במי קדם, באזור זה, עמים היו כורתים ברית עם אדונים זרים, ברית שכללה שיעבוד שלהם מחד (כלומר ציות לחוקיו של אותו אדון ושילומי מיסים), והגנה שלו עליהם מאידך. כך היו, למשל, החיתים משעבדים להם שבטים שונים בסביבת ארץ ישראל, ואלו מצידם היו עובדים אותם וזוכים להגנתם.
חוקרי מקרא הצביעו כבר מזמן על הדמיון בין בריתות אלה לבין הברית שכרת עַם ישראל עם אלוהיו: נוסח כתבי הברית היה כמעט זהה לנוסחי הבריתות שמביא המקרא, וגם משמעות הברית דומה מאוד: ציות לחוקים שמטיל השליט ונתינת מנחות בתמורה להגנה. אולם דבר אחד היה שונה מאוד כמובן: בעוד שעמי האזור כרתו בריתות האחד עם השני, כלומר ברית בין ציבור מסויים לבין שליט בשר ודם, כרת עַם ישראל ברית בינו לבין ישות ערטילאית, בלתי נראית, כמעט מופשטת.
הקפיצה הזאת, מתוך העולם אל מחוצה לו, מהפרגמטי אל האידיאלי, מהאימננטי אל הטרנסצנדנטי, היא שייחדה את הדת היהודית כבר אז. גילוי המימד הטרנסצנדנטי של הקיום – או המצאתו – היוו את החידוש האדיר שהולידה היהדות בהיסטוריה האנושית, חידוש שהשפיע בצורה מכרעת, לטוב ולרע, על התפתחותו של המערב, החל מהנכונות להילחם על האמת האלוהית האחת והיחידה, ועד לשאיפה התמידית להתפתחות והשתלמות, שבאה לידי ביטוי בשדה האתי כמו גם בשדה הטכנולוגי.
היום המימד הטרסצנדנטי הולך ונמוג מחיינו. לא עוד נביט אל הכוכבים כאילו הם ישויות אציליות, רוחניות, שעלינו לשאוף ולהיות כמותן. לא עוד נבוז לגוף שלנו כאילו הוא חפץ נחות, שפל, טמא, שכדאי להתרחק ממנו עוד בחיינו כמה שאפשר. לא עוד נשאף לברוח לעולם אחר, עולם רוחני ומושלם, שלכאורה אמיתי יותר מזה שאליו נולדנו. אכן, אפילו לכוון את עצמנו אל עבר אידיאל מוסרי יציב וברור – גם אם בלתי מושג – אנחנו כבר לא משתדלים. ראיית העולם שהתפתחה מתוך הקריאה הטרנסצנדנטית של המציאות מאבדת במהירות מתוקפה.
את ראיית העולם הזאת מחליפה תפיסה אימננטית של הקיום. הן מטרות החיים והן הדרך להשיגן נמצאות כולן כאן, בעולם הזה. פרגמטיזם, מוסר תועלתני, רדיפה אחרי הנאות החושים, רלטיביזם, ואף רוחניות שמקדשת את היומיום, כל אלא הן תוצאות הפרידה מהמימד הטרסצנדנטי. בעקבות תהליכים היסטוריים, חברתיים ופסיכולוגיים, האמונה שיש משהו "מעבר" לעולם כבר לא קונה שביתה בלבנו.
מכיוון שהיחס שלי לרעיון הטרנסצנדנטי הוא אמביוולנטי, גם יחסי להיעלמותו מתאפיין בשניות. יש יתרונות לא מעטים לדלדולה של הרוח האוטופית-אידיאלית במערב. ויחד עם זה, ברור שמחיקת כל זכר לעולם שמעבר, לשאיפה למשהו אחר, היא סכנה לתרבות, הן לתרבות במובנה החברתי, כלומר לשלום האנשים בה, והן לתרבות במובנה הערכי והאסתטי, כלומר להמשך התפתחותה ושכלולה.
מה אם כן יכול להיות אותו "אור לגויים" שיש ליהדות להציע בימינו לעולם? מה בין הדברים שהולידה מתוכה התרבות היהודית יכול היום להוות קריאת כיוון חיובית לציוויליזציה המערבית? לא המונותאיזם עצמו, שהוא אקסקלוסיביזם, מעין שובניזם דתי שמעלה על נס את הביטחון המופרך שלנו באמת שאנחנו עצמנו מודים שהיא מעבר לתפיסתנו. לא המשיחיות, עוד המצאה יהודית שהביאה לעולם לא מעט כאב וסבל. גם לא תורת הקבלה, שהיא מערכת מטאפיזית מסורבלת שערכה הפופולרי כיום הוא בעיקר לשמש כמטאפורה עשירה לכוחות הנפש. אפילו לא "מוסר הנביאים" הידוע, פשוט מפני שלשמחתנו הוא היום נפוץ ומקובל במערב יותר מתמיד (ולצערי אנחנו לא שגריריו המובהקים). גם אם יש חיוב ברעיונות האלו, וחלקם מעניינים וטובים, כיום או שהם נפוצים ממילא, או שיש להם ממילא תחליפים. לא אלה תרומתה של היהדות כיום לעולם.
יש לי הצעה משונה, ראו נא אם יש בה הגיון כלשהו: תרומתה של היהדות כיום יכולה להיות אותה תרומה ראשונית שבה התחלנו: החוק, הברית. החוק, הוא האור, ודווקא הוא, למרות ההכפשות הרבות שהוא ספג וסופג, מפאולוס ועד לניו-אייג'. הרעיון שיש חובות, שהמקור שלהן עליון, ושהכפיפות להן היא חיובית. הרעיון הזה חזק וחדשני דווקא היום, דווקא בעולם שכל כולו מכריז על זכויות, ואימננציה, וחופש. כשאור שבעיסה, כזרז, כתבלין ליצר האימננטי, כך הרעיון של המצוות יכול לתרום תרומה נצרכת, להוות אלטרנטיבה, להיות קול קורא במדבר, לשמש כנס אליו ניתן לשאת עיניים. דווקא היום יכול החוק להצביע על העודף שמעבר לעולם הזה. על היתר, על הערך המוסף.
אבל האם ייתכן חוק ללא מקור עליון? ללא אמונה עיקשת בטרנסצנדנציה? אני חושב שכן, ואפילו שעדיף כך. זה יהיה חוק שיהווה לא הצדעה למקורו העל-טבעי, אלא רמז לו. חוק שלא יורד באלימות מטה, אלא שפונה למעלה. הלכה מארץ תצמח, מהדיאלוג של האדם עם חייו ועם חיי אחרים – ועם אלוהיו כמובן. זה יהיה חוק שנובע בצורה אורגנית מהיחס שלנו אל המציאות, יחס שמכיל בתוכו את האפשרות לאינסוף, את הפתיחה המקסימלית לסדר ולתוהו. זהו חוק גמיש יותר, אפילו מגוון יותר, ועם זאת, חוק שמחייב אותנו. ולכן חוק, כלומר קיומו המעשי של החוק, כרמז, אף עדות, לאפשרות של טרנסאנדנציה.
לפני אלף וחמש מאות שנה דיבר אוגוסטינוס על החוק היהודי כאות קין שהיהודים נושאים אל מצחיהם, נודדים בעולם ללא מנוחה, מעידים על עצמם דרכו כי לא קיבלו את המשיח. והנה, האם החוק יכול להיות גם אות שישנם מי שלא קיבלו לחלוטין את הגאולה האימננטית, את הבשורה הטובה כי אין שום דבר מעבר, את העולם הזה כפסוק אחרון?
ושוב, אם לא הובנתי עד כה: אני בעד הגאולה האימננטית, אני בעד מציאת האלוהות כאן ועכשיו. אבל אני חושב שיש סכנה מסויימת בתפיסה שבעת הרצון שזה כל הסיפור כולו, ואני חושב שיש ערך לערעור על המובן מאליו במערב כיום, שזה כל הסיפור כולו. והמצוות יכולות לשמש כאות כדי לרמוז שיש עוד, שיש עודף, שיש עוד יש מעבר למה שישנו.
ישנן המון בעיות עם העמדה הזאת, אני יודע. טכניות כמו גם עקרוניות, אני יודע. ועם זאת, אני חושב שיש בה אמת וטעם. לא אתייחס לכל הבעיות הרבות הללו כאן, ואציין רק דבר אחד ממנו צריך שבע פעמים להיזהר: מהאשלייה שהשחרור מהחוק הוא שחרור אמת. שכן אם יש חיסרון בחוק (ונודה שיש בו חסרונות רבים) הוא שהוא כמעט מראש מציע לנו את מלכודת הבדיה הזאת, שקוראת לנו להשיל אותו מאיתנו ובכך "לצאת לחופשי". אבל גם את זה נלמד הפעם ביחסינו עם החוק: שהחופש האמיתי מושג לא בו ולא מחוצה לו, אלא באופן שבו תופסים אותו ואת שמחוצה לו, ובאופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו.
—
כן, כך כתבתי. הרשימה התפרסמה באתר אבי-חי כחלק מפרוייקט מיוחד לחנוכה על "אור לגויים". בעמוד המוקדש לפרוייקט תמצאו גם מאמרים של יוסי שריד, מנחם פרומן, בני לאו, אלחנן ניר, עלמה זהר, אברום בורג ועוד.
לולאת האל 