רבות כבר דובר, סופר, תואר ושוּרר אודות מאבקי הטיטנים התורניים שמתחוללים בזמן האחרון בשדות המערכה המחותתים המכונים "הציבור הדתי-לאומי". תנ"ך 'בגובה העיניים' או דווקא 'בגובה השמיים', כל האומר דוד המלך חטא אינו אלא טועה או לחילופין רואה את הדברים כהוויתם – הפולמוס הזה, שנראה לצופה החילוני כעוד פלפול על היותה של בהמה מסויימת מעלה או לא מעלה גירה, טעון למעשה במשמעויות תיאולוגיות כבדות משקל, כפי שניסיתי להסביר כאן (וראו גם מאמר נהדר מאת חגי משגב).

ברשימה הקצרה הזאת הייתי רוצה להצביע על המימדים הסוציולוגים של מאבק האיתנים הזה, שהינם לא פחות כבדי משקל. גלעד סרי-לוי כתב באריכות וברצינות ארבע רשימות על החלוקות הפנימיות שבתוך המגזר הסרוג (1, 2, 3, 4), ואני ממליץ למי שרוצה לקרוא אותן כדי לקבל מפה של השטח. כאן הייתי רוצה להציע שלוש סיבות חברתיות עקרוניות שעומדות בלב הפולמוס, לבד מזו התיאולוגית כמובן.

וגלוי עיניים (טרוטות)

ראשית כמה מילים כלליות על הסכסוך. הסיפור נוגע לכאורה לתוכני תוכנית הלימודים במקרא שאמורה להילמד לראשונה בשנת הלימודים הקרובה בבתי הספר של החינוך הממלכתי-דתי (חמ"ד). התוכנית שהכינה המפמ"רית (מפקחת-מרכזת) החדשה של המקצוע בחינוך הדתי, מירי שליסל, נועדה להיות "מפגש של התלמידים עם דבר ה'", כפי שהגדירה זאת שליסל במכתב ההסבר (הציטוט מכתבה של טלילה נשר ב'הארץ'), כלומר להביא את דבר ה' לגובה העיניים.

התוכנית זכתה לקבלת פנים חמה, ולא במובן הטוב של המילה, מצד רבני ישיבות 'הקו', כלומר הישיבות המשתלשלות מבית מדרשו של הרב צבי טאו. מדובר בזרם המשלב תפיסה חרדית של ההלכה עם ממלכתיות אדוקה הנגזרת מראיית מדינת ישראל כשלב מרכזי ולפני-אחרון בתוכנית הגאולה הכללית של הקב"ה. אל רבנים אלה הצטרפו עוד כמה חרד"לניקים, והם ששיגרו מכתבים של אש וגופרית לכל מי שקשור לנושא. בדבריהם הם מתריעים מפני "מבט קלוקל […] מגובה עיניים טרוטות" ואף "פרשנות של חול ושל גויים", לא עלינו.

אז מי במחנה המתנגדים? ובכן, החשובים ביותר כאן הם הרבנים דב ליאור, אליקים לבנון ושלמה אבינר. יש גם אחרים וטובים (למשל הרב זלמן נחמיה גולדברג, שנתן בזמנו הסכמה לספר תורת המלך, או הרב מרדכי שטרנברג, ראש ישיבת 'הר המור'), אבל אלה השמות שעושים רעש. ברקע ניצב כצוק איתן של גרניט אטומה הרב טאו, וסביבו תלמידיו. ראוי לציין כאן שחלק מילדיהם של רבנים אלה, ובפרט של תלמידי הרב טאו, לומדים בכלל בחינוך החרדי, ולא יבואו ממילא במגע עם התוכנית הזאת. ולמרות זאת, הם רוצים לשלוט בתכניה.

סילופים, נשים וחשיבה חופשית

לכאורה, אם כן, מדובר בפולמוס תיאולוגי על דרך הוראת התנ"ך. למעשה, למרות שלתיאולוגיה גרידא יש כאן תפקיד, מדובר גם במאבק על כמה סוגיות חברתיות והנהגותיות. אפשר לקבל רמז לכך מהעובדה הפשוטה שרוב רובן של הזעקות לא יצאו כלל כנגד התוכנית גופא, אלא כנגד המפמ"רית שליסל וכלפי תכנים שהיא העלתה לאתר התוכנית ברשת, ושנועדו כחומר העשרה ופורום לצורך דיונים בין המורים. שימו לב: הרבנים המכובדים הנ"ל יצאו לא ממש נגד התוכנית, אלא נגד העומדת בראשה, ונגד חומרי עזר שהיא פרסמה, שאינם נמצאים בתוכנית עצמה. כפי שכותב הרב ישראל רוזן,

כמדומה שעל התכנית לא היה שום ערעור, גם לא מצד רבני 'הקו' […] ולא מצד רבנים נודעים [… ש]אינם משתייכים כלל לזרם זה. הקצף יצא רק על אתר משרד החינוך, 'ללמוד וללמד', בו שובצו חמרי העשרה למורים, ללא זיקה ישירה לתכנית הלימודים, וללא מעורבות או אחריות של ועדת המקצוע.

מעניין, לא? תוכנית הלימודים עצמה הוכרזה כבעייתית, אולם הביקורת הופנתה כלפי התכנים באתר, שאינם כלולים בתוכנית ושלא היתה שום חובה ללמד אותם או אף לעיין בהם (כך גם מובהר בכתבתה של נשר) – וכמובן, הביקורת הופנתה גם כנגד מי שהעלתה אותם, המפמ"רית מירי שליסל. למעשה, היחיד שיצא נגד התוכנית עצמה היה הרב אבינר, אלא שבגלל שלא מצא בה פגמים אמיתיים נזקק להביא מתוכה ציטוטים קטועים בצורה מגמתית ונבזית (עד כדי כך שהרב אמנון בזק, במאמר שקרע את ביקורתו של אבינר לגזרים, קם ושאל "מדוע דברים מפורשים סולפו באופן כל כך הפוך מכוונתם הברורה של כותביהם?").

הנקודה הזאת מביאה אותי להציע שתי סיבות סוציולוגיות ראשונות לזעקות השבר הנוכחיות מצד אותם רבנים:

• 1. האם ייתכן שהבעיה אינה התוכנית, אלא האפשרות של המורים להעשיר את עולמם, ולהורות מתוך עולם עשיר? האם ייתכן שהבעיה אינה התוכנית, אלא האפשרות של מורים להתדיין בינם לבין עצמם בפורום מיוחד? האם ייתכן שהבעיה, בקיצור, היא החירות האינטלקטואלית שהמפמ"רית מציעה כהעשרה למוריה, הזמנתה אותם להעשיר את עולמם? האם אותם רבני 'קו' מוטרדים פחות מהתוכנית עצמה, ויותר מהאפשרות, הטכנית והעקרונית, להוסיף עליה חומרי העשרה ולשאול לגביה שאלות? לדעתי יש יסוד להאמין שכן. אותם רבנים מעוניינים לשלוט בצורה מוחלטת ועקרונית בכל מה שהמורים מלמדים את ילדיהם. פתיחת האפשרות להעשרה פירושה איבוד השליטה על התכנים בתוכנית, דבר המטריד רבנים אלה גם – ובעיקר – אם תכני התוכנית כשרים לחלוטין.
• 2. הרב טאו, הרב לבנון והרב ליאור התבטאו כולם בעבר כנגד כהונתן של נשים בעמדות סמכות: הרב לבנון אסר על נשים להתמודד למזכירות אלון מורה, הרב ליאור תמך בפסיקתו זו והבהיר שעבודת נשים מחוץ לבית מנוגדת ל"השקפתה של תורה", ורק לאחרונה התבשרנו שהרב טאו גורס גם הוא ש"הבית הוא המקום של האשה ולא המרחב החברתי". הרב אבינר גם הוא אינו ידוע בדעותיו הפרוגרסיביות בנושא. היציאה כגד התוכנית מונעת גם מתוך הרצון להפטר מהמפמ"רית, שבהיותה אישה ממילא אינה אמורה להיות בעמדת קבלת החלטות לדעתם. מידע שהגיע אלי מכמה מקורות מבהיר שבפורומים שונים רבנים המובילים את המאבק אמרו במפורש שהם רוצים להביא לפיטורי שליסל, ושהדבר אף נאמר לפני פרוץ הפולמוס הנוכחי. בשיחות אלה גם הובעה התקווה שכפי שהלחץ לפטר את אדר כהן הביא לתוצאות, יהיה אפשר גם להעיף מפמ"רים אחרים שמפריעים לקו האידיאולוגי.

נקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו, וושמו להם ראש אחד

אלה, אם כן, שתי סיבות סוציולוגיות שאני מציע שנמצאות בבסיס המאבק. הסיבה השלישית גדולה ומהותית יותר, וממנה, נדמה לי, יונק הזעם הקדוש של הרבנים המתנגדים לתוכנית את מירב הלהט שלו.

העניין הוא כזה: אם ניגשים למיפוי הדמויות המרכזיות בסיפור מוצאים שמי שתומך בתוכנית הם הרבנים יעקב אריאל, חיים דרוקמן, ישעיהו הדרי ואיתן אייזמן. כולם חתומים על מסמך שמגבה את התוכנית. למרות שיש ניסיון להציג את המאבק ככזה המתחולל בין רבני 'הקו' לרבני 'הגוש' (כלומר אנשי ישיבת 'הר עציון' ובנותיה), הרי שאלו אינם רבני 'הגוש', אלא הרבה יותר רבני 'מרכז הרב'.

המאבק, אם כן, למרות שאידיאולוגית הוא נגד גישה המזוהה עם 'הגוש', מעשית הוא נגד אנשים המזוהים עם 'מרכז הרב'. למה אם כן נלחמים בהם?

• 3. אני רוצה להציע שמדובר בעצם במאבק הנהגה, שנערך בדיוק בטריטוריה היחידה שעדיין נתונה למיקוח. המאבק הוא 1) בין המנהיגים; 2) על הציבור המפולג; 3) לגבי הדור הצעיר. כיצד?

ראשית, ניכר שהמאבק הזה נערך בין גדולי רבני הציונות הדתית, הרבנים יעקב אריאל, חיים דרוקמן, אהרן ליכטנשטיין, זלמן מלמד, דב ליאור וצבי טאו. אלה זקני השבט, וכולם סביב שנתם השמונים. שימו לב שלבד מהרב מלמד, שנמנע מתפיסת צד בפולמוס, כל השאר מעורבים בקטטה. המאבק, אם כן, הוא בין המנהיגים היוצאים של הציונות הדתית, כאשר הרב אבינר ותלמידי הרב טאו מנסים למצב את עצמם כמנהיגים החדשים של הדור הבא, כשומרי החומות כנגד מגמות "רפורמיות".

שנית, כל מי שמעט בינה בראשו יודע שהציבור הדתי-לאומי הוא כבר לא ציבור, כלומר, הוא כבר לא אחד. בשביל מי שהחזיק עדיין באיזו אשלייה בעניין הבהיר לאחרונה הרב אבינר ש"הפילוג כבר נעשה". אלא מה? המקום היחיד שבו הציבור הזה יושב יחד הוא במערכת החינוך שלו (לבד, כאמור, מילדים של רבנים מיוחסים, שנשלחים למערכת החינוך החרדית). לכן מערכת החינוך הופכת לשלל האחרון שעליו אפשר לריב.

שלישית, מכיוון שמערכת החינוך היא המוסד המשותף האחרון של הפלגים הסרוגים השונים, לחרד"לניקים יש איזו אשלייה שאם הם ישלטו בתכני הלימוד הם יוכלו לגדל דור של מאמינים תמימים, ולאחד לכאורה מחדש את ממלכות ישראל ויהודה – סליחה, 'הגוש' ו'הקו'. בנוסף לכך, תקיפת תוכנית הלימודים באה כדי לערער את המוניטין ההלכתי של העומדים בראשה (אריאל, דרוקמן וכו'), כך שהמתקיפים יצטיירו כשומרי אמוני ישראל, וממילא כמנהיגים הראויים של הציבור הסרוג. לא מן הנמנע שיש כאן גם ניסיון לחבל במועמדותו המחודשת, בעוד שבעה חודשים, של הרב יעקב אריאל (או רב אחר מרבני 'צהר') לרב האשכנזי הראשי (ראו על מאמצי הבחירות כאן).

דור של אפיקורסים

כל זה כמובן לא יקרה. כתבתי לעיל שזו "אשליה" מפני שרק אנשים שגרים בישובים הומוגניים לחלוטין והמנהיגים אורח חיים סטייל מאה שערים יכולים להעלות על דעתם שרוב מניין ובניין הילדים והנוער חובשי הכיפות הסרוגות מסוגלים לבלוע את האינדוקטרינציה התפלה והילדותית שהם מציעים בתור חומר לימוד. ססמותיהם בדבר "טהרת הקודש" של החינוך הראוי ל"ילדי ישראל" רק מדגימה עד כמה הם מנותקים מעולמם של מרבית חובשי הכיפה היום, שביטויים חרדיים שכאלה מעוררים בהם לא יראה, אלא גיחוך. אם ישתלטו החרד"לים על בתי הספר לא ילדים טהורי קודש יצאו משם, אלא אפיקורסים.

סתם

—

עדכון 9:45: שני פרטי מידע מעניינים שהגיעו אלי עכשיו, ומצביעים על אופי המאבק שמנהלים המתנגדים לתוכנית:
1. מסתבר שהיה מי שטרח ללכת ולחפש אחר העותק הבודד של עבודת המאסטר של שליסל ולמרקר בה כל משפט שחשוד בשימוש במקורות 'בגובה העיניים'. את הצילומים הוא שלח לרשימת תפוצה של רבנים בדואר רגיל.
2. בנוסף, יו"ר מנהל החמ"ד, ד"ר אברהם ליפשיץ, קיבל זימון לדין תורה אצל הרב ליאור, במסמך עם חתימה של הרב רבינוביץ. הבעיה היא שהרב רבינוביץ כלל לא חתם על דבר כזה. הזימון התקבל ממזכירו של הרב ליאור. הרב רבינוביץ התקשר לנזוף במזכיר שהתנצל על "הטעות".

[בשנת הלימודים הבאה אעביר קורס בבית המדרש של 'בינה' על משיחיות יהודית מודנית. הקהל הרחב מוזמן. פרטים כאן.]

אם הדת היא ניסיונו של האדם להתקרב אל האלוהים, האין הדת האולטימטיבית ניסינו של האדם להפוך לאלוהים? או אולי בניגוד גמור לכך, ההפיכה לאלוהים היא בדיוק ההפך מהקרבה אליו, ומהווה למעשה את הבטחתו של השטן? האם אשליה היא שאיננו אלוהיים מאז ומעולם וכבר עכשיו, או אשלייה היא שנוכל אי פעם להיות כאלוהים?

עזבנו את ג'וזף סמית בעודו מחזיק לוחות זהב עתיקים אותם חפר מהאדמה בהוראת המלאך מורוני, ואשר עליהם היתה כתובה ב"מצרית משופצת" היסטוריה כריסטוצנטרית אלטרנטיבית, שדיברה על התגלותו של ישו לשבטי בני ישראל על יבשת אמריקה, ומסירת סודותיו האחרונים דווקא להם. במהלך השנתיים הבאות "תרגם" סמית את הכתוב על ידי התבוננות ב'אבני הצצה' שהוא כינה "אורים ותומים" (כלומר, על פי פרשנותי, על ידי כניסה לטראנסים) והכתיב מה שהתגלה אליו לאשתו, אֶמה. בשנת 1830 יצא הספר המתורגם, The Book of Mormon, לאור, וסמית ייסד רשמית את כנסייתו.

הספר, כפי שאמרנו, היה חידושו הגדול של סמית, שטען לא רק להתגלות אלוהית, אלא גם ל-Bible חדש. אולם זה, יחד עם הנראטיב ההיסטורי המעניין שפיתח, היו רק חידושיו הדתיים הראשונים. לא הם, אלא תוכן סודותיו של ישו, שנגלו על ידו לכאורה לאותם ישראלים-אמריקאים, הם הם לוז היצירה הדתית המופלאה שסמית הביא לעולם. כאן סמית מגלה את מלוא תעוזתו התיאולוגית, ולמעשה רוקם תורת סוד בעלת מאפיינים גנוסטיים והרמטיים שמרחיקה הרבה הרבה מעבר לכל מה שהיה לכנסיות סביבו להציע. זאת מכיוון שעל פי התיאולוגיה שמציע סמית האדם עצמו אמור להפוך לאלוהים.

אדם שהתנשא

איך? הנה כך: על פי סמית החומר מעולם לא נברא, אלא הוא נצחי. גם האדם נצחי, כלומר נשמתו הטהורה היתה תמיד קיימת, ולא נבראה על ידי האל. בכלל, "לאלוהים מעולם לא היה כוח ליצור את רוח (spirit) האדם […] התבונה היא נצחית וקיימת מכוח עצמה." (מתוך דרשת King Follett). כל הישויות וכל הדברים בעולם, אם כן, הם נצחיים – תמיד היו, תמיד יהיו.

אבל אם אלוהים אינו הבורא, מהו בעצם תפקידו? ובכן, בתור נשמה גדולה וחכמה מאיתנו תפקידו הוא ללמד אותנו איך להפוך גם כן לאלים. האל נותן לנו לא קיום, אלא ידע, גנוזיס. אכן, על פי סמית אהבתו של האל אלינו באה לידי ביטוי בכך שהוא מוכן ורוצה להדריך אותנו איך להעפיל למדרגתו, כלומר איך להפוך בעצמנו, כל אחד, לאלוה. אלוהיו של סמית מגשים עבור האדם את הבטחתו של נחש גן-עדן: והייתם כאלוהים.

האל שלנו, אם כן, ששמו הפרטי הוא אלוהים (השם יהו-ה שמור לישו), היה פעם אדם כמונו: "אלוהים עצמו היה פעם כשם שאנו כעת," כך הסביר סמית, "והוא אדם שהתנשא, והוא יושב על כס מלכות בשמיים האלה. זה סוד גדול." (שם). לאלוהים "גוף של בשר ועצמות, גשמי כמו של האדם", אלא שהוא הצליח להפוך לשליט של הכוכב הזה, בו הוא שולט עם נשותיו הרבות. אגב, על כוכבים אחרים ("מיליונים") שולטים אלים אחרים, שכן יש הרבה אלים, וכל אחד מהם שולט על כוכב משלו ברחבי החלל. כל אחד מהם הצליח להפוך לאלוה בזמנו, וגם כל אחד מאיתנו (כלומר כל גבר מאיתנו. בכל זאת, לטס נוט גו נאטס) יכול, אם רק ירצה, לצאת לדרך מרובת שלבים ומדרגות אשר בסופה גם הוא יהיה אל אדיר המולך על כוכב משלו.

הנה תרשים חביב שמתאר בקצרה את הקוסמולוגיה המורמונית:

ההתחלה היא מצד שמאל, על כדור הארץ. אחרי המוות עוברת הנשמה הנצחית שלנו או לגהינום (רק אם היינו ממש ממש רעים), או לאחד מהממלכות השמימיות, ה-Telestial, ה-Terrestrial, והגבוהה ביותר, ה-Celestial. רק מזו האחרונה אפשר לעבור לכוכב הלכת Kolob, שם גר אלוהים, ולשבת שם מעט כדי להתבסם בזיו שכינתו. משם, אחרי השתלמות קצרה, אנחנו עוברים, אם ירצה השם כמובן, לשלוט בכוכב דמוי-קולוב משלנו (בצד הימני של התרשים), ומתחילים להדריך אנושות פרטית בדרך להאלהה מושלמת. מדובר, אם כן, בתיאולוגיה אבולוציונית של דאיפיקציה אוניברסאלית, כאשר כל כוכב נשלט על ידי אל, מנביט בני אדם, ואלה בתורם הופכים לאלים וחולשים על גוזלי-אדם בכוכבים חדשים, שגדלים בעצמם בע"ה להיות אלים – אד אינפיניטום. אופטימיות קוסמית מעולם לא נוסחה באופן כל כך פלסטי.

אז יופי, אפשר להפוך לאלים – אבל איך עושים את זה? נו טוב, בשביל זה בדיוק נגלה ישו לישראלים האמריקאים ההם ואלוהים לג'וזף סמית. בשביל זה באה לעולם התורה המורמונית. התורה המורמונית היא היא הנוסחה הבדוקה שמדריכה את האדם בדרך למעלה, שכן היא מאחדת בתוכה את כל הסודות הדתיים כולם, מהאדם הראשון, דרך משה רבנו, ועד ישו על אדמת אמריקה. מבינים למה כדאי להיות מורמונים? אם תאמצו את הדת המורמונית יחשפו לעיניכם הסודות שיאפשרו לכם להפוך בבוא הזמן לאלים. צא מערבה, איש צעיר!

הרמטיציזם, קבלה, נאופלטוניזם, אלכימיה, אסטרולוגיה, מאגיה

קשה להגזים במרחק שמתח סמית בין התיאולוגיה המגלומאנית הזאת, כמעט הייתי אומר התיאולוגיה הניטשיאנית הזאת, לבין כל מה שהיה סביבו בתקופתו. בעוד הגישה הנוצרית הפוריטנית הדגישה את המצב הנפול, העלוב, השפוף, הפתטי של האדם, הנגוע בחטא הקדמון והמועד לחטאים חדשים לבקרים (הבקרים הם מאז ומתמיד זמן רגיש לחטאים), סמית הדגיש את הרצון החופשי האבסולוטי שלו, את היות האדם נצחי, בלתי נברא ולכן טהור מבראשית, את היותו בעל פוטנציאל אינסופי ממש, ואת אפשרותו להעפיל לדרגתו של האל עצמו. בעוד הפרוטסטנטיות הדגישה את המרחק האינסופי בין האדם לאל, סמית הדגיש את אפשרות סגירתו המוחלטת של המרחק הזה. בעוד המונותאיזם בכלל הדגיש את אי-גשמיותו של האל, סמית נתן לו גוף בשר ודם. בעוד הכנסיות סביבו הדגישו מוסר ועבודה קשה, סמית הדגיש סודות אלוהיים וריבוי נשים.

אין זאת אלא שסמית פיתח לא גרסה נוספת של הדת האברהמית המונותאיסטית, אלא סינתזה של הנצרות עם עקרונות עיקריים מהמסורת האזוטרית המערבית. האלהתו של האדם, נשמתו כאלוהית ובעלת חיי הנצח לכתחילה, האפשרות לזכות בכוח אינסופי, והצורך בידע סודי לשם כך – כל אלה אינם רעיונות נוצריים, אלא מקורם במסורות האזוטריות שליוו את הנצרות במשך אלפי שנים, ועלו על פני השטח רק ברנסנס. הם כולם גם מגולמים בעקרון המרכזי, והוא תפיסת חיי הדת לא כפולחן למען אלוהים, אלא ככלי לטרנספורמציה אישית של הפרט. כיום הם הפכו לרווחים במיוחד, בין מעגלי הניו-אייג' והרוחניות העכשווית כמובן.

כפי שהדגשתי מתחילת הסדרה הזאת, ג'וזף סמית היה שקוע עד צוואר בתורות האזוטריות שנפוצו בתקופתו בחוף המזרחי של צפון אמריקה, דהיינו שילובים שונים של גרסאות שונות של ההרמטיציזם, הקבלה, הנאופלטוניזם, האלכימיה, האסטרולוגיה והמאגיה. על הקשר שלו לקבלה כתבתי מאמר מיוחד שיתפרסם, אני מקווה, בגיליון הבא של ארץ אחרת. מבין השאר, האסטרולוגיה וההרמטיציזם השפיעו אליו בצורה הניכרת ביותר. הראשונה בכך שסמית היה מתאם כמעט כל דבר שעשה על פי המזלות.

עדליון צאתך לשלום שובך בשלום

כך למשל, מבין יותר מארבעים נשותיו (מספר משוער. שלושים ושלוש ידועות בשמן, אבל הוא היה מאוד סודי בעניין הזה) ידועים תאריכי הנישואין של 17, ולכל התאריכים האלה יש משמעות אסטרולוגית (ירח מלא, או כפולות של שבעה ימים אחרי ירח מלא). מי שמאמין שזה מקרה לא יודע שעבור העוסק באסטרולוגיה אין דבר כזה, "מקרה".

וברצינות, סמית היה ידוע בחיבתו לכוחות האסטרולוגיים. שימו לב למשל לראייה מספר 1, מדליון כסף שנמצא על גופתו הרצוחה של סמית. המדליון הזה הועבר לאשתו הראשונה של סמית, אמה, שסיפרה לכל מי שרצה לשמוע שהוא היה חשוב מאוד לנביא. בצדו האחד נמצא הסימן האסטרולוגי של יופיטר (צדק), שהוא "הכוכב" של סמית, הסימן ל"אינטליגנציה של יופיטר", והמילים "Confirmo O Deus Potentissimus", שיכולות לומר בלטינית, שבה סדר המילים אינו קבוע ולכן מאפשר תרגומים שונים, כל מני דברים, אבל שעל פי ספר אזוטריקה (Francis Barrett, The Magus, 1801) שהיה בסביבתו של סמית ושמורה כיצד להכין את הקמע הזה בדיוק פירושן "אשר, הו אלוהים, את הכוח שלך בנו!".

בצדו השני המילים "אבא", "יהפיאל", ו"אלאב" בעברית, ו'ריבוע קסם' של יופיטר. הקמע הזה היה אמור להעניק הגנה וביטחון עצמי למחזיקו, ולמרות שסמית נרצח בעודו מחזיק בו, מי שרוצה יכול לרכוש קמע דומה ב-ebay. כמו הקמע הזה יש עוד, למשל תליון המציג יונה עם עלה של זית, שסמית כנראה החשיב כבעל השפעה חיובית בכל הנוגע להתחבבות על נשים (בדוק ומנוסה!), וסמית גם לא בחל במשחקי גימטראות (אפרופו גימטרייה, נסו לחשב כמה עולה השם "יוסף סמית". מצפה לכם הפתעה חביבה) – אבל נעבור לעניינים רציניים יותר. הרמטיציזם.

אל, מלך, נביא, רב-מג

ההרמטיציזם היא תורה איזוטרית שמקורה באלכסנדריה, כשעוד היתה זו עיר מצרית-הלניסטית, דהיינו במאות הראשונות לספירה. היא קרויה על שם מחברה לכאורה, הרמס טריסמגיסטוס, שהיה אל, מלך, נביא ו/או רב-מג קדמון, בן זמנו של משה רבנו. אותו הרמס גילה לבני האדם את סודות היקום בדיוק כשמשה רבנו קיבל מאלוהים את התורה, ושני הזרמים האלה של גנוזיס מקודש נמשכים (בעיני המאמינים בכך) כנהרות מקבילים לאורך ההיסטוריה האנושית, המחזיקים יחדיו את כל רזי הקוסמוס וחוקיו.

וכאן אנחנו מגיעים לעיקר, שכן בניגוד לנצרות, ההרמטיקה מדגישה את גדולתו, ואף אלוהותו של האדם. בנוסף, ושוב בניגוד לנצרות, היא לא רואה בחומר או בגוף יסודות בזויים, שיש להתעלות מעליהם כדי להגיע אל האלוהים. למעשה אפשר לעבור האלהה גם כאדם וגם בגוף. אולי זה מזכיר לכם איזו תיאולוגיה מסויימת של איזה נביא מודרני מסויים.

ההרמטיקה השפיעה בצורה מכרעת על תולדות העולם המערבי, כאשר שימשה (שוב, יחד עם הקבלה) כאחד מהמקורות החשובים מהם דלו ראשוני ההומניסטים את רעיונותיהם בדבר גדולתו וייחודו של האדם. בעוד חבריהם הנוצרים האדוקים יותר ראו באדם יצור בזוי ושפל, היו אנשי הרנסנס הראשונים שתיארו אותו כבעל פוטנציאל אדיר, אף אלוהי.

בכנס יפיפה שנערך לכבוד הפרופסורים אידל וליבס במכון ון ליר לפני כחודש שמעתי את פרופ' בריאן קופנהאבר מדבר על כך שההומניזם המפורסם של פיקו דלה מירנדולה (1463-1494), מי שנחשב אבי הקבלה הנוצרית ומראשוני ההומניסטים, הוא בעצם בבסיסו הרמטיציזם וקבלה (וידאו כאן, אחרי שעה ו-39 דקות). ואכן, אם נביט בחיבור ההומניסטי המפורסם של פיקו, הנאום על כבוד האדם, נוכל לראות שהוא כותב במפורש שבאדם

ברגע יצירתו, אלוהים נטע זרעים שרוויים באפשרויות כולן, הגרעינים של כל צורת חיים. כל מה שהאדם יטפח, כך יבשיל ויתן פרי בתוכו. אם צמחי, הוא יהפוך לצמח; אם חושני, הוא יהפוך לבהמה; אם רציונלי, הוא יגלה שהוא יצור שמימי; אם מתבונן, הוא יהיה מלאך ובן האלוהים. ואם, בחוסר הסיפוק שלו מהגורל של כל יצור באשר הוא, הוא יאסוף את עצמו אל תוך המרכז של האחדות שלו עצמו, הוא יהפוך שם לרוח אחת עם האלוהים, בחשכה הבלעדית של האב, שנמצא מעל לכל התופעות, שנמצא מעבר לכל היצורים.

פיקו היקר, מהפה שלך לאוזניים שלנו.

—

למאמרים הבאים: חלקים 4, 5. בנוסף, כאן על הרקע הקבלי של סמית.

החלק הראשון כאן, השני כאן. בחלק הבא והאחרון על עלילות ג'וזף סמית נעסוק בריבוי נשים, בונים חופשיים, מירוץ לנשיאות ארה"ב ולינץ' אכזרי. אל תזפזפו.

גם כאן נעזרתי רבות בספר D. Michael Quinn, Early Mormonism and the Magic World View, Signature, Salt Lake City, 1998

השבוע התקבלה תרומה נאה מקורא – תודה רבה!

בשנת הלימודים הבאה אעביר קורס בבית המדרש של 'בינה' על משיחיות יהודית מודנית. הקהל הרחב מוזמן. פרטים כאן.

ביום שישי האחרון פורסמה במוסף 'שבת' של מקור ראשון ביקורת של רוני שויקה על ספרו האחרון של הרב דוד סתיו. ביקורת שנונה, חודרת וקטלנית. שויקה (חוקר הגניזה הקהירית ומחבר הספר שיר חדש – דרשות על יצירות רוק ישראליות) התייחס לניסיון של סתיו לתת מענה הלכתי לשדות קיום מודרניים כאמנות, בילוי ופנאי בספרו בין הזמנים: תרבות, בילוי ופנאי בהלכה ובמחשבה. למעשה אפשר לתמצת את ביקורתו של שויקה בכך שהרב סתיו לא תופס שאמנות, בילוי ופנאי הם אכן הוויות מודרניות בפירוש ולחלוטין, ועל כן, כשניסה לטפל בהם בכלים הלכתיים סטנדרטיים, הוא נכשל.

שויקה מביא דוגמאות רבות מספור לבעיות שבספרו של סתיו, וגם עומד על הכשלים העקרוניים שבחיבור. הנה ארבע פסקאות (שבמקור אינן עוקבות) הראשונה שמביאה אחת מהדוגמאות והבאות המצביעות על כשלים אלו:

חלק גדול מהמקורות המצוטטים מהספרות הרבנית חסרי רלוונטיות ומתייחסים למושגים הרחוקים שנות אור מצורתם הנוכחית. כך, לדוגמה, בפרק שעוסק בטיול בהלכה מצטט המחבר את "מדרש שמואל" לפרקי אבות הממליץ למי "שיימצא גופו חלוש" "לטייל מעט בשווקים וברחובות". ובכלל – מדוע צריך אסמכתא מר' שמואל אוזידה בשביל לצאת עם האישה והילד לטייל בשכונה? אלו בדיוק המקורות שיגרמו לכל אדם בריא בנפשו לבעט ולצאת ולסגור אחריו את הדלת בטריקה עזה. גם בשביל לצאת מהבית לנשום קצת אוויר אנחנו צריכים אישור מהרבנים?

הרב סתיו פותח במקרא ומסיים ברב קוק, והסגנון הרגיל הוא: אנו רואים כי האמנות / הספרות / המוזיקה וכו' ליוו את עמנו לאורך הדורות, יש בהם כדי לתרום לבריאות ולשלוות הנפש באמצעות מנוחה ורגיעה הנדרשות מעת לעת, ואף חכמינו התייחסו לכך באהדה; אלא שאין לעסוק בהן בקביעות והן מציבות סכנות רבות שיש לזהותן ולהימנע מהן וכו'. מהלך דיון כזה, המבקש להציב את התרבות המודרנית בתוך המסגרת הקלאסית של הדיון ההלכתי, חוטא בשניים. ראשית, הוא מגלה פנים שלא כהלכה פעמים רבות בדברי חז"ל ובספרות הרבנית, ושנית הוא מגלה חוסר הבנה בשאלות מהי תרבות מודרנית, כיצד היא נוצרת, באילו הקשרים חברתיים היא פועלת, אילו תפקידים וצרכים היא ממלאת, וכדומה.

בפרט יש כאן החמצה של דיון אמיתי על הזיקה האימננטית בין תרבות במאה העשרים וחילוניות, על אי-הנחת הדתית מהתרבות האוטונומית, ועל השיתוק היצירתי שהציבור הדתי נמצא בו כבר שנים רבות מאוד, ורק לאחרונה מתעורר ממנו. […] המחבר אינו מכיר עדיין אפילו בזעזוע שעברה החברה היהודית בעקבות תנועת ההשכלה כמשבר דתי חיוני, ואינו מודה בתרומה של ספרות ההשכלה ודור התחייה לעיצוב חדש של האדם הדתי כאדם שלם ובריא יותר. כביכול, עולם כמנהגו נוהג ותומת ישרים תנחם.

אני בספק אם ניתן למלא את הקטגוריות ההלכתיות הישנות במרחב [תרבותי] זה בתוכן חדש שיתאים לדורנו. אני מאמין שחינוך טוב לתרבות והקשבה יגדל דור שיצליח למצוא את דרכו בכוחות עצמו לעבר חיים של אמונה, שמירת מצוות ותיקון החברה והאדם. אולם אסור להשלים בשום פנים עם הונאה עצמית, העמדת פנים או זיוף, גם במחיר של שבר נוסף בתודעה הפיקטיבית של הרציפות ההלכתית.

הבעיה ששויקה מצביע עליה, אם כן, היא חוסר ההבנה של סתיו את הקטגוריות התרבותיות המודרניות כמודרניות, או לחילופין, מה שסביר יותר, הניסיון של סתיו לשכנע את עצמו ואת קוראיו כי קטגוריות אלה אינן אלא מופע נוסף, בשם שונה, של גזרי מציאות שהיו מאז ומעולם, אם בעת נדודיו של אברהם מחרן לכנען, אם בימי בית שני, ואם בגליציה או בליטה של לפני ארבע-מאות שנה. את זה מכנה שויקה "העמדת פנים או זיוף", וניכר שלא נתקררה דעתו עד אשר כתב את מאמרו.

ועל כך ארצה לומר שני דברים.

ראשית ועיקר, והוא השאלה שעולה מבין השורות של מאמרו של שוויקה. שאלה זו היא לדעתי השאלה החשובה ביותר שיהודי יכול ואמור לשאול את עצמו בזמן הזה. זו אכן שאלה שרבים שואלים אותה ועונים עליה, אם כי לרוב לא בצורה מודעת, ואנצל הזדמנות זו כדי לנסות להעלות אותה על פני השטח.

השאלה היא האם קרה משהו בשלוש-מאות השנים האחרונות. במילים קצת יותר מפורשות, השאלה היא האם ההשכלה, החילון, התודעה ההיסטורית והמתודה המדעית הם התפתחויות בעלות משמעות בהיסטוריה האנושית, או שהם אירועים נוספים על רצף התלאות שעובר עם ישראל במסעו מגלות לגאולה, חסרי ייחוד כשלעצמם. כפי שכתבתי כבר בעבר, הדבר החשוב ביותר

שעל היהודי – או הגוף האידיאולוגי-דתי היהודי – להכריע עבור עצמו האם המודרנה, על ערכיה וחזונותיה, היא שינוי של ממש, או עוד אופנה חולפת; האם תהליך החילון אומר משהו, או אינו אלא סימן לאופיים החלש של האנשים כיום ונהייתם אחרי תשוקותיהם; האם המהפכה המדעית היא אכן מהפכה או שמא ממצאי המדע המודרני – על הפיתוחים הטכנולוגים הנובעים מהם – אינם שונים מבחינה מהותית מתמונת העולם האריסטוטלית שמלכה בכיפה לפניהם, או המערכת הקבלית שמציעה אלטרנטיבה להם גם בימים אלה.

אם יכריע היהודי דנן שההתפתחויות הרעיוניות, התרבותיות והחברתיות שנתרגשו על יושבי כדור הארץ במאות השנים האחרונות אינן מהוות שלב חדש בדברי ימי האנושות, אינן קפיצה ממשית מעבר לכל מה שקדם להן, אינן עליית מדרגה אלא המשך של השתרכות מישורית, ממילא לא יראה כל צורך בעדכון או התאמה של המערך ההלכתי אל המצב המודרני. אם, לעומת זאת, יחשוב שהעולם אכן השתנה מבחינה ממשית, סביר להניח שיגרוס גם שההלכה אמורה להשתנות איתו.

דוגמאות נאות לגישות הנבדלות שהובילו כבר לפני מאתיים שנה לתשובות מנוגדות על השאלה הזאת הן כמובן התנועה הרפורמית מחד גיסא והחברה החרדית מאידך גיסא. הראשונה החזיקה שהמודרנה, החשיבה הרציונלית הרווחת, הנאורות, האמנציפציה – כל אלה הן סימניו המובהקים של עידן חדש, ושעל היהדות להתאים עצמה אליו. האחרונה סבורה שעוילם גוילם כמנהגו נוהג, ולכן על היהודים גם לנהוג כמנהגיהם מימים ימימה (אלא שבגלל שרבו פורצי הגדר, עלינו לבנות גדר סביב עצמנו וכו'. ולא ניכנס כאן לאירוניה שבעובדת היותה של החרדיות עצמה היא תופעה מודרנית).

או ניקח למשל את המשכילים של מזרח אירופה במאה ה-18. מה שאיפשר להם לפרוק עול ולפרוץ דרכים חדשות של הוויה יהודית היא קודם כל ההכרעה שאכן הגענו לנקודת שבר, שמשהו דרמטי אכן קרה, ומתוך כך שעלינו להוביל דרך חדשה. ייתכן שמה שמאפשר לרב סתיו לכתוב את ספרו הנ"ל הוא השכנוע העצמי שאולי קרו כמה דברים מעניינים מבחינה חברתית וטכנולוגית (ואליהם יש להגיב, כך או אחרת), אבל שום דבר מהותי שדורש חשיבה רצינית מחדש. אם כי קשה לי להאמין שהוא אכן חושב כך. ניתן לומר שחבל שלא השתמש הרב סתיו בספר תחת הכותרת "בין הזמנים" כדי לנתח גם ובעיקר את ההבדל המהותי בין התקופות השונות בתולדות הציביליזציה המערבית, ועם ישראל בתוכה.

יש להדגיש ולומר שחשיבה מחדש אינה חייבת בהכרח להוביל למסקנות שהגיעו אליהם המשכילים או ראשי התנועה הרפורמית. באופן אישי אני חושב שלא נכון עולם ישן עדי יסוד להחריב, ולנסות לברוא את עצמנו מחדש אך ורק על פי עקרונות רציונליים שנדמה לנו שאנחנו מחלצים מתוך המצב המודרני או הפוסט מודרני. אבל התחשבות במפנה הדרמטי שאכן התרחש היא מן ההכרח על מנת להיות נאמנים ליושר האינטלקטואלי הבסיסי, ועל מנת לאפשר לעצמנו ולתלמידנו התמודדות אמיתית עם המציאות הקיימת.

וכאן אנחנו מגיעים לדבר השני, הקטן יותר, שארצה לומר, והוא הציפיה מהרב סתיו, רב סרוג כיפה שגם מכהן כיו"ר ארגון רבני צהר, לגלות אחריות ולא לנסות להגיש לקוראיו פלפולים הלכתיים שלא מחזיקים מים על אמנות ופנאי. דהיינו אני מנחש שלוּ היה אותו ספר יוצא תחת ידיו של הרב טאו למשל, או הרב אבינר למשל, רוני שויקה כלל לא היה נזעק, משום שברור מראש שרבנים אלה הינם חסרי מודעות היסטורית מינימלית, לעיתים גם כמעט חסרי מודעות עצמית, ואין תימה בכך שינסו להציג לתלמידיהם מציאות וירטואלית שמקופלת כולה בין דפיו של ה'שולחן ערוך'.

ובאופן מעניין יש לנו כאן עוד קריטריון המבדיל בין הזרמים כיום בציונות הדתית: אם אתה רב מהזרם המרכזי לא יקבלו ממך טיפול לא אמיץ ולא כן במציאות הפיזית וההלכתית, ולא יסבלו ממך העמדת פנים. אם אתה חרד"לניק לא יצפו ממך לצאת מתוך העולם הבדיוני שבו כלאת את עצמך ואת תלמידיך.

סתם

—

אני כמובן לא שוכח שיש מכם שמחכים עדיין לפרק הבא בסאגת 'ג'וזף סמית נביא ואזוטריקן'. אקווה שהרשימה הבאה תרווה, לפחות זמנית, צימאון זה.
עדכון 12:35: מסתבר שהערב בעשר אדבר עם ערן סבג בתוכניתו בגלי צה"ל על ג'וזף סמית, לכל מי שלא רוצה לחכות…

בשנת הלימודים הבאה אעביר קורס בבית המדרש של 'בינה' על משיחיות יהודית מודרנית. הקהל הרחב מוזמן. פרטים כאן.

בדיוק לפני שבוע הכנסנו, זוגתי היקרה ואני, את בננו הראשון בבריתו של אברהם אבינו. לצערי אין לי הסבר יותר מדי אינטליגנטי למעשה הזה. אני חושב שגם אם לא בלתי אפשרי, בהחלט קשה למצוא סיבה רציונלית או צידוק מוסרי אמיתי לעשייתו. באופן אישי עשיתי אותו משום שאני יהודי דתי, והיה לי חשוב לשמור על המסורת הזאת. יחד עם זה אני יכול להבין לחלוטין יהודים חילונים שיבחרו לוותר עליה, ואני חושב שאין הרבה מה לומר לגנותם.

בתזמון מושלם מבחינתנו התנהל לאחרונה פולמוס זוטא בעניין המילה. נטע אחיטוב פרסמה ב'הארץ' מאמר מקיף, גם אם חד צדדי, על הנושא, שמביא הרבה מאוד סיבות טובות למה לא למול את בנינו. משה מאיר הגיב לכתבה הזאת בצורה יפיפה, ואני ממליץ מאוד לקרוא אותו (צריך לגלול קצת למטה). הוא מדגיש את סוגיית הזהות שהמילה מעניקה לילד, וזו אכן סוגייה מהותית לדעתי, לטוב ולרע. עוד לפני כן הרב חיים נבון הביא דברים מאוד יפים שהוא כתב בנושא בדף הפייסבוק שלו, בעיקר על השאיפה היהודית מאוד להתעלוּת (מעל לטבע, מעל למצב הנתון).

בינתיים בית המשפט בקלן פסק שמילה אינה חוקית, פסיקה שמהדהדת את הניסיון לאסור ברית מילה בקליפורניה לפני פחות משנה. וגם כאן, כמובן, כמו תמיד כאשר מישהו מותח ביקורת על משהו שקשור ליהודים, הוא מיד מוכרז כאנטישמי. נראה שהנושא הופך לנקודת מחלוקת חמה בין התרבות המערבית במצבה הנוכחי למסורת היהודית, וארגון 'צהר', שזיהה את הגלישה המתגברת נגד ביצוע המילה, החליט להקים מערך מוהלים משלו, ידידותי ומתחשב יותר, כהרגלו בקודש.

כאמור, אין לי יותר מדי מה להוסיף על טיעוני שני הצדדים. אני יכול לומר, עם זאת, שבעוד שבבריתות הספורות שהייתי בחיי הזדעזעתי כשחזיתי בפעולת המוהל, בברית המילה של בני חוויתי התעלות של קדושה ויראה, למרות שהייתי כמובן עוד יותר קרוב לעניין, תרתי משמע. כשחשבתי על זה הבנתי שהסיבה לכך היא פשוטה: בעבר ראיתי מצבים בהם גבר פוצע, מכאיב ומטיל מום בגופו של תינוק בן יומו. את בני ראיתי נכנס בבריתו של אברהם אבינו. באופן לא מקרי, מדובר בגרסה מתונה של השאלה שמציב קירקגור ביחס לאברהם אבינו בעקדה: האם הוא התכוון לרצוח את בנו, או להעלות אותו לעולה; שני דברים שעבור אדם דתי הם כמובן שונים לחלוטין.

כמו את מעמד החופה שלנו (1, 2), גם את מעמד המילה עיצבנו יחד, רעיתי ואני. המוהל היה עבורנו שליח לדבר המצווה, אבל הברית היא שלנו, ואנחנו היינו בעלי הטקס ועורכיו. לפני היום השמיני למדנו את הנושא וקבענו את תוכן הטקס וסדריו. בחרנו יחד את הפיוטים שלפניו, ואת הברכות שבדרך כלל האב מברך בירכנו יחד, כי הרי שנינו יחד מכניסים אותו בברית, וכך גם לגבי ברכת שהחיינו. את שאר הברכות בירכו בני ובנות המשפחה וכך הכניסו אותו למעגל המשפחתי. לאחר הטקס נשאנו שנינו דברים.

כמו החופה שלנו, גם המילה של בננו הבכור היתה עבורנו מעמד מרגש ומשמעותי, והיוותה מסגרת דתית ששנינו נכחנו בה ומילאנו אותה, ששנינו הזמנו באמצעותה את השכינה לשכון עליה, ובינינו. אני מדגיש את זה משום שאני חושב שכך ראוי לקיים טקס דתי משמעותי כל כך: באחריות אישית, בהשקעה ובאהבה. לא כדרך אגב, לא כמסיבה. המוהל, בן ישי חוטר, היה מקסים ונהדר ומעולה, ליווה אותנו ברגישות לפני ואחרי הברית, ואנחנו מאוד מאוד שמחים שבחרנו בו. הוא כמובן לא אחראי בשום צורה לחריגות שלנו מההלכה האורתודוקסית, שהן ביוזמתנו בלבד.

אני רוצה להביא כאן את הדברים שאמרתי בברית, משום שבאופן טבעי הם עוסקים ביחס שלי לעניין. הם אישיים, וכוללים דברים שחשובים לי ולעולמי, אז סלחו לי אם הם לא יהיו רלוונטים למי מכם. כדי שלא נאכל מזבחי מתים נתתי שם גם איזה דבר תורה קטן הדורש סביב שם הילוד. ושמו בישראל: עברי יחיאל.

—

אנחנו מכניסים היום את בננו בבריתו של אברהם אבינו בלב חצוי. מחד, נדמה שבעידן המודרני כוחם של מיתוסים וציוויים אלוהיים נחלש, וקשה לתרץ עשיית דבר מה רק משום שהוא "מסורת". כיום נדמה שגם המסורים שבינינו למסורת יקפידו למצוא משמעות "פנימית", ומתוך כך הגיונית, לעשייתן. מאידך גיסא, יהיו בינינו אלה שבהכירם בקושי שבמציאת סיבה טובה לקיים מצווה, ימהרו להכריז שדווקא משום שאין כל סיבה טובה לעשותה, משום כך הרי היא מצווה אלוהית ונשגבת, ועלינו להכפיף את אור השכל שלנו לאותיות התורה, להאמין דווקא משום שזה אבסורד, לעשות דווקא משום שזה לא הגיוני.

שתי הדרכים הללו יונקות את עוצמתן ממקורות שונים: הראשונה מתרבות חכמת הסוד, בה פיצוחו של צופן פנימי מבהיר עבורנו את המציאות ומניע לנו את גלגלי החיים והקוסמוס; השנייה מהכוח שמשתחרר מתוך קפיצת האמונה, מהחירות שיש בחוסר חשיבה. תולדות המהפכות שכוחות אלה הולידו רבות וארוכות, על הטוב והרע שבהן.

איננו רוצים היום לפסוע במי מאלו הדרכים. איננו רוצים לחפש משמעות נסתרת בברית המילה, ואיננו רוצים להתגאות בכך שאנחנו מתגברים כארי על שכלנו ומצפוננו ופוצעים את בננו התינוק למרות שזה לא הגיוני ולא מוסרי. אנחנו מבקשים להשאיר את הברית במעמדה הפשוט, כמצווה ומסורת בעייתיים וקשים.

ואולם לבנו כאמור חצוי, ולכן כמובן יש בו, לצד הקושי, גם שמחה. השמחה שלנו היא בהצטרפותו של בננו לתרבות ארוכת שנים, עשירה ועמוקה. השמחה שלנו היא בהזדמנות שאנחנו נותנים לבננו להתפתח בתוך תרבות זו, לשאוב ממקורותיה ולינוק משורשיה. השמחה שלנו היא בשליחתו לדרכו, שכאשר, בע"ה, תפרוץ נתיבים חדשים, תנוע מתוך השבילים הישנים והכבושים מהליכה של רבבות ואלפי רבבות.

זוהי בריתו של אברהם אבינו, ובכך יגשים עברי את שמו פעמיים: ראשית, יהיה ממשיך נאמן לאברהם העברי, כלומר ממשיך הברית בינו ובין האל, ממשיך הדרך שאותה הוא פרץ; ושנית, יהיה ממשיך נאמן לאברהם העברי, שבכך שפרץ דרך חרג ועבר, כפי שמפרש רש"י, לצדו השני של הנהר, וכמו שר' יהודה אומר במדרש, היה "כל העולם כולו מעבר אחד, והוא מעבר אחד" (בראשית רבה פרשה מב, ח).

אברהם אבינו ייסד מסורת ארוכת שנים, והחדיר בה מראשיתה את זרעי פריחתה ושגשוגה, שכן אין ספק שמסורת שמעלה על ראש שמחתה את יציאתו של מייסדה אל מול כל העולם מכוונת את בניה לצאת אל מול העולם ולהתעקש על אמיתות ויושר דרכם. לו היה אברהם פחות נחוש ואמיץ, היה נשאר בחרן. לו היה פחות נאמן לעצמו ולאלוהיו לא היה זוכה לכינוי "עברי". לו יהי עברי זה הקטן נחוש ואמיץ ונאמן לעצמו ולאלוהיו.

ועוד משמעות אחת יש לשם "עברי". מוסיפים רבנן על אתר: "שהוא מעבר הנהר, והוא משׂיח בלשון עברי", כלומר הוא גם הגיע מעבר לנהר, כפי שמפרש רש"י, והוא גם מדבר בשפה העברית, ולכן שמו "עברי". אולם כאן יש לעצור ולהתעקש: "שהוא מעבר הנהר, והוא משׂיח בלשון עברי" – אל תקרי משׂיח, אלא משׁיח, שכן המעבר מעבר לנהר הוא הוא המעבר אל הארץ המובטחת, אל הגאולה, כלומר אל הארץ שלא נגמר בה המסע, אלא שהמסע האמיתי בה מתחיל באותו המעבר אל מעבר לנהר.

וזאת לימד אותנו היטב גם הבודהה, כלומר סידהרתה גוטמה, אותו הודי חכם שחי לפני כאלפיים וחמש מאות שנים. הוא כינה את החוכמה השלמה "פראג‘נא פאראמיטא" בשפתו, כלומר, מילולית, "החכמה שעברה לגדה השנייה". זו היא החכמה שעברה לגדה השנייה של נהר החיים, זו שהצליחה לזהות את החולות הטובעניים של הזיוף והיהירות בצד המוכר של הנהר; זו שהיתה אמיצה מספיק כדי להתעקש ולצלוח את הנהר רב המערבולות שמושכות אותנו מטה, והזרמים שסוחפים אותנו מאיתנו והלאה.

וכמו עבור אברהם העברי, אף את דרכו של הבודהה יש לצלוח ולעבור גם מעבר אליה, ועל כן 'סוטרת הלב' הידועה, אותו טקסט חידתי מהמאות הראשונות לספירה שחוגג את החכמה של מעבר לנהר, מכריזה שיש לזהות את הריקות גם בה, כלומר בה עצמה ובתורת הבודהה כולה, שכן רק מעָבר אל מעֶבר לכל דבר ועניין, לכל תופעה ומושג, רק הוא יביא אותנו אל החכמה השלמה, אל הפראג'נא פאראמיטא, אל מעבר לנהר. ועל כן היא מסיימת במנטרה המצווה: "גאטה, גאטה, פארא-גאטה, פארא-סאם-גאטה, בודהי, סוואהא", כלומר "הלך, הלך, הלך מעבר, הלך כל כולו מעבר, ערותּ, הלל" (תרגום: יעקב רז).

הלולאתיות הזו של מסורת ההולכת מעבר לעצמה – מושג שהוא עצמו אוקסימורון – אינה מקרית. כל מסורת אמיתית הולכת אל מעבר לעצמה וכל מסורת הקופאת על שמריה מצטפדת ונגוזה. ובכך כל מסורת אמיתית דומה לנו ולחיינו, שכן חיינו הם באופן מהותי מאוד לולאה של חזרה וטיפוס, יניקה ממקורות והליכה אל מעבר אליהם. זאת לאורך זמן, אולם גם בכל רגע ורגע, אנחנו יוצרים את עצמנו בלולאתיות, את מי שאנחנו ואת האני שלנו על ידי מודעות פנימית שמתבוננת בעצמה מתבוננת בעצמה. אנחנו מזהים את עצמנו מזהים את עצמנו, וכך יודעים שאנחנו יודעים. ומכך אנחנו קיימים, ולמעשה נבראים בכל רגע ורגע מחדש. ההליכה אל מעבר לנהר היא גם היכולת לצפות מהגדה השנייה בתהליך הזה, ולנופף לו לשלום. בעברית קוראים לזה לפעמים 'רצוא ושוב'.

בננו היקר, אתה רק מתחיל את המסע המפרך והנפלא הזה. ראשיתו בנטיעה עמוקה בגדה הזאת, וכך ראוי. תינק לך תבונה ושפה ודרך ארץ, והיה קשוב לדרכי הצד הזה של הנהר. הרשה לעצמך לגמוע את הטוב והרע שיש על החולות ובין הצמחים שכאן, וצבור כוחות. נתפלל גם שלנו כהוריך יהיה כוח, סבלנות ואהבה לתת לך ללמוד את כל שאתה צריך כאן, ולכוון אותך גם הלאה, לשם. וכמובן, שהאל הטוב ישרה עליך מחסדו, שבלעדיו ודאי דבר לא אפשרי. זאת נאחל לך, וכן שתגבש גם עוצמה ברורה וחכמה מעמיקה, עוצמה וחכמה ורצון ואמת וחסד שבעזרתם תצלח בבוא הזמן את הנהר, ותעבור לגדה השנייה. אותה גדה שמחכה רק לך.

אמן.

סיום מחזור הלימוד של הדף היומי הוא מאורע מרגש. במידה מסויימת הוא מגשים משאלת לב משיחית-משהו המלווה את היהדות מאז ימי חז"ל, והיא להתאחד כגוי אחד בארץ שלומד יחד תורה. באחדות הזאת יש משהו יפה, והיא היתה ממטרותיו של הוגה רעיון הדף היומי, הרב מאיר שפירא מלובלין, שביקש כך לקרב יהודים איש אל אחיו. אף יותר מזה, דומני שיש לו משמעות סמלית מאוד ביחס למצב היהדות בזמננו.

על הסימליות שבעניין מיד. ראשית נציין את מה שאמור להיות מובן מאיליו, והוא חשיבותו המרכזית של לימוד גמרא במסורת היהודית. זו כמובן חשיבות שכמעט אין דומה לה, ואני חושב שבמידה רבה של צדק. תלמוד תורה נחשב כמובן למצווה גדולה, ואף "כנגד כולן" וכו', אבל גם אם נשאיר את הסיסמאות מאחור, אני חושב שאין ספק שהתפלפלות ראויה על סוגיה תלמודית היא תבלין חסר תחליף בתבשיל היהודי. יש בה משהו שמכונן את הרוח היהודית בצורה שלא דומה לשום דבר אחר.

התלמוד אינו ספר הלכה. רבים מהדיונים בו אינם מסתיימים ב"מסקנה" או בפסיקה חד משמעית. דווקא תכונה זו היא המאפשרת פוריות שופעת שמעיינה מתגבר כבר יותר מאלף שנים. הרבגוניות הפוליפונית של התלמוד בולטת גם על רקע טקסטים אחרים שנכתבו בסביבתו בערך באותו זמן. במאות הראשונות לספירה כותבים הוגים נוצרים כהרונימוס או אוריגנס טרקטטים תיאולוגיים; כתות גנוסטיות למיניהן מחזיקות כל אחת בכתב קודש משלה על שם דמויות כמריה, יהודה איש קריות, או תומס; חיבורים אפוקליפטים נכתבים בשם חנוך בן ירד, וחיבורים הרמטיים נכתבים בשם הרמס טריסמגיסטוס. מבין אלה ניצב התלמוד כיוצא דופן נדיר: זה אינו טקסט של מחבר אחד.

למעשה, התלמוד הוא ההפך הגמור מכך: זהו טקסט רב-רובדי, עשיר בקולות ואף בויכוחים. זהו טקסט שחוסר האחידות שלו בולטת, ולמעשה מגדירה אותו: כולו ניגודים ופולמוס. זהו טקסט שכולו מבקש פרשנות, דרשנות ופילפול. נמצא שבזמן שסביבם תיאולוגים ונביאים מחברים מנשרים רשמיים ודוגמטיים לציבור המאמינים, היהודים אינם מחברים ספרים ביחידות, אינם מדברים בקול אחד וגם אינם מעמידים רשימה סגורה וסופית של עיקרי אמונה – הם אורגים יצירה משותפת ורבת משתתפים.

וכאן יש לחזור לעניין הסמליות שהזכרתי קודם, הסמליות שבקריאה המשותפת בדף היומי. זו משמעותית לדעתי דווקא במה שהלימוד המשותף מייצג, וזו ההאחדה האדירה שעברה היהדות בעידן המודרני. ממגוון של קהילות מפוזרות, בעלות מנהגים שונים ומסורות שונות, התהוותה יהדות אחת, שגם אם היא כמובן מחולקת לזרמים הרבה (ובהחלט יש בה גם מגמות של גיוון), הרי שיש בה סטנדרטים אחידים וברורים לגבי נושאים שונים. הן בתחום ההלכתי, והן בתחום ה"מנהגי", השפע שהולידה הגלות עובר בצוואר בקבוק של הַשְגָרָה, שהופכת את העדות השונות לדומות יותר ויותר. התהליך הזה מתגלגל כבר כמאה שנה, ומי שמבקש דוגמא קיצונית לאופן פעולתו יכויל למצוא אותה כיום בכל הנוגע ליהודים האתיופים ומנהגיהם.

יש בתהליך הזה כאמור יתרון למי שמקווה לראות "גוי אחד בארץ" שסימנו לא רק אחדות אלא גם אחידות, אבל יש בתהליך הזה גם מימד מצער. אישית, כמי שחושב שמגוון תרבותי תורם לבריאותה של כל חברה אנושית, יש משהו קשה בכך שהמסורת היהודית הססגונית עוברת סטנדרטיזציה. לא רק אסתטית, אלא גם מוסרית יש בזה לדעתי משהו לוקה. גם לימוד התלמוד עצמו עובר האחדה קיצונית. כאשר יהודים בכל העולם לומדים מתוך נוסח אחיד ובקצב אחיד, האם אין הגבלה מסויימת על היכולת לפרוץ לכיוונים חדשים? יש בתופעה משום צמצום של האופק היצירתי, גם אם הלומדים יכולים לבטא אותו בהזדמנויות אחרות.

הסכנות שבבית המרחץ לגברים

רבות דובר כבר, ובצדק, על התרומה האדירה שהביא לעולם היהודי הרב שטיינזלץ בתרגומו לתלמוד הבבלי, ואין ספק שמגוון בתי מדרש פלורליסטים חווים חבים הרבה מאוד לפרשנותו, המקלה על מי שלא בקיא בקריאת הגמרא ללמדה. גם עבור מי שאינו דובר עברית כשפת אם – ומדובר בחלק ניכר מהעם היהודי כיום – פירוש התלמוד של שטיינזלץ (כמו גם תרגום שושנשטיין) מציע שביל גישה נוח להיכל הגמרא.

מרבית לומדי "הדף היומי" לא לומדים מתוך פירוש שטיינזלץ, אבל הייתי רוצה להשתמש בו כדי להדגים את המימד המצער שבתופעת ההאחדה. במילים אחרות, מכיוון שההאחדה מוצאת בשימוש בפירושים/תרגומים ביטוי מובהק וחריף, הייתי רוצה להשתמש בדוגמא מתוכם כדי להצביע בפניכם על הצדדים הפחות חיוביים שלה. ובכן, העניין הוא כזה: כאשר אנחנו לומדים דף גמרא מתוך פרשנותו של שטיינזלץ, הקלות שבה הוא פותר עבורנו סוגיות לא מובנות יכולה להשלות אותנו שהפתרון שהוא מציע הוא היחיד האפשרי. הנה הדוגמא: במסכת ברכות, דף ס, עמ' א, נידונה הברכה שיש לברך עם הכניסה לבית המרחץ (מדובר בבית מרחץ ציבורי, על פי רוב בסגנון רומאי, כנהוג באותם ימים):

הנכנס לבית המרחץ אומר: 'יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתצילני מזה ומכיוצא בו, ואל יארע בי דבר קלקלה ועון, ואם יארע בי דבר קלקלה ועון תהא מיתתי כפרה לכל עונותי'.

ברכה מעט משונה, הלא כן? מה אמור הקב"ה להבין כאשר מבקשים ממנו להציל את המתפלל "מזה וכיוצא בו"? ומהו אותו "דבר קלקלה ועוון" שיכול להתרחש בבית המרחץ? מה העניין? מה כבר יכול לקרות בבית מרחץ שבו רוחצים את עצמם יחד מספר גברים ערומים? את התעלומה הזאת פותר שטיינזלץ כך:

בבתי מרחץ רומיים שהאש היתה לוהטת מתחת לבריכת המים שבה היו מתרחצים, והיתה סכנת מפולת אל תוך האש

כלומר התפילה הקצרה לפני הכניסה לבית המרחץ אמורה להגן על המתרחץ מפני קריסת תחתית הבריכה ונפילתו, יחד עם המים, אל תוך האש. "דבר קלקלה ועוון" הוא מוות בשריפה, או אולי כוויות דרגה ב'. נו. אני חושב שלא קשה להעלות בדעתנו פרשנות אחרת, מתקבלת יותר על הדעת, למילות התפילה הללו. זאת ועוד: הסוגייה ממשיכה ומצטטת מיד את דברי הנביא ישעיהו המזהיר ש"הרי כסדום היינו לעמורה דמינו", דבר שעבור לומד גמרא רחב אופקים אמור גם לומר דרשני. נראה לי שהאפשרות שמציע פירוש שטיינזלץ במקרה זה היא הפחות סבירה, וממילא היא רק אחת מתוך אפשרויות שונות.

הפרויקט של שטיינזלץ הוא מונומנטלי, לא רק בהיקפו אלא גם בברכה הגדולה שהוא הביא לעם ישראל ולכל המתעניינים בתלמוד. הדוגמא שהבאתי כאן נועדה רק להצביע על הסכנה שבאחדה של הלימוד התלמודי, האחדה שנגרמת משום הלימוד הגלובלי, ובצורה קשה יותר משום ההסתמכות (לפעמים) על הפרשנות המאוד מסויימת (ובמקרה זה שמרנית ומגוננת) של הרב שטיינזלץ. אין בדברים אלה שום ניסיון לפסול אף אחד מהמפעלים הגדולים והיפים הללו, אלא רק להצביע על אחד החסרונות שלהם, מתוך תקווה שמודעות לדבר תסייע לאזנו.

סתם

—

פורסם באתר אבי חי

בשנת הלימודים הבאה אעביר קורס בבית המדרש של 'בינה' על משיחיות יהודית מודנית. הקהל הרחב מוזמן. פרטים כאן.