תנועת בני ברוך, הידועה גם כ"קבלה לעם", היא התנועה הדתית החדשה הגדולה והמצליחה בישראל. היא מונה רבבות חברים בארץ ועוד רבבות בחו"ל, חולשת על נדל"ן במרכז הארץ ועל מערך מדיה מסועף שכולל ערוץ טלוויזיה והוצאת ספרים, ופועלת בנחישות כדי להשפיע על דמותה של מדינת ישראל, בין היתר באמצעות שליחת זרועות לזירה הפוליטית.

התנועה מציגה פרשנות בקווי הרוחניוּת העכשווית (הניו-אייג') לקבלה של הרב יהודה לייב אשלג (1884–1954), מגדולי המקובלים של המאה ה-20. על-פי תפיסתה, הקבלה, תורת הסוד היהודית, מגלה את האמת המדעית על העולם ומבארת את הדרך שבה כל אדם יכול להפוך מאגואיסט לאלטרואיסט. דרך זו זכתה לפירוש המלא ביותר בכתביו של הרב אשלג, שאותם מלמד באופן המדויק ביותר מנהיג הקבוצה, הרב ד"ר מיכאל לייטמן, יליד 1946.

כמקובל הבכיר בעולם מבחינת חסידיו, משימתו של לייטמן היא להפיץ את תורת הקבלה להמונים. לתפיסתו, רק על-ידי לימוד קבלה (על-פי הפרשנות שלו) ניתן להגשים את הטרנספורמציה שעליה הוא מדבר ולהביא את ימות המשיח, שבהם העולם כולו ייפתר מהאגואיזם. הפצת הקבלה היא אפוא המשימה העיקרית של "בני ברוך". לצורך כך מנסים חסידיו לא רק לגייס חברים חדשים, אלא גם להחדיר את מסרי התנועה למרחב הציבורי בישראל.

התנועה נוסדה ב-1991. היא קרויה על שם בנו של הרב יהודה לייב אשלג, הרב ברוך אשלג, שלייטמן היה תלמידו. היא דומה בכמה מאפיינים לתנועה הניאו-קבלית "המרכז לקבלה", שהונהגה בידי הרב פיליפ ברג (1927–2013). התורה של "המרכז לקבלה", שפועל בלוס-אנג'לס, מבוססת גם היא על הקבלה של הרב אשלג האב, אך הגרסה של לייטמן תובענית יותר באופן הלימוד שלה, וטעונה בנחישות אידיאולוגית.

התנועה של לייטמן מציגה את תפיסתה כמהות היהדות, ויחד עם זה כמדע. על-פי המיתוס המכונן שלה, הידע הקבלי התגלה לראשונה על-ידי אברהם אבינו והועבר בסוד בשרשרת בין חכמי ישראל, עד שהגיע לדורנו; עם ישראל הוא העם שמחזיק בסוד הקבלי העתיק, והייעוד שלו הוא להפיץ את הסוד ברחבי העולם.

לפי תפיסת העולם של הרב לייטמן וחסידיו, אנו חיים בנקודת הזמן האופטימלית להתגלות הקבלה, מפני שהאנושות מוכנה לכך יותר מאי פעם. בראש החץ של משימת גילוי הסודות הקבליים ניצבים כמובן חברי "בני ברוך", ולייטמן בראשם.

לייטמן הפך את הקבלה לדרך רוחנית-מדעית אוניברסלית שמתאימה לכל אדם, יהודי ולא יהודי. התכלית שהוא מציב לה היא טרנספורמציה פנימית. סיפורי התנ"ך אינם אלא מטאפורות לפנימיוּת נפשנו, והמסורת היהודית כולה היא אלגוריה לתהליך פסיכולוגי פנימי: יציאת מצרים אינה אלא היציאה הפנימית מעבדות אגואיסטית לחירות אלטרואיסטית, והמשיח אינו אדם אלא ידע – הסוד הקבלי, שמחולל תמורה רוחנית באנושות כולה. בהתאם, על-פי התפיסה של לייטמן ההלכה אינה מערכת חוקים מחייבת, אף שבמעגל הפנימי של התנועה מקפידים על חלק מן המצוות.

מעבר להצהרות האלטרואיסטיות, את התנועה של לייטמן מלווה גם עננה מציקה. טענות של יוצאי התנועה שהוצגו בתקשורת ובהליכים משפטיים משרטטות ארגון עם מבנה היררכי ממודר – ולא רק בעניינים שברוח.

לפי אותן טענות, בראש המבנה ההיררכי הזה עומדים לייטמן ומספר מצומצם של סגנים שמלווים אותו מתחילת הדרך. חסידים לשעבר סיפרו על תקנון פנימי שקובע לחברי המעגל הפנימי של התנועה מה מותר ומה אסור להם לעשות, תוך יצירת אווירה של ניתוק יחסי מהעולם הכללי ולימוד אינטנסיבי של חומרי התנועה. בתקנון מ-2006, לדוגמה, נאסר על חברי התנועה "לקרוא שום חומר חוץ ממה שמקובל בקבוצה".

התנועה שמה דגש רב על הלימוד בקבוצה, וחבריה מתבקשים לבטל את דעתם אל מול דעת הקהילה, שבעצמה כמובן מוכתבת מראש על-ידי הנהגת התנועה. על-פי לייטמן, "האדם צריך ללכת לפי דעת החברה. עליו להבין שאין לו שכל, שהוא עצמו טועה במאת האחוזים, ועליו לקבל את דעת החברה" (מתוך "ספר הערבות"). מבחינת לייטמן וחסידיו, הציות חיוני כדי להצעיד את האנושות כולה קדימה, והאלטרנטיבה אינה דריכה במקום אלא חורבן.

בחיבור אחר, "מבט לקבלה", מטיף לייטמן כי "מוטב שנשמע בקול הנביאים והמקובלים עד לדורנו זה ונקיים את המלצותיהם כלפינו, אחרת בהחלט נביא על עצמנו שואה עולמית". מאידך, אם נשכיל לשמוע בקולו וללמוד קבלה נגיע לעולם מושלם שבו כולנו נרווה סיפוק, שלווה ושמחה תחת הנהגה קבלית.

ראוי לצטט בהרחבה את החזון האולטימטיבי של התנועה: "מקובלים בעלי השגה יימצאו בראש כל הוועדות ובכל ערוצי הכוח בחברה, והם יקבעו מיהם ממשיכי הדרך. לא תהיה אפשרות לערער על החלטותיהם או להחליפם. המושג 'דעת הרוב' לא יהיה רלבנטי בחברה זו במובנו הפשוט. אדם המבין את חשיבות ההכנעה כלפי הנהגת המקובלים והמוכן להיכנע לה כמו אל הכוח העליון, הוא הראוי להתקבל לחברת הדור האחרון. המצטרפים לחברה זו ירצו שהמקובלים ינהיגו אותם" (מתוך "הדור האחרון", חיבור נוסף של לייטמן).

באופן לא לגמרי מפתיע, פרסומים עיתונאיים ועדויות שהוצגו בבתי-המשפט ייחסו לתנועה מאפיינים כיתתיים שליליים, לרבות שליטה רודנית של ההנהגה בחיי החברים, ניצול מיני ודמי שתיקה, מאפיינים שגם הח"מ נחשף לטענות לגביהם מפי כמה חברים לשעבר ב"קבלה לעם". על התנועה גם נמתחה ביקורת נוקבת עקב יחס בלתי שוויוני לנשים – בתוך התא המשפחתי, וגם בחיי הרוח. הדוקטרינה של לייטמן רואה רק בגברים מועמדים ראויים ללימוד קבלה באופן רציף ושלם.

מבחינה אידיאולוגית, התנועה ממוקמת בצד הימני של המפה הפוליטית ומתנגדת לכל נסיגה משטחי ארץ ישראל. על-פי לייטמן, עם ישראל קיבל הזדמנות מחודשת לחיות בארץ ישראל, שהחיים בה הם תנאי למימוש מלא של הידע הקבלי והפצתו. משום כך, ויתור על שטחי הארץ הוא "מעשה אנטי-רוחני", וגם לא יביא לשלום אלא "שלום מזויף". לטענתו, רק שליטה בארץ וטיפוח ידע קבלי יביאו "שלום אמיתי". על היהודים להתכנס בארצם, ללמוד ולהפיץ קבלה, ואף לבנות את בית המקדש השלישי כמרכז רוחני "עבור כל האנושות" (מתוך החיבור "איך להציל את ישראל").

בכנסת כבר מכהן כיום חבר כנסת שהרזומה שלו כולל תפקיד בכיר בתנועה של לייטמן: ח"כ חנוך מילביצקי מהליכוד, סגן יו"ר הכנסת, ששימש קודם לכן כיועץ המשפטי הפנימי של עמותת "בני ברוך – קבלה לעם". דיווחים עיתונאים מהעשור האחרון חשפו שחברי התנועה התפקדו באלפיהם לליכוד, מבצע שהניב לחסידיו של לייטמן בסיס כוח פוליטי משמעותי.

יוצאי "בני ברוך" שנטלו חלק בתביעות הדיבה הרבות שמנהלת העמותה נגד מבקריה סיפרו שאנשיה גם מבקשים להפיץ את משנתו של לייטמן דרך מערכת החינוך הממלכתית, וכך לקרב – לשיטתם – את הגאולה השלמה. לשם כך, בין היתר, נועד כביכול הכוח הפוליטי.

יש לשער שהתנועה תשתדל גם בעתיד לשכנע אותנו שעלינו ללמוד קבלה, להפוך מאגואיסטים לאלטרואיסטים, לחיות באחדות, שמחה והנאה, ולכונן חברה שבה מקובלים יימצאו בראש כל ערוצי הכוח ולא תהיה כל אפשרות לערער על החלטותיהם או להחליפם. הכיוון הפופוליסטי הנוכחי שאליו צועד כיום הליכוד, שכולל את הניסיון לרסק את הפרדת הרשויות בישראל ולרכז את רוב הכוח בידי הרשות המבצעת, תואם כנראה את העתיד שאליו כמהים לייטמן ותלמידיו.

—

המאמר הוא חלק מפרוייקט מיוחד של העין השביעית ושקוף, ובמרכזו תחקיר של איתמר ב”ז על חדירת תנועת בני ברוך אל הליכוד.

כשחברי המפלגות החרדיות אומרים שוב ושוב שיתמכו בבנימין נתניהו לראשות הממשלה, אפשר היה לצפות שהאגדה הפוליטית על היותם "לשון מאזניים" תדעך, אולם נראה שיש המתעקשים להחזיק בה. לא מובן, למשל, כיצד נשמעות בארשת רצינית הטענות שעל פיהן אם מפלגתו של בני גנץ רק תיפטר מיאיר לפיד היא תקבל את אות כשרות בד"ץ העדה החרדית, או איך מועלות תהיות שמא דווקא עם אהוד ברק החרדים יוכלו לרקוד טנגו.

תקוות שווא אלה מבוססות על ההנחה, שבסוגיות הקשורות למעמד השטחים הכבושים אין לחרדים עמדה אידיאולוגית סדורה השוללת נסיגה, ולכן ממשלת שמאל החותרת לחלוקת הארץ לשתי מדינות לא תרתיע אותם. אולם לפנינו מקרה של הסקת מסקנות שגויות מעובדות נכונות. רוצה לומר, נכון שהן הרב אלעזר שך והן הרב עובדיה יוסף פסקו שמותר להחזיר שטחים ולפנות יישובים תמורת שלום, אלא שזה לבדו לא אומר שהיתה להם חיבה מיוחדת לשמאל הישראלי. ההפך הוא הנכון.

כך הרב שך, גדול הדור שעיצב את תפישתה של החברה החרדית כיום, קבע מחד גיסא ש"לפי ההלכה אין כל מניעה לוותר על חלק מארץ ישראל למען השלום", ואף היה יוני עד כדי כך שהתנגד לחוק לסיפוח רמת הגולן וגרס שאין לחוקק את חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל (1980). מאידך גיסא הוא הקפיד להביע שוב ושוב את הסתייגותו מהשמאל הישראלי.

ב–1990, למשל, קבע כי בין אנשי השמאל נמנים "שונאי תורה ושונאי מצוות", וכי הליכוד הוא מפלגתם של "בעלי האמונה התמימה". ב–1992 פסק, כי "אין להתחבר כלל עם השמאלנים שהם לגמרי דבר טרף", וזאת משום ש"השמאלנים מצהירים בגלוי שאין הם מאמינים, שהם כופרים בכל", ואילו בימין "עוברים על הדת רק בתור יחידים אך בפרהסיא הם מכבדים ונותנים דרך ארץ להדת".

ההכללות הגסות הללו נשמעות אולי כמו עוד פליטה של בני ציפר, אולם הן נושאות נקודה של אמת. הרב שך מביט מגבוה על הימין ועל השמאל לדורותיהם. הוא יודע שהשמאל העולמי עלה מתוך רוח הנאורות, שנטתה לכיוונים אנטי־דתיים ואנטי־מסורתיים. הימין הוא הצד השמרן יותר, וממילא הדתי יותר. ללא קשר לעמדותיהן של המפלגות בנושאי ביטחון, יחסו של השמאל למסורת הוא לכל הפחות מורכב, בעוד שבקרב הימין היחס למסורת פשוט הרבה יותר.

כפי שקבע הרב שך, "תמיד היו הרבה פורקי עול, [אולם] זה היה באופן פרטי, לא בתור שיטה" — לאמור, הן השמאל והן הימין אינם מקפידים על איסור בשר בחלב, אלא שעבור חלקים מהשמאל זה עניין אידיאולוגי. יש הבדל בין מומר לתיאבון לבין מומר להכעיס. המפלגות החרדיות, אפוא, הן "השותפות הטבעיות" של הליכוד לא בגלל יחסן לארץ ישראל, אלא בגלל החיבה המשותפת למסורת (וכיום, אפשר לומר, גם בגלל הנטייה לאנטי־ליברליזם). אין מדובר במחלוקת בין יונים לנצים’ אלא במחלוקת בין שמרנים לפרוגרסיביים. פשוט: בעוד המנהיגות החרדית מסוגלת להיות יונית כמו ניצן הורוביץ, השמאל לעולם ייחשד בעיניה בנשיאת דגל החילוניות.

אם נבין שזו עמדת המוצא ביחס של העולם החרדי למפה הפוליטית, נבין שבחירתן הראשונה של מפלגות החרדיות תמיד תהיה הימין. זה המצב הבסיסי ולא תעזור כל חנופה. מנגד, גם התקפות מצד המרכז־שמאל על החרדים לא ישפיעו לרעה ולא "יקלקלו" שום דבר, מכיוון שאם תגענה המפלגות החרדיות לממשלת שמאל זה ממילא יהיה רק מחוסר ברירה. ואמנם, כשאינטרסים חשובים יהיו על הכף כל איבה ועלבון יישכחו. ראינו כיצד גם בצלאל סמוטריץ', כשהוא רוצה מספיק להיות שר התחבורה, יכול לסבול עבודת יהודים ברכבת בשבת.

טוב יעשו מפלגות השמאל אם ישלימו עם המציאות הזאת. לפיד כבר התפכח מפרק החנפנות לחרדים בקריירה הפוליטית שלו אחרי שראה שאין לזה כל השפעה על עמדותיהם. חלילה אין להסית נגד הציבור החרדי, ובהחלט מוטב וראוי שהשמאל לא יגשים את חששותיהם של החרדים ולא יקדם עמדה אנטי־דתית, אולם יש להחזיר את יחסי המדינה עם המגזר החרדי לפרופורציות התקינות. אצל נתניהו היה לחרדים צ'ק פתוח, והוא נפרע כלכלית על חשבון משלמי המסים, מדינית על חשבון הקשר עם יהדות ארצות הברית, וחברתית על חשבונן של הנשים, שהודרו באקדמיה, בצבא ואף במרחב הציבורי. הגיע הזמן, גם כאן, לחזור לעקרונות הדמוקרטיה הליברלית.

---

פורסם במדור הדעות של הארץ

ההתנקשות בפעיל הר הבית יהודה גליק, שכולי תקווה שיחלים במהרה, מגיעה כשיאה של מגמה הולכת ומתעצמת במרחב הציבורי הישראלי, מגמה שמוצאת ביטוי מובהק במעגלי מפלגת השלטון ושגליק היה ממקדמיה הבכירים. בשנים האחרונות פעלו תנועות שוחרי הר הבית בצורה אינטנסיבית להגדלת מספר העולים היהודים להר ובד בבד להעלאת המודעות למצב על ההר, שכולל איסור בפועל על תפילת יהודים פומבית והתגברות האלימות, המילולית בעיקר, של פלסטינים מוסלמים כלפי יהודים עולים להר. בין ההישגים הבולטים של שוחרי הר הבית היה השגת תמיכתם המוצהרת של כחצי מחברי הכנסת של הליכוד במאבקם.

לתנועת הליכוד היתה תמיד חיבה למיתוסים לאומיים, אולם גם בקרב חבריה ציונות היתה בראש ובראשונה התיישבות וביטחון, לא גאולה דתית. העניין המתגבר בהר הבית בקרב חברי הליכוד מגלם את התמורה שהתחוללה בשיח הפוליטי בישראל, תמורה שבלי להבין אותה תמונת המתיחות והאלימות הנוכחית בירושלים תהיה חסרה. באותו כנס במרכז בגין שאחריו נורה גליק (שבעצמו התמודד לפני שנתיים בבחירות לרשימת הליכוד), תחת הכותרת " ישראל חוזרת להר הבית", קראו יו"ר ועדת הפנים של הכנסת מירי רגב, וסגן יו"ר הכנסת משה פייגלין, שניהם מהליכוד, לחזרה ברוב עם אל ההר. רגב כרכה יחד את "זכותנו להתפלל על ההר" עם "זכותנו על הארץ", והדגימה בצורה ברורה את הציפוי המיתי שעוטה הלאומיות הליכודניקית החדשה.

אין זה אלא שיאו של תהליך בן כמה שנים, אשר במסגרתו הופכת מפלגת השלטון ממפלגה חילונית-מסורתית המחזיקה בתפיסת "אף שעל" על בסיס נימוקים בטחוניים, למפלגה אתנית-לאומנית השמה במרכז סדר היום שלה תפיסה מיתולוגית. נראטיב מיתי זה נשען על האמונה שהר הבית מהווה עבור עם ישראל מוקד מטאפיזי, מעין שקע שמימי שהחיבור אליו מטעין את הלאום בעוז וחיות. כבר ב-2012 קבע יולי אדלשטיין, כיום יו"ר הכנסת, כי "תפקידי הוא לעסוק בתהליך היומיומי, המחבר והבונה את עם ישראל, שמוביל לבית המקדש" ואילו זאב אלקין הסבירהסביר כי "חשוב להוציא אותו [את הר הבית] מהמשבצת של הדתיים ההזויים. צריך להסביר לשכבות רחבות בעם שבלי המקום הזה, חירותינו הלאומית איננה מלאה."

ודוק: אין מדובר בערגה בלתי נשלטת לזביחת קורבנות. לא קיום המצווה בתורה ולא הקפדה על הנפסק בהלכה מעניינים את חברי הכנסת הללו, גם הדתיים שבהם. הר הבית משמש את רגב, פייגלין, אדלשטיין ואלקין כדגל לאומי שסביבות מתאחדים. מקום המקדש עבורם אינו אלא אבן ראשה במאבק הלאומי מול הפלסטינים, והריבונות על ההר הופכת לטוטם המגלם בצלמו המתנשא את הריבונות על הארץ כולה. לכן מדבר אלקין על "חירותנו הלאומית". לכן אמרה ציפי חוטובלי בהזדמנות אחרת ש"הקמת המקדש במקומו בהר הבית צריכה לסמל את הריבונות המתחדשת של עם ישראל בארצו."

רק בפברואר השנה התפייט יו"ר הקואליציה יריב לוין באשר לחשיבותו של ההר שבמרכז ירושלים: "אין גוף חי שיכול לתפקד ללא לב. נדמה לי שכאשר יהודים במשך כל כך הרבה שנים ישבו בגלות והתפללו לשיבת ציון, הם לא התכוונו לתל אביב, אלא דווקא לירושלים. הם לא חלמו לשוב לבניין הכנסת ולמשרד ראש הממשלה, אלא למקום אחר – להר הבית."

אלא שכאשר יהודים ישבו בגלות והתפללו לציון ולירושלים הם המשיכו לשבת בגלות ולהתפלל, ורק כאשר חלמו על תל אביב ועל בניין הכנסת הם קמו ובנו מדינה. הציונות החילונית השקיעה את דמה וחלבה בבניין הארץ, ולא בפולחן מקומות קדושים. לא במקרה העביר משה דיין את השליטה על הר הבית אל הווקף מיד אחרי מלחמת ששת הימים – הוא סבר שהמקום מנוגד לחלוטין לרוח הציונית שעליה גדל ושבה דגל.

אולם מה שכדאי לשים לב אליו בדבריו של לוין אינו חוסר הדיוק ההיסטורי, ואפילו לא הראייה האורגניסטית של האומה (כאילו שמה שמדינה בה שליש מהילדים מתחת לקו העוני זקוקה לו הוא "לב" בדמות מקדש על הר). מה שצריך לעורר חוסר נוחות, אם לא דאגה, הוא התפיסה המיתית-משיחית שמקדמים לוין וחבריו באמצעים פוליטיים. הר הבית הופך אצלם לכלי משחק במאבק המדיני מול הפלסטינים, והדיון (המוצדק כשלעצמו) על זכויות תפילה ליהודים על ההר לקרדום פוליטי לחפור בו. אולי על זה דיבר ליבוביץ כשזעק כנגד "הפרוסטיטוציה של הדת למען אינטרסים לאומיים".

גרשם שלום אמר פעם כי "גאולת עם ישראל שאני שואף אליה כציוני, איננה זהה כלל וכלל עם הגאולה הדתית שאני מקווה אליה לעתיד לבוא. אינני מוכן, בתורת ציוני, לספק את הדרישות או את הגעגועים ה'מדיניים' הנמצאים בשטח בלתי מדיני ודתי בהחלט, בשטח האפוקליפטיקה של אחרית הימים." שלום הבין היטב את הסכנה שהשענת שיח מדיני על שיח דתי. סכנה לדת, שכן כך תיתכן הזנייתה לכדי כלי פוליטי. סכנה למדינה, שכן מתוך השלהוב המשיחי קשה מאוד לפעול בצורה שקולה.

דת ופוליטיקה היו קשורות מאז ומעולם, אולם במאות השנים האחרונות בחר העולם המערבי להפריד את הרשויות על מנת לקדם מרחב ציבורי דמוקרטי וסובלני. מול עינינו אנחנו חוזים בניסיון לזווג מחדש בין המיתוס הדתי למרחב הפוליטי-מדיני. השיח הפוליטי עובר טרנספורמציה: הוא אוסף אל תוכו מטענים מיתולוגיים, מכונן מחדש לא על אדני ביטחון כי אם על סיפורי גאולה, ומוגש מצופה בפולקלור רליגיוזי ובשמאלץ משיחי. אם מתוך אמונה תמימה ואם בכדי למנוע כל אפשרות לפשרה מדינית מזמנים את תפילת שמונה-עשרה ואת יהדות הגולה, ומדברים בלהט על לב ועל געגוע ועל ערגה נושנה. לפני שתוכלו לומר "בית לאומי לעם היהודי" כבר הפכה ממשלת ישראל לבא כוחו של המשיח ולקבלן הביצוע של אלוהים. הופ, נכנסנו לשטח האפוקליפטיקה של אחרית הימים.

—

התפרסם היום במדור הדעות של 'הארץ'.

1. נתחיל בכותרת. אלה לא הבחירות של הדתיים. אגודת ישראל לא צפויה לגדול בבחירות אלה, ואולי אף לאבד מכוחה. ש"ס כנ"ל, למרות חזרתו של אריה דרעי. לא שומרי המצוות ככלל מביאים כאן את המכה. אלה הבחירות של הציונות הדתית. לראשונה מזה שנים רבות נראה שמפלגת הבית שלה הולכת להיות כוח משמעותי בכנסת הבאה. בנוסף, ולא פחות חשוב, שגרירים של הציונות הדתית נמצאים כמעט בכל מפלגה גדולה אחרת: בליכוד כמובן, ביש עתיד, בתנועה, וגם בישראל ביתנו לו היתה רצה לבד.

יש כאן סימנים ברורים של מהלך חילופי אליטות, כפי שכתב יפה נועם שיזף. הציונות הדתית עולה למרכז הבמה, לעמדת הנהגה. כפי שכותב שיזף:

כישלונו של ראש הממשלה נתניהו לעצור את נפתלי בנט כרוך בדיוק בשינוי הזה. נתניהו מכריז על פרויקטים חדשים בגדה המערבית ובמזרח ירושלים מדי בוקר, אולם הוא מחמיץ את עיקר כוח המשיכה של בנט למצביעיו. לראשונה, ראש התנועה הדתית-לאומית לא מציע להם עוד גבעה ועוד קרוואן, אלא עמדת הנהגה אמיתית במדינת ישראל, הסוחפת אחריה גם חילונים. הדור הקודם של הפוליטיקה המפד"לניקית התנהל במחשכים, בלשכות השרים ומתחת לשולחן.

הדור החדש של הציבור הדתי-לאומי לא מוכן עוד להסתפק בזמבישים שידעו לסגור עסקה בשתיים בלילה; הוא דורש הכרה בכוחו ובחשיבותו, כזו שגם נראית ונשמעת באור היום. את זה גם 5,000 יחידות דיור ב-E1 לא ייתנו לנתניהו, ולכן הקמפיין שלו – שנראה כאילו הוא מנסה להחזיר את הדתיים למעמד הפילגש המובנת מאליה – רק מעורר עליו יותר זעם.

האיחוד בין הליכוד לישראל ביתנו הפך את הבית היהודי למפלגה הרצינית היחידה מימין לליכוד. מרגע שהתחילה הזליגה מהליכוד-ביתנו לבית היהודי היא הזינה את עצמה, משום שכפי שכתבתי כאן, מדובר בכיפות סרוגות שמצאו מחדש את גאוות היחידה. כל עוד המפד"ל היתה מפלגת-כיס של שלושה מנדטים הם הצביעו ליכוד מתוך רצון להיות "עם הגדולים" ולהתחבר ל"כלל ישראל". עכשיו כשמסתבר שהמפד"ל עלתה לליגה הלאומית הם מגלים מחדש את המגזריות שלהם, הפעם כמנהיגים ומתווי מדיניות בתפיסתם, ולא עוד "משגיחי כשרות" ושרי החינוך של הממשלה. וככל שהבית היהודי גדל, כך משיכתו עבורם גדלה, ועוד ועוד מצביעים עברו מהליכוד-ביתנו אליה. ההתקפות ההיסטריות של הליכוד כלפי בנט ומפלגתו רק הדגישו בפניהם שמפלגת השלטון רואה בהם פילגש כאמור, שתפקידה להיות יפה – ולשתוק. זרימת הסרוגים לעבר הבית היהודי רק גברה, ועל ביזוי הרבנים ליאור ומלמד הליכוד עוד ישלם.

2. בדבר אחד טועה שיזף. הוא כותב שהאליטה החדשה היא המתנחלים, ולא היא. המתנחלים הם כוח חשוב מאוד בציונות הדתית, אבל לא הם עולים עכשיו לעמדת הנהגה, הגם שכוחם בממשלת נתניהו הבאה יהיה חסר תקדים. בנט אינו מתנחל, ולא רק מפני שהוא גר ברעננה. גם בכל פרמטר אחר, לא זה האיש. לא מבחינת משלח ידו לפני שפנה לפוליטיקה, לא מבחינת יחסו לערכי המערב, לא מבחינת השקפת עולמו הדתית ולא מבחינת השקפתו לגבי הרצוי לחברה הישראלית. למעשה, אחת הסיבות שבנט מצליח עד כדי כך היא בדיוק מפני שהוא לא בעל זקן, כיפה גדולה ולהט משיחי.

במילים אחרות, בנט מתנחל בלבבות בגלל שהוא לא מתנחל על הגבעות. היישוב היהודי ביהודה ושומרון אינו יותר פופולרי היום מכפי שהיה בימי רבין (לפני הרצחו). יש כלפיו סימפטיה מסויימת, אבל גם סלידה. ומי כבנט מבין זאת. לו לא היה מבין זאת הוא לא היה צריך להמציא את 'ישראל שלי' כפרונט של מועצת יו"ש. רק ארגון שלכאורה לא קשור להתנחלויות (ובראשו צעירה תל-אביבית חילונית) היה יכול לסחוף אחריו את הקהל שסחף (ששיעורו, אגב, בכל מקרה לא היה מרשים במיוחד). בנט גם לא היה מקפיד כל כך לא להראות את פניו של אורי אריאל בשום מודעת תעמולה (חוץ מאלה שמתפרסמות ב'מקור ראשון') אם הוא לא היה מבין שמדובר בנטל אלקטורלי בכל הנוגע לציבור הישראלי הרחב.

במצב בו כצ'לה נשלח הביתה להתבייש בפינה ואלדד ובן-ארי ספק נכנסים ספק לא עוברים את אחוז החסימה, אפשר לקבוע בשקט שהסבלנות לימין מתנחלי-קיצוני בקרב האלקטורט מעטה. במובן מסויים בלעה המפד"ל את תקומה לא רק פרלמנטרית, אלא גם אידיאולוגית. יש כאן ניצחון ברור לקו המתון, הרציונלי והריאליסטי. יש כמובן עדיין חרד"לים לרוב, אבל הצלחתו של בנט מבהירה ששיח משיחי אינו קונה חברים בקהל הישראלי הכללי. כתב על כך יפה אביעד קליינברג:

התהליך החשוב ביותר הוא קריסתה של המשיחיות כשפה פוליטית לגיטימית. בנט אמנם מדבר על זכותנו על הארץ כולה, אבל (בניגוד לבן דמותו המורכב הרבה יותר ממנו והפופולארי הרבה פחות ממנו, משה פייגלין ובניגוד מובהק לאפי איתם – המשיח התורן שהספיק מאז להכזיב) הוא ממעט לדבר על בית המקדש ועל הגשמת החזון המשיחי של הרב צבי יהודה קוק ושל תלמידיו. בנט לא מדבר במונחי ההשגחה האלוהית ואינו מזכיר את הגאולה. בנט מדבר ביטחונית ורק ביטחונית. אפשר לטעון שמדובר בהבדל רטורי בלבד, אבל לא בטוח שזה נכון. סביר להניח שבין חברים, רחוק מן המצלמות והמיקרופונים, בנט אינו מפנה עורף לרטוריקה הישנה, אבל הרטוריקה החדשה אינה פשוט גימיק תקשורתי. לא רק השפה המשיחית קרסה, אלא גם הביטחון הפנימי באפשרות מימושה.

אני סבור שגם בין חברים, רחוק מהמצלמות והמיקרופונים, בנט אינו מדבר על גבולות ההבטחה או הקץ המגולה, אינו מצטט בעיניים בורקות פסקאות מ'למהלך האידאות בישראל', אינו מתרשם מסיפורי-רֵעים על הרבצביודה. אבל קליינברג מאבחן נכון לדעתי שהביטחון במימושה של "התוכנית האלוהית" התרסק. שוב ושוב נחזור להתנתקות כנקודת שבר בתולדות הציונות הדתית, כשקרה מה שהיה אמור להיות בלתי אפשרי. היום כבר אף אחד לא מבטיח ש"היה לא תהיה". מתוך השבר הזה יצאו כיווני מחשבה ופעולה רבים, ובעיקר יצאה מוטיבציה אדירה לא לתת (מעשית, בלי לסמוך על הקב"ה) לאירוע כזה להתרחש שוב. לעולם לא עוד. גם היא עומדת כאחד מבסיסי כוחו של בנט.

לכן גם אם אלו הבחירות של הציונות הדתית ולא של המתנחלים, אין לטעות: הציונות הדתית לא היתה מגיעה לעמדת הנהגה לולא האידיאולוגיה הברורה שמגבשת אותה ומניעה אותה קדימה. אל מול ציבור אדיש ברובו, קהל ערוץ 2 חסר יומרות ושאיפות ציבוריות, ניצבים רבים מבני הציונות הדתית כגרעין ערכי ומכוון מטרה. חלק מאותה מטרה הוא מניעת נסיגות נוספות משטחי ארץ ישראל כאמור. אולם זה רחוק מלהיות כל הסיפור. לאידיאולוגיה יש כוח מלכד ומניע. לכן מה שנחשף בבחירות אלה (גם בדמויותיהם של שי פירון, אלעזר שטרן וחברי הליכוד חובשי הכיפות) הוא עלייתה של אליטה אידיאולוגית וערכית חדשה.

3. שלמה פישר מנתח בעבודת הדוקטורט שלו* בצורה מרתקת את התרחקותה של המפד"ל ממפלגת העבודה ואת הפרתה של אותה "ברית היסטורית" מפורסמת שהיתה ביניהן עד 1977. פישר מראה שההתרחקות כאן היתה הדדית: ככל שתנועת העבודה ההיסטורית נסוגה מהערכים הרפובליקנים (לא המפלגה האמריקאית, ההשקפה החברתית) שעל גביהם היא בנתה את המדינה (קולקטיביזם, סוציאליזם, סולידריות, שבטיות, לאומיות אתנוצנטרית, ומבנה דמוקרטי שהוא מהז'אנר הקהילתני), ובמקומם הציגה טיפוס חדש של ישראלי (ליברלי, אוניברסליסט, קפיטליסט) – כך הלכה והתנתקה ממנה המפד"ל. הנה פישר:

הקהילה הציונית דתית נעה בכיוונים הפוכים לאלו של האליטות החילוניות הישראליות. עד שנות השישים או השבעים האליטות החילוניות הישראליות החזיקו בהשקפה רפובליקאית חזקה (לצד כמה יסודות ונטיות דמוקרטיות-ליברליות). משנות השבעים והלאה הן אימצו בהדרגה שיח ליברלי. בקרב הציונות הדתית קרה ההפך: התרבות הציונית דתית עד לאמצע שנות השישים כללה, כפי שראינו, הן זרמים אקספרסיביסטים ורפובליקנים והן זרמים ליברלים ואינדיבידואליסטים [בהתאמה פשוטה בין ערכי המודרנה וערכי ההלכה; בתפיסה שהציונות הדתית היא חלק מהמדינה, לא מהותה הנסתרת – ת.פ.]. משנות השבעים ואילך קהילת הציונות הדתית אימצה בהדרגה השקפות אקספרסיביסטיות ורפובליקניות חזקות. (עמ' 316)

דהיינו הציונות-הדתית "שברה ימינה" לא רק בגלל חשיבות ההתיישבות בשטחים הכבושים מבחינתה, והבטחותיו של בגין וממשיכיו לקיימה ולהרחיבה. זו כמובן היתה סיבה חשובה ומודעת מאוד. אבל ברמה עמוקה הרבה יותר היא חברה לכוחות הפוליטיים ששמרו מבחינתה על ערכים קהילתניים, וזאת אחרי שמפלגת העבודה זנחה אותם.

אפשר לומר שבבחירות האלה המגמה הזאת מגיעה לשיאה, כאשר הן הבית היהודי והן הליכוד-ביתנו מפגינות ניואנסים שונים של השקפת עולם רפובליקנית שכזו, ובצורה חריפה. הביטחוניזם הלאומני של הליכוד-ביתנו מקבל בבית היהודי טאץ' אורתודוקסי, אבל בגדול מדובר בשתי מפלגות שמציגות לאומיות אתנית גאה, בה "העם" הוא הריבון על ארץ מולדתו, "היהדות" היא תרבותו העליונה והקובעת, והכמיהה ללכידות פנימית ועמידה נחושה מול האויבים מחוץ משמשות כ-raison d'etre הכמעט יחיד שלהן.

נראה שחזרנו, אם כן, לימי מפא"י לא רק מבחינת הסיאוב השלטוני, אלא מבחינת האתוס הקולקטיביסטי שמנחה את השלטון. אבל לא הכל אותו דבר. כאן לא מדובר בסוציאליסטים, אלא בקפיטליסטים מושבעים. אמור להיות לנו מוזר שאנשים הרוצים עם מלוכד פנימית, מחבק את עצמו בסולידריות, "פטריוטי" ולאומני, תומכים בד בבד בריסוק מדינת הרווחה ומקסימום שוק חופשי. זה פשוט לא הולך ביחד. לא מבחינה עקרונית, כי שוק חופשי הוא ההפך הגמור מקהילתי, דהיינו אינדבידואליסטי, תחרותי, מופרט; ולא מבחינה מעשית, כי שוק חופשי מגדיל פערים, משסה איש באחיו ומפורר את החברה ליחידות קטנות.

ואכן, לליכוד זה לא יכול לעבוד, ואני צופה חוסר התלהבות עד כדי אי-יציאה מהבית בקרב מצביעיו. כשיש מיתון פחות מלהיב לשמוע שראש הממשלה שואף לכסות את המדינה בכיפות ברזל. הליכוד מאבד את מצביעיו. בכל הנוגע לקהילה הציונית-דתית, היא יכולה להרשות לעצמה להיות קפיטליסטית משום שיש לה מנגנוני סולידריות עוקפי מדינה. כמיעוט אידיאולוגי היא מציעה לחבריה זהות אידיאולוגית מגובשת ורשת של סיוע הדדי ברמת הקהילה (שלא לדבר על אותן התנחלויות הומוגניות, הן מבחינת הגיבוש הפנימי, והן מבחינת ההטבות שהן מקבלות מהממסד). לכן הבית היהודי יכול ללכת בלי מדינת רווחה, ולהרגיש עם.

בקרב המפלגות שמאלה מהליכוד-ביתנו, מפלגת העבודה גם היא חזרה לאתוס הרפובליקני, ואצלה בשילוב של סוציאל-דמוקרטיה (מרצ הופכת, לפחות מבחינת קהל מצביעיה, לשמאל הליברלי-אוניברסליסטי). גם דבריו ומהלכיו של לפיד ג'וניור מגלים קשיבות רבה לווקטור החדש שבו נע הציבור היהודי, וכמובן שגם אצל לבני זה לא חסר. כך שמדובר בתהליך רחב היקף שעובר על החברה היהודית בישראל, תהליך בו מתחזקת הזהות הפרטיקולארית וחשיבותו של האתנוס על חשבון הדאגה הכללית לזכויות אדם ואזרח (במידות שונות וכו', לא כולם אותו דבר וכו'). חשוב לי לומר שאין לדעתי שום רע אינהרנטי בטיפוח זהות קולקטיבית. יש גם כמה וכמה יסודות חיוביים בזה. כרגיל, מדובר בשאלה של מינון ואיזון.

כך או כך, התהליך הזה מהווה עוד סיבת-עומק להתחזקותה של הציונות הדתית, לכך שחילונים הולכים להצביע בנט. הציונות הדתית מסמלת עבורם בדיוק את אותו אתוס: יהודי, "ערכי", מגובש, "של כולם", עליון וגם "דואג לחלשים". אני מוכן להמר שגם חרדים מעטים יצביעו בנט, ובאופן כללי הציונות הדתית הופכת גם עבור קבוצות חרדיות מסויימות למודל לחיקוי (ולא רק בלאומנות שהיא מפגינה). הרב אמסלם עצמו הוא התגלמות הציונות-דתיזציה של החרדיות הש"סניקית בדאגתו לכלל הציבור וברצונו המוצהר להשתלבות בחברה. הרב עובדיה לא היה פותח את הפה הגדול שלו ומכריז במוצ"ש שבבית היהודי "כולם רשעים שונאי תורה, שונאי מצוות" אם לא היו מספרים לו שזולגים לכיוונם מצביעים. הציונות הדתית הופכת כאן, אם כן, לאוונגרד חברתי-תרבותי המוביל (גם אם לא לבדו) את הכיוון הכללי של החברה היהודית בישראל.

4. איילת שקד. בתחילה לא הבנתי עד כמה מדובר בעוד הברקה של בנט. תארו לכם אם היא לא היתה בבית היהודי, איזו מפלגה סקטוריאלית במופגן היתה לנו כאן. כשהרב פירון ועליזה לביא אצל יאיר לפיד, כשאלעזר שטרן אצל לבני, כשהרב אמסלם מביא חילונים ברשימתו. מזל או הערכה נכונה של השדה הפוליטי הצילו את בנט מהנהגת "מפלגת דוסים" שפקטור המגניבות שלה היה נמוך בהרבה. התל-אביבית הצעירה, חסרת אמירה משל עצמה ככל שהיא, מהווה עבור רבים ראייה מספקת לכך שאכן הבית היהודי הוא הבית של כווווולם.

5. בנט בדרכו להיות גיבור-העל המהמם של המגזר, והלחץ עליו הולך להיות עצום. אולי כוח-העל שלו, מלבד שילוב כל סממן ל"הצלחה" שהחברה הישראלית בעת הזאת מכירה, הוא עמידה בלחצים. נקווה שכן. בכל מקרה, בספיידרמן כמו בספיידרמן: with great power comes great responsibility. נותר לראות אם האחריות שהוא יישא תנחה אותו לפשרות הכרחיות, או שהלחצים שיועמסו על גבו ישברו אותו לקיצוניות בדלנית. אני מהמר על האופציה הראשונה. אם הוא יקטוף עבור המגזר גם את כהונת הרב הראשי האשכנזי יתחיל חיפוש אחר הקשר שלו לשושלת בן ישי.

6. התכוננו. התכוננו לאם כל האופוריות. התכוננו לאגו-טריפ מהאגדות. לג'ננה קולקטיבית אשר כמוה לא ידענו מאז מכבי ניצחה את צסק"ה, אולי מאז ניצחון מלחמת ששת הימים. היכונו למעוף אוטואירוטי בצבעים זרחניים שהמגזר הציוני-דתי הולך לטוס על עצמו בהיוודע כל מספר מנדטים השווה או גדול מ-13. תחזיקו חזק, משום שגלי ההדף מזעקת העונג שתבקע מגרונות הסרוגים ינטעו בלבכם את יראת ה'.

סתם

—

* Shlomo Fischer, Self-Expression and Democracy in Radical Religious Zionist Ideology, Hebrew University, 2007

לפני כעשרה ימים נפגשתי עם הח"כ לעתיד משה פייגלין לדיון פומבי. מר פייגלין עצמו הציע את האפשרות הזאת בתגובה למאמרי האחרון על השקפתו, חברה בתנועתו יזמה את האירוע, ואני נעניתי ליוזמה בשמחה. מטרת המפגש (שהתקיים בבית 'מנהיגות יהודית' בירושלים) היתה להבהיר את עמדותיו של פייגלין באשר לדמוקרטיה והמדינה היהודית, ואני חושב שאכן הובהרו כמה דברים. הדיון היה בסך הכל קולח וענייני, ונאמרו בו כמה דברים מעניינים לדעתי, גם אם לא העמקנו יותר מדי. למעוניינים, כאן אפשר לשמוע את ההקלטה כולה, והנה הקובץ ב-mp3 להורדה. להלן כמה ציטוטים מרכזיים מהדו-שיח בינינו. אבקש להבהיר כמה מעמדותיו של פייגלין מתוכם.

1.

פרסיקו: הסעיף הראשון בתקנון 'מנהיגות יהודית' מדבר על "הקמת משטר יהודי ממלכתי". האם הכוונה למלוכה?
פייגלין: לא.
פרסיקו: אז איך פועל המשטר הזה, שהוא יהודי וחירותי לטעמך?
[פייגלין מדבר על בחירות אזוריות]
פרסיקו: מה המסגרת? ראש ממשלה שולט על ישראל?
פייגלין: כן.
פרסיקו: ויש לו כנסת?
פייגלין: כן.
פרסיקו: כלומר זה כמו היום בעצם.
פייגלין: כן. […] שיטת המשטר הקיימת היא לגיטימית לחלוטין בעיני.

בניגוד לכמה וכמה אנשי ימין (אריה אלדד) או ימין-דתי (יהודה עציון, הרב יצחק גינזבורג וחסידיו, ועוד רבים), ובניגוד אף למי שהוא ממקורות יניקתו העיקריים והמוצהרים של פייגלין, שבתי בן דב, פייגלין אינו רוצה מלך לישראל. הדמוקרטיה, בשינויים מסויימים שמיד נגיע אליהם, מקובלת עליו. האם כך חשב תמיד? אולי, אבל אם כן למה הסכים שלשון הסעיף הראשון בתקנון תנועתו יהיה כפי שהוא? העברתי את הדברים לפרופ' מוטי ענברי, מומחה לפונדמנטליזם משיחי יהודי (ראיינתי אותו כאן, ויש לו בלוג). הוא גורס שיש כאן עמדה חדשה:

הנה התחדשות בהשקפת 'מנהיגות יהודית' – הצנעת הרעיון המלוכני, בגדר 'דיה צרה לשעתה'. כלומר, כיוון שפייגלין מודה שאין ליהדות מודל מלוכני שמתאים לעידן המודרני, הם דוחים את ההתעסקות איתו לעידן אחר, שבו רצון האומה ידרוש מלך. בינתיים מסתפקים בדמוקרטיה משודרגת, חירותנית, כשלב ביניים.

2.

פרסיקו: היום במדינת ישראל אזרח ערבי, מוסלמי למשל, לא יכול להתחתן עם אזרחית יהודיה (במדינת ישראל – הוא יכול לנסוע לחו"ל וכו'). זה חוק שמגביל את החרות הפרטית שלו ושלה, נכון? האם אתה בעד לבטל את החוק הזה, או לחוקק חוק אחר?
פייגלין: בעקרון אני לא חושב שהמדינה צריכה לחתן. התפיסה שלי את המדינה לא בדיוק מבינה מה הקשר בין המדינה לנישואין וגירושין. בעיני לא צריכה להיות בעיה לאזרח יהודי ולערביה ללכת למשרד הפנים ולהוציא אישור רשמי לכך שהמדינה מכירה בהם לצורך נושאים טכניים כזוג נשוי. אבל תהיה להם בעיה מול החברה, לא מול המדינה.

פייגלין תומך בנישואים אזרחיים, גם בין יהודים לערבים. חירות הפרט, כך הוא חזר ואמר, חשובה לו מאוד, ואני מאמין לו. יש בחשיבתו קו ליברטניאני מובהק. הוא באמת רוצה כמה שיותר לאפשר חירות לפרט. אבל איך זה משתלב עם החזון הכללי של דמוקרטיה קהילתנית יהודית? הנה למשל:

3.

פרסיקו: אם אתה בעד לגרש את כל מי ש[אינו יהודי ו]אינו מכיר בריבונותו של העם היהודי, אז לאותו אדם לא תהיה חירות פרט, נכון? כי הוא יאבד את ביתו, רכושו, מעמדו, עבודתו. הוא יאבד הרבה דברים.
פייגלין: […] מי שאינו מכיר בריבונותנו על ארצנו הוא למעשה מכריז עלינו מלחמה. ובמלחמה, תתפלא, כמו במלחמה.
פרסיקו: אבל בכל מדינה, גם בארה"ב, יש אזרחים שהממשלה לא מוצאת חן בעיניהם.
פייגלין: שלא מכירים בריבונות של ארה"ב?
פרסיקו: בהחלט.
פייגלין: אז זכותה המלאה של ארה"ב […] או לשים אותו במעצר, מה שאני לא רוצה לעשות, או לפתוח לו את הדלת ולהגיד לו תתכבד ושחרר אותנו…
פרסיקו: זה לא בדיוק "לגרש".
פייגלין: יודע מה, אתה צודק. כשכתבתי את הדברים השתמשתי בלשון פחות דיפלומטית.
פרסיקו: אז אתה מוחק את המילה "לגרש"? זה לא יהיה אקטיבי.
פייגלין: נכון. אני חושב שמי שלא מכיר בריבונותו של עם ישראל על ארצו אין מקומו כאן, וצריך לעודד אותו לחפש את עתידו במקום אחר. אמרתי את זה עכשיו בלשון מספיק דיפלומטית?
פרסיקו: נהדר, אני שמח שאתה מבהיר את הדברים, מפני שאני רוצה לציין שההבדל הוא שבדמוקרטיה האמריקאית הממשל, המשטר בהחלט חושב שזאת זכותו של אותו אדם לשרוף את דגל ארה"ב, להגיד שארה"ב איננה מדינתו, להתנגד לריבונות ארה"ב – למשל אם הוא אינדיאני, להגיד שהשטחים הם דווקא שלו ושאנשי ארה"ב הם כובשים ואכזריים. ארה"ב לא תגרש אותו. ארה"ב חושבת שזאת זכותו. ופה אתה שונה. פה הדמוקרטיה היהודית שונה מזו האמריקאית.
פייגלין: ייתכן. ייתכן שפה הדמוקרטיה היהודית שונה מהדמוקרטיה האמריקאית. יחד עם זאת ההשוואה בין שתי הדוגמאות היא מופרכת. האינדיאנים לא מקימים ארגוני טרור, לא מנסים להקים מדינה משל עצמם, לא מפוצצים אוטובוסים, וכו' וכו'.
פרסיקו: כן, אבל זכויות אינן נגזרת של מעשים.
פייגלין: אתה צודק שהעיקרון כביכול הוא דומה.

מוסלמים ונוצרים לא יהיו אזרחים בדמוקרטיה היהודית של פייגלין. יישמרו זכויות האדם שלהם, אבל הם לא יקבלו זכויות אזרח. בעצם הוא משכלל כאן את תפיסת 'גר תושב' המסורתית. יחד עם זאת פייגלין נסוג בו מכוונתו הקודמת לגרש אותם בכוח. הוא רק יעודד אותם להגר. ומה עם הערבים שכבר היום הינם אזרחי ישראל?

4.

פרסיקו: אותם אזרחים – סליחה, לא אזרחים. אותם פרטים ערבים, מוסלמים, נוצרים, שישארו בארץ ויסכימו לקבל את ריבונות ישראל. ולא יתנגדו אלא להיפך, יהיו בסדר גמור עם זה שישראל היא ריבונית על השטח הזה, גם הם לא יקבלו זכות להצביע לכנסת.
פייגלין: אלה שעדיין אין להם היום.
פרסיקו: גם אלה, אולי גם אלה שיש להם?
פייגלין: אלה שיש להם – יש להם.
פרסיקו: לא תגזול מהם את הזכות.
פייגלין: לא, לא אגזול. אני חושב שזאת היתה טעות לתת להם, שלא יהיה ספק בעניין הזה.
פרסיקו: אז למה בעצם לא לבטל אתה זה?
פייגלין: משום שזה המצב וכו'.
פרסיקו: אני מתפלא לשמוע ממך ריאל-פוליטיק!
פייגלין: יש, יש בהחלט ריאל-פוליטיק.

נראה שפייגלין מתמתן ככל שהוא קרב לכנסת – או לפחות ממתן את מילותיו. כמובן, האזרחים הישראלים-ערבים לא מהווים איום על הכנסת היהודית שפייגלין מבקש לכונן, שכן הם מיעוט. זה לדעתי מה שמאפשר לפייגלין להיות נדיב איתם, וכן לגלות גם מעט ריאל-פוליטיק, לפחות בכל הנוגע לתגובות העולם אם ינסה לשלול את אזרחותם.

5.

פרסיקו: נחזור לריאל-פוליטיק. מה גורם לך לחשוב שאומות העולם יקבלו את זה כמצב נתון?
פייגלין: […] איך אמר בן גוריון? לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים.
פרסיקו: […] גם אחרי סנקציות כלכליות? גם אחרי אמברגו צבאי? אני אתן לך כמה נתונים: 40% מהתמ"ג מקורו ביצוא. כמעט כל הנשק של חיל האוויר שלנו מקורו בארה"ב.
פייגלין: […] עיקר היבוא מארה"ב זה נשק. נשק שאפשר או לפתח כאן בארץ, בדרך כלל באיכות יותר גבוהה, או לקנות במקומות אחרים.
פרסיקו: מטוסי F-35 אפשר לפתח בארץ?
פייגלין: חד משמעית כן.

אני לא מומחה לתעשיות הצבאיות של ישראל, אבל נדמה לי שפייגלין מבצע כאן פסיעה גסה אל תחום ההזיות. פייגלין חושב שאפשר לייצר כאן את כל צרכי חיל האוויר, כולל מטוסים, מסוקים, פצצות וטילים. שפטו אתם אם יש בכך ממש. אגב, פייגלין לאחרונה אמר שהוא רוצה להציע לכל משפחה ערבית ביו"ש חצי מיליון דולר כדי להגר. בתוכנית 'לונדון את קירשנבאום' (2.1.12) חישבו ומצאו שאם כולן תסכמנה, הטרנספר יעלה למשק הישראלי אלפיים מיליארד ש"ח, סכום ששווה בערך לתקציב המדינה לשבע שנים. ריאל-פוליטיק, כאמור.

6.

פייגלין: אני חושב שאנחנו צריכים להקים כאן מדינת מופת, לפתח כאן את חירות הפרט כדוגמא ומופת לעולם כולו. זו מדינה יהודית. אני חושב שההלכות הללו שמופיעות בתורה [כגון האיסור לקושש עצים בשבת – ת.פ.], באמת רלוונטיות באותו מצב שבו יש רוב של 80-90% [שתומך בהן]. הן לא רלוונטיות בלעדיו. […] יש לנו חוק שאנחנו שמים חגורת בטיחות, נכון? חוק מאוד הגיוני ואף אחד לא חולק על זה שזה חוק נצרך וכו'. כשאתה חושב על זה, הרי זה חוק איום ונורא. איזה זכות יש לי להחליט בשבילך אם לשים חגורה או לא לשים חגורה? […] התשובה היחידה שאני הצלחתי למצוא לעצמי לשאלה המהותית הזאת היא שזה כבר עבר את אותו סף של 80-90%. זה לא רוב מזדמן אלא זה חלק מהותי מהתרבות שלנו.
פרסיקו: אני רוצה לחדד איזו נקודה. אנחנו מדברים על איזו תרבות יהודית, שבמצב האולי אוטופי שלה 80-90% מהעם כולם מסכימים לעקרונות הבסיסיים שלה. בתרבות כזאת, אדם שיקושש עצים [בשבת], האם הוא יוצא להורג? כי אם אני לא אשים חגורת בטיחות, עם כל זה שזה נגד החוק, העונש לא יהיה כל כך נוראי. למה אני נוגע בנקודה הזאת? כי פה מדובר בדיוק בזכויות הפרט שגם רוב מלכותי של 90% לא יכול לשלול מהפרט. לי יש זכות לקושש עצים, נגיד. או יש לי זכות להתחתן עם מי שאני רוצה או לדבר איך שאני רוצה. גם אם 90% מהעם מתנגדים הם לא יוכלו לשלול ממני את הזכות הזאת בדמוקרטיה ליברלית.
פייגלין: עד לשלב שבו אתה קודח חור בספינה שבה כולם יושבים. תראה מה קורה היום, על פי הגישה שלך, בעולם. אם אנחנו באמת מסתכלים על מה שקורה היום בעולם המערבי, שמחזיק ברעיונות שאתה עכשיו מדבר, אנחנו רואים דבר מדהים. אנחנו רואים תפנית היסטורית. אנחנו חיים בתוך תפנית היסטורית מדהימה, שבגלל שאנחנו חיים בתוכה אנחנו לא שמים לב, אבל הציביליזציה שהתקיימה במשך אלפיים שנה, הציביליזציה המערבית […] המדינות שמחזיקות ברעיונות הליברלים שאתה מדבר עליהן, הן מתפוררות, נעלמות, מתפוגגות.
פרסיקו: אירופה?
פייגלין: בוודאי, בעיקר אירופה. לדעתי זה הולך לקרות גם באמריקה. אתה יכול להיות ליברל מאוד גדול ולומר לי לא לכפות עליך, אבל המשמעות היא בסופו של דבר הרסנית לגבי החברה. אז אני לא אומר חס ושלום להוציא אף אחד להורג, אבל זכותה של חברה לעמוד על שימור הערכים שבנו אותה.

והנה בדיוק ההבדל בין דמוקרטיה ליברלית לדמוקרטיה עממית: בזו האחרונה יש סט של "ערכים", בין אם אלה נגזרות של"רצון העם", זכויותיו של הפרולטריון או זהותו של העם היהודי, שעליהם תמיד יש לשמור גם אם השמירה עליהם באה על חשבון זכויות הפרט. ברגע שבו פרט מסויים נתפס כ"קודח חור בספינה", זכויותיו נשללות. דמוקרטיות ליברליות, שמתעקשות דווקא לשמור על זכויות הפרט, כמו מדינות אירופה, דינן, על פי פייגלין, להיעלם ולהתפוגג. ומי בין אלה הקודחים לנו חור בספינה? כמובן, ההומואים.

7.

פרסיקו: עולה בראשי מאמר שכתבת […] ובו אתה מדבר על הומוסקסואליות. ואומר שבעצם זה חלק מהגורמים להתפוררותו של המערב. [… היא] התרבות ההומוסקסואלית. אם אני לוקח את מה שאמרת עכשיו, [אני מבין ש]למדינה יש זכות להגן על עצמה מפני התרבות ההומוסקסואלית. היית אומר שזה נכון?
פייגלין: אגדיר את זה אחרת: […] אני חושב שמגיעות להם כל זכויות האדם שמגיעות לכל אחד. ואני גם מתנדב כחבר כנסת להילחם על זכויות האדם שלהם.
פרסיקו: לא חסרות להם זכויות אדם. מה שהם מבקשים זו הכרה ממסדית, למשל בנישואין.
פייגלין: הבעיה שלי היא לא הכרה בהם. הבעיה שלי היא כרסום מעמד המשפחה הקלאסית. […] זה נוגע בדיוק למה שדיברנו עליו קודם לכן. ישנם ערכים שבונים את החברה. והמשפחה הוא אולי הבסיסי שבהם. […] המשפחה הקלאסית היא אבן הבניין של החברה. עכשיו, גישות שיוצרות דקונסטרוקציה של החברה, שמחפשות בעצם את הפירוק…
פרסיקו: הן מחפשות את הפירוק בכוונה?
פייגלין: כן, כן. מחפשות בעצם לפרק את החברה. לפרק את כל המהויות, שהחברה היא בוודאי אחת מהן. [הן] מתמקדות בראש ובראשונה בנושא הזה של המשפחה. אבל הן עושות את זה באמצעים מתוחכמים. משום שהמשפחה היא עדיין ערך נחשב בעיני החברה. אז להגיד אנחנו נגד המשפחה זה לא יתקבל. אז מה שעושים זה לומר "הכל זה משפחה". זוג גברים זה משפחה, זוג נשים זה משפחה, אשה לבד זה משפחה – הכל זה משפחה. זה נשמע נורא יפה ונורא ליברלי, אבל כשהכל זה משפחה, אז שום דבר זה משפחה. כל מה שאני אומר הוא: תן את כל הזכויות לכולם, ותהיה הכי ליברל והכי חופשי והכי פתוח לכולם, אבל אל תעמיד את המשפחה הגרעינית, את המשפחה הקלאסית באותו מגרש. זה במקום אחד, וכל השאר במקום אחר.
פרסיקו: כלומר זכות לנישואין להומוסקסואלים לא תהיה.
פייגלין: שוב אני אומר, אני לא חושב שהמדינה צריכה לחתן. זה לא עניין של המדינה.
פרסיקו: אז באיזו מידה החברה שאתה מתאר אמורה להגן על עצמה מפני התרבות ההומוסקסואלית שמבקשת לפרק את המשפחה?
פייגלין: משום שאם אתה החלטת שאתה רואה במדינה את מי שנותנת לך את מעמדך…
פרסיקו: בסדר, מאה אחוז…
פייגלין: אם אתה דורש מהמדינה לתת לך מעמד זהה של משפחה, אני חושב שמדינת ישראל, בוודאי כמדינה יהודית, אבל כל מדינה ברת דעת, כל חברה ברת דעת, שתעשה את זה בסופו של דבר יורה לעצמה בראש.

זכויותיהם הפרטיות של להט"בים נשמרות, כל עוד הם לא פוגעים לדעתו של פייגלין בכלל. פגיעה בכלל היא, למשל, הגדרת זוג הומואים כמשפחה. לכן זכות זאת לא תינתן להם. מאוחר יותר מבהיר פייגלין שהוא יבטל את המענקים שמקבלות אמהות חד-הוריות מהמדינה, שכן הדבר רק מעודד אמהות חד-הוריות, שגם הן מאיימות על מעמד המשפחה.

8.

פרסיקו: האם בדמוקרטיה הקהילתנית היהודית יהיה אפשר לקיים מצעדי גאווה בראש חוצות?
פייגלין: כן, במקומות שבהם זה לא… אני מניח שגם אתה תסכים איתי שלא נכון לנסוע בשבת במאה שערים.
פרסיקו: אם זה עורק תחבורה ראשי אני חושב שראוי שהוא ישאר פתוח למכוניות.
פייגלין: אז זכותם של הנפגעים מכך לא…
פרסיקו: אם הם גרים על כביש מרכזי הם יאלצו לסבול מכוניות שנוסעות לידם [בשבת].
פייגלין: בתוך שכונה, בתוך כביש שהוא לא מרכזי מותר לנסוע בשבת?
פרסיקו: לא.
פייגלין: כלומר יש בכל זאת אישזהו קומון סנס.
פרסיקו: יש קומון סנס.
פייגלין: אם סף מסויים של הציבור נפגע מכך, אתה תבין שגם להם יש זכויות.
פרסיקו: אבל מה ההבדל בין נסיעה בשבת למצעד גאווה?
פייגלין: אותו דבר בדיוק.
פרסיקו: יש הבדל גדול, מפני שנסיעה בשבת אני עושה במסגרת הפנאי שלי, או הצורך הספציפי שלי כפרט. מצעד גאווה זה סוג של הפגנה.
פייגלין: לדעתך מצעד גאווה במאה שערים מותר?
פרסיקו: לא יודע אם במאה שערים, אבל בעיר מרכזית, בעיר הבירה ודאי מותר.
פייגלין: אני שואל אותך עקרונית: מצעד גאווה במאה שערים זה בסדר?
פרסיקו: עקרונית? עקרונית מותר להפגין בכל מקום. אבל ודאי שאנחנו גם מתחשבים בנסיבות.
פייגלין: ומצעד של המפלגה הנאצית בשיקגו בשכונה היהודית זה בסדר?
פרסיקו: כן.
פייגלין: זה בסדר גמור, נכון? אתה ליברל! הכל בסדר! אגב, היה כזה.
פרסיקו: מאה אחוז. למה? כי ארה"ב באמת הרשתה את זה.
פייגלין: וזה בסדר?
פרסיקו: כן.
פייגלין: יפה. רציתי להבין אותך קצת.
פרסיקו: מצויין. אז רק אחדד את השאלה: בעיר הבירה של ישראל, בירושלים, יהיה מותר לקיים מצעד גאווה? לא במאה שערים, בכביש מרכזי.
פייגלין: במקום שלא פוגע באנשים אחרים, בוודאי. מה לעשות? יש עוד אנשים עם זכויות. לא רק להומואים יש זכויות.

זכותם של חרדים לא להיפגע מתגברת על זכותם של הומואים להפגין. כמובן, יש כאן חוסר הבנה בסיסי של פייגלין הן בנוגע לזכויות (שהרי לא להיפגע רגשית אינה זכות יסוד) והן בנוגע להפגנות (שהרי חלק חשוב בהפגנות הוא הזעזוע, הזעקה, וממילא גם ה"לא נעים" שהן עושות לציבור). יחד עם זאת, לא נראה לי שפייגלין באמת רוצה להגן כאן על זכותם של החרדים לא להיפגע. הוא רוצה להגן על החברה, שלדעתו עומדת בסכנה כאשר "התרבות ההומוסקסואלית" מקבלת במה.

אני חושב שכאן אפשר כבר לסכם ולאבחן יסוד חשוב בחשיבתו של פייגלין: הוא באמת רוצה לתת את כל הזכויות לפרט. הוא באמת רוצה לכונן כאן דמוקרטיה קהילתנית-יהודית. החלוקה על כן היא ברורה: תקבל את כל הזכויות שלך כל עוד לא תאיים על יהדותה של המדינה. ערבי? אם אתה נאמן למדינה, חיה בשלווה. אבל לא תקבל אזרחות, לא תצביע בבחירות, לא תוכל לבקר את מי ששולט עליך. התחתנת עם יהודיה? זה מותר, אבל תהיה לך בעיה מול החברה. הומו? בכיף, אבל לא תוכל להפגין. היה הומו בביתך ויהודי בצאתך. אם חד הורית? זה מותר, גם אם לא רצוי, ובכל מקרה אל תצפי לעזרה מהמדינה.

9.

פייגלין: אני מתנגד למדינת הלכה. אני לא חושב שהמושג הלכה רלוונטי בכלל בנושא הזה של מדינה. בוודאי ההלכה בתצורתה הנוכחית כפי שהיא היום. אבל אין לי ספק שערכים יהודיים מובילים ליתר חירות, וכרסום הזהות היהודית מוביל בסופו של דבר לכרסום זכויות האדם.
פרסיקו: תרשה לי לשאול, מאיפה אתה גוזר את הערכים היהודיים אם לא מההלכה? אני לא אומר שאין מקורות נוספים, אבל אני רוצה לשמוע מה מקורות היניקה של הערכים ובכלל של תמונת העולם שלך?
פייגלין: אני מנסה להבין קודם כל את העיקרון מתוך הטקסט.
פרסיקו: "רוח הדברים"?
פייגלין: כן. כפי שאני מבין אותם. אפשר בהחלט לנהל על זה דיון, זה יהיה מעניין.

אלה אולי הדברים המעניינים ביותר שאמר פייגלין. על יחסו המסוייג של פייגלין כלפי ההלכה כפי שהיא בימינו כתבתי כאן, אבל בדברים לעיל הוא מחדש לי חידוש גדול, בכך שהוא מסמן את התחליף להלכה. והתחליף הוא… הבנתנו את העקרונות שעומדים בבסיסה. "רוח הדברים", לא פחות. האם כך תתנהל המדינה היהודית, תוך ניסיונות של נבחריה להבין את "רוח" כתבי הקודש? והרי ודאי יודע פייגלין שאנשים שונים מבינים עקרונות שונים מאותם כתבים. והרי ודאי יודע הוא שאפילו חבריו במפלגת הליכוד, שלא לדבר על אחרים מימין לו, מבינים באופן שונה לגמרי את "רוח הדברים" העולה מכתבי הקודש היהודיים. באותו ערב פתחתי את שיחתי עם פייגלין בכך שאמרתי שהוא ההוגה השיטתי ואולי המעמיק ביותר בימין הפוליטי היום, אבל דיבורים כגון דא מעלים סימן שאלה באשר להצהרות שכאלה.

בכלל, דומה שנפערת תהום במרכז חשיבתו של פייגלין, תהום שהוא אינו מצליח לצלוח. זהו אותו מרווח שבין רצונו לשמור מכל משמר על זכויות הפרט, לבין רצונו לכונן דמוקרטיה קהילתנית-עד-עממית יהודית. קחו למשל את המשפט הבא של פייגלין, גם הוא מאותו הערב:

מטרתה של הדמוקרטיה היהודית להעצים את חירות האדם ואת יכולתו לממש את זהותו היהודית.

הרי מובן שהוא מועד להכיל סתירה פנימית. שהרי מהי זהות יהודית? ברור שאם יש לנו רעיון מסויים של זהות יהודית (נאמר, שישו אינו חלק ממנה) והמדינה מכוונת אליו, הדבר בא על חשבון חירות האדם הפרטי (שאולי דווקא מחזיק שישו הוא משיח היהודים). את המתח הזה, בין חירות הפרט ומימוש התוכנית הכללית לא מצליח פייגלין לפתור, והוא משאיר את שיכוכו לעתיד, אשר בו כנראה "רוח הדברים" תגלה לנו שהיהדות מאפשרת לכל אחד לעשות מה שהוא רוצה, או לחילופין היהודים יגלו שמה שהם באמת רוצים זה בדיוק מה שפייגלין מתכנן עבורם. ואולי פשוט יבוא תשבי ויתרץ קושיות ובעיות.

המתח הזה, שמאפיין את חשיבתו של פייגלין, אינו מצוי בתפיסתם של הוגים שונים בימין הדתי הקיצוני, מפני שעבורם אין כל בעיה לכפות על הפרט את ההלכה, דהיינו לכונן מדינת הלכה. מבחינתם הדמוקרטיה היא שיקוץ. פייגלין אינו חושב כך וכן רואה בכך בעיה, זאת משום שבאופן כללי יותר מאשר מהמסורת היהודית יונק פייגלין את המערך הערכי שלו משיח הליברליזם והליברטיניות המערבי, כמו גם מהחשיבה הקומיוניטריאנית במישור החברתי. על פיהם הוא מפרש, בדיעבד, את המסורת היהודית כנושאת את דגל חירות הפרט. זוהי "רוח הדברים" שהוא מוצא בה. כמובן, זו פרשנות לגיטימית לחלוטין, אולם אין להתפלא שהיא נתקלת בקושי מול המימדים הציבוריים של ההלכה בתפיסתה המסורתית, מימדים כפויים-עד-דרקוניים שבסופו של דבר אמורים לפחות חלקית לבוא לידי ביטוי גם במדינה היהודית-דמוקרטית על פי השקפתו.

בהמשך לכך, קשה שלא להסיק שאין לפייגלין תוכנית פעולה אמיתית למצב בו יגיע, אם יגיע, לשלטון. אני לא מתכוון לאותה תוכנית מאה הימים, שכמובן יש לו. הכוונה היא לתפיסה ערכית מגובשת, לפתרון ריאלי למתח שבין זכויות הפרט לחובות הכלל שעולה מתוך תפיסת העולם שהוא מציג. נדמה לי, כאמור, שפייגלין סומך על איזושהי התפקחות פלאית של הציבור החילוני, שלפתע, בין אם לפני או מיד אחרי שפייגלין ייבחר להנהיג את העם, יבין שהוא בעצם מאוד מאוד רוצה לבטא את יהדותו במרחב הציבורי ולכונן דמוקרטיה קהילתנית יהודית. רק כך הזהות היהודית הכללית לא תתנגש עם שאיפות פרטיות כרצון לנסיעה בשבת, ארגון מסיבת רחוב לכבוד הסילווסטר או חתונה המונית חד-מינית. זהו הכשל המרכזניקי-עד-חב"דניקי הידוע שבונה על הניצוץ האלוהי שלכאורה טמון גם במעמקי אותם יהודים שלא מלים את בניהם או בנפשות אותם ישראלים שסתם אוהבים לנסוע לכדורגל בשבת.

מאידך גיסא, באופן אירוני פייגלין אכן מצליח לשבות את ליבם של יהודים שכאלה, דווקא על ידי הדגשת עקרון חירות הפרט שבחשיבתו. כבר שמענו על אלה שהתלהבו מכך שהוא בעד לגליזציה של קנביס. פייגלין אם כן מושך אליו חילונים ומסורתיים דווקא ככל שהוא מדבר פחות על ההלכה ויותר על זכויות הפרט. פנייתו אליהם קורצת ליסוד האגוצנטרי ושואף החופש הפרטי שמאוד נפוץ, כמובן, בתקופתנו. מאידך אותם יהודים מקבלים גם הבטחה שלמרות החירות המוחלטת במישור הפרטי, יש ותהיה להם קהילה חזקה. יש להם לאום ויש להם גאווה לאומית. יש להם גם כוח וסמכות להתנשא מעל לאומים אחרים, קרובים ורחוקים. שילוב מנצח.

—

עדכון 15:40: מר פייגלין ביקש להתייחס לאותם דברים שכתבתי בעקבות התוכנית 'לונדון את קירשנבאום' לגבי הריאליות המפוקפקת של תוכניתו להציע כסף לפלסטינים שיסכימו להגר מישראל. הסבר למה תוכניתו היא אכן ריאלית נמצא בקובץ הוורד הזה, כאן להורדה. על פי המסקנות שם "אם נקבל את הצעת פייגלין עכשיו, אז בעוד 18 שנה כבר נעבור לרווח, שילך ויגדל, וביהודה ושומרון, ובכלל בארץ ישראל, יהיה מיעוט ערבי קטן ורוב יהודי גדול."