האקבי, פיילין, וביבר מתחברים לישו בכותל

בעוד העולם הליברלי מפנה אל מדינת ישראל את עורפו בימים אלה, הרי שבקרב פרוטסטנטים אדוקים מצבנו מעולם לא היה טוב יותר. על כל מני תרומות של ארגונים נוצריים פרו-ציונים שמצפים לביאתו השניה של ישו (לפני או אחרי מלחמת גוג ומגוג, לפני או אחרי התנצרותם או מותם של היהודים) כבר שמענו רבות, וגם על כך שהם לפעמים אנטישמים מוחצנים. אולם לאחרונה היינו עדים לא רק למעבר של כספים מהבייבל-בלט לירושלים, אלא לכמה לביקורים של אישים רמי דרג ו/או פרסום ששייכים למחנה הסמי-פונדמנטליסטי, ומשהו מעניין הסתבר מביקורים אלה: נוצרים אדוקים מאוד אוהבים את הכותל המערבי.

מטעמי זכויות יוצרים לא אביא את התמונות, אבל ראו כאן את מייק האקבי מטמין פתק בכותל, כאן את שרה פיילין בדרכה לשם עם מגן דוד גדול על הצוואר, וכאן את ג'סטין ביבר שממש מחבק את האבנים הגדולות. שלושתם נוצרים אוונגליסטים, כלומר מהסוג האדוק-שמרני-מוסרני (בעד עונש מוות, נגד הפלות, לא ממש מתלהבים מהומוסקסואליות), והנה דווקא הם, ולא מבקרים נוצרים ליברלים יותר, מוצאים טעם במגע קרוב עם המקום הקדוש ביותר ליהודים. פיילין אף התרגשה מכך שהיא "זוכה לראות ולגעת באבן הפינה של אמונתנו". ביבר בכלל יודע לומר "שמע ישראל".

לכאורה נראה שיש כאן פרדוקס, שהרי נוצרים שכאלה אמורים להתעקש על ישו כדרך היחידה לגאולה, ועל כן להתעלם, אם לא ממש לזלזל, בדרכים אחרות להגיע אל האלוהות. מנגד כל מני ליברלים הם אלה שאמורים לפתח תודעה ניו-אייג'ית ולערבב דתות עד לקבלת הקוקטייל הרוחני שטעים להם. אבל לא פרדוקס הוא זה, אלא אחת התופעות המעניינות שיוצאות מהעולם המחולן והרב-תרבותי שאנו חיים בו. אותו עולם שמביא את הרב ליכטנשטיין לומר דברים חיוביים על הוגים דתיים נוצריים.

הרב ליכטנשטיין מקבל השראה מדתות אחרות

גליון דעות האחרון (51, ניסן תשע"א) מוקדש ליחס אל הלא-יהודי בציונות הדתית, ומביא כמה מאמרים מעניינים. אחד מהם הוא ראיון של יצחק בן דוד עם הרב אהרן ליכטנשטיין, מהחשובים והרציניים ברבני הציונות הדתית (ושמא, האורתודוקסיה המודרנית), שממעט להתראיין, אם כי לאחרונה נשמע קולו הן כנגד מכתב הרבנים ששלל השכרת דירות ל"נוכרים" והן כנגד מכתב הרבנים שכפר בתוקפה של הרשעת קצב.

בהתאם לנושא הגליון, נשאל ליכטנשטיין על היחס לעולם הלא-יהודי, ואמר דברים מעניינים מאוד. מבחינה עקרונית, כך אמר, על אף שחז"ל הורו ש"חכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין", הרי שהוא חושב כי

דווקא בנושאים הקשורים לעבודת ה' ולא בנושאים מנותקים ו"ניטרליים", ההתעניינות בעולם הלא-יהודי טומנת בחובה פוטנציאל לדלות דברים משמעותיים יותר מבחינה דתית, ואילו ככל שעוסקים בנושאים כלליים, התועלת הדתית יורדת. אמנם, לא ניתן להתעלם מכך שיחד עם הפוטנציאל, רף הסיכון ההלכתי והקיומי עולה ככל שתחום העיסוק הוא יותר דתי.

לכאורה, מובן מאיליו שההתבוננות, ואף הטעימה מדרכי ההתייחסות של אחרים לאלוהות יכולות להעשיר את התייחסותינו שלנו אליה, ויעיד על כך כל מי שקרא את קירקגור או או היה בהודו. ובכל זאת, תפיסה אקסקלוסיביסטית של הדת, כאילו יש רק דרך אחת נכונה, לא יכולה, כאן כמו במקומות אחרים, להודות במובן מאליו. החידוש שמסתתר בדבריו של הרב ליכטנשטיין הוא, אם כן, התקדמותה של נטישת הראייה האקסקלוסיביסטית. כמו הנוצרים האוונגליסטים לעיל הוא כנראה חושב שגם דתות אחרות מבטאות כמיהה אותנטית לאלוהות (אם כי שלא כמוהם הוא מדבר על קבלת השראה מהן, ולא פולחן במקומות הקדושים שלהן, וההבדל אומר דרשני).

בהמשך נשאל הרב ישירות האם ניתן לספוג השראה דתית ספציפית גם מהנצרות, שמוגדרת לרוב כעבודה זרה, ועונה ש

אני חושב שכן, שניתן לשאוב משם דברים שישרתו את עבודת ה' שלנו. […] בסוגייה זו ישנו היבט היסטורי מעניין: בעבר, בעולם שבו התשתית התרבותית הכללית הייתה דתית, ההבדלים בין אמונות שונות היו עמוקים מאוד, והמודעות לפרטים המבדילים בין דת לדת ובין אמונה לאמונה הייתה גדולה. בעולם שלנו, שהתשתית שלו חילונית, ההתמודדות משתנה ובריתות חדשות עשויות להירקם. כיום לכל הדתות יש "אויב" משותף – החילון, שההתמודדות מולו יכולה לאחד את המוסלמי, הנוצרי והיהודי. ממילא, המאבק המתמקד בהבדלים הפנימיים בין כל לדת מאבד את מרכזיותו.

שתי טענות חשובות נטענות כאן. ראשית, בעוד שאני לא מבין למה פעם "ההבדלים בין אמונות שונות היו עמוקים מאוד" ואילו היום הם אינם עמוקים, בהחלט נכון שפעם "המודעות לפרטים המבדילים בין דת לדת ובין אמונה לאמונה הייתה גדולה", ואילו היום רבים מהמאמינים פשוט לא מכירים את העקרונות האמוניים שעומדים במרכז הדתות שלהם. בסקר שפרסם מכון Pew בספטמבר שעבר התברר ש- 45% מהקתולים בארה"ב לא יודעים שבכל פעם שהם משתתפים במיסה הם אוכלים את בשרו ושותים את דמו של ישו, אמונה שלשם נטיעתה בלבבות נטבחו בעבר מאות אלפים. ספק בעיני גם כמה יהודים יודעים שהם אמורים לכאורה להאמין בתחיית המתים, ונדמה לי שעוד פחות מכך אכן מאמינים בזה. כל זה מפני שמוקד הדת עבר מעקרונות מטאפיזיים והצהרות אמוניות לעקרונות מוסריים והפעלות חוויתיות, ואכמ"ל.

שנית, הרב ליכטנשטיין טוען שמפני שהדתות הממוסדות נמצאות במעין מגננה מפני החילון, הן יכולות להתאחד מולו כאוייב משותף. זה נכון, וזה גם לא חדש. כך למשל, כבר בפרלמנט הדתות בשיקגו ב-1893, אירוע שרבים רואים בו נקודת ציון מרכזית בהתעצבות הפלורליזם הבין-דתי (ורוחניות הניו-אייג'), נקבע, בין עשרת הנקודות שגיבשו מארגניו, שמטרתו היא:

To indicate the impregnable foundations of Theism, and the reasons for man's faith in Immortality, and thus to unite and strengthen the forces which are adverse to a materialistic philosophy of the universe

כלומר להעמיד חומת מגן מרובת-דתות כנגד המטריאליזם. מסתבר מכאן שפלורליזם דתי מתגבש מתוך איום משותף, או במילים אחרות, סובלנות לאחד באה משום חוסר סובלנות כלפי האחר.

טוב כופר רחוק מאח קרוב

אבל לא רק אל מול מגמת החילון יש חוסר סובלנות (חוסר סובלנות די מובן בסה"כ, שנוצר גם על רקע חוסר הסובלנות המופגן מצד חילונים רבים לדת), אלא אף בתוך הדתות, ולא ביניהן, נשמר חוסר הסובלנות. וכאן אולי הנקודה המעניינת ביותר: בעוד שהרב ליכטנשטיין מוכן לקרוא קארל בארת, ובעוד שהאקבי ופיילין מוכנים לתקוע פתק בכותל, יהיה להם קשה הרבה יותר לשלב ידיים עם זרמים אחרים מהדתות שלהם עצמם. כך נדמה לי שלעולם לא נמצא את הרב ליכטנשטיין (למרות שהוא מציין באותו מאמר עצמו, בהסתייגות מה, שהוא בעד שיתוף פעולה עם הזרמים היהודיים הלא-אורתודוקסים) נכנס לבית כנסת רפורמי כדי לקבל השראה דתית (קל וחומר כדי להתפלל), וקשה גם לדמיין את מייק האקבי מגיע לביקור בבזיליקת פטרוס הקדוש בותיקן כדי לשאת שם תפילה.* אולי כולנו נגד החילון, אבל לכולנו יש אויבים גדולים יותר.

והסיבה שהאויבים "מבפנים" הם גדולים יותר היא משום שהם מאיימים לא על האמונה שלנו, כמו החילונים, אלא על הזהות שלנו. זרמים אחרים בני אותה דת לא מספרים לנו שאפשר לא-להאמין, אלא שאפשר להאמין בצורה אחרת. הם בעצם רומזים שניתן להיות יהודי או נוצרי, רק באופן אחר ממה שחשבנו. זרמים אחרים בני דתנו מגלים לנו לא שיש דרכים אחרות בעולם להיות דתי, אלא שיש דרכים אחרות בעולם להיות יהודי או נוצרי. הם מזכירים לנו שהלוגו שהצמדנו לעצמנו נכתב בקוד פתוח, שהוא יכול להשתנות, שהוא לא יציב. וזה מאיים לא על ערכינו או אמונתנו, אלא על עצם קיומנו, מפני שאין דבר מפחיד יותר מזהות לא יציבה.

הרב-תרבותיות מעודדת סובלנות בין דתות, ואנשים נוטים להתעודד ולהפוך לסובלנים. זה לא מאוד קשה, משום שסובלנות בין דתית לא מאיימת על הזהות העצמית – להפך: היא מחזקת אותה, שכן אנחנו מגדירים את עצמנו מול השכן השונה מאיתנו. סובלנות בין זרמים שונים בני אותה דת היא כבר סיפור אחר, שהרי כאן האפשרות להגדיר אותם כזרים היא מצומצמת יותר, וההכרה שיש דרכים אחרות להגדיר את עצמנו קרובה יותר.

כאן גם ניכר המכנה הזהותי המשותף בין האוונגליסטים לכותל ובין האורתודוקסים (כבני אלון) אליהם: העמידה על המשמר מול החברה החילונית-ליברלית-נהנתנית-ליברטנית. כאמור, עקרונות תיאולוגים כבר לא עושים לנו את זה, והרבה יותר מכך מדברים אלינו ערכים מוסריים. מה שאיפשר לנציגים בני דתות שונות להתכנס בשיקגו בסוף המאה שעברה היה (בין השאר) נשיאת העיניים המשותפת אל מעבר לאדם. כך גם מה שמקרב את האקבי ופיילין לכותל זו ההתנגדות המשותפת להם ולחלק מהאורתודוקסיה היהודית להשקפת העולם הליברלית. כוחות המשיכה של הקרבה הערכית חזקים יותר מכוחות הדחייה של המרחק התיאולוגי. במילים אחרות, מסתבר שלפחות לפעמים שמרנות ערכית היא מאפיין חזק יותר של זהות מאשר שייכות דתית.

—

* כמובן שקשה הרבה עוד יותר לדמיין מישהו משלושתם זובח קוקוס לקרישנה במקדש הינדואיסטי. יש גבול גם למרחק מהמסורת שלנו שנהיה מוכנים ללכת.

[ואיכשהו זה אפילו קשור: ב-19 למאי אדבר באוניברסיטת חיפה בכנס תחת הכותרת ישראל בין אנטי-יהודיות, אנטי-שמיות ופרוגרסיביות חדשה. פרטים כאן.]

לפני יומיים המדיה הישראלית צהלה ושמחה בהציגה ידיעות על כך שאזרחי ישראל יהיו יכולים סוף סוף לרכוש ולטול ריטלין בעזרת לא יותר מאשר מרשם מרופא המשפחה, דבר שלמעשה הופך אותו לזמין ונגיש לכל דכפין וכל דצריך. הסיבה לשמחה היא היתרונות שמאפשר הסם החביב הזה בתחום שיפור הריכוז והערנות. החסרונות שצויינו בכתבות הן תופעות לוואי מינוריות למיניהן (וכן, גם אשפוז פה ושם. אבל באיזו סיטואציה אנושית אין אשפוז פה ושם?). הנה למשל הפסקה הראשונה בכתבה בוואי-נט:

בתזמון מושלם עם תקופת המבחנים באוניברסיטאות, פירסמה הלשכה לאתיקה של ההסתדרות הרפואית הנחיות שבוודאי ישמחו סטודנטים רבים: מהיום מותר לרופאים לרשום ריטלין או תרופות לשיפור הזיכרון לבקשת המטופלים גם בלי צורך רפואי ממשי.

אם כן בתזמון מושלם, בלי צורך רפואי אבל עם צורך סטודנטיאלי, נוכל כולנו לבלוע מה שנרצה מתי שנרצה. כל הארץ ריטלין ריטלין, עם רוקד גלים גלים, ואמרו ה-ל-לו-יה.

לפני שתשפשפו את אצבעותיכם המקלידות כדי להתכונן להעיר לי על צדקנות-יתר, אומר מיד שאני רחוק מלחשוב שעקרונית אל לו לאדם לבלוע מני חומרים מתמירי תודעה. למעשה לדעתי יש ערך רב – דידקטי למצער, טרנספורמטיבי ואמנציפטורי במקרה הטוב יותר – באקספרימנטציה תודעתית, בין אם על ידי מוזיקה, קריאה, מדיטציה, התבודדות, תפילה אקסטטית או עזרים כימיים, וברוך ה' אחרי חמשת אלפי שנות ציביליזציה האנושות היא מומחית אמיתית לתחום הרחב שנקרא altered states of consciousness. הבעיה היא אחרת: הבעיה היא שהיום בכלל לא מדברים על זה.

רוצה לומר, מה שהיה חסר בדיווחים השונים על העניין הוא עיסוק בצד האתי שלו – וזאת בדרך כלל דווקא תוך מצגת שווא של דיון רציני בנושא. הידיעה שהופיעה בידיעות אחרונות – תחת הכותרת העליזה "דוקטור, תמקד אותי" (7.2.11) – היא דוגמא מצויינת לעניין:

אחרי ההתרשמות מכותרת המשנה העולצת, שימו נא לב למשפטים שסימנתי, על פי סדרם:

ראשית, אנחנו מבינים שהאפשרות הזמינה – וההולכת ונהיית יותר ויותר זמינה עם ההתפתחות הפרמקולוגית המואצת של ימינו – לשנות את תודעתנו וכישורינו השכליים מביאה, באופן מובן, לדרישה הולכת וגוברת מצד לקוחות קופות החולים לממש עבורם את האפשרות הזו. אבל לא רופאים אחראיים כשלנו יתנו לנו סתם כל מה שנבקש, הלא כך?

משום כך, שנית, מוצגות בפנינו הדעות בעד ונגד, תוך הדמייה של שיח אתי: "התומכים במתן תרופות כאלה לאנשים בריאים גורסים שלכל אדם זכות להגשמה עצמית כל עוד הוא אינו פוגע באחרים" – זה לכאורה טוב – מי מאיתנו מתנגד להגשמה עצמית? – אולם מה פירושה של הגשמה עצמית כאן? ללא אידיאל ברור של עצמי אליו שואפים, שלא לומר הגדרות מסויימות של אפשרויות הגשמתו, אין למילים האלה כל משמעות, והן בעצם מבטאות את הלך הרוח הליברלי-קפיטליסטי המדולל, שמבקש שלכל אדם תהיה אפשרות לממש את רצונו (מה שישעיהו ברלין היה מכנה "חופש שלילי").

שלישית, אנחנו מתבשרים שגם הלשכה לאתיקה(!) של ההסתדרות הרפואית דנה בנושא, והחליטה, שוב באופן שעוקב אחרי הקו האנמי דלעיל, ש"אם יש תועלת" בתרופה, ואם הסיכון זניח, אז סבבה אגוזים. אבל מהי תועלת? שוב: ללא מסגרת ערכית (אידיאולוגית, רוחנית, דתית) שבתוכה נבחן את הנושא, אין למילה זו כל משמעות לבד מ"מה שחושב אותו אדם באותו רגע שמביא לו תועלת".

ורביעית, שוב באותה צורה מגוחכת של חדלון ערכי במסווה של שיח אתי, מלמד אותנו פרופ' אבינועם רכס ש"לכל אדם ישנה הזכות למצות את עצמו באופן מירבי" ובלה בלה בלה – אבל מהו מיצוי עצמי מירבי פרופסור? האם הצטיינות בבחינות האוניברסיטה? ואולי דווקא הסטלבטות בטבע? האם היכולת לנהוג על משאית כל לילה כל הלילה, או דווקא היכולת הוולונטרית והקוגניטיבית למחות נגד תנאי העסקה שכדי לעמוד בהם יש צורך בעזרים כימיים? האם מיצוי עצמי מירבי פירושו להיות עירני, חד וממוקד, או דווקא יצירתי ופתוח, רך ומזוּמן להפליג במחוזות הדמיון? כאשר אין הגדרה ברורה, כאשר אין אפילו אפשרות לבחור בין הגדרות, כאשר אין אפילו דיון שמתחיל לחשוב על הגדרות, המילים היפות האלה מתדרדרות לכדי רצונו המיידי והבלתי מושכל של הפרט. אכן, "חופש".

שיח הסמים בסמיות כפולה

עד כה התייחסתי לריקנות של השיח הערכי המערבי-ליברלי, שאחרי שמצד אחד זנח את הדתות השונות ומצד שני התרחק מההומניזם של עידן הנאורות (ובטח מהפאשיזם והמרקסיזם), למעשה אינו מציג כל אידיאל של "מימוש עצמי". כעת אני רוצה להתייחס לעניינינו ספציפית, כלומר לעניין הסמים משני התודעה.

השיח הנוגע לסמים בימינו סובל מעיוורון כפול. מצד אחד, החברה המערבית מתעלמת בעקביות מהתפקיד המרכזי שמילאו חומרים נרקוטיים/הלוצינוגנים/אנתאוגנים בהיסטוריה האנושית (החל ממרקחות שמאנים, צ'ילומי סניאסים, הסומה ההודי, הקיקאון היווני, דרך האלכוהול ושימושיו הריטואליסטים, ועד האקספרימנטציה הכימיקלית של גדולי עולם כוויליאם ג'יימס, זיגמונד פרויד, אלדוס האקסלי, ז'אן-פול סארטר ועוד רבים). ההיסטוריה הזאת כיום או מוכחשת ומועלמת, או עוברת תהליך של הלעגה שהופך אותה לפיקנטריה אקזוטית.

מצד שני, אנחנו גם מתעלמים מהמסגרות החברתיות-דתיות-אתיות שבתוכן התרחשה ההיסטוריה הזאת. כך אין לנו כל מושג אילו גדרים הגנו על החומרים האלה ועל שימושם, אילו טקסי חניכה ומבחנים היו צריכים מועמדים לשימוש בהם לעבור, אילו תנאים תומכים היו להם כאשר השימוש הותר, וכמובן מהן המטרות שעמדו כנגד המשתמשים בהם (כמעט תמיד היו אלה מטרות רוחניות).

מצב זה מוביל לאיסור גורף, מחד גיסא, על כל סם מסורתי שלממשלה ולחברות התרופות אין אינטרס לקדם או מספיק שליטה על ייצורו, ומאידך גיסא לפיתוח הולך ומואץ של סמים מהונדסים שאמורים לפתור בעיות תפקוד או חוסר-יכולת (בתיאום עם דרישות השוק לעובדים יעילים). מעל לכל, לא ניתנת, כפי שכבר אמרנו, מסגרת אתית (מוסרית או רוחנית) שתציב אידיאלים שאליהם יש לשאוף וביזיונות מהם יש להימנע.

כל זה מוביל בתורו לפשיטת רגל ערכית כמו זו שהופגנה בכתבה דלעיל, שבה לא רק מסגרת אתית לא נתנו, אלא אפילו את השאלות הפשוטות ביותר שראוי לשאול, לא נשאלו. ומהן שאלות פשוטות אלה? השאלות הן שתיים: מהו מצב תודעתי טוב, ואיך ראוי להגיע אליו. דהיינו מה יחשב עבורנו ראוי כמצב תודעתי, ומהן הדרכים שלדעתנו ראוי להשתמש בהן כדי להגיע אליו. התשובות לשאלות הללו תלויות כמובן בצורה שבה אנחנו מגדירים "מימוש עצמי" (ובצורה בה אנחנו מגדירים "עצמי"), אבל השאלות עצמן יכולות לכוון אותנו לבירור העניין.

שתו הרבה מים

הזמן הזה הוא זמן קריטי, בו ניסוח השאלות הללו עדיין אפשרי ומאוד רלוונטי. ככל שיותר ויותר סמים משני תודעה יהפכו חוקיים ונגישים, אנחנו נגלוש למציאות שבה אנשים לא יהיו יכולים לחקור את התודעה שלהם – לא רק מפני שאין להם כלים, השכלה או גירוי לכך, אלא מפני שתודעתם תהיה מסוממת תמידית כדבר מובן מאיליו. ייתכן שבעוד עשרים שנה נחיה בעולם בו להיות עצבני יהיה לא מנומס (שהרי יש כדור שפותר את זה!), ולהיות לא מרוכז יהיה פשוט מביך, קצת כמו לשכוח לשים דאורדורנט.

במציאות כזאת הסד הכימי שיבנה ויבצר את תודעתנו יכלא אותה בדיוק כפי שדוגמטיות פנאטית מנתקת מאמינים עיוורים מקליטת רעיונות חדשים. תודעתנו תוגדר מראש, תוחזק יציבה בתוך גבולותיה המוסכמים, ולא יהיה אפילו רמז של עצב או בלבול שיתנו לנו אפשרות לשאול האם אנחנו מפספסים משהו, האם יש עולם שלם של רגש ומשמעות, של יצירתיות והומור, שאנחנו לא מכירים (וכן: אוסיף גם קדושה). האדם, שפיקו דלה-מירנדלה, מראשוני ההומניסטים, ראה בו את תפארת הבריאה משום שהוא יצור אינסופי, מתפתח ומשתנה ומתעלה תמיד, יסגר סוף סוף בתוך כלוב כימי, ולתפארת האומה יהיה יעיל בעבודתו מאין כמוהו, מתפקד למופת במצבי לחץ, חד וממוקד כפי שרק מולקולה יכולה להיות, ומציג חיוך מכאני הקפוא על פניו.

 

—

בגליון אקדמות האחרון הקדשתי לאתיקה של התודעה מאמר מוער, בו אני מפתח את הנושא בהרחבה. וראיתי שאיגוד רופאי המשפחה לכאורה מיתן את החדשות הללו. אבל קריאה זהירה תראה שרק לכאורה. וטור של הפסיכיאטר ירדן לוינסקי הוא היחיד שמצאתי אצלו התייחסות לשאלה רחבה יותר מהיתרונות והחסרונות של הסם הספציפי הזה. לוינסקי קובע כי "השאלה הכי גדולה שכולנו צריכים לשאול את עצמנו היא מה כל זה אומר על החברה שבה אנחנו חיים?" וכו', וזה אכן חשוב, אבל גם הוא לא מתעסק לצערי במה שכתבתי עליו כאן.

רשימה זו מובאת בחסות קורס הנצרות המיסטית בעבר ובהווה – האב, הבן ובעיקר רוח הקודש, קורס על תולדות וכיווני המיסטיקה הנוצרית, שיועבר תחת הנחייתי מתחילת מרץ באסכולות, בית-הספר ללימודים רב תחומיים ולתרבות הדעת של האוניברסיטה הפתוחה, בית איילה, תל אביב. הקהל הרחב מוזמן להירשם – יהיה ממש מעניין. פרטים כאן.

ולענינינו. ברשימה הקודמת הצגתי כמה ממעללי טובלי, ואני מבקש כעת לבחון קטע קטן ממנה בתשומת לב רבה יותר – זום-אין על פסקה אחת. כתבתי כזכור על חשיפתם של מקרי התעללות או ניצול או פגיעה של תלמידים בידי מורים רוחניים. כתבתי ש

במקרים כאלה (והחל משנות השישים התפרסמו מקרים רבים כאלה), במידה ולא ניתן להכחיש את המעשים, נוהגים הגורואים למיניהם לתרץ את העניין על ידי שני הסברים תיאולוגיים שונים, מנוגדים בכיוונם המטאפיזי. הראשון טוען שהגורו, בהיותו מואר, נמצא מעבר לטוב ולרע, ולכן, כמו תופעת טבע חסרת פניות, הוא כולו זורם בתוך הטאו, ואי אפשר להאשים אותו אשמה של ממש. השני טוען שהגורו, בהיותו מואר, דווקא עד כדי כך מודע לטוב ולרע, שהוא אף יודע טוב יותר מתלמידו מה טוב בשבילו, ולכן, למרות שזה האחרון חושב שהוא קיבל אגרוף לעין, למעשה הוא קיבל את המקבילה הרוחנית של זכייה בפיס.

אלא שיש לסייג את הדברים: הם נכונים כמעט אך ורק לגבי תורות רוחניות מזרחיות. הרי רק על פי התפיסה התיאולוגית המזרחית יכול אדם "לזרום בתוך הטאו" או לגלות שהוא אכן "ברהמן", ובכך להיות מעבר לטוב ולרע, ורק על פי תפיסת האדם המזרחית (כמעט) יכול אדם להיות נשכר (אנרגטית או תודעתית) מכך שהגורו שלו יכאיב לו (מינית או רגשית – וזה קשור כמובן לתפיסת האגו מחד, ולתפיסת המערך האנרגטי בגוף (צ'י, פראנה, צ'קרות) מאידך).

יש לשים לב שאת קו ההגנה הזה (שאני בהחלט לא חושב שהוא חסר משמעות או תמיד שקרי) לא נשמע מאימאמים או רבנים או כמרים שמואשמים בניצול של צאן מרעיתם. אף אחד בכנסייה הקתולית לא יעלה על דעתו לומר שאין להאשים את הכמרים שניצלו מינית ילדים משום שהם ניצבים מחוץ או מעל לסטנדרטים המוסריים הנהוגים, או מנגד שהם עשו זאת רק כדי לעזור מבחינה רוחנית לאותם ילדים.

בדתות המערב החוקים הם מעל לגורו, משום שהחוקים ניתנים על ידי האל. מאותה סיבה שבמערב לא מעלים על הדעת מצב בו אדם חי כאלוהות על פני האדמה (טוב, בנצרות יש אחד כזה, אבל רק אחד), כך גם לא מעלים על הדעת אדם שחי כישות שהיא מעבר לטוב ולרע. ומאותה סיבה שהחוקים הם אבסולוטים ומכוננים מסגרת אתית ברורה, לא ניתן גם לתרץ מעשים שחורגים מהם כאילו הם הם אלה שמובילים להגשמת האידיאל שאותה מסגרת מכוונת אליו (אלא במקרים יוצאי דופן, תוך פנייה ל"תורות סוד" למיניהן – ע"ע שבתי צבי, ולהבדיל אליאור חן).

מנגד, מסיבה זו, כלומר מכיוון שהחוקים ניתנים על ידי האל ואינם ניתנים לביטול על ידי האדם, האל עצמו הוא שזכאי לאפולוגטיקה הזו. כך כאשר יקרה לנו משהו ורע יסבירו לנו או שהאל נשגב מבינתנו ואי אפשר להבין אותו כלל (כלומר, הוא מעבר לטוב ולרע כפי שאנחנו מבינים אותם, ואין להאשים אותו); או שאף על פי שקרה לנו משהו רע, אלוהים תכנן את זה ככה שרק טוב ייצא לנו מזה, בין אם חומרית או רוחנית. אלוהים עצמו מקבל במערב את ההגנה שמקבלים מורים רוחניים – שנחשבים אלוהיים – במזרח.

על החוויה המיסטית והחוק

אבחנה זו – בין המזרח למערב, בנוגע למעמד החוק והאדם – קשורה גם לשאלה הידועה בדבר הקשר (או העימות) בין המיסטיקה לחוק. ומהי השאלה? זו: האם מיסטיקה מובילה לאנטינומיזם? האם חוויה מיסטית מובילה לערעור, או אף זניחת, המסגרת הנורמטיבית של הדת שמתוכה היא פרצה? בקיצור, האם מיסטיקנים מסוכנים לממסד הדתי?

אני חושב שהתשובה על השאלות האלו היא בהחלט כן, אבל בהחלט לא תמיד, והיוצאים מהכלל חשובים כאן. ראשית למה כן. נתחיל בכך שמכיוון שעבור הלך הרוח הרוחני-דתי הבורגני-מערבי הנוכחי (כן, הניו-אייג') האמת הזאת, שהחוויה מבטלת את הצורך במסורת, היא מובנת מאליה, עבור המחקר האקדמי הנוכחי היא קודם כל חשודה. חוקרים ינסו להמעיט באמיתותה, לומר שלא ממש, שבעצם לא, שזאת דעה קדומה שנובעת מהחוקרים הראשונים של המיסטיקה בתחילת המאה העשרים (נאמר, וויליאם ג'יימס), אבל שצריך להשתחרר מקלישאות כאלה היום.

ולמרות זאת (כלומר, למרות הצד האקדמי שבי), לדעתי יש בה הרבה אמת. אפשר לראות את התופעה הזאת באופן די פשוט במיסטיקן גדול כמו קביר. קביר חי בורנסי (צפון הודו) במאה ה-15, חונך כמוסלמי, והושפע רבות מההמונים ההינדים סביבו. בשיריו הוא מבטא הן תודעה מיסטית מובהקת (ראו למשל בשיר הזה) והן בקשה לדתיות אוניברסלית. הנה שיר מתורגם לדוגמא (מכאן):

היכן תחפש אותי? אני איתך
לא בעליות לרגל, לא בצלמים, לא בהתבודדות
לא במקדשים, לא במסגדים, לא בכעבה או בהר קיילש
אני איתך, בן אדם, אני איתך
[…]
חפש היטב וגלה אותי, ברגע אחד של חיפוש
קביר אומר, הקשב בתשומת לב: היכן שאמונתך נמצאת, שם אני

כלומר האמת נמצאת לא במסגרות מסורתיות, אלא באדם, בפנימיותו. דברים דומים ניתן לשמוע ממשורר הודי פרסי קדום יותר ומפורסם יותר, רומי, כמו גם ממיסטיקן הודי גדול כראמקרישנה, שסיפר שתרגל את כל הדתות (שמצא סביבו) כדי לדגום מהאמת של כל אחת. כל אלה לא טעמו את טעם הניו-אייג' ובכל זאת התנהגו כפי שהתנהגו.

ויש כמובן עוד דוגמאות (אם כי ברור שלא מדובר בהוכחות כלשהן לטענתי, אלא רק ראיות בכיוון). ולא שהמיסטיקנים האלה דחו את המסורת ממנה הם באו. רומי ורמאקרישנה, למשל, בהחלט המשיכו להיות מוסלמי ועובד-האלה-קאלי בהתאמה. אבל המימד המיסטי (פנימי-חוויתי) של החיפוש שלהם איפשר להם לקבל בברכה מסורות דתיות זרות. העוגן הפנימי הנעוץ בחווית-האלוהות, לכאורה, מאפשר גמישות בביטויים החיצוניים של הדת. הגמישות הזאת לעיתים מתגברת עד לכדי זניחת המסורת הדתית המקורית.

היוצאים מהכלל, והיוצאים מהיוצאים מהכלל

ביהדות, עד המאה העשרים, היה המצב שונה – וכאן אנחנו מגיעים ליוצאים מהכלל. במאמרו "מיסטיקה וחברה" (בתוך עוד דבר) כותב גרשם שלום כי

תהיה הגדרת המיסטיקה אשר תהיה, אין להכחיש שזו מפקיעה את האיש המתמסר לה מן ההקשרים החברתיים המסורתיים […] אנקוט כאן בביטוי "מיסטיקה" כשמשמעותו שאיפה למיידיות, להפנמה ולנוכחות של החוויה הדתית, מודעות להתנסות חיה באלוהי המוזמנת ליחידים החיים במסגרת הצורות המסורתיות והממוסדות של הדת. אני מסכים עם אלה הרואים במיסטיקה מצב משני של התפתחות דתית, מצב המתפתח מתוך מתח גלוי בינו לבין הצורות המסורתיות של הדת […]

[…] המיסטיקן הריהו דמות יוצאת דופן בחברה שלו. הוא מושרש באותה המסורת, אך הוא עובר את גבולותיה. […] המיסטיקן ןדובר את שפתה של המסורת, אך בו בזמן הוא מחולל בה תמורות עמוקות. הוא מעניק משמעות חדשה למונחים הישנים ויוצר מונחים חדשים המתאפיינים באיכות זרה ומוזרה ובכוח המשיכה הרגשי הצפון בהם.

[…שלום ממשיך וכותב על ההיבט החברתי החשוב – והמוזנח במחקר לדעתו – של המיסטיקה, וקובע בהמשך לכך כי] לכל מיסטיקה שני פנים, הסותרים ומשלימים זה את זה בעת ובעונה אחת, פן שמרני ופן מהפכני. […] קיימות צורות של מיסטיקה המעודדות, כמדומה, מלכתחילה מאמץ חברתי מאורגן מצד הרוח המיסטית. […] הצורות הקלאסיות של הקבלה ביהדות שייכות בלי ספק לטיפוס השמרני הזה.

מיסטיקה שפועלת מתוך תודעה חברתית היא מיסטיקה שמרנית, טוען שלום. ואיך באה לידי ביטוי שמרנות זו במיסטיקה היהודית? אפשר, למשל, לקחת כדוגמא טובה את האר"י, שמפתח שיטה מטאפיזית מסועפת, עצומת מימדים, או כפי ששולם כותב, בהחלט "מעניק משמעות חדשה למונחים הישנים ויוצר מונחים חדשים המתאפיינים באיכות זרה ומוזרה ובכוח המשיכה הרגשי הצפון בהם", אולם כל זאת משמש אותו ואת ממשיכיו (לבד מהשבתאים) לביצור החוק, לחיזוק המסורת, לשמירת המצוות.

למה ביהדות המיסטיקה מתאפיינת בשמרנות? רמז: זה קשור לכך שרבנים לא יכולים לומר שהם מעל לחוק או למוסר. במאמר מעניין מאוד*, מתוך ספר מעניין מאוד**, מסביר אליוט וולפסון את העניין (תרגום שלי מאנגלית):

עבור המקובל המסגרת המטא-ערכית של החוק – נקודת המבט ממנה אדם מסויים שמנוי על מערכת אמונית ומעשית מסויימת עורך שיפוטים ערכיים תוך התייחסות לטבע הקיום – מכוננת על ידי המבנה של האלוהות. האופי הקיצוני, והקשיח במידה מסויימת, של התפיסה הדואליסטית [העומדת בבסיס המבנה הזה – ת.פ.] מודגש באותם מקורות הקבליים (דוגמת האנתולוגיה הזוהרית והקורפוס הלוריאני) בהם האלוהי מוצב אל מול וכנגד השטני, דבר המיוצג באופן מיתי על ידי המאבק בין הקב"ה וסמאל. נכון: האחרון חייב את קיומו לראשון, שכן בסופו של חשבון המקובלים יסתייגו מדואליזם מטאפיזי מוחלט. אולם באופן מעשי, במגזר האינטרפרסונלי של הקהילה האנושית, יש להפריד בין הטומאה השטנית לבין הקדושה, וכך גם אין לפרוץ את הגדר שמפרידה בין יהודי לשאינו-יהודי. (עמ' 105-106)

עד העידן המשיחי, שמתאפיין בהכחדת הרוע והאינטגרציה המחודשת של השטני באלוהי, ישנו גבול ברור בין הטוב והרע. כאמור לעיל, רבים מהטקסים המסורתיים מקבלים את מובנם במונחים של הדיכוטומיה הזו. למעשה הרעיון של הקדושה עצמו, שמימושה הוא המטרה העליונה של חיי הדת, מבוסס על רעיון זה של הבדלה בין האלוהי לשטני. (עמ' 133)

כלומר, משום שהמטאפיזיקה הקבלית היא, הלכה למעשה, דואליסטית, ומכיוון שחיי האדם הם שיקוף מיקרוקוסמי של זו, המיסטיקן נשאר נאמן (או שבוי) ל(ב)מסגרת החוק שממנו הוא יוצא. כפי שעצם העובדה שהחוק ניתן מאלוהות שחורגת מהעולם מונע ממי שבתוך העולם להתעלות מעל לחוק ולהיות, לכאורה, מעבר לטוב ולרע, כך עצם העובדה שהעולם מחולק באופן מהותי לטוב ורע (טהור וטמא, קדוש ומחולן, ישראל ועמים) מונעת מהמיסטיקן את היכולת לוותר על החוק.

אם הניתוח הזה נכון, יוצא שהשמרנות המיסטית-הלכתית שלובה מניה וביה בראיית האל כנפרד מהעולם והקדושה כנבדלת מהחול. זה מונע ממנהיגים רוחניים יהודיים להסיר מעצמם אחריות מוסרית, וזה מונע ממיסטיקנים יהודיים להסיר מעצמם עול מצוות. זה גם מדגים עד כמה התפיסה המבדילה בין יהודים לשאינם היא בסיסית ומהותית למערך הקבלי-הלכתי, ולכן רומזת (לא שאין מספיק רמזים גם ככה) לאנשים שרוצים איכשהו לשנות אותה (כמוני), שהמשימה שעומדת לפניהם היא טיטנית, וממילא תעקור את אחת מקורות הבניין-היהודי המרכזיות (והשאלה היא האם הבניין לא יקרוס כולו בלעדיה).

ועוד דבר מעניין ניתן להסיק מזה. אם שמרנות הלכתית של מיסטיקנים נובעת מתפיסה דואליסטית של הקיום, מה נקבל מתפיסה מוניסטית (פנתאיסטית) שלו? כמובן: אפשרות לגמישות, ואף חדשנות, הלכתית. ואכן, מוכנות לחריגה מהחוק אנחנו רואים בשיטות יהודיות מיסטיות שהן יותר מוניסטיות-פנתאיסטיות, כגון זו של הראי"ה קוק בתחילת המאה העשרים, או לאחר מכן בהגות הרוחנית שמציעים, למשל, ר' זלמן שכטר-שלומי, או ארתור גרין, או אוהד אזרחי, או הרב מיכאל לייטמן. האחרונים מייצגים הפנמה של מיסטיקה בעלת מאפיינים ניו-אייג'יים (כלל לא לגנאי – אני עצמי כזה כמובן), ואם אלו ימשיכו ויחלחלו אל תוך הקצוות המיסטיים יותר של היהדות (קרליבך? ברסלב?), יש להניח שנראה יותר חריגות הלכתיות.

—

* Elliot R. Wolfson, "Beyond Good and Evil: Hypernomianism, Transmorality, and Kabbalistic Ethics"

** Crossing Boundaries: Essays on the Ethical Status of Mysticism, eds. G. William Barnard & Jeffrey J. Kripal, Seven Bridges, New York, 2002

פרולוג

שי טובלי הוא המורה הרוחני היצירתי ביותר בישראל. אין עוד כמוהו להמציא שיטות רוחניות, קורסים, מוצרים, ובעיקר: זהויות. יחד עם זאת, כמו משתתף נלהב בתוכנית ריאליטי, הוא מתקשה להבדיל בין מציאות לדמיון. קוראיו הותיקים של בלוג צנוע זה זוכרים ודאי איך שמו של טובלי עולה מדי פעם, עם כל שיגעון חדש שפורח ממוחו הקודח. פעם הוא הבודהה מאוריון, אח"כ הוא מתקשר "אינטליגנציה חוצנית", אח"כ ממציא שיטת יוגה חדשה, רפואה חדשה, את "טכניקת השאלה", את "סוד האור הלבן", ועוד מני הבלים. לפני כשנה הוא הפך ל"מורה רוחני המשתייך למסורת קונדליני יוגה שמייסדה היה סוואמי ניטייננדה. תלמיד ישיר של המורה הרוחני האמריקאי ד"ר גבריאל קזאנס. הוגה, סופר ומשורר", וככזה התיימר להבטיח זו לא פחות מאשר חיי נצח (בדקו את עצמכם: האם הופתעתם?).

לפני כחצי שנה פרסמתי ציטוטים ממיילים פנימיים של קהילתו של טובלי שהגיעו אלי, שהראו שהוא מציג מצגת שווא כאשר הוא טוען שפירק את קבוצתו, ושהבהירו שהוא מתכנן תרגילי שיווק שונים לגיוס מעריצים נוספים – הכת שלו היתה קיימת אז, וקיימת גם עתה. כתבתי אז במתינות, כי חשבתי שהוא בעיקר אדם מבולבל. כיום אני חושב שהוא בעיקר אדם מסוכן, מסוכן לבריאותם הנפשית והפיזית של הסובבים אותו. אני חושב כך בעקבות שיחה שקיימתי עם תלמיד לשעבר של טובלי, שפנה אלי מתוך תחושה שייתכן וקבוצתו של טובלי עלולה לסיים את דרכה בהתאבדות קולקטיבית. אני מביא את הדברים כאן משום שאני משוכנע שיש בהם עניין לציבור (ולרשויות הרווחה). השיחה והניתוח שאציע אחריה יכולים להיתפס כגסים ופוגעניים על ידי קוראים מסוימים. הנה הדברים:

העדות

כמה אנשים יש היום במעגל הפנימי של הכת?
באזור החמשה-עשר עד עשרים, לא יותר מזה.

ומהם טובלי מתפרנס?
כן. נדמה לי שזה עלה בשנים האחרונות מחמש מאות שקל בחודש לסביבות אלפיים שקל לחודש.

מה הפרקטיקה הרוחנית בקהילה? מה עושים כדי להיות יותר "מוארים"?
קודם כל עניין התזונה. אוכלים רק Raw Food [כלומר רק ירקות ופירות לא מבושלים – ת.פ]. ושי נותן כל מני מדיטציות… אתה מתרכז בעין השלישית וכאלה. לא משהו יוצא דופן בנוף המקומי. הפרקטיקה היא יותר בדרך החיים: עם מי אתה חי, איך אתה חי. אתה פשוט חייב להיות בקהילה, להגיע למפגשים עם שי, ששם כולם יושבים סביבו עם עיניים עצומות ומנסים לקבל ממנו תדר אנרגטי. כל מני שטויות כאלה. וכמובן, בשנים האחרונות יש את עניין היחסים ההומוסקסואלים. אגב, גם יש להם תורנות כביסה מיוחדת. הם מחכים לזה, לכבס לו את התחתונים.

לשי?
כמובן. ושל אילון לסטר [בן זוגו של שי – ת.פ.] – אין הבדל, הם אחד. אז יש לחברי הקהילה תורנות כביסה לכיבוס התחתונים שלהם, וזה נחשב זכות ענקית.

איך הפסקת להיות חסיד של טובלי?
לא הייתי שלם עם עצמי כל התקופה אצלו, למרות שכן מצאתי בו משהו. אז היו התלבטויות. מה שחתך את זה מבחינתי היתה ההבנה לאן זה הולך.

מאיזו בחינה?
אחרי סיפור הבודהה מאוריון, כשהוא התחיל לדבר על "אהבת גברים".

מתי זה היה?
בהתחלה זה הלך לגלקסיות אחרות, היתה תקופה שהוא תיקשר בערך את כל בוראי העולם, ותוך כדי זה כבר היתה שיחה עם אחת הישויות השמימיות האלה, שבה הוא התחיל לדבר על "אהבת גברים". אבל אז זה היה מאוד מאוד בעדינות. רק אחרי כמה חודשים היו מפגשים אצלו בבית, לגרעין המצומצם של הקהילה, שנקראו "הרמוניה עולמית". ושם הוא דיבר דוגרי, בלי כל המסכות והפילטרים שהוא שם על עצמו במפגשים הציבוריים. ואז הטונים כבר היו אחרים. מסרים שאמרו בעצם שמי שרוצה להתקדם מבחינה רוחנית חייב את זה.

את מה?
את אהבת הגברים. כשקלטתי שזה הולך לשם חתכתי.

מה היה הנימוק לכך שחייבים אהבת גברים עבור התפתחות רוחנית?
בשביל התקדמות רוחנית אתה צריך לחוות שחודרים אליך.

כלומר זה ממש עניין פלסטי?
ממש עניין פלסטי.

ואם כך נשים הם בסדר כרגיל, כי הן נחדרות ממילא?
נכון. בדיוק. כך הוא בדיוק אמר. והחדירה היא לכאורה "קודש הקודשים". גבר שיחווה את זה לא ירצה שום דבר אחר. אבל חשוב להבין שחדירה כזו היא לא מין מבחינתו. הוא מקשר את זה לקונדליני וקורא לזה "חיבור אלוהי". לכן אתה יכול להמשיך גם לקיים יחסי מין רגילים עם אשתך.

וטובלי כבר באותו וזמן במערכת יחסים הומוסקסואלית עם לסטר?
כן, ודאי. הם "הזכר האלוהי". אבל לסטר הוא כלום, הוא צל של טובלי. הוא אפילו לא מדבר. טיפוס מאוד נעים, מאוד שקט. בכל אופן הבקשה היתה מהנשים שיתנו את הגבר שלהם ללילה אצל גבר אחר, וטובלי הבטיח שהם יחזרו אליהן הרבה יותר מאוזנים ומחוברים לעצמם. הרעיון היה לחוות את זה ולחזור לאשתך בצורה יותר טובה. לפעמים טובלי עצמו הוא זה שמבצע את החדירה, ואז זה כמובן נחשב יותר כי הוא "מואר".

טובלי באמת מנהל את העניינים שם?
בטח. ביד רמה. הוא הבוס. יש את ד.ב., שהיא המנהלת האדמיניסטרטיבית של העסק. היא מתאמת את המפגשים מהצד הטכני. ת.ב. היא השאמן של החבורה. היא אחראית למה שנקרא "רפואה עתיקה". היא היתה רוקחת כל מני תרופות, כולל כל מני דברים שהיא היתה מזמינה מאמסטרדם, כולל תרופות מזרעו של טובלי עצמו.

והקהילה בולעת הכל.
שמע, אני הייתי בהרבה מקומות, אבל לא הכרתי קהילה שהולכת בצורה כל כך עיוורת. אין שם שום חשיבה. מאז שאני זוכר את עצמי הייתי אחד שבודק את הקצוות וגם מתמסר מאוד בקלות, אבל אפילו בשבילי זה היה משהו יוצא דופן. באיזה יום פתאום קלטתי עד כמה כולם שם אפורים, עד כמה אין שם שום חשיבה עצמאית. אפילו פיזית הם חיוורים – אם כי זה אולי בגלל התזונה… אגב, לאחרונה טובלי הפריד בין בני-זוג. היא לא התלהבה משי, ולכן אמרו לבן זוגה שהוא צריך לעזוב אותה. והם התגרשו.

אולי תנסה להסביר: מה סוד הכוח של טובלי? מי שבפנים, אני מבין שהם כבר מאמינים שוטים. אבל איך הם מצליחים לגייס אנשים חדשים?
אנחנו דור של אנשים שמחפש משהו אחר. וברגע שבנאדם עם הכריזמה של שי מגיע, והפגנת הצניעות ששי מפגין בפעמים הראשונות שרואים אותו, אתה מתפתה להיכנס לזה. ואז אתה כבר נשאב לתזונה של Raw Food, וזה כבר מחליש אותך, ואז גם נותנים לך איזה טיפול נטורופתי של איזו תרופה שהם רוקחים שם שמחלישה אותך עוד יותר…

בקשר לבודהה מאוריון, טובלי הפסיק את זה כשהוא הבין שאין לזה שוק?
היום הם מתייחסים לזה כסוג של פאדיחה. הם ממש משתמשים במילה הזאת.

אבל בכל זאת, הרי שי טען שהוא הבודהה מאוריון!
הם מתעלמים מזה. נפלאות הן דרכי ההדחקה.

לא מסיקים שם מסקנות.
שום דבר. ולא מדובר באנשים מטומטמים. יש שם אנשים עם ראש על הכתפיים. זה קטע מטורף. אני ממש מסתובב עם זה וישן עם זה בלילה, כי אני חושב שאם יש קהילה שמסוגלת להרחיק לכת כמו ג'ונסטאון נגיד [שהתאבדו כולם בהוראת הגורו שלהם – ת.פ.], זה היא.

עד כדי כך?
כן. כי הציות שם הוא כזה עיוור, ולשי יש שיגעון גדלות. כשאתה מדבר איתו ואתה לא חלק מהקהילה אתה מיד מבין שמשהו לא בסדר שם. ואם יום אחד הוא יחליט שאת זה הם עושים, אז את זה הם יעשו.

האם הוא אכן מסוגל לכך? לי הוא נראה די עדין בסך הכל.
אני חוויתי משהו אחר. אני חוויתי אדם עם שיגעון, שכל פעם שהוא לא מקבל את מבוקשו נהיה פסיכופט. במפגשים פרטיים הוא אחר לגמרי מכפי שהוא מתנהג מול קהל זר. הוא מאוד שתלטן, מוריד פקודות על ימין ועל שמאל, ממש מ"כ בצבא. הוא נכנס באנשים בלי רחמים. כל העדינות שלו נעלמת. אני מדבר איתך מדאגה. כי אם יום אחד אני אקום בבוקר ואראה שמשהו נורא קרה בקהילה הזאת, אני אדע שאני עשיתי את כל מה שהייתי יכול.

אפילוג

לבד מהדיוקן המצער על קהילה שאיבדה את חוש הביקורת שלה ואת החיבור שלה למציאות, ולבד מהאזהרה מפני כת אפוקליפטית כחול-לבן, שתי סוגיות שעולות כאן דורשות התייחסות פרטנית. ראשית, עניין ההומוסקסואליות עצמו. לטובלי היסטוריה מורכבת בעניין. בתחילת 2003 הוא קבע נחרצות ש

ההומוסקסואליות שלנו היא רק הסתרה וחיפוי לפצע רגשי כואב […] אלה מכם שבאמת באמת רוצים לדעת את האמת על הומוסקסואליות יידעו שאפשר להשתחרר לגמרי מהזהות הזאת […] אם תרפאו את תחושות הבדידות, אי-השייכות, אי-ההזדהות, אי-ההכרה, תגלו שגם ההומוסקסואליות נעלמת מעצמה.

טובלי אז הבטיח שהוא עצמו "נרפא" מההומוסקסואליות ושהוא מסוגל לרפא אחרים. באותה תקופה הוא התחתן, ולו ולאשתו נולדה בת.

זה החזיק מעמד בערך שלוש שנים. אחריהן טובלי פירק את נישואיו ועבר לחיות עם אילון לסטר, שגם נישואיו פורקו באותה הזדמנות. עבור טובלי כל העניין היה קודם כל משמעותי מבחינה רוחנית כמובן: כזוג הוא ולסטר הפכו, כך לדבריו ל"כלי אלוהי המכונה 'הזכר האלוהי'" (בדקו את עצמכם: הופתעתם?). עבור טובלי לא מדובר כלל ביחסים הומוסקסואליים:

אהבת גברים אמיתית היא לא הומוסקסואליות. אם כי היום היא נתפסת למעשה רק בהקשר של משיכה כזו. הגיע הזמן להפקיע אותה מידיה של הקהילה ההומוסקסואלית ולהפוך אותה לנחלת הכלל.

ינתחו הפסיכולוגים שבין הקוראים מה בדיוק זועקת כאן נפשו של שי טובלי. אך תהיה זעקתה ואשר תהיה, דבר אחד ברור: בעוד שפעם הזמין טובלי אנשים אליו כדי "לרפא" אותם מהומוסקסואליות, היום הוא מזמין אותם אליו כדי לעבור סדנאות טנטרה המנוהלות מתוך העמדה שעבור גברים רק יחסי מין הומוסקסואלים מביאים להשתלמות רוחנית. נותר רק לשאול האם מחיר הסדנאות נשאר זהה.

עוד גורו, שוב פעם מין

נפנה כעת לא למין, אלא להצדקה הרוחנית למין, וראשית נשים את הדברים בקונטקסט. רוחניות אינה זהה למוסריות. היא בוודאי יכולה לחרוג גם מנורמות מקובלות בחברה נתונה. אין פלא, אם כן, שמבט מבחוץ על קבוצות רוחניות טומן בחובו כמעט תמיד הבטחה מתוקה לזעזוע צדקני. יחד עם זאת, ובלי להיכנס לדיון המעניין בדבר היחס שבין אתיקה רוחנית לאתיקה מוסרית, ברור כי פעמים רבות מחפשים רוחניים אכן נפגעים, לעיתים קשות, מהתנהגותם החורגת-מהנורמה של מוריהם.

במקרים כאלה (והחל משנות השישים התפרסמו מקרים רבים כאלה), במידה ולא ניתן להכחיש את המעשים, נוהגים הגורואים למיניהם לתרץ את העניין על ידי שני הסברים תיאולוגיים שונים, מנוגדים בכיוונם המטאפיזי. הראשון טוען שהגורו, בהיותו מואר, נמצא מעבר לטוב ולרע, ולכן, כמו תופעת טבע חסרת פניות, הוא כולו זורם בתוך הטאו, ואי אפשר להאשים אותו אשמה של ממש. השני טוען שהגורו, בהיותו מואר, דווקא עד כדי כך מודע לטוב ולרע, שהוא אף יודע טוב יותר מתלמידו מה טוב בשבילו, ולכן, למרות שזה האחרון חושב שהוא קיבל אגרוף לעין, למעשה הוא קיבל את המקבילה הרוחנית של זכייה בפיס.

בגישה הראשונה השתמש, לדוגמא, צ'ונגיאם טרונגפה, מורה מבריק ואקצנטרי שבסך הכל עשה הרבה יותר טוב מרע. בגישה השנייה השתמשו, למשל, תלמידיו של סאתיה סאי באבא כדי לתרץ את תשוקותיו המיניות של מורם-אלוהם, שהופנו, ומומשו, כלפי נערים מקרב קהילת חסידיו. לכאורה סאי באבא, כך הם טענו, עזר להם מבחינה טנטרית-אנרגטית. וזה כבר מוביל אותנו חזרה אל טובלי.

קונדליני בתחת שלי

בספרו המטוטלת של פוקו צולל אומברטו אקו אל תוך המבוך האקולטיסטי הקשור לאבירים הטמפלרים, שפעלו בזמן מסעות הצלב. אקו מעלה את החשד הישן של האינקוויזיציה נגד הטמפלרים, זה הקשור ליחסים הומוסקסואליים ביניהם, ומוסיף לו נופח מיסטי: האבירים האמיצים לא קיימו יחסי מין הומוסקסואלים סתם, אלא עסקו במין טנטרי למען העלאת אנרגיית הקונדליני. הנה שני ציטוטים מהספר:

אזוטריקנים מודרניים מסויימים גורסים שהטמפלרים החיו תורות הודיות מסויימות. הנשיקה על התחת [בה הם הודו תחת עינויי האינקוויזיציה – ת.פ.] שימשה לעורר את הקונדליני, כוח קוסמי ששוכן בבסיס עמוד השדרה […] זה מה שביקש לדעת פיליפ היפה [מלך צרפת בתחילת המאה ה-14 – ת.פ.]. לכן התעקשו האינקוויזיטורים להבין את אופי הנשיקה המיסטורית in posteriori parte spine dorsi . למי איכפת ממעשי סדום?

הספר של אקו מציג את הגיחוך שבתיאוריות מיסטו-מאגו-תיאו-אזו-קונספירטיביות על ידי העמסת פרטים אינספור מההיסטוריה האוקולטית של אירופה וקשירת קשרים (נסתרים לעין ההדיוט כמובן) בין כל אגודת סתרים שאי פעם התקיימה או לא התקיימה לבין המהלכים ההיסטוריים שעיצבו את העולם המערבי. עבורו העניין המיסטי שביחסים הומוסקסואלים – אחד מהצירים עליהם נשענת עלילת הספר – מהווה קריצה אירונית למופרכותן של תיאוריות קונספירציה מיסטיות למיניהן. אבל מה שבדיון בשביל אקו וקוראיו הוא מציאות עבור טובלי ותלמידיו.

בניגוד לאקו, טובלי לא המציא שום דבר. המסורת שאליה הוא משייך את עצמו בשנה האחרונה, מסורת הסידהה-יוגה של סוואמי מוקטננדה, רוויה עד הגג במורים שהואשמו בניצול מיני. דבר זה אולי צפוי, כי מדובר במסורת טנטרית, ובגלל זה העניין גם מעט מורכב. מוקטננדה עצמו היה במגע אינטימי עם תלמידותיו, אם כי להערכתי (מעיון בחומר כתוב ומשיחות עם תלמיד שלו לשעבר) עסק למעשה בטנטרה ולא בניצול מיני (אולי בניצול טנטרי – כלומר מה שעניין אותו לא היה העונג המיני, אלא העצמתו האישית מבחינה אנרגטית, שהיא ממילא הדרך הטנטרית מקדמת דנא). תלמידו הגדול ביותר של מוקטננדה, אדי דא, הואשם גם הוא בניצול מיני סדרתי של תלמידותיו, ולהערכתי אצלו לפעמים זה בהחלט היה המצב (בפעמים אחרות ניתן לומר שהפעילות אכן היתה טנטרית, לרווחת שני הצדדים).

אני מקווה שמובן שאני לא פוסל יחסי מין, ובכללם הומוסקסואלים, כפרקטיקה רוחנית-טנטרית. השאלה במקרה זה, כמו במקרים רבים, היא האם יש יסוד סביר להניח שהמורה המסויים שמדובר בו מנצל את תלמידיו. טובלי הכריז, כאמור, על עצמו כמורה לקונדליני לפני מעט יותר משנה (לכאורה תחת חסותו של גבריאל קזאנס, עוד "מואר" שבשיקול דעתו כדאי לפקפק). זמן מועט לפני כן הוא הכריז על עצמו כאמור כ"בודהה מאוריון", האדם היחיד בהיסטוריה האנושית שנבחר לתקשר את "צוות הבוראים של הגלקסיה". ישפוט כל קורא מהם הסיכויים שתלמידיו של טובלי אכן נשכרים רוחנית מפעילותו הטנטרית באחוריהם. העצה שלי: שומר נפשו ירחק.

—

שי טובלי סירב להגיב לדברים.

כל תגובה שתציין שם כלשהו, בין של נותן העדות כאן לכאורה או של חברי הכת של טובלי, תצונזר.

לפני כמה חודשים פרסם דרור פויר רשימה בבלוגו תחת הכותרת "מאיפה כל השנאה הזו?", בה הוא שואל על מה ולמה שונאים חלקים מהימין שנאה עזה כל כך את "השמאל". אחרי שסיפר על שנאה יוקדת שהופנתה כנגדו אישית, הוא כתב שם:

אני חושב שהימין טועה, אני חושב שהוא מוביל אותנו לאבדון, אני חושב שבשוליו – ההולכים ומתרחבים – הוא גזען ופשיסט ומסוכן ואנטי הומני ומה שתרצו.
אבל אני לא שונא את הימני. אני לא חושב שהוא בוגד. אני לא חושב שהוא ראוי למוות/מאסר/גירוש או חרם. אני לא חושב שהוא נגוע בשנאה עצמית.
כל השנאה הזו, כל הרוע הזה. זה הורס אותי, בחיי. אני לא מחפש אחדות בעם, גם לא צו פיוס, מכל הדברים האלה התייאשתי מזמן. ועדיין. מאיפה באה תאוות הרצח הזאת? מאיפה כל השנאה היוקדת הזאת, ולמה?

אני מסכים איתו שיש הרבה יותר שנאה מהצד הימני לשמאלי מאשר להפך. גם אני לא מצליח למצוא אצלי שנאה, נאמר, לאותם רבנים לא-מאוד-מתוחכמים שחתמו על אותו פסק הלכה גזעני בדבר איסור השכרת דירות ל"נוכרים". אני חושב שהם עשו טעות, אני חושב שהם נמהרים ושטחיים, אני מפקפק בתבונתם ואני מפקפק בעומק הקשר שלהם עם הקב"ה – אבל אני לא שונא אותם. ממש לא.

נזכרתי ברשימה ההיא של פויר תוך כדי עיון בגליון סוף השבוע שעבר של עולם קטן, "השבועון הדתי לצעירים" (גיליון 280, י' טבת), אחד מעלוני בית הכנסת הפופולריים ביותר. ליתר דיוק היה זה מאמר המערכת שהתפרסם בו שעורר אצלי, תוך צמרמורת קרה, את זכרון הרשימה ההיא. הלוואי והייתי יכול לתמצת אותו, אבל לדעתי צריך לקרוא אותו בשלמות, החל מהכותרת, כדי להבין עד כמה רחוק הגיעה השנאה ל"שמאל" בקרב חלקים מהציבור הדתי-לאומי:

מאמר מזעזע. מה אין כאן? לגופו של אדם, לדעתי הבלתי מקצועית מדובר בפרנויה חמורה, רגשי נחיתות עמוקים, חוסר-ביטחון עצמי מוחלט והצטדקות אובססיבית שמצביעה על שבר אמוני קשה. לגופו של עניין, יש כאן קריאה ל"מרד", הטחת אשמות סיטונאית, שכתוב של ההיסטוריה, הפרדה בין "היהדות" (שלכותב כפי הנראה מונופול עליה) ל"הם". באופן כללי יותר עולה מהמאמר תיאולוגיה משיחית, פוסט-קוקית, אנטי-ממלכתית ואנארכית. לכל אלה נלווית כחתימה מאפיינת העברית העילגת שכבר למדנו להכיר בקרב חלקים לא קטנים של חובשי הכיפות.

אני רוצה להתייחס כאן לשתי סוגיות שעולות מתוך מאמר המערכת הקיצוני הזה: לשנאה, ולדיבור על "מוסר יהודי".

ראשית השנאה. פתחתי בדבריו של פויר ובשאלה מאיפה כל השנאה הזאת, של חלק מהימין כלפי השמאל. בדיוק בסופ"ש הזה פורסם מאמר ארוך של אלון עידן במוסף הארץ, תחת הכותרת "למה אנחנו שונאים כל כך", שהאפילוג שבו יכול לשפוך אור על העניין:

כלומר השנאה מגיעה מתוך העלבון שבעצם שונותו של השמאל, וזאת בגלל שעל פי אותם שונאים השמאלני, בהיותו חלק מעם ישראל (כלומר חלק מהם, חלק מגופם המטאפורי) חייב בעצם לחשוב כמוהם. העובדה שהוא לא חושב כמוהם מערערת אצלם את תחושת השליטה במציאות, ומכאן השנאה. כלומר דווקא ההזדהות העמוקה של אותם ימנים עם "העם", היא שמעוררת שנאה כלפי החלקים בו ששונים מהם, שכן הם מאיימים מבחינתם על עצם זהותם, ועל עצמאותם.

מובן עכשיו למה אין שנאה בהיקף דומה מהשמאל כלפי הימין. השמאלני על פי רוב ממילא לא רואה את "העם" כישות מאוחדת שלמה, כאורגנום, כאורגניזם חי. דעות ימניות לא מערערות את תחושת העצמיות שלו, ולכן לא פוגעות בתדמיתו העצמית או בבטחונו העצמי. לכן לא מתעורר בקרבו רגש כה עז כנגד הימין: זה פשוט נתפס אצלו כמרוחק ממנו, והרי ידוע שאת הרגשות העוצמתיים ביותר אנחנו שומרים לקרובים אלינו.

דבר ה' כטירוף, או גושפנקא הלכתית לבהמיות

כעת ניגש אל "המוסר היהודי". כפי שניסיתי להראות בכמה רשימות (למשל כאן), חלק מהיהדות האורתודוקסית בארץ מנסה להגדיר את עצמו כהפך הגמור מ"המערב" (מהקידמה, מהחילון, מהרציונליות). בין יתר הסיבות לדבר אני טוען שהוא נובע מתוך כך שישנן מצוות שאינן הגיוניות (ולכן יש זיקה והתעסקות יומיומית עם חובות שלא ניתן להסביר), ונציגים שונים של האורתודוקסיה אשר חלשים מכדי לחיות עם הדיסוננס הזה, make a virtue out of necessity ומקדשים את חוסר ההגיון. כעת עבורם מה שיותר מופרך הוא יותר יהודי, וכמה שדבר פחות מתיישב עם החיים כפי שאנחנו מכירים אותם ככה הוא יותר "רצון ה'".

כך הם ממציאים לעצמם "מוסר יהודי" (באמת צריך לחקור מתי המושג הזה נולד*) שלכאורה עומד מהעבר האחר של זה ה"נוצרי", כלומר זה הנהוג על ידי רוב בני התרבות בזמננו.** אותם יהודים מרגישים גם הם (לפחות רובם) שלא ראוי לרצוח תינוקות שאינם יהודים או לסרב להשכיר דירה לאזרחי המדינה (נאמר, לסטודנטית לרוקחות, למורה בן 60 לאנגלית או לחייל) רק מפני שהם לא יהודים. במקרה הטוב הם כופים על עצמם את "המוסר היהודי" שאימצו, עקדה סטייל. במקרה הרע הם נותנים לאגואיזם ולבהמיות שבהם להשתלט עליהם וכך לשכוח את אנושיותם (כלומר יש כאן מצב מעניין שבו בעלי הרגישות המוסרית הגבוהה יותר, שלא באמת חושבים שמוסרי לרצוח תינוקות, יעשו זאת מתוך כפייה עצמית, כאשר עצם העובדה שזה מטורף בעיניהם מוכיח ipso facto שזה דבר ה', ואילו הפחות מורכבים פשוט ישתמשו בהלכה כגושפנקא לבהמיות).

כשאימוץ המוסר המפלצתי הזה מגיע מתוך שולי החברה היותר פראיים (ע"ע "תג-מחיר") העניין מטריד, אבל לאו דווקא מאפיין. כאשר הרב שפירא מחלק לחיילים פליירים הקוראים להם לאמץ את מוסר המלחמה של גינגיס חאן וקורא לזה "מוסר יהודי", זה כנראה גם עבירה על החוק, אם כי עדיין בשולי המחנה. אולם כאשר הטירוף הזה מפורסם כעמדה הרשמית של בטאון פופולרי הוא מראה על משבר ערכי קשה.

מכל מקום, צריך להיות ברור שהיהדות האורתודוקסית נכנסת כאן למבוי סתום. מוסר שכזה לעולם לא יזכה ליותר ממבט נבוך מרוב בני האדם. "מוסר יהודי" שכזה ופסקי הלכה גזעניים שכאלה גורמים ליותר ויותר יהודים לחשוב שאין להם דבר במשותף עם ההלכה האורתודוקסית. זוהי דרך בטוחה לגטואיזציה של הציבור הסרוג.

וקצת על אותו פסק

עכשיו ודאי תאמרו: 'רגע, גם אם נודה ש"המוסר היהודי" של שפירא הוא טירוף, אתה מתעלם מכך שרוב הציבור תומך בפסק של אותם רבנים!' נכון, על פי סקר 55% מהציבור מסכימים עם עמדת הרבנים (החלוקה היא 40% מהחילונים, 64% מהמסורתיים ו-88% מהדתיים והחרדים), אבל סקרים הם שיקוף של מצב רוח יותר מאשר של עמדה מחושבת. לא שהסקר הזה לא גרם לי לדיכאון, אבל הוא לא מעיד יותר מאשר על הלך הרוח הלאומני-קסנופובי שאופף את המדינה בשנתיים האחרונות. הלך הרוח הזה ישתנה, לפני או אחרי הקטסטרופה הבאה. הבעיה אז תהיה להתמודד עם התפיסה שההלכה לא משתנה, כלומר עם ההכרה שההלכה (כפי שהוצגה במקרה זה) היא גזענית, אנטי-מוסרית ובלתי-אנושית.

הרבנים החתומים על פסק ההלכה הזה שיעבדו את ההלכה למצב הרוח – לא במקרה הפסק הזה צץ פתאום, 63 שנים אחרי קום המדינה. התגובה לקול ההמונים היא בדיוק ההפך ממה שתפקידה של ההלכה, גם על פיהם, אמור להיות, דהיינו מגדלור המאיר את הדרך, ולא פנס אחורי המהבהב לקולות האספסוף. ההלכה הפכה לסרח עודף שנגרר אחרי ההמון, נותן גושפנקא לנהמות לבו הנמוכות ביותר.

כבר עכשיו הציבור מחולק בצורה מאוד ברורה בין שומרי מצוות לשאינם בשאלות הנוגעות לדמותם של הרבנים ולדמותה של ההלכה (גם בקשר לעניין זה ממש – ראו הסקר כאן). המכתב הוסיף ופצע את קהילת שומרי המצוות בארץ פצע עמוק. לא קטלני כמובן, אבל כזה שניתן לתהות אם הוא מוסיף לה כמה אחוזי נכות (ונודה שגם ככה היא לא ממש מתפקדת בצורה עצמאית) או רק משאיר על פניה צלקת גדולה ומכוערת.

—

* לכשעצמי אין לי בעיה מיוחדת עם השימוש במונח הזה בהקשר המתאים (כתבתי על זה קצת כאן). לדעתי ישו אכן הציג מוסר שונה מהמקובל באזור עד לזמנו (ולרוב גם אחריו), מוסר מאוד אידיאלי, מאוד אסתטי, של סליחה תמידית והתקרבנות תמידית, שנובע לדעתי מראייתו המיסטית. טפשי לומר שהתרבות המערבית לא הושפעה כלל מהקו הזה, אבל טפשי עוד יותר לומר שהיא בנויה כולה עליו, או אף ברובה.

** וכבר כתבתי על מקורותיו הרעיוניים ההיסטוריים של "מוסר יהודי" זה: לא פחות מאשר הרומנטיקה הגרמנית של סוף המאה ה-19. ובאותו עניין ראו גם מאמר דעה מצויין של מנחם לורברבוים וקרלו שטרנגר.