לפני שבועיים (כ"ד אייר, לרגל ל"ג בעומר), ובשישי האחרון, התפרסמו במוסף "שבת" של מקור ראשון מאמרים בנוגע לשאלה הידועה בדבר זמן חיבורו של הזוהר, שאלה שנשאלה כבר במאה ה-13 (כלומר, כשהזוהר "נחשף"), וממשיכה ללוות את המסורת ואת המחקר עד ימינו. המאמרים שהביא המוסף משקפים בצורה נאה את מנעד ההתייחסויות האפשריות לנושא, וכבונוס ניתן לקורא ציטוט מסויים שהופיע באחרון שבהם, שמהווה מעין סקופ קטן ומעניין.

המאמרים אם כן מנסים להתמודד עם השאלה, והראשון שבהם, של הרב ישעיהו שטיינברגר, קובע בפתיחתו ש"[גרשם] שלום ועמיתיו נכשלו בקליטת התרבות הפנימית והרוח האמיתית של המסורה התורנית", אכן כישלון נורא, אם כי ספק אם הצלחה במשימה מתעתעת זו היתה כוונתם אי פעם. שטיינברגר ממשיך בקו זה ומציב זו מול זו את המסורת ואת החקירה המדעית: "לעומת השפה הספקנית האקדמית, שפת בית המדרש היא אחרת", ועוד אמירות כיוצא בזאת. האמת היא שהמאמר הזה די מבולבל ולא לגמרי קוהרנטי, אבל מתוך הבלגן מנסה לסכם הכותב וטוען כי

לסיכום, מבלי להיכנס לראיות מפורטות שבהן עסקו כבר גדולי עולם, מתגלה בפולמוס על קדמות ספר הזוהר ויכוח בין שתי שפות, בין מקבילים שלא נפגשים.

כלומר, אם לצאת מהמאמר הספציפי הזה ולאפיין את הז'אנר, מדובר כאן בעצם במנוסה לאחד ממפלטיו האחרונים של המאמין (והניו-אייג'יסט) בעת הזו, והוא האשמת המדע בחוסר הבנה דווקא מפני שהוא מדע, דהיינו להכריז שחוקרים לא מבינים דווקא מפני שהם משתמשים בשכל. הטיעון הזה נשען על התפיסה שחשיבה היא דבר שזר במהותו לדת או לרוחניות, ושאלו מתמסרות רק ללב/לנשמה/לאינטואיציה/לאמונה הטוטלית.

לפעמים אפשר דווקא לקחת את הטיעון הזה לכיוון חכם לדעתי, כי אני כן חושב שהשכל מוגבל בתפיסת המציאות שלו (השכל יודע להבדיל, והמציאות היא גשטאלט שלם), אבל בעניינים פרוזאים בהחלט כמו זמן כתיבתו של חיבור כלשהו, השכל יכול טוב מאוד לדעת. הטוענים לחוסר יכולת של המדע לשפוט בעניינים אלה מכשירים למעשה כל סוג של שרלטנות, החל מרפואה אלטרנטיבית שלא מרפאת ועד קביעתן של תנועות מוסלמיות למיניהן שמעולם לא היה מקדש יהודי על הר הבית. הרי איך אפשר לומר לכאלה שהם טועים? מה תעלו מולם, עובדות?

המאמר השני, של אחד ישראל ל., הוא התקפה חריפה וחיננית לדעתי על הקבלה הזוהרית כולה (ולכן המחבר בוחר להישאר אנונימי). הכותב בעצם מבכה את

המעמד הבכיר שקיבלה תורת הקבלה בהגות היהודית במאות השנים האחרונות, ובראשה כמובן – הזוהר, אותו ספר קבלה אפוף שגב ומסתורין שיוחס לרשב"י בדורו של ר' משה די לאון.

הוא ממשיך בנסיונות להפריך את הזיהוי של הזוהר לרשב"י על ידי ניתוח הארמית הקלוקלת של הזוהר, שקשה להאמין שדובר ארמית כתבה, ומסכם במה שבאמת מציק לו, ומציק לו במידה רבה של צדק לדעתי:

יחוסו של הזוהר לרשב"י הוא ההצלחה הגדולה ביותר בכל הזמנים. ניתן לשער ברמה גבוהה מאוד של סבירות שלולא כתפי הענק של התנא רבי שמעון – היה היחס לקבלה בכלל ולזוהר בפרט שונה בתכלית השינוי. אנו היינו מניחים תפילין בחול המועד, מתייחסים לכל העניין של הוצאת זרע לבטלה בפרופורציות המתאימות, ועוד עשרות שינויים גדולים וקטנים שה'זוהר' שינה בהלכה לא היו מתקבלים. האר"י עם כל נפלאותיו היה תופס את המקום הראוי לו, וכל מאות הקברים שהוא מיקם על אדמת ישראל לא היו מושכים אליהם את רבבות הצליינים.

דהיינו לולא היו מחברי הזוהר משתמשים בשמו הגדול של רשב"י, לא היתה הקבלה הופכת בעיני רבים ליהדות "האמיתית" ולא היו מתעוררות התוצאות המצערות שנובעות מכך, שאת חלקן מתאר הכותב.

יהודה ליבס זוהר כזוהר הרקיע

אבל כפי שכותב יהודה ליבס, שיודע דבר או שניים על הזוהר, במאמר הבא (זה כבר התפרסם בשישי האחרון, ב' סיון), הטיעון הזה חלש:

לדעתו של ל' הייחוס השקרי של הזוהר לרשב"י הוא האחראי להצלחת הספר והקבלה בכלל, ולא תכונתו העצמית של הספר. אין צורך להכביר מילים להפרכת טיעון זה, כאילו די בהצמדת שם גדול לדבר קטן כדי לגרום לו להשתלט על עם ודתו, ולגרום למהפכה רוחנית. די אם אזכיר את גורלו של החיבור 'מכילתא דרשב"י', שגם הוא יוחס לר' שמעון בר יוחאי בתקופה מאוחרת (כפי שהראתה ליאורה אליאס בר-לבב ז"ל בעבודת הדוקטור שלה), אלא שייחוס זה לא עזר לאותו חיבור, ולא נשתמרו ממנו אלא קטעים שנטמנו בגניזה, או במילים אחרות: נזרקו לאשפה.

ליבס ממשיך ומסביר את ייחודה של היצירה הזוהרית, ומסיים בשתי פסקאות מענגות שאביא בשלמותן:

הזוהר ורשב"י אחד הם בל"ג בעומר. אך אין פירוש הדבר שרשב"י כתב את ספר הזוהר. הנחה זו תעמוד בסתירה אף לדברי הזוהר עצמו, המתאר בגוף שלישי את רשב"י ואת חבורתו ואף את יום מיתתו, ובחלקים אחרים של הספרות הזוהרית מתואר הוא כמי שיורד מן השמים לשוחח עם רעיא מהימנא, הוא משה רבנו בגלגול מאוחר. לא רשב"י כתב את הזוהר אלא היפוכו של דבר: הזוהר הוא שכתב את רשב"י. דמותו של התנא, שהשתלשלה מן הספרות העתיקה, קיבלה חיים חדשים בספר הזוהר, והיא מעיקרי תורתו. אמנם מבחינה מסוימת אפשר בכל זאת לייחס לרשב"י את כתיבת הזוהר, שנכתב מתוך הזדהות רבה של הכותבים עם גיבור זה, ובלי מה שנראה כהתעברותו בקרבם לא יכלה להיווצר יצירה אדירה זו.

גם עם חתימת הספרות הזוהרית לא פסק רשב"י לכתוב ולהיכתב: גם בדורות הבאים כתבו גדולי המקובלים, כגון הרמ"ק והאר"י, הרמח"ל והגר"א, הבעש"ט ור' נחמן, מכוחו של רשב"י, לעתים אף בלשון הזוהר ולעתים מתוך תודעה שאין הם אלא גלגול חדש של נשמת התנא. ובעצם גם לא יכול להיות אחרת, שהרי לפי דברי הזוהר אין לגלות סתרי תורה אלא בדורו של רשב"י. אומנם ספק הוא אם גם דורנו הוכשר לגלגול רשב"י, אך אין לזלזל באותם שעומדים במקצת על סודו, מגרשם שלום ועד היום הזה.

הזוהר הוא שכתב את רשב"י מפני שהוא נתן חיים חדשים ומלאים כל כך לדמותו של התנא, ואילו הכותבים אולי "התעברו" מנשמתו של רשב"י כאשר עסקו במלאכה, ועל כן, בין השאר, היו יכולים להוציא תחת ידם יצירה מופלאה שכזו. ונכון שלא רק הם אלא רבים וטובים מאוחר יותר הרגישו שהם גלגול חדש של רשב"י (או, כמו רש"ש והרב אשלג, של האר"י, שהוא עצמו גלגול חדש של רשב"י כאמור).

וכאן העניין המעניין לדעתי, שכן אני זוכר שכבר בימי התואר הראשון שלי, אי שם לפני למעלה מעשור, למדתי אצל פרופ' מרדכי פכטר באוניברסיטת חיפה, והוא הציג לפני (בחיוך וכדרך אגב, לא כחלק מחומר הלימוד כמובן) את הפתרון הפשוט הזה למחלוקת הזוהר, דהיינו את האמונה שאמנם הזוהר נכתב מאוחר הרבה יותר מהמאה השנייה לספירה ולא על ידי רשב"י, אבל ממילא כותביו כתבוהו בהשראת רשב"י, שאם רוצים ניתן לתפוס אותה כחודרנית יותר או פחות.

קשה לי להבין למה פתרון פשוט זה לא הפך למקובל על חלקים גדולים בציבור הדתי, ובמקומו יש התעקשות פתטית על כך שרשב"י כתב את הזוהר בידיו ממש, בניגוד לראיות ולשכל הישר. כמובן, יכול להיות שזה בדיוק העניין, הרצון לדבוק באמונה דווקא משום שהיא חסרת כל הגיון, ועל הדחף המעניין הזה כבר כתבתי רבות (וגם במוסף "שבת" הנ"ל עצמו).

'התיקונים וכן רעיא מהימנא יחסום לרשב"י, משום שהדברים נתגלו להם, נכתבו ברוח הקודש'

אבל הדחף הזה הוא תופעה חדשה, ודווקא בעבר גם עבור הקנאים לתורה ההגיון לא נחשב לאויבה של היהדות. וכאן אני מגיע לתגובה האחרונה בנושא, והיא מאת אלחנן שילה, שגם אותו אצטט בהרחבה. שילה טוען ש

במקום ללכת לאפולוגטיקה דחוקה, יש לשנות את כיוון החשיבה. לפי הרב קוק ערכה של התורה שבעל פה לא נובע מהיותה מפי הגבורה, אלא דווקא בגלל ש"תורה שבעל פה מונחת בעצם אופייה של האומה" (פתיחה לאורות התורה). בנוגע לשאלת קדמות הזוהר ניתן אפוא ללכת בשתי דרכים. אפשרות אחת שאותה מסר הרב קוק לנזיר היא ש"התיקונים, וכן רעיא מהימנא. ייחסום לרשב"י" בגלל שהם נכתבו "בגילוי נשמות צדיקים", בדומה למגיד שהיה לרמח"ל (פתחי הפרדס, תשס"ט, עמ' 70 הערה 79). ברקע דברי הרב קוק עומדת תפיסת התעלות העולם, המאפשרת לראות בתורות המקובלים החדשות גילוי עליון יותר מהתפיסות הדתיות הישנות יותר. בימינו, עמדה דומה לזו מיוצגת על ידי ד"ר אברהם אלקיים, הסובר שלר' משה דה-לאון היה 'תקשור' עם רשב"י. אני באופן אישי מסופק בדבר, אולם זו עמדה חשובה מכיוון שהיא יכולה לאפשר לציבור מאמיני הזוהר להמשיך באמונתם, ולהפוך את שאלת זמן חיבור הזוהר לחסר משמעות מבחינת אמונתם.

האפשרות השנייה היא לראות את ערכו של הזוהר מתוך תכניו הרעיוניים והאסתטיים, כדברי עגנון: "אם יש לספר הזוהר ערך, אז לא חשוב אם הוא נכתב בתקופת התנאים או אלף שנים אחר כך" (מתוך נוסח ההקלטה, השונה מהנוסח המודפס, של הראיון שערך דן מרון עם גרשם שלום. מובא בספרי שבדפוס, הקבלה ביצירת ש"י עגנון, תשע"א, עמ' 275). גישה זו היא אופציית ביניים רכה המבקשת להתחבר לזוהר ולקבל השראה מתכניו, והיא נמצאת בין עמדתו של הרב שטיינברג המייחסת לו קדושה ואמת מוחלטת ובין גישתו החד צדדית והעוינת של ישראל ל'.

כמה דברים כאן. ראשית מזל טוב לקראת צאת ספרו של שילה על עגנון והקבלה, שבוודאי יעורר עניין רב. שנית, לגבי הערך האסתטי של הזוהר כערכו העיקרי, אני חושב שלמרות שאולי נראה שזאת עמדה שמתאימה יותר לחוקרי ספרות, יש בה אמת, אולי בגלל שאני חושב שיש ביופי אחד משישים של הקדושה. אבל מה בנוגע לעמדה הראשונה שמציע שילה, שהיא הלא גם העמדה שמציע ליבס ושבזכרוני הציע פכטר? מסתבר מדבריו של שילה שעמדה דומה היתה מקובלת גם על הראי"ה קוק עצמו!

שילה מביא ציטוט מפי הרב הנזיר שמודה שכך. ביקשתי משילה את הציטוט המלא, שפורסם עד כה רק בספר פתחי הפרדס שערך שילה (עמ' 70 הערה 79), ובו מובאים דברים מתוך כתבי יד שכתב הנזיר:

ובפתיחה למנגינות התיקונים (שמתוך כת"י), כותב הרב הנזיר בהקשר לשאלת קדמות ספר תיקוני זוהר ורעיא מהימנא: "התיקונים, וכן רע"מ [= רעיא מהימנא…] יחסום לרשב"י, ולסבין, משום שהדברים נתגלו להם […] נכתבו ברוה"ק […] בגילוי נשמות צדיקים […] וכן יש להצדיק קודש דברי רמ"ח [= ר' משה חיים] לוצטו בריש "קל"ח פתחי חכמה", שמצאם בספר עתיק ישן נושן, כלומר הכללים באו לו בגילוי עליון בלשונם, והוא היה לו מגיד, כידוע, היינו גילוי מחשבות מלוליות, נשמעות, כמפי מגיד, ואח"כ כשפסק מבוע הגילוי, עשה פירוש לו, שבמובן ידוע, הוא פירוש לדברי עצמו, אלא שבראשונה היה בגילוי, ואח"כ בהסברה והבחנה שכלית, מסודרה, כבפירושו על אדרא רבא, 'אדיר במרום', שמרגישים שם עליות וירידות כאלה […] יסוד הדברים קבלתי מפי מרן שליט"א".

כלומר הרב קוק אמר לרב הנזיר שחלקים מהזוהר מיוחסים אמנם לרשב"י, אולם למעשה הדברים נכתבו מאוחר יותר "ברוח הקודש" ו"בגילויי נשמות צדיקים" (וכך גם בנוגע לחיבורו של רמ"ח לוצטו, שהוכתב לו על ידי "מגיד"). נכון שהראי"ה לא מדבר על כל הזוהר, אולם הוא מציג כאן גישה שהזוהר הוא חיבור רב רבדי ורב שלבי (וראו סרטון היו-טיוב דלעיל עם רונית מרוז, מהמומחות הגדולות לעניין), וששלביו המאוחרים יותר נכתבו לא על ידי רשב"י, אלא בהשראתו. הצעד המתבקש הבא, אם כן, הוא לומר שהזוהר כולו נכתב ברוח הקודש, רוח קדשו של רשב"י – מה הבעיה?

תקשור תנא על ידי מלמול משנה

ותסריט שכזה אמנם מתאים לטכניקה שהיתה נהוגה בצפת של המאה ה-16, ובה שינון משניות של תנא מסויים היה מזמן את נשמתו להתעבר במשנן. ר' חיים ויטאל מתאר טכניקה זו בשער הרביעי, שעד לא מזמן היה שמור רק בכתבי יד, של ספרו שערי קדושה. הנה הדברים:

התבודד בבית יחידי כנ"ל, והתעטף בטלית, ותשב ותעצים עיניך, ותתפשט מן החומר כאילו יצאה נפשך מן גופך והוא עולה לרקיע. ואחר ההתפשטות תקרא משנה אחת איזה שתרצה פעמים רבות תכופות זו לזו, במהירות גדול ככל אשר תוכל בשפה ברורה היטב בלי דלוג תיבה אחת. ותכון להדביק נפשך בנפש התנא הנזכר במשנה ההיא. וזה על ידי שתכון: שפיך הוא כלי המוציא אותיות לשון המשנה ההיא, והקול שאתה מוציא מתוך כלי הפה, הוא ניצוצי נפשך הפנימית שיוצאין וקוראין המשנה ההיא, ונעשית מרכבה לשיתלבש בתוכה נפש התנא בעל המשנה ההיא, ותתלבש נפשו תוך נפשך. וכאשר תהיה נלאה בקוראך לשון המשנה, אם תהיה ראוי לכך, אפשר שישרה בפיך נפש התנא ההוא, ויתלבש שם בעודך קורא המשנה. ואז בעודך קורא המשנה ידבר הוא בפיך, ויתן לך שלום. וכל אשר תחשוב אז במחשבתך לשאול ממנו הוא ישיב לך, וידבר עם פיך, ואזנך שומע דבריו. ואין אתה מדבר מעצמך אלא הוא המדבר. וזהו סוד רוח ה' דיבר בי ומילתו על לשוני [שמואל ב, כג, ב]

כלומר אחרי הכנות שונות יש לבחור תנא מסויים ולמלמל בצורה רפטטיבית משנה בה הוא מוזכר, לכון "להדביק" את נפשנו בנפש התנא, וכל זה אמור לגרום לקולנו להפוך "למרכבה" שבתוכה ירכב נפש התנא ההוא, דבר שיאפשר לדבר איתו ולקבל ממנו תשובות לשאלות. ודאי הדבר מאפשר גם לכתוב במצוותו דף זוהרי או שניים.

ואם רוצים לזמן את רשב"י, אפשר לנסות למלמל את אמרתו הידועה, "נשים דעתן קלה". היא לא בדיוק משנה, אבל עוצמתה רבה. בדוק ומנוסה.

יאללה, בואו נקשר את זה לשבועות

התורה לא ניתנה בפעם אחת. בשבועות לא חוגגים רק את מעמד הר סיני, אלא את מתן תורה ההולך ומתמשך. "תיקון ליל שבועות" עצמו הוא חידוש של ספר הזוהר, והנה כיום מודעות בעיתונים מכריזות על קיומו לסוגיו בכל עיר גדולה. הרמ"ק והאר"י, הרמח"ל והגר"א, הבעש"ט ור' נחמן, רש"ש והרב אשלג, כולם קיבלו ניצוצות מנשמתו של רשב"י, כולם המשיכו ויצרו את תורתו. עתה הגיע תורנו להתעבר בנשמתו ולהמשיך וחדש בתורתו, להמשיך ללמודה וללמדה.

מסה קצרה ליום ירושלים

    

במאות הראשונות לספירה התרחש תהליך מוזר, אשר במסגרתו הפסיקו בני המערב להתעניין בהקרבת קרבנות. חורבן המקדש היהודי מחד, ועליית הנצרות מאידך, הביאו לכך שפולחן על ידי הקרבת בעלי חיים הפך פתאום ללא רלוונטי, ומאוסף של דתות וכתות ששחיטת בעלי חיים, שריפתם ואכילתם עמדו במרכז הוויתם, עבר העולם המערבי לצורה אחרת של עבודת אלוהים.

הסיבה לכך היא מיסתורין אמיתי, שהרי היו יכולים הנוצרים להעמיד קורבן של שור (למשל) במרכז דתם, והיו היהודים יכולים להנהיג הקרבת יונים (למשל) בבתי הכנסת שנפוצו לאחר חורבן הבית. אולם זה לא קרה. כאילו מתוך תיאום הדדי דחה המערב את צורת הפולחן הישנה, והנהיג טקסים אלטרנטיבים לצורך סיפוק אלוהיו. כנראה שחיטה של חיות כבר לא עשתה את הרושם הרצוי על התודעה האנושית בשלב הזה, ודרכים אחרות נולדו שבכושרן ליצר במפעיליהן רושם של עבודת אלוהים אמיתית. אכן, כבר הרמב"ם הסביר (מו"נ, ג, לב) שהאל ציווה על הקורבנות רק מפני שבזמני עבר העבריים לא היו מסוגלים עדיין לעבוד אותו בצורה עליונה, רוחנית יותר.

השינוי שהביאה זניחת הקורבנות בדת היהודית הוא עצום, והוא מצטרף לשינויים אחרים שהתרחשו אחרי חורבן הבית השני. למעשה אפשר לומר שהיהדות שאחרי המאה הראשונה לספירה היא דת שונה מזו שלפניה: מדת שבמרכזה מקדש, בו הפולחן הוא כלל-ישראלי, מנוהל על ידי כוהנים וקשוב לעונות השנה היא הפכה לדת שבמרכזה בית הכנסת ובית המדרש, בהם הפולחן הוא קהילתי, מנוהל על ידי רבנים ומנותק ממחזור הטבע.

היהדות החדשה, הרבנית, גיבשה עבור עצמה אוסף של חוקים מחייבים, הלכות, שיתרונן על פני המקדש היה אי תלותן בזמן ובמקום – בדיוק מה שהיהודים, שהתפזרו עכשיו לגלויות שונות, היו צריכים כדי להישאר בקשר. ודאי שהיו חוקים רבים שבני ישראל היו כפופים להם גם קודם, אבל המשנה והתלמוד הביאו פירוט, שכלול והעצמה חסרי תקדים לחוק היהודי.

וזה היה רק תחילתו של התהליך: עם הזמן הלכה ההלכה והשתכללה – חוקים חדשים נולדו מתוך הישנים וחוקים ישנים גוועו ומתו, כפי שניתן לצפות מכל מערכת תרבותית חיה. השינוי הרדיקלי הבא באופי היהדות הגיע במאה ה-19, עם התפשטותם של ההשכלה והחילון. אז התחיל השלב המודרני שלה, יציאתה (המאוחרת יחסית) מימי הביניים.

פונדמנטליזם יהודי, הגל הראשון

האמנסיפציה מצד אחד, וההשכלה מצד שני, נתנו ליהודים הזדמנויות חיות ומרחבים רעיוניים ששימשו אותם לעזיבת הדת. לפתע היה אפשר פשוט לעזוב את השטעטל, ולפתע היתה גם סיבה טובה: לא כדי להתנצר, וכך בעצם רק להחליף מבנה דתי אוטוריטטיבי אחד במשנהו, אלא כדי להפוך ל"חושב חופשי", אולי אפילו לפילוסוף, שבהתאם לערכי הנאורות אחראי להשכלתו, למעשיו ולבחירותיו וכפוף רק למרות ההגיון הצרוף ולחוקי המוסר האוניברסלי. יהודים רבים ניצלו את ההזדמנות להיפרד משררתו של הרב הקהילתי ולפתוח בחיים חדשים, "חופשיים". והחופש קרא להם.

בתחילת המאה ה-19, כאשר קהילות שלמות התפרקו בגלל התחלנותם המואצת של חבריהן, היה ברור לרבנים שהנשק הישן כנגד "אפיקורסים" – החרם – לא יכול כבר לעבוד. מה שהפחיד בודדים בזמנו של שפינוזה ולפניו כבר לא יכול להרתיע את מי שממילא פועל במסגרתו של זרם אדיר, של תנועה חברתית עצומה, זו שתשנה, למעשה, את פני המערב. התגובה היתה התנתקות והתכנסות. הרבנים החליטו להגביה את החומות ולהגן על צאן מרעיתם על ידי יצירתו של מרחב סטרילי, נקי מהשפעות המאתגרות את השקפת עולמם. כך נולדו הקהילות החרדיות הראשונות. כך התחיל גל הפונדמנטליזם היהודי הראשון.

פונדמנטליזם, בפשטות, הוא ניסיון לחזרה למה ש"פונדמנטלי", כלומר ליסודות. מקור המילה בחוברות שהדפיסה חבורה מודאגת של נוצרים פרוטסטנטים בארה"ב בתחילת המאה העשרים, חוברות שנקראו The Fundamentals ושבהן פורטו יסודות הנצרות לדעת אותה קבוצה (כמו האמת שבכל מילה שבתנ"ך, לידת הבתולין, והצפייה לביאה השניה של ישו), יסודות שהם חששו מאוד שהנוצרים סביבם שכחו. המילה כיום משמשת לתיאור תגובתם של זרמים דתיים מסויימים למודרנה, אותה ריאקציה שמרנית וקנאית שקל מאוד לראות סביבנו, מטהרן, דרך בת-עין ועד חגורת-התנ"ך בארה"ב.

הפונדמנטליזם החרדי מתאפיין לא רק בסגירות כלפי חוץ, אלא גם בהעצמת מעמד הרב כפוסק בלעדי בכל רבדי החיים, ובעיקר בהענקת משקל הולך וגדל לאות החוק הכתובה על פני מסורת המנהגים החיה. הדקדקנות שבה שומרים על המצוות התגברה במאתיים השנים האחרונות בצורה חסרת תקדים, עד כדי כך שפעמים רבות מה שהיה כשר והלכתי מבחינתם של אבותינו עד לפני מאתיים, מאה או עשר שנים נחשב כ"חפיפניקי" או אף פסול לחלוטין עבורנו. באופן אירוני, כך דווקא הפונדמנטליסטים הם אלה שאינם שבים ומבצרים את המסורת, אלא סוללים לעצמם דרך חדשה.

פונדמנטליזם יהודי, הגל השני

דבר זה ניכר מאוד בגל הפונדמנטליזם השני של היהדות, זה המורכב מיהודים השואפים ופועלים למען הקמתו המחודשת של בית המקדש בירושלים. כיום פועלות קבוצות שונות, בעלות רקע מגוון, שעבורן קימום בית המקדש אינו רק מושא לתפילות, אלא תוכנית אופרטיבית למימוש מיידי. מכון המקדש, נאמני הר הבית, התנועה לכינון המקדש ועוד כהנה וכהנה יוזמים ופעלתנים המעוניינים לראות את עבודת הכהנים שבה ושוחטת כבשנים קדמוניות.

אני מכנה את הכמהים למקדש פונדמנטליסטים 'מגל שני' לא רק מבחינה כרונולוגית. הצעד של העורגים למזבחות הוא "שני" מפני שהוא לוקח את הפונדמנטליזם למקום רחוק יותר, לעבר קדום יותר, לסדר שני של "יסודות". שהרי אם החרדים מנסים לחזור, או לפחות לשמור, על נאמנות מוחלטת למערך הלכתי 'מקורי' ו'אמיתי' לכאורה, שוחרי בית הבחירה מנסים לחזור עוד יותר אחורה, לתקופה קדם-הלכתית, תקופה בה חוקי המשנה עדין לא היו קיימים, תקופה בה היו כוהנים, ורגלים, ודם הוזלף על קרנות המזבח. משום כך מקימי המקדש מציגים בעצם פונדמנטליזם של דת אחרת: בתוך היהדות הרבנית הם מקדמים פונדמנטליזם כוהני.

הפונדמנטליזם המקדשי קשור בצורה עמוקה ללאומיות הישראלית. ראשית, מפני שהוא תוצר של האפשרות הממשית לבנות את בית המקדש, כלומר קשור להקמת מדינת ישראל בארץ ישראל, קשור לכיבוש ירושלים, וקשור לאפשרות הריאלית לשנות את המציאות הפיזית כך שהמקדש אכן יוקם. ברור מכאן שכל התנועות הללו הן צעירות יחסית, ונולדו רק אחרי קום המדינה.

שנית, וחשוב יותר, הפונדמנטליזם המקדשי קשור לכמיהה, שגם היא הפכה ריאלית רק עם הקמת מדינת ישראל, לאיחוד כל העם היהודי תחת מנהיגות דתית אחד. אם נתבונן לאחור נראה שמאפיין אחד של היהדות שאחרי חורבן הבית השני היה חלוקתה לא רק לפלגים וזרמים, אלא גם בתוך כל זרם לקהילות שונות, שבראשן עומד מנהיג דתי, רב, שונה. לא רק בבל מול ארץ ישראל, אלא קהילות שונות בכל הגלויות, ובתוך כל גלות וגלות. מנגד, בעת שהמקדש עמד על תילו היה (רשמית, מיתית) רק מרכז דתי אחד לכלל ישראל. הפונדמנטליזם המקדשי רוצה לאחד שוב את עם ישראל, להחיות שוב את הלב שלכאורה פעם פעם במרכז גופו המשותף.

דה-אינדבידואליזציה, דה-דה-מיתולוגיזציה

העורגים למקדש, אם כן, כמהים לעם, לאומה, לאחדות לאומית. בניגוד לחרדים, הם פחות חוששים מהמודרנה, ואין להם בעיה לבוא במגע עם העולם המתועש והמתוקשר. אולם הם דוחים את ערכיו משתי בחינות חשובות: הם קמים כנגד האינדבידואליזם, וכנגד הדה-מיתולוגיזציה שמאפיינים אותו.

לגבי הראשון, הרי זה ברור: אם מאז עידן הנאורות עיקרון הפרדת הדת והמדינה היווה מדד מרכזי לבחינת קריטריונים כדמוקרטיזציה וחירות הפרט, ואם תוצאותיה של השקפה זו הן ראייתה של הדת כעניין אישי ואינדבידואלי, הרי הפונדמנטליסטים רוצים להחזיר את הדת למלכותה הימי-ביניימית (ולפני כן), אז היא חלשה או השפיעה כמעט על כל מימד ציבורי – כלומר, הם רוצים לכונן מחדש דת-מדינה המשותפת לכלל העם. בדת כזו ידע כל פרט את מקומו, לא רק מבחינת אמונותיו, אלא גם מבחינת מעמדו החברתי, שהרי הדת הכוהנית מחולקת לקאסטות – כוהנים, לויים וישראל.

לגבי השני, גם די ברור: המקדש מציג חזרה לתפיסת עולם בה האל שוכן במציאות, בה הוא זקוק לבית גשמי. מדובר כאן באל שלא רק שאינו טרנסצנדנטי, אלא שאף אינו אימננטי, אינו קיים בכל דבר, אלא במקום מסויים מאוד. וכמובן, מדובר בפולחן קולקטיבי, בו כלל העם עובד יחד את אלוהיו. מדובר, אם כן, בתפיסה בה עם מסויים עובד יחד אל מסויים, ואותו אל פורש את כנפיו על כלל בניו, בני אותו העם.

משתי בחינות אלה מדובר במהלך שמנוגד לכיוון מרכזי שאליו נעה הדתיות המערבית, והוא כיוון של הפנמה, אינדבידואליזציה ודה-מיתולוגיזציה חריפה. כמעט בכל אתר במערב ניתן לשמוע על השאיפה לדתיות "רוחנית" יותר, ופירושו של דבר פולחן המתבצע רובו ככולו בתוככי נפשו של האינדבידואל, המתבסס על חוויותיו הסובייקטיביות והשואף לטרנספורמציה פרטית שלו.

הפונדמנטליזם המקדשי שואף לדת לאומית וללאום דתי, למצב בו כלל הפרטים פונים לעבר מרכז משותף וממנו מקבלים משמעות וזהות. שחרור ירושלים מבחינתו הוא שיבוצה כיהלום בכתר כלל ארצי ובינלאומי שמכונן ממסגרת דתית היררכית וכוללת-כל. בניגוד לגלובליזציה הקפיטליסטית, האינדבידואליסטית מאוד, הוא מציג גלובליזציה של מקשה אחת, של עם אחד, בראשות דת אחת, תחת אל אחד.

שחרור מהרצון להשתחרר מהשחרור האחר

הניחוחות שעולים באפינו הם, אם כן, של שני סוגים שונים של שחרור: מחד, הכיוון התרבותי המערבי הכללי מושך לשחרור פרטי ותודעתי, שבו האינדיבידואל עובר תהליך נפשי שבסופו הוא מגיע לחירות אישית. מאידך, שוחרי המקדש מציגים אידיאל של שחרור לאומי וגשמי, שבו העם והעולם משתחררים אל עידן גאול על ידי הגשמה פיזית של זיכרון היסטורי שהפך לתקווה דתית.

שני הצדדים הללו, השואפים שניהם לשחרור, הולכים ומתרחקים זה מזה. בפינה אחת מתקבצים אלה שעבורם הדת מאכלסת לא יותר מאשר את הלב והראש של הפרט. בפינה שניה אלה שבשבילם הדת חולשת על ארץ, עם ועולם. בפינה אחת מדגישים את החוויה, בשניה את המעשה. בפינה אחת המסע הוא פנימי, בשניה מדובר במפעל חיצוני.

על פי החלוקה הזו נראה שכדי לפתור את שאלת שחרור ירושלים צריך תחילה להחליט ולבחור באיזה מישור נשחרר אותה, אם תודעתית או גיאוגרפית, אם באמצעות טרנספורמציה פנימית או בעזרת חברת בנייה.

אולם זו היא ברירת שווא. אין צד אחד שלם ללא הצד השני, בדיוק כפי שקצהו האחד של מקל אינו מתקיים ללא הקצה השני. חירות אמיתית היא הכלה, ולא דחייה. ואכן, יש לשים לב היטב למניעים הנסתרים שעומדים בבסיס רעיונות החופש שלנו: ממה אנחנו מבקשים להשתחרר באמת? אם נדמה לנו שנשיג חירות על ידי דחיית החומר וחוק, או לחילופין על ידי מחיקת הרצון האינדיבידואלי, הרי שיש לחשוד בכך שהשחרור שאנחנו מבקשים נועד בעצם להקל עלינו, ולא לפתח אותנו.

כוונתי היא שהשאיפה לשחרור עצמה משמשת כמניע עיקרי בהתרחקותן של העמדות הללו האחת מהשנייה: השחרור הרוחני הוא פעמים רבות גם שחרור מהצורך לתת דין וחשבון מעשי, להתמודד במישור הפיזי עם העולם. כך הנטייה להרחנת האידיאלים הדתיים שלנו היא בקשה של חופש מהתנאים החומריים שלכאורה כובלים אותנו. באופן דומה, השחרור הפונדמנטליסטי הוא תגובה לשחרור הרוחני, ולמעשה שחרור מההנחה שחירות אמיתית היא פנימית. קיים מימד מודגש של ריאקציונריות בגישה הפונדמנטליסטית, דהיינו מדובר בתגובה קשה להלך הרוח שמבקש רק רוח. התגובה כאן מנסה לחזור לעידן שבו (לגבי עם ישראל) חירות נמדדה בעיקר בכלים לאומיים ופוליטיים.

שלא יהיה ספק: כמו הרמב"ם המוזכר לעיל, המישור התודעתי חשוב בעיני יותר מזה המעשי. וכמו הרמב"ם, גם אני לא נלהב ממיתוסים המבשרים על גאולה ניסית. כך שהשפעתם של נזירים שמודטים במערות, אם ניקח את המקרה הקיצון, טובה לדעתי לאין ערוך מזו של המקדישים חייהם לתקוות או יוזמות של גאולה הנדסית-קבלנית בהר הבית. אלא שניתן להבחין בתוככי כל קבוצה בשאיפה לגאולה שבאה על חשבון ובמנותק מהצד השני, ותקווה כזו עתידה תמיד לאכזב.

אמור להיות מובן לכל בר דעת ששחרור אמיתי לא ייתכן ללא שיתוף של שני מישורי הקיום הללו. רוצה לומר, למען שחרור אמיתי על כל צד לוותר על שאיפות השחרור שלו מהצד השני. כוונתי היא שלא רק שאין שחרור אותנטי ללא התייחסות לכל היבט של המציאות, אלא לכך שרעיונות השחרור של הצדדים השונים הופכים גרוטסקים בדיוק מפני שכל צד מבקש לבטל את אחיו, מפני שהשאיפה לרוחניות מבקשת להתנתק מהחומר, ומפני שהשאיפה לדת פונדמנטליסטית מבקשת לבטל את התודעה. השחרור שעלינו לשאוף אליו מתחיל בשחרור מבקשת השחרור מהצד המקביל וההופכי מאיתנו, על עקרונותיו כמו גם על אנשיו.

—

המאמר פורסם במסגרת "שישה ימים ביוני – מסע לשחרור ירושלים" – שיתוף פעולה בין "הרשות העצמית" והאמן גיא ברילר לעורכי "ערב רב" רונן אידלמן ויונתן אמיר, המשלב מסע ומגזין מודפס הכולל עבודות אמנות ומאמרים בעברית וערבית. בשידורים, תצלומים ועבודות וידאו מהמסע ניתן לצפות כאן. מאמרים נוספים ניתן לקרוא גם כאן.

הדו"ח לבחינת תופעת הכתות בישראל

בשבוע שעבר הוגש למשרד הרווחה והשירותים החברתיים דו"ח שהוכן על ידי צוות משרדי שבחן את "תופעת הכתות בישראל". הפורטלים הגדולים מיהרו להכריז כי מדובר בדו"ח מדאיג: הפסקה הראשונה בוואינט מכריזה על

תמונת מצב מדאיגה: בין 30 ל-100 אלף ישראלים חברים ב-80 כתות הפועלות בארץ. כך עולה מדו"ח של משרד הרווחה, שחובר בעקבות פרשת גואל רצון. הדו"ח כולל שורה של המלצות לפעולה נגד הכתות.

ואילו על פי כותרת הכתבה באנרג'י מדובר ב

דוח מדאיג: בישראל פועלות כ-90 כתות – דוח שחובר בעקבות פרשת גואל רצון חושף כי בישראל עשרות כתות שחלקן מונות עד אלף חברים. מחברי הדוח ממליצים על דרכי התמודדות.

אין הסכמה לגבי מספר הכתות בישראל (על פי הדו"ח עצמו וואינט צודקים), אבל יש הסכמה שהדו"ח מדאיג. והדו"ח אכן מדאיג, אבל לאו דווקא מהסיבות המוצהרות על ידי האתרים הנ"ל. אני רוצה אם כן להצביע על הבעייתיות שקיימת לדעתי בחלק מהדו"ח, אבל ראשית אביא קצת ממנו ואציין את ההצעות הטובות שהוא מונה (הנה תקציר רשמי של הדו"ח, והנה דף ממנו אפשר להוריד את כולו בקובץ).

ראשית, יש לשים לב שחברי הצוות שגיבשו את הדו"ח היו מורכבים מרובם מעובדים סוציאלים. אנשי המקצוע איתם הם התייעצו הם ד"ר גבי זוהר, ד"ר דוד גרין, ד"ר עוזי שי, גב' מתי ליבליך – שכולם מומחים לתופעות כיתתיות מהכיוון הטיפולי (ופחות מזה המחקרי), וכן גב' רחל ליכטנשטיין וגב' שרונה בן משה, שתיהן מ"המרכז לנפגעי כתות". חלק מהאנשים הללו אני מכיר, מחבב ומעריך. יחד עם זאת, אני חושב שניתן לנחש בקלות את הכיוון הכללי אליו נטו העצות שהם נתנו, והכיוון הכללי אליו לקחו את העצות אותם עו"סים. ברור שהועדה דנה הרבה יותר בסבלם של נפגעי כתות למיניהן מאשר בתובנותיהם הרוחניות, שלא לומר בזכויותיהם החוקיות.

הדבר משתקף כבר בפסקה הפותחת של "תקציר המנהלים" של הדו"ח:

מבחינה של התופעה ומאפייניה עולה, כי המגויסים לכתות עוברים תהליך המרה במטרה להשיג שליטה, נאמנות ומחויבות מוחלטת להנהגת הכת. קשת הפגיעות שעלולות להיגרם כתוצאה מחברות בכת פוגענית היא רחבה, וכוללת פגיעות נפשיות, פגיעות פיזיות, פגיעות מיניות, פגיעות חברתיות ופגיעות כלכליות. לפיכך, יש צורך בגיבוש מדיניות ממשלתית בנדון. (עמ' 8)

מתחילים ממילים כמו "מגוייסים" ו"תהליך המרה", ממשיכים ב"קשת הפגיעות", ומסיימים כמובן בצורך ב"גיבוש מדיניות". המדיניות שתגובש תתמקד, אם כן, בניסיון למנוע תהליכי המרה ופגיעות, וזאת על ידי התערבות של המדינה. לא במקרה נכתב הדו"ח אחרי ולאור המקרה בו פורקה הקהילה הפוליגמית של גואל רצון, ונראה, וכך גם מוצהר בדו"ח, שהוא נבנה בהמשך וכמענה לממצאי המקרה ההוא. לא במקרה הוא גובש במשרד הרווחה, ולא, למשל, במשרד החינוך.

הדו"ח ממשיך בניסיון להגדיר מהי כת, עניין לא פשוט כלל וכלל, שכן, כפי שכתבתי כבר כמה פעמים כאן ובמקומות האחרים, המילה הזאת משמשת לנו בדרך כלל יותר כקללה מאשר כהגדרה מושכלת. ממילא ישנן הגדרות רבות לתופעה – כך למשל, בספרו The Emerging Network פורש חוקר הדתות מייקל יורק מגוון עצום של הגדרות וקריטריונים, על פני כמעט מאה עמודים.

הדו"ח מודה בקשיים, שהפחות שבהם אינו הקושי להבחין בין "כתות" לבין "קבוצות חברתיות אחרות", ומובן שהכוונה היא למיני חצרות חסידיות, שברור שאף אחד לא מתכוון לגעת בהן לרעה. לאחר מכן מביא הדו"ח כמה הגדרות מעניינות (עמ' 15-18), ולבסוף מגדיר כת כך:

כתות פוגעניות הן קבוצות המתלכדות סביב אדם או רעיון, תוך שימוש בשיטות של שליטה בתהליכי החשיבה ובדפוסי ההתנהגות, לצורך יצירת זהות נבדלת מהחברה ותוך שימוש במצגי שווא. קבוצות אלה מעודדות לרוב תלות נפשית, נאמנות, ציות וכפיפות למנהיג הכת ולמטרותיו, מנצלות את חבריהן לצורך קידום מטרות הכת, וגורמות לנזקים נפשיים, פיזיים, כלכליים וחברתיים (באחד או יותר מהתחומים), בקרב חברי הקבוצות, משפחותיהם והקהילה הסובבת. (עמ' 19)

קראו את הפסקה שוב, ונסו לענות על השאלות הבאות: על מה עומדת למעשה כל ההגדרה הזו? מהו הגרעין הסגולי שלה? אומר לכם את דעתי (ממילא הרי לא היתה לכם סבלנות לקרוא שוב את הפסקה, נכון?): אני רוצה להציע שהמילים "שיטות של שליטה" ו"תלות נפשית" הם מרכז ההגדרה הזו, עליהן היא קמה ובלעדיהן היא נופלת. ואכן, מתוך רשימות מעניינות של "שיטות של מנהיגות, גיוס והמרה" שבאות לאחר הגדרה זו (עמ' 20-22), האלמנטים היחידים שזוכים להרחבה, והרחבה משמעותית, הם אלו העוסקים ב"רפורמת החשיבה" שמתבצעת בחברי כת על ידי מנהיגיהם. שימו לב לפסקה המכרעת הזו, שהיא לדעתי לבו הפועם הדו"ח:

רפורמת החשיבה מאפשרת השגת שליטה מוחלטת בתהליכי החשיבה ובדפוסי ההתנהגות של החברים בכת, תוך ניתוקם מהאישיות המקורית שלהם. מצב מתמשך זה מכונה "mind control" והוא שנוי במחלוקת בקרב הקהילה המדעית והטיפולית העוסקת בתחום. מעברו הראשון של הדיון הציבורי עומדת פרופ' תלר-זינגר שהטמיעה את השימוש במושג בהקשר של הפעילות הפוגענית בכתות, וטענה כי חלק מהתרגולים המיושמים בכתות, כמו חזרה אובססיבית על מנטרות, תפילות ומטלות חד-גוניות, התמקדות בחטאים ובאשמה והפעלת לחץ קבוצתי אינטנסיבי, עלולים להזין תהליכים כפויים ואפילו היפנוטיים במקרים מסוימים, המשתקים את הרצון החופשי ומשעבדים כליל את חבר הכת (Thaler-Singer, 2003). תלר-זינגר אף העידה בעניין זה במאות משפטים, במהלך שנות ה-70 וה-80 של המאה העשרים. מן העבר השני של המחלוקת, עומדים כמה מהחוקרים המובילים בתחום זה, כמו ריצ'רדסון, ברומלי, זבלוקי ורובינס. הם טוענים שקשה להוכיח את התרחשותו והשלכותיו של ה-mind control, הן בזירה המדעית והן בזירה המשפטית. ריצ'רדסון סבור כי מקורן של טענות אלה הוא במאבקים פוליטיים בעיקרם, שכן בארה"ב הן מועלות מתוך ניסיון להגביל את חופש הדת והפולחן (Richardson, 1991). חרף הויכוח הניטש בנושא זה, מטפלים העוסקים בתחום זה בישראל טוענים כי מניסיונם הטיפולי רב השנים, עולה שנעשה שימוש בשיטות של mind control, כחלק מתהליכי הגיוס וההמרה לכתות. (עמ' 22)

פסקה עמוסה ועשירה, שמובילה אותנו בתהליך דיאלקטי שבסופו מסתבר לנו שחברי כת בישראל נתונים תחת משהו שנקרא "mind control". איך מובילים אותנו למסקנה הזו? ראשית מתארים לנו את המושג, אחרי כן מודים שהוא שנוי במחלוקת (אבל למעשה ממעיטים בכך – הרי אי אפשר באמת לקחת ברצינות את ההגדרה של תלר-זינגר), ולבסוף מודיעים לנו שלא ממש משנה הויכוחים הללו בין המומחים, שהרי המטפלים בארץ טוענים שאכן כן נעשה שימוש ב-mind control. ומי אנחנו שנתווכח עם המטפלים?

ומכיוון שביססנו את קיומו של mind control בארץ, נותר רק לחשוב מה עושים עם זה. וכאן הבעיה, שכן לצד הצעות פעולה טובות לדעתי כגון "ייזום פעולות להעלאת מודעות בקרב הציבור הרחב"; "הכשרת מטפלים ועובדים סוציאליים לזיהוי כתות וקורבנות פוטנציאליים"; "מחקר ובניית מאגר מידע בתחום הכתות"; ואפילו "הגדרת גמלת קיום של הביטוח הלאומי, לנפגעי כתות" (עמ' 33-34) – יש גם כמה הצעות שלדעתי הן לא פחות ממסוכנות.

כך למשל "הקמת יחידה לטיפול בנפגעי כתות ובמשפחותיהם" שתכלול "צוות התערבות"(!) ארצי ש"יפעל בכל מקום בו יידרש טיפול בנפגעי כתות ויעשה זאת באמצעות עובדי השדה במחלקות לשירותים חברתיים"! איך יפעל אותו צוות? בעזרת כלי פריצה? ניידות? כלבים? מסוקים? וכן "חקיקת חוק נגד פעילות כתות", שגם לא ברור לי ממש איך יתנהל (וסביר להניח שלעולם לא יחוקק, וטוב שכך). ואולי הגרוע ביותר הוא:

תיקוני חקיקה לגבי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב – 1962 – הצוות ממליץ לשקול עריכת תיקון בחוק זה, כך שיצוין במפורש כי מצב בו אדם נתון לשליטה ממשית של אדם אחר בחייו או להשפעה בלתי הוגנת עליו, ייחשב כמצב בו אדם אינו מסוגל לדאוג לענייניו ולכן רשאי ביהמ"ש למנות לו אפוטרופוס.

כלומר, אם אני מבין נכון, בידי צוות פקידים במשרד הרווחה תהיה הרשות להחליט שאדם כלשהו אינו כשיר לנהל את חייו, ויומלץ לבית המשפט למנות לו אפוטרופוס, כל זה מפני שהוא חבר בקבוצה רוחנית או דתית כלשהי! וכל שומעו תצילנה שתי אזניו.

אל דאגה, החוקים האלה לא יחוקקו לעולם. לא מפני שממשלת ישראל תעמוד על כיבוד זכויות האדם והאזרח של תושבי המדינה, ולא תעיז להתערב בצורה ברוטלית כל כך בחייהם – אל תצחיקו את חברי הממשלה שלנו, שזכויות אזרח (ולפעמים, אדם) מעניינות את רובם כמו הצעת השלום הסעודית. הם לא יחוקקו מפני שלא יהיה אפשר להבדיל בין כתות רעות לכתות טובות, כלומר, מבחינת מדינת היהודים, בין קבוצות רוחניות ניו-אייג'יות לבין כל מני קהילות ברסלב, חב"ד, קבלה ומפעלי החזרה בתשובה למיניהם. אחרי הכל, הרי על פי ההגדרות האלה גם "ישראל ביתינו" היא כת.

הצורך העמוק ב- mind control

אבל אני רוצה להתייחס לעמדה שעולה מהדו"ח, ולחוזר שוב לב-לבו, כלומר לעניין ה-mind control. חשבו לעצמכם: לשם מה הכניס הצוות שישב על הדו"ח את העניין המפוקפק, על סף הביזאר, של ה- mind control? הרי מי יכול לקחת ברצינות את ההגדרה הזאת, של

חזרה אובססיבית על מנטרות, תפילות ומטלות חד-גוניות, התמקדות בחטאים ובאשמה והפעלת לחץ קבוצתי אינטנסיבי, עלולים להזין תהליכים כפויים ואפילו היפנוטיים במקרים מסוימים, המשתקים את הרצון החופשי ומשעבדים כליל את חבר הכת

שיש בה גם "עלולים", גם "במקרים מסויימים", וגם חצי מהרפרטואר הפולחני של כל דת בעולם? ובכלל, "תהליך היפנוטי שמשתק את הרצון החופשי ומשעבד כליל"?!? לו היה דבר כזה אפשרי, האם למישהו יש ספק שצה"ל היה כבר מזמן עושה בו שימוש? או השב"כ? או שירות בתי הסוהר? או, להבדיל, אירגוני הטרור? האם אנחנו עדיין חיים בתקופה המבדרת הזאת בתחילת המלחמה הקרה שבה חיפשו ארה"ב וברה"מ שיטות לשליטה מרחוק על התנהגות אנוש?!? הלו? מישהו עשה יותר מדי מטלות חד-גוניות??? ואם אכן זה נכון, הרי שמסתבר לנו בעצם מספרת שחבורת מחברי ספר הזוהר בדרום ספרד של המאה ה-13, או המקובלים שפעלו תחת האר"י בצפת של המאה ה-16, או מסדר הישועים, או רוב הבהקטי ההודי, או כל חצר חסידית של ימינו, היו או הינם כולם תחת mind control!

ולא שאין שעבוד בקבוצות כיתתיות למיניהן. ודאי שיש. יש לחץ חברתי, ויש רצון לרצות את המנהיג, ויש חרדה מפני חרם של הקבוצה, יש אובססיית טוהר ואימת חטא, ובאופן כללי כמובן שיש כמיהה עצומה לוותר על החשיבה הביקורתית והאחריות האישית. כן, להיות מבוגר זה קשה! אבל "שיטות" של "mind control"? למה פשוט לא קראו לזה the old Jedi mind trick?

אז למה בכל זאת היצור הבלתי-אקדמי, אנטי-מדעי הזה בתוך דו"ח רשמי של משרד הרווחה? זו השאלה. והתשובה לשאלה הזו נוגעת לדעתי למשבר הערכי שבו אנחנו נמצאים. כי השאלה היא בעצם איזה אתוס אנחנו מטפחים. השאלה היא בשם מה אנחנו עומדים מול אותן קבוצות דתיות, אותן כתות. האם אנחנו מציבים מול פרצופיהם האטומים ועיניהם המזוגגות של חברי הכתות את האתוס ההומניסטי, ותובעים מהם לקחת אחריות על חייהם, לדבוק בעובדות, להימנע מפיתויי סרק, ולעמול למען בגרותם הנפשית?

ודאי שלא. האתוס הזה נשבר, ורסיסיו מזינים כיום את קליפות הרלטיביזם הפוסטמודרני. מתוך שאריות ההומניזם המרוסק עלתה הרב-תרבותיות, עלתה חוסר הביקורתיות (או בשמה המכובס, הסובלנות), עלה ה-PC. האתוס שלנו כיום, אם ניתן לקרוא לו אתוס, דוגל בחופש הבחירה של כל אדם לחיות את חייו כראות עיניו. שאלות כמו אמת, בגרות, התפתחות נפשית-רוחניות (ובטח שאלות כמו תשובה וגאולה) אינן נשאלות, ואסור להן להישאל. כבר לא ניתן לבוא בשם ההומניזם, כמו גם לא בשם המסורות הדתיות שהוא עצמו הדיח, ולדרוש את התשובות להן מהזולת.

יש בזה צדדים חיוביים, ללא ספק. אבל יש גם צדדים שליליים מאוד. כך או כך, מכאן אמור להיות לנו ברור למה משרד הרווחה היה צריך להמציא את ה- mind control אם במקרה הוא לא היה קיים. כי באין קריטריון של אמת עובדתית, ובאין אופק אוטופי שממנו ניתן לגזור אמונות נכונות ושאינן, המקסימום שאפשר היום לעשות הוא לדאוג לאפשרות מימושה של זכות הזולת לבחור את חייו לעצמו בעצמו. ה- mind control נוצר כדי שנוכל להבדיל בין אמונות שטותיות שעליהן אי אפשר לומר לזולת דבר, שכן הוא בחר בהן במלוא הכרתו, לבין אמונות שטותיות שמותר לנו "לחלץ" מהן את הזולת, שכן הן נכפו עליו, שכן הוא נאנס לקבלן.

ה- mind control מאפשר לנו להכריז מלחמה על דרך חייו של הזולת, שכן מי שמשתמש באמצעי כפייה עובר על הדיבר היחיד שעוד נותר לנו, והוא החופש לבחור. הבחירה היא המקודשת בעינינו, ועצם הבחירה מכשירה כל אמונה. אמונה שנכפית עלינו, ללא בחירה, היא על כן הטומאה היחידה בה ניתן להילחם.

מכאן שציד המכשפות של ימינו דומה להפליא לזה של ימי הביניים. כאן וכאן מדובר בכשפים שאין להם כל הסבר או ביסוס, המוטלים בבני קהילה תמימים. ההבדל הוא שפעם אם היבולים קמלו ניתן היה לשרוף את אשת השכן. היום אם הילדים התחרפנו מותר לקרוא למשטרה כדי שתאסור את מי שמספר להם שהוא הבודהה מאוריון. אבל ההבדל הזה לא עושה את זה פחות מסריח.

קוראי היקרים, אתם יודעים שאין לי שום חיבה ל"כתות פוגעניות". הרי רק לא מזמן נתבעתי לדין על ידי מנהיג כת שכזאת, אחרי שפרסמתי ברבים את מעלליו. הותיקים שביניכם עוד זוכרים את רשימותי על קהילות גדולות יותר שלמיטב הבנתי כוללות מאפיינים כיתתיים שונים כסיינטולוגיה, בני ברוך, חסידות סלונים, קהילת ניר בן ארצי, ועוד ועוד. אולם מטרידים ככל שיהיו חלק מהמעשים באלו, כל זה לא מכשיר פגיעה ממשית בזכויות אדם.

אני כבר לא מדבר על זה שהיחס לחריגים שבה הוא אחד מקני המידה שבעזרתם ניתן לבחון את בריאותה המוסרית של כל חברה. אני כבר לא מדבר על זה שבריאותה האינטלקטואלית והנפשית של כל חברה תלויות, בין השאר, באוונגרד תרבותי ורוחני שמנסה לפרוץ עבורה מסילות חיים חדשות. אני מדבר על זה שבאופן הכי בסיסי לא על הפקידות הממשלתית להחליט אילו תפילות, מנטרות או מטלות חד-גוניות מהפנטות את מבצעיהן ואילו לא, ולא על ועדה ממלכתית לקבוע אילו רבנים או מורים רוחניים הם כריזמטיים מדי עבור רצונם החופשי של חסידיהם, ואילו לא. בארה"ב היו קוראים לזה "לא חוקתי". כאן אפשר לומר שזה פשוט יותר מדי מסוכן.

נספח – כמה נתונים מעניינים מהדו"ח

בהתאם להערכות שבוצעו על ידי המרכז הישראלי לנפגעי כתות ועל ידי חוקרים ישראליים העוסקים בתחום , ניתן לאמוד כי בישראל פעילות כיום כ-80 כתות (במהלך השנים פעלו עשרות נוספות שנסגרו) , ומספר החברים בכל אחת מהן נע בין עשרות בודדות לאלפים. יתרה מזאת, עשרות אלפי אנשים ברחבי ישראל נחשפו עד כה לסדנאות, קורסים וסמינרים שהועברו על ידי כתות הפועלות בישראל. (עמ' 27)

בישראל נערך מחקר בקרב מצטרפים לכתות לאחר עזיבתם את הכת, ונמצא כי גיל ההצטרפות הממוצע לכתות הוא 25, 86% מהחברים הם ילידי הארץ, בני המעמד הבינוני, בעלי 12 שנות לימוד או למעלה מכך. בנוסף, 44% מהנבדקים העידו על היותם במשבר לפני ההצטרפות ו-60% מהם היו בטיפול פסיכולוגי בשלב כלשהו בחייהם. 11% אושפזו בעברם בבתי חולים לחולי נפש ו-15% השתחררו מהצבא כתוצאה מבעיה נפשית חמורה (אמיר, ש', האיום בחופש: דרכי ההשפעה של כתות, פפירוס, תל אביב, 1992). (עמ' 24-25)

ואנקדוטה לסיום

בדו"ח כתוב:

בחינת שיעור השימוש בחומרים פסיכו-אקטיביים טרם ההצטרפות לכת מעלה, כי מעט פחות משליש השתמשו בסמים קשים ואילו 60% – בסמים קלים. רק 2% כלל לא השתמשו בסמים לפני ההצטרפות לכת (אמיר, 1992).

וצ"ל כמובן כתוב:

בחינת שיעור השימוש בירקות כתומים טרם ההצטרפות לכת מעלה, כי מעט פחות משליש השתמשו בדלעת ובטטה ואילו 60% – בגזר ובגזר גמדי. רק 2% כלל לא השתמשו בעגבניות לפני ההצטרפות לכת (פרסיקו, 1992).

ואם תבדקו את הנתונים תראו שזהו אכן המצב.

כפי שכתבתי אתמול, הכנס הראשון של "הרשת הישראלית למחקר האקדמי של האזוטריקה המערבית (INASWE) הביא לארץ את וואטר האנחרף,אחד המומחים הגדולים בעולם לאזוטריקה המערבית ולניו-אייג'. ברשימה הקודמת הבאתי תימצותים של הרצאות על הצד האיזוטרי של דמויות ציוניות שונות, ולהלן אביא את דבריו של האנחרף, שדיבר על מפגשי אראנוס, ובתוכם על יונג, שלום אליאדה ועוד. לדברים בכנס בבאר שבע אצרף גם דברים שנשא בהרצאה שהוא נתן יום אחרי, במכון ואן-ליר בירושלים.

מדובר בעצם בהרצאות שעוסקות במחקר דרכי המחקר של אותם חוקרים, וליתר דיוק בנטיות המיסטיות שלהם, כלומר זהו חקר המיסטיקה של חוקרי המיסטיקה. דעו לכם שאחד הסודות הנלחשים בין סטודנטים בתחום כמו גם בין החוקרים, פעמים בחיוך זדוני ופעמים עיניים נוצצות, הוא משהו כמו "מה, אתה לא יודע? הוא בעצמו מיסטיקן!" – דהיינו מדובר בגילוי (הנפוץ למדי, יש להודות) שחוקר המיסטיקה מתעניין בתחום בצורה שאינה רק אקדמית. מצד אחד, זה לא כל כך מפתיע, שהרי אנשים אוהבים לעסוק במה שמעניין אותם אישית. מצד שני, זה מעלה חשש שהמחקר אינו ממש אובייקטיבי ו/או שיטתי (ולחשש זה מתייחס האנחרף להלן). מצד שלישי, ישנם חוקרים שטוענים שעיסוק פרקטי, אישי, במיסטיקה דווקא עוזר מאוד להבנת הנושא גם מבחינה אנליטית (וראו על כך ראיון מרתק שהתפרסם לפני כחודש עם חוקר שכזה, ג'פרי קרייפל). מצד רביעי, אם כך זה לא פייר, שהרי מה יעשו חוקרים שאין להם חוש מיסטי (ואני בהחלט חושב שמיסטיקה היא חוש, כמו מוזיקה או הומור), או שפשוט לא מתאים להם להתעסק בזה אישית??? בקיצור, מדובר בנושא לוהט, וראוי להקדיש לו רשימה נפרדת. כאן אביא את דבריו של האנחרף כאמור, שמתייחס בעיקר להנחות התיאולוגיות של החוקרים הנ"ל.

כמה דברים על הכתיבה: אני לא מביא את ההרצאות בשלמותן, לא מבחינה רעיונית ולא מבחינה מילולית. לכן דמיינו שהפרטים רבים עוד יותר וההרצאות מעניינות עוד יותר. כמו כן, אני לא מצטט במדוייק את הדובר, מלבד במקרים שבהם הדברים ניתנים בתוך מרכאות, שבדרך כלל מציגות ציטוט מפי גיבורי ההרצאות, ולא המרצה. בקיצור, הכתיבה היא קיצור נמרץ של הדברים.

הרומנטיקה באראנוס של יונג

אנחנו עוסקים לחקר המיסטיקה של חוקרי מיסטיקה. בסביבות 1930 הולנדית עשירה בשם אולגה פרובה קפטין התחילה את פגישות "אראנוס" אצלה בבית. הפגישות כללו ישיבות משותפות של גדולי חוקרי הדת, ואנשי רוח בולטים באופן כללי, של התקופה. (אגב, עד היום מתקיימות פגישות ארנוס, על ידי כמה ארגונים מתחרים.) אפשר לחלק את ההיסטוריה של המפגשים האלה לאלו שלפני ואלו שאחרי מלחמת העולם השנייה.

הפגישות של ה"לפני" נשלטו על ידי יונג, והשתתפו בהם גם היינריך זימר (Zimmer), רודולף אוטו, מרטין בובר ואחרים. הפגישות של ה"אחרי" כללו את גרשם שלום, מירצ'ה אליאדה, ד.ט. סוזיקי, אריך ניומן, פול תיליך, אנטואן פיוור (faivre) – בהחלט חבורה מעניינת מאוד של אנשים.

מה היה בפגישות הללו? מה שהיה הוא שלקחו שם את הסמל והמיתוס ברצינות. אבל מעבר לזה: היה לזה קשר גם לנטיות רומנטיות, "אנטי-נאורותיות", מפני שהנאורות כידוע השליכה את הסמל והמיתוס לפח. הנטייה הזו של הנאורות הביאה לטשטוש התחום האיזוטרי (מפני שלא חקרו אותו כלל), אבל גם לתחושה של כיוון ברור: האיזוטריקה היא כל מה שהנאורות היא לא. לפגישות האלה היה אפילו טעם משיחי משהו: היה שם ניסיון להציע פתרון לבעיות העולם המודרני. הם הרגישו שהנאורות עשתה טעות, כשהשליכה את הסמלים וכו'.

כמובן שמלחמת העולם השנייה הביאה לעניין מחודש בסמלים ובכוחם, ופחד מהתוצאות של שימוש בהם לרעה. מאסכולת פרנקפורט ועד לתומס מאן, כולם זיהו שאין האדם יכול לחיות על הרציונליות לבדה. כנראה שלא כמו שהניחו הפילוסופים של הנאורות, אי אפשר לדכא לגמרי, לנתח על ידי אנליזה היסטורית וכך להמית, את הסמל והמיתוס באדם. יש לאלו חיים משלהם, שלא ניתנים לדיכוי לאורך זמן. זו הרוח שהניעה את מפגשי ארנוס.

קארל גוסטב יונג היה חייב לוויליאם ג'יימס וחבריו לא פחות מאשר לפרויד. יונג הוא "ענף מאוחר של הרומנטיקה", אומר האנחרף, ואף בצורה יותר ישירה ממשיך של המסמריזם [שיטת רפואה אלטרנטיבית מסוף המאה ה-18 שהניחה שיש "נוזל" מגנטי טבעי בכל גוף חי, ושעל ידי מניפולציות בו נינתן לחלות או להבריא – ת.פ.]. מי שקורא בגרמנית המקורית את הפרק הפותח של הספר האדום של יונג, שהתפרסם לא מזמן לראשונה כידוע, מזהה מיד את ההשראה של המסמריזם הגרמני. למשל בהנחות הבאות:

1. יש שתי דרכים של חשיבה: של "יום" ושל "לילה".
2. האוטוגנזיס הפרטי משקף את הפיזיוגנזיס הכללי (ההתפחות הפיזית והתודעתית של התינוק משקפת את ההתפתחות האבולוציונית של האנושות כולה, על תודעתה). כלומר יש כאן אבולוציוניזם רומנטי, בו התודעה האנושית נתפסת כתוצאה של אבולוציה של עידנים.
3. החלום הפרטי משקף את המיתוס הכללי – כפי שהאדם צריך ללמוד מחלומותיו, כך החברה צריכה ללמוד מהמיתוסים שלה. כישלון בזה יביא פתולוגיה. אבל על החשיבה הבוגרת להפריד עצמה מהמיתוס, אם כי בלי לדכא אותו.
4. המרכזיות של האוקולט ושל ה"טבע".
5. רעיון ה"סינקרוניסיטי", שהוא כמובן הפיכה של ההגיון העומד בבסיס הנאורות.

אבל יש הבדלים בין יונג לחלק מהרומנטיקנים: הקודמים ראו משיחיות בצורה נוצרית-יהודית. יונג רצה להביא לקדמת הבמה את הפגאניות, שהיתה לדעתו הלא-מודע, "צד הלילה", של האנושות. עוד: הרומנטיקה ראתה קטיעה היסטורית בין ההלניזם לרנסנס. יונג ראה המשכיות של שלבים: גנוסטיקה > אלכימיה > רנסנס.

פרויד רצה לדחות את כל מה שאינו רציונלי. יונג רצה לשמור אותו. יונג לא רצה רק ליצור זרם פסיכולוגי, אלא ליצור פסיכולוגיה שתהווה בסיס לכל מדע וכל צורת ידע אחרת. כמו ג'יימס, הוא תומך באמפיריציזם שאין גבולות מוגדרים בשבילו לגבי מהי עובדה.

אז מהן ההשפעות של יונג על ארנוס ועל מחקר הדתות והאזוטריקה? יונג האמין שהפסיכולוגיה צריכה להוות בסיס למדעים. כנגד הכיוון ההולך ומשתלט על האקדמיה, ההתמחות, אראנוס רצו להביא תמונה כללית.

מה שהרומנטיקנים הגדיו כ"צד-הלילה של הנפש" הפך עבור יונג ללא-מודע. מה שנזרק לפח על ידי הנאורות, חוזר לבמה הכללית. כיום היונגיאניות היא התפיסה החביבה על האסטרולוגים, כדי לפתח אסטרולוגיה פסיכולוגית. הרעיון של המיתוס כלא-המודע הקולקטיבי של החברה הפך שגור ומקובל על החברה המערבית. בכך הפסיכולוגיה המודרנית הופכת לעוד חוליה בשרשרת של הגנוסטיקה-אזוטריקה-רומנטיקה-פסיכולוגיה. הפגאניות הופכת למצע אובייקטיבי, על-זמני, שנמצא כל הזמן תחת כל חברה. המסקנה: הנראטיב של אראנוס של האזוטריקה הוא המשך של הרומנטיקה, ויש לחקור אותה כחלק מההיסטוריה של האיזוטריקה המערבית.

יחד עם זאת, כמובן שמדובר בדמות מאוד מורכבת, וכמובן שלא הכל ביונג הוא "מסמריזם".

הרליגיוניזם באראנוס של שלום, קורבין ואליאדה

אז בשלב הראשון יונג היה מרכזי באראנוס, כולל כל הרעיונות שהוא הביא ממסמריזם, כלומר היפוך הנטיות של נאורות, כלומר ההנחה שאנחנו חייבים לשלב את הנטיות הפאגאניות שנמצאות בלא-מודע שלנו, ולא אלה יתפרצו החוצה בצורה אלימה.

שלב זה היה לפני מלחמת העולם השנייה, ואילו אחריה עלו לבמה חוקרים אחרים. אלו הביאו איתם גישה מוסיימת מאוד לחקר הדת, ואת זו מכנה האנחרף 'Religionism'. הרליגיוניזם נטוע "בחלום הבלתי אפשרי של פיתוח 'היסטוריה של האמת'", והוא "הפרוייקט של מחקר המקורות ההיסטוריים בחיפוש אחר הנצחי והאוניברסאלי".

אבל לכל חוקר היתה גישה אחרת בשילוב בין הנצח להיסטוריה.

גרשם שלום הוא ה"היסטורי" ביותר. שלום נקט בגישה ביקורתית, ולעיתים נדירות חשף את מניעיו האישיים.

שלום, במכתב לשוקן, רוצה למצוא את "האמת שפורצת מתוך האשלייה של 'ההתפתחות'". כלומר אמת מטאפיזית לא נמצאת בהיסטוריה, ויש לנקוט גישה מיוחדת כדי לחלץ אותה. אבל בעוד אחרים בדעה זו חשבו שההיסטוריציזם הוא האויב, שולם הציוני לא היה יכול לקבל גישה זו. בשביל שולם ההיסטוריה היא התנאי שמאפשר התגשמות משיחית. מצד שני, הנצח לא מופיע בזמן, ולכן התקווה המשיחית של שלום לא באה על סיפוקה.

שלום היה חייב הרבה לרומנטיקה הגרמנית, בעיקר שלינג ונובליס. אבל בסך הכל הוא היסטוריון מצויין, כלומר הוא הרגיש את הפיתוי של הרליגיוניזם, אבל עמד בו. הוא חשב שהתופעות הטמפורליות מבטאות את הנצחי, אבל ידע היטב שהן מסתירות אותו באותה מידה.

Henry corbin היה ממש אנטי-היסטורי. הוא התנגד ל"רדוקציה היסטורית" של תופעות. "תופעות לא יכולות להיות הסיבה לתופעות אחרות. יש משהו אחר, מעבר להם, שהוא סיבה האמיתית" – כלומר כל תופעה בעולם היא שיקוף של התרחשות בעולם הרוחני.

בקיצור, הוא בכלל לא התעניין באמת היסטורית. למשל הוא מקשר בין האיסיים, הטמפלרים, האילומינטי, וסווידנבורג בקו כרונולוגי שמסביר – בצורה לא סיבתית – את "דמות המקדש" שקיימת בעולם הדמיוני, שקודם לעולם הפיזי, וקובע את התממשותו בזה האחרון.

אז יש כאן שתי תנועות, שאין להם שום דבר במשותף. אי אפשר להכריע מי צודק, כי אין דרך להשוות ביניהן. שלום קיבל את ההתרחשות ההיסטורית, ושמר את הנצח לזמן אחר. קורבין קיבל מציאות מטאפיזית כראשונית, ודחה את ההסטוריה. קורבין דחה את העולם המודרני על כל הנחות המוצא שלו, וקיבל רק את העולם שלו כאמיתי. יש כאן שתי קצוות: שלום הקריב את "האמת" והעדיף את היסטוריה. קורבין הקריב את ההסטוריה והעדיף את "האמת" (המטאפיזית, הנצחית).

מירצ'ה אליאדה העדיף מקורות משניים כדי להבין דתות. לא ממש חוקר שיטתי. ללא מתודה. בלב התפיסה שלו אין עמדה תיאורטית לגבי הדרך הנכונה ללמוד דתות, אלא צורך עמוק להבין את האמת על האנושות. "הכל חולף, זו המצוקה התמידית והבלתי גלויה שלי" כתב במחברת פרטית – התרופה של זה עבורו היתה בדת.

בשביל אליאדה למאורעות היסטוריים אין משמעות בפני עצמם, אבל גם אין לו מטאפיזיקה ברורה. הוא חשב שהנצחי קיים, אבל לא ממש הגדיר אותו. הרעין של מהות דתית sui generis היה חשוב לו, ולכן תחיית המיתוס כקונטרה להיסטוריה היה תרפויטי עבורו ולדעתו עבור האנושות. המיתוס של החזרה הנצחית היה פתרון אחד שכזה.

אליאדה היה מאמין גדול באלכמיה רוחנית. הוא התעניין בפילסופיה של הרנסאנס. וחשוב מאוד עבורו היה הטרדיציונליזם של ז'ינון וקומרסוואמי, למרות שהוא לא האמין מעולם במסורת פרמורדיאלית שהלכה והתנוונה לקראת המסורות של היום.

הספרים של אליאדה כנראה באמת היו תרפיוטים עבור רבים. הם נענים לזרמים מודרנים כאקזיסטנציאליזם, והיו חלק מהצייטגייסט של שנות השישים. בין 1958-65 כל שנה הופיע ספר מתורגם שלו (ושל יונג). בעוד באירופה אסכולת פרנקפורט דחתה כל מיתוס, בארה"ב הוא פרח.

אבל בארנוס האזוטריקה דווקא לא היותה פופולרית. רק ב-74 אליאדה התחיל להתעניין באזוטריקה. מה פירוש מסורות איזוטריות? אידל אומר ששלום חשב שיש אנטגוניזם בין מחשבה קבלית לבין הרבנית, שהיא, האחרונה, יותר היסטורית. הקבלה קיבלה אזוטריקה מזרחית, דרך הגנוסטיקה, ולכן היא זרה ביסודה ליהדות. והיא החייתה את היהדות, כי הרבנים הם יבשים ומתים. בדומה לכך ראה קורבין באזוטריקה את הלב האמיתי של האיסלאם, כלומר שניהם הסכימו שהמיתוס והאזוטריקה הם הלב, המרכז, והמהות של הדת, בעוד החוק וההיסטוריה הוא ה"חיצוניות" הפריפריאלית. שניהם רצו משהו גדול יותר מההיסטוריה. אבל מהותנות כזו היא אמונה, ולא מחקר היסטורי. יש כאן מחקר קריפטו-תיאולוגי. לסיכום, הרבה ממה שנחשב למחקר האזוטריקה מאז שנות השישים, נפל קורבן לרליגיוניזם הזה.

אראנוס הוא מודל קלאסי לרליגיוניזם. כאילו היסטורי, אבל בעצם מתעניין במהות שלכאורה מאחורי ההסטוריה. בספר שלי אני מנסה להראות שהכל התחיל מהחצי השני של המאה ה-17 אצל Gottfried Arnold. יש כאן אנטי-נאורות. בזמננו זה המתח בין אראנוס לאסכולת פרנקפורט. זה האחרון השפיע רבות על התפיסה של הא' המערבית. "קסם" או ה"אוקולט" נתפסו על ידם פשוט כשטויות, והם מתחו קו ישיר בין אנטי-רציונליזם כזה לפאשיזם. כלומר העיסוק באזוטריקה מוביל לפוליטיקה מסוכנת.

למשל, בשביל גאורג לוקץ' האזוטריקה היא ריאקציונרית להתקדמות הדיאלקטית של הרצינליות. התוצאה היא טאבו על לימוד היסטורי של האזוטריקה בגרמניה. זה נחשד בתמיכה בפאשיזם.

אבל האם יש משמעות פוליטית למחקר האזוטריקה? כמובן אצל אליאדה היה קשר. כנראה גם אצל יונג. אז כנראה שחוקרי אזוטריקה בעלי עניין אישי, סטייל רליגיוניזם, בנושא הם שמרנים יותר, גם בגלל ההתנגדות המובנית להתקדמות היסטורית. הם גם ראו ביהדות את המצאת ההיסטוריה הליניארית, ורצו לחזור למעגליות הפגאנית. אבל לא, אין קשר ישיר בין אראנוס לפאשיזם. אין קשר הכרחי. הראייה: גרשם שלום.

הכנס הראשון של "הרשת הישראלית למחקר האקדמי של האזוטריקה המערבית" (INASWE), שהתקיים באוניברסיטת בן גוריון ב-18 למאי, הביא לארץ את וואטר האנחרף, אחד המומחים הגדולים בעולם לאזוטריקה המערבית, אולי המומחה הגדול בעולם לניו-אייג', וזו כבר היתה סיבה טובה מאוד להגיע, אבל כפי שתראו, היא לא היתה היחידה. את הקמת "הרשת" יזמו פרופ' בועז הוס, ד"ר יובל הררי וד"ר יוסי חיות, שניהם מאוניברסיטת בן גוריון, והיא אמורה להיות הסניף המקומי של רשתות אחרות למחקר האזוטריקה, תחום שרק לאחרונה זוכה לעניין אקדמי רציני, ושמי שאחד הקולות הדומיננטים שמובילים אותו הוא כאמור האנחרף הנ"ל.

הכוונה ב"אזוטריקה" היא לכל אותן אגודות סתרים, קהילות רוחניות, תורות סודיות ותיאוריות קונספירציה כלל-קוסמיות שתחילתן אולי קדומה ככתב, שפריחתן ברנסאנס האירופאי ושמהוות חלק מרכזי מהמקורות הרעיוניים של מה שהיום מקיף אותנו כשדה הניו-אייג'. הבונים החופשיים, האגודה התיאוסופית, האילומינטי, הרוזנקרוייצים, הסווידנבורגיסטים, האנתרופוסופים, הטרנסאנדנטליסטים, הספיריטואליסטים, וכו' – וכמובן, הקבלה, במקורותיה היהודיים וכן בגרסתה הנוצרית.

אביא להלן כמה דברים שנשאו כמה מהמומחים. אחלק אותם לשתי רשימות עוקבות, על פי נושאיהם השונים. ראשית, להלן, אביא מדבריהם של יצחק לובלסקי, ג'ולי חיות ובועז הוס, שדיברו כל אחד מכיוון אחר על הצד הרוחני והלא נודע של קבוצה חשובה של ציונים, יהודים כמו גם נוצרים. שנית, מחר, אביא את דבריו של האנחרף עצמו, שדיבר על קארל גוסטב יונג. לדברים אלו אצרף גם דברים שנשא האנחרף בהרצאה שהוא נתן יום אחרי הכנס בבאר שבע במכון ואן-ליר בירושלים, הפעם על חוקרי הדת גרשם שלום, מירצ'ה אליאדה והנרי קורבין. הקשר בין ארבעת אישים אלה הוא שהם כולם השתתפו בפגישות אראנוס האקסקלוסיביות, וכולם הושפעו מתפיסת העולם בפגישות אלה.

כמה דברים על הכתיבה: אני לא מביא את ההרצאות בשלמותן, לא מבחינה רעיונית ולא מבחינה מילולית. לכן דמיינו שהפרטים רבים עוד יותר וההרצאות מעניינות עוד יותר. כמו כן, אני לא מצטט במדויק את הדוברים, מלבד במקרים שבהם הדברים ניתנים בתוך מרכאות, שבדרך כלל מציגות ציטוט מפי גיבורי ההרצאות, ולא המרצים. בקיצור, הכתיבה היא קיצור נמרץ של הדברים. שלישית, לצערי לא נשארתי עד סוף הכנס בבאר שבע, ולכן איני מביא כלל את הרצאותיהם של פרופ' יוסף שורץ, ג'ודית וייס, יוסי חיות ומרק סג'וויק.

אייזיק לובלסקי – אונ' תל-אביב

לורנס אוליפנט, ארתור ג'יימס בלפור ואורד וינגייט. ההיסטוריוגרפיה הציונית הרשמית מדברת עליהם גדולות, אבל עד גבול מסויים. הגבול הזה הוא ההעניינות שלהם במיסטיקה. אוליפנט בלפור ווינגייט הגיעו כל אחד לבד למסקנה שעליהם לעזור לפרוייקט הציוני. העובדה שלא היה להם שום סיבה רציונלית לעשות זאת, לא מטרידה אף אחד. כולנו מכירים את הצהרת בלפור, שחוללה כאב ראש גדול לבריטים. ואילו וינגייט נשלח חזרה לבריטניה בעקבות מעשיו הפרו-ציוניים. למעשה, בכל פעם שהציונות הצליחה, היו מעורבות בה יוזמה של היהודים, אינטרסים של המעצמות, ומליניאריים נוצרי. [ראו מאמר שלי שמאזכר את שורשי הרעיון הנוצרי-ציוני ומזכיר גם את וינגייט]

בלפור. 1848 נולד. ידוע כמובן בזכות ההצהרה שלו. בלפור לא היה מילינארי רגיל. הוא היה ספיריטואליסט מושבע, והשתתף בסיאנסים רבים. ב-1906 הוא פגש את חיים ויצמן. עוד לפני זה התלהב מהציונות, ועוד לפני זה אמר ש"התרבות הנוצרית חייבת ליהדות חוב גדול, שלבושתה היא לא משלמת".

בלפור היה חבר ב- Society for Psychical Research. הוא היה הנשיא שלה ב-1893. נשיאים אחרים הם למשל גלדסטון ראש הממשלה לשעבר. הם חקרו את התופעות הספיריטואליות שהתרחשו בסיאנסים, בניסיון לגלות הם יש בהן הוכחה לחיים אחרי המוות. בסוף המאה ה-18, תחילת המאה ה-19 היתה פריחה בעניין באוקולט ובתוכו גם בקבלה. כלומר האמונה בקדמת המדע והעניין הרוחניות נפוצו יחדיו.

אורד וינגייט: 1903 נולד. בהודו. גדל באנגליה. הוריו חברים ב-Plymouth Brethren, אחרי שירותו הצבאי הגיע לארץ ב-1936. מהרגע הראשון הקדיש עצמו לרעיון על פיו הקמתה של מדינה יהודית חיונית למען שובו של ישו. ב-1939 שלחו אותו חזרה לאנגליה, אחרי שאימן יהודים בלוחמת גרילה, בניגוד לדעתם של ממוניו.

לורנס אוליפנט, 1829 נולד, האמין שהקמת המדינה היהודית היא שלב הכרחי בשיבתו של ישו. עוזרו של הרצל היה נוצרי שכזה. אוליפנט ניצה להשיג צ'רטר מהטורקים לישוב יהודים בארץ. היהודים ברומניה קראו לו "כורש השני". בין 1854-1864 הוא ליווה משימות בריטיות סודיות בסין ועוד, ויצר קשרים עם המנהיגות הבריטית. 1865 הוא נבחר לבית הקומונס של הפרלמנט הבריטי.

1866 הוא לא מצא את עצמו. פוגש את המשורר והמיסטיקן תומס לייק האריס, שהושפע מסווידנבורג ומהספירוטאליזם, 1867 אוליפנט מצטרף להאריס וחוזר איתו לאמריקה. הוא מצטרף לאחווה הנוצרית "Brotherhood of the New Life" שדגלה בסגפנות ונזירות. שם פיתח שיטה "טנטרית" של נשימות יחד של זוגות מעורבים, כדי להגיע לאסטאזה מיסטית-מינית – אבל ללא מגע מיני פיזי.

ב-1878 הוא מתעניין פתאום בפלשתינה. הוא כותב לחבר: "הפרוייקט המזרחי שלי הוא להשיג הסכמה מהטורקים" לפיתוח הארץ, שעל פיו לא בעיה להשיג עבורה תמיכה כספית, מפני שכל כך רבים חושבים שישובה יוביל לסוף העולם. לא ברור לו, הוא כותב, למה הם כל כך רוצים את העניין הזה, אבל זה המצב. כלומר פחות מהיותו ציוני נוצרי מלניאריסטי, הוא היה ציוני ספיריטואליסט.

ב-1888 הוא מת באנגליה. האם הוא היה אוקולטיסט אמיתי? הוא התנגד לתיאוסופיה אבל החזיק בעצמו דעות דומות. אוליפנט אגב היה בקטע הגורדוני (בלי קשר ישיר) של עבודה פיזית כאתיקה רוחנית.

ג'ולי חיות – אונ' חיפה

נתבונן ביתר פירוט ברעיונות האיזוטרים של של הזוג אוליפנט, לורנס ואליס, על בת הזוג האלוהי. הם כתבו יחד ספר: Sympneumata : or Evolutionary Forces Active in Man

לדעת חיות זו עבודה אוקולטית. השם הוא ניאולוגיזם שהמציאו הזוג. הוא מדבר על בן או בת הזוג של כל אחד מאיתנו זהו בן המין השני, שמשלים אותנו. מה בספר? התזה המרכזית שלו היא שהשתלמות האנושות תבוא כאשר כל אחד יתחבר לסינפנומטה שלו. הבעיה היא שהאנרגיה שהיתה אמורה לשפוע לתוך האנושות לא הצליחה בגלל הקטסטרופה, שבה הצד הנקבי של האנדרוגינוס הבראשיתי רצ(ת)ה מין בהמי. בגלל זה נפרדו הזוגות, והיום בני אדם בודדים ואבודים. כלומר בני האדם התחילו כאנדרוגינים דו-מיניים (רעיון שנמצא כבר אצל אפלטון, וגם בקורפוס ההרמטי, וגם בקבלה הלוריאנית, וגם אצל יעקב בהמה), ונפרדו כתוצאה מחטא קדמון של תשוקה מינית נמוכה.

בכ"א, אחרי הקטסטרופה הגיע הגוף הפיזי כדי להגן על החלק הרוחני של כל אדם, שהוא העיקר. המסר הוא שמין הוא רע, ויש לזנוח אותו לטובת חברות עם הבן/בת זוג המתאים. עברו הזוג אוליפנט מין פיזי הוא חיצוני ונחות. יש לשאוף ל"מין" פנימי, כלומר מערכת יחסים רוחנית. כדי לעשות זאת אפשר לתרגל את אותם תרגילי נשימות יחד.

גם לדעת האריס האל הוא זכרי ונקבי. לדעתו גם לישו יש חברה, כריסטה. ב-1857 האריס קיבל מסר שהוא הנביא שעליו מוטל להציל את האנושות. מאוחר יותר הוא עבר לקליפורניה, אלה מה. בשלב מסויים האריס גירש את לורנס אחרי שהאחרון לא קיבל את סמכותו, אלה מה. בסוף הואשם שהוא המשיך את תרגולי הנשימות שלו לכיוון מין פיזי נחות. אלה מה.

אחרי 1886, כאשר אשתו נפטרה, הוא התחיל לקבל ממנה מסרים. לפני זה הוא החליט שהיא לא בת הזוג הקוסמית שלו, אלא מישהי ללא גוף. לפני זה היא היתה בת הזוג שלו. כמובן שלעדותם שהם לא קיימו יחסי מין.

אז במאה ה-19 נושאים כמו נשים, אהבה ונישואין היו חמים. ספיריטואליזם ואוקולטיזם נתנו במה להתייחסות לעניינים האלה. בכלל, היו באותה תקופה כל מני קבוצות שתרגלו אהבה ומין חופשיים. למשל השייקרים. למשל ה"אפרתה" (Ephrata) שהאמינו גם הם באל אנדרוגני אחרי הנפילה התפצל ואיתו האנושות.

הזוג אלפנט ראו את עליית הנשי כחיוני לשרידות והתפתחות האנושות, ובכך היו שותפים לגל של תנועות רעיוניות שקראו לנשים להשפיע יותר. אבל האישה של הזוג היא אקטיבית ואחראית, רוחנית ומוארת. היא סוג מאוחר של ז'אנר "האישה החדשה". למרות זאת, היה פחד ויקטוריאני גדול שהנשים הם איום לאנושות, הן תאוותניות מבחינה מינית ולכן סכנה לחברה ולמוסד הנישואין. האוליפנטים ניסו להרגיע את קוראיהם בעניינים אלה. למשל, אצלם היא מתנזרת ממין.

בועז הוס – אונ' בן גוריון

נפתלי הרץ אימבר. כמובן, מחבר 'התקווה'. כמו כן היה בעל אישיות מפוקפקת: בוהמייני, נווד, שתוי, שנורר. אבל הוא גם התעניין מאוד בקבלה, ופרסם את מגזין הקבלה הראשון, "אוריאל: מגזין חודשי שמוקדש למדע הקבלה", שרק גליון אחד שלו יצא לאור. היה בקשר עם האוליפנטים וגם עם התיאוסופים. עבורו התחייה הציונית היתה המשכה של הקבלה (קצת כמו ג. שלום). עבורו "לפאתי מזרח קדימה" היא חזרה לא"י וגם לקבלה.

נתחיל בסקירה: נולד ב-1856 בזלוצ'וב אוקראינה. התקרב למשכילים, והחל לכתוב שירה עברית. נדד במזרח אירופה וכתב את הגרסה הראשונה להמנון ב-1877. פגש את אוליפנט ואשתו, נשכר כמזכירו של אוליפנט, והגיע איתם לארץ 1882. נשאר כאן 5 שנים, חלק מהזמן בביתם של האוליפנטים בחיפה, וקצת בביתם בדלית אל-כרמל. היה גם בירושלים, מצריים, נהג לריב עם אליעזר בן יהודה. ב-1886 הוציא את ספר שיריו הראשון, 'ברקאי', שמוקדש לאוליפנט. עזב ללונדון וישב שם כמה שנים. נתמך על ידי ישראל זנגביל. 1891 עזב לארה"ב, ומת בניו-יורק ב-1909 אלפים הגיעו להלוויתו. שם נתמך וחי בעוני, שתוי.

אימבר היה ציוני נלהב עוד לפני שהתנועה קמה. היה קרוב לחובבי ציון. אישיותו היתה בושה לתנועה הציונית. אבל כידוע, ב-1933 נבחר שירו להמנון המדינה.

אז הוא היה קשור לאוליפנטים, להאריס, לתיאוסופים. השתתף בכנסים תיאוסופים בארה"ב, שחשבו שאולי הוא יתרגם את הזוהר. הוא חשב שבלוואצקי היא הנביאה של העידן החדש (מילולית, לא התנועה הרוחנית של ימינו). מצד שני הוא חושב שבלוואצקי עיוותה רעיונות קבליים ששמעה ברוסיה. לבד מהאזוטריקה של אוליפנט הוא גם התעסק עם הבונים החופשיים, ולדעתו התנאים היו בונים חופשיים. הוא גם היה בקשר עם התנועה ה-Koreshan של Cyrus Teed, גם הם תמכו בנזירות מינית. רצה להיות בפרלמנט הדתות של שיקגו ב-1893 – זה לא הלך לו.

אז מה עם הקבלה? הוא התעניין מאוד. הציג עצמו כמומחה, אמר שלמד קבלה בצעירותו ממקובל אנונימי שמת מיד אחרי שלימד אותו את סודותיו. הוא לא ממש ידע קבלה. הוא מפתח גרסה משלו לקבלה, המשופעת מחבריו הספיריטואליסטים. לקבלה שלו יש מסר אוניברסאלי. "מפתח הקבלה יפתח את ספר החיים" מיועד לכולם, "רק הגזע העברי הקדמון שימר את רעיון האל הכפול … זכר ונקבה" ולכן "אלוהים" היא מילה ברבים – כמובן שהרבנים עיוותו תורה זו לדעתו.

עבורו הקבלה שונה מההלכה, שלא מדברות כלל על אותו דבר. כהנים ונביאים מדברים על דברים שונים. בזמן הבית השני הנביאים הפכו לאיסיים, והכהנים לפרושים. מהאיסיים קיבלנו את הזוהר, ומפרושים את התלמוד. האסיים לבסוף הולידו את הנוצרים, כמו גם את רשב"י. האר"י לדעתו הביא שיטה מושלמת לשליטת הרוח על הגוף, ולבסוף הבעש"ט היה ה"מהאטמה" האחרון, והחסידים היו התיאוסופים היהודים. הבעש"ט, בניגוד לאר"י, הדגיש את השמחה, שעל גביה מגיעים לתקשורת עם המלאכים. כל זה מציג השפעה תיאוסופית גדולה. מודל היסטורי תיאוסופי.

על פי אימבר החסידות מובילה לציונות, מפני שהיא מחייה את העצמות היבשות של היהודים. היא הובילה להשכלה, ולתחייה של התרבות היהודית בספרות ושירה. עבורו החזרה לציון היא החזרה לשורשים האוריינטלים של היהודים, במובן של מיסטיקה ואזוטריקה. עבור היהודים מדובר בחזרה לקבלה, שהיא הרוח החיה של היהדות. "לפאתי מזרח קדימה" היא החזרה הן לארץ והן לקבלה. [מעניין שאת הרעיון על החיבור הציוני-משיחי-קבלי הזה מחיה כיום תנועת "בני ברוך", וכתבתי על זה מאמרון לא מזמן].