חכם במיוחד, ובמקרים אחרים סתם שרלטן. בִּמקום שתהיה סביב פעולתו של הגורו מסגרת שלמה שלא תאפשר חריגות מסוכנות ופגיעות, ישנו רק רצונו האוטונומי של הגורו היחיד, ומי יאמר לו לא, כאשר הוא מוקף בעדת חסידים מלחכי פנכה ואומרי הן? מצפונו, יש לקוות. אך לפעמים הוא חסר מצפון, או חסר עמוד שדרה להישמע לו, או חסר כל אחריות, והתוצאות קשות.

אנדרו כהן הוא דוגמא למורה רוחני שלא כפוף לדבר, ושמכפיף את חסידיו אך ורק לרצונו. אם כך, גם כאשר מתגלה שרצונו לוקה, אין הרבה מה לעשות בעניין: הוא פשוט מודיע שלדעתו מה שהוא עשה זה בדיוק מה שצריך לעשות כדי לעורר את חסידיו. שוב: מי יגיד לו לא?

כאן נחשפת אם כן החשיבות הגדולה שבמסורת רוחנית: הן הרב אלון והן בן-אהרון, בהיותם חברים בדרך רוחנית (ולא נביאיה המייסדים), לא היו יכולים להכשיר את מעשיהם לכאורה, וממילא האנשים הקשורים לאותה מסגרת למעשה גזרו עליהם את סיום תפקידם כמורים. המרחב בתוך המסורת יכול להיות רחב למדי, אבל כל עוד המורה פועל כנציג של תנועה מסוימת, ברור שיש דברים שאסור לו לעשות. מכיוון שכל מסורת שעמדה במבחן הזמן הייתה חייבת להתחשב בחברה שסביבה, אף ברור שאותם דברים שאסור לעשות יחפפו פחות או יותר את כללי האתיקה הבסיסיים שעליהם מושתתת כל חברה חפצת חיים.

אם נדייק יותר, נמצא שהאנתרופוסופיה כתנועה רוחנית נמצאת בתווך בין הדתות הממוסדות הוותיקות לבין זרמי הניו-אייג' השונים. אמנם באנתרופוסופיה אין "ציווים" ברורים שניתן לחרוג מהם, אבל בהחלט קיימת תפיסת עולם מוסרית שמתוכה אמורים חבריה לגבש את דרכם. בן אהרון פעל לכאורה בניגוד לערכים שעליהם הרצה ולדרך שאותה התווה לתלמידיו, ולכן, מעשיו הביאו להוקעתו בסביבתו, שכן כמו הרב אלון הוא היה שייך לקהילה בעלת כיוון מוסרי ברור ופעל במסגרתה – קהילה שחבריה היו נכונים להתעורר, לנער חוצנם ממנו ולהביא לסגירת הקורסים שלו.

התגובה של מנהיגי ציבור הכיפות הסרוגות, כמו גם התגובה של חברי הרדוף – הקיבוץ שבו חי ופועל ישעיהו בן אהרון – מוכיחות שכאשר מורה רוחני פועל בתוך מסגרת הגדולה ממנו, הוא אינו יכול לעשות ככל העולה על רוחו, ויהיה גדול ואהוב ככל שיהיה. וכן, גם סוואמי ניטיאננדה החליט לפרוש מכל הוראה רוחנית, ולאחרונה הוא אף נעצר.

הסבר קצר:

על ניתיאננדה כתבתי רק עכשיו, והנה הלינק.

על אנדרו כהן, הפרק הקודם, כתבתי כאן, ובסיום הלינק על ניתיאננדה יש גם כמה מילים עדכניות עליו ועל חבריו. אגב, חשוב לציין שכהן לא הואשם מעולם בניצול מיני של תלמידותיו. למעשה אני יודע שכהן אמר פעם בשיחה פרטית שמין מעולם לא עניין אותו, והוא כמובן זוקף זאת לזכות רמתו הרוחנית הגבוהה. אני חושב שהוא סתם בוק.

הרב אלון השיק אתר אינטרנט ולכאורה "חוזר", אבל ברור שבפעולותיו הוא בעיקר מבזה את עצמו ואת הציבור ממנו הוא בא.

השערוריה שמרתיחה את עולם האנתרופוסופיה בארץ (ובמידה מסוימת אף בעולם) ולא שמעתם עליה קשורה באחת הדמויות המרכזיות בתנועה זו כאן, ישעיהו בן אהרון כאמור (כן, בנו של יצחק בן אהרון). בן אהרון הוא ממקימי ומנהיגי קיבוץ הרדוף האנתרופוסופי, הוא כתב מספר ספרים בעברית על התורה ופיתוחיה מכיוונים יהודיים-ישראליים, העמיד תלמידים רבים בתחום ובאופן כללי ניצב כאחד מעמודי התווך של התנועה בארץ.

לאחרונה נחשף שכפי הנראה ניצל מינית במשך שנים את חסידותיו ותלמידותיו, וכמה מהן הגישו נגדו תלונה במשטרה. הנ"ל מכחיש ו/או אומר שהכל היה בהסכמה ו/או אומר שלא עשה שום דבר רע, והעניין כרגע בדיון משפטי שנוגע אף בשאלות פנים-אנתרופוסופיות, שכן בן אהרון טוען שאי אפשר לומר שעשה משהו "בניגוד לאנתרופוסופיה" ולכן אין מה להתלונן כלפיו, ומתנגדיו כמובן טוענים אחרת.

הבעיה היא גם משפטית, שכן בחוק המגן על קרבנות ניצול מיני אין קטגוריה של "מורה רוחני". רוצה לומר, אם מעסיק, מורה, מרצה או מטפל כלשהו ניצלו את מערכת היחסים המיוחדת ביניכם כדי לשדלכם ליחסי מין, ניתן להגיש נגדו תלונה ומשפט יפתח, שכן מה שהוא עשה הוא פלילי על פי חוק. אבל אם מורה רוחני עושה אותו דבר החוק לא מכיר בפליליות של מעשיו. לכן יש סיכוי טוב שהתיק כנגד בן אהרון יסגר.

אני עצמי נפגשתי עם בן אהרון לפני כמה שנים, לשיחה נעימה של החלפת רעיונות, וכמובן לא עלה על דעתי וכו'. מאז לא דיברתי איתו. כפי שכתבתי ברשימה לעיל, הקהילה בהרדוף הקיאה אותו מתוכה, וכשמדובר באדם עם כל כך הרבה זכויות (וכריזמה), זה דבר שראוי להערכה. במאמר המערכת בגליון האחרון כותב העורך, נועם שרון, "שמירת סוד, בשם 'ההגנה על שמה הטוב של האנתרופוסופיה', היא מעשה מעוות מוסרית, שעתיד לפגוע בכולנו ולגרום לנזקים כבדים, כפרטים וכקהילה".

—

כאמור, הרשימה הזו התפרסמה בגליון החדש של אדם עולם, שיוצא במתכונת חדשה (ובעיצוב חדש) מתוך ניסיון ליצור מגזין שיספק ויעניין הרבה צדדים: "הורים שהקשר שלהם לאנתרופוסופיה מסתכם בזה שילדיהם בחינוך ולדורף מחד, ואנתרופוסופים כבדים מאידך; שוחרי אנתרופוסופיה מחד, ומתעניינים ברוח מאידך".

נועם שרון, העורך, ממשיך ואומר כי

המגזין אדם עולם נולד בתוך הקהילה האנתרופוסופית ויש לו תפקיד בתוכה. את התפקיד הכי גדול אני רואה בתור כלי שמעודד תהליכים של פתיחות, הידברות בינינו לביו עצמנו ובינינו לעולם. יחד עם זאת אני מאמין שלאנתרופוסופיה בישראל היום יש מספיק זהות עצמית כדי לצאת החוצה ולפגוש את העולם מבלי ללכת לאיבוד. המפגש הזה עם העולם חשוב קודם כל לנו, כדי שנקבל מראה. גם העיתון שואף לצאת החוצה ולהיות מגזין משפיע בישראל. השאיפה להתרחב היא כורך המציאות, גם מבחינה כלכלית ויותר מזה מבחינה רוחנית. רוחנית זוהי טעות לעשות מגזין לקהילה של יודעי חן. מסר רוחני היום הוא מעצם טבעו אוניברסאלי, פונה לכל אדם. אם הדברים שאתה כותב אינם נהירים לקורא בר-דעת, זה אומר שמשהו לא בסדר בקוהרנטיות שלך. באדם עולם אנחנו מאוד מתאמצים לבטא את הרעיונות האנתרופוסופיים, שגם פיתחו לעצמם שפה משלהם, בעברית פשוטה וצחה. אני מקווה שגם מצליחים.

הנה כתבה אחת מתוך הגליון החדש שפורסמה באינטרנט, על גן חובה ממלכתי-אנתרופוסופי ראשון.

עדכון 6.5.10: התיק נגד בן-אהרון נסגר.

[עוד דבר קטן: תמה סדנת השיפוצים שנערכה לפוסטים ישנים בבלוג, שעברו בצורה מעוותת מהבלוג הקודם. אני מתנצל בפני קוראי גוגל-רידר, שמשום מה קורא פוסטים מעודכנים כחדשים. אז זה נגמר לעת עתה (אם כי אולי מדי פעם אעדכן איזה פוסט פה פוסט שם). מה הרווחנו? פוסטים משופצים, וענן תגיות כאן משמאל. תודה למי שעזרו, גלעד ס. ואבי לבקוביץ (לאחרון יש לו בלוג מעניין כאן ואתר מבדר כאן)]