(קוראים יקרים, יש לנו השבוע קצת מנת יתר של בני ברוך, נכון, אבל פשוט אין ברירה, כי בדיוק הוגשה תביעה גדולה נגד התנועה, ומדובר בסיפור רציני. נתחיל אם כן בהקדמה לטובת מי שלא ראה את הפרקים הקודמים, ומיד אחרי כן נעבור לעסיס.)

פרסום ראשון

בני ברוך היא התנועה הדתית החדשה המצליחה והגדולה ביותר בישראל. התנועה נוסדה על ידי ד"ר מיכאל לייטמן בשנת 1991, ומקבוצת תלמידים קטנה גדלה להיות ארגון עצום, המונה כיום כחמישים אלף חברים שרואים עצמם חלק ממנו, ועוד רבבות, ואולי אף מאות אלפים בארץ ובחו"ל, של מתעניינים מהצד. התנועה מקדמת עיבוד פופולרי של קבלת הרב יהודה לייב אשלג (1884-1954), מגדולי מקובלי תחילת המאה העשרים, ונקראת על שם בנו ואחד ממשיכיו, הרב ברוך אשלג (1907-1991).

הרב אשלג הציג פרשנות לקבלה הלוריאנית, המשולבת עם רעיונות מרקסיסטים ואתוס רומנטיציסטי. עבורו השתלמות האנושות כרוכה בצורה מהותית בישום ערכי השוויון והערבות ההדדית בין בני אדם, והפיכתו של כל אדם ליצור אלטרואיסטי. דבר זה ניתן להגשמה על ידי הפצת "חכמת הקבלה", כלומר פרשנותו שלו לקבלה הלוריאנית, ולימודה של זו בקבוצה, דבר שיאפשר טרנספורמציה פנימית אצל כל פרט, וממילא רבולוציה גלובלית לטובת כולם.

הרב לייטמן הקים את קבוצתו כדי להגשים אידיאל נשגב זה. כאמור, הקבוצה ראתה פריחה עצומה, מרשימה ביותר, וכיום חולשת על מפעל הוצאת ספרים ענף, מחזור הרצאות וקורסים, כמה אתרי אינטרנט, ערוץ טלוויזיה ייעודי ובניין גדול בפתח תקווה. הרב לייטמן הוא המנהיג הבלתי מעורער של התנועה, והוא מלמד את פרשנותו לקבלת אשלג, אותה הוא מכנה "מדע", והכוללת, לבד מהעקרונות האשלגיים הנ"ל, גם ויתור על החיוב בקיום מצוות, פתיחת השערים בפני לא-יהודים, ודגש חריף על "הפצה", כלומר על פעילות מיסיונרית. על פי לייטמן תקופה זו היא קריטית, שכן אנו עומדים ב"דור האחרון" לפני הגאולה, ועלינו להכין את עצמנו בהתאם.

לכאורה

לפני יותר משנה נפגשתי עם ראשי התנועה ועם הרב לייטמן, לפגישה שבה התרשמתי מכנותם ונעימותם של הגברדיה שמנהלת, תחת לייטמן, את התנועה (וראו שם את התרשמותי, הפחותה משהו, ממערך אמונותיהם). תביעה גדולה שהוגשה לבית המשפט השבוע כנגד בני ברוך מעמידה את התרשמותי החיובית מול פני אתגר רציני.

התביעה הוגשה על ידי רונן דבח ואשתו, שהיו חברים בתנועה יותר משבע שנים. דבח אף הקים להקה ככלי להפצת רעיונות הקבלה הבני-ברוכית, ועל גורלה של להקה זו עומדת התביעה. דבח מאשים את חברי התנועה, הן אלו שהיו איתו בלהקה והן חלק מהמנהיגים, בדחיקתו בכוח מחוץ ללהקה ובגניבה של זכויות היוצרים שלו. הוא תובע 2.5 מיליון שקלים. כל כתב התביעה נמצא להורדה ב-doc כאן.

הנה כמה ציטוטים, בדילוגים, מתוך כתב התביעה:

תביעה זו עניינה, ואין זו הגזמה, בהפרת זכויות היוצרים מהחמורות שהתבצעו בשנים האחרונות במדינת ישראל.

בית המשפט הנכבד [יתבקש] לפסוק, כי מעשי ארגון בני ברוך, המצטייר בפרשה זו כארגון אלים, כוחני וסחטן בעל סממנים וקודי התנהגות של כת, כנגד התובעים – גזילת קניינו הרוחני של התובע; איומים על חייו ועל חיי משפחתו וסחיטתם; תקיפה מילולית ופיזית של התובעים והטרדתם השיטתית – מהווים הפרה בוטה ורמיסה של זכויותיהם הבסיסיות ביותר של התובעים כאזרחים במדינת ישראל, ועל בני ברוך לפצות את התובעים בגין התנהלותו זו כלפיהם.

"גיבורי" פרשה זו הנם התובע, רונן דבח, מוזיקאי נאיבי ומוכשר בעל רעיון מקורי וחזון ייחודי והתובעת – אשתו. הנתבע 1, ארגון בשם "בני ברוך", ארגון דתי […] בו היו חברים התובעים, המתיימר להפיץ את תורת הקבלה ומסרים של אהבה, נתינה ושיתוף אך בפועל, כפי שיפורט להלן, פועל ככת הנוקטת בשיטות מאפיונריות אלימות ופליליות כנגד חבריה אשר אינם מצייתים לפקודותיה; והנתבעים 2-6, חבורת מוזיקאים תאבי בצע ופרסום, אשר הצטרפו ללהקה שהקים התובע, להקת "הדור האחרון" ולפרויקט שלו, התגשמות חזונו וחלומו, ולאחר מכן, בסיועו מנהלי ההפצה של בני ברוך, השתלטו עליה בכוח וסילקו את התובע מהלהקה, ולאחר מכן הפרו את כל זכויות היוצרים של התובע בלהקה שהקים, בשמה, בלוגו שלה שאותו עיצב, באלבום שהפיק- "הפרויקט של הדור האחרון", בעטיפת האלבום שעיצב, בחומרים שכתב, הלחין ועיבד במסגרת הלהקה ועוד'.

לא רק זאת. בנוסף להפרת כל זכויות היוצרים שלו, פעל בני ברוך כנגד התובע, וכנגד משפחתו, בשיטות פעולה אלימות ופליליות וניסה לסחוט אותו בכדי שיוותר על זכויות היוצרים שלו. בין השאר, אשתו של התובע וילדתם הקטנה הותקפו פיזית ומילולית על ידי בכירים בארגון; גן הילדים של בנם של התובעים, אשר פעל במסגרת הארגון, נסגר; התובע ואשתו איומו ונסחטו ע"י בכירים בארגון, כי במידה והתובע לא יוותר על זכויות היוצרים שלו הוא יסולק מקהילת בני ברוך אליה השתייכו הוא ומשפחתו, קהילה אשר לה תרם את כל מרצו במשך 7 שנים ושימש בה בתפקידים ניהוליים בכירים, ואשר במסגרתה ביקש לחיות את חייו; ולבסוף סולקו התובע ומשפחתו מקהילת בני ברוך. וכל זאת, אך ורק משום שהתובע סירב להשלים עם הפרת זכויות היוצרים שלו על ידי בני ברוך ועל ידי שאר הנתבעים, ובשל סירובו לדרישות הנתבעים כי יעביר את זכויות היוצרים שלו בלהקה, באלבומיה ובכל החומרים שכתב, לידיהם!

כתב התביעה ממשיך ומפרט את השתלשלות העניינים, באריכות ובדקדקנות. איך רונן, לטענתו, הקים את הלהקה למרות שהנהלת בני ברוך לכאורה לא חפצה בה, איך היא הצליחה למרות חוסר העזרה שקיבל, ואיך ברגע שהיא הצליחה, מתוך עירוב של אינטרסים כלכליים וסלידה אישית, נדחק לכאורה דבח מהלהקה על ידי חבריה ועל ידי חלק מהקודקודים בבני ברוך. כתב התביעה גם מביא ראיות לכאורה לכך שאישים שונים בלהקה ובבני ברוך ידעו היטב שהזכויות על החומרים השונים של הלהקה הם של דבח, וגם ראיות לכאורה לכך שמשום כך הם ניסו לאלץ אותו בדרכים שונות לוותר עליהן.

על היררכיה ואמונה יוקדת

אך אם אכן נכון כל זה, מדוע הרשה להם דבח לנהוג בו כך? כאן אנו מגיעים לחלק שיותר מעניין אותנו בתביעה. על פי כתב התביעה

החברים המשתייכים לכת של בני ברוך נתונים למרות הארגון ולהחלטותיו בצורה טוטאלית, והם חיים במעין "בועה" המנותקת כמעט לחלוטין מהווי החיים המוכר לאדם הרגיל מהישוב. לכת בני ברוך קודי התנהגות וחוקים אשר אינם עולים בקנה אחד עם החוקים הקיימים במדינת ישראל. חברי הכת נתונים להשפעת הבכירים בכת, המהווים סמכות רוחנית עבורם, ולהחלטותיהם בצורה כמעט עיוורת, ואלו מהחברים אשר פועלים כנגד הארגון, או שלא ממלאים אחר החלטותיו, כפי שפעל התובע בסירובו להעביר לידי בני ברוך את זכויות היוצרים שלו, זוכים להטרדות, איומים ושאר פעולות אלימות מצד מנהלי ו"חיילי" בני ברוך. במקרים מסוימים, כפי שקרה בפרשה זו, מגיעים העניינים לכדי תקיפות פיזיות ואיומים על חייהם, הן מצד בכירי הארגון והן מצד חברים בארגון.
[…]
רונן ידע כי כל התנגדות מצידו להחלטות חברי הלהקה תדווח ישר לבכירים בארגון (כפי שאכן קרה), ובאופן כללי- ההתנהלות בארגון בין החברים הנה כזאת שחברי הארגון חוששים לומר את דעתם באופן ישיר מחשש לתגובת הארגון ולכך שיסולקו ממנו. נוכח ההשפעה הגדולה לה נתונים החברים בכת ואמונתם הגדולה בדרכי הקבלה, סילוק מהכת פירושו, בעיני החברים המצויים בו, מניעת האפשרות להגיע לדרגה רוחנית- מה שמהווה מבחינתם את ייעודם בחיים אלו. לכן, איום זה בסילוק מהארגון פועל בצורה כה חזקה על החברים בארגון, ועל רונן בפרט. בנוסף, פעילות החברים בארגון נעשית באצטלה של אהבה, אחדות, גיבוש, נתינה, וסיסמאות רוחניות כאלו ואחרות, ואין זה מקובל כי חבר בארגון יפעל בצורה שאינה תואמת "ערכים אלו", ויעמוד על זכויותיו, אף במקרה של רמיסת זכויותיו בצורה בוטה וגסה, כפי שהתבצעה כלפי רונן. על כן, נאלץ רונן להשלים עם המצב החדש שנוצר בו הנתבעים 2-6 השתלטו למעשה על הלהקה והפקיעו אותה למעשה מידיו.

הדברים כאן קשים, אם כי, אם הם נכונים, הם מאפיינים דינמיקה כיתתית שגורה. אני לא מכיר מספיק את בני ברוך כדי לדעת עד כמה הם מדוייקים, אולם שלושה "תקנונים" פנימיים וסודיים של בני ברוך שהגיעו לידי מצביעים על כך שיש אמת לפחות בטענות בדבר הסמכות הדרקונית של הארגון על חיי חבריו.** בנוסף אני יכול לומר ששמעתי מפי כמה חברים לשעבר בתנועה שיש בקרב חלק מחבריה מרמור גדל והולך כלפי הנהגת הארגון. ההנהגה אינה דמוקרטית, ואף אינה מתיימרת להיות דמוקרטית (על פי פרשנותו של לייטמן על בני אדם שבדרגות נמוכות של השגה רוחנית לבטל את רצונם בפני אלה שבדרגה גבוהה יותר – ראו כאן), אולם הרושם שאני קיבלתי מדבריהם הוא שמתגלעים חיכוכים חוזרים ונשנים בין ההנהגה לחברים בארגון.

אולי אנסה לפרט: על פי מיטב ידיעתי בני ברוך בנויה כארגון היררכי אשר בראשו עומד כאמור הרב לייטמן. מתחת לרב לייטמן נמצא "דירקטוריון", המונה כתריסר אנשים, ביניהם שתי נשים (שהן קרובות משפחה של לייטמן). הדירקטוריון הוא זה שמנהל בפועל את התנועה, ובעצם משאיר את הרב לייטמן נקי מהתעסקות בתכלס המלוכלך. מקומם של האנשים בדירקטוריון נובע על פי הידוע לי בעיקר מותיקותם בארגון (מרונן דבח ומאחרים שמעתי כי "הדירקטוריון כבר נקרא בפי רבים זמן רב 'דיקטטוריון'"). מתחת לדירקטוריון נמצאות ועדות שונות, כגון ועדת הפצה, שתפקידה ברור, וכן ועדת משמעת, שמטפלת בחריגות מהתקנון של התנועה.

קל להבין איך המבנה ההיררכי הזה, בצירוף אמונה יוקדת שאכן בני ברוך מחישים ואף מממשים את חזון אחרית הימים, עלולים למנוע במידה רבה אפשרות להתנגדות להחלטות שבאות מלמעלה למטה. על פי כתב התביעה של דבח זה בדיוק מה שגרם לו לאפשר למעשה את דחיקתו לכאורה מהלהקה.

התביעה הגיעה

בני ברוך נמצאים בצומת מסויים. בשנתיים האחרונות, כפי שכתבתי כאן, התנועה הפכה לפחות כיתתית, כלומר חוקים שונים שונו או בוטלו כדי לאפשר יתר גמישות, וזאת מתוך רצון להענות לצורכים השונים של חברים רבים יותר ויותר (יותר חברים = גיוון גדול יותר של צרכים). מצד שני ניתן לשער שקיים הרצון להמשיך ולשמור על המבנה ההיררכי שודאי יקר לאנשים מסויימים, וניתן גם לתלות אותו בכתבי הרב אשלג. רצון זה מחייב דווקא את הקשחת המשמעת.

ברשימה מלפני שלוש שנים כתבתי כך על בני ברוך (כיום אני מסתייג מכינויה של בני ברוך "כת"):

על פי רוב כתות בסדר גודל של "בני ברוך" לא מחזיקות מעמד זמן רב. החיים מורכבים מדי בשביל לאנוס אותם לסד צר של רעיונות או מנהגים. ככל שמספר החברים בכת עולה, כן חייבים לעלות מאמצי השליטה של העומדים בראש. בדרך כלל (אם כי לא תמיד: הסיינטולוגיה תוכיח) זה נגמר בפיצוץ: פילוג פנימי ופיצול, או תביעה גדולה כנגד הכת (שעוצרת את גדילתה, אך מאחדת אותה).
[…]
במקרים המעטים שהכת מצליחה לגדול היא ממילא לא יכולה להמשיך להיות כת – כלומר היא חייבת להרפות מהדרישות הקפדניות, ולאפשר גם לחבריה "הפנימיים" דרגות שונות של מחוייבות. אין מה לעשות: ככל שמשמינים צריך לשחרר ולעלות לאורך נקבי החגורה; בשלב מסויים החגורה כבר בכלל לא יכולה לעלות עלינו: אז פשוט פותחים כפתור ומשחררים. בשלב זה הכת הופכת לעוד זרם דתי.

אני לא מכיר את "בני ברוך" מקרוב, ולכן אני יכול רק לנחש, אבל נראה לי ש"בני ברוך" כרגע קרובה לשיא כוחה. הם יגדלו עוד קצת, אבל לדעתי תוך שנה-שנתיים העניינים יתקעו, ואז יתחילו להתפורר.

גדילתה של בני ברוך אכן נעצרה. וכעת גם עומדת בני ברוך בפני תביעה גדולה. מה אם כן יקרה עכשיו? האם התביעה תאחד אותם אל מול האויב המשותף? או שמא המרמור וחוסר-הנחת בין החברים ישתמשו בה כתירוץ לפיצוץ, והיא תתפורר? ואולי אנו עומדים בפני פיצול (נאמר "בני ברוך המקוריים" מול "בני ברוך האמיתיים")? ועוד אפשרות, והיא של רפורמות, בהנהגת הרב, המבריאות את המערכת והופכות אותה לדמוקרטית ושקופה יותר, או לפחות מציבות בהנהגה אנשים מקובלים יותר.

נראה לי שהאפשרות הראשונה היא הריאלית ביותר, כלומר התנועה תתלכד אל מול האיום החיצוני (ראוי לציין שלא מדובר בשערוריית מין או אלימות רבתי. צווארון לבן, בכל זאת). יחד עם זה, אם העניין יתפרסם במדיה הממוסדת תהיה האטה נוספת בגדילה, ועזיבה של מי שממילא התנדנד. אם יתגלו פגמים נוספים (לכאורה כמובן) במערכת, אז כבר יכול להיות נזק ממשי לתנועה.

תגובות

תגובת בני ברוך:

ביום ראשון ביקשתי את תגובתה הרשמית של תנועת בני ברוך, ורק אתמול בלילה קיבלתי אותה. בני ברוך דרשו שאעלה את כל כתב ההגנה שלהם, והנה הוא להורדה כאן. כמחווה של רצון טוב אצטט כאן כמה קטעים נבחרים מתוך כתב ההגנה (שנשלח אלי על ידיהם לפני זמן מה). בקצרה, אם הבנתי נכון, בני ברוך מכחישים את כל הטענות כנגדם. לא היתה הפרה של זכויות יוצרים. דבח לא יזם דבר, השם "הדור האחרון" אינו שלו בטאבו, ובכלל התנהגותו היתה מחפירה. הנה כמה ציטוטים בדילוגים רחבים:

מדובר ב- "מוסיקאי" (ככל שהתובע 1 מכנה עצמו כך) חסר כל ניסיון מקצועי, בעל נפח יצירה מזערי, שרגליו לא דרכו על במה בטרם הכיר את הנתבעים. יתרה מכך, וכפי שיוכח בהמשך, לא היה התובע זוכה אפילו במעט ההכרה והניסיון שלה זכה, אלא רק בזכות התערבות הנתבעים ותמיכתם הנדיבה, כמו גם הניסיון הבימתי, הרזומה העשיר והיכולת המקצועית המוכחת שלהם.
[…]
רונן […נהג] להתנהג בצורה פרובוקטיבית וגסת רוח, להביע זלזול בערוץ הטלוויזיה ובאנשים העוסקים במלאכה, בצורה שקוממה עליו את כל חברי ההרכב. אל מול ההפצרות הבלתי נשנות של חברי ההרכב, שיחדל מהתבטאויות מסוג זה, הגיב רונן בזלזול והתעלמות מוחלטת. מאידך, רונן השתמש בכל שירותי הארגון בכדי לקדם את השירים שלו בלבד
[…]
רונן העלה לאתר יו-טיוב כמה קליפים עצמאיים מתוך אלבום הסולו שעליו עבד – "סד". הקליפים עוררו תדהמה וזעזוע עמוק בקרב כל חברי הלהקה: הם כללו תמונות זוועה של גופות מבותרות, אברים קטועים, מחלות קשות, תמונות מפיגועים ואסונות מסוגים שונים, וכן טקסטים המעודדים אינוס קטינות, שימוש בסמים ועבירות על החוק. […] לאחר הצפייה בקליפים הוחלט פה אחד שהגיעו מים עד נפש, ולא ניתן להמשיך את העבודה המשותפת עם רונן.
[…]
מוכחשת טענת התובע על "סילוקו" לכאורה, לאור העובדה שיחסי העבודה עם התובע היו מלווים באין ספור מקרים של התפרצויות אלימות, איומים ופרובוקציות מצד התובע עצמו. העובדה היא שהתובע קיבל אין ספור הצעות לסיוע חברתי, מקצועי מצד הנתבעים, שהמשיכו לתמוך ולהאמין לו, למרות התנהגותו הקשה והבלתי נסבלת בעליל.
[…]
לעניין "סילוק" התובע: ההחלטה להפסיק את העבודה המשותפת עם רונן, התקבלה על ידי חברי "הלהקה" פה אחד, באופן לגיטימי ומתבקש, מאחר שהבינו מעל לכל ספק, כי הם לא יכלו עוד להשלים ולהבליג על התנהגותו הכפייתית והאובססיבית של רונן, שניסה לכפות עליהם פעם אחר פעם את דעתו ואת גחמותיו, ובמיוחד נוכח הקליפים שפרסם, כפי שיתוארו בהמשך.
[…]
התובע, כדרכו, בודה את הדברים מליבו. אשתו ובתו של התובע מעולם לא הותקפו ולא הופעלה כנגדם אלימות מכל סוג.
[…]
התובע מעולם לא מילא תפקידים בכירים בארגון. לאורך כל השנים הוא הפגין חוסר כישרון ויכולת דלה בכל אשר עסק בו. חוסר כישרון בולט זה ותחושות הכישלון שחווה התובע, לצד בעיות פסיכולוגיות וחברתיות קשות, הם חומר הדלק האמיתי והיחיד המניע תביעה זו, כאשר אין מאחוריה עילות משפטית כלשהן.

תגובת רונן דבח:

מאוד חשוב לי להדגיש שאני לא אויב הקבלה בפרט או חברי הארגון והרעיון בכלל. אלו הם חיי וחשוב לי שדברים אלו יהיו ברורים. יש חברים מהארגון שתומכים בתביעה, שנמצאים איתנו בקשר, בסתר או שלא בסתר, ולא הייתי רוצה שהם יחשבו שאנו נגד משהו כי ההפך, אנו גם בעד השינוי. ואם הוא צריך לקרות ככה, אז כנראה ככה זה יקרה.

ניסינו בכל כוחנו להימנע מזה ולא היה עם מי לדבר מלבד חבורה של אנשים, בכירים בתנועה, שהתעמרו בנו. כלומר, לא הגענו ישר לתביעה אלא לאחר שנה וחצי של חרם על ילדים, נידוי, סחיטה ואיומים וכדומה. ובעיקר, החלטנו לתבוע כשהבנו שזה מה שצריך לעשות. לעזוב את המקום ולתבוע את הצדק, מפני שהם עצמם לא ממלאים אחרי הכללים של עצמם.

בעניין ההתנהגות הלא-הולמת לכאורה שלו, מוסר דבח:

שימשתי בתפקידים בכירים הדורשים אנשים אחראים ובלתי אלימים ובעלי תכונות מתאימות. הייתי מגיש לרב את האוכל בימי שישי בבוקר, הייתי בצוות השמירה, הייתי מרצה, מורה בגן הילדים ועוד ועוד תפקידים, ואף מעט לפני עזיבתי הסופית, מוניתי לראש הפצה תל אביב על ידי אותם אלו שטוענים שאני אלים.

כככככככככ

—

* הנה שוב כתב התביעה כולו ב-doc כאן, וכתב ההגנה כולו כאן, לעיונכם ולהשכלתכם.

** ראו גם מאמרו של שי בן-טל, שחוקר את בני ברוך, בגליון אקדמות כ"ה, אלול תש"ע, בו הוא כותב כי "המבנה [של בני ברוך] הוא פטריארכלי מובהק, ממוסד ובעל היררכיה ברורה. […] על אנשים המבקשים להפחית את מידת הקרבה או ההקרבה לחיי הקבוצה [היותר פנימית ואינטנסיבית], מופעל לחץ שלא לעזוב את הקבוצה."

קוראים יקרים: אנא נסו לנהל דיון רציני בשדה התגובות. אמחק כל תגובה שתציין שמות של חברים בבני ברוך או שתכלול השמצות על אדם כלשהו.

א.

אם מישהו מתעקש לחפש עדויות לכך שאנחנו בתקופה של מחאה גלובלית הוא יכול למצוא אותן בימים האחרונים בהודו. אנה הזארה, שלפני כמה חודשים כתבתי על מאבקו למען הקשחת החוקים נגד שחיתות בהודו (האמירה שבהודו קיימת שחיתות דומה לאמירה שבג'ונגל קיימת צמחייה), נעצר שלשום ושוחרר טכנית אתמול אחרי לילה במעצר. טכנית, כי הזארה לא היה מוכן לצאת מהכלא עד שלא יובטח לו שיוכל לשבות רעב כאוות נפשו. אחרי שקיבל הבטחה נאות לצאת (מרגול עדיין בפנים).

ואכן, הזארה נעצר כדי למנוע ממנו (ומתומכיו) לשבות רעב במחאה על החוקים כפי שהם. שביתת רעב, בעיקר מאז גנדהי, נחשבת בהודו לשיטת מחאה נאצלת ובלתי-אלימה, אולם ראש הממשלה שם החליט שאין לו כוח לעוד שביתת רעב של הזארה (כן, היו רבות), והוא כאמור נעצר.

נקודת המחלוקת העיקרית, על פי הדיווח ב-BBC, היא שעל פי החוק המוצע כיום ראש הממשלה ושופטים בכירים יהיו חסינים מפני חקירה של הגוף האנטי-שחיתותי שאמור לקום, אולם המגזין ההודי המצויין טהלקה מביא פירוט רציני יותר של המחלוקת ושל דרישות המוחים, למעוניינים.

ראש ממשלת הודו, מנמוהן סינג, אמר אתמול שהחוק כפי שהזארה מציע אותו הוא "שגוי לחלוטין", שהוא יגרור השלכות שליליות ביותר על הדמוקרטיה הפרלמנטרית בהודו, ושרק בדיאלוג ניתן ליישב את המחלוקת, ולא בנסיון לכפיית דעה על הממשלה הנבחרת. האופוזיציה, בראשות מפלגת ה-BJP הלאומנית, ביקרה קשות את המעצר, הזכירה – איך לא – ש"אפילו הבריטים" נתנו לגנדהי לשבות רעב מתי שהתחשק לו (והתחשק לו לא מעט), וטענה שמדובר בצעד אנטי-דמוקרטי חמור. בתגובה הקואליציה טוענת שהמעצר היה רק מפני שהזארה ותומכיו לא קיבלו על עצמם את הגבלות המשטרה באשר למספר המפגינים ומספר ימי הרעב (מכמה זוויות זה אירוני שבהודו כדי לרעוב צריך רשיון?).

בינתיים תומכיו של הזארה נאספו וחסמו את הכניסה לירושלים – סליחה, הפגינו מחוץ לבית הכלא בו הוא עצור, וכן צעדו ברבבותיהם במוקדים שונים ברחבי הודו. אליהם הצטרפו שניים מהגורואים הבולטים בהודו כיום, שרי שרי ראווי שאנקר ובאבא ראמדב. הראשון הוא שיעתוק עכשיווי של המהארישי מהש יוגי, ומלמד את ההמונים טכניקה קלה להארה. השני יוגי רב מעריצים וכוח, כנראה בעל שאיפות פוליטיות (1, 2). שניהם מנסים עתה להיבנות מעט מתמיכתם בהזארה, שמבחינת מדד כריזמת ה'אותנטיות' שלו עולה עליהם כמה מונים.

למה? קודם כל כי הוא אותנטי והם לא ממש. אבל ודאי עוזרת לרושם הזה העובדה שהוא חי חיים של צניעות כמעט סגפנית ותורם כל פרס שהוא מקבל על פעילותו החברתית במלואו, ואילו הם חיים בארמונות ומפעליהם הציבוריים מריחים מתכנון ומאמץ מודע. העובדה שגדולי המורים הרוחניים ההודים חיים כיום – בניגוד חריף לעבר – בפאר עצום לא נעלמה מעיני הציבור שם.

כשכתבתי על הזארה בפעם שעברה, באפריל, ניסיתי להשוות אותו, כפעיל חברתי בעל השקפה דתית, למצב אצלנו:

בתוככי החברה החרדית כיום ניתן למצוא כוכים שהקפיטליזם פסח עליהם, כל מני גמ"חים ואתוסים של לימוד תוך ויתור על נוחות ותהילה. אבל החרדים מתעניינים רק בעצמם, וקשה להאמין שמהם תבוא בשורה חברתית. לכן מבחינת היהדות אפשר לחפש משהו כמו הרגישות החברתית של חלקים מיהדות ארה"ב, או כמו "במעגלי צדק", או כמו הגרעינים הסרוגים בעיירות הפיתוח. הגם שניתן לשאול האם היהדות הדתית כיום היא קולקטיביסטית מדי בכדי להצמיח מתוכה נביאים בודדים, ומסוגלת רק לייצר תנועות וארגונים.

בינתיים קרה מה שקרה, והקריאה לצדק חברתי (נכון, גם תוך דאגה רבה לכיסים הפרטיים) פרצה דווקא ברוטשילד, מגרונותיהם של חילונים. ויש לנו אפילו מועמד מעודכן לנביא בודד המוכיח בשער: הרב בני לאו, שלא עשה יותר מדי כדי להכחיש את התפקיד שנטל על עצמו בראיון במעריב בסופ"ש האחרון. הזמן יאמר אם מי מאלו הגשים את התקוות שעורר.

http://www.youtube.com/watch?v=ftq2XPHGoK0

ב.

מאמר מעניין ביותר פורסם לפני כמה ימים באתר The Daily Beast. הכותבת, Michelle Goldberg, מסקרת כבר שנים את הימין הנוצרי בארה"ב (ואף כתבה על העניין רב מכר). במאמרה היא קושרת בין שניים מהמתמודדים הבולטים למועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ארה"ב לזרם אידיאולוגי נוצרי שנקרא Dominionism (נאמר, "שלטנות"). נוצרים אלה, היא מבהירה, מרגישים שמחובתם כיודעי האמת וכמחולים על ידי ישו, להגיע אל ולהשתלט על עמדות הכוח בעולם.

מקורות הזרם, מסביר גולדברג, הם בפלג שנקרא Christian Reconstructionism, שנוסד בשנות השישים על ידי תיאולוג קלוויניסטי בשם R. J. Rushdoony. אולם הדומיניוניזם מזמן המשיך ממנו הלאה כרעיון עצמאי, ועל פי גולדברג הוא מצא בית בנפשם של מישל בקמן וריק פרי, שהם, כאמור, מהמתמודדים הבולטים וכו'. וזה אומר שמירוצם לנשיאות ארה"ב מתבצע במסגרת תוכנית תיאולוגית לשליטה עולמית נוצרית.

על פי התיאולוגיה הפוליטית של הדומיניוניסטים, כאשר האדם הראשון חטא הוא איבד את הבטחתו של האל לכבוש את הארץ ולרדות בחיה ובדגת הים. אולם נוצרים אמיתיים כמוהם (ולא כמו אובמה, או רוב הנוצרים למעשה) הרי היטהרו מהחטא הקדמון על ידי האמונה בישו והטבילה במי הקודש. על כן להם ההבטחה, ולהם השלטון.

בקיצור, יש כאן תיקון של החטא הקדמון על ידי האמונה והטבילה (עד כאן נצרות סטנדרטית) ומימוש מחודש של ההבטחה האלוהית לשלטון על העולם (חידוש מגניב). בהפשטה מסויימת אפשר לומר שבניגוד לרוח הנוצרית הקתולית שנותנת לקיסר את אשר לקיסר ולאלוהים את אשר לאלוהים, אבל בהתאם לכל מני זרמים פרוטסטנטים שרצו להגשים את הגאולה באמצעים פוליטיים, יש כאן בקשה להביא את ממלכת השמיים על פני האדמה בזכות הטבילה המטהרת מראש והעלייה לשלטון מוחלט בהמשך.

עבור הדומיניוניסטים שלטון של מי שאינו נוצרי הוא חילול הקודש, ומי שאינו נוצרי הוא גם מי שהוא נוצרי לא אמיתי מבחינתם, כמו אובמה למשל (שמציג נצרות מאוד נזילה, פלורליסטית ונטורליסטית (למשל, ישו כמורה רוחני, ולא ישות אלוהית)). באופן לא מפתיע, גולדברג משווה את הדומיניוניסטים לאיסלמיסטים כמו הווהאבים הסונים או השיעים האיראניים. אותו ראש. למי אפשר להשוות אותם אצלנו? יש כמה רבנים שרוצים להחזיר את המלוכה ולכונן מדינת הלכה, אבל הם רחוקים שנות אור מלהיות מועמדים רציניים לראשות הממשלה.

בינתיים פרי מכנס אירועי תפילה בעוד יועציו לוחשים לו שטקסס, מדינתו, היא "מדינת נביאים" ממנה יוצאים המאורות ש"יחזירו" את ארה"ב אל הנצרות; ובקמן (כתבה טובה עליה מהניו-יורקר) מארגנת שידוכים הטרוסקסואלים להומוסקסואלים, כי הומוסקסואליות זה לדעתה "שטני", וגם חושבת, בקשר לכלל האוכלוסיה, שאולי יהיה צורך להקים "מחנות חינוך-מחדש לצעירים" (כן, במילים האלה). בקיצור, יש סיכוי שעוד נתגעגע לבוש.

ג.

ברשימה האחרונה התפתח דיון מעניין בתגובות, בעקבות דברים שנכתבו באשר לנטייה של דתות המזרח לדחוף לניתוק מסויים מהחיים, ובכללן הבודהיזם. אביב ידידי חלק עלי, ואני התעקשתי וכו'. אתמול דיברתי בטלפון עם עמיתתי מאונ' תל-אביב קרן ארבל, שחוקרת את הבודהיזם, וקיבלתי ממנה קצת על הראש (בצורה אי-אלימה כמובן). אחרי שיחתנו היא כתבה רשימה על הנושא, שאני מאוד ממליץ למי שמעוניין בנושא לקרוא.

ואני גם רוצה לדייק את דברי: אני עומד מאחורי טענתי שהבודהיזם המוקדם מבוסס על ראייה דואליסטית של הקיום (הנירוונה היא משהו שונה מהחיים) והוא בסך הכל דוחף להתרחקות ואף ניתוק מהחיים. הבודהה הקים מסדר נזירים ולא ממלכה, נירוונה מושגת על ידי בחינה מרוחקת של הקיום, לא על ידי השתתפות עמלנית בתוכו. אולם חשוב לציין שכל השוואה בין הבודהיזם לבין זרמים הינדואיסטים מסויימים בתקופתו, ובוודאי שבינו לבין בג'ייניזם, תעלה שהבודהיזם הרבה פחות "מנותק מהחיים" מהם.

כל חידושה ויתרונה של המדיטציה הבודהיסטית, הויפאסנה, היא שהיא מחברת את האדם לחייו, ולא מנתקת אותו מהם (מודעות, ולא ריכוז עומדים בבסיסה, להבדיל משיטות מדיטטיביות אחרות דאז), והאידיאל הבודהיסטי הוא שיחרור מלא בתוך החיים האלה, ולא אחרי המוות (כמו בזרמים אחרים – כולל, אם נגלוש למערב, הנצרות). המנזרים הבודהיסטים, כפי שכותבת קרן, היו תמיד ליד מקומות ישוב, ולא מרוחקים (כמו בזרמים אחרים), ובכתבים הבודהיסטים, גם העתיקים, מופיעים לא מעט בעלי בתים שהגיעו לנירוונה. ובכל מקרה, אחרי מאות שנים בודדות הופיעה המהאיאנה, וגם העניין הדואליסטי תוקן.

ד.

הערב יתקיים במאהל המחאה בגן הסוס בירושלים דיון מעניין לדעתי על מקומה של היהדות, מבחינה עקרונית, במחאה החרבתית כעת ובכלל. ידברו של רון מרגולין, מנחם לורברבוים ודב אלבוים. הנה דף הפיסבוק. לדעתי כדאי.

[להלן מכתב שנשלח לשר הרווחה ולעוד כמה ח"כים ועמותות שנוגעות בדבר בנוגע ל"דו"ח לבחינת תופעת הכתות בישראל", שעל מגרעותיו והסכנות שהוא נושא כתבתי מעט כאן. המכתב נוסח ונחתם על ידי קבוצה של חוקרים של התחום, ביניהם אנוכי. כאן ניתן להוריד את הדו"ח המדובר. כאן כתבתי כמה מילות הקדמה, שפורסמו היום באתר מעריב.]

לכבוד שר הרווחה והשירותים החברתיים, ח"כ משה כחלון,

הנדון: תגובה להמלצות הועדה ל'בחינת תופעת הכתות בישראל'

א.נ.

בעקבות פרסום המלצות הצוות ל'בחינת תופעת הכתות בישראל' של משרד הרווחה אנו, אקדמאים העוסקים בחקר דתות ותנועות רוחניות, רוצים להביע את הסתייגותנו המקצועית מהדו"ח ואת חששנו מהמלצותיו. אנו, כמובן, מברכים על כל יוזמה לתמוך ולסייע לנפגעי אלימות, הטרדה מינית והתעללות מצד בעלי שררה וסמכות ממסדית או רוחנית, אולם יחד עם זאת, הערכתנו היא כי הדו"ח מסתמך על מקורות, ספרות, והגדרות שמוכרים באקדמיה זה מכבר כמוטים, ושחלקם מייצגים אינטרסים ונקודות מבט של גופים בעלי עניין במחלוקת.[i]

ראשית, אנו מערערים על השימוש במונח 'כת', המניח מראש כי כל קבוצה דתית או רוחנית חדשה או לא מוכרת לממסד מעורבת בפעילות שלילית. המונח איננו מקובל כיום במחקר האקדמי, ונהוג להחליפו במונח הניטרלי 'תנועות דתיות חדשות'.

שנית, ובהמשך לכך, אנו מסתייגים מן השימוש במונח הכולל 'נפגעי כתות'. אנו מסכימים שישנן קבוצות רוחניות ודתיות בהן הפרט מוותר על חשיבה עצמאית, ושלפעמים ויתור זה מנוצל לרעה, ופוגע באותו פרט. אולם על פי מיטב ידיעותינו והבנתנו קשה עד מאוד להבחין ולהבדיל בין חברות כנועה בקבוצה שמבקשת לחקור בצורה כנה אמיתות רוחניות, לבין כניעה מאונס בקבוצה המשעבדת את חבריה ומנצלת אותם לרעה. בהתאם לכך, אנו מצפים כי תעשה הבחנה ברורה בין קבוצות שונות, ובין פעולות שונות בתוך הקבוצה. לפיכך, אנו קוראים להימנע מכל התערבות ממשלתית בפעילותן של קבוצות דתיות או רוחניות חדשות, אלא במקרה שהוכח שמי מחברי הקבוצה או ממנהיגיה עבר על החוק. גם במקרה של עבירה על החוק, אנו מסתייגים מכל נסיון להאשים או לרדוף קבוצה שלמה בגלל עבירה על החוק של אחד ממנהיגיה או חברי הקבוצה. אנו אף קוראים שלא להתעלם מעדויות לא מעטות המלמדות על פעילותן של קבוצות דתיות חדשות לטובת הפרט והחברה.[ii]

שלישית, אנו דוחים את השימוש במונח 'שליטה הכרתית' (mind control). זהו מושג חסר תוקף מדעי, וישנה כיום הסכמה בין החוקרים שאין לעשות בו שימוש בהקשר של תנועות דתיות חדשות.[iii] המחקר מצביע על כך שאנשים בוחרים להצטרף לתנועות דתיות חדשות מרצונם החופשי ואף בוחרים לעזוב אותן מרצונם החופשי. יתרה מזאת, מחקרים רבים מראים שמרבית המתעניינים בתנועות אלו בוחרים, בסופו של דבר, שלא להצטרף אליהן, או מצטרפים ועוזבים אחרי זמן מה.[iv] כל הנתונים הללו אינם מתיישבים עם הטענה שתנועות אלו משיגות "שליטה מוחלטת בתהליכי החשיבה ודפוסי ההתנהגות", כלשון הדו"ח (עמ' 22).

ערעורים על תוקפן של האשמות ב'שליטה הכרתית' בקבוצות דתיות חדשות התפרסמו לא רק בבמות אקדמיות מכובדות, אלא גם ניתנו כעדות מומחים בבתי משפט רבים ברחבי העולם. לדוגמה, ב-1989 הצהירו האגודה למחקר מדעי של הדת (The Society for the Scientific Study of Religion) והאגודה הסוציולוגית האמריקאית (American Sociological Association) בפני בית המשפט העליון בארה"ב שאין כל תמיכה מחקרית לטענות אודות 'שליטה הכרתית' בהקשר של תנועות דתיות חדשות; והאגודה הפסיכולוגית האמריקאית (American Psychological Association) יצאה בהצהרה דומה בפני בית המשפט העליון במדינת קליפורניה כבר ב-1987.[v]

אנו אף טוענים שהנסיון הגורף להחליט עבור חברי קבוצות דתיות חדשות שהם משועבדים למנהיגיהם, חסרי רצון חופשי וחסרי יכולת להחליט עבור עצמם, נראה כאנטי-דמוקרטי ומהווה פגיעה חמורה בזכויותיהם. השימוש במושג 'כת' ו'שליטה הכרתית' עלול להוציא חברי קבוצות דתיות ורוחניות מחזקת היותם אזרחים חופשיים, בעלי רצון חופשי וזכויות טבעיות, ולהכניסם לקטגוריה משפטית של "קטינים", הזקוקים לאפוטרופסות.[vi] אנו חוששים שהמלצות הוועדה עלולות להיות מנוצלות לרעה ולשמש לרדיפה של קבוצות שונות בשל החזקתן באמונות או מנהגים השונים מן המקובל. העמדה של חלק ממדינות אירופה בנוגע לסוגית התנועות הדתיות החדשות מלמדת על גישה מפוכחת יותר: לדוגמה, סוכנות פדרלית בלגית המליצה נגד חקיקת חוקים המתמקדים בתנועות דתיות חדשות[vii] והסנאט האיטלקי החליט שלא לאמץ חוק נגד 'מניפולציה הכרתית' בתנועות דתיות חדשות.[viii]

לסיכום, אנו טוענים כי חקיקת חוקים או נהלים המכוונים ישירות כלפי מנהיגים דתיים או רוחניים וכלפי חברי קבוצות דתיות חדשות אינה עולה בקנה אחד לא עם הידע המחקרי שנצבר באקדמיה ולא עם שמירת זכויות האזרח וחופש האמונה והפולחן במדינת ישראל.

על מנת לקבל החלטות מושכלות בעניינים אלה בעתיד, נשמח לסייע ביישום המלצות הצוות לבניית מאגר מידע ובניית מערך הכשרה לעובדים סוציאליים בתחום התנועות הדתיות החדשות, בהנחה ששני אלו יתבססו, בין השאר, על ידע מחקרי שנאסף במהלך השנים ברחבי העולם.

בברכה,

ד"ר אליעזר באומגרטן, המחלקה למחשבת ישראל, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
פרופ' יורם בילו, המחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה והמחלקה לפסיכולוגיה, האוניברסיטה העברית בירושלים
אורית בנדס-יעקב, המחלקה לסוציולוגיה של החינוך, האוניברסיטה העברית בירושלים
נגה גלעד, החוג ללימודים רב תחומיים, אוניברסיטת חיפה
פרופ' בועז הוס, המחלקה למחשבת ישראל, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
פרופ' חיים היימס, המחלקה להיסטוריה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
ד"ר סיון הירש, חינוך רב-תרבותי, אוניברסיטת מונטריאול, קנדה
ד"ר יובל הררי, המחלקה לספרות עברית, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
רחל ורצברגר, המחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, האוניברסיטה העברית בירושלים
פרופ' נורית זיידמן, המחלקה למנהל עסקים, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
ד"ר יוסף חיות, החוג לתולדות ישראל, אוניברסיטת חיפה
ד"ר גילה לאור, בית הספר לעבודה סוציאלית ורווחה חברתית, האוניברסיטה העברית בירושלים
ד"ר הגר להב, בית הספר לתקשורת, המכללה האקדמית ספיר
פרופ' דוד לוי-פאור, המחלקה למדע המדינה וביה"ס למדיניות ציבורית וממשל, האונ' העברית בירושלים
ד"ר יוסף לוס, המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן
פרופ' עפרה מייזלס, הפקולטה לחינוך, אוניברסיטת חיפה
ד"ר רונית מרוז, המגמה לפילוסופיה יהודית, ספרות חז"ל וקבלה, אוניברסיטת תל-אביב
תומר פרסיקו, ביה"ס לפילוסופיה, התכנית לדתות זמננו, אוניברסיטת תל-אביב
שי פררו, בית הספר להיסטוריה, אוניברסיטת תל-אביב
ד"ר גבי קאבאליון, ביה"ס לעבודה סוציאלית והמחלקה לקרימינולוגיה, המכללה האקדמית אשקלון
יועד קדרי, המחלקה למחשבת ישראל, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
אדם קלין אורון, המחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, האוניברסיטה העברית בירושלים
פרופ' שלמה קניאל, ביה"ס לחינוך, אוניברסיטת בר אילן
ד"ר דלית שמחאי, החוג הרב תחומי בפקולטה למדעי הרוח והחברה, המכללה האקדמית תל חי
פרופ' סטיב שרוט, המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגד
אסף תמרי, המחלקה למחשבת ישראל, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

---

[i] Zaidman-Dvir, N. and Sharot S. 1992."The Response of Israeli Society to New Religious Movements; ISKCON and Teshuvah" in Journal for the Scientific Study of Religion 31 (3): 279-295.

[ii] לדוגמה, מחקרים רבים מראים שחברים במגוון תנועות דתיות חדשות מדווחים על עלייה בתחושות של סיפוק, הגשמה אישית ושליטה בחייהם; ובמדדים פסיכולוגיים בריאותם הנפשית גבוהה. ראו C.A. Latkin. 1987. "The Self-Concept of Rajneeshpuram Members", Journal for the Scientific Study of Religion 29: 91-98.; כמו גם Buxant, C., et al. 2007. "Cognitive and Emotional Characteristics of New Religious Movement Members: New questions and data on the mental health issue". Mental Health, Religion, and Culture 10(3): 219-238.

[iii]ראו, למשל, Richardson, James T. "A Critique of "Brainwashing" Claims about New Religious Movements" in Dawson, Lorne L. (ed.)Cults in Context: Readings in the Study of New Religious Movements. New Brunswick, N.J: Transaction Publishers, pp. 217-228.

[iv] ראו, לדוגמה, Galanter, M. 1989. Cults: Faith, Healing and Coercion. New York: Oxford University Press, pp. 140-43, כמו גם Barker, E. 1984. The Making of a Moonie. Oxford: Basil Blackwell, p, 147.

[v] http://en.wikisource.org/wiki/Brief_Amicus_Curiae_of_the_American_Psychological_Association ו-Richardson, James T. 1991."Cult/Brainwashing Cases and Freedom of Religion", Journal of Church and State 33: 55-74, בהתאמה.

[vi]ואכן, ראו ההצעה הבאה, הבאה בעמ' 10 של הדו"ח: "תיקוני חקיקה לגבי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב – 1962 – הצוות ממליץ לשקול עריכת תיקון בחוק זה, כך שיצוין במפורש כי מצב בו אדם נתון לשליטה ממשית של אדם אחר בחייו או להשפעה בלתי הוגנת עליו, ייחשב כמצב בו אדם אינו מסוגל לדאוג לענייניו ולכן רשאי ביהמ"ש למנות לו אפוטרופוס."

[vii] http://www.cesnur.org/2006/belgium.pdf

[viii] http://www.cesnur.org/2005/brainwash_11.htm

הדו"ח לבחינת תופעת הכתות בישראל

בשבוע שעבר הוגש למשרד הרווחה והשירותים החברתיים דו"ח שהוכן על ידי צוות משרדי שבחן את "תופעת הכתות בישראל". הפורטלים הגדולים מיהרו להכריז כי מדובר בדו"ח מדאיג: הפסקה הראשונה בוואינט מכריזה על

תמונת מצב מדאיגה: בין 30 ל-100 אלף ישראלים חברים ב-80 כתות הפועלות בארץ. כך עולה מדו"ח של משרד הרווחה, שחובר בעקבות פרשת גואל רצון. הדו"ח כולל שורה של המלצות לפעולה נגד הכתות.

ואילו על פי כותרת הכתבה באנרג'י מדובר ב

דוח מדאיג: בישראל פועלות כ-90 כתות – דוח שחובר בעקבות פרשת גואל רצון חושף כי בישראל עשרות כתות שחלקן מונות עד אלף חברים. מחברי הדוח ממליצים על דרכי התמודדות.

אין הסכמה לגבי מספר הכתות בישראל (על פי הדו"ח עצמו וואינט צודקים), אבל יש הסכמה שהדו"ח מדאיג. והדו"ח אכן מדאיג, אבל לאו דווקא מהסיבות המוצהרות על ידי האתרים הנ"ל. אני רוצה אם כן להצביע על הבעייתיות שקיימת לדעתי בחלק מהדו"ח, אבל ראשית אביא קצת ממנו ואציין את ההצעות הטובות שהוא מונה (הנה תקציר רשמי של הדו"ח, והנה דף ממנו אפשר להוריד את כולו בקובץ).

ראשית, יש לשים לב שחברי הצוות שגיבשו את הדו"ח היו מורכבים מרובם מעובדים סוציאלים. אנשי המקצוע איתם הם התייעצו הם ד"ר גבי זוהר, ד"ר דוד גרין, ד"ר עוזי שי, גב' מתי ליבליך – שכולם מומחים לתופעות כיתתיות מהכיוון הטיפולי (ופחות מזה המחקרי), וכן גב' רחל ליכטנשטיין וגב' שרונה בן משה, שתיהן מ"המרכז לנפגעי כתות". חלק מהאנשים הללו אני מכיר, מחבב ומעריך. יחד עם זאת, אני חושב שניתן לנחש בקלות את הכיוון הכללי אליו נטו העצות שהם נתנו, והכיוון הכללי אליו לקחו את העצות אותם עו"סים. ברור שהועדה דנה הרבה יותר בסבלם של נפגעי כתות למיניהן מאשר בתובנותיהם הרוחניות, שלא לומר בזכויותיהם החוקיות.

הדבר משתקף כבר בפסקה הפותחת של "תקציר המנהלים" של הדו"ח:

מבחינה של התופעה ומאפייניה עולה, כי המגויסים לכתות עוברים תהליך המרה במטרה להשיג שליטה, נאמנות ומחויבות מוחלטת להנהגת הכת. קשת הפגיעות שעלולות להיגרם כתוצאה מחברות בכת פוגענית היא רחבה, וכוללת פגיעות נפשיות, פגיעות פיזיות, פגיעות מיניות, פגיעות חברתיות ופגיעות כלכליות. לפיכך, יש צורך בגיבוש מדיניות ממשלתית בנדון. (עמ' 8)

מתחילים ממילים כמו "מגוייסים" ו"תהליך המרה", ממשיכים ב"קשת הפגיעות", ומסיימים כמובן בצורך ב"גיבוש מדיניות". המדיניות שתגובש תתמקד, אם כן, בניסיון למנוע תהליכי המרה ופגיעות, וזאת על ידי התערבות של המדינה. לא במקרה נכתב הדו"ח אחרי ולאור המקרה בו פורקה הקהילה הפוליגמית של גואל רצון, ונראה, וכך גם מוצהר בדו"ח, שהוא נבנה בהמשך וכמענה לממצאי המקרה ההוא. לא במקרה הוא גובש במשרד הרווחה, ולא, למשל, במשרד החינוך.

הדו"ח ממשיך בניסיון להגדיר מהי כת, עניין לא פשוט כלל וכלל, שכן, כפי שכתבתי כבר כמה פעמים כאן ובמקומות האחרים, המילה הזאת משמשת לנו בדרך כלל יותר כקללה מאשר כהגדרה מושכלת. ממילא ישנן הגדרות רבות לתופעה – כך למשל, בספרו The Emerging Network פורש חוקר הדתות מייקל יורק מגוון עצום של הגדרות וקריטריונים, על פני כמעט מאה עמודים.

הדו"ח מודה בקשיים, שהפחות שבהם אינו הקושי להבחין בין "כתות" לבין "קבוצות חברתיות אחרות", ומובן שהכוונה היא למיני חצרות חסידיות, שברור שאף אחד לא מתכוון לגעת בהן לרעה. לאחר מכן מביא הדו"ח כמה הגדרות מעניינות (עמ' 15-18), ולבסוף מגדיר כת כך:

כתות פוגעניות הן קבוצות המתלכדות סביב אדם או רעיון, תוך שימוש בשיטות של שליטה בתהליכי החשיבה ובדפוסי ההתנהגות, לצורך יצירת זהות נבדלת מהחברה ותוך שימוש במצגי שווא. קבוצות אלה מעודדות לרוב תלות נפשית, נאמנות, ציות וכפיפות למנהיג הכת ולמטרותיו, מנצלות את חבריהן לצורך קידום מטרות הכת, וגורמות לנזקים נפשיים, פיזיים, כלכליים וחברתיים (באחד או יותר מהתחומים), בקרב חברי הקבוצות, משפחותיהם והקהילה הסובבת. (עמ' 19)

קראו את הפסקה שוב, ונסו לענות על השאלות הבאות: על מה עומדת למעשה כל ההגדרה הזו? מהו הגרעין הסגולי שלה? אומר לכם את דעתי (ממילא הרי לא היתה לכם סבלנות לקרוא שוב את הפסקה, נכון?): אני רוצה להציע שהמילים "שיטות של שליטה" ו"תלות נפשית" הם מרכז ההגדרה הזו, עליהן היא קמה ובלעדיהן היא נופלת. ואכן, מתוך רשימות מעניינות של "שיטות של מנהיגות, גיוס והמרה" שבאות לאחר הגדרה זו (עמ' 20-22), האלמנטים היחידים שזוכים להרחבה, והרחבה משמעותית, הם אלו העוסקים ב"רפורמת החשיבה" שמתבצעת בחברי כת על ידי מנהיגיהם. שימו לב לפסקה המכרעת הזו, שהיא לדעתי לבו הפועם הדו"ח:

רפורמת החשיבה מאפשרת השגת שליטה מוחלטת בתהליכי החשיבה ובדפוסי ההתנהגות של החברים בכת, תוך ניתוקם מהאישיות המקורית שלהם. מצב מתמשך זה מכונה "mind control" והוא שנוי במחלוקת בקרב הקהילה המדעית והטיפולית העוסקת בתחום. מעברו הראשון של הדיון הציבורי עומדת פרופ' תלר-זינגר שהטמיעה את השימוש במושג בהקשר של הפעילות הפוגענית בכתות, וטענה כי חלק מהתרגולים המיושמים בכתות, כמו חזרה אובססיבית על מנטרות, תפילות ומטלות חד-גוניות, התמקדות בחטאים ובאשמה והפעלת לחץ קבוצתי אינטנסיבי, עלולים להזין תהליכים כפויים ואפילו היפנוטיים במקרים מסוימים, המשתקים את הרצון החופשי ומשעבדים כליל את חבר הכת (Thaler-Singer, 2003). תלר-זינגר אף העידה בעניין זה במאות משפטים, במהלך שנות ה-70 וה-80 של המאה העשרים. מן העבר השני של המחלוקת, עומדים כמה מהחוקרים המובילים בתחום זה, כמו ריצ'רדסון, ברומלי, זבלוקי ורובינס. הם טוענים שקשה להוכיח את התרחשותו והשלכותיו של ה-mind control, הן בזירה המדעית והן בזירה המשפטית. ריצ'רדסון סבור כי מקורן של טענות אלה הוא במאבקים פוליטיים בעיקרם, שכן בארה"ב הן מועלות מתוך ניסיון להגביל את חופש הדת והפולחן (Richardson, 1991). חרף הויכוח הניטש בנושא זה, מטפלים העוסקים בתחום זה בישראל טוענים כי מניסיונם הטיפולי רב השנים, עולה שנעשה שימוש בשיטות של mind control, כחלק מתהליכי הגיוס וההמרה לכתות. (עמ' 22)

פסקה עמוסה ועשירה, שמובילה אותנו בתהליך דיאלקטי שבסופו מסתבר לנו שחברי כת בישראל נתונים תחת משהו שנקרא "mind control". איך מובילים אותנו למסקנה הזו? ראשית מתארים לנו את המושג, אחרי כן מודים שהוא שנוי במחלוקת (אבל למעשה ממעיטים בכך – הרי אי אפשר באמת לקחת ברצינות את ההגדרה של תלר-זינגר), ולבסוף מודיעים לנו שלא ממש משנה הויכוחים הללו בין המומחים, שהרי המטפלים בארץ טוענים שאכן כן נעשה שימוש ב-mind control. ומי אנחנו שנתווכח עם המטפלים?

ומכיוון שביססנו את קיומו של mind control בארץ, נותר רק לחשוב מה עושים עם זה. וכאן הבעיה, שכן לצד הצעות פעולה טובות לדעתי כגון "ייזום פעולות להעלאת מודעות בקרב הציבור הרחב"; "הכשרת מטפלים ועובדים סוציאליים לזיהוי כתות וקורבנות פוטנציאליים"; "מחקר ובניית מאגר מידע בתחום הכתות"; ואפילו "הגדרת גמלת קיום של הביטוח הלאומי, לנפגעי כתות" (עמ' 33-34) – יש גם כמה הצעות שלדעתי הן לא פחות ממסוכנות.

כך למשל "הקמת יחידה לטיפול בנפגעי כתות ובמשפחותיהם" שתכלול "צוות התערבות"(!) ארצי ש"יפעל בכל מקום בו יידרש טיפול בנפגעי כתות ויעשה זאת באמצעות עובדי השדה במחלקות לשירותים חברתיים"! איך יפעל אותו צוות? בעזרת כלי פריצה? ניידות? כלבים? מסוקים? וכן "חקיקת חוק נגד פעילות כתות", שגם לא ברור לי ממש איך יתנהל (וסביר להניח שלעולם לא יחוקק, וטוב שכך). ואולי הגרוע ביותר הוא:

תיקוני חקיקה לגבי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב – 1962 – הצוות ממליץ לשקול עריכת תיקון בחוק זה, כך שיצוין במפורש כי מצב בו אדם נתון לשליטה ממשית של אדם אחר בחייו או להשפעה בלתי הוגנת עליו, ייחשב כמצב בו אדם אינו מסוגל לדאוג לענייניו ולכן רשאי ביהמ"ש למנות לו אפוטרופוס.

כלומר, אם אני מבין נכון, בידי צוות פקידים במשרד הרווחה תהיה הרשות להחליט שאדם כלשהו אינו כשיר לנהל את חייו, ויומלץ לבית המשפט למנות לו אפוטרופוס, כל זה מפני שהוא חבר בקבוצה רוחנית או דתית כלשהי! וכל שומעו תצילנה שתי אזניו.

אל דאגה, החוקים האלה לא יחוקקו לעולם. לא מפני שממשלת ישראל תעמוד על כיבוד זכויות האדם והאזרח של תושבי המדינה, ולא תעיז להתערב בצורה ברוטלית כל כך בחייהם – אל תצחיקו את חברי הממשלה שלנו, שזכויות אזרח (ולפעמים, אדם) מעניינות את רובם כמו הצעת השלום הסעודית. הם לא יחוקקו מפני שלא יהיה אפשר להבדיל בין כתות רעות לכתות טובות, כלומר, מבחינת מדינת היהודים, בין קבוצות רוחניות ניו-אייג'יות לבין כל מני קהילות ברסלב, חב"ד, קבלה ומפעלי החזרה בתשובה למיניהם. אחרי הכל, הרי על פי ההגדרות האלה גם "ישראל ביתינו" היא כת.

הצורך העמוק ב- mind control

אבל אני רוצה להתייחס לעמדה שעולה מהדו"ח, ולחוזר שוב לב-לבו, כלומר לעניין ה-mind control. חשבו לעצמכם: לשם מה הכניס הצוות שישב על הדו"ח את העניין המפוקפק, על סף הביזאר, של ה- mind control? הרי מי יכול לקחת ברצינות את ההגדרה הזאת, של

חזרה אובססיבית על מנטרות, תפילות ומטלות חד-גוניות, התמקדות בחטאים ובאשמה והפעלת לחץ קבוצתי אינטנסיבי, עלולים להזין תהליכים כפויים ואפילו היפנוטיים במקרים מסוימים, המשתקים את הרצון החופשי ומשעבדים כליל את חבר הכת

שיש בה גם "עלולים", גם "במקרים מסויימים", וגם חצי מהרפרטואר הפולחני של כל דת בעולם? ובכלל, "תהליך היפנוטי שמשתק את הרצון החופשי ומשעבד כליל"?!? לו היה דבר כזה אפשרי, האם למישהו יש ספק שצה"ל היה כבר מזמן עושה בו שימוש? או השב"כ? או שירות בתי הסוהר? או, להבדיל, אירגוני הטרור? האם אנחנו עדיין חיים בתקופה המבדרת הזאת בתחילת המלחמה הקרה שבה חיפשו ארה"ב וברה"מ שיטות לשליטה מרחוק על התנהגות אנוש?!? הלו? מישהו עשה יותר מדי מטלות חד-גוניות??? ואם אכן זה נכון, הרי שמסתבר לנו בעצם מספרת שחבורת מחברי ספר הזוהר בדרום ספרד של המאה ה-13, או המקובלים שפעלו תחת האר"י בצפת של המאה ה-16, או מסדר הישועים, או רוב הבהקטי ההודי, או כל חצר חסידית של ימינו, היו או הינם כולם תחת mind control!

ולא שאין שעבוד בקבוצות כיתתיות למיניהן. ודאי שיש. יש לחץ חברתי, ויש רצון לרצות את המנהיג, ויש חרדה מפני חרם של הקבוצה, יש אובססיית טוהר ואימת חטא, ובאופן כללי כמובן שיש כמיהה עצומה לוותר על החשיבה הביקורתית והאחריות האישית. כן, להיות מבוגר זה קשה! אבל "שיטות" של "mind control"? למה פשוט לא קראו לזה the old Jedi mind trick?

אז למה בכל זאת היצור הבלתי-אקדמי, אנטי-מדעי הזה בתוך דו"ח רשמי של משרד הרווחה? זו השאלה. והתשובה לשאלה הזו נוגעת לדעתי למשבר הערכי שבו אנחנו נמצאים. כי השאלה היא בעצם איזה אתוס אנחנו מטפחים. השאלה היא בשם מה אנחנו עומדים מול אותן קבוצות דתיות, אותן כתות. האם אנחנו מציבים מול פרצופיהם האטומים ועיניהם המזוגגות של חברי הכתות את האתוס ההומניסטי, ותובעים מהם לקחת אחריות על חייהם, לדבוק בעובדות, להימנע מפיתויי סרק, ולעמול למען בגרותם הנפשית?

ודאי שלא. האתוס הזה נשבר, ורסיסיו מזינים כיום את קליפות הרלטיביזם הפוסטמודרני. מתוך שאריות ההומניזם המרוסק עלתה הרב-תרבותיות, עלתה חוסר הביקורתיות (או בשמה המכובס, הסובלנות), עלה ה-PC. האתוס שלנו כיום, אם ניתן לקרוא לו אתוס, דוגל בחופש הבחירה של כל אדם לחיות את חייו כראות עיניו. שאלות כמו אמת, בגרות, התפתחות נפשית-רוחניות (ובטח שאלות כמו תשובה וגאולה) אינן נשאלות, ואסור להן להישאל. כבר לא ניתן לבוא בשם ההומניזם, כמו גם לא בשם המסורות הדתיות שהוא עצמו הדיח, ולדרוש את התשובות להן מהזולת.

יש בזה צדדים חיוביים, ללא ספק. אבל יש גם צדדים שליליים מאוד. כך או כך, מכאן אמור להיות לנו ברור למה משרד הרווחה היה צריך להמציא את ה- mind control אם במקרה הוא לא היה קיים. כי באין קריטריון של אמת עובדתית, ובאין אופק אוטופי שממנו ניתן לגזור אמונות נכונות ושאינן, המקסימום שאפשר היום לעשות הוא לדאוג לאפשרות מימושה של זכות הזולת לבחור את חייו לעצמו בעצמו. ה- mind control נוצר כדי שנוכל להבדיל בין אמונות שטותיות שעליהן אי אפשר לומר לזולת דבר, שכן הוא בחר בהן במלוא הכרתו, לבין אמונות שטותיות שמותר לנו "לחלץ" מהן את הזולת, שכן הן נכפו עליו, שכן הוא נאנס לקבלן.

ה- mind control מאפשר לנו להכריז מלחמה על דרך חייו של הזולת, שכן מי שמשתמש באמצעי כפייה עובר על הדיבר היחיד שעוד נותר לנו, והוא החופש לבחור. הבחירה היא המקודשת בעינינו, ועצם הבחירה מכשירה כל אמונה. אמונה שנכפית עלינו, ללא בחירה, היא על כן הטומאה היחידה בה ניתן להילחם.

מכאן שציד המכשפות של ימינו דומה להפליא לזה של ימי הביניים. כאן וכאן מדובר בכשפים שאין להם כל הסבר או ביסוס, המוטלים בבני קהילה תמימים. ההבדל הוא שפעם אם היבולים קמלו ניתן היה לשרוף את אשת השכן. היום אם הילדים התחרפנו מותר לקרוא למשטרה כדי שתאסור את מי שמספר להם שהוא הבודהה מאוריון. אבל ההבדל הזה לא עושה את זה פחות מסריח.

קוראי היקרים, אתם יודעים שאין לי שום חיבה ל"כתות פוגעניות". הרי רק לא מזמן נתבעתי לדין על ידי מנהיג כת שכזאת, אחרי שפרסמתי ברבים את מעלליו. הותיקים שביניכם עוד זוכרים את רשימותי על קהילות גדולות יותר שלמיטב הבנתי כוללות מאפיינים כיתתיים שונים כסיינטולוגיה, בני ברוך, חסידות סלונים, קהילת ניר בן ארצי, ועוד ועוד. אולם מטרידים ככל שיהיו חלק מהמעשים באלו, כל זה לא מכשיר פגיעה ממשית בזכויות אדם.

אני כבר לא מדבר על זה שהיחס לחריגים שבה הוא אחד מקני המידה שבעזרתם ניתן לבחון את בריאותה המוסרית של כל חברה. אני כבר לא מדבר על זה שבריאותה האינטלקטואלית והנפשית של כל חברה תלויות, בין השאר, באוונגרד תרבותי ורוחני שמנסה לפרוץ עבורה מסילות חיים חדשות. אני מדבר על זה שבאופן הכי בסיסי לא על הפקידות הממשלתית להחליט אילו תפילות, מנטרות או מטלות חד-גוניות מהפנטות את מבצעיהן ואילו לא, ולא על ועדה ממלכתית לקבוע אילו רבנים או מורים רוחניים הם כריזמטיים מדי עבור רצונם החופשי של חסידיהם, ואילו לא. בארה"ב היו קוראים לזה "לא חוקתי". כאן אפשר לומר שזה פשוט יותר מדי מסוכן.

נספח – כמה נתונים מעניינים מהדו"ח

בהתאם להערכות שבוצעו על ידי המרכז הישראלי לנפגעי כתות ועל ידי חוקרים ישראליים העוסקים בתחום , ניתן לאמוד כי בישראל פעילות כיום כ-80 כתות (במהלך השנים פעלו עשרות נוספות שנסגרו) , ומספר החברים בכל אחת מהן נע בין עשרות בודדות לאלפים. יתרה מזאת, עשרות אלפי אנשים ברחבי ישראל נחשפו עד כה לסדנאות, קורסים וסמינרים שהועברו על ידי כתות הפועלות בישראל. (עמ' 27)

בישראל נערך מחקר בקרב מצטרפים לכתות לאחר עזיבתם את הכת, ונמצא כי גיל ההצטרפות הממוצע לכתות הוא 25, 86% מהחברים הם ילידי הארץ, בני המעמד הבינוני, בעלי 12 שנות לימוד או למעלה מכך. בנוסף, 44% מהנבדקים העידו על היותם במשבר לפני ההצטרפות ו-60% מהם היו בטיפול פסיכולוגי בשלב כלשהו בחייהם. 11% אושפזו בעברם בבתי חולים לחולי נפש ו-15% השתחררו מהצבא כתוצאה מבעיה נפשית חמורה (אמיר, ש', האיום בחופש: דרכי ההשפעה של כתות, פפירוס, תל אביב, 1992). (עמ' 24-25)

ואנקדוטה לסיום

בדו"ח כתוב:

בחינת שיעור השימוש בחומרים פסיכו-אקטיביים טרם ההצטרפות לכת מעלה, כי מעט פחות משליש השתמשו בסמים קשים ואילו 60% – בסמים קלים. רק 2% כלל לא השתמשו בסמים לפני ההצטרפות לכת (אמיר, 1992).

וצ"ל כמובן כתוב:

בחינת שיעור השימוש בירקות כתומים טרם ההצטרפות לכת מעלה, כי מעט פחות משליש השתמשו בדלעת ובטטה ואילו 60% – בגזר ובגזר גמדי. רק 2% כלל לא השתמשו בעגבניות לפני ההצטרפות לכת (פרסיקו, 1992).

ואם תבדקו את הנתונים תראו שזהו אכן המצב.

לא לזה התכוון ניטשה כשאמר שאלוהים מת. לא להודי כחוש עם תספורת אפרו, מירקל-מן מזדקן שמוכר קסמים ברופי ומסרים ניו-אייג'יים עם קמצוץ קארי. לא לקדוש משונה שבארצם של היוגים המסוגלים למות ברצונם, ישובים בתנוחת לוטוס ונושפים אויר אחרון, אפילו לא היה יכול לחזות את מותו בדיוק של עשור. אבל תהיה זו טעות לחשוב שזה כל מה שהיה סאתיה סאי באבא . ממשלת הודו, למשל, חשבה שהוא חשוב מספיק כדי לתת לו לוויה ממלכתית

ההודי עם הטורבן שעושה "נמסטה" עם הידיים מול ארון הזכוכית הוא ראש ממשלת הודו מנמוהן סינג'. לשמאלו עומדת סוניה גנדהי, נצר למשפחת נהרו ואינדירה, ראשי הממשלה לשעבר, ונשיאת מפלגת הקונגרס ההודית, השלטת בהודו בעת הזאת (וכמעט תמיד). הגופה בארון הזכוכית שייכת לסאתיה סאי באבא, אחד מהקדושים הפופולרים ביותר בהודו אי פעם, הנחשב לאלוהים בגוף אדם עבור מיליוני מאמיניו. ללמדנו שמותו של סאי באבא הוא אירוע בסדר גודל לאומי בהודו, מדינה שמניין אזרחיה הרבה מעל מיליארד איש. סאי באבא כזכור חלה לפני כחודש, ומת מקריסת מערכות ביום א' שעבר. בן 85 היה במותו. הוא התנבא שיחיה עד גיל 96.

באשרם של סאתיה סאי באבא, ביקרתי לראשונה ולאחרונה לפני 14 שנים. שהיתי בו כמה ימים, תחילה בצפייה לבואו של איש האלוהים, ואחר כך בצפייה ל"דארשן", כלומר להזדמנות לראותו, אקט שנחשב בהודו למבורך ומיטיב. והוא הגיע, ונראה. ישבתי לי בין 15,000 מאמינים, באולם עצום בפותפרתי, קצת צפונה לבנגלור, כיתות כיתות, על הריצפה בריבועים, כאשר בין הקבוצות יש מעברים, שתי וערב, שבהם צעד סאי באבא. הוא היה הולך לאן שנשאה אותו הרוח, לא ליד כולם כמובן, אבל לידי הוא הלך, ואף לקח מידי מכתב שכתבתי לו (זה הנוהל). במכתב, שכתבתי בעברית (אם אלוהים לא יודע עברית, מה הוא כן יודע?), הודתי לו על האירוח באשרם, על החיים הטובים שיש לי, וביקשתי שישמור על משפחתי ועלי. לא קיבלתי תשובה ברורה, אבל משפחתי ואני די בסדר.

ימי באשרם העצום היו נעימים, אבל לא ממש מעניינים. "אני בחדר עם עוד חמישה חברה מכל העולם (אחד מסלובקיה)" כתבתי ביומן שלי מאז (11.4.97) – האשרם יכול להלין עד 10,000 מבקרים. וגם "ארוחת בוקר במזנון האוכל המערבי היתה בת, בת זונה (דייסה, סלט פירות, טוסט עם גבינה, טוסט עם חמאת בוטנים, עוגה וקפה – 18 רופי)" – כלומר כשקל וחצי. גם זה עניין אותי בהיותי בן 22. אבל הנה כמה דברים יותר מעניינים:

אני ממש מתלבט בקשר לסאי באבא. מצד אחד, כולם פה מאמינים שהוא אלוהים וכנראה שיש לו באמת כוחות מיוחדים (היום בבוקר ראיתי אותו "בורא" ויבוטי, כלומר אפר קדוש). מצד שני, גם ללאמה זופה כולם האמינו [בקורס במנזר טיבטי שבו הייתי לפני כן], וגם לשבתאי צבי, מהר באבא, הרבי מליובאוויטש ועוד ועוד… וכוחות על טבעיים מוכיחים את עצמם ולא יותר. היום דיברתי עם אחד מארה"ב שאמר שבאבא אמר בפירוש שהוא לא המשיח היהודי אבל שזה יגיע. עוד הוא ניבא שגלגול חדש של מוחמד יוולד על איזו אבן שהיתה משמעותית בגלגולו הראשון ויביא סוף לקונפליקט היהודי-ערבי. הלוואי. בכל אופן, מחר יום הולדת לראמה. מזל טוב.

האם היו לסאי באבא כוחות מיוחדים? אני עדיין מאמין שכן, למרות סרטונים לא מעטים (למשל זה) שמראים שרבים מה"ניסים" שהציג היו לא יותר מאשר תעלולי קוסמים דרג ז'. אני משער את זה ממגוון סיבות. למשל, מפני שכילד בן 14 הצליח להדהים מספיק אנשים כדי לעלות למעמדו הנוכחי, וכן, למשל, מפני שדמותו של באבא הופיעה בחלומותיהם או בביתם(!) של אנשים רבים, מהם כאלה שלא ראו אותו או שמעו עליו מעולם, והיא זו שמשכה אותם אליו (אני זוכר איך אישה מערבית אחת, שהאשימה את באבא בניצול מיני של בנה,* מספרת בראיון ל-BBC שהוא היה פוקד את חלומותיה, עד שפעם במקרה ראתה תמונה שלו ומיד זיהתה את האיש מהחלומות. כך הגיעה אליו עם משפחתה). כמובן, זה כשלעצמו לא ממש משנה ולא מוכיח דבר. כפי שכתבתי אז, כוחות על טבעיים מוכיחים את עצמם ולא יותר.

אז מה כן היה לסאתיה סאי באבא? לא לאיש, אלא לתנועה העצומה שהוא בנה והנהיג? סאי באבא נמנה עם אותם מנהיגים רוחניים הודיים מודרניים (היו כבר כאלה במאה ה-19) שמוצאים בכל הדתות ביטוי לאותה אמת, אותה אמת שההינדואיזם מציג לדעתם בצורה הברורה ביותר. על סמך הנחה זו (ושמא היה זה לא יותר מתרגיל שיווקי) בנה באבא תנועה אוניברסליסטית ופרניאליסטית, וטען שמכיוון שכל הדתות מדברות על אותה אמת בסיסית (האמת שהוא הציג) הרי שאין טעם לריב, ויש טעם לעבוד במשותף את האל.

סאי באבא עצמו היה מעודד את מאמיניו הלא-הודים להמשיך ולעסוק בחיי הדת המקוריים שלהם, לבד מתוספת האמונה בו כהתגלמות האלוהים. כפי שמעיד הציטוט מהיומן שלי, ממילא היה לו מה לומר על כל דת ועל כל סכסוך בין דתי. מצד שני, הוא הצהיר שמשימת חייו היא להחזיר לגדולתה את הדת הוֶדית, והודו היא על פיו "המקור של כל המוסר, הרוחניות והחוכמה בעולם" – כלומר, הוא לפני הכל ואחרי הכל הינדי נאמן.

תנועתו של סאי באבא היא תנועת בהקטי, כלומר דבקות באלוהות, וככזו העדיפה רגש על שכל. הניסים שהיה מנפיק עוררו הערצה, ודמותו עיטרה מקדשים וקמעות לרוב. יחד עם זאת יש לציין שהאהבה הופנתה לא רק אליו, אלא, במצוותו, כלפי האנושות כולה, והוא עודד מאוד עזרה לזולת ויזם מפעלי צדקה לרוב.

קשה לדעת כמה אנשים בעולם מאמינים בסאי באבא, כי קשה לקבוע מי הוא מאמין שלו. האם אדם שמציב במקדשו הפרטי במטבח הבית, לצד פסלון של גאנש ופסלון של לקשמי, גם פסלון של סאי באבא הוא מאמין? או האם רק מי שעובד את באבא אישית וממרר עכשיו בבכי על מותו הוא מאמין? בהודו גם אם אתה אלוהים הרי שבסך הכל גם אתה אלוהים. בכל אופן, ההערכות נעות בין 6 מיליון ל-37 מיליון, מאמינים, ביניהם מספרים מרשימים של פוליטיקאים, שופטים, אנשי עסקים וספורטאים מפורסמים. לורנס באב קובע שסאי באבא הוא "איש האלוהים/הקדוש הבכיר של המעמד הבינוני, גבוה-קאסטה ודובר אנגלית של הודו" (בספר Redemptive Encounters: Three Modern Styles in the Hindu Tradition). ראו כאן כמה סיפורי ניסים מפי משכילים. וכאן אנחנו מגיעים לחשיבות שלו לחיי הדת בהודו כיום.

ביום רביעי נערכה הלוויתו של סאי באבא, בהשתתפות אנשי ממשל, לצד חצי מיליון מאמינים. ראשית נורה מטח יריות מ-21 רובים, על פי כללי הטקס של הדת האזרחית ההודית. אחר כך בא תורן של הדתות הישנות יותר, ומול ארונו מולמלו פסוקים מכתבי הקודש של הנצרות, האיסלאם, הסיקיזם, הבודהיזם והיהדות (אני מת לדעת מי הרב שעשה את זה). לאחר מכן ברהמינים זימרו פסוקים מהודות, מים מנהרותיה הקדושים של הודו הותזו על הארון, ולקינוח נשפך עליו גם שתן פרה. באבא עצמו נקבר ולא נשרף, בהתאם לנוהג לגבי קדושים בהינדואיזם. כל זה רק אחרי ביקורו של ראש הממשלה כמובן.

אז מה נתן לסאי באבא מעמד של מוסד מדיני? מצד אחד, הצלחתו הפנומנלית. לפני מותו חלש באבא על אימפריה עצומה של מפעלי רווחה (בתי ספר, בתי חולים, בתי תמחוי, בניית תשתיות לכפרים), ומאמיניו פתחו מעל אלף נציגויות ביותר ממאה מדינות ברחבי העולם. הערך הכספי של הארגון שהוא עמד בראשו הוערך בעשרה מיליארד דולר, והוא עצמו, כאמור, הוערך כאל חי. לא רע לילד הודי עני שבגיל 14 הכריז שהוא גלגולו הנוכחי של קדוש מוכר והתחיל מיד לעשות ניסים. זו בעצם הגרסה ההודית לחלום האמריקאי.

דבר נוסף שעזר לו מאוד הוא שהוא הטיף לשלום בין-דתי מחד, ושמר היטב על הגבולות בין דת למדינה מאידך (למרות שלחצו עליו, הוא הגורו הגדול היחיד שסירב, למשל, להתייחס למריבה בין הינדים למוסלמים בנוגע למסגד באיודיה). עבור הממסד בהודו הדמוקרטית שני אלה חשובים מאוד. שילוב הסגולות האלה, וכישרון לא מבוטל ביחצנות וניהול קהל, הפך את סאי באבא לקדוש ההודי הגדול של המחצית השנייה של המאה העשרים.

ומה עכשיו? ספר מעניין שנקרא When Prophets Die מציג אוסף מאמרים על גורלן של תנועות רוחניות מודרניות כאשר נביאן המייסד מת. הבעיה עתיקה כימי הבודהיזם והנצרות: איך להמשיך להחזיק תנועה דתית שהתבססה על הנהגה כריזמטית – ללא ההנהגה הכריזמטית. בהקדמה לספר קובע J. Gordon Melton, מחלוצי חקר הניו-אייג', שבניגוד אולי לצפוי, רק במקרים נדירים מותו של הגורו מביא להתפרקותה של הקבוצה. הדבר מתרחש כמעט רק כאשר הקבוצה נמצאת בשלביה הראשוניים, וטרם הספיק למסד לעצמה מבנה ודוגמה אמונית ברורים. לאחר שאלו נוצרו, אין בעצם הכרח במנהיג הרוחני. ההנהגה הכריזמטית עוברת להנהגה הבירוקרטית, במושגיו של מקס ובר.

לתנועתו של באבא, אם כן, לא נשקפת כל סכנה. מדובר במערכת מבוצרת של פקידוּת בירוקרטית, ממש קונצרן. עוזרו או אחיינו יתפסו את ההנהגה בפועל, ובכוח סאי באבא ימשיך להיות הרוח שבמפרשים.

אולם אין ספק שהאובדן עבור מאמיניו הוא גדול. אמונתם באלוהותו היא ממשית ועצומה – ובל נשכח שמה שמייחד את האמונה באלוהים הזה היא מערכת יחסים האישית מאוד עם מאמיניו, המתקיימת על ידי ראיית האל ממש, בהופעתו בחלומות או חזיונות, ובפגישות אישיות שהיה מעניק – צ'ופר מתוק ומבוקש מאוד כמובן. "מאמיניו של בהגוואן סאתיה סאי באבא מגדירים בצורה מוחלטת את זהותם העצמית על ידי פנייה למערכת היחסים שלהם עם באבא", כותב נוריס פאלמר במאמר על התנועה בספר Gurus in America. ויחד עם זאת, לא צריך לדאוג. עבור המאמינים התחליף לראיית באבא תהיה העליה לרגל ל'סמאדהי' (כלומר ה'ציון') שלו, שיהפוך לאתר קדוש ומעיין נובע של ניסים ונפלאות. חזיונות של דמותו ימשיכו כמובן ללא הפרעה.

סאי באבא מת, יחי סאי באבא

לא רק זה, אלא שבאבא הבטיח שאחרי מותו הוא יתגלגל בגוף חדש, והחסידים כבר מצפים לכך . הגלגול הבא אמור להתחיל בתינוק שיימצא נטוש על נהר Kaveri הקדוש. שמו יקרא פְּרֵמָה סאי באבא, והוא צפוי להתגלות או בשנה הבאה, או ב- 2019 או ב-2030 (יש מעט בלבול מכיוון שבאבא מת לפני הזמן). נקווה שהנבואה לא תעודד נטישות המוניות של תינוקות על גדות אותו נהר. כך או כך, יש למה לצפות.

ומה עם הנבואה שכבר נכשלה? בכל זאת, סאי באבא התנבא שיחיה עוד 11 שנים, וממילא אמר גם שהוא יכול לחיות ולמות כרצונו. ברשימה הקודמת על העניין, כשהוא היה רק חולה, הבאתי ציטוט של חסיד פולני שטען ש"באבא הוא אלוהים – זה רק זמני". זה הזכיר לי את ריקודי חסידי חב"ד תוך שירת "דער רעבע איז געזונט" קולנית כאשר הרבי מליובאוויטש לקה בשבץ. גם מיד אחרי מותו היו חסידים שטענו שזהו רק מבחן אמונה, והרבי יקום בקרוב מאוד לתחייה. מאז עברו 17 שנה, ואין סימן לתחיית המתים. השאלה היחידה, אם כן, היא מה יהיה תירוץ התיאולוגי שינתן לכשלון נבואתו של הבאבא. אם מישהו שומע על משהו, שיאמר.

—

* בקשר לאותן האשמות חמורות בניצול מיני של נערים – אני מאמין שהן מבוססות, והייתי רוצה לעמוד על התגובות השגורות של המאמינים להן. חלקם מכחישים הכל כמובן – העובדות שונות לחלוטין. חלקם מתרצים זאת בכך שהם טוענים שמדובר ב"טיפול טנטרי" שהעניק באבא לחסידיו הצעירים, שהיו כנראה זקוקים לו במיוחד (מזכיר לכם מישהו?) – כלומר העובדות הן אכן כך, אבל פרשנותן שגויה. התגובה מהסוג השלישי לכך היא שוב הודאה בעובדות, אך במקום לנסות למצוא להן הסבר מיטיב, יש משיכת כתפיים ותמיהה על עצם הרצון שלנו לשפוט את אלוהים. נכון שהוא עשה כך, אבל מי אנחנו שנתיימר להבין את מעשיו של האל? כאן, אם כן, כפי שכותב נוריס פאלמר הנ"ל, "אלוהותו של באבא מקבלת תוקף מעצם העובדה שהוא חורג מהתפיסה שלנו על מה שראוי – וככל שהחריגה גדולה יותר, כך ודאית יותר אלוהותו". וגם זה מזכיר אי אילו תנועות רוחניות קרובות יותר אלינו.

[עוד דבר: למתעניינים, לרגל מותו של באבא, כתבה טובה שמספרת גם קצת על סצנת הניו-אייג' בהודו]