לפני כחודש פרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה מחקר של ד"ר בנימין בראון, מהמומחים הגדולים לעולם החרדי בארץ, תחת השם "לקראת דמוקרטיזציה במנהיגות החרדית? דוקטרינת דעת תורה במפנה המאות העשרים והעשרים ואחת". בראון סוקר, על פי עדותו בפעם הראשונה בדפוס, את הגלגולים שעבר רעיון 'דעת תורה', שהפך היום למקבילה היהודית לתפיסת ה-infallability של האפיפיור, כלומר זו שעל פיה כאשר המנהיג הדתי פוסק את פסוקו הוא לא יכול לטעות ונותר רק להנהן במרץ ולציית.

הרעיון הזה נולד רק קצת אחרי לידת החרדיות, משום שעד לפני מאתיים שנה הרב פסק בעניני הלכה, אבל אף אחד לא חשב שהוא יודע הכל על הכל ושיש לציית לדבריו תמיד. על פי בראון השלב הראשון בגיבוש הרעיון היה אצל החפץ חיים (1839-1933), והוא הגיע לשיאו המופרך, הוא השלב הרביעי על פי בראון, אצל הרב שך (1898-2001).

שך החזיק שלא רק שהוא, כמנהיג הציבור הליטאי, יכול לפסוק בכל עניין ודבר, לא רק שכשהוא עושה זאת הוא תחת "השראת שכינה" ומשמש פה ל"רוח הקודש", אלא שגם כל המנהיגים החרדיים האחרים, מגדולי התורה הליטאים ועד לאדמו"רים החסידיים, צריכים להישמע לו. בעקבות כך הסתכסך הרב שך קשות עם כל בעל זקן ומגבעת בטווח ת"ק פרסה (שכן, מה לעשות, רבים דווקא חשבו שלא הוא אלא הם עצמם יפסקו תורה לצאן מרעיתם), וזכור במיוחד כמובן הסכסוך עם הרבי מליובאוויטש, אותו הוא כינה "משיח שקר", ואת חסידותו כינה "כת".

אבל אי אפשר לעבוד על כולם כל הזמן, גם כשמדובר בקהל שבוי. הרב אליישיב, שעלה להנהגה אחרי מותו של שך, מיתן את הטון, ומיעט את הסכסוכים. על פי בראון מנהיגותו של אליישיב, היא השלב החמישי בדוקטרינת 'דעת תורה', כבר נתפסת כצל חיוור של זו של הרב שך. על ידי מי נתפסת? על ידי החרדים עצמם, וזה העניין המרכזי:

השלב החמישי בתולדותיה של דעת תורה, שלב הטכנוקרטיזציה, הוא במידה רבה נסיגה בעוצמה הרעיונית של הדוקטרינה, גם אם מבחינה חברתית מעשית היא עדיין חיה ובועטת. כיום נראה שחרדים רבים – וגם אם אין מדובר ברוב, בכל זאת מדובר ב"מיעוט המצוי" – שוב אינם מצייתים להוראות גדולי הדור מתוך אמונה ש"שכינה שורה במעשה ידיהם" וש"רוח הקודש שרתה בחבורתם" (כדברי הרב דסלר), אלא מתוך גישה הגורסת שהעיקר ש"העניינים מתפקדים". השאלה הנשאלת היא עד כמה תתמיד גישה זו גם בדור הבא – בימי יורשו של הרב אליישיב. (עמ' 106, ההדגשות במקור)

כלומר, אמונו של הציבור החרדי ב"גדולים" אינו מבוסס עוד על הכריזמה המאגית שלהם, שכן א) רוח הקודש אכזבה יותר מדי פעמים; ב) כולם כבר יודעים שהרב מוקף עסקנים ולמעשה מנותק מהעולם החיצוני, ולא הוא מחליט על מה ואיך ידבר. מה שנותר הוא אמון הציבור המבוסס על ההנחה שהדברים מספקים מבחינה פרגמטית. אבל אם כך, מה יקרה כשהם לא יספקו מבחינה פרגמטית?

—

פרשה חדשה יכולה לשמש כמבחן למידה בה אבד האמון ב"גדולים" בציבור החרדי. מסתבר שמנהיגי הציבור הוציאו פסק שעל פיו אין לרכוש ולקרוא את העיתון משפחה. מדובר בשבועון צבעוני, שעל פי נתן סליפקין (חרדי "רציונליסט" בעיני עצמו שגם נגדו הוציאו ה"גדולים" חרם משעשע למדי, שכדאי לרדת לעומקו בהזדמנות) מתח מעט את הגבול בעולם החרדי בכל מני כתבות נועזות (למשל, בעד יציאה לעבודה 'לכתחילה', ה' ישמור) והוא בעל "אג'נדה מובלעת לחולל טרנספורמציה בעולם החרדי".

אז מה הבעיה בפסק? הבעיה היא שכמו בעניין האינטרנט, כנראה שגם כאן מדובר בגזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה. אתר בחדרי חרדים מדווח, בכתבה שכתובה בלשון חריפה ביותר, שהתחרות של יתד נאמן, הבטאון הרשמי של הרב אליישיב וכפופיו, במשפחה דומה לתחרות של ערוץ 1 באינטרנט:

מי שנטל לידיו את העיתון [יתד נאמן] בחג הפסח האחרון, וראה אותו בעליבותו ובאפרוריותו, לא התקשה להבין בשל מה בא הסער הגדול הזה. העיתונים החרדיים של סופי השבוע הציגו עיתונות צבעונית ומושקעת, העומדת בסטנדרטים מקצועיים. 'יתד נאמן' לעומת זאת, הציגו מרכולת אפרורית, נעדרת חזון, שאובת כריזמה ושאר רוח. אין מה להגיד בתחרות על ליבו של הצרכן, המאבק הוכרע מזמן.

כלומר, הרקע לחרם הוא בריחת קוראים (וחשוב יותר, מפרסמים) מהבטאון העלוב לטובת אחיו הצעירים והצבעוניים ממנו. במילים אחרות, פסק שכזה רק מוכיח שוב קבל עם ועדה אחד מהשניים: או שהגדולים לא מבינים דבר ביחסי אנוש, מנהיגות וניהול קהל, או שהם מוטעים על ידי העסקנים הסובבים אותם. או שניהם. הכתבה בבחדרי חרדים נפתחת בציטוט המדהים הבא, מפי "יהודי המשמש בימים כתיקונם בתפקיד בכיר באחת המדיות החרדיות":

"אלו פרפורי גסיסה. הם מרגישים שהם מאבדים שליטה, ומוציאים את הנשק האטומי. הם לא יודעים שהכל יחזור אליהם כבומרנג. ברגע שנחצים כל הגבולות, והמטרה מקדשת את האמצעים, גם אנחנו נוריד כפפות. לא תהיה לנו ברירה"

האם אכן תהיה מלחמה בין הבטאונים? זה לא ממש מעניין. מה שמעניין הוא אובדן האמון בפיקחותם המאגית של הרבנים. "פרפורי גסיסה"? "מאבדים שליטה"? בעולם החרדי??? אוזנים תצילנה. כפי שמצוטט "איש תקשורת" בהמשך הכתבה:

"איך אפשר לחנך ילדים כשהם רואים את השקרים הגסים של מי שאמורים להיות נאמני ביתם של גדולי ישראל"

אכן בעיה. כש"דעת תורה" הופכת לפשקוויל, אפשר באמת לתלות אותה ליד פחי הזבל. סליפקין מסיים את הפוסט שלו בעניין כך:

רבים הבינו כבר לפני זמן רב שהמלך ערום. למרות זאת הם המשיכו להתנהג כאילו הוא לבוש. אבל עכשיו הולך להיות קשה הרבה יותר להעמיד פנים שכולם עדיין מאמינים שהוא לבוש.

לא נעים. וכל זה עוד כאשר הרב אליישיב חי. ומה יקרה כאשר הרב אליישיב יעבור לישיבה של מעלה? כתבתי לפני כשנה שהעולם החרדי הולך לעבור רעידת אדמה כאשר רבניו הגדולים יסיימו את קצבת ימיהם בעולמנו, כאשר הרבנים אליישיב, עובדיה יוסף ואחרים, כולם מעל 90, יותירו חלל ריק, ולממשיכיהם יהיה רק שבריר מהסמכות שהיתה להם. מה יקרה אז? האם אכן נחזה אז ב"דמוקרטיזציה במנהיגות החרדית", כמאמר כותרת הקונטרס של ד"ר בראון? אולי. בעזרת ה'.

אתמול עתר יורם קניוק לבית הדין המחוזי בדרישה להורות למשרד הפנים לאפשר לו "להשתחרר מהדת היהודית" באמצעות שינוי סעיף הדת במרשם מנהל האוכלוסין מ"יהודי" ל"חסר דת", לאחר שפנייתו למשרד הפנים סורבה. קניוק עשה זאת לאחר שנולד נכדו הראשון, אז

התברר לו שנכדו מוגדר במרשם האוכלוסין "נוצרי אמריקאי" כפי שמוגדרת אמו, בתו של קניוק שנולדה בישראל ושירתה בצה"ל. זאת בשל העובדה שאמה, רעייתו של קניוק מירנדה, היא נוצרייה אמריקאית. לאחר דין ודברים עם פקידי מרשם האוכלוסין אושר לשנות את סעיף הדת של הנכד ל"חסר דת". בעקבות כך ביקש קניוק להשוות את מעמדו למעמד נכדו ולהירשם כ"חסר דת", אך פקידי משרד הפנים הסבירו לו שהדבר בלתי אפשרי והפנו אותו לבית המשפט.

קניוק נוגע כאן בעצב רגיש שיכול להביא כאב רב לאנשים רבים. הוא חושף את האפלייה המאוד-לא-דמוקרטית בין יהודים לשאינם במדינה. נכדו של מי שלחם במלחמת העצמאות והיה לאחד מגדולי הסופרים בארץ לא יוכל להתחתן עם יהודיה על פי החוק הישראלי משום שהוא מוגדר כנוצרי.

עכשיו, כמובן שהוא לא נוצרי, וכמובן שהוא יהודי לכל דבר ועניין – חוץ מעל פי ההלכה האורתודוקסית, לה חשובה דתו של אמו. לקניוק כל זה נראה מטורף. הוא מעדיף להיות "חסר דת" מאשר להשתתף במשחקים של הרבנות הראשית. סביר למדי שאם אכן יפסוק בית המשפט לטובתו, יתברר שקניוק מניף כאן את נס המרד, ויהיה הראשון מבין רבים שיהפכו מ"יהודים" ל"חסרי דת".

הבעיה, חשוב לציין, היא לא ההלכה, אלא ההתעקשות על התאמה בין חוקי המדינה להלכה. זכותם של שומרי מצוות למיניהם לא לחתן את בנותיהם עם נכדו של קניוק (או בעצם, לנסות לחנך אותן לכך), אבל חובתה של המדינה לדאוג לכך שנכדו יהיה בה אזרח שווה זכויות. במדינה ישראל, בגלל המונופול של האורתודוקסיה על שירותי הדת ועל הטקסונומיה המשפטית של המדינה, ישנם מאות אלפי בני אדם שלא יכולים לקבל שירותים בסיסיים כנישואין וקבורה (לפחות לא על פי רצונם).

והעניין בעצם עקרוני יותר מזה, שכן הוא נוגע לבעייתיות שבהתעקשות של המדינה להגדיר עבור אזרחיה בני איזו דת הם. גם כאן קיימת ברית לא כשרה בין ההלכה הדתית לבירוקרטיה הממלכתית.

—

קשה לנו להבין את זה היום, אבל עד לפני כמה מאות שנים דתו של אדם לא היתה נתונה לבחירתו. אני לא מתכוון לרוטינה הבנאלית בה אחרים היו קובעים עבורך אם אתה מאמין בלידת הבתולין או בהתגלותו של המלאך גבריאל למוחמד – כפייה כזאת כמובן היתה – אלא למציאות המעניינת בה מבחינת רוב האנשים זה היה הגיוני שאחרים יקבעו בשבילך יסודות שכאלה.

עד המאה ה-18 דת על פי רוב לא היתה עניין של בחירה אמונית, אלא עניין של לידה, מקום מגורים (Cuius regio, eius religio), מצב משפחתי (הגבר קבע את דתה של אשתו) או מעמד. רדיפת האינקוויזיציה אחרי היהודים המומרים בספרד ופורטוגל נמצאת מבחינה היסטורית על התפר שבין התפיסה המובנת מאליה שאפשר (ואף רצוי) לכפות על מישהו המרת דת, לבין הצורך המתסכל לבדוק ולוודא שהוא אכן "מתכוון לזה", מרגיש ככה "מבפנים", כלומר אינו מתמיד במנהגיו הישנים בסתר.

עם הנאורות כל זה נגמר. הפילוסופים החדשים ניסחו עבור ההמונים את מה שהיה כבר המובן מאליו האינטואיטיבי: דת היא עניין פנימי, אוטונומי ואינטנציונלי. רק אם אני באמת מאמין, או לפחות באמת רוצה להאמין, אני באמת נוצרי (או יהודי, או מוסלמי וכו'). כאשר נתנאל פוזנר ביקש בשנות השמונים של המאה ה-18 להתנתק מסמכות הקהילה היהודית באלטונה מפני שכבר לא האמין בעיקרי הדת דאז, היו אלה השכנים הנוצרים-חילונים, ה-freidenkern החדשים, שעודדו את הממשל לאפשר לו להיות אזרח חופשי, ללא קהילה. לפני האמנסיפציה זה לא היה אפשרי. אחריה ניצלו יהודים רבים את האפשרות החדשה להיפרד סופית מהרבנות והמסורת, לצאת סופית מהגטו, להיות יהודים בדרכם – או פשוט להתבולל.

אבל מה שבאירופה ובארה"ב אפשרי מאז תחילת המאה ה-19, במדינת ישראל עדיין אסור חוקית. כי מדינת ישראל מתעקשת לאכוף את ההלכה האורתודוקסית בכל הנוגע למספר נקודות מכריעות בחייו של הפרט: לידה, נישואין, הורות, קבורה. בנקודות האלה המדינה תחליט בשבילך מהי הדת שלך, ובהתאם לכך איך עליך לנהוג, כל זאת גם אם אתה לא מאמין או מקיים דבר ממנה כרגיל. קשה לנו להבין את זה היום, אבל זהו המצב במדינת ישראל.

—

לכן העניין עם היוזמה של קניוק הוא רחב הרבה יותר מעוד ויכוח על זכויות אזרח ודמוקרטיה. אלו עניינים חשובים מאוד כמובן, אבל חשוב לא פחות הוא האתגר לזהות היהודית שמציב כאן קניוק. על פי הכתבה לעיל

קניוק מסביר בעתירתו כי אין בו רצון להיות חלק מ"איראן יהודית" ולא חלק "ממה שנקרא היום 'דת ישראל'" […] בעתירה מסביר קניוק כי היסטורית, נקראו בני העם היהודי בתנ"ך "ישראלים", "בני ישראל" או "בני יעקב". התובע מבקש להיות ישראלי בלאומיותו ובן בלי דת, ולא חלק ממה שנקרא היום דת ישראל ש"נפשו נקעה ממנה". קניוק טוען כי זכותו לשנות את רישום הדת מ"יהודי" ל"חסר דת" נגזרת, בין היתר, מחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, כמו גם מהלכות בית המשפט העליון, ואלה שהכירו בהכרזת העצמאות שמהווה נורמה משפטית המבטאת את ערכיה של החברה בישראל.

וכמוהו יש עוד רבים. הניכוס האורתודוקסי של היהדות, יחד עם הרודנות המשפטית שמוענקת לו על ידי המדינה, מרחיקים ישראלים רבים מדתם – את חלקם גם מישראליותם. האנטגוניזם כלפי המסורת היהודית הוא גדול בחלקים לא קטנים של האוכלוסייה, כאלה שמרגישים שנכנסים להם לתוך הבית/צלחת/ורידים. אלה אותם רבים שנתנו בזמנו ל"שינוי" את כוחה, וחלקם גם הצביעו ליברמן בתקוות שווא שהוא יעשה משהו נגד שליטת הרבנות. רק לפני כמה חודשים התפרסם סקר שהראה שחילונים באופן כללי מזדהים יותר עם ערכי התנועה הרפורמית, מאשר עם אלו של הציונות הדתית או כל זרם אורתודוקסי אחר.

ולא רק בארץ. על פי מחקר שפורסם בספר (המוערך מאוד) The Jew Within: Self, Family and Community in America משנת 2000, בעוד ש

בניגוד לישראלים, שרבים מהם נושאים טינה כלפי האורתודוקסיה זה זמן רב בשל ההשפעה והכוח הפוליטיים שלה, מעטים היהודים האמריקאים שהחזיקו באיבה עמוקה כלפי האורתודוקסיה. […] לפחות עד סוף שנות השישים, נחשבו היהודים האורתודוקסים, על ידי רוב היהודים האחרים, כבעלי הסטנדרטים הגבוהים ביותר של דבקות דתית ומחויבות. […] מצב זה השתנה בשנים האחרונות. 79% מהמשתתפים המחקר שלנו [שהתמקד בקבוצת המרכזית של יהודים אמריקאים, כלומר לא האדוקים ביותר ולא המנותקים ביותר מהמסורת – ת.פ.] שללו את הגדרת האורתודוקסיה כיהדות האותנטית ביותר. רבים (47%) אמרו שהם לא מוקירים תודה לאורתודוקסים על שהם עושים רבות למען שימור החיים היהודיים. הרוב (51%) הסכימו שהאורתודוקסים הם צרי-מוחין ושהם עצמם מוטרדים מתחושות העליונות של האורתודוקסים (52%). […] 80% מהמשיבים אמרו שהם מסכימים עם המשפט "מרגיז אותי שיהודים אורתודוקסים בישראל מגבילים את יכולתם של יהודים קונסרבטיבים ורפורמים לנהוג על פי מסורתם" (עמ' 148-149).

קניוק במקרה קולע לדעתם של האמריקאים. על פי הכתבה לעיל

קניוק גורס שלחם על הקמת מדינה יהודית-עברית שבבסיסה עמדה מגילת העצמאות, ועתה חש הוא כי הדת היהודית של העת האחרונה מייתרת ומורדת בה, ומתירה את הקשר בין הישראלים לבין היהודים בתפוצות שאינם שייכים לדת היהודית הקיצונית של היום.

במילים אחרות, השליטה האורתודוקסית במנגנון הבירוקרטי של מדינת ישראל, זאת בתוקף ראייתה את עצמה כנושאת האמת היהודית הבלעדית, נמצאת בעוכריה ומרחיקה ממנה יהודים רבים.

האורתודוקסיה נמצאת כאן במלכוד, מתוחה בין היומרה לאמת הבלעדית, לבין ההבנה שהתנשאות לא ממש מחבבת אותך על בני אדם כיום; מתוחה בין החובה להוכיח את הזולת ולהכריח אותו לשמור הלכה, לבין ההבנה הברורה כשמש שזה לא ילך ושזה לא מוסרי; מתוחה בין היומרה לכלול תחת כנפיה את כל עם ישראל, לבין המציאות בה רק מיעוטו נאמן להלכה על פיה; מתוחה בין אהבתה לשררה שמעניק לה החוק בישראל, לבין ההבנה המחלחלת שהכוח הזה רק מרחיק ממנה יהודים.

מתוחה, בקיצור, בין המסגרת ההלכתית שהתפתחה בגלות, בשטעטל, לבין המציאות שהתפתחה במדינת ישראל הדמוקרטית והחילונית. מתח הוא לא דבר בריא, בעיקר לנוכח האמת הפשוטה שרוב עם ישראל לא שומר ולא ישמור תרי"ג מצוות לעולם, ומאידך הניסיון לכפות זאת עליו רק ירחיק אותו ממה שהוא עדיין מעריך במורשתו.

—

בסופו של דבר, הבעיות האלה מתחילות מהשילוב המוזר בין דת ללאום שמציעה היהדות. נכון, היא גם וגם. אבל אם כך, למה זה על הלאום כולו לנהוג על פי מנהגיהם הדתיים של המיעוט האורתודוקסי? קניוק מבטא זאת היטב כאשר הוא מבקש להיות "ישראלי בלאומיותו ובן בלי דת" – הלאום מבחינתו גדול יותר מהיהדות הדתית של האורתודוקסיה. ואכן, למה לא, כפי שהציע בזמנו השופט חיים כהן, יהודי במדינת ישראל יהיה מי שמרגיש קשר עמוק לעם היושב בציון, עם או בלי קיום מצוות, עם או בלי אמא יהודיה? למה לא ניתן להצטרף לעם, ולא לדת? האנומליה כאן היא תוצאה של קבלה מעט נמהרת של התכתיב ההלכתי האורתודוקסי, שעבור מרבית הציבור הוא חסר משמעות בכל אתר אחר בחייהם.

למה אם כן זה המצב? למה מסכים הרוב החילוני לתת למיעוט האורתודוקסי את כל הכוח הזה? התשובה בגוף השאלה: לרבים מהחילונים המצב הזה נוח מאוד בדיוק בגלל שבכל אתר אחר של חייהם הם מנותקים מההלכה האורתודוקסית. שכן אם יהדותם מוגדרת על פי לידתם, יוצא שממנה והלאה הם פטורים מכל עניין בה, ודאי מכל מעשה. אין לטעות: חילונים רבים שמחים על כך מאוד, משום שכך הם נחשבים יהודים למרות שהם לא יודעים שום כלום על ההיסטוריה היהודית, על התרבות היהודית, ולא מטפחים אף מנהג או מצווה. והם רוצים מאוד להיחשב כיהודים. חשוב להם להיות חלק מהאתנוס היהודי, מ"עם ישראל", להתכרבל בחמימות שמספקת הלאומיות. הולכים בלי ומרגישים עם.

גם זה לא סוף העולם, אבל אם כך, למה להתעקש לא לאפשר לאחרים להתכרבל גם כן? שלא כמו שמיכת פיקה, הלאומיות רק גדלה ככל שיש יותר אנשים שמתכרבלים בה. מה ההגיון לא לאפשר לפרטים הרוצים להסתפח בנחלת ישראל לעשות כן רק מפני שהם יצאו מרחם לא יהודייה – לבד מהגיון גזעני, שמוצא טעם לחייו בתחושת עליונות על כל מי שלא שייך למועדון הסגור? וכמובן, כאן נכנס גם הסכסוך עם שכנינו ותורם את תרומתו למאבק הזהות הזה: אנחנו יהודים מול מישהו, ולכן מעוניינים מאוד להיות מלוכדים בקשר הדם שבינינו, ואכמ"ל.

הדבק שמעניק הסכסוך לזהות היהודית הוא רב, אבל נראה שהוא מתיישן ומתחיל להתפורר. הצעד של קניוק קובע שלב חדש בפולמוס על הזהות היהודית-ישראלית. לפחות דבר אחד מסתמן כבר עכשיו: הניסיון להגדיר מיהו יהודי על פי האורתודוקסיה, כמו גם הניסיון להכריח אנשים להתחתן או להקבר על פי ההלכה האורתודוקסית, לא רק שאינו דמוקרטי ומפר זכויות אזרח פשוטות, אלא מפורר את הזהות היהודית-ישראלית – אותה זהות שהוא מנסה להציל.

ההה                                                          

—

[ב-19 למאי יתקיים באונ' חיפה כנס תחת הכותרת ישראל בין אנטי-יהודיות, אנטי-שמיות ופרוגרסיביות חדשה. בין השאר ירצו שם נמרוד אלוני, עוז אלמוג, יצחק בנימיני, גדי טאוב, במבי שלג, אסף שגיב, אילן גור זאב, פיליפ וקסלר, בן דרור ימיני, אניטה שפירא וגם אני. פרטים כאן.]

disclaimer: אני לא מזרחן, לא מומחה לאיסלאם, לא מומחה לאיראן, ולא מומחה לשיעה. את העובדות כאן אני לוקח מדיווחים ממקורות שונים, הלחמתן יחד וניתוחן הוא שלי. לכן אנא קראו את כל דלהלן cum grano salis.

משהו מעניין מאוד קורה באיראן. משהו שעל פי השמועות מערב כשפים ו"תקשורים", משיחיות פנאטית וכהני-דת זועפים. משהו שלראשונה מזה שנים קרע בין נשיא המדינה, אחמדינג'אד, לבין המנהיג העליון, האייתוללה ח'אמנאי. מה שסיפרו לנו בחדשות הוא שאחמדינג'אד שוקל להתפטר אחרי שח'אמנאי לא הסכים שהוא יפטר את שר המודיעין בממשלתו. ח'אמנאי לכאורה מערער על שיקול דעתו של אחמדינג'אד, והאחרון צריך להחליט אם להמשיך בתפקידו. אבל הסיפור הרבה יותר גדול מזה.

הכל התחיל – איך לא – עם פרוץ 'האביב הערבי'. נפילתו של מובארק ב-11 לפברואר עוררה את אמונותיו המשיחיות של אחמדינג'אד. כאשר ההמון המצרי חגג בכיכר תחריר, הוא הכריז בפני ההמון שנאסף בכיכר אזדי בטהרן כי "זו מהפכה גלובלית, המונהגת על ידי האימאם של העידן". 'האימאם של העידן' הוא המהדי, האימאם הנעלם שעל פי המסורת השיעית אמור לחזור ולהושיע את העולם, כלומר המשיח השיעי.

עד כאן הכל יופי, לא? אז זהו, שלא. על פי גארי ג'ונסון, מומחה כלשהו, מסתבר שההכרזה הזאת של אחמדינג'אד היתה כפעמון אזעקה באוזניהם של כהני הדת השיעים. אלה יודעים שהדבר בעצם אומר שהמועצה העליונה ששולטת באיראן, מאבדת מתוקפה, שהרי על פי האמונה השיעית היא רק תחליף זמני לשלטונו המושלם של האימאם הנעלם שאמור לחזור – כשהוא חוזר, היא מתפזרת.

כמובן, כפי שרוב היהודים לא מאמינים שהמשיח אי פעם יגיע כך רוב השיעים לא מאמינים שהמהדי יגיע, וזה כולל רבים המגדירים עצמם דתיים, שם כמו כאן. אולם כפי שכתבתי לפני כשנתיים,

כל מי שעוקב אחרי התבטאויותיו של אחמדינג'אד יודע שמדובר באדם בעל תודעה משיחית קיצונית. אחמדינג'אד הוא שיעי "תריסרי", כלומר אחד המאמין בבואו הקרוב של המהדי, האימאם ה-12, "הנעלם", שעל פי האמונה השיעית התגלותו תביא איתה את קץ ההיסטוריה. כבר כאשר נכנס לתפקידו ב- 2005 הצהיר שהוא יעשה הכל כדי "לזרז את הופעתו" של המהדי, ב- 2008 הצהיר שהמהדי מנחה אותו בפעולותיו כנשיא, ובמרץ השנה [2009] הכריז שכדי שבואו של המהדי יזורז יש לעמוד לצד הפלסטינים ונגד ישראל.

קבוצה לא קטנה של חכמי דת שיעים מחו כבר ב-2008 על השימוש של אחמדינג'אד בשפה משיחית לקידום עניינים פוליטיים (וראו כאן הסתייגויות מפורטות של חכמי דת בעניין), אולם עד כה היה נראה שח'אמנאי שותף לאותן אמונות משיחיות. כעת נראה שהוא אולי מוכן להצהיר שהמשיח יבוא בעתיד – אבל ממש לא מוכן למצב שבו מישהו חושב שהוא מגיע כבר עכשיו. זאת, שוב, מפני שבואו של המהדי מייתר את הנהגת כהני הדת.

הסית' תמיד עובדים בזוגות

פשוט? עוד לא שמעתם כלום. כי כל זה קשור לאדם שמאוד מקורב לאחמדינג'אד, אחד אספנדיאר רחים משאי. משאי זה שייך לאותה כת משיחית קטנה אליה כנראה שייך גם אחמדינג'אד, ה- Hojatieh, שהוקמה ב-1953 ושמה לה למטרה להחיש את בואו של המהדי. הכת הזאת נרדפה כבר על ידי חומני, שחשב שאי אפשר להחיש את בוא המשיח. משאי אם כן שותף מלא לתשוקותיו המשיחיות הבוערות של אחמדינג'אד. לעיתים, למשל כאן במגזין Forbes, מספרים לנו שהוא מתון, וזאת מפני שהוא אמר פעם שלאיראן אין סכסוך עם העם בישראל, אלא רק עם ממשלתה, וכן מפני שנאמר עליו שהוא רוצה לראות "איסלאם ללא כהני דת". אולם אם אכן הוא מונע על ידי חזון משיחי אימננטי, אתם מבינים שתחת הצהרותיו המתקדמות למראה מסתתרת מטרה אחרת לחלוטין: לא בשיראל ולא באיראן הוא מעוניין בשום שלטון דמוקרטי, אלא אך ורק בשלטון המהדי – ללא מתווכים.

הקשר בין אחמדינג'אד למשאי קרוב מאוד, מפני שבנו של אחמדינג'אד נשוי לבתו של משאי. אבל למעשה השניים אינם רק קרובי משפחה וחברים – משאי כפי הנראה הוא גם מדריכו הרוחני הקרוב של אחמדינג'אד בעניני משיחיות. סביב האייתוללה ח'אמנאי בטוחים שמשאי הוא הכוח הפועל מאחורי אחמדינג'אד, ו- Hojjat ol-Eslam Mojtaba Zolnur, נציגו של ח'אמנאי במשמרות המהפכה, אומר שלמעשה משאי הוא כיום הנשיא האמיתי של איראן, ואחמדינג'אד הוא שעונה לפקודותיו, עד כדי כך.

אחמדינג'אד אכן הגן על משאי פעמים רבות בעבר מפני יריביו, ואף אמר שהוא מוכן לשמש כסגן נשיא תחת מנהיגותו של מושאי. ההערכה היא שמכיוון שהוא עצמו אינו יכול להתמודד שוב בבחירות (פעמיים זה המקסימום על פי החוקה), הוא רוצה להריץ את משאי. כמובן, כפי הנראה מטרתם היא אחת: להחיש את בוא המהדי. על פי פורבס כדי להריץ את משאי לנשיאות היה צריך אחמדינג'אד את משרד המודיעין, ולכן ןהוא ניסה לפטר את השר שהיה בו, ולכן ח'אמנאי לא נתן לו לפטר אותו. פורבס חושבים שזה מפני שהשלטון השמרן לא רוצה לראות את משאי המתון יותר. אבל ממה שעולה לפנינו כאן זה משום שהשלטון הדתי-ממסדי לא רוצה נשיא דתי-משיחי – כמו חומני לפניו, אין לח'אמנאי כוח למשיחיות פעלתנית.

אבל זה אפילו עוד יותר מטורלל מזה. על פי מברק אמריקאי מינואר 2010 שדלף לויקיליקס ישנה בטהרן

אגדה אורבנית על פיה נאמנותו של אחמדינג'אד למשאי נובעת מאמונה שמשאי מקיים למעשה קשר ישיר עם האימאם ה-12. על פי השמועות משאי נכנס מדי פעם למצב דמוי-טראנס ומתקשר עם האימאם, או לעיתים פשוט יאמר "שלום" לאף אחד, אבל אז יסביר שהאימאם ה-12 עבר לידו.

דהיינו משאי ממש מתקשר את המהדי, ונמצא איתו במגע ישיר ואישי. משום כך, לכאורה, ויש להדגיש שאלו שמועות שרצות בטהרן ולא יותר, אחמדינג'אד נשמע לפקודותיו. באותו מברק מיורט מסופר גם שאדם שארגן פגישה ציבורית של השניים בטהרן אמר אחריה שהיחסים ביניהם הם של "תלמיד והמאסטר המיסטי שלו". אם אכן כך מסתבר לנו שמשאי הוא מעין רספוטין איראני שבוחש בפוליטיקה, ועל ידי שליטה מעשית בנשיא המדינה מבקש לקדם סדר יום משיחי.

האימפריה תמיד מכה

אולי לכן משאי עכשיו נמצא כבר כמה ימים במעצר, יחד עם עוד רבים שקשורים לאמונותיו המשיחיות של אחמדינג'אד. המעצר התבצע אחרי שסרט וידאו, "השיבה קרובה מאוד", שמנבא את בואו של המהדי בינואר, הופץ במיליוני(!) עותקי DVD ברחבי איראן. כהני הדת לא ממש אהבו את הבשורה שבקרוב לא יהיו להם לא תעסוקה ולא מעמד, והחליטו שבזה הגיעו מים משיחיים עד נפש. הגרדיאן מדווח שההאשמות כלפי העצורים הם שהם "מכשפים" ושהם "מזמנים שדים (ג'ינים)". כאן מדווח שעל פי אתרי אינטרנט איראנים אחד מהעצורים הקרובים לאחמדינג'אד, עבאס גאפארי, הוא "אדם עם כישורים מיוחדים במטאפיזיקה וקשרים בעולמות העליונים", ואילו כאן מדווח שעל פי האיראנים אחד החוקרים של גאפארי לקה בלבו, משום שהאחרון כנראה קילל אותו.

סקוט לוקס, מומחה לאיראן מאונ' בורמינגהם, טוען שכל זה בונה את הקייס כנגד אחמדינג'אד, כאילו הוא עוסק ב"פוליטיקה של כשפים". לא ברור לי אם השלטון האיראני רציני לגמרי בהאשמות האלה או שמדובר בציד מכשפות במובן המילולי והרע ביותר, אבל ברור מכאן שמנסים להכפיש את שמו של אחמדינג'אד ולהרחיק אותו מהשלטון – ובעיקר מנסים להרחיק את משאי ממנו ובכלל.

כשאמונה משיחית כללית מולידה תקווה משיחיות מיידית – זה תמיד מבשר צרות

מכל הסיפור הכמעט-יותר-מדי-טוב-כי-לא-להיות-סרט-הוליוודי הזה מסתבר ששלטון האייתוללות חושש מהשוליים היותר משיחיים שלו. אחמדינג'אד ומשאי מובילים משיחיות שלא מסתפקת בציפייה רגועה, אלא דורשת התגשמות עצבנית. ואם זה לא מספיק, הרי שהם לוקחים לעצמם תפקידים אקטיביים מאוד באותה התגשמות, זה כמתקשר המשיח וזה כפיו וידיו המאימים כלפי העולם.

משיחיות היא כוח אדיר להנעת בני אדם ותנועות חברתיות, אבל היא הופכת מסוכנת לחברה ברגע שאמונה כללית בבוא המשיח הופכת לתקווה מיידית לבואו. האייתוללות היו מוכנים לסבול את התקוות המשיחיות הנלהבות של אחמדינג'אד בדיוק עד הרגע שבו הוא קבע תאריך להתגשמותן. זה הרגע שבו מכוח קונסטרוקטיבי הופכת המשיחיות לכוח דסטרקטיבי שאין גדול ממנו. כאן הממסד קם כדי להגן על עצמו.

אם אכן כך, הרי שאנחנו רואים כאן מקרה מעניין ביותר שבו המדינה מתמודדת עם מהפכנות אנטי-בירוקרטית שבאה לא משמאל, אלא מימין, לא מהמצדדים בחופש, שיוויון וחילון, אלא מהדורשים אדיקות דתית עד כדי טרנספורמציה מוחלטת של המציאות. מכיוון שאותה אדיקות דתית מאיימת על מוסדות החברה היא חייבת להיות מושתקת. וכמובן גם מכיוון שבמקרה שלפנינו היא מייתרת את המתווכים בין האל לעם, כלומר מבהירה לכהני הדת שזמנם הקצוב אכן עבר, אלו לא ממש מתלהבים ממנה, ועושים הכל דווקא כדי להרגיע את הלהט המשיחי.

מעניין אם מדינות אחרות באזור תהיינה חכמות מספיק כדי לדכא במהירות התעוררויות משיחית מהסוג הזה.

ותמיד יש הסברים אלטרנטיבים

כפי שכתבתי, בפורבס (ובמקומות אחרים) כלל לא מתייחסים למימד ה"מכושף" או המשיחי שבכל הסיפור הזה, ומספרים שהעניין הוא משטר שמרני כנגד משאי הפחות שמרני (אם כי, הבנאדם חבר של אחמדינג'אד, אז כמה ליברלי הוא כבר יכול להיות?). ואילו על פי גארי ג'ונסון, שנעזרתי רבות במאמרו כאן מדובר דווקא בתגובה של האייתוללה ח'אמנאי ללחץ הבינלאומי. כדי להציג את משטרו כרציונלי ושקול הוא מעליל עלילה על אחמדינג'אד וחבריו, שמשמשים לו שעיר לעזאזל במהלך שאמור לאותת למערב שאפשר לסמוך על איראן, אפילו אם יהיה לה נשק גרעיני. ג'ונסון כותב שייתכן אף שכל הבלגן הזה מתואם מראש עם אחמדינג'אד, שישאר בתפקידו ויקריב את חברו וקרוב משפחתו.

לדעתי הם לא מבינים בדינאמיקה התוך-דתית, מזלזלים באמונות ותשוקות דתיות באופן כללי, ולכן לוקחים פחות מדי ברצינות את מאווייו המשיחיים של אחמדינג'אד. אם כי מה אני יודע? אני לא מזרחן, לא מומחה לאיראן, ולא באמת מבין בדינאמיקה התוך-איראנית.

שני מנהיגים דתיים מדברים על חיסולו האלים של מנהיג דתי שלישי. הארכיבישוף מקנטנברי, רואן וויליאמס, האיש החשוב ביותר בכנסייה האנגליקנית, והדלאי לאמה, מנהיגם הדתי (אבל כבר לא הפוליטי) של הטיבטים, חולקים את דעותיהם על חיסולו של אוסמה בן לאדן, מנהיג אל קאידה.

וויליאמס אמר:

אני חושב שהריגתו של אדם לא חמוש תמיד תשאיר תחושה מאוד לא נעימה. לא נראה כאילו נעשה כאן צדק. […] במקרים כאלה, כאשר אנחנו ניצבים מול מישהו שהוא בברור פושע מלחמה במובנים של הזוועות שהוא המית, חשוב שהצדק ייראה.

הדלאי לאמה מצוטט כאומר ש:

כאדם, היה בן לאדן זכאי לחמלה ואף סליחה […] אולם סליחה אין פירושה שאנו שוכחים מה קרה. … אם משהו הוא רציני ויש צורך לנקוט בצעדים (countermeasures), אז יש צורך לנקוט בצעדים.

מה אפשר לומר על שתי התגובות השונות האלה? בעוד וויליאמס הנוצרי חושב שלא נראה צדק ומבקש שהצדק יראה, הדלאי לאמה מלא חמלה כלפי בן לאדן, אבל תומך בהריגתו. ראשית מעניין לראות את ההגיון העומד מאחורי דבריהם: וויליאמס מבקש צדק, וצדק עבורו הוא משפט בבית משפט. דווקא מכיוון שלדעתו בן לאדן הוא "בברור פושע מלחמה" וחולל "זוועות", חשוב להביאו לבית דין ולהעמידו מול שופטים. כדור במצח על ידי חוליית 'אריות הים' לא נראה לו כמו צדק.

לדלאי לאמה לעומתו לא חשוב כלל הצדק המופשט, ואף לא המימד הציבורי של הפעולה. חשוב לו, ראשית, להביע חמלה (ואולי זה יותר עניין אוטומטי עבורו), שנית, חשוב לו העקרון שעל פי לכל מעשה חייבת להיות תוצאה/תגובה, ושלישית, נדמה לי שאפשר להבין שחשוב לו למנוע סבל נוסף, וזאת על ידי נטרול מקורו. על כן בעוד הוד קדושתו חש חמלה כלפי בן לאדן, הוא מרוצה מזה שהוא התגלגל הלאה. לפני כשנתיים כתבתי על כך שבודהיזם אינו פציפיזם ואני חושב שהדלאי לאמה מדגים זאת היטב בדבריו. מה שחשוב למחשבה הבודהיסטית הוא לא האדם כאדם, אלא האדם כפוטנציאל ומוקד לסבל: תחושתו, גרימתו או מניעתו.

עוד דבר מעניין מאוד כאן הוא מקורות הסמכות שפונים אליהם שני המנהיגים הדתיים האלה בבואם לפסוק את פסוקם. די ברור שהארכיבישוף לא הציץ לברית החדשה לפני שקבע ש"לא נראה כאילו נעשה כאן צדק". הוא קבע כך משום שהוא מתבונן במצב על פי השקפת העולם הנוכחית במערב, זו של ההומניזם והפרדת הרשויות של הדמוקרטיה הליברלית. נכון שהברית החדשה לא ממש מספקת כלים לבחינת העניין, או לחילופין, מספקת כלים לא מספקים בהחלט (אלא אם כן אנחנו רוצים להושיט תמיד את הלחי השנייה), אבל נדמה לי שדי ברור שמה שמנחה את חשיבתו של וויליאמס אינם כתבי הקודש, אלא דיני הלוחמה של ועידת ז'נבה. (יש לציין עם זאת, שדיני לוחמה בכל זאת שייכים לתרבות המערבית, שאחד ממקורותיה הוא הנצרות).

לעומת וויליאמס הדלאי לאמה חושב על העניין, כאמור, כמו בודהיסט. בשביל לבחון את המעשה הוא פונה אל ההגיון הבודהיסטי הקלאסי, וממנו הוא מפיק את תובנותיו. העקרונות שמנחים אותו נובעים מתמונת העולם המטאפיזית של חוק הקארמה, גלגולי נשמות, והשאיפה לשחרור כל הישויות החיות מסבל.

יחד עם זאת, מכיוון שההגיון הבודהיסטי הפשוט אינו תואם את התדמית שנוצרה להגיון הבודהיסטי הפשוט, וכנראה גם לא את צרכיו היחצניים של הצוות של הדלאי לאמה, הלה הוציא סיכום משלו לשיחה, בה הוא מפרש כי

הוד קדושתו הדגיש שיש להבדיל בין הפועל לפעולה. הוא אמר שבמקרה של בן לאדן, הפעולה שלו היתה כמובן הרסנית […] ולכן יש להביא את הפעולה שלו לדין צדק (his action must be brought to justice), אמר הוד קדושתו. אבל לגבי הפועל עלינו להפגין חמלה ודאגה, הוא הוסיף. לכן הצעדים שנוקטים, לא משנה באיזו צורה, צריכים להיות בחמלה.

תהרגו אותי אם אני מבין איך מביאים פעולה לדין צדק. התגובה התמוהה והמגומגמת הזאת, שברור שיצאה בנסיון נואש לתקן נזק תדמיתי שלכאורה נעשה, דווקא יותר מתאימה ברוחה לאמרת הכנף הנוצרית הידועה על כך שיש "לתעב את החטא ולאהוב את החוטא". הנה כי כן, בעוד הארכיבישוף מקנטנברי כבר מזמן מדבר במערבית מודרנית, הדלאי לאמה מדבר בודהיסטית, ואילו הצוות הרשמי שלו מתקן את דבריו לנוצרית.

—

ומה עם היהודים? בעוד שכל כך ברור שרבנים בארץ שמחים על חיסולו של הארכי-טרוריסט עד שהם לא היו צריכים אפילו לומר זאת, הרב אריק יופה, מנהיגה של התנועה הרפורמית בארה"ב, אומר ש"לפעמים במסורת היהודית, בעיקר לאלו מאיתנו שנמצאים בצד הפרוגרסיבי, קל לשכוח את יכולתו של האדם לעשות רע". הוא משווה את רדיפת בן לאדן לרדיפת הטרוריסטים שטבחו במשלחת האולימפית הישראלית למינכן וטוען ש"רדיפת צדק פעמים רבות אינה נקייה ולא יפה, אבל היא הכרחית". צדק עבורו, אם כן, הוא חיסולו של בן לאדן. הרב יופה בוחר להתעלם מהחוק הבינלאומי היבש, ופונה להוויה היהודית, מעברה הרחוק והקרוב יותר.

ורק מילה קטנה לסיום. אני חושב שחשוב לומר שבמקרה של בן לאדן קל במיוחד להתעלם מהחוק היבש, וזאת מפני שהוא הודה במו פיו, בתפוצה עולמית, פעמים רבות, שהוא אחראי לרצח של המונים ומתעתד לרצוח עוד המונים. לא מדובר בחשד עלום של מערכת ביטחון כלשהי. לכן הגם שלדעתי היה עדיף להביא אותו למשפט, גם אני במקרה זה חושב שטוב מאוד שהרגו אותו. והנה עוד כמה תגובות של אנשי דת, מינורים יותר מהשלושה הנ"ל, למותו של הטרוריסט.

לא לזה התכוון ניטשה כשאמר שאלוהים מת. לא להודי כחוש עם תספורת אפרו, מירקל-מן מזדקן שמוכר קסמים ברופי ומסרים ניו-אייג'יים עם קמצוץ קארי. לא לקדוש משונה שבארצם של היוגים המסוגלים למות ברצונם, ישובים בתנוחת לוטוס ונושפים אויר אחרון, אפילו לא היה יכול לחזות את מותו בדיוק של עשור. אבל תהיה זו טעות לחשוב שזה כל מה שהיה סאתיה סאי באבא . ממשלת הודו, למשל, חשבה שהוא חשוב מספיק כדי לתת לו לוויה ממלכתית

ההודי עם הטורבן שעושה "נמסטה" עם הידיים מול ארון הזכוכית הוא ראש ממשלת הודו מנמוהן סינג'. לשמאלו עומדת סוניה גנדהי, נצר למשפחת נהרו ואינדירה, ראשי הממשלה לשעבר, ונשיאת מפלגת הקונגרס ההודית, השלטת בהודו בעת הזאת (וכמעט תמיד). הגופה בארון הזכוכית שייכת לסאתיה סאי באבא, אחד מהקדושים הפופולרים ביותר בהודו אי פעם, הנחשב לאלוהים בגוף אדם עבור מיליוני מאמיניו. ללמדנו שמותו של סאי באבא הוא אירוע בסדר גודל לאומי בהודו, מדינה שמניין אזרחיה הרבה מעל מיליארד איש. סאי באבא כזכור חלה לפני כחודש, ומת מקריסת מערכות ביום א' שעבר. בן 85 היה במותו. הוא התנבא שיחיה עד גיל 96.

באשרם של סאתיה סאי באבא, ביקרתי לראשונה ולאחרונה לפני 14 שנים. שהיתי בו כמה ימים, תחילה בצפייה לבואו של איש האלוהים, ואחר כך בצפייה ל"דארשן", כלומר להזדמנות לראותו, אקט שנחשב בהודו למבורך ומיטיב. והוא הגיע, ונראה. ישבתי לי בין 15,000 מאמינים, באולם עצום בפותפרתי, קצת צפונה לבנגלור, כיתות כיתות, על הריצפה בריבועים, כאשר בין הקבוצות יש מעברים, שתי וערב, שבהם צעד סאי באבא. הוא היה הולך לאן שנשאה אותו הרוח, לא ליד כולם כמובן, אבל לידי הוא הלך, ואף לקח מידי מכתב שכתבתי לו (זה הנוהל). במכתב, שכתבתי בעברית (אם אלוהים לא יודע עברית, מה הוא כן יודע?), הודתי לו על האירוח באשרם, על החיים הטובים שיש לי, וביקשתי שישמור על משפחתי ועלי. לא קיבלתי תשובה ברורה, אבל משפחתי ואני די בסדר.

ימי באשרם העצום היו נעימים, אבל לא ממש מעניינים. "אני בחדר עם עוד חמישה חברה מכל העולם (אחד מסלובקיה)" כתבתי ביומן שלי מאז (11.4.97) – האשרם יכול להלין עד 10,000 מבקרים. וגם "ארוחת בוקר במזנון האוכל המערבי היתה בת, בת זונה (דייסה, סלט פירות, טוסט עם גבינה, טוסט עם חמאת בוטנים, עוגה וקפה – 18 רופי)" – כלומר כשקל וחצי. גם זה עניין אותי בהיותי בן 22. אבל הנה כמה דברים יותר מעניינים:

אני ממש מתלבט בקשר לסאי באבא. מצד אחד, כולם פה מאמינים שהוא אלוהים וכנראה שיש לו באמת כוחות מיוחדים (היום בבוקר ראיתי אותו "בורא" ויבוטי, כלומר אפר קדוש). מצד שני, גם ללאמה זופה כולם האמינו [בקורס במנזר טיבטי שבו הייתי לפני כן], וגם לשבתאי צבי, מהר באבא, הרבי מליובאוויטש ועוד ועוד… וכוחות על טבעיים מוכיחים את עצמם ולא יותר. היום דיברתי עם אחד מארה"ב שאמר שבאבא אמר בפירוש שהוא לא המשיח היהודי אבל שזה יגיע. עוד הוא ניבא שגלגול חדש של מוחמד יוולד על איזו אבן שהיתה משמעותית בגלגולו הראשון ויביא סוף לקונפליקט היהודי-ערבי. הלוואי. בכל אופן, מחר יום הולדת לראמה. מזל טוב.

האם היו לסאי באבא כוחות מיוחדים? אני עדיין מאמין שכן, למרות סרטונים לא מעטים (למשל זה) שמראים שרבים מה"ניסים" שהציג היו לא יותר מאשר תעלולי קוסמים דרג ז'. אני משער את זה ממגוון סיבות. למשל, מפני שכילד בן 14 הצליח להדהים מספיק אנשים כדי לעלות למעמדו הנוכחי, וכן, למשל, מפני שדמותו של באבא הופיעה בחלומותיהם או בביתם(!) של אנשים רבים, מהם כאלה שלא ראו אותו או שמעו עליו מעולם, והיא זו שמשכה אותם אליו (אני זוכר איך אישה מערבית אחת, שהאשימה את באבא בניצול מיני של בנה,* מספרת בראיון ל-BBC שהוא היה פוקד את חלומותיה, עד שפעם במקרה ראתה תמונה שלו ומיד זיהתה את האיש מהחלומות. כך הגיעה אליו עם משפחתה). כמובן, זה כשלעצמו לא ממש משנה ולא מוכיח דבר. כפי שכתבתי אז, כוחות על טבעיים מוכיחים את עצמם ולא יותר.

אז מה כן היה לסאתיה סאי באבא? לא לאיש, אלא לתנועה העצומה שהוא בנה והנהיג? סאי באבא נמנה עם אותם מנהיגים רוחניים הודיים מודרניים (היו כבר כאלה במאה ה-19) שמוצאים בכל הדתות ביטוי לאותה אמת, אותה אמת שההינדואיזם מציג לדעתם בצורה הברורה ביותר. על סמך הנחה זו (ושמא היה זה לא יותר מתרגיל שיווקי) בנה באבא תנועה אוניברסליסטית ופרניאליסטית, וטען שמכיוון שכל הדתות מדברות על אותה אמת בסיסית (האמת שהוא הציג) הרי שאין טעם לריב, ויש טעם לעבוד במשותף את האל.

סאי באבא עצמו היה מעודד את מאמיניו הלא-הודים להמשיך ולעסוק בחיי הדת המקוריים שלהם, לבד מתוספת האמונה בו כהתגלמות האלוהים. כפי שמעיד הציטוט מהיומן שלי, ממילא היה לו מה לומר על כל דת ועל כל סכסוך בין דתי. מצד שני, הוא הצהיר שמשימת חייו היא להחזיר לגדולתה את הדת הוֶדית, והודו היא על פיו "המקור של כל המוסר, הרוחניות והחוכמה בעולם" – כלומר, הוא לפני הכל ואחרי הכל הינדי נאמן.

תנועתו של סאי באבא היא תנועת בהקטי, כלומר דבקות באלוהות, וככזו העדיפה רגש על שכל. הניסים שהיה מנפיק עוררו הערצה, ודמותו עיטרה מקדשים וקמעות לרוב. יחד עם זאת יש לציין שהאהבה הופנתה לא רק אליו, אלא, במצוותו, כלפי האנושות כולה, והוא עודד מאוד עזרה לזולת ויזם מפעלי צדקה לרוב.

קשה לדעת כמה אנשים בעולם מאמינים בסאי באבא, כי קשה לקבוע מי הוא מאמין שלו. האם אדם שמציב במקדשו הפרטי במטבח הבית, לצד פסלון של גאנש ופסלון של לקשמי, גם פסלון של סאי באבא הוא מאמין? או האם רק מי שעובד את באבא אישית וממרר עכשיו בבכי על מותו הוא מאמין? בהודו גם אם אתה אלוהים הרי שבסך הכל גם אתה אלוהים. בכל אופן, ההערכות נעות בין 6 מיליון ל-37 מיליון, מאמינים, ביניהם מספרים מרשימים של פוליטיקאים, שופטים, אנשי עסקים וספורטאים מפורסמים. לורנס באב קובע שסאי באבא הוא "איש האלוהים/הקדוש הבכיר של המעמד הבינוני, גבוה-קאסטה ודובר אנגלית של הודו" (בספר Redemptive Encounters: Three Modern Styles in the Hindu Tradition). ראו כאן כמה סיפורי ניסים מפי משכילים. וכאן אנחנו מגיעים לחשיבות שלו לחיי הדת בהודו כיום.

ביום רביעי נערכה הלוויתו של סאי באבא, בהשתתפות אנשי ממשל, לצד חצי מיליון מאמינים. ראשית נורה מטח יריות מ-21 רובים, על פי כללי הטקס של הדת האזרחית ההודית. אחר כך בא תורן של הדתות הישנות יותר, ומול ארונו מולמלו פסוקים מכתבי הקודש של הנצרות, האיסלאם, הסיקיזם, הבודהיזם והיהדות (אני מת לדעת מי הרב שעשה את זה). לאחר מכן ברהמינים זימרו פסוקים מהודות, מים מנהרותיה הקדושים של הודו הותזו על הארון, ולקינוח נשפך עליו גם שתן פרה. באבא עצמו נקבר ולא נשרף, בהתאם לנוהג לגבי קדושים בהינדואיזם. כל זה רק אחרי ביקורו של ראש הממשלה כמובן.

אז מה נתן לסאי באבא מעמד של מוסד מדיני? מצד אחד, הצלחתו הפנומנלית. לפני מותו חלש באבא על אימפריה עצומה של מפעלי רווחה (בתי ספר, בתי חולים, בתי תמחוי, בניית תשתיות לכפרים), ומאמיניו פתחו מעל אלף נציגויות ביותר ממאה מדינות ברחבי העולם. הערך הכספי של הארגון שהוא עמד בראשו הוערך בעשרה מיליארד דולר, והוא עצמו, כאמור, הוערך כאל חי. לא רע לילד הודי עני שבגיל 14 הכריז שהוא גלגולו הנוכחי של קדוש מוכר והתחיל מיד לעשות ניסים. זו בעצם הגרסה ההודית לחלום האמריקאי.

דבר נוסף שעזר לו מאוד הוא שהוא הטיף לשלום בין-דתי מחד, ושמר היטב על הגבולות בין דת למדינה מאידך (למרות שלחצו עליו, הוא הגורו הגדול היחיד שסירב, למשל, להתייחס למריבה בין הינדים למוסלמים בנוגע למסגד באיודיה). עבור הממסד בהודו הדמוקרטית שני אלה חשובים מאוד. שילוב הסגולות האלה, וכישרון לא מבוטל ביחצנות וניהול קהל, הפך את סאי באבא לקדוש ההודי הגדול של המחצית השנייה של המאה העשרים.

ומה עכשיו? ספר מעניין שנקרא When Prophets Die מציג אוסף מאמרים על גורלן של תנועות רוחניות מודרניות כאשר נביאן המייסד מת. הבעיה עתיקה כימי הבודהיזם והנצרות: איך להמשיך להחזיק תנועה דתית שהתבססה על הנהגה כריזמטית – ללא ההנהגה הכריזמטית. בהקדמה לספר קובע J. Gordon Melton, מחלוצי חקר הניו-אייג', שבניגוד אולי לצפוי, רק במקרים נדירים מותו של הגורו מביא להתפרקותה של הקבוצה. הדבר מתרחש כמעט רק כאשר הקבוצה נמצאת בשלביה הראשוניים, וטרם הספיק למסד לעצמה מבנה ודוגמה אמונית ברורים. לאחר שאלו נוצרו, אין בעצם הכרח במנהיג הרוחני. ההנהגה הכריזמטית עוברת להנהגה הבירוקרטית, במושגיו של מקס ובר.

לתנועתו של באבא, אם כן, לא נשקפת כל סכנה. מדובר במערכת מבוצרת של פקידוּת בירוקרטית, ממש קונצרן. עוזרו או אחיינו יתפסו את ההנהגה בפועל, ובכוח סאי באבא ימשיך להיות הרוח שבמפרשים.

אולם אין ספק שהאובדן עבור מאמיניו הוא גדול. אמונתם באלוהותו היא ממשית ועצומה – ובל נשכח שמה שמייחד את האמונה באלוהים הזה היא מערכת יחסים האישית מאוד עם מאמיניו, המתקיימת על ידי ראיית האל ממש, בהופעתו בחלומות או חזיונות, ובפגישות אישיות שהיה מעניק – צ'ופר מתוק ומבוקש מאוד כמובן. "מאמיניו של בהגוואן סאתיה סאי באבא מגדירים בצורה מוחלטת את זהותם העצמית על ידי פנייה למערכת היחסים שלהם עם באבא", כותב נוריס פאלמר במאמר על התנועה בספר Gurus in America. ויחד עם זאת, לא צריך לדאוג. עבור המאמינים התחליף לראיית באבא תהיה העליה לרגל ל'סמאדהי' (כלומר ה'ציון') שלו, שיהפוך לאתר קדוש ומעיין נובע של ניסים ונפלאות. חזיונות של דמותו ימשיכו כמובן ללא הפרעה.

סאי באבא מת, יחי סאי באבא

לא רק זה, אלא שבאבא הבטיח שאחרי מותו הוא יתגלגל בגוף חדש, והחסידים כבר מצפים לכך . הגלגול הבא אמור להתחיל בתינוק שיימצא נטוש על נהר Kaveri הקדוש. שמו יקרא פְּרֵמָה סאי באבא, והוא צפוי להתגלות או בשנה הבאה, או ב- 2019 או ב-2030 (יש מעט בלבול מכיוון שבאבא מת לפני הזמן). נקווה שהנבואה לא תעודד נטישות המוניות של תינוקות על גדות אותו נהר. כך או כך, יש למה לצפות.

ומה עם הנבואה שכבר נכשלה? בכל זאת, סאי באבא התנבא שיחיה עוד 11 שנים, וממילא אמר גם שהוא יכול לחיות ולמות כרצונו. ברשימה הקודמת על העניין, כשהוא היה רק חולה, הבאתי ציטוט של חסיד פולני שטען ש"באבא הוא אלוהים – זה רק זמני". זה הזכיר לי את ריקודי חסידי חב"ד תוך שירת "דער רעבע איז געזונט" קולנית כאשר הרבי מליובאוויטש לקה בשבץ. גם מיד אחרי מותו היו חסידים שטענו שזהו רק מבחן אמונה, והרבי יקום בקרוב מאוד לתחייה. מאז עברו 17 שנה, ואין סימן לתחיית המתים. השאלה היחידה, אם כן, היא מה יהיה תירוץ התיאולוגי שינתן לכשלון נבואתו של הבאבא. אם מישהו שומע על משהו, שיאמר.

—

* בקשר לאותן האשמות חמורות בניצול מיני של נערים – אני מאמין שהן מבוססות, והייתי רוצה לעמוד על התגובות השגורות של המאמינים להן. חלקם מכחישים הכל כמובן – העובדות שונות לחלוטין. חלקם מתרצים זאת בכך שהם טוענים שמדובר ב"טיפול טנטרי" שהעניק באבא לחסידיו הצעירים, שהיו כנראה זקוקים לו במיוחד (מזכיר לכם מישהו?) – כלומר העובדות הן אכן כך, אבל פרשנותן שגויה. התגובה מהסוג השלישי לכך היא שוב הודאה בעובדות, אך במקום לנסות למצוא להן הסבר מיטיב, יש משיכת כתפיים ותמיהה על עצם הרצון שלנו לשפוט את אלוהים. נכון שהוא עשה כך, אבל מי אנחנו שנתיימר להבין את מעשיו של האל? כאן, אם כן, כפי שכותב נוריס פאלמר הנ"ל, "אלוהותו של באבא מקבלת תוקף מעצם העובדה שהוא חורג מהתפיסה שלנו על מה שראוי – וככל שהחריגה גדולה יותר, כך ודאית יותר אלוהותו". וגם זה מזכיר אי אילו תנועות רוחניות קרובות יותר אלינו.

[עוד דבר: למתעניינים, לרגל מותו של באבא, כתבה טובה שמספרת גם קצת על סצנת הניו-אייג' בהודו]