אברהם היה כבר זקן מאוד, אולם לעת זקנה ראה עדנה, שכן האל הטוב קיים את הבטחתו ופתח את רחמה של אשתו. צחוק מילא את בית הזוג כאשר נולד בנם יחידם, והתינוק כאילו החזיר להם נעורים שאבדו לפני דורות. יותר מכל אהב אברהם את בנו, אולם כאשר ציווה עליו האל לתת אותו לו כקורבן לא היסס. רק אמר הנני, והלך.

היה זה מוקדם בבוקר. אברהם השכים קום, חבש את חמורו, לקח את שני נעריו עמו, ואת יצחק בנו. בעוד יצחק בוקע עצי עולה בחוץ, בתוך האוהל אמר אברהם לשרה שהאל נגלה לו וציווה עליו ללכת ולהקריב קורבן על הר המוריה. הוא ייקח גם את יצחק איתו. יצאו ארבעתם והחמור מרחק שלושה ימים, וביום השלישי נראה המקום. את הנערים השאיר ואת יצחק לקח איתו.

הלכו שניהם יחדיו, ובדרך יצחק נשא עיניו ושאל את אביו היכן השה לעולה. אתה השה לעולה אמר לו אברהם, והמשיכו השניים יחדיו. הם הגיעו אל המקום אשר אמר לו האלוהים, בנו מזבח מסלעים שמשכו על הפסגה, ערכו את העצים, ואברהם עקד את בנו. הוא השכיב אותו על המזבח, מעל העצים, והוציא את סכינו מנדנה. אברהם הניף את זרועו בת המאה מעלה וביקש להורידה מטה, לפרוץ בתנועה אחת את גרונו של בנו, לתת לדם לשטוף החוצה, לחסל את שושלתו, את זכרונו, את אהבתו. אבל אז מלאך האל קרא אליו, והאייל, וכחול אשר על שפת הים.

הציור שמעטר את ראשת הבלוג הוא של צייר בשם Cigoli, איטלקי מהמאה ה-16. שמו "הקרבת יצחק", אבל זה לא מה שהוא מתאר. יצחק לא מוקרב כאן. החוויה הדתית שמתוארת כאן (ואני משתמש במילה "חוויה" בצורה רחבה, וכולל בתוכה מילים כמו אירוע, התרחשות, דרמה, ordeal) היא לא העקדה: לא הקשירה עצמה של יצחק וגם לא העקדה במובנה המוכר יותר, לא העקדה שאנחנו מזהים כהתגברות על ההגיון והמוסר הטבעי והכניעה לצו האלוהי.

כי בדרך כלל כך נתאר את המופת העליון של העקדה: אברהם מצווה על ידי האל לוותר לא רק על כל היקר לו, לא רק על בנו יחידו אשר אהב (אשר ציפה לו לא פחות ממאה שנים), לא רק על המשך זרעו, עתידו, מורשתו וזכרונו, אלא גם על הדחף המוסרי המובן מאליו שאין פוגעים בחף מפשע, שאין רוצחים אדם, ושאב אמור לעשות הכל כדי להגן על ילדו, ובשום אופן לא להרע לו. אברהם מוותר על כל אלה מפני שהוא נכנע לצו האלוהי ומכפיף עצמו לדבר שאינו מבין, תוך שהוא יודע שאי-הבנתו זו היא פועל יוצא מהיות אותו דבר עליון ממנו בצורה אינסופית. הנשגב לחלוטין הוא גם נשגב מבינתו.

זו העקדה והיא שהפכה את אברהם (כך קירקגור) לאביר האמונה. אבל לא העקדה מתוארת בציור. החוויה הדתית שמתוארת כאן, כמו גם בתמונות רבות אחרות של העקדה, היא ההתרה מהעקדה, היא החזרה לאנושיות: המלאך עוצר את ידו של אברהם רגע לפני שהוא משסף את גרונו של יצחק. האייל כבר מציץ מאחור, שרה כבר ממתינה בבית לסיפור ולמותה, יצחק זוכה בחייו ועתיד להוליד את יעקב ואת עשו. העולם שקפא מלכת וכמעט עצר מסיבובו יכול להמשיך להגלגל ולהתקדם: העם היהודי, ועמו האמונה באל אחד, יבואו לעולם. להיסטוריה תהיה משמעות.

—

הֵכִין עֲצֵי עוֹלָה בְּאוֹן וָחַיִל
וַיַּעֲקֹד יִצְחָק כְּעָקְדוֹ אַיִל
וַיְהִי מְאוֹר יוֹמָם בְּעֵינָם לַיִל
וַהֲמוֹן דְּמָעָיו נוֹזְלִים בְּחַיִל
עַיִן בְּמַר בּוֹכָה וְלֵב שָׂמֵחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

[…]

אָמַר לְאַבְרָהָם אֲדוֹן שָׁמַיִם
אַל תִּשְׁלְחָה יָד אֶל שְׁלִישׁ אוּרַיִם
שׁוּבוּ לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי מַחְנַיִם
יוֹם זֶה זְכוּת לִבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם
בּוֹ שַׁעֲרֵי רַחֲמִים אֲנִי פּוֹתֵחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

מתוך "עת שערי רצון", פיוט מאת יהודה בן שמואל עבאס, המאה ה-12

—

אברהם נדהם: הוא חוזר אל העולם. למעשה הוא מאוכזב. לפני כן הוא היה מפסיד את יצחק – אבל מרוויח את אלוהים. מפסיד את מה שהוא מבין, ומרוויח את מה שנשגב מבינתו. מפסיד את היחסי ומרוויח את המוחלט. שהרי מות יצחק, כאמור, היה עבורו אכן הפניית העורף שלו אל העולם היחסי: לא יהיה לו המשך, לא זרע ולא השפעה. קשריו עם העולם ניתקים: יצחק ימות, ומיד אחריו שרה. העולם ימות עבורו אבל הוא יזכה במה שהעולם כולו מתקיים ממנו. הוא יזכה בָּקיום עצמו. ואת זה הוא מבקש. עַיִן בְּמַר בּוֹכָה וְלֵב שָׂמֵחַ חורז הפייטן.

האל המצווה על העקדה מניח לפתחו של אברהם את אתגר עצום: להיות כאלוהים. לא וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי טוֹב וָרָע, דברי הנחש, אלא כאלוהים שנמצא מעבר לטוב ולרע. כאלוהים שממנו ומטה המוסר, והוא אינו כפוף לשום חוק, שכן הוא מקור כל החוקים כולם, שהרי הוא עשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע, דברי הנביא. כאלוהים שהוא מוחלט ואינו יחסי, נצחי ואינו זמני, אינסופי ואינו מוגבל. כאלוהים שבורא ואינו נברא. כאלוהים שהוא המקור לעולם ולעולם לא העולם.

ויש לשים לב שבעוד האל עצמו מצווה על העקדה (וְהָאֱלהִים נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם; וַיאמֶר אֵלָיו), הרי שהציווי לוותר עליה מגיע מפי מלאך (וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' מִן-הַשָּׁמַיִם). מלאך הוא יצור נברא. הוא מוגבל. הוא קיים ברובד היחסי של המציאות. בעוד האלוהות היא כאמור מעבר לטוב ולרע (ולכן היא מסוגלת לצוות על שחיטת ילד בידי אביו), החזרה אל העולם (והעולם הוא בראש ובראשונה העולם המוסרי) מתבצעת על ידי קריאתו של העולם: היחסי מושך את אברהם מהמוחלט חזרה אל היחסי. יוצא מכך שההתרה מהעקדה היא האנטי-קליימקס הראשון בהיסטוריה והאנטי-קליימקס הגדול בהיסטוריה.

החזרה מהעליה למרומים היא הקשה מכל. וגם על זאת תן דעתך, אומר אפלטון במשל המערה שלו, אם האיש שכך עלה לו, ישוב וירד, וישב במושבו הישן – כלום לא תחשכנה עיניו, כשלפתע יבוא לשם מאור השמש? כמובן שתחשכנה עיניו. האם יכול אור החוזר מחפצים שונים להשתוות לאור הבוקע ממקורו? האם יכול הסופי להשתוות לאינסופי? האם יכול האקטואל להשתוות לפוטנציאל?

המלאך פסק את פסוקו, ומיד וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו. אברהם נושא את עיניו בתקווה, אולי למרות דברי המלאך האל עצמו עדיין רוצה שהוא יקריב לו את בנו. זה הרגע שתפס צ'יגולי בציורו. כמה כאב מאוכזב נושא אברהם בעיניו. עוד רגע וַיַּרְא וְהִנֵּה-אַיִל, וברור לו שהעניין גמור. לבו של אברהם נשבר – עליו לוותר על אלוהים.

—

לא: עליו לוותר על הראייה המעוותת שלו של האל, כאילו הוא בשמיים ולא בארץ, כאילו הוא במוחלט ולא ביחסי, כאילו יש מקום שהוא לא נמצא בו, כאילו כבר עכשיו העולם הוא לא הכי אלוהים שהוא יכול להיות.

החזרה לעולם קשה, אבל החזרה לעולם הכרחית. החזרה לעולם, למוסר, לזמני לא מתבצעת בגלל שאין ברירה ואי אפשר להישאר אצל האלוהים. היא לא מתבצעת מפני שהיא נכפית עלינו כמו שאפלטון מציע לכפות אותה על אלו שראו את האור למען החברה הכללית. החזרה לעולם מתבצעת מפני שכך ראוי, ומפני שראוי הוא כל מה שמקרב אותנו אל האלוהות, החזרה לעולם מתבצעת מפני שכך מגיעים באמת אל האל. יוצא מכך ההתרה מהעקדה היא לא אנטי-קליימקס אלא שיא שיאו של המסע דתי שעובר הארכיטיפוס של כל אדם דתי.

כתבתי "כאלוהים שהוא המקור לעולם ולעולם לא העולם", אבל אלוהים הוא לעולם העולם, והעולם הוא אלוהים. האלוהות איננה חלילה משהו אחר מהעולם, ואיננה משהו נפרד מהעולם. בדיוק כפי שהאלוהות מכילה בתוכה את העולם – לא כעצם בחלל, אלא כעקרון אונטולוגי – האחד מכיל בתוכו את הריבוי והנצחי מכיל בתוכו את הזמני – ולהפך!

אין שום סתירה בין ריבוי ושינוי לבין האלוהות, ולא רק מפני שאין שום דבר שיכול להיות מנוגד לאל, שאין לאל "הֶפֶך". אין שום סתירה בין ריבוי ושינוי לבין האלוהות מפני שאלוהות שאינה דינמית היא אבסרקציה קפואה. היא המצאה ריקה של הרציונל האנושי – היא אליל. אלוהות כזאת, לו היתה קיימת, היתה מנוגדת לכל מה שחי. אלוהות כזאת, לו הייתה קיימת, גם לא היתה בוראת עולם.

לכן המבט ההמום בעיניו של אברהם הוא הפתח לכניסה חזרה לעולם, והוא הרגע החשוב ביותר בעקדה. הוא מה שהופך את אברהם לא רק לאביר האמונה, אלא גם לאב המון גויים. הוא מה שמביא לכך שאברהם [י]היה בְּרָכָה וירבה תורה בעולם (בּוֹ שַׁעֲרֵי רַחֲמִים אֲנִי פּוֹתֵחַ חורז הפייטן). הוא מה שמאפשר קשר אמיתי עם האל, שהוא תמיד קשר אמיתי עם העולם.

הצהרות מפורסמות על זכויות אדם באות כנראה בשלשות. שתיים כאלה עולות מיד לתודעה: זו שבהכרזת העצמאות האמריקאית שכוללת חיים, חירות ואת השאיפה לאושר, וזו מהמהפכה הצרפתית שמקדמת חופש, שוויון ואחווה. שתי השלשות הללו הן תוצר מובהק של רוח הנאורות, ובהקשר זה הכוונה היא להעדפת ציוויי המחשבה הרציונלית על אלו של המסורת הדתית. לכן דאג תומס ג'פרסון להדגיש שאותן זכויות הן "מובנות מתוך עצמן", כלומר מתוך החשיבה הצלולה עליהן.

הצהרת זכויות משולשת המפורסמת מעט פחות ניתן למצוא במגילת העצמאות של מדינת ישראל, בה נכתב כי "מדינת ישראל […] תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל." ההבדל ברור: מקור הסמכות כאן איננו הרציונליות, אלא המסורת. מדוע?

מקימי המדינה לא היו שומרי מצוות, ומערכת היחסים שלהם עם האל היתה קרה, אם בכלל היתה. ידוע הויכוח שהתגלע בין מנסחיה באשר לאיזכור האל, והפשרה שהושגה בדמות "צור ישראל" האמביוולנטי. על כן כאשר מנסחי מגילת העצמאות נתלו בנביאים הם עשו זאת לא מתוך יראת שמיים מיוחדת, אלא כדי להדגיש את הקשר הטבעי בין העם היהודי דווקא לארץ הזאת, להראות שלא בכדי הם בונים בית לאומי בישראל, אלא משום שיש קשר עתיק בין אבותיהם הקדמונים למקום. בצורה דומה הם השתמשו באותו מוסר נביאים כדי להצדיק בפני עצמם ואבותיהם הקרובים יותר את פריקת עול המצוות על ידם, שכן הנביאים כידוע מביעים לא פעם סלידה מקיום מצוות מכאני וקוראים למוסר חברתי שלם ("כי חסד חפצתי ולא זבח").

בשנים האחרונות עוברת החברה הישראלית תהליך מעניין בו חילונים שבים ומגלים את מורשתם, וניתן לראות זאת באופנים שונים, מריבוי בתי המדרש הפלורליסטים ועד גל "המוזיקה היהודית" האופנתי. אך כאשר בסקר אחרון (של מכון "מאגר מוחות") עולה ש-46% מהתיכוניסטים לא היו נותנים זכויות אזרח לערבים אפשר להבין שמשהו עמוק מאוד השתנה בגישה אל הזהות היהודית. בעוד מקימי המדינה היו ציונים, והשתמשו בדת כדי להצדיק את הפרוייקט הלאומי שלהם, הפנייה לדת על ידי החברה הישראלית היום היא הפוכה: זניחת המאמץ לכונן חברה אזרחית לטובת ההתבצרות בזהות האתנית.

האימוץ המחודש של הדת נעשה הפעם לא ככלי חילוני לעיצוב זהות לאומית, אלא כנראטיב אטביסטי שיוצר אתנוצנטריות ושנאת זרים. כאן היהדות מחליפה את הציונות כאתוס מכונן ועל כן לא המדינה כמרחב ליברלי, אלא הדת כזהות שבטית נמצאת במוקד האקלים התרבותי הישראלי. ה"דמוקרטית" שבצירוף הידוע המשויך למדינת ישראל נדחקת לטובת ה"יהודית", ואין צורך לומר שבכך החברה היהודית בארץ ישראל דווקא מתרחקת מאותו מוסר נביאים שמצווה על חירות, צדק ושלום.

מסורת היא כלי חשוב בבנייה של זהות אישית וקהילתית, ואין להתפלא שדווקא "במאה העשרים ואחת" חוזרים אנשים להתנחם – או לשאוב ערכים – מהמורשת הדתית שלהם. הדת היהודית היא רבת קולות ופנים, ובמקביל ל"שפוך חמתך על הגויים" יש בה גם ציווי מפורש לאהוב את הגר. לקראת יום העצמאות ה-62 של ישראל, אם ברצוננו לבסס מדינה שהיא אכן דמוקרטית, כדאי שנדע לפנות אל אותם חלקים ביהדות אליהם פנו מקימי המדינה. רק כך מדינת ישראל "תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין".

[פורסם אתמול במדור הדעות של אתר "הארץ". ביום שני הבא בערב אשתתף במפגש פתוח של עמותת תובנה בתל-אביב, ואדבר עם הרב אלחנן ניר על רוחניות וזהות לאומית. פרטים כאן]

בניגוד לניאו-אדוויטה שפושה בכל מקום אשר בו ניו-אייג'יסטים הצמאים לשמוע שאין מה לעשות והכל כבר מושלם, האדוויטה-ודאנטה המסורתית מציעה אתגר רוחני קצת יותר מתוחכם, ושמא נאמר: רציני. לא שאין כל ערך בשמיעת האמת הגדולה על ש"הכל אחד", יש ויש. אלא שהבעיה עם הצהרה חגיגית זו היא שהיא אמנם אמת, אבל בהחלט לא כל האמת. כי כרגיל אנחנו חיים בעולם של ריבוי, ועצם הלחישה הדרמטית באוזננו ש"בעצם" המציאות היא אחרת לא ממש משנה לנו (ומשמש אם כבר כלגיטימציה רוחנית לבטלנות). כפי שכתבתי פעם במאמר שמנסה לבדוק את היתרונות והחסרונות שבכל גישה, כמה פעמים אמרו לכם שהכל אחד ושום דבר לא קרה?

מה מציעה אם כן האדוויטה המסורתית? בראש ובראשונה מסורת ותיקה של לימוד טקסטים. לפני יותר מעשור פרסם אנדרו כהן (שהסתבך לאחרונה, ולדעתי בדין) ראיון מצויין עם סוואמי דיאננדה סרסוואטי, אולי המורה המוכר הגדול ביותר לאדוויטה מסורתית בימינו. המעניין בראיון הזה הוא שסרסוואטי מזלזל בכל הגישה החוויתית להארה, על פיה הבנת מהות הקיום וסוד האושר תלויה בחוויה טראנספורמטיבית שנעבור, כלומר ברגע אחד בו ייכנס אור גדול וישטוף את הכרתנו מאשליותיה בנות שנות אלפיים. הנה ציטוט מאנדרו ששואל על כך ומסרסוואטי שמשיב (וסליחה שאין לי זמן לתרגמו, ומי שיכול באמת מומלץ לקרוא את כל הראיון):

AC: It has been my experience as a teacher that for most human beings, generally speaking, simply hearing the teaching is not enough. Usually they do need to have some kind of experience that makes the meaning of the words obvious in a very direct, experiential way. And then the person says, "Oh, my goodness, now I understand! I've heard this for so many years, but now I recognize the truth of it."

SD: Yes, but even that experience is useless without the correct interpretation. Suppose your sense of being a separate individual falls away for a moment or ten minutes or even an hour, and then suddenly that apparent duality seems to come back again. Does that mean the one true Self gets displaced? Of course not! Then why should enlightenment require an experience? Enlightenment doesn't depend upon experiences; it depends upon my shedding my error and ignorance—that is what it depends upon, and nothing else.

כלומר מה שהאדוויטה המסורתית מנסה לעשות הוא לתווך חוויה על ידי הסבר מסורתי שהיא מעניקה לכתבים המסורתיים. כאן הגישה היא לא להסיר כל תוכן ידע אחר כדי שכל התניותיה של הכרת התלמיד יבוטלו ואור האינסוף האחדותי יפרוץ ערום כביום היוולדו, אלא להוסיף תוכן ידע, שנחשב כמובן כמגלם את האמת לאמיתה, ושאמור בכך לשנות את התניות הכרתו של התלמיד, ולפתוח אותו אל אותו אינסוף אחדותי.

—

אתמול שמעתי בתל-אביב את בודהסוורופה צ'ייטניה. אין מה להתרשם מהשם ולהפליג למחוזות נכר, מדובר בישראלי. אבל יש להתרשם מכך שהנ"ל למד במשך כמה שנים אצל אותו דיאננדה סרסוואטי, והביא את תורתו הנה. המפגש התרחש בבית-אריאלה, והיה נעים ומעניין. בודה (כך הוא נקרא בקיצור, הסתבר) הסביר שבעוד שכל חיינו אנחנו עסוקים במרדף אחרי אירגון החוויות שלנו כדי שנוכל להגיע למצב שבו אנחנו מרגישים טוב, אנחנו אף פעם לא תוהים על קנקנן של אותן חוויות, וחשוב מכך: על קנקנו של החווה עצמו. ומסתבר שאותו חווה הוא האחד, המקור, האלוהות (או איך שלא נקרא לזה, הוא הוסיף באגביות אופיינית לרוחניים מקצועיים), ולכן את כל מה שהוא צריך כבר יש לו, ואין צורך לבלות את ימינו ברדיפה בלתי פוסקת אחרי שטויות.

ועוד אמר בודה שאנחנו רואים את העולם דרך העבר שלנו, ושיש לנו צורך "לפתוח את העיניים" ולראות אותו כהוויתו. ואיך אפשר לפתוח את העיניים? על ידי לימוד אותה שיטה, דהיינו האדוויטה ודאנטה, שתתווך לנו חוויה נקייה של מציאות, וזאת משום שהיא נשענת על מקורות שאף אחד לא המציא, אלא שמבטאים פשוט וקל אמת נצחית שלא קשורה לשום מסורת או דת.

זה מה אמר בודה, ואומר מיד שאני חותם על כל מילה מדבריו שקשורה למצבנו האנושי. את אותן מילים אפשר אכן לשמוע מפי כמעט כל בודהיסט, או אף מורה רוחני מזרחי אקראי דוגמת קרישנמורטי, והן, לפחות לדעתי, right on the money. אני כמובן לא חושב שהודות, האופנישאדות, ופרשנותו של שנקרה עליהן (אלו המקורות שמכוון אליהן בודה) נמצאים איכשהו מעבר לכל מסורת או זמן. זה מגוחך. מה שעוד מגוחך היתה הודאות התהומית שמתוכה דיבר, כאילו הוא כרגע ירד מהר סיני ובידיו האמת המוחלטת. לא נורא, לבד מזה הוא דיבר באמת יפה, ומדובר בבחור כריזמטי ופיקח שלא אתפלא אם עוד נכונו לו גדולות ונצורות בשדה הגורויאדה המקומי (ויש לעקוב ולראות אם ריבוי חסידים לא יגרום לריבוי שחיתות, כפי שקורה לרוב).

אבל שוב: מה שמעניין אצלו הוא לא הכריזמה או הדיווח על המצב האנושי. כאלה שמענו וראינו לרוב. מה שמעניין הוא השיטה המסורתית (אבל חדשנית למערביים) שבאמצעותה הוא מציע לשחרר את תודעותינו השבויות בתוך עצמן. הייתי צריך קצת ללחוץ עליו בסוף כדי שיאמר את זה בפירוש, אבל אכן, לא מדיטציה ולא תפילה, לא פראניאמה ובטח לא סאטסאנג נותן לנו בודה כדי לתקן את השכל, אלא טקסטים עתיקים ופרשנותם המסורתית. קריאה מסויימת של כתבי הקודש ההם, תוך הנחייה מסויימת של המורה המוכשר לכך, אמורות לפתוח את התלמיד לראייה ישירה של האמת.

כאמור, בניגוד לרוב השיטות המגיעות מהמזרח למערב, כאן לא מדובר בהשלת כל ידע כדי להגיע למצב בראשיתי, בתולי של ההכרה שנחשב אמיתי יותר, אלא הוספת ידע (שנחשב אמת אבסולוטית) כדי לתכנת מחדש את ההכרה למען תראה את המציאות לאשורה. שיטה כזו היא ראשית מעניינת מבחינה מעשית. הייתי באמת רוצה לראות כיצד לימוד טקסטים משנה לי את התודעה, שלא לומר מעורר לי אותה. אבל מעבר לכך, היא דורשת אמון רב במורה ובשיטתו, ולמעשה קפיצת אמונה מסויימת, דהיינו הנכונות והיכולת לסמוך על כך שאותן ודות, אופנישאדות ופרשנותן השנקרית מחזיקות בקרבן את האמת לאמיתה. אישית מעולם לא הייתי טוב בקפיצות אמונה, ואני חושב שחלקים גדולים מהמחפשים הרוחניים היום בהחלט מבקשים משהו שאינו אמונה, אבל חלקים לא מבוטלים בהחלט מוכנים להאמין, וראו חסידי ברסלב (הפופולריים בקרב "מתחזקים") המעלים את האמונה על נס. בכל אופן, אני שמח על הגעתה של אדוויטה מסורתית לארץ (הנה האתר שלהם) – מדובר בתרומה נאה לשדה הרוחְניות המקומי.

אקדמות לדעתי ממלא צורך חשוב בשדה המחקר והחשיבה הנוכחי בישראל, וזאת בכך שהוא משמש כבמה להעלאת רעיונות ותזות שמתבוננות יותר לעתיד מאשר לעבר. כוונתי היא לכך שכתב-העת לא מצמצם עצמו, כמו רוב כתבי העת האקדמיים כיום, לניתוחים פילולוגיים על טקסטים ולמחקרים המנסים להוכיח מי-השפיע-על-מי. כבר אמרו את זה לפני כמובן: חלק מבעיית דלדול התלמידים במדעי הרוח בזמננו היא ללא ספק בגלל שהם פשוט לא מעניינים. אז נכון שאל זמנן של התורות המטאפיזיות מסבירות-הכל של המאה ה-18 כנראה לא נחזור, אבל ההצטמצמות הפוזיטיביסטית שמאפיינת את המחקר במדעי הרוח היום חייבת להיות חלק מהסיפור, ולא כולו, אם יהיה עתיד לפילוסופיה. אקדמות מאפשר מרחב חקירה וחשיבה גדול. הוא מוותר בשביל זה על צמצום התמחותי ועל יוקרה אקדמית. אבל גם אני מוותר על אלו, כך שזה מסתדר בדיוק.

טוב, אז התפרסם לי מאמר באקדמות. הנה הגליון שיצא זה עתה:

כותרת המאמר שלי הוא בדרכי נועם: הניו-אייג' כהטמעה של אתוס נבואי-נוצרי ביהדות בת זמננו. אני מדבר בו על ההבדל העקרוני בתפיסת המרחב בו מתקיימת מערכת היחסים עם האל בין היהדות הרבנית לנצרות החל מפאולוס. בעוד היהדות הרבנית, בהשען על תפיסת האדם שלה כגוף וגם נשמה, ראתה בביצוע פעולות בגוף ובפה את כינון ומימוש הקשר עם האל, הנצרות הפאולינית, מתוך כך שראתה את האדם כנשמה בתוך גוף, תפסה את מוקד הקשר עם האל במחשבה וברגש. במאמר אני עוקב אחרי התפתחות הגישה הנוצרית עד לתוצאתה הכמעט מתבקשת, היא רוחניות הניו-אייג', שמתוך הגישה הנוצרית המתבוננת פנימה מוותרת לבסוף אפילו על הנצרות עצמה, כלומר על ישו ודבריו, על הכנסייה וחוקיה. היהדות שנפתחת בעת הזו לניו-אייג' למעשה מפנימה גישה זו, שעבורה היא אתגר לא פחות גדול, ואף מסוכן, לעיכול. אולם בכך למעשה היהדות בסך הכל  מאמצת מחדש את האתוס של נביאי המקרא, שתמיד התעקשו שהכוונה והמוסר הם העיקר. הנצרות היא שניכסה את האתוס הנבואי במשך אלפיים השנה האחרונות, כאשר מנגד היהדות הרבנית התרכזה בקיום דקדקני של מצוות. על כל זאת ועוד…

רציתי לאמבד את המאמר כאן, אבל משום מה הוורדפרס לא מוכן לקבל אותו, אז הנה לינק, שם אפשר לקרוא או להוריד אותו.

בדרכי נועם

בארץ, כידוע, אין ממש חדשות חוץ, ולכן מה שדיווחתי עליו בקצרה כאן לא זוכה לסיקור, גם כשהוא הופך לסיפור הגדול ביותר בעולם הנוצרי בעשור האחרון, אם לא מעבר לזה (ההתייחסות היחידה שמצאתי היתה של יואב קרני בגלובס ובבלוגו). רק כדי לסבר את האוזן: ה- National Catholic Reporter מכנה את המצב "המשבר הממסדי הגדול ביותר זה עשרות שנים, ואולי הגדול ביותר בהיסטוריה של הכנסייה" (מה, יותר גדול מהפיצול בין מזרח למערב? יותר גדול מהאפיפיורות באוויניון? יותר גדול מהרפורמציה? לא נורא, זה עדיין גדול מספיק), ראש הכנסייה האנגליקנית ניצל את ההזדמנות ואמר שהכנסייה הקתולית "איבדה כל אמינות", מדברים על "ווטרגייט של הכנסיה, והאפיפיור הוא ניקסון", ומכל עבר נשמעות קריאות להתפטרותו של הוד קדושתו. למעשה הכנסייה מרגישה כל כך מותקפת עד שהשוותה את הביקורת עליה לרדיפת היהודים בעבר (מה שכמובן רומז לכך שהיהודים אשמים בנרדפותם).

שכן המדובר הוא בגילויים החדשים על פרשות ההתעללות המינית של כמרים בנערים. כלומר, כבר ידענו על אלפי (כן, אלפי) מקרים של ניצול מיני, וכבר ידענו שהכנסייה היתה נוהגת לא להסגיר כמרים מתעללים למשטרה אלא להעביר אותם ממחוז למחוז, וכך למעשה לאפשר להם לפגוע בשכבה חדשה של ילדים. ידענו גם על ההכחשות השקריות של הכנסייה וידענו על ההתנצלויות שלה אחרי שנחשפו פרטים.

מה שלא ידענו הוא שרצינגר עצמו, בהיותו ארכיבישוף של מינכן, הסכים לקבל לתחום אחריותו ולא להסגיר למשטרה כומר שאילץ ילד בן 11 לבצע בו מין אורלי, ובמקרה אחר לא הסגיר למשטרה כומר שהתגלה שניצל מינית מאתיים ילדים חרשים שהיו תחת אחריותו. ובמקרה אחר לא הסגיר למשטרה כומר שהתגלה שניצל מינית מאתיים ילדים חרשים שהיו תחת אחריותו. כתבתי פעמיים כי קשה להאמין בזה כמעט כמו שקשה להאמין בשילוש הקדוש. ויחד עם זה, זה נכון. Credo Quia Absurdum.

כלומר מסתבר שלבד מזה שבמשך שנים הכנסייה הקתולית היתה למעשה רשת הפדופילים הגדולה בעולם, הקרדינל יוזף קצינגר נטל בה את חלקו, כמתחייב מתפקידו הרם. ואל תחשבו שרצינגר לא יודע להעיף אנשים מהכנסייה כשהוא רוצה. במשך שנים הרי היה רצינגר התיאולוג הבכיר, האחראי על הדוגמה, ובמסגרת תפקידו לא היסס לבעוט לעזאזל כמה וכמה כמרים-תיאולוגים פרוגרסיבים וליברלים (שרידים מהמהפכה של כינוס מועצת "ותיקן 2" בתחילת שנות השישים – רצינגר חושב שהכנסייה הלכה יותר מדי רחוק לכיוון הליברלי שם), ידע למשל להעניש כמרים שקיימו מיסה בתהלוכה למען השלום, ועל פי המאמר הזה גם לא היסס לפעול בנחישות נגד נזירות שערערו במעשיהן את החרם הקתולי על אמצעי מניעה (כנראה באפריקה ובדרום אמריקה), הסמכת נשים ככמרים, או קתולים שתמכו בנישואים חד-מיניים. כל אלה זכו לטעום משבטו. אבל כנגד אחד מהחבר'ה שניצל מינית נערי מקהלה פתאום התגלה שהוא כולו מלא חמלה ומחילה נוצרית.

אף אחד לא יכול להכריח את האפיפיור להתפטר, שכן כנציגו של ישו עלי אדמות אין אדם או גוף שנמצא מעליו. הוא יכול להחליט לפרוש, אבל מומחים קובעים שזה בניגוד גמור לאופיו של האיש. הבעיה היא שגם המצב הנוכחי הוא בניגוד גמור לאופיו, או לפחות ליומרותיו: רצינגר נתפס כמי שהיה אמור להחזיר את הכנסייה הקתולית לזוהרה השמרני כך שתשמש כמגדלור של מוסריות. הכוונה היתה להיות הסמן הקיצוני של הטוב והראוי בכך שיודגש יותר מתמיד מה אסור (הפלות, הומוסקסואליות, המתת חסד, קונדומים) על רקע החברה הפוסטמודרנית שנמצאת במשבר ערכי.

כפי שכותב כאן הכומר (הסורר) ריצ'רד מק'בריין רצינגר עשה הכל כדי לבדל ולהעלות את הכנסייה מעל להמונים, מוסרית אבל גם ליתורגית (כשהחזיר את הלטינית למיסה), אבל היוזמות האלה לא יכולות להימשך מבלי שהאפיפיור זוכה למוניטין או להוקרה מצד הקרדינלים (על הציבור ויתרו מזמן). אז נכון שרוב הקרדינלים, אחרי שדאג לכך עוד בתקופת יוחנן פאולוס השני (גם יוחנן פאולוס עצמו היה שמרן), הם היום שמרנים כמוהו, אבל כרגע מדובר, כמו שאומרים, בברווז קתולי צולע.

ושוב אני שואל: איפה פורום תקנה כשצריך אותו? ועוד שאלה: האם עצם ההיררכיה בכנסייה הקתולית מונעת מראשיה מגע עם הציבור שלהם, ולכן אוטמת אותם מפני המוסר האנושי הפשוט (ואף ההגיון)? או האם מסע הטיהורים שערך בתיאולוגים וקרדינלים ליברלים מנע ממנו ומהכנסייה ביקורת והפרייה פנימית שבלעדיה הוא אכן דומה לסטאלין ללא קציניו ערב הפלישה הנאצית? ובעיקר: כמה זמן ייקח לו להבין שהוא חייב לצאת ולהודות במה שקרה, לבקש סליחה, אולי אף לפנות את מקומו? אולי כדאי שינסה לשאול את עצמו: What Would Jesus Do???

ובינתיים, אצל מרן

את סדר פסח עשיתי במה שאפשר לכנות נגזרת של אחת ממשפחות האצולה של הציונות הדתית, והיה לי נעים וטוב מאוד. הסדר היה כמובן כהלכתו, וורטים עפו לכל הכיוונים, חולצות מגוהצות האירו כזוהר הרקיע, וכאילו כדי להשלים את אווירת החג מצאתי למחרת בבוקר על השולחן בדירה שלנתי בה את גליון החג של עיתון "בקהילה", שהוא שבועון חרדי נפוץ, ושאת שערו של מוספו "קולות בקהילה" (651, 25/3/10) עיטרה תמונה גדולה של הרב עובדיה יוסף. הנה היא סרוקה:

התנוחה של הרב עובדיה בעצם אומרת את כל מה שכתוב עליו בפנים, אבל בכל זאת אביא כמה ציטוטים. הכתבה עליו, "הביאני המלך חדריו" מאת הרב יעקב ב. פרידמן, היא כרוניקה של ביקור של הכתב בביתו (כלומר ב"ממלכתו התורנית", ב"קודש פנימה", וכמובן ב"קודש הקודשים") ורשמיו משם. לומר על הכתבה שהיא מפרגנת יהיה להכפיש ולבזות אותה. זו אפילו לא כתבת יח"צ של סלב שמגלה שהוא הומו לכבוד אלבומו החדש. זו כתבת מסז', כתבת פולחן – זו כתבה הגיוגרפית. הכתב מתמוגג ומשתפך סביב דמותו של עובדיה, ואילו הרב כלל אינו מתייחס אליו, ולא אומר מילה לאורך תשעה דפים של טקסט ותמונות.

אביא ציטוטים נבחרים מהכתוב, שכן לבד מיופים הפיוטי הם יכולים לגלות לנו משהו על עולם הערכים והאידיאלים של ציבור קוראי "בקהילה". בציטוטים מובאים בצורה כרונולוגית על פי סדר הופעתם בכתבה, וההדגשים והפיסוק המוזר במקור.

כאשר שואל הכתב את אחד מבניו של הרב על לימודו, עונה לו זה:

"הרב", הוא מסביר לי כמלמד דרדקי, "אינו לומד הלכות אבלות. כשהוא עוסק בנושא זה הוא עובר לחיות בענייני אבלות. רק שם, ספון כל-חלב וכל-דם במעמקיה של הסוגיה הזו לענפיה – הוא מרגיש באמת באמת 'בבית'. שום עניין אין בו די חשיבות כדי להסיט את דעתו מהסוגיה 'שלו'."

בתו של הרב מספרת:

"זיכרון הילדות החריף ביותר הזכור לי מאבא", אמרה לי מאוחר יותר בתו הרבנית בוטבול, "כשהוא יושב בחדרו בלילות החורף, בקור הנורא, זה היה בימים שעדיין לא היה לו די ממון להסקה, עטוף עד ראשו בשתי שמיכות בלויות, ועוסק בתורה באישון הלילות עד כלות הכוחות…".

והנה האווירה בחדר הלימוד כיום:

דממה מופלאה רוחשת בחדר. הרשרוש היחיד הנשמע מפעם לפעם הוא דפדוף דפי הספרים, והניירות שהרב מגיש לשני עוזריו, ובהם המשימות שהוא מבקש מהם. […] הייתי המום: אנשים נכנסו לחדרו, ואנשים יצאו. טלפונים צרצרו בסביבה, והרב אינו רואה ואינו שומע. עיניו ממשיכות לינוק כמוכות צמא את שורות ה'חקרי לב', ה'ישועות יעקב', המהרי"ט, בצמא שלעולם לא יידע רוויה… שלווה נדירה, ומעין שלמות נפשית מרהיבה נוגהת בעיניו, ובכל אחד מרמ"ח אברי גופו שכאילו מכריזים כאן, בהדרת קודש האופפת את הבית: "עשיתי ככל מצוותך אשר ציוויתני".

אבל גם היום הרב לא לומד בנוחות:

כורסאות הפאר הפזורות ברחבי הבית – לא נועדו לצרכיו של הרב, אלא להזין את אהבת התורה הבוערת של יהודים, המתרפקים למרגלות החמה המלהטת. הם מבקשים להתכבד בו דרך כורסאות הפאר. העולם כולו ניזון מהפאר הרבני הזה, והגר"ע [= הגאון רבי עובדיה] יוסף עצמו די לו בספסלי נובהרדוק מוסאיוף ו'שושנים לדוד', שבהם השחיר את שיניו בעמלו.

והנה אנקדוטה מרנינה במיוחד:

בגיל צעיר יותר, כשהרב נסע באוטובוס, והיה שקוע כל חלב וכל דם בסוגיה, הבחין לפתע בגב' הרה המתקשה לעמוד באוטובוס, ליד מקום מושבו. הוא הזדרז לקום ולפנות לגברת את מקומו. הגב', בתו הרבנית יפה, הייתה המומה כשקלטה לתדהמתה, שאבא לא הבחין בה.

ועוד אחת, לא פחות מלבבת:

זכור לי, כאשר הייתי ילד, היה אבא נוהג להאכיל אותי ואת אחיי מדי פעם ארוחת ערב. ביד אחת היה מחזיק הכף, וביד השניה גמרא שבה עיין תוך כדי האכלה. בתור ילד קטן עשתה עלי הנהגה זו רושם עז. הזיכרון הזה מלווה אותי למעלה מיובל שנים…

אבל תלמוד תורה לא רק מרחיק את הרב ממשפחתו, אלא מקורות נוספים של בזבוז זמן וכאב:

"מעולם", אומרים לי בני המשפחה, "לא אירע שהרב ישן יותר משעה רצופה".

או

היתה שעת דמדומים בלשכת פרופסור רייך המחלקה הכירורגית ב'הדסה'. היתה מצוקה אמיתית בעיניו כשאמר: "אבא שלכם אדם גדול. קשה לי להכאיב לו מדיי. מצד שני, בגלל מצבו, אי אפשר לבצע את הטיפול בהרדמה… הטיפול קריטי. אל תיבהלו אם תשמעו צרחות מחדר הטיפולים…". רבי דוד, הבן, ניגש לאבא, והכין אותו בעדינות. האב הניף יד בביטול. "למה יהיה קשה? הרופא יעסוק במלאכתו, אני במלאכתי… יש לי בירור הלכתי בדין 'שליח לדבר עבירה', שיעסיק את דעתי". בתום הטיפול הקשה, נכנס רבי דוד לחדרו של אבא, ועורר אותו מעיונו. "למה", השתומם רבי עובדיה יוסף כשהבחין בו, "למה הרופאים מתמהמהים, למה עוד לא התחיל הטיפול!…".

זה יספיק. מהי אם כן דמותו של הגר"ע יוסף כפי שהיא עולה מהכתוב? מה חשוב לרב? נדמה לי שבמילה אחת ניתן לומר: התורה. ובשתי מילים: רק התורה. הרב לא שם לב לרעשים, לא שם לב למשפחתו, לא שם לב אף לגופו, וזאת כי הוא שם לב ומרוכז כולו רק בדבר אחד, והוא לימוד התורה. במהלך הכתבה הולך הדבר ומתברר בהדרגה: לרב עובדיה יוסף איכפת מדבר אחד ומדבר אחד בלבד, ואף את עצמו יקריב על מזבח התורה.

יש בזה כמובן יופי מסויים, אותו היופי שיש בכל פנאטיות, אותו היופי שמושך אותנו לרעיונות חדים וברורים ולהכרעות הירואיות שמסכנות הכל עבור עקרון אחד, להתגייסותו של אדם, כל כולו, לטובת מבע מוצק אחד מתוך המציאות הנוזלית והחמקמקה. כן, יש בזה יופי. אבל, במחילה מהרב הגאון, זו לא דרכה של תורה. שכן יש כאן למעשה התנתקות מהעולם החי, בריחה מהמציאות. יש כאן קידוש של עולם דמיוני, "טהור" לכאורה, על חשבון עולמנו זה, על כל פניו.

אף יותר מזה: יש כאן מעין דואליזם סגפני שמאפיין יותר חלק מהזרמים מדתות המזרח ואת הנצרות, בו מוצבים זה מול זה הרוח והחומר, ואנחנו מתבקשים לברוח אל הראשונה ולהפרד מהאחרון. כך ממש מתאר העורך בכותרת המשנה של הכתבה את עמלו של הרב עובדיה: "ההתנתקות מאדמת החומר אל פסגות עמל התורה". התורה היא רוח, והיא נפרדת לכאורה מהחומר, מהאדמה.

תאמרו אולי: טוב, אדם במעמדו ועם כשרונו של הרב עובדיה רצוי לו להתנתק, שכן בכך (בלימודו, בפסיקותיו) הוא מביא ברכה לרבים, לחסידיו שאינם מנותקים. אולם האם יכול אדם שמנותק מהעולם באמת להביא ברכה לעולם? האם יכול אדם שלא רואה את ילדיו באמת לדאוג לחסידיו? אני חושב שלא. אבל היי, אולי כדאי לשאול את האפיפיור.

נספח:

מסופר על ר' שניאור זלמן מלאדי שהיה לומד תורה בחדרו, כאשר בחדר שני למד בנו, דוב בער שניאורי. בחדר שלישי התחיל פתאום לבכות נכדו של רש"ז ובנו של דוב בער. האדמו"ר הזקן ניגש לתינוק הבוכה, הרים אותו, טיפל בו, הרגיע אותו והחזירו למיטתו. אחר כך ניגש אל בנו והוכיח אותו על שלא קם מלימודו כדי לטפל בבנו, שכן תלמוד תורה שבגינו אין שומעים בכי של תינוק אינו תלמוד תורה ראוי.