חוק

תגובה להמלצות הועדה ל'בחינת תופעת הכתות בישראל'

[להלן מכתב שנשלח לשר הרווחה ולעוד כמה ח"כים ועמותות שנוגעות בדבר בנוגע ל"דו"ח לבחינת תופעת הכתות בישראל", שעל מגרעותיו והסכנות שהוא נושא כתבתי מעט כאן. המכתב נוסח ונחתם על ידי קבוצה של חוקרים של התחום, ביניהם אנוכי. כאן ניתן להוריד את הדו"ח המדובר. כאן כתבתי כמה מילות הקדמה, שפורסמו היום באתר מעריב.]

לכבוד שר הרווחה והשירותים החברתיים, ח"כ משה כחלון,

הנדון: תגובה להמלצות הועדה ל'בחינת תופעת הכתות בישראל'

א.נ.

בעקבות פרסום המלצות הצוות ל'בחינת תופעת הכתות בישראל' של משרד הרווחה אנו, אקדמאים העוסקים בחקר דתות ותנועות רוחניות, רוצים להביע את הסתייגותנו המקצועית מהדו"ח ואת חששנו מהמלצותיו. אנו, כמובן, מברכים על כל יוזמה לתמוך ולסייע לנפגעי אלימות, הטרדה מינית והתעללות מצד בעלי שררה וסמכות ממסדית או רוחנית, אולם יחד עם זאת, הערכתנו היא כי הדו"ח מסתמך על מקורות, ספרות, והגדרות שמוכרים באקדמיה זה מכבר כמוטים, ושחלקם מייצגים אינטרסים ונקודות מבט של גופים בעלי עניין במחלוקת.[i]

ראשית, אנו מערערים על השימוש במונח 'כת', המניח מראש כי כל קבוצה דתית או רוחנית חדשה או לא מוכרת לממסד מעורבת בפעילות שלילית. המונח איננו מקובל כיום במחקר האקדמי, ונהוג להחליפו במונח הניטרלי 'תנועות דתיות חדשות'.

שנית, ובהמשך לכך, אנו מסתייגים מן השימוש במונח הכולל 'נפגעי כתות'. אנו מסכימים שישנן קבוצות רוחניות ודתיות בהן הפרט מוותר על חשיבה עצמאית, ושלפעמים ויתור זה מנוצל לרעה, ופוגע באותו פרט. אולם על פי מיטב ידיעותינו והבנתנו קשה עד מאוד להבחין ולהבדיל בין חברות כנועה בקבוצה שמבקשת לחקור בצורה כנה אמיתות רוחניות, לבין כניעה מאונס בקבוצה המשעבדת את חבריה ומנצלת אותם לרעה. בהתאם לכך, אנו מצפים כי תעשה הבחנה ברורה בין קבוצות שונות, ובין פעולות שונות בתוך הקבוצה. לפיכך, אנו קוראים להימנע מכל התערבות ממשלתית בפעילותן של קבוצות דתיות או רוחניות חדשות, אלא במקרה שהוכח שמי מחברי הקבוצה או ממנהיגיה עבר על החוק. גם במקרה של עבירה על החוק, אנו מסתייגים מכל נסיון להאשים או לרדוף קבוצה שלמה בגלל עבירה על החוק של אחד ממנהיגיה או חברי הקבוצה. אנו אף קוראים שלא להתעלם מעדויות לא מעטות המלמדות על פעילותן של קבוצות דתיות חדשות לטובת הפרט והחברה.[ii]

שלישית, אנו דוחים את השימוש במונח 'שליטה הכרתית' (mind control). זהו מושג חסר תוקף מדעי, וישנה כיום הסכמה בין החוקרים שאין לעשות בו שימוש בהקשר של תנועות דתיות חדשות.[iii] המחקר מצביע על כך שאנשים בוחרים להצטרף לתנועות דתיות חדשות מרצונם החופשי ואף בוחרים לעזוב אותן מרצונם החופשי. יתרה מזאת, מחקרים רבים מראים שמרבית המתעניינים בתנועות אלו בוחרים, בסופו של דבר, שלא להצטרף אליהן, או מצטרפים ועוזבים אחרי זמן מה.[iv] כל הנתונים הללו אינם מתיישבים עם הטענה שתנועות אלו משיגות "שליטה מוחלטת בתהליכי החשיבה ודפוסי ההתנהגות", כלשון הדו"ח (עמ' 22).

ערעורים על תוקפן של האשמות ב'שליטה הכרתית' בקבוצות דתיות חדשות התפרסמו לא רק בבמות אקדמיות מכובדות, אלא גם ניתנו כעדות מומחים בבתי משפט רבים ברחבי העולם. לדוגמה, ב-1989 הצהירו האגודה למחקר מדעי של הדת (The Society for the Scientific Study of Religion) והאגודה הסוציולוגית האמריקאית (American Sociological Association) בפני בית המשפט העליון בארה"ב שאין כל תמיכה מחקרית לטענות אודות 'שליטה הכרתית' בהקשר של תנועות דתיות חדשות; והאגודה הפסיכולוגית האמריקאית (American Psychological Association) יצאה בהצהרה דומה בפני בית המשפט העליון במדינת קליפורניה כבר ב-1987.[v]

אנו אף טוענים שהנסיון הגורף להחליט עבור חברי קבוצות דתיות חדשות שהם משועבדים למנהיגיהם, חסרי רצון חופשי וחסרי יכולת להחליט עבור עצמם, נראה כאנטי-דמוקרטי ומהווה פגיעה חמורה בזכויותיהם. השימוש במושג 'כת' ו'שליטה הכרתית' עלול להוציא חברי קבוצות דתיות ורוחניות מחזקת היותם אזרחים חופשיים, בעלי רצון חופשי וזכויות טבעיות, ולהכניסם לקטגוריה משפטית של "קטינים", הזקוקים לאפוטרופסות.[vi] אנו חוששים שהמלצות הוועדה עלולות להיות מנוצלות לרעה ולשמש לרדיפה של קבוצות שונות בשל החזקתן באמונות או מנהגים השונים מן המקובל. העמדה של חלק ממדינות אירופה בנוגע לסוגית התנועות הדתיות החדשות מלמדת על גישה מפוכחת יותר: לדוגמה, סוכנות פדרלית בלגית המליצה נגד חקיקת חוקים המתמקדים בתנועות דתיות חדשות[vii] והסנאט האיטלקי החליט שלא לאמץ חוק נגד 'מניפולציה הכרתית' בתנועות דתיות חדשות.[viii]

לסיכום, אנו טוענים כי חקיקת חוקים או נהלים המכוונים ישירות כלפי מנהיגים דתיים או רוחניים וכלפי חברי קבוצות דתיות חדשות אינה עולה בקנה אחד לא עם הידע המחקרי שנצבר באקדמיה ולא עם שמירת זכויות האזרח וחופש האמונה והפולחן במדינת ישראל.

על מנת לקבל החלטות מושכלות בעניינים אלה בעתיד, נשמח לסייע ביישום המלצות הצוות לבניית מאגר מידע ובניית מערך הכשרה לעובדים סוציאליים בתחום התנועות הדתיות החדשות, בהנחה ששני אלו יתבססו, בין השאר, על ידע מחקרי שנאסף במהלך השנים ברחבי העולם.

בברכה,

ד"ר אליעזר באומגרטן, המחלקה למחשבת ישראל, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
פרופ' יורם בילו, המחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה והמחלקה לפסיכולוגיה, האוניברסיטה העברית בירושלים
אורית בנדס-יעקב, המחלקה לסוציולוגיה של החינוך, האוניברסיטה העברית בירושלים
נגה גלעד, החוג ללימודים רב תחומיים, אוניברסיטת חיפה
פרופ' בועז הוס, המחלקה למחשבת ישראל, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
פרופ' חיים היימס, המחלקה להיסטוריה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
ד"ר סיון הירש, חינוך רב-תרבותי, אוניברסיטת מונטריאול, קנדה
ד"ר יובל הררי, המחלקה לספרות עברית, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
רחל ורצברגר, המחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, האוניברסיטה העברית בירושלים
פרופ' נורית זיידמן, המחלקה למנהל עסקים, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
ד"ר יוסף חיות, החוג לתולדות ישראל, אוניברסיטת חיפה
ד"ר גילה לאור, בית הספר לעבודה סוציאלית ורווחה חברתית, האוניברסיטה העברית בירושלים
ד"ר הגר להב, בית הספר לתקשורת, המכללה האקדמית ספיר
פרופ' דוד לוי-פאור, המחלקה למדע המדינה וביה"ס למדיניות ציבורית וממשל, האונ' העברית בירושלים
ד"ר יוסף לוס, המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן
פרופ' עפרה מייזלס, הפקולטה לחינוך, אוניברסיטת חיפה
ד"ר רונית מרוז, המגמה לפילוסופיה יהודית, ספרות חז"ל וקבלה, אוניברסיטת תל-אביב
תומר פרסיקו, ביה"ס לפילוסופיה, התכנית לדתות זמננו, אוניברסיטת תל-אביב
שי פררו, בית הספר להיסטוריה, אוניברסיטת תל-אביב
ד"ר גבי קאבאליון, ביה"ס לעבודה סוציאלית והמחלקה לקרימינולוגיה, המכללה האקדמית אשקלון
יועד קדרי, המחלקה למחשבת ישראל, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
אדם קלין אורון, המחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, האוניברסיטה העברית בירושלים
פרופ' שלמה קניאל, ביה"ס לחינוך, אוניברסיטת בר אילן
ד"ר דלית שמחאי, החוג הרב תחומי בפקולטה למדעי הרוח והחברה, המכללה האקדמית תל חי
פרופ' סטיב שרוט, המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגד
אסף תמרי, המחלקה למחשבת ישראל, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב


[i] Zaidman-Dvir, N. and Sharot S. 1992."The Response of Israeli Society to New Religious Movements; ISKCON and Teshuvah" in Journal for the Scientific Study of Religion 31 (3): 279-295.

[ii] לדוגמה, מחקרים רבים מראים שחברים במגוון תנועות דתיות חדשות מדווחים על עלייה בתחושות של סיפוק, הגשמה אישית ושליטה בחייהם; ובמדדים פסיכולוגיים בריאותם הנפשית גבוהה. ראו C.A. Latkin. 1987. "The Self-Concept of Rajneeshpuram Members", Journal for the Scientific Study of Religion 29: 91-98.; כמו גם Buxant, C., et al. 2007. "Cognitive and Emotional Characteristics of New Religious Movement Members: New questions and data on the mental health issue". Mental Health, Religion, and Culture 10(3): 219-238.

[iii]ראו, למשל, Richardson, James T. "A Critique of "Brainwashing" Claims about New Religious Movements" in Dawson, Lorne L. (ed.)Cults in Context: Readings in the Study of New Religious Movements. New Brunswick, N.J: Transaction Publishers, pp. 217-228.

[iv] ראו, לדוגמה, Galanter, M. 1989. Cults: Faith, Healing and Coercion. New York: Oxford University Press, pp. 140-43, כמו גם Barker, E. 1984. The Making of a Moonie. Oxford: Basil Blackwell, p, 147.

[v] http://en.wikisource.org/wiki/Brief_Amicus_Curiae_of_the_American_Psychological_Association ו-Richardson, James T. 1991."Cult/Brainwashing Cases and Freedom of Religion", Journal of Church and State 33: 55-74, בהתאמה.

[vi]ואכן, ראו ההצעה הבאה, הבאה בעמ' 10 של הדו"ח: "תיקוני חקיקה לגבי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב – 1962 – הצוות ממליץ לשקול עריכת תיקון בחוק זה, כך שיצוין במפורש כי מצב בו אדם נתון לשליטה ממשית של אדם אחר בחייו או להשפעה בלתי הוגנת עליו, ייחשב כמצב בו אדם אינו מסוגל לדאוג לענייניו ולכן רשאי ביהמ"ש למנות לו אפוטרופוס."

[vii] http://www.cesnur.org/2006/belgium.pdf

[viii] http://www.cesnur.org/2005/brainwash_11.htm

על הדו"ח לבחינת תופעת הכתות בישראל ועל הצורך העמוק במיינד-קונטרול

הדו"ח לבחינת תופעת הכתות בישראל

בשבוע שעבר הוגש למשרד הרווחה והשירותים החברתיים דו"ח שהוכן על ידי צוות משרדי שבחן את "תופעת הכתות בישראל". הפורטלים הגדולים מיהרו להכריז כי מדובר בדו"ח מדאיג: הפסקה הראשונה בוואינט מכריזה על

תמונת מצב מדאיגה: בין 30 ל-100 אלף ישראלים חברים ב-80 כתות הפועלות בארץ. כך עולה מדו"ח של משרד הרווחה, שחובר בעקבות פרשת גואל רצון. הדו"ח כולל שורה של המלצות לפעולה נגד הכתות.

ואילו על פי כותרת הכתבה באנרג'י מדובר ב

דוח מדאיג: בישראל פועלות כ-90 כתות – דוח שחובר בעקבות פרשת גואל רצון חושף כי בישראל עשרות כתות שחלקן מונות עד אלף חברים. מחברי הדוח ממליצים על דרכי התמודדות.

אין הסכמה לגבי מספר הכתות בישראל (על פי הדו"ח עצמו וואינט צודקים), אבל יש הסכמה שהדו"ח מדאיג. והדו"ח אכן מדאיג, אבל לאו דווקא מהסיבות המוצהרות על ידי האתרים הנ"ל. אני רוצה אם כן להצביע על הבעייתיות שקיימת לדעתי בחלק מהדו"ח, אבל ראשית אביא קצת ממנו ואציין את ההצעות הטובות שהוא מונה (הנה תקציר רשמי של הדו"ח, והנה דף ממנו אפשר להוריד את כולו בקובץ).

ראשית, יש לשים לב שחברי הצוות שגיבשו את הדו"ח היו מורכבים מרובם מעובדים סוציאלים. אנשי המקצוע איתם הם התייעצו הם ד"ר גבי זוהר, ד"ר דוד גרין, ד"ר עוזי שי, גב' מתי ליבליך – שכולם מומחים לתופעות כיתתיות מהכיוון הטיפולי (ופחות מזה המחקרי), וכן גב' רחל ליכטנשטיין וגב' שרונה בן משה, שתיהן מ"המרכז לנפגעי כתות". חלק מהאנשים הללו אני מכיר, מחבב ומעריך. יחד עם זאת, אני חושב שניתן לנחש בקלות את הכיוון הכללי אליו נטו העצות שהם נתנו, והכיוון הכללי אליו לקחו את העצות אותם עו"סים. ברור שהועדה דנה הרבה יותר בסבלם של נפגעי כתות למיניהן מאשר בתובנותיהם הרוחניות, שלא לומר בזכויותיהם החוקיות.

הדבר משתקף כבר בפסקה הפותחת של "תקציר המנהלים" של הדו"ח:

מבחינה של התופעה ומאפייניה עולה, כי המגויסים לכתות עוברים תהליך המרה במטרה להשיג שליטה, נאמנות ומחויבות מוחלטת להנהגת הכת. קשת הפגיעות שעלולות להיגרם כתוצאה מחברות בכת פוגענית היא רחבה, וכוללת פגיעות נפשיות, פגיעות פיזיות, פגיעות מיניות, פגיעות חברתיות ופגיעות כלכליות. לפיכך, יש צורך בגיבוש מדיניות ממשלתית בנדון. (עמ' 8)

מתחילים ממילים כמו "מגוייסים" ו"תהליך המרה", ממשיכים ב"קשת הפגיעות", ומסיימים כמובן בצורך ב"גיבוש מדיניות". המדיניות שתגובש תתמקד, אם כן, בניסיון למנוע תהליכי המרה ופגיעות, וזאת על ידי התערבות של המדינה. לא במקרה נכתב הדו"ח אחרי ולאור המקרה בו פורקה הקהילה הפוליגמית של גואל רצון, ונראה, וכך גם מוצהר בדו"ח, שהוא נבנה בהמשך וכמענה לממצאי המקרה ההוא. לא במקרה הוא גובש במשרד הרווחה, ולא, למשל, במשרד החינוך.

הדו"ח ממשיך בניסיון להגדיר מהי כת, עניין לא פשוט כלל וכלל, שכן, כפי שכתבתי כבר כמה פעמים כאן ובמקומות האחרים, המילה הזאת משמשת לנו בדרך כלל יותר כקללה מאשר כהגדרה מושכלת. ממילא ישנן הגדרות רבות לתופעה – כך למשל, בספרו The Emerging Network פורש חוקר הדתות מייקל יורק מגוון עצום של הגדרות וקריטריונים, על פני כמעט מאה עמודים.

הדו"ח מודה בקשיים, שהפחות שבהם אינו הקושי להבחין בין "כתות" לבין "קבוצות חברתיות אחרות", ומובן שהכוונה היא למיני חצרות חסידיות, שברור שאף אחד לא מתכוון לגעת בהן לרעה. לאחר מכן מביא הדו"ח כמה הגדרות מעניינות (עמ' 15-18), ולבסוף מגדיר כת כך:

כתות פוגעניות הן קבוצות המתלכדות סביב אדם או רעיון, תוך שימוש בשיטות של שליטה בתהליכי החשיבה ובדפוסי ההתנהגות, לצורך יצירת זהות נבדלת מהחברה ותוך שימוש במצגי שווא. קבוצות אלה מעודדות לרוב תלות נפשית, נאמנות, ציות וכפיפות למנהיג הכת ולמטרותיו, מנצלות את חבריהן לצורך קידום מטרות הכת, וגורמות לנזקים נפשיים, פיזיים, כלכליים וחברתיים (באחד או יותר מהתחומים), בקרב חברי הקבוצות, משפחותיהם והקהילה הסובבת. (עמ' 19)

קראו את הפסקה שוב, ונסו לענות על השאלות הבאות: על מה עומדת למעשה כל ההגדרה הזו? מהו הגרעין הסגולי שלה? אומר לכם את דעתי (ממילא הרי לא היתה לכם סבלנות לקרוא שוב את הפסקה, נכון?): אני רוצה להציע שהמילים "שיטות של שליטה" ו"תלות נפשית" הם מרכז ההגדרה הזו, עליהן היא קמה ובלעדיהן היא נופלת. ואכן, מתוך רשימות מעניינות של "שיטות של מנהיגות, גיוס והמרה" שבאות לאחר הגדרה זו (עמ' 20-22), האלמנטים היחידים שזוכים להרחבה, והרחבה משמעותית, הם אלו העוסקים ב"רפורמת החשיבה" שמתבצעת בחברי כת על ידי מנהיגיהם. שימו לב לפסקה המכרעת הזו, שהיא לדעתי לבו הפועם הדו"ח:

רפורמת החשיבה מאפשרת השגת שליטה מוחלטת בתהליכי החשיבה ובדפוסי ההתנהגות של החברים בכת, תוך ניתוקם מהאישיות המקורית שלהם. מצב מתמשך זה מכונה "mind control" והוא שנוי במחלוקת בקרב הקהילה המדעית והטיפולית העוסקת בתחום. מעברו הראשון של הדיון הציבורי עומדת פרופ' תלר-זינגר שהטמיעה את השימוש במושג בהקשר של הפעילות הפוגענית בכתות, וטענה כי חלק מהתרגולים המיושמים בכתות, כמו חזרה אובססיבית על מנטרות, תפילות ומטלות חד-גוניות, התמקדות בחטאים ובאשמה והפעלת לחץ קבוצתי אינטנסיבי, עלולים להזין תהליכים כפויים ואפילו היפנוטיים במקרים מסוימים, המשתקים את הרצון החופשי ומשעבדים כליל את חבר הכת (Thaler-Singer, 2003). תלר-זינגר אף העידה בעניין זה במאות משפטים, במהלך שנות ה-70 וה-80 של המאה העשרים. מן העבר השני של המחלוקת, עומדים כמה מהחוקרים המובילים בתחום זה, כמו ריצ'רדסון, ברומלי, זבלוקי ורובינס. הם טוענים שקשה להוכיח את התרחשותו והשלכותיו של ה-mind control, הן בזירה המדעית והן בזירה המשפטית. ריצ'רדסון סבור כי מקורן של טענות אלה הוא במאבקים פוליטיים בעיקרם, שכן בארה"ב הן מועלות מתוך ניסיון להגביל את חופש הדת והפולחן (Richardson, 1991). חרף הויכוח הניטש בנושא זה, מטפלים העוסקים בתחום זה בישראל טוענים כי מניסיונם הטיפולי רב השנים, עולה שנעשה שימוש בשיטות של mind control, כחלק מתהליכי הגיוס וההמרה לכתות. (עמ' 22)

פסקה עמוסה ועשירה, שמובילה אותנו בתהליך דיאלקטי שבסופו מסתבר לנו שחברי כת בישראל נתונים תחת משהו שנקרא "mind control". איך מובילים אותנו למסקנה הזו? ראשית מתארים לנו את המושג, אחרי כן מודים שהוא שנוי במחלוקת (אבל למעשה ממעיטים בכך – הרי אי אפשר באמת לקחת ברצינות את ההגדרה של תלר-זינגר), ולבסוף מודיעים לנו שלא ממש משנה הויכוחים הללו בין המומחים, שהרי המטפלים בארץ טוענים שאכן כן נעשה שימוש ב-mind control. ומי אנחנו שנתווכח עם המטפלים?

ומכיוון שביססנו את קיומו של mind control בארץ, נותר רק לחשוב מה עושים עם זה. וכאן הבעיה, שכן לצד הצעות פעולה טובות לדעתי כגון "ייזום פעולות להעלאת מודעות בקרב הציבור הרחב"; "הכשרת מטפלים ועובדים סוציאליים לזיהוי כתות וקורבנות פוטנציאליים"; "מחקר ובניית מאגר מידע בתחום הכתות"; ואפילו "הגדרת גמלת קיום של הביטוח הלאומי, לנפגעי כתות" (עמ' 33-34) – יש גם כמה הצעות שלדעתי הן לא פחות ממסוכנות.

כך למשל "הקמת יחידה לטיפול בנפגעי כתות ובמשפחותיהם" שתכלול "צוות התערבות"(!) ארצי ש"יפעל בכל מקום בו יידרש טיפול בנפגעי כתות ויעשה זאת באמצעות עובדי השדה במחלקות לשירותים חברתיים"! איך יפעל אותו צוות? בעזרת כלי פריצה? ניידות? כלבים? מסוקים? וכן "חקיקת חוק נגד פעילות כתות", שגם לא ברור לי ממש איך יתנהל (וסביר להניח שלעולם לא יחוקק, וטוב שכך). ואולי הגרוע ביותר הוא:

תיקוני חקיקה לגבי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב – 1962 – הצוות ממליץ לשקול עריכת תיקון בחוק זה, כך שיצוין במפורש כי מצב בו אדם נתון לשליטה ממשית של אדם אחר בחייו או להשפעה בלתי הוגנת עליו, ייחשב כמצב בו אדם אינו מסוגל לדאוג לענייניו ולכן רשאי ביהמ"ש למנות לו אפוטרופוס.

כלומר, אם אני מבין נכון, בידי צוות פקידים במשרד הרווחה תהיה הרשות להחליט שאדם כלשהו אינו כשיר לנהל את חייו, ויומלץ לבית המשפט למנות לו אפוטרופוס, כל זה מפני שהוא חבר בקבוצה רוחנית או דתית כלשהי! וכל שומעו תצילנה שתי אזניו.

אל דאגה, החוקים האלה לא יחוקקו לעולם. לא מפני שממשלת ישראל תעמוד על כיבוד זכויות האדם והאזרח של תושבי המדינה, ולא תעיז להתערב בצורה ברוטלית כל כך בחייהם – אל תצחיקו את חברי הממשלה שלנו, שזכויות אזרח (ולפעמים, אדם) מעניינות את רובם כמו הצעת השלום הסעודית. הם לא יחוקקו מפני שלא יהיה אפשר להבדיל בין כתות רעות לכתות טובות, כלומר, מבחינת מדינת היהודים, בין קבוצות רוחניות ניו-אייג'יות לבין כל מני קהילות ברסלב, חב"ד, קבלה ומפעלי החזרה בתשובה למיניהם. אחרי הכל, הרי על פי ההגדרות האלה גם "ישראל ביתינו" היא כת.

גורו נאנק, מייסק הדת הסיקית, נפגש עם אנשי דת הינדים, לצורך המרה. ציור מתחילת המאה ה-19

הצורך העמוק ב- mind control

אבל אני רוצה להתייחס לעמדה שעולה מהדו"ח, ולחוזר שוב לב-לבו, כלומר לעניין ה-mind control. חשבו לעצמכם: לשם מה הכניס הצוות שישב על הדו"ח את העניין המפוקפק, על סף הביזאר, של ה- mind control? הרי מי יכול לקחת ברצינות את ההגדרה הזאת, של

חזרה אובססיבית על מנטרות, תפילות ומטלות חד-גוניות, התמקדות בחטאים ובאשמה והפעלת לחץ קבוצתי אינטנסיבי, עלולים להזין תהליכים כפויים ואפילו היפנוטיים במקרים מסוימים, המשתקים את הרצון החופשי ומשעבדים כליל את חבר הכת

שיש בה גם "עלולים", גם "במקרים מסויימים", וגם חצי מהרפרטואר הפולחני של כל דת בעולם? ובכלל, "תהליך היפנוטי שמשתק את הרצון החופשי ומשעבד כליל"?!? לו היה דבר כזה אפשרי, האם למישהו יש ספק שצה"ל היה כבר מזמן עושה בו שימוש? או השב"כ? או שירות בתי הסוהר? או, להבדיל, אירגוני הטרור? האם אנחנו עדיין חיים בתקופה המבדרת הזאת בתחילת המלחמה הקרה שבה חיפשו ארה"ב וברה"מ שיטות לשליטה מרחוק על התנהגות אנוש?!? הלו? מישהו עשה יותר מדי מטלות חד-גוניות??? ואם אכן זה נכון, הרי שמסתבר לנו בעצם מספרת שחבורת מחברי ספר הזוהר בדרום ספרד של המאה ה-13, או המקובלים שפעלו תחת האר"י בצפת של המאה ה-16, או מסדר הישועים, או רוב הבהקטי ההודי, או כל חצר חסידית של ימינו, היו או הינם כולם תחת mind control!

ולא שאין שעבוד בקבוצות כיתתיות למיניהן. ודאי שיש. יש לחץ חברתי, ויש רצון לרצות את המנהיג, ויש חרדה מפני חרם של הקבוצה, יש אובססיית טוהר ואימת חטא, ובאופן כללי כמובן שיש כמיהה עצומה לוותר על החשיבה הביקורתית והאחריות האישית. כן, להיות מבוגר זה קשה! אבל "שיטות" של "mind control"? למה פשוט לא קראו לזה the old Jedi mind trick?

אז למה בכל זאת היצור הבלתי-אקדמי, אנטי-מדעי הזה בתוך דו"ח רשמי של משרד הרווחה? זו השאלה. והתשובה לשאלה הזו נוגעת לדעתי למשבר הערכי שבו אנחנו נמצאים. כי השאלה היא בעצם איזה אתוס אנחנו מטפחים. השאלה היא בשם מה אנחנו עומדים מול אותן קבוצות דתיות, אותן כתות. האם אנחנו מציבים מול פרצופיהם האטומים ועיניהם המזוגגות של חברי הכתות את האתוס ההומניסטי, ותובעים מהם לקחת אחריות על חייהם, לדבוק בעובדות, להימנע מפיתויי סרק, ולעמול למען בגרותם הנפשית?

ודאי שלא. האתוס הזה נשבר, ורסיסיו מזינים כיום את קליפות הרלטיביזם הפוסטמודרני. מתוך שאריות ההומניזם המרוסק עלתה הרב-תרבותיות, עלתה חוסר הביקורתיות (או בשמה המכובס, הסובלנות), עלה ה-PC. האתוס שלנו כיום, אם ניתן לקרוא לו אתוס, דוגל בחופש הבחירה של כל אדם לחיות את חייו כראות עיניו. שאלות כמו אמת, בגרות, התפתחות נפשית-רוחניות (ובטח שאלות כמו תשובה וגאולה) אינן נשאלות, ואסור להן להישאל. כבר לא ניתן לבוא בשם ההומניזם, כמו גם לא בשם המסורות הדתיות שהוא עצמו הדיח, ולדרוש את התשובות להן מהזולת.

יש בזה צדדים חיוביים, ללא ספק. אבל יש גם צדדים שליליים מאוד. כך או כך, מכאן אמור להיות לנו ברור למה משרד הרווחה היה צריך להמציא את ה- mind control אם במקרה הוא לא היה קיים. כי באין קריטריון של אמת עובדתית, ובאין אופק אוטופי שממנו ניתן לגזור אמונות נכונות ושאינן, המקסימום שאפשר היום לעשות הוא לדאוג לאפשרות מימושה של זכות הזולת לבחור את חייו לעצמו בעצמו. ה- mind control נוצר כדי שנוכל להבדיל בין אמונות שטותיות שעליהן אי אפשר לומר לזולת דבר, שכן הוא בחר בהן במלוא הכרתו, לבין אמונות שטותיות שמותר לנו "לחלץ" מהן את הזולת, שכן הן נכפו עליו, שכן הוא נאנס לקבלן.

ה- mind control מאפשר לנו להכריז מלחמה על דרך חייו של הזולת, שכן מי שמשתמש באמצעי כפייה עובר על הדיבר היחיד שעוד נותר לנו, והוא החופש לבחור. הבחירה היא המקודשת בעינינו, ועצם הבחירה מכשירה כל אמונה. אמונה שנכפית עלינו, ללא בחירה, היא על כן הטומאה היחידה בה ניתן להילחם.

מכאן שציד המכשפות של ימינו דומה להפליא לזה של ימי הביניים. כאן וכאן מדובר בכשפים שאין להם כל הסבר או ביסוס, המוטלים בבני קהילה תמימים. ההבדל הוא שפעם אם היבולים קמלו ניתן היה לשרוף את אשת השכן. היום אם הילדים התחרפנו מותר לקרוא למשטרה כדי שתאסור את מי שמספר להם שהוא הבודהה מאוריון. אבל ההבדל הזה לא עושה את זה פחות מסריח.

קוראי היקרים, אתם יודעים שאין לי שום חיבה ל"כתות פוגעניות". הרי רק לא מזמן נתבעתי לדין על ידי מנהיג כת שכזאת, אחרי שפרסמתי ברבים את מעלליו. הותיקים שביניכם עוד זוכרים את רשימותי על קהילות גדולות יותר שלמיטב הבנתי כוללות מאפיינים כיתתיים שונים כסיינטולוגיה, בני ברוך, חסידות סלונים, קהילת ניר בן ארצי, ועוד ועוד. אולם מטרידים ככל שיהיו חלק מהמעשים באלו, כל זה לא מכשיר פגיעה ממשית בזכויות אדם.

אני כבר לא מדבר על זה שהיחס לחריגים שבה הוא אחד מקני המידה שבעזרתם ניתן לבחון את בריאותה המוסרית של כל חברה. אני כבר לא מדבר על זה שבריאותה האינטלקטואלית והנפשית של כל חברה תלויות, בין השאר, באוונגרד תרבותי ורוחני שמנסה לפרוץ עבורה מסילות חיים חדשות. אני מדבר על זה שבאופן הכי בסיסי לא על הפקידות הממשלתית להחליט אילו תפילות, מנטרות או מטלות חד-גוניות מהפנטות את מבצעיהן ואילו לא, ולא על ועדה ממלכתית לקבוע אילו רבנים או מורים רוחניים הם כריזמטיים מדי עבור רצונם החופשי של חסידיהם, ואילו לא. בארה"ב היו קוראים לזה "לא חוקתי". כאן אפשר לומר שזה פשוט יותר מדי מסוכן.

חלון אחורי של מונית ממוזגת, בומבי, 2005

נספח – כמה נתונים מעניינים מהדו"ח

בהתאם להערכות שבוצעו על ידי המרכז הישראלי לנפגעי כתות ועל ידי חוקרים ישראליים העוסקים בתחום , ניתן לאמוד כי בישראל פעילות כיום כ-80 כתות (במהלך השנים פעלו עשרות נוספות שנסגרו) , ומספר החברים בכל אחת מהן נע בין עשרות בודדות לאלפים. יתרה מזאת, עשרות אלפי אנשים ברחבי ישראל נחשפו עד כה לסדנאות, קורסים וסמינרים שהועברו על ידי כתות הפועלות בישראל. (עמ' 27)

בישראל נערך מחקר בקרב מצטרפים לכתות לאחר עזיבתם את הכת, ונמצא כי גיל ההצטרפות הממוצע לכתות הוא 25, 86% מהחברים הם ילידי הארץ, בני המעמד הבינוני, בעלי 12 שנות לימוד או למעלה מכך. בנוסף, 44% מהנבדקים העידו על היותם במשבר לפני ההצטרפות ו-60% מהם היו בטיפול פסיכולוגי בשלב כלשהו בחייהם. 11% אושפזו בעברם בבתי חולים לחולי נפש ו-15% השתחררו מהצבא כתוצאה מבעיה נפשית חמורה (אמיר, ש', האיום בחופש: דרכי ההשפעה של כתות, פפירוס, תל אביב, 1992). (עמ' 24-25)

ואנקדוטה לסיום

בדו"ח כתוב:

בחינת שיעור השימוש בחומרים פסיכו-אקטיביים טרם ההצטרפות לכת מעלה, כי מעט פחות משליש השתמשו בסמים קשים ואילו 60% – בסמים קלים. רק 2% כלל לא השתמשו בסמים לפני ההצטרפות לכת (אמיר, 1992).

וצ"ל כמובן כתוב:

בחינת שיעור השימוש בירקות כתומים טרם ההצטרפות לכת מעלה, כי מעט פחות משליש השתמשו בדלעת ובטטה ואילו 60% – בגזר ובגזר גמדי. רק 2% כלל לא השתמשו בעגבניות לפני ההצטרפות לכת (פרסיקו, 1992).

ואם תבדקו את הנתונים תראו שזהו אכן המצב.

יורם קניוק והתפוררותה של הזהות היהודית בישראל

אתמול עתר יורם קניוק לבית הדין המחוזי בדרישה להורות למשרד הפנים לאפשר לו "להשתחרר מהדת היהודית" באמצעות שינוי סעיף הדת במרשם מנהל האוכלוסין מ"יהודי" ל"חסר דת", לאחר שפנייתו למשרד הפנים סורבה. קניוק עשה זאת לאחר שנולד נכדו הראשון, אז

התברר לו שנכדו מוגדר במרשם האוכלוסין "נוצרי אמריקאי" כפי שמוגדרת אמו, בתו של קניוק שנולדה בישראל ושירתה בצה"ל. זאת בשל העובדה שאמה, רעייתו של קניוק מירנדה, היא נוצרייה אמריקאית. לאחר דין ודברים עם פקידי מרשם האוכלוסין אושר לשנות את סעיף הדת של הנכד ל"חסר דת". בעקבות כך ביקש קניוק להשוות את מעמדו למעמד נכדו ולהירשם כ"חסר דת", אך פקידי משרד הפנים הסבירו לו שהדבר בלתי אפשרי והפנו אותו לבית המשפט.

קניוק נוגע כאן בעצב רגיש שיכול להביא כאב רב לאנשים רבים. הוא חושף את האפלייה המאוד-לא-דמוקרטית בין יהודים לשאינם במדינה. נכדו של מי שלחם במלחמת העצמאות והיה לאחד מגדולי הסופרים בארץ לא יוכל להתחתן עם יהודיה על פי החוק הישראלי משום שהוא מוגדר כנוצרי.

עכשיו, כמובן שהוא לא נוצרי, וכמובן שהוא יהודי לכל דבר ועניין – חוץ מעל פי ההלכה האורתודוקסית, לה חשובה דתו של אמו. לקניוק כל זה נראה מטורף. הוא מעדיף להיות "חסר דת" מאשר להשתתף במשחקים של הרבנות הראשית. סביר למדי שאם אכן יפסוק בית המשפט לטובתו, יתברר שקניוק מניף כאן את נס המרד, ויהיה הראשון מבין רבים שיהפכו מ"יהודים" ל"חסרי דת".

הבעיה, חשוב לציין, היא לא ההלכה, אלא ההתעקשות על התאמה בין חוקי המדינה להלכה. זכותם של שומרי מצוות למיניהם לא לחתן את בנותיהם עם נכדו של קניוק (או בעצם, לנסות לחנך אותן לכך), אבל חובתה של המדינה לדאוג לכך שנכדו יהיה בה אזרח שווה זכויות. במדינה ישראל, בגלל המונופול של האורתודוקסיה על שירותי הדת ועל הטקסונומיה המשפטית של המדינה, ישנם מאות אלפי בני אדם שלא יכולים לקבל שירותים בסיסיים כנישואין וקבורה (לפחות לא על פי רצונם).

והעניין בעצם עקרוני יותר מזה, שכן הוא נוגע לבעייתיות שבהתעקשות של המדינה להגדיר עבור אזרחיה בני איזו דת הם. גם כאן קיימת ברית לא כשרה בין ההלכה הדתית לבירוקרטיה הממלכתית.

קשה לנו להבין את זה היום, אבל עד לפני כמה מאות שנים דתו של אדם לא היתה נתונה לבחירתו. אני לא מתכוון לרוטינה הבנאלית בה אחרים היו קובעים עבורך אם אתה מאמין בלידת הבתולין או בהתגלותו של המלאך גבריאל למוחמד – כפייה כזאת כמובן היתה – אלא למציאות המעניינת בה מבחינת רוב האנשים זה היה הגיוני שאחרים יקבעו בשבילך יסודות שכאלה.

עד המאה ה-18 דת על פי רוב לא היתה עניין של בחירה אמונית, אלא עניין של לידה, מקום מגורים (Cuius regio, eius religio), מצב משפחתי (הגבר קבע את דתה של אשתו) או מעמד. רדיפת האינקוויזיציה אחרי היהודים המומרים בספרד ופורטוגל נמצאת מבחינה היסטורית על התפר שבין התפיסה המובנת מאליה שאפשר (ואף רצוי) לכפות על מישהו המרת דת, לבין הצורך המתסכל לבדוק ולוודא שהוא אכן "מתכוון לזה", מרגיש ככה "מבפנים", כלומר אינו מתמיד במנהגיו הישנים בסתר.

עם הנאורות כל זה נגמר. הפילוסופים החדשים ניסחו עבור ההמונים את מה שהיה כבר המובן מאליו האינטואיטיבי: דת היא עניין פנימי, אוטונומי ואינטנציונלי. רק אם אני באמת מאמין, או לפחות באמת רוצה להאמין, אני באמת נוצרי (או יהודי, או מוסלמי וכו'). כאשר נתנאל פוזנר ביקש בשנות השמונים של המאה ה-18 להתנתק מסמכות הקהילה היהודית באלטונה מפני שכבר לא האמין בעיקרי הדת דאז, היו אלה השכנים הנוצרים-חילונים, ה-freidenkern החדשים, שעודדו את הממשל לאפשר לו להיות אזרח חופשי, ללא קהילה. לפני האמנסיפציה זה לא היה אפשרי. אחריה ניצלו יהודים רבים את האפשרות החדשה להיפרד סופית מהרבנות והמסורת, לצאת סופית מהגטו, להיות יהודים בדרכם – או פשוט להתבולל.

אבל מה שבאירופה ובארה"ב אפשרי מאז תחילת המאה ה-19, במדינת ישראל עדיין אסור חוקית. כי מדינת ישראל מתעקשת לאכוף את ההלכה האורתודוקסית בכל הנוגע למספר נקודות מכריעות בחייו של הפרט: לידה, נישואין, הורות, קבורה. בנקודות האלה המדינה תחליט בשבילך מהי הדת שלך, ובהתאם לכך איך עליך לנהוג, כל זאת גם אם אתה לא מאמין או מקיים דבר ממנה כרגיל. קשה לנו להבין את זה היום, אבל זהו המצב במדינת ישראל.

לכן העניין עם היוזמה של קניוק הוא רחב הרבה יותר מעוד ויכוח על זכויות אזרח ודמוקרטיה. אלו עניינים חשובים מאוד כמובן, אבל חשוב לא פחות הוא האתגר לזהות היהודית שמציב כאן קניוק. על פי הכתבה לעיל

קניוק מסביר בעתירתו כי אין בו רצון להיות חלק מ"איראן יהודית" ולא חלק "ממה שנקרא היום 'דת ישראל'" […] בעתירה מסביר קניוק כי היסטורית, נקראו בני העם היהודי בתנ"ך "ישראלים", "בני ישראל" או "בני יעקב". התובע מבקש להיות ישראלי בלאומיותו ובן בלי דת, ולא חלק ממה שנקרא היום דת ישראל ש"נפשו נקעה ממנה". קניוק טוען כי זכותו לשנות את רישום הדת מ"יהודי" ל"חסר דת" נגזרת, בין היתר, מחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, כמו גם מהלכות בית המשפט העליון, ואלה שהכירו בהכרזת העצמאות שמהווה נורמה משפטית המבטאת את ערכיה של החברה בישראל.

וכמוהו יש עוד רבים. הניכוס האורתודוקסי של היהדות, יחד עם הרודנות המשפטית שמוענקת לו על ידי המדינה, מרחיקים ישראלים רבים מדתם – את חלקם גם מישראליותם. האנטגוניזם כלפי המסורת היהודית הוא גדול בחלקים לא קטנים של האוכלוסייה, כאלה שמרגישים שנכנסים להם לתוך הבית/צלחת/ורידים. אלה אותם רבים שנתנו בזמנו ל"שינוי" את כוחה, וחלקם גם הצביעו ליברמן בתקוות שווא שהוא יעשה משהו נגד שליטת הרבנות. רק לפני כמה חודשים התפרסם סקר שהראה שחילונים באופן כללי מזדהים יותר עם ערכי התנועה הרפורמית, מאשר עם אלו של הציונות הדתית או כל זרם אורתודוקסי אחר.

ולא רק בארץ. על פי מחקר שפורסם בספר (המוערך מאוד) The Jew Within: Self, Family and Community in America משנת 2000, בעוד ש

בניגוד לישראלים, שרבים מהם נושאים טינה כלפי האורתודוקסיה זה זמן רב בשל ההשפעה והכוח הפוליטיים שלה, מעטים היהודים האמריקאים שהחזיקו באיבה עמוקה כלפי האורתודוקסיה. […] לפחות עד סוף שנות השישים, נחשבו היהודים האורתודוקסים, על ידי רוב היהודים האחרים, כבעלי הסטנדרטים הגבוהים ביותר של דבקות דתית ומחויבות. […] מצב זה השתנה בשנים האחרונות. 79% מהמשתתפים המחקר שלנו [שהתמקד בקבוצת המרכזית של יהודים אמריקאים, כלומר לא האדוקים ביותר ולא המנותקים ביותר מהמסורת – ת.פ.] שללו את הגדרת האורתודוקסיה כיהדות האותנטית ביותר. רבים (47%) אמרו שהם לא מוקירים תודה לאורתודוקסים על שהם עושים רבות למען שימור החיים היהודיים. הרוב (51%) הסכימו שהאורתודוקסים הם צרי-מוחין ושהם עצמם מוטרדים מתחושות העליונות של האורתודוקסים (52%). […] 80% מהמשיבים אמרו שהם מסכימים עם המשפט "מרגיז אותי שיהודים אורתודוקסים בישראל מגבילים את יכולתם של יהודים קונסרבטיבים ורפורמים לנהוג על פי מסורתם" (עמ' 148-149).

קניוק במקרה קולע לדעתם של האמריקאים. על פי הכתבה לעיל

קניוק גורס שלחם על הקמת מדינה יהודית-עברית שבבסיסה עמדה מגילת העצמאות, ועתה חש הוא כי הדת היהודית של העת האחרונה מייתרת ומורדת בה, ומתירה את הקשר בין הישראלים לבין היהודים בתפוצות שאינם שייכים לדת היהודית הקיצונית של היום.

במילים אחרות, השליטה האורתודוקסית במנגנון הבירוקרטי של מדינת ישראל, זאת בתוקף ראייתה את עצמה כנושאת האמת היהודית הבלעדית, נמצאת בעוכריה ומרחיקה ממנה יהודים רבים.

האורתודוקסיה נמצאת כאן במלכוד, מתוחה בין היומרה לאמת הבלעדית, לבין ההבנה שהתנשאות לא ממש מחבבת אותך על בני אדם כיום; מתוחה בין החובה להוכיח את הזולת ולהכריח אותו לשמור הלכה, לבין ההבנה הברורה כשמש שזה לא ילך ושזה לא מוסרי; מתוחה בין היומרה לכלול תחת כנפיה את כל עם ישראל, לבין המציאות בה רק מיעוטו נאמן להלכה על פיה; מתוחה בין אהבתה לשררה שמעניק לה החוק בישראל, לבין ההבנה המחלחלת שהכוח הזה רק מרחיק ממנה יהודים.

מתוחה, בקיצור, בין המסגרת ההלכתית שהתפתחה בגלות, בשטעטל, לבין המציאות שהתפתחה במדינת ישראל הדמוקרטית והחילונית. מתח הוא לא דבר בריא, בעיקר לנוכח האמת הפשוטה שרוב עם ישראל לא שומר ולא ישמור תרי"ג מצוות לעולם, ומאידך הניסיון לכפות זאת עליו רק ירחיק אותו ממה שהוא עדיין מעריך במורשתו.

בסופו של דבר, הבעיות האלה מתחילות מהשילוב המוזר בין דת ללאום שמציעה היהדות. נכון, היא גם וגם. אבל אם כך, למה זה על הלאום כולו לנהוג על פי מנהגיהם הדתיים של המיעוט האורתודוקסי? קניוק מבטא זאת היטב כאשר הוא מבקש להיות "ישראלי בלאומיותו ובן בלי דת" – הלאום מבחינתו גדול יותר מהיהדות הדתית של האורתודוקסיה. ואכן, למה לא, כפי שהציע בזמנו השופט חיים כהן, יהודי במדינת ישראל יהיה מי שמרגיש קשר עמוק לעם היושב בציון, עם או בלי קיום מצוות, עם או בלי אמא יהודיה? למה לא ניתן להצטרף לעם, ולא לדת? האנומליה כאן היא תוצאה של קבלה מעט נמהרת של התכתיב ההלכתי האורתודוקסי, שעבור מרבית הציבור הוא חסר משמעות בכל אתר אחר בחייהם.

למה אם כן זה המצב? למה מסכים הרוב החילוני לתת למיעוט האורתודוקסי את כל הכוח הזה? התשובה בגוף השאלה: לרבים מהחילונים המצב הזה נוח מאוד בדיוק בגלל שבכל אתר אחר של חייהם הם מנותקים מההלכה האורתודוקסית. שכן אם יהדותם מוגדרת על פי לידתם, יוצא שממנה והלאה הם פטורים מכל עניין בה, ודאי מכל מעשה. אין לטעות: חילונים רבים שמחים על כך מאוד, משום שכך הם נחשבים יהודים למרות שהם לא יודעים שום כלום על ההיסטוריה היהודית, על התרבות היהודית, ולא מטפחים אף מנהג או מצווה. והם רוצים מאוד להיחשב כיהודים. חשוב להם להיות חלק מהאתנוס היהודי, מ"עם ישראל", להתכרבל בחמימות שמספקת הלאומיות. הולכים בלי ומרגישים עם.

גם זה לא סוף העולם, אבל אם כך, למה להתעקש לא לאפשר לאחרים להתכרבל גם כן? שלא כמו שמיכת פיקה, הלאומיות רק גדלה ככל שיש יותר אנשים שמתכרבלים בה. מה ההגיון לא לאפשר לפרטים הרוצים להסתפח בנחלת ישראל לעשות כן רק מפני שהם יצאו מרחם לא יהודייה – לבד מהגיון גזעני, שמוצא טעם לחייו בתחושת עליונות על כל מי שלא שייך למועדון הסגור? וכמובן, כאן נכנס גם הסכסוך עם שכנינו ותורם את תרומתו למאבק הזהות הזה: אנחנו יהודים מול מישהו, ולכן מעוניינים מאוד להיות מלוכדים בקשר הדם שבינינו, ואכמ"ל.

הדבק שמעניק הסכסוך לזהות היהודית הוא רב, אבל נראה שהוא מתיישן ומתחיל להתפורר. הצעד של קניוק קובע שלב חדש בפולמוס על הזהות היהודית-ישראלית. לפחות דבר אחד מסתמן כבר עכשיו: הניסיון להגדיר מיהו יהודי על פי האורתודוקסיה, כמו גם הניסיון להכריח אנשים להתחתן או להקבר על פי ההלכה האורתודוקסית, לא רק שאינו דמוקרטי ומפר זכויות אזרח פשוטות, אלא מפורר את הזהות היהודית-ישראלית – אותה זהות שהוא מנסה להציל.

ההה                                                          

[ב-19 למאי יתקיים באונ' חיפה כנס תחת הכותרת ישראל בין אנטי-יהודיות, אנטי-שמיות ופרוגרסיביות חדשה. בין השאר ירצו שם נמרוד אלוני, עוז אלמוג, יצחק בנימיני, גדי טאוב, במבי שלג, אסף שגיב, אילן גור זאב, פיליפ וקסלר, בן דרור ימיני, אניטה שפירא וגם אני. פרטים כאן.]

תגובות מנהיגים דתיים לחיסולו של בן לאדן

שני מנהיגים דתיים מדברים על חיסולו האלים של מנהיג דתי שלישי. הארכיבישוף מקנטנברי, רואן וויליאמס, האיש החשוב ביותר בכנסייה האנגליקנית, והדלאי לאמה, מנהיגם הדתי (אבל כבר לא הפוליטי) של הטיבטים, חולקים את דעותיהם על חיסולו של אוסמה בן לאדן, מנהיג אל קאידה.

הארכיבישוף מקנטנברי, רואן וויליאמס וויליאמס אמר:

אני חושב שהריגתו של אדם לא חמוש תמיד תשאיר תחושה מאוד לא נעימה. לא נראה כאילו נעשה כאן צדק. […] במקרים כאלה, כאשר אנחנו ניצבים מול מישהו שהוא בברור פושע מלחמה במובנים של הזוועות שהוא המית, חשוב שהצדק ייראה.

הדלאי לאמה מצוטט כאומר ש:

כאדם, היה בן לאדן זכאי לחמלה ואף סליחה […] אולם סליחה אין פירושה שאנו שוכחים מה קרה. … אם משהו הוא רציני ויש צורך לנקוט בצעדים (countermeasures), אז יש צורך לנקוט בצעדים.

מה אפשר לומר על שתי התגובות השונות האלה? בעוד וויליאמס הנוצרי חושב שלא נראה צדק ומבקש שהצדק יראה, הדלאי לאמה מלא חמלה כלפי בן לאדן, אבל תומך בהריגתו. ראשית מעניין לראות את ההגיון העומד מאחורי דבריהם: וויליאמס מבקש צדק, וצדק עבורו הוא משפט בבית משפט. דווקא מכיוון שלדעתו בן לאדן הוא "בברור פושע מלחמה" וחולל "זוועות", חשוב להביאו לבית דין ולהעמידו מול שופטים. כדור במצח על ידי חוליית 'אריות הים' לא נראה לו כמו צדק.

הדלאי לאמה בשיחה בה אמר את הדברים הנ"ל לדלאי לאמה לעומתו לא חשוב כלל הצדק המופשט, ואף לא המימד הציבורי של הפעולה. חשוב לו, ראשית, להביע חמלה (ואולי זה יותר עניין אוטומטי עבורו), שנית, חשוב לו העקרון שעל פי לכל מעשה חייבת להיות תוצאה/תגובה, ושלישית, נדמה לי שאפשר להבין שחשוב לו למנוע סבל נוסף, וזאת על ידי נטרול מקורו. על כן בעוד הוד קדושתו חש חמלה כלפי בן לאדן, הוא מרוצה מזה שהוא התגלגל הלאה. לפני כשנתיים כתבתי על כך שבודהיזם אינו פציפיזם ואני חושב שהדלאי לאמה מדגים זאת היטב בדבריו. מה שחשוב למחשבה הבודהיסטית הוא לא האדם כאדם, אלא האדם כפוטנציאל ומוקד לסבל: תחושתו, גרימתו או מניעתו.

עוד דבר מעניין מאוד כאן הוא מקורות הסמכות שפונים אליהם שני המנהיגים הדתיים האלה בבואם לפסוק את פסוקם. די ברור שהארכיבישוף לא הציץ לברית החדשה לפני שקבע ש"לא נראה כאילו נעשה כאן צדק". הוא קבע כך משום שהוא מתבונן במצב על פי השקפת העולם הנוכחית במערב, זו של ההומניזם והפרדת הרשויות של הדמוקרטיה הליברלית. נכון שהברית החדשה לא ממש מספקת כלים לבחינת העניין, או לחילופין, מספקת כלים לא מספקים בהחלט (אלא אם כן אנחנו רוצים להושיט תמיד את הלחי השנייה), אבל נדמה לי שדי ברור שמה שמנחה את חשיבתו של וויליאמס אינם כתבי הקודש, אלא דיני הלוחמה של ועידת ז'נבה. (יש לציין עם זאת, שדיני לוחמה בכל זאת שייכים לתרבות המערבית, שאחד ממקורותיה הוא הנצרות).

לעומת וויליאמס הדלאי לאמה חושב על העניין, כאמור, כמו בודהיסט. בשביל לבחון את המעשה הוא פונה אל ההגיון הבודהיסטי הקלאסי, וממנו הוא מפיק את תובנותיו. העקרונות שמנחים אותו נובעים מתמונת העולם המטאפיזית של חוק הקארמה, גלגולי נשמות, והשאיפה לשחרור כל הישויות החיות מסבל.

יחד עם זאת, מכיוון שההגיון הבודהיסטי הפשוט אינו תואם את התדמית שנוצרה להגיון הבודהיסטי הפשוט, וכנראה גם לא את צרכיו היחצניים של הצוות של הדלאי לאמה, הלה הוציא סיכום משלו לשיחה, בה הוא מפרש כי

הוד קדושתו הדגיש שיש להבדיל בין הפועל לפעולה. הוא אמר שבמקרה של בן לאדן, הפעולה שלו היתה כמובן הרסנית […] ולכן יש להביא את הפעולה שלו לדין צדק (his action must be brought to justice), אמר הוד קדושתו. אבל לגבי הפועל עלינו להפגין חמלה ודאגה, הוא הוסיף. לכן הצעדים שנוקטים, לא משנה באיזו צורה, צריכים להיות בחמלה.

תהרגו אותי אם אני מבין איך מביאים פעולה לדין צדק. התגובה התמוהה והמגומגמת הזאת, שברור שיצאה בנסיון נואש לתקן נזק תדמיתי שלכאורה נעשה, דווקא יותר מתאימה ברוחה לאמרת הכנף הנוצרית הידועה על כך שיש "לתעב את החטא ולאהוב את החוטא". הנה כי כן, בעוד הארכיבישוף מקנטנברי כבר מזמן מדבר במערבית מודרנית, הדלאי לאמה מדבר בודהיסטית, ואילו הצוות הרשמי שלו מתקן את דבריו לנוצרית.

ומה עם היהודים? בעוד שכל כך ברור שרבנים בארץ שמחים על חיסולו של הארכי-טרוריסט עד שהם לא היו צריכים אפילו לומר זאת, הרב אריק יופה, מנהיגה של התנועה הרפורמית בארה"ב, אומר ש"לפעמים במסורת היהודית, בעיקר לאלו מאיתנו שנמצאים בצד הפרוגרסיבי, קל לשכוח את יכולתו של האדם לעשות רע". הוא משווה את רדיפת בן לאדן לרדיפת הטרוריסטים שטבחו במשלחת האולימפית הישראלית למינכן וטוען ש"רדיפת צדק פעמים רבות אינה נקייה ולא יפה, אבל היא הכרחית". צדק עבורו, אם כן, הוא חיסולו של בן לאדן. הרב יופה בוחר להתעלם מהחוק הבינלאומי היבש, ופונה להוויה היהודית, מעברה הרחוק והקרוב יותר.

ורק מילה קטנה לסיום. אני חושב שחשוב לומר שבמקרה של בן לאדן קל במיוחד להתעלם מהחוק היבש, וזאת מפני שהוא הודה במו פיו, בתפוצה עולמית, פעמים רבות, שהוא אחראי לרצח של המונים ומתעתד לרצוח עוד המונים. לא מדובר בחשד עלום של מערכת ביטחון כלשהי. לכן הגם שלדעתי היה עדיף להביא אותו למשפט, גם אני במקרה זה חושב שטוב מאוד שהרגו אותו. והנה עוד כמה תגובות של אנשי דת, מינורים יותר מהשלושה הנ"ל, למותו של הטרוריסט.

משפטי טובלי – סיכום אירוע

או: איך שריתי עם צוות בוראי הגלקסיה, ויכלתי

ביום רביעי שעבר בבוקר הגעתי לבית משפט השלום בחדרה מלווה באשתי היקרה, ובעו"דיני היקר גם הוא. בשעה שמונה ורבע הדלתות עדיין היו סגורות, וחיכינו כולנו בחוץ. כולנו, כלומר אני וזוגתי, עו"דיני (המעולה) ישי שנידור, שי טובלי ובן-זוגו, שני עו"דינו של טובלי עמית זילברג וחיים איצקובסקי, וכן פמלייה שלמה שנלוותה לטובלי, הלא היא קהילת תלמידיו הנאמנים (לא אציין את שמותיהם כדי לחסוך מהם מבוכה). עברתי בעיני לאט על כל הנוכחים, אולם אף אחד מהם לא הישיר אלי את מבטו. חיכינו ביחד בדממה, אם כן, שהשערים יפתחו.

כשנכנסו, האולם הקטן התאכלס במהרה. טובלי ולסטר ישבו בפינה השמאלית, ונשרכים מאחוריהם ישבו התלמידים, ממלאים את כל הכיסאות מלבד אלה שלי ושל אשתי, בפינה הימנית. בהמשך יתברר איזו שגיאה טקטית חמורה מצדו של טובלי היתה להביא את עדר מלחכי פנכתו. כשכב' השופטת הדסה אסיף נכנסה עמדנו כראוי, והתיישבנו רק אחרי שהיא התיישבה. והיא, אחרי שהתיישבה, פנתה אל עורכי דינו של טובלי, ופשוט התחילה לנזוף בהם.

הפרוטוקול אינו עושה צדק למה שהתחולל שם. המחזה היה מרהיב. כב' השופטת הביעה, באופן בוטה וחריף, את תמיהתה על עצם הגשת הדרישה להוריד את מאמרי על טובלי עוד לפני המשפט. האם יש למנוע ממני לכתוב ברשת, כך שאלה, כאשר טובלי עצמו משתמש באותו הכלי ממש כדי להפיץ את רעיונותיו לכל עבר? האם אכן העללתי או הכפשתי כאשר כתבתי שטובלי מקיים יחסי מין הומוסקסואלים? האם אכן שיקרתי כאשר טענתי שטובלי הוא מנהיג כת? האם אכן פגעתי בפרטיותו של טובלי כאשר הוא עצמו פירט "לפרטי פרטים", "ביד רחבה", את הרפתקאותיו המיניות על גבי האינטרנט?

חצי דקה לתוך הדיון עורכי הדין של טובלי כבר התחילו לגמגם. אה בה ציגלה מה. שימו לב לקטע המוזהב הזה מהפרוטוקול, שמתאר את אחת מתגובותיהם:

לשאלת בית המשפט – אם הטענה שיש יחסים הומוסקסואלים – בין התובעים היא שקר כאשר התובעים עצמם ציינו במאמרי אינטרנט שפירסמו, אני אומר – אנחנו טוענים שזה שקר. אלה דברים שלא קורים כיום. אני אומר שלמרות שהאיש שלי פירסם בעניין הזה מאמרים שנכנסו לפרטי פרטים של יחסיו המיניים, זה שקר שכתבו את זה במסמכים שצורפו לתביעה.

תענוג גמגומי צרוף. והיו עוד רגעי קסם, שלא נכנסו לפרוטוקול משום מה. כך למשל, התעניינה השופטת איך דואג טובלי כל כך ל"פרטיותו", כאשר הוא עצמו מתערטל בפומבי, ולא רק זה, אלא גם חושף בפומבי, בפרסומים שונים, שמותיהם של קטינים שנמצאים בקבוצתו. האם אין כאן פגיעה חמורה בפרטיותם? התשובה כללה כמה גמגומים נוספים.

ולמה זה האולם מלא בתלמידיו של טובלי, אם התובעים מתעקשים שהוא "פירק את קבוצתו"? האם אכן הוא כבר אינו מנהיג של קהילה? כאשר טענו עורכי דינו של טובלי שמדובר ב"כיתה לימודית" שמורכבת מ"אנשים שמגיעים למפגשים ומאמינים באמונה כזו או אחרת", שאלה כב' השופטת האם יבואו כל הנוצרים לדיון בתביעה של אדם שכתב ביקורת על הנצרות, או כל היהודים לדיון של אדם שכתב ביקורת על היהדות – דהיינו, לי היה נדמה שכב' השופטת רמזה שברור לה שמדובר עדיין בקהילה סגורה, בעלת מבנה סמכותני-היררכי, תחת מנהיגותו של טובלי. אבל רק אל תגידו "כת".

אובג'קשן, יור הונר

אין שום ספק שזעמה של השופטת על הטובליז קשור בתגובה שהגיש בשמי עו"דיני ישי שנידור (הנה היא כאן בסקריבד). בתגובה הראנו בצורה נאה שאין שום ביסוס לבקשה להוריד את מאמרי כבר עכשיו, שכן טובלי אומר בעצמו, על עצמו, דברים דומים מאוד לדברי עליו. ציינו שהמבקשים הסתירו את העובדה שאני פניתי ודיברתי פעמיים(!) עם אשתו לשעבר של טובלי, וביקשתיה לומר לו שיטלפן אלי כדי לקבל ממנו תגובה, ושהוא סירב להגיב. כן הראנו את הכשלים הרבים שבבקשתם הכוללנית של התובעים, ולסיום עמדנו על כך שמחד אני בהחלט לא "נטפל" לטובלי, ומאידך יש בהחלט עניין ציבורי רב בדיווח אודות פועלו הטראנס-גלקטי של טובלי. למשל טענו ש

העיסוק של המשיב במבקש הוא זניח, בטל בששים ממש ביחס לנפח הפעילות שלו. המשיב רואה במבקש אנקדוטה, שרלטן העושה ברוחניות שימוש ציני, המנצל לרעה את הכאריזמה שלו, ובעל השפעה רעה על אלה הנסחפים אחריו. המשיב אינו רואה בו ובפועלו מושא לעיסוק רציני, והוא אכן כמעט ולא עוסק בו.
[…]
מובן מאליו, שיש עניין ציבורי בפועלו של אדם המבקש לסחוף אחריו את הציבור להשגת מטרות רוחניות שנויות במחלוקת בלשון המעטה, ואשר פועל בדרכים בעייתיות, בלשון המעטה דהמעטה. יש עניין ציבורי באדם שמרכז סביבו קהילה רוחנית של אנשים המצייתים לו, שסבור שיש באמתחתו מזור לכל תחלואי האנושות, ממחלת הסרטן ועד הדרך אל האושר.
[…]
למשיב אין כל עניין אישי במבקש. הוא פרסם את הדברים כחוקר בתחום, ומתוך תחושת אחריות.

אמת ויציב. בקיצור, כב' השופטת ראתה, השתכנעה, ולסיום שלחה את הטובליז החוצה "חמש דקות לשקול אם להמשיך עם הבקשה [להוריד את מאמרי כבר עכשיו] והאם להמשיך עם התביעה, או לומר 'סליחה, טעינו'". הזוג טובלי וזוג עורכי דינם יצאו החוצה להסתודד, וכשחזרו אמרו שהם מוותרים על הבקשה, אבל ממשיכים עם התביעה. לא הבינו את הרמז, מסתבר.

יצאנו החוצה עייפים אך מרוצים. עשירים ב-5000 שקל (הוצאות משפט), אבל אחרי שבועיים של הכנות מתישות לדיון, שגזלו ממני שעות עבודה ושינה. אין ספק, עברתי קורס מזורז בהלכות דיבה, ושמחתי לגלות עד כמה זהיר הייתי בכתיבתי. עברתי גם קורס מתקדם בהיסטוריה של טובלי, וכמות המידע שיש לי עליו עכשיו מפחידה אפילו אותי. בהקשר זה יש להודות גם שטובלי היווה יריב קל מהרגיל, בשל ריבוי השטויות שדאג לפרסם על עצמו מעל כל במה אפשרית.

ביום חמישי עלה האייטם הזה באתר מעריב, המראיין אותי ואת הטובליז על מה שקרה ברביעי – ראו שם קובלנותיהם כנגד מערכת המשפט הישראלית. במהלך הסופ"ש נודע לנו שטובלי משך את התביעה, כלומר הגיע למסקנה שכדאי לו לסגת כשיש לו עדיין לאן.

בקיצור, נגמר, וכוחות האור גברו.

הסיפור הגדול באמת

ועכשיו, לחשבון. קודם כל תודה גדולה גדולה. מאז יום רביעי, ה-23.3, כאשר פרסמתי את הרשימה הזאת, קיבלתי 238 תרומות, אשר ביחד מסתכמות ב 31,340 ש"ח. זהו ללא ספק סכום מדהים, ואני שוב מודה בכל פה, בהתרגשות ובהוקרה עמוקה, על האמון והאהבה שהענקתם לי. מלבד סיפור מיקי רוזנטל אני לא זוכר מקרה דומה של התגייסות של קוראים ותומכים למען חוקר חופשי ובלוגר, ואני מרגיש אסיר תודה שכך נהגתם במקרה שלי. אין לי ספק שמכל הבלגן הזה זה הדבר הגדול באמת שהתרחש כאן.

אז ברור שכרגע לא נדרשות עוד תרומות למען המערכה המשפטית (תרומות להבעת הערכה כללית יתקבלו בברכה). ובכל זאת, מה עושים עם כל הכסף הזה? 5000 השקלים שקיבלנו מטובלי, הוצאות המשפט, הולכים לעו"דיני, כפי שסוכם בינינו בתחילה. בנוסף, אני משלם לו 3000 שקלים, שכר טרחה (שווה כל גרוש, הבחור). בנוסף, הוצאות על מוניות להעברת מסמכים וכל מני מגיעות ל-860 ש"ח. נותרנו עם 27,480 שקלים חדשים בלבד.

ומה איתם? אז ככה: כל מי שרוצה את כספו בחזרה, יוכל לקבלו. נא לפנות אלי במייל tomerpersico בשירות הדוא"ל של gmail (ולא יאהו), לציין כתובת, ואשלח צ'ק. אקדים ואומר שלא אוכל להחזיר בדיוק את הסכום למי שתרם דרך פיי-פאל, מפני שפיי-פאל כבר גבו את העמלה שלהם, על סך כמה שקלים עד כמה עשרות שקלים, תלוי בסכום התרומה. כמו כן, זה יכול לקחת מעט זמן, אם רבים יבקשו.

מהכסף שישאר (ואחרי שאנכה ממנו מס כחוק), אתרום 20%, אותם אחלק בין המלכ"רים הבאים: התנועה להעצמת הרוח בחינוך (שאני גם מתנדב בשורותיה), האגודה לזכות הציבור לדעת (שעזרו לי בעת הצרה), חזון פתיה, ומרכז צדק לנשים. את שארית הכסף (שלא יהיה ספק: אני בהחלט שמח בו מאוד מאוד – זה סכום משמעותי עבורי) אקדיש להמשך פעילות הבלוג, כלומר כבטוחה כנגד ניסיונות התביעה הבאים, אם חלילה יבואו, וכן הוצאות שעד כה היו על חשבוני, כגון ספרות מקצועית, נסיעות וכניסות לכנסים, ציוד מחשוב, ציוד הקלטה וצילום, וכדומה. אני מקווה שכך הכסף ישרת לא רק אותי, אלא גם אתכם, נאמנה.

אפקט סטרייסנד

קוראים יקרים, ראו נא את הטבלה הבאה:

מדובר בגרף מתוך סטטיסטיקת הבלוג שלי, המראה את כמות הכניסות של קוראים שונים למאמר האחרון שלי על טובלי, ההוא שהתחיל את כל הבלגן. שימו לב שהכניסות הולכות וקטנות, עד שביום שלפני הקפיצה האחרונה נכנסו לקרוא את המאמר שני אנשים בלבד. יום אחרי כן פרסמתי את הרשימה "טובלי תובע אותי", ומיד צפו בה 776 איש. מאז הרשימה שבה להיות פופולרית ונקראת על ידי מאות אנשים בשבוע. דבר זה יכול ללמדנו עד כמה טיפשית יכולה להיות תביעת דיבה, שמחזירה לעניין הציבורי משהו שכבר בעצם הלך ונשתכח. בנוסף, שמתי לב שמישהו כבר דאג לעדכן את הערך של טובלי בויקיפדיה על המאורעות האחרונים, וזה בהחלט נראה לי עונש הולם ופואטי על הניסיון להשתקה.

סיכום, ומילה לשי

שיהיה ברור: עם כל שמחת הניצחון, אל לנו לשכוח ששי טובלי, על פי מיטב הבנתי והכרתי, הוא מנהיג כת, שפגע בעבר באנשים, ומסוכן לאחרים גם כיום. אני דיברתי אישית עם מספר אנשים שהוא פגע בהם בצורה קשה. זאת ועוד: הדיבורים מטעמו על פירוק הכת הם לדעתי שקרים, כפי שקוראי הבלוג הזה יודעים כבר זמן מה, וכפי שהנוכחות של תלמידיו בבית המשפט העידה. בידי כיום גם עדויות נוספות על כך, שלא היו לי לפנים. טובלי, בקיצור, אינו טיפוס חיובי. ראו הוזהרתם.

ואת המילה האחרונה אני רוצה להפנות לשי טובלי עצמו. שי, אולי לא תאמין, אבל אין לי שום דבר אישי נגדך. אני לא שונא אותך או כועס עליך. כל מה שכתבתי כתבתי כי אני חושב שיש צורך להזהיר את הציבור מפעילותך הציבורית, שגורמת לאנשים נזק וצער. פזר את קבוצתך, הפסק להמציא שיטות רוחניות, הודה שאינך הבודהה מאוריון, וחזור להיות כותב רגיש ומוכשר. אם תהפוך לאדם פרטי כמובן שלא אחלום לכתוב עליך. כל עוד אשמע שאתה ממשיך ללמד, ולקבץ סביבך תלמידים, אני משאיר לעצמי את הזכות לכתוב על כך, ולהביע את דעתי.

טובלי ותלמידיו התחילו לכתוב טוקבקים כאן בבלוג, ובכלל זה הכפשות. לא אהיה בבית חלקים מהיום, ולכן אאלץ לקבוע שהתגובות יהיו מותנות באישורי. אכניס כל תגובה שלא תציין שמות של אנשים בכת או של אנשים שהיו בכת, כפי שעשיתי עד כה. עם זאת, אנא מכם תלמידי טובלי, נסו לשמור על רמת דיון בוגרת.

עוד דבר: במהלך אסיפת העדויות על טובלי דיברתי עם רחל ליכטנשטיין, שהיום מרכזת את הפעולות של המרכז לנפגעי כתות. דיברנו גם על אותה כתבה שהתפרסמה ב"7 ימים" בה לכאורה התגלה שיש למרכז אג'נדה חרדית. ליכטנשטיין הבטיחה לי שזה לא המצב. כאמור, גם משיחה עם דוברת המרכז, שרונה בן משה (אותה אני מכיר גם באופן אישי), קיבלתי מסר זהה, ואני נוטה להאמין להן.